בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

מפה ומשם

פתאום נוספו הרבה דברים לומר על אוסטרליה (ותודה למגיבים) אז אכתוב פוסט ארוך בשבת (איך אני בטיזרים?)
בינתיים:

1. אין בכך שום פואנטה ספיציפית, אבל לפעמים עצם הויזואליזציה של נושאים מסויימים היא מעניינת. אז הנה למשל אוכלוסית העולם, לפי קוי אורך ורוחב.
2. אין לי ממש כוונה להכנס עכשיו לסאגת "אם תרצו", ולכן אני לא הולך להתייחס ברצינות לנושא. פשוט לא יכולתי להתאפק אל מול הציטוט הבא מתוך מכתבם לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון:
אדישותך אפשרה לדיקטטורה אקדמית להשתלט על החופש האקדמי ולצמצם באופן ניכר את הפלורליזם המחשבתי. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות הפך חופש הבעת הדעה לאנרכיה – אין חוק וסדר ואין גבולות.
ו [תופים...] יש לנו זוכה בתואר "הסתירה הפנימית הכי גרנדיוזית במהלך של שני משפטים עוקבים"

3. תמיד הייתי נגד שימוש בסמים קלים, אבל התנגדות שלי היתה מאוד אינסטקטיבית; זה אחד התחומים (הבודדים) שאני מוצא את עצמי לפעמים מתקשה להגן על עמדתי בנימוקים דיבטוריים רציונליים. אבל הנימוקים של הבחור הזה ללמה לא כדאי להתיר בחוק סמים קלים נותנים פרספקטיבה חדשה.
4. אם חשבתם שהר הצופים הוא קטסטרופה שנבעה מתכנון אדריכלי גרנדיוזי, מה תאמרו על הסודאנים שרוצים לבנות בדרום המדינה ערים בצורה של קרנף?
5. אני נוסע כל יום כשעה ורבע (בכל כיוון) לעבודה, ו- איך לומר? - הפקקים הם לא חוויה יותר מדי נעימה.. אבל אחרי הדבר הזה, לעולם לא אתלונן יותר על הנושא. 

מתחיל להמאס עלי לקרוא לפוסטים האלה "מפה ומשם". יש הצעות אחרות?

יום שבת, 21 באוגוסט 2010

המירוץ השבועי לילד

זו רשלנות רבה מצדי, אבל הייתי צריך מאמר בהארץ ביום רביעי כדי לדעת באוסטרליה מצביעה היום. אז זו הדמנות מצויינת קצת לצאת מאמריקה (וגם לכבוד רן שמבקר שם עכשיו) - מה מעניין יש לומר על הבחירות באוסטרליה?
1. השיטה: אולי הדבר הכי מגניב בבחירות באוסטרליה הוא שיטת הבחירות שלהם. השיטה הבסיסית היא רובית, כלומר מחלקים את אוסטרליה ל150 אזורי בחירה המיוצגים על ידי חבר פרלמנט אחד כל אחד, אבל בניגוד לשיטה הרובית הקלאסית - כמו שקיימת בארה"ב ובבריטניה, יש להם טוויסט משלהם: כאשר מצביע בא להצביע, הוא לא מצביע עבור נציג אחד אלא מדרג את כל המועמדים. כשבאים לספור את הקולות, בהתחלה סופרים את כל הבחירות הראשונות של כל הבוחרים. אם אף מועמד לא זכה ב50% מהקולות לוקחים את הקולות של המועמד שזכה בהכי פחות קולות ועוברים לבחירה הבאה שלהם. ככה ממשיכים עד שאחד המועמדים זוכה ב50%. למה זה טוב? בעיקר כי זה מנטרל את המצב ששני מועמדים קרובים מבחינה אידיאולוגית יפצלו את הקולות ויגרמו למועמד שלישי, שזכה בפחות מרוב הקולות במחוז יזכה. זה לא יכול לקרות בשיטה האוסטרלית, כי מועמד לא יכול לזכות עם פחות מ50% מהקולות.
אבל, באופן מפתיע (או שלא), זה לא גורם לתוצאות מייצגות יותר: מאז מלחה"ע השניה באוסטרליה היו מעל 4 מערכות בחירות בהן צד אחד זכה ברוב הקולות אבל הפסיד את הבחירות, וזו תוצאה יותר גרועה מבריטניה או ארה"ב. אז זה מעניין אבל לא בטוח טוב יותר...
2. על מה בוחרים: די מדהים שהנושא הכי בוער בפוליטיקה האוסטרלית זה שנים הוא התחממות גלובלית. ותוכנית להטיל מס על פליטות פחמן וכריה היא הנושא שעליו נלחמו באוסטרליה מאז 2007; ולא מדובר בפוליטיקה רגועה - בשל הנושא הזה ירדה הפופולאריות של ממשלת הלייבור של קווין ראד מרוב של 60% למספרים איומים (משהו כמו 30-40% אם אני זוכר נכון), ושבצילו התחוללה מהפכת חצר בממשלת הלייבור בה ג'וליה גילארד -ראש הממשלה הנוכחית מהלייבור - הדיחה את קווין ראד, ראש ממשלה  מאותה מפלגה (אנחנו מתלוננים שהפוליטיקה אצלנו לא יציבה אבל כדבר הזה לא קרה אפילו אצלנו).
מדהים שהמיתוס על האוסטרלים שאין להם דאגות הוא פשוט נכון; לא זו בלבד שאין להם בעיות ביטחוניות אלא אפילו מהמשבר הכלכלי הנוכחי הם הצליחו להתחמק.
3. ומי המועמדים: אז זהו, שקצת קשה לי להחליט בעד מי אני: השמאל מריח מכל המגרעות של השמאל האירופי, עם מדיניות חוץ אנטי-אמריקאית ואנטי ישראלית (הם היו הראשונים בעולם שפתחו את חגיגת הדרכונים), והימין מריח מכל המגרעות של הימין האמריקאי, עם מועמד שהוא כומר לשעבר, מתכחש לקיומו של אפקט החממה ומודה שהוא חש "מאויים" מהומוסקסואלים.  אז אני מעודד די נייטרלי. לפחות נוח יותר לצפות - השעות סוף סוף נורמליות (הקלפיות נסגרות עוד שעה, ספירת הקולות אמורה להגמר סביב מוצ"ש זמן ישראל)... מצד שני, זה הפעם הראשונה שניסיתי לחפש סיקור בחירות בטלויזיה ולא מצאתי אף ערוץ שסוקר את הבחירות (אז האשמה ברשלנות לא לחלוטין שלי... :-)) אני נאלץ לצפות באינטרנט.
4. ומה יהיה? זה הכי יפה: נראה שיש פה בדיוק את החומר שממנו עשויות בחירות מעניינות: נראה שהתוצאות יהיו מאוד מאוד צמודות (הסקרים אחרונים מראים 51%-49% לטובת הלייבור; השיטה מבטיחה שכאשר יש תוצאות צמודות אי אפשר לדעת מה יהיה בגלל החלוקה למחוזות בחירה, ובמיוחד שיש הבדלים אדירים בין האזורים: אם מסתכלים על כלל אוסטרליה יש מעבר של בערך 10% מהלייבור לקואלציית הימין (המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית) אבל בויקטוריה למעשה יש עליה בתמיכה בלייבור בעוד שבקווינסלנד ובפרברים המערביים של סידני בניו-סאות'-ויילס הלייבור פשוט קורסת (אלה מדינות עם חברות כריה גדולות שיפגעו ממדיניות הלייבור, ממשלות מדינתיות מאוד מאוד לא פופולריות של הלייבור וקווינסלנד היא גם המדינה של קווין ראד, עם הרבה בוחרי לייבור שכועסים על הפיכת החצר); בקיצור מאוד מאוד מעניין.
--- עדכון ---
נראה שלא הלייבור ולא קואליצית הימין יזכו לרוב, ויהיה מצב של מה שקרוי hung pariliamant; מי ירכיב את הממשלה הבאה תלוי בהחלטתם של 4-5 נציגים עצמאיים (מתוך פרלמנט של 150). It can't get any better then this...

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

מפה ומשם

1. מזל טוב פרופ' לינדנשטראוס. איזה כיף להיות היום בוגר של החוג למתימטיקה של האונ' העברית.
2. 18% מהאמריקאים בטוחים שברק אובמה מוסלמי, ואל תבלבלו אותם עם עובדות.
3. באחד מפיסות החדשות החשובות שחלפו מתחת לרדאר השבוע, הפרלמנט הלבנוני התיר לפליטים הפלסטיניים בלבנון לעבוד באופן חוקי במדינה. זו פיסת החדשות הכי אופטימית ביחס לסיכויים לשלום במזרח התיכון ששמעתי זה זמן.
4. תמיד הדהים אותי איך ארגוני חדשות ימניים (פוקס ניוז בארה"ב, ואתם יכולים לחשוב על המקבילות בארץ בזמנכם החופשי) לא זו בלבד שמסקרים את החדשות באופן כה מוטה עד שהם פשוט יוצרים תמונת עולם מעוותת, הם גם  עושים זאת בשם ההוגנות: פוקס ניוז רצה במשך שנים עם שתי ססמאות קבועות: We report, you decide וFair and balanced. בחודשים האחרונים פוקס ניוז ויתרה על הסיסמאות הללו ולא שומעים אותן כל-כך: אולי בגלל שהם משדרים תוכניות שמטרתן המוצהרת לבנות ארגונים פוליטיים בימין (למשל של שון הניטי ובעיקר גלן בק), ואולי פשוט כי הם הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להפסיק עם ההצגות, אחרי הכל השבוע חברת האם שלהם, ניוז קורפ - שגם מוציאה לאור פרסומים חדשותיים נוספים, בעיקר הוול סטריט ג'ורנל - תרמה $1,000,000 למפלגה הרפובליקאית. (לא רופרט מרדוק, הבעלים - הוא כנראה תרם יותר. הכוונה לחברה עצמה. באמריקה זה מותר).
5. טוב, כנראה שיש חורים לא קטנים בהוכחה שP!=NP, אז הבעיה נותרה פתוחה. חבל,למרות שלפחות נשפך די הרבה דיו על הדפסות הוכחה של 102 עמודים, אז HP בטח מרוצים (ותודה, אלון...). בכל מקרה, לכל מי שלא הבין על מה לעזאזל אני מדבר, הפוסט הבא (באדיבות ניצן) מסביר את זה די יפה.

שבת שלום, ויש לי אחלה מירוץ שבועי למחר אז stay tuned...

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

לא מצאתי כותרת מתחכמת שאפשר לשלב בה את השם "ברדלי".

טום ברדלי, ראש עירית לוס אנג'לס לשעבר, זכה להיות מונצח בהסטוריה בשני מקומות: האחד - הטרמינל הבינלאומי של שדה התעופה של לוס אנג'לס, LAX, והשני באפקט: אפקט ברדלי. ברדלי, ראש העיריה השחור הראשון של לוס אנג'לס (ועד ימנו, ראש העיריה בעל הכהונה הארוכה ביותר - בין השנים 73 ל93) רץ למשרת מושל קליפורניה בשנת 1982. לכל אורך הקמפיין הוא הוביל באופן משמעותי בסקרים אבל בסוף הפסיד בהפרש זעום. כאשר ניתחו לאחר מכן איפה טעו הסוקרים, המסקנה היתה כי בוחרים רבים לא היו מוכנים נפשית להצביע למועמד שחור, אבל הם לא היו מוכנים להודות בכך בפני הסוקר. לסוקרים הם אמרו שיצביעו לברדלי אבל בסוף הצביעו למתמודד הרפובליקאי. וכך בא "אפקט ברדלי" לעולם - התופעה שבה אנשים לא מודים בפני סוקרים בעמדתם האמיתית כאשר עמדה זו נחשבת מגונה מבחינה חברתית.
מאז 82 למדו הסוקרים כי יש תחומים בהם לא ניתן לסמוך במדויק על תשובות הנסקרים וצריך לשאול שאלות עקיפות: לכן למשל לא שאולים אף פעם "האם את/ה מוכן להצביע לנשיא (או כל משרה אחרת) קתולי/שחור/יהודי/אישה/מורמוני/אתיאיסט/וכו' אלא "האם אמריקה מוכנה לנשיא קתולי/שחור/יהודי/אישה/מורמוני/אתיאיסט/וכו'". בחירות 2008 הוכיחו שאמריקה התבגרה מבחינת יחסים בין גזעיים לא רק בעצם העובדה שנבחר נשיא שחור אלא גם בהעלמו של אפקט ברדלי: אובמה ניצח באותם 7% שניבאו לו הסקרים, מה שאומר שכנראה לא היו הרה גזענים סמויים.
אבל זה לא אומר שבתחומים אחרים האפקט לא חי ונושם. וסקרים מסוג חדש אף מחדדים אותו. בשנים האחרונות החלו חלק מחברות הסקרים לסקור באמצעות מחשבים במקום אנשים: במקום שאיש טלמרקטינג יתקשר לנסקר וישאל אותו שאלות, הנסקר מקבל טלפון וכאשר הוא עונה הוא שומע מזכירה אלקטרונית (מהסוג של פרסומות טלפוניות) השואגת לו בשמחה: שלום! האם תהיה מוכן לענות על סקר?" ואם כן אז הסקר מתבצע כאשר הנסקר עונה על השאלות באמצעות כפתורי הטלפון. יש עם השיטה הזו הרבה בעיות, אבל ישנה טענה שיש לה גם יתרון אחד (מעבר להיותה הרבה יותר זולה, שזו הסיבה העיקרית שמשתמשים בה): אנשים מוכנים להיות יותר כנים כאשר הם עונים למחשב מאשר לסוקר אנושי.
האפשרות הזו עלתה בשני נושאים לאחרונה: הראשון הוא ליגליזציה של מריחואנה. כפי שכבר פעם הזכרתי, בבחירות הקרבות תעלה למשאל עם בקליפורניה הצעת החוק שמסדירה בחוק שימוש במריחואנה. סקר אוטומטי שנעשה בנושא הראה תוצאות לפיהן יש הרבה יותר תמיכה בהצעה מאשר סקרים אחרים שהתבצעו בידי סוקרים אנושיים, ונייט סילבר דן באפשרות  שההבדל נובע מכך שאנשים תומכים בלגליזציה של סמים קלים (ואולי גם מעשנים בעצמם) אבל לא נוח להם להודות בזה. מין אפקט ברדלי. אלא שסקר אוטומטי מאוחר יותר - שבו דווקא התגלתה תמיכה נמוכה יותר בהצעה, אל מול סוקרים אנושיים - הביא אותו לחזור בו מהתיאוריה. זה חבל, כי אולי התאוריה לא נכונה אבל היא מאוד מעניינת.
התחום השני - והוא הסיבה שאני כותב על זה היום - היא נישואים חד מיניים. זה נושא עם היסטוריה ארוכה בארה"ב והוא גם מאוד טעון משני הצדדים; המשמעות הרגשית של הנושא עבור הומוסקסואלים ולסביות ברורה מאליה, אבל גם מדהים לראות כמה רגש הוא מעורר גם בצד השני: יש לא מעט שטוענים שבוש ניצח את הבחירות ב2004 בגלל משאלי עם במדינות רבות האוסרים נישואים חד מיניים, שהצליחו להוציא לקלפיות בוחרי ימין רבים שעל הדרך גם הצביעו לבוש; זה די מדהים שבמדינה באמצע שתי מלחמות נישואים חד מיניים (ודיון מופרך לגמרי על שירותו של ג'ון קרי המועמד הדמוקראטי בוייטנאם, אבל על כך בפוסט אחר) הכריעו את הבחירות. מכל מקום, הזירה החדשה לנושא היא אהובתנו קליפורניה: שם יש בשנים האחרונות נדנדה חוזרת ונשנית בנושא: בהתחלה גווין נוסן, ראש עירית סן פרנסיסקו (דאז) החל להשיא זוגות חד מיניים בעירו אי שם באמצע העשור. סדרה של ערעורים בבתי המשפט הביאו לאיסור ושוב להיתר של נישואים חד מיניים ולבסוף עלתה הצעה 8, הצעה לתיקון חוקת קליפורניה, האוסרת נישואים חד מיניים, למשאל עם במהלך בחירות 2008. באופן די מפתיע ההצעה עברה ברב דחוק (בהערת אגב, כנראה שהסיבה שההצעה עברה היא שיעור ההצבעה הגבוה יחסית של השחורים, שבאו להצביע לברק אובמה ועל הדרך גם הצביעו בעד ההצעה; שיעור ההתנגדות לנישואים חד מיניים גבוה יחסית בקהילה השחורה. אבל מכיוון שזה לא פוליטיקלי קורקט בקרב הליברלים לכעוס על השחורים, כמעט אף אחד לא אומר את זה); אבל הפינג פונג נמשך גם בשבועות האחרונים כאשר בית המשפט הפדרלי בקליפורניה פסל את הצעה 8 בטענה שהיא נוגדת לחוקה הפדרלית; תמוכי ההצעה (המתנגדים לנישואים חד מיניים) מערערים, וסביר להניח שזה יגיע לבית המשפט העליון.
ולמה כל זה קשור לאפקט ברדלי? מכיוון שהן ההצלחה המפתיעה של הצעה 8 בקליפורניה (כמו גם הצעה דומה במיין, גם היא מדינה מאוד ליברלית) והן סדרה של סקרים מהשבועות האחרונים, שבהם סקר אוטומטי הראה תמיכה נמוכה יותר בנישואים חד מיניים מאשר כל הסקרים האנושיים -  הביאו חלק מהפרשנים לטעון שמתחיל להתפתח אפקט ברדלי גם בנושא הזה, כלומר שהתנגדות לנישואים חד מיניים נהפכת לפחות בחלק מהאוכלוסיה לעמדה שלא נוח להודות בה. סילבר, הורס מסיבות שכמותו, יוצא כנגד הטענה הזו גם כן (באותו פוסט אליו קישרתי קודם) אבל גם הוא מסכים שהרוח הציבורית הבסיסית בנושא משתנה.
וזה דבר שלדעתי מאוד צריך לשמח את חברינו הגאים (ובעצם את כולנו): אמנם הם עוד מופלים לרעה, אבל גם במדינה שמרנית ודתית כמו ארה"ב ההתייחסות לנושא משתנה, ואנחנו רואים את השנוי הזה קורה ממש לנגד עינינו. אם לפני כמה שנים אפשר היה לטעון כי רוב מוצק של האמריקאים מתנגד לנישואים חד מיניים, היום התמונה מאוד לא ברורה (סקר אחד - שעשה הרבה רעש - טוען שהמגמה כבר הגיעה לשלב בו רוב קטן של האמריקאים תומכים בנישואים חד מיניים, אבל גם אם זה סקר חריג, המגמה ברורה), ולכן אני דווקא כן מאמין שממתחיל להתפתח אפקט ברדלי, ושממש מול עינינו רואים את התהליך שבו להתנגד לנישואים חד מיניים נהפך או יהפך, לפחות בחלק מהמקומות, לעמדה לא מכובדת. ויש משהו מאוד משמח את הלב בלראות חברה משתנה לנגד עיניך, ולראות עמדות שנראו מאוד מקובעות מתפוגגות. זה מעורר תקוה שגם בחברות אחרות ובנושאים אחרים זה יקרה...

הערה לסיום 1 - מוקדש, כמובן, לכל המתחתנים. מזל טוב!
הערה לסיום 2 - וזה סתם קוריוז: את המיעוטים בדוגמה שלעיל -קתולי/שחור/יהודי/אישה/מורמוני/אתיאיסט -  סידרתי בסדר מכוון, לא אקראי: בעוד שרק 4% מהאמריקאים לא מוכנים בשום אופן להצביע לקתולי, לא פחות מ45% לא מוכנים להצביע לאתאיסט, לא משנה כמה מוכשר ומתאים לתפקיד הוא. מדהים. הנתונים כאן.

יום שבת, 14 באוגוסט 2010

מפה ומשם

1. זה כבר מסתובב הרבה באינטרנט, אז בודאי לחלקכם זה לא חדש. בכל מקרה - האם סוף-סוף הצליחו להוכיח שP != NP?
2. מלחמות העריכה בכי מטופשות בויקיפדיה.
3. מתברר שהחלום האמריקאי לא כל-כך נכון כמו שחשבנו. בפרט, המחקר הבא טוען שלא זו בלבד שהמוביליות החברתית בארה"ב אינה מהגבוהות בעולם, למעשה היא מהנמוכות. בפרט נמוכה יותר מבסקנדינביה (שזה א כ"כ מפתיע) אבל גם מבספרד, צרפת, גרמניה ואוסטרליה. מבין הOECD, רק בריטניה ואיטליה גרועות יותר.


שבת שלום לכולם.

יום שישי, 13 באוגוסט 2010

המירוץ השבועי לילד

השבוע, לכבוד הפריימריז שהתרחשו שם ביום שלישי, קולורדו.
קולורדו נמצאת באמצע הרי הרוקיז, ועד השנים האחרונות, ככל שאר המדינות ממערב למיסיסיפי (פרט למדינות החוף המערבי, קליפורניה, אורגון ווושינגטון) היתה מדינה רפובליקאית למדי. עם זאת בשנים האחרונות המדינה נטתה בצורה די חדה שמאלה; יתכן שזה קשור לעובדה שקולורדו היא היעד העיקרי להגירה השלילית הרבה מקליפורניה. מכל מקום, המושל ושני הסנטורים דמוקראטיים, והמדינה אף העניקה את קולות האלקטורים שלה לברק אובמה ב2008.
אלא שקולורדו מציגה דוגמה יפה למגמה שמתחילה להיות די קבועה בסיבוב הבחירות הזה: מצד אחד, הדמוקראטים מאוד מאוד לא פופולאריים, ונראה שהם הולכים להפסיד לא מעט משרות (בקולורדו מדובר בשנטור ובמושל); מצד שני הרפוליקאים מנסים כמה שיותר בלחבל בסיכוייהם עצמם באמצעות מלחמות פנימיות, ובתחרות עזה מי ישבור יותר חזק ימינה.המירוץ למושב הסנט בקולורדו, שהתפנה לאחר שהסנטור קן סלזר הלך לשרת בקבינט של אובמה, הוא דוגמה יפה, שבה בפריימריז הרפובליקאים ניצח קן בק, מועמד די אלמוני וחביב האגף האולטרא שמרני (וגם הצד הדמוקראטי בפריימריז האלה מציג זוית משעשעת: שם התמודדו הסנטור הנוכחי מייקל בנט שמונה לאחר שסלזר עזב, ונתמך על ידי אובמה והבית הלבן, אל מול רומנוף, מועמד שנתמך בין השאר על ידי הקלינטונים. אחף הנוסטלגיה ל2007-8...) 
אבל החגיגה האמיתית היא בפריימריז למשרת המושל: שם הצד הדמוקראטי התאחד כנגד ראש עיריית דנבר ג'ון היקנלופר, ואילו בצד הרפובליקאי - שם התחולל הסיפור הבא: בפריימריז התמודדו שניים, דן מייז וסקוט מקאיניס. בתחילה נראה היה שמקאיניס - שנתמך על ידי הממסד הרפובליקאי - מוביל, אבל אז התברר שחלקים ניכרים ממאמר שפרסם היו גנבה ספרותית (זה נשמע קצת מגוחך, אבל שווה לזכור שבזמנו סגן הנשיא דהיום ג'ון ביידן נחשב למועמד רציני לנשיאות מטעם הדמוקראטים עד שהתברר שחלקים ניכרים מהנאום הקבוע שלו בקמפיין - מה שנקרא stump speach - גנובים. האמריקאים לוקחים את זה ברצינות). ואכן דן מייז תפס את ההובלה ואף ניצח בפריימריז ביום שלישי. טוב ויפה, אלמלא העובדה שדן מייז הוא - כרגיל בזמן האחרון - ימני קיצוני למדי שבטוח בין השאר שתוכנית של חלוקת אופניים לשימוש קצר מועד בדנבר (מהסוג שקיים הערים רבות באירופה וגם לדעתי בתל אביב) היא לא פחות ממזימה של האו"ם להשתלט על העיר.
נכנס איפוא לזירה טום טנקרדו - חבר קונגרס רפובליקאי שהתפרסם בעיקר בגלל שמ2007 לערך הוא נושא את דגל ההתנגדות הקיצונית להגירה. ההתנגדות הזו זכתה אותו בפופולריות גדולה בימין הקיצוני ובהתנגדות גדולה מצד כל השאר. טנקרדו הבין ששני המועמדים בפריימריז הרפובליקאים הם די - סלחו לי על המילה - דרעק - ולכן הציב להם אולטימטום, שיפרשו שניהם או שהוא מכריז על מועמדות עצמאית. הם לא פרשו, וכך הוא עשה, ונראה שהחשש הרפובליקאי מתממש בשיאו - לפי כל הסקרים הקולות הרפובליקאים מתחלקים שוה בשוה בין טנקרדו למייז, והדמוקראטים הולכים לנצח כתוצאה מכך. מה שבטוח, הניסיון של ראש המפלגה הרפובליקאית בקולורדו להתעמת על טנקרדו על העניין ברדיו - שהסתיים בויכוח צעקני - לא עוזר להם במיוחד.

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

נקודות על סטייל

לא יצא לי לכתוב השבוע אז אולי מפה ומשם והמירוץ השבועי יגיעו בהמשך; בינתיים מצאתי השבוע את התירוץ לכתוב את "הפוסט הראשון", זה שמחכה לי בראש. והוא הולך ככה:
אנחנו הרבה פעמים חושבים שהפוליטיקה הישראלית מכוערת במיוחד. שהפוליטיקאים שלנו מושחתים במיוחד, או חסרי בושה במיוחד. זו כמובן שטות. שערוריות - שחיתות, חיים אישיים ומה לא - קיימות בכל מדינה. אבל אני מסכים שאנחנו יכולים להתקנא בפוליטיקאים של מדינות אחרות - בפרט, בפוליטיקאים אמריקאים - בדבר אחד: כשהם מסתבכים, הם יודעים לעשות את זה בסטייל. כמה דוגמאות:
כך למשל, קבלת מעטפות מזומנים כשוחד מציגה רמה לא רעה מצד אולמרט, אבל הוא הפקיד אותם לאחר מכן בבנק; איך תשוו את זה לגימור המלוטש שהציג ויליאם ג'פרסון, חבר בית הנבחרים מלואיזיאנה, שהמשטרה מצאה $90,000 בפריזר שלו? או למשל, מינוי עשרות חברי ליכוד במשרד לאיכות הסביבה ולאחר מכן התפארות על כך היא הצגת יכולת לא רעה, אבל היא לא יכולה להשוות לספקטקולר שהציג רוד בלגוייוביץ', מושל אילינוי עד לפני כמה חודשים: כמושל אילינוי היתה לו את הסמכות למנות מחליף בסנאט לברק אובמה, שכאשר נבחר לנשיאות בסוף 2008 נותרו עוד 4 שנים לכהונתו בסנט. בלוגוייוביץ' לא היסס ופחות או יותר הציע את התפקיד במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. 
אבל המקרים שבהם באמת הייתי נותן נקודות על סטייל הם דווקא לא בתחום השחיתות אלא בתחום המשפחה: בתחום הזה בארץ לא כל כך נכנסים לחיי אנשי הציבור, בכך אנחנו באמת יותר דומים לצרפת (שבה לאיש לא היה אכפת שמיטראן גידל ילדה מחוץ לנישואין שנים רבות) מאשר לארה"ב וטוב שכך (זה אולי אחד התחומים הבודדים שהם אני מעדיף את צרפת על ארה"ב). אבל האמריקאים מתייחסים לחיי המשפחה של הפוליטיקאים שלהם כתחום שראוי לבחינה ציבורית, והפוליטיקאים משתפים פעולה ואף - בעיקר בצד הימני של המפה הפוליטית - מעודדים אותה בגלוי. אחד מהעמדות הקבועות של מועמדים מהצד הימני של המפה הפוליטית הוא תמיכתם בfamily values (אין לזה אפילו תרגום טוב לעברית, כמה מרענן) , ולכן זה כל כך מדהים עד משעשע לראות אותם נופלים בכזו דרמטיות:
דוגמה א: לארי קרייג, הסנטור לשעבר מאיידהו; כסנטור הוא היה אחד הימניים ביותר, ובפרט אחד המתנגדים הקולניים ביותר לזכויות הומוסקסואלים. לכן זה היה די מפתיע (או שלא) כאשר נתפס על ידי שוטר חרש בשירותים בשדה התעופה במיניאפוליס בנסיון לשדל את השוטר למין (השוטר שהה שם במבצע שנועד לבדוק טענות של הטרדות מיניות בשירותים)
דוגמה ב: מרק סנפורד, מושל דרום קרוליינה לשעבר, הסופר-שמרני ומי שהציג את צמו כמר famuly values. פתאום באמצע יוני  אשתקד הוא נעלם לשבוע. העוזרים שלו טענו שהוא אמר להם שהוא הולך לטייל בשביל האפלצ'ים (זה באמת טרק די ארוך, אז זה יכול לקחת כמה וכמה ימים, או אף שבועות וחודשים) אך הודו שלא שמעו ממנו מאז. כאשר חזר לאחר שבוע התברר שהוא לא פחות מאשר לקח מטוס פרטי וטס למאהבת שלו בארגנטינה.
ועל כולם עולה אפורת הסבון של חביבת המדור שרה פיילין: אלילת הימין השמרני ומי שהציגה את עצמה כנציגת האמהות (הכנוי שהיא קוראת לעצמה הוא hockey mom, דהיינו האמא שלוקחת את הילדים לאימוני ההוקי; על משקל הsoccer moms - כנוי לאמהות המעמד הבינוני - שלוקחות את ילדיהם לאימוני כדורגל - שהיו קבוצת בוחרים מאוד חשובה בבחירות 96), וכמי שנושאת את דגל הcommon-sense conservative. שבוע לאחר שנבחרה על ידי ג'ון מקיין לרוץ לסגנית הנשיא צידו התברר שביתה בריסטול נכנסה להריון מחוץ לנישואים. מכיוון שהפלה היא כמובן לא בחשבון, כמו גם חיים בחטא, הוכרז שבריסטול ולוי גו'נסון - החבר שלה ואבי הילד - יתחתנו בהקדם. אלא שהתעניינים נעכרו, גו'נסון ובריסטול פיילין נפרדו, וג'ונסון יצא לנצל עד כמה שניתן את 15 דקות התהילה שלו, ששיאן בצילומי עירום לפלייגירל. בשבועות האחרונים הוכרז שבריסטול פיילין וג'נסטון שוב התארסו ולאחר מכן שוב נפרדו, והשבוע נודע שכקונטרה לתוכנית ריאליטי שבה שרה פיילין הולכת לככב על חייה באלסקה, ג'ונסון הולך לככב בתוכנית מציאות בה הוא ינסה לרוץ לראשות העיירה וואסילה - העיירה בה גרה פיילין, שתפקידה הציבורי הראשון היה ראשותה.
האמת, בכל המקרים האלה  ובפרט מקרה פיילין - הסיפורים הם סיפורים אישיים מכוערים וכנראה גם מאוד כואבים לכל המעורבים בדבר. הסיבה העיקרית לדון בהם היא הצביעות: הרי איש לא ביקש מקרייג, סנפורד או פיילין להעלות את נושא ערכי המשפחה: הם מעלים אותו בעצמם באופן קבוע כנשק כנגד הדמוקראטים. גם לדמוקראטים יש לא מעט סיפורים מכוערים (סיפור תאונת הדרכים המוזרה של טד קנדי, או אופרת הסבון שהיא חייו של ג'ון אדוארדס עולים לראש) אבל הם לפחות צבועים פחות, והם לא מנסים לזרוק אבנים כאשר ביתם בנוי מזכוכית מאוד מאוד שבירה.
לזכות הרפובליקאים יאמר שהם לפחות מודעים לצביעותם: כך למשל ניוט גינגריץ' - מי שהוביל את הרפובליקאים ב94 לזכות ברוב ראשון בבית הנבחרים מזה 40 שנה ועמד בראשות הבית עד שנת 98. גינגריץ' עצמו נשוי זו הפעם השלישית וניהל במהלך נישואיו רומנים ארוכים מחוץ לנישואין. כל זה לא היה כל כך מפריע אלמלא העובדה שאת אחד הרומנים הארוכים ביותר שלו ניהל גינגריץ' לאורך כל שנותיו כמנהיג בית הנבחרים, בעודו מנהיג את הבית במאבקו כנגד ביל קלינטון בפרשת מוניקה לווינסקי (ששיאו בניסיון של בית הנבחרים להדיח את קלינטון). כיום גינגריץ' מהרהר על מירוץ לנשיאות (הוא אחד המועמדים הפוטנציאליים הכי חזקים של הרפובליקאים) ולכן הוא מתראיין לתקשורת לא מעט. כאשר שאלו אותו השבוע אם אין צביעות במאבקי "ערכי המשפחה" שלו (בפרט בפרשת לווינסקי) ענה מבלי להתבלבל:
It doesn't matter what I do. People need to hear what I have to say. There's no one else who can say what I can say. It doesn't matter what I live


  

יום שבת, 7 באוגוסט 2010

מפה ומשם


1. הפריסה הגיאוגרפית של התמיכה בדמוקראטים וברפובליקאים מדהימה אותי בכל פעם מחדש.  למשל המפה הזו: ברק אובמה זכה ב2008 בפער של 7%, אבל התמיכה בו כל כך מרוכזת בערים, שעל המפה קשה להבין איך הוא התקרב בכלל לנצח... (ההשואה היא עם בחירות הסטוריות שנחשבות נצחונות סוחפים - FDR (דמוקרט) ב32 ו36, אייזנהואר (רפובליקאי) ב52, לינדון ג'ונסון (דמוקרט) ב64 ורייגן (רפובליקאי) ב80.
2. כהמשך לשאלת "איפה הם חיים", לא פחות מ11% מהאמריקאים בטוחים בכך שברק אובמה לא נולד בארה"ב, ולא פחות מ25% מפקפקים. (העובדה שזה חשוב בכלל היא כי לפי החוקה רק מי שנולד על אדמת ארה"ב רשאי להיות נשיא). הם גם לא יתנו לתעודת הלידה של אובמה מבית חולים בהוואי כמו גם לשתי מודעות בעיתונים בהונולולו מזמן לידתו המברכות על הלידה - מסמכים שפורסמו כבר לפני שנתיים - לבלבל אותם. מצד שני, מה לנו כי נלין על האמריקאי הפשוט שכראש לימבו - שדרן הרדיו הפופולרי ביותר בארה"ב ואליל השמרנים - מפקפק  בכך בעצמו בשידור חי?
3. לזכותו של הדפדפן פיירפוקס יאמר, שכהוא קורס, גם הוא עצמו מוצא שזה מביך:

4. והדבר הבא מוקדש לניצן ולכל סטודנט (או סטודנט בפוטנציה) אחר שניסה להלחם באתרי האוניברסיטאות.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

המירוץ השבועי לילד

אני פותח פינה חדשה: בכל שבוע (או כל (שקר כלשהו) זמן; לא נראה לי שבאמת זה יהיה כל שבוע אבל זה מתאים טוב לכותרת) אספר (בקצרה) על אחד המירוצים בבחירות הביניים הבאות עלינו לטובה בנובמבר (או, אם אתה דמוקראט שמנסה להבחר מחדש לסנאט או לבית הנבחרים, לרעה, כי הם הולכים כנראה לחטוף) שהוא מעניין או שקרתה בו אנקדוטה משעשעת.
בזמנו כבר דיברתי על המירוץ לסנט בקליפורניה, אז היום נעבור לשכנתה ממזרח נוודה, שבאופן כללי נמצאת במצב על הפנים; לאס וגאס היתה אחת מבועות הנדל"ן הגדולות ביותר לפני המשבר ובהתאם פיצוץ הבועה היה ועודנו כואב, וכיום נוודה היא המדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר - 14% (שיעור מטורף בסטנדרטים אמריקאים, ועוקף אפילו את מישיגן עם תעשיית הרכב הקורסת כבר 40 שנה).
הבוחרים אפוא עצבניים וה לא כל כך טוב לדמוקראטים, המפלגה השלטת. בפרט זה לא עוזר להארי ריד, הסנטור מנוודה שהוא מנהיג הרוב בסנט, שבמשך חודשים פיגר בסקרים אחרי כל מועמד רפובליקאי פוטנציאלי (תושבי נוודה רואים בו אחראי הן למצב הגרוע של מדינתם, שלטובתה יכול לעשות יותר, והן, כמנהיג הרוב בסנאט, לתהליכי החקיקה של השנתיים האחרונות - שהיו מכוערים ככל תהליכי חקיקה אבל הם גם זכו להרבה כיסוי חדשותי ולכן כולם יודעים עד כמה הם היו מכוערים). הרפובליקאים ראו את ההזדמנות להדיח את מנהיג הרוב בסנאט (אין לתאר את המשמעות המורלית והסמלית שיש לנצחון כזה) ובירייה מרשימה ברגל בחרו להריץ כנגדו את שרון אנגל, מועמדת ימנית אולטרה-אולטרה קיצונית עד כדי מטורפת (היא הציעה, בין השאר לבטל את הביטוח הלאומי בטענה שהוא נוגד את הדיבר הראשון, לפרוש מהאו"ם, ולבטל את רוב חוקי המס. בתפקידה הקודם בבית המחוקקים של נוודה היו עשרות הצבעות בהן כל הבית הצביע בעד חוק והיא נגדו, או להיפך), ולא כל כך מוכשרת בניהול קמפיין - הדוגמה האחרונה היתה מסיבת עיתונאים בה אנגל פשוט ברחה מהעיתונאים כאשר אלה ניסו לשאול אותה שאלות.
התוצאה מיידית: ריד כרגע מוביל בסקרים. אמנם לא בהרבה, אבל לאור העובדה שהוא לא פופולארי ברמה קיצונית בנוודה, העובדה הזו היתה כמעט בלתי נתפסת לפני כמה חודשים.
בהערת אגב, טענה מקובלת שמסתובבת היא שתבוסה של ריד יכולה ניצחון פירוס לרפובליקאים; אמנם ניצחון מורלי חשוב, וכסא אחד פחות ברוב הדמוקראטי, אבל מי שיחליף את ריד כמנהיג הרוב (ואין כמעט שום סיכוי שהרפובליקאים יהפכו לרוב בסנאט בבחירות האלו, שכן לדמוקראטים יש רוב של תשעה, ורק 37 מושבים עומדים להצבעה - 34 הרגילים ועוד שלושה מושבים שהתפנו כשהילרי קלינטון (ניו יורק) פרשה כדי להיות מזכירת המדינה, ג'ו ביידן (דלוור) פרש כדי להיות סגן נשיא, ורוברט בירד (מערב וירג'יניה) מת) יהיה או צ'ק שומר מניו-יורק או דיק דורבין מאילינוי - שניהם הרבה יותר אגרסיביים מריד ובאים ממדינות הרבה יותר ליברליות, כך שהם מפחדים פחות שלא יבחרו ובהתאם יכולים להיות הרבה יותר ברוטליים עם האופוזיציה הרפובליקאית הסרבנית.
האנקדוטה לעומת זאת באה ממירוץ המושל בנוודה, שם רורי ריד, הבן של, מתמודד בצד הדמוקראטי (ובינתיים בכל הסקרים מפסיד הפסד מפואר) מול בריאן סנדובל, רפובליקאי היספני. העובדה שסנדובאל היספני מאוד עוזרת לו בנוודה, מדינה עם אחוזים גבוהים של היספנים, עם זאת ההערה הבאה פחות: אחד הדיונים הלוהטים לאחרונה הוא על חוק של מדינת אריזונה, שכנתה של נוודה מדרום, שבית המחוקקים והמושלת הרפובליקאים שלה החליטו לאחרונה שהממשל הפדראלי לא עושה מספיק בנושא ההגירה הלא חוקית והעבירו חוק מדינתי שמאוד מחריף את היחס כלפי מהגרים לא חוקיים - בין השאר הוא מחייב כל שוטר שעוצר איש כלשהו שיש לו חשד שהוא מהגר לא חוקי לדרוש ניירות, מאפשר לעצור אנשים ללא הגבלת זמן עד שיוכיחו ששהותם בארה"ב חוקית, ודורש מכל מהגר להחזיק את מסמכי ההגירה שלו עליו בכל עת. החוק בינתיים בוטל ברובו על ידי בית משפט פדראלי, אבל אריזונה מערערת והסיפור לא הסתיים; הדיון מכל מקום בשיאו והשמרנים בעידוד פוקס ניוז, ראש לימבו וחבורתם (ארגוני חדשות מאוד אמינים, כזכור) תומכים בצורה נלהבת בחוק, ולכן כמעט אף מועמד רפובליקאי לא יכול שלא לתמוך בו; כך גם סנדובל. כאשר נשאל סנדובל אם באופן אישי הוא לא חושש שאם יבקר באריזונה יטרידו שוטרים אותו או את ילדיו, ענה בכנות (ובלי טיפה של ציניות): לא, כי הילדים שלו לא נראים היספניים.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

לאן נעלמו העניים?

אחד ההבדלים שתמיד מרשימים אותי בין הדיון הציבורי בארה"ב לכאן הוא היחס לגירעון; בעוד שאצלנו כמעט אף פעם לא עולה השאלה "מאיפה יבוא הכסף", וישנה הנחה קבועה בקרב רוב הדוברים שמימון לחוקים מחוקים שונים יבוא מהsugar daddy ששמו "המדינה", בארה"ב הגרעון נוכח תמיד כטיעון בויכוח הפוליטי. כנגד כל חוק או תוכנית תמיד עולה השאלה "מאיפה יבוא הכסף", וישנו סנטימנט בסיסי נגד הרחבת הוצאות המימשל; big government נחשב לפחות מאז ימי רייגן למילת גנאי (באחת ההצהרות שהכי הכעיסו את השמאל נאלץ קלינטון - נשיא דמוקרטי - להכריז the era of big government is over"); הסנטימנט הזה אפילו מעוגן בכללי הסנאט, בפרט בכלל pay-go, שקובע כי אי אפשר להעביר חוק המגדיל את הוצאת הממשל ללא הגדרה מדוייקת מאיפה יגיע הכסף שיממן אותו.
ואכן, אין לוחמים חריפים יותר למען אחריות פיסקלית וצמצום הגרעון מהימין האמריקאי: הם נלחמו כאריות בחוקים הדמוקראטיים הבזבזניים: החל מחבילות התמריצים של אובמה, וכלה במאבק שהוכרע רק בשבועות האחרונים, להארכת תקופת זכאות לדמי אבטלה, לאור אחוזי האבטלה היציבים והגבוהים יחסית (10%;  וכדאי לזכור שבארה"ב, כשאתה מובטל ממילא גם אין לך ביטוח ובריאות וסיכוי גבוה שגם הדיור שלך בסכנה כי רוב האמריקאים הם לא בעלי דירות; בנוסף כל חודש של אבטלה מצמצם את היכולת להשיג עבודה חדשה כי אין כתם שחור יותר בקורות חיים של אמריקאי מתקופת אבטלה).
אם כך, תשאלו, איך נוצר המצב שדווקא בימי קלינטון, נשיא דמוקרטי לעילא, נהנתה ארה"ב מעודף תקציבי ואילו בוש הביא אותה לגירעון הגבוה ביותר שחוותה עד אליו? (אובמה הגדיל את הגרעון מאז, אבל יש לו עוד לפחות שנתיים וחצי אם לא שש וחצי שנים עד סוף הקדנציה). זאת מכיוון שמה שסיפרתי בקטע הקודם הוא לא מדויק; הימין האמריקאי לוחם בעוז נגד בזבזנות כאשר היא עוזרת לעניים; לשם המטרות הקרובות לליבו - בפרט מלחמות וקיצוץ מיסים - אין לו שום בעיה להגדיל את הגרעון. כך, שתי המלחמות שיזם בוש ממומנות מזה עשר שנים בדרך קבע כהוצאות חוץ תקציביות - כך הן משוחררות מכללי pay go וגם לא מחושבות בתוך התקציב, כדי לתת תחושה שהגרעון קטן יותר ממה שהוא; וכך באותו הזמן בדיוק שהרפובליקאים נלחמו בכל כוחם בהארכת תקופת דמי האבטלה הם גם נלחמים באותה עוצמה לשם הארכת קיצוצי המסים של בוש. כאן צריך הסבר קטן: בשנים האחרונות הפך השימוש בפיליבסטר בסנאט לתכוף ביותר, ומכיוון שכך כמעט כל חקיקה משמעותית זקוקה לתמיכת רוב של ששים מתוך מאה הסנאטורים כדי לעבור. כאשר בוש רצה להעביר את קיצוצי המסים שלו ב2001 - מהלך רגרסיבי בצורה קיצונית שגם מגדיל באופן ניכר את הגרעון - לא היה לו את הרוב המיוחס הדרוש אלא רק רוב רגיל ולכן הוא השתמש בתרגיל פרוצדורלי ששמו reconciliation, ואחת מההשלכות של השימוש הזה הוא שקיצוצי המסים הוגבלו לתקופה של 10 שנים. לכן, היום, הרפובליקאים בלחץ -  הם חייבים להשיג ששים סנטורים כדי להאריך את קיצוצי המס, ולאור העובדה שיש להם כיום 41 סנאטורים, זה יהיה די קשה.
(בהערת אגב, הרפובליקאים במאבק הזה הגיעו עד הקיצונות שבה אחד ממנהיגיהם, הסנטור ג'ון קיל מאריזונה, טען בריש גלי ש"אף פעם לא צריך לקזז קיצוץ במסים, רק גידול בהוצאות".).
כל זה טוב ויפה, והייתי יכול להמשיך ולהתגולל על הימין האמריקאי (זה כיף, הם נותנים כל כך הרבה חומר), אבל זה פחות מה שמעניין אותי. מה שיותר מעניין אותי הוא ההתעלמות המוחלטת מהעניים. בכל הדיון הזה יש ממש מעט אנשים ששואלים "איך אתם יכולים להלחם כנגד הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה ובאותו זמן בדיוק להלחם בעד קיצוץ במסים שבעיקר יאפשר לעשירים ביותר לקנות עוד יאכטה?" נכון, זה טיעון פופוליסטי ומטופש ומעצבן, אבל יש בו משהו, וחוץ מזה, לא חסרים דוברים פופוליסטיים, מטופשים ומעצבנים בדיון הציבורי האמריקאי. והנה דוגמה יותר קיצונית: אחד ההשיגים הגדולים ביותר של רפורמת הבריאות של אובמה הוא שהיא מאפשרת לכ30 מיליון אמריקאים לקבל ביטוח רופאי, שקודם לא היה להם. זה הישג מדהים אבל אף אחד לא השתמש בו בויכוח המתיש על הרפורמה, שארך יותר משנה (לעמות זאת דיונים מדוקדקים על השפעת החוק על הגרעון היו למכביר). למה? כי האנשים יזכו לביטוח הם עניים, ועניים לא סופרים.
אז למה מתעלמים מהעניים בדיון הציבורי בארה"ב? אפשר לחשוב על הרבה תשובות - אתוס האינדיבדואליות האמריקאי, שגורם לתפיסה מעומעמת אבל קיימת המאשימה את העניים במצבם; תפיסת החלום האמריקאי והמוביליות החברתית הגדולה, הגורמת לרוב האנשים להעריך שהם או ילדיהם יהיו במצב טוב יותר בהמשך חייהם (ציטוט ידוע - אני לא זוכר של מי אז אין גאולה לעולם הפעם - הוא שבעוד באירופה ההבדל הוא בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, באמריקה הוא בין אלה שיש להם לאלה שיהיה להם); חוסר האמון הבסיסי של האזרח האמריקאי בממשלתו וביכולתה לשנות את החברה, עוד מימי תומס ג'פרסון (ואם מתסכלים על הוריקן קתרינה - יש לחוסר האמון הזה על מה לסמוך) ובניגוד לכך החברה האזרחית החזקה המחליפה את הממשלה בתחום הצדקה (טענה ידועה היא שהאמריקאים הם העם הנדיב ביותר בעולם). אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו: העניים פשוט לא משתתפים במשחק הפוליטי: הם לא מתנדבים לקמפיינים, בודאי שלא תורמים, והם גם פחות מצביעים. אם משווים בין אחוזי ההצבעה של כל קבוצות ההכנסה - בכולן אחוז ההצבעה פחות או יותר שווה, פרט לעניים, שאחוז ההצבעה שלהם נמוך יותר; אם הם היו מצביעים באותו שיעור כשאר קבוצות האוכלוסיה, היו הדמוקרטים זוכים ב3-5% יותר קולות, מה שהיה הופך את המצב הנוכחי של תיקו פחות או יותר בין הגושים הפוליטיים לרוב - לא ענק אבל די יציב - לדמוקראטים (הפרטים המלאים כאן).
אפשר לחשוב על כל מיני סיבות לשיעור ההצבעה הנמוך - העניים הם באופן בלתי פרופורציונלי בני מיעוטים שרבים סובלים מקשר לא חיובי במיוחד עם השלטונות ומעדיפים לא להיכנס למגע לא הכרחי עמם; הצבעה דורשת רישום מוקדם, כתובת קבועה, ועוד דברים שהם בעייתיים יותר לעניים, ועוד. אבל עדיין המסקנה היא אחת, ומסכם אותה ה(פסאודו) נשיא ברטלט באחד הציטוטים היותר טובים מ"הבית הלבן": "decisions are made by those who show up".
(לא מצאתי לינק, אבל כן מצאתי שכנראה שהציטוט המקורי הוא של וודי אלן. באסה, מרטין שין ואח"כ אליסון ג'אני מבצעים אותו יותר טוב).