בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

רשימות

נכון, זהו יומה האחרון של 2011, אך מה לנו ולתאריך המומצא של לידתו של מנהיג משיחי יהודי הזוי, אחד מיני רבים, בעיירה גלילית פרובינציאלית בסוף ימי הבית השני? אז את הסיכומים שלי אעשה בסוף השנה ה5772 לבריאת העולם. אבל הנה כל רישמות הסיכומים ששטפו את הגוגל רידר שלי בשבוע האחרון, והבחירה האחת שלי מכל אחת.
1. 76 התמונות של 2011 מהבית הלבן.  אני היתי בוחר כמובן את זו:
P050111PS-0210
(ואם אנחנו בענייני מיזוגניה, גרסת העיתון החרדי ניו יורקי יידישע צייטונג:)
2. הועדה הלאומית הדמוקרטית (גוף העל של המפלגה הדמוקרטית) קיבצה בלעג את 10 הרגעים הגדולחים של המועמדים הרפובליקאים לנשיאות:


3.Foreign Affairs אוסף את הספרים הטובים של 2011 בתחומים שונים של מדיניות חוץ. לא קראתי אף אחד עדיין, אז אני לא באמת יכול להמליץ.
4. חורים ברשת אספו את 15 השאלות הכי ביזאריות בראיון עבודה ב2011.
5. הבלוג של עזרא קליין אוסף את 20 הפוסטים הכי פופולאריים ל2011. הם באמת מעניינים כולם. מסיבות מובנות החביב עלי ביותר הוא מספר 6, העוסק בבעיות הניצבות בפני תעשיית האנרגיה הסולארית הפוטו-וולטאית.
6. וגם political wire מפרט את עשרת הפוסטים הפופולאריים ל2011. אני לא יכול להתאפק מלבחור את מספר 8, הידיעה על כך ששרה פיילין עברה ניתוח לייזר ולא זקוקה יותר למשקפיים, אבל היא עדיין מרכיבה משקפיים כי הם גורמים לה להראות חכמה יותר.
7. ושוב עזרא קליין: 11 הגראפים שתופסים בצורה הטובה ביותר את הפוליטיקה האמריקאית ל2011. רציתי לבחור בגרף מס' 4 אבל אני לא מצליח ליצא אותו כתמונה, ובכלל real clear politics מציגים גרף שתופס בצורה הרבה טובה את מצעד הליצנים למועמדות הרפובליקאית (פוסט על כך בקרוב):
(סגול - רומני; ירוק - גינגריץ'; צהוב - פול; כחול - פרי; שחור - בקמן; אדום - קיין; ורוד - הנטסמן, וחום - סנטורום, מה שמעיד על כך שלמי שעיצב את הגרף הזה יש חוש הומור אכזרי במיוחד)





8. בראד פיליפס אוסף את עשר הפאדיחות התקשורתיות הגדולים בארה"ב (יכול להיות שכבר לינקקתי לזה שבוע שעבר). בעיני, ריק פרי וה"אופס" שלו (מס' 6) לוקח ובגדול.

בעולמו הצנוע של "סדנא דארעא", אין כל כך משמעות בציון עשר הרשימות הפופולאריות ל2011, מכיוון שהרשימה זהה לרשימת עשר הרשימות הפופולאריות בכלל; הבלוג די צעיר, וכמות הקוראים קפצה משמעותית ביולי 2011 (בין אם בשל המחאה החברתית, יום ההולדת לבלוג או טיריון לניסטר) כך שרשימות 2011 כובשות את כל העשיריה. וגבוה מעל כולן,"המוסד המיוחד" המשווה בין מעמד מפעל ההתנחלויות בציונות הדתית למעמד העבדות במדינות הדרום האמריקאיות. מכיוון שזו גם מהרשימות האהובות עלי, משמח לדעת שטעמי דומה לטעמכם, חמשת קוראי הנאמנים.

הולך להיות כיף ב2012: יש אולימפיאדה; סביר שתהיינה אי אילו תובנות על חשמל סולארי, על שוק החשמל בקליפורניה, על ספרד של פרנקו, על הפקולטה למדעי הרוח באונ' ת"א; וכמובן, תתתרחש החגיגה הארבע-שנתית האולטימטיבית, בחירות אמריקאיות, על שלל משרות מהנשיאות ומטה. ומטבעו של עולם, בדרך כלל כל שנה טובה מזו שקדמה לה. אז כמו שנהוג לומר בטלויזיה האמריקאית לפני שיוצאים לפרסומות: stick around. 

יום שישי, 30 בדצמבר 2011

מיתוסים

תכננתי לכתוב פוסט "אז מה היה לנו ב2011", אבל הדיון השוצף על מעמד האישה בחברה הישראלית (אם אני שומע עוד פעם אחת את המילה "הדרה", אני קונה M16 בחנות רובים באריזנה ויוצא בroad rage) העלה מספר מיתוסים שחוקים שפשוט משוועים למישהו שינפץ אותם סוף סוף, שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. לקחתי את הציטוטים מהראיון היומי ב"הארץ" עם ח"כ גפני ( (הראיון עוד לא עלה לאתר, אז אני לא יכול ללנקק; אם קורא פעיל מוצא אותו הוא מוזמן להוסיף לינק בתגובות), אבל הוא רק מייצג טיעונים שמוחזרו לעייפה השבוע.
א."הרי אמרו לנו תתערו בחברה, בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה, הרי שם זה התחיל. עכשיו אנחנו אומרים שלא תופיע זמרת... הכל בלוף!".  אולי הרעה החולה הגדולה ביותר מועדת טל, יותר מהשחרור הסיטוני של החרדים משירות בצבא, הוא התפיסה כאילו שילובם של החרדים במעגל העבודה הוא אינטרס של הציבור הכללי, שבתמורה לו הוא אמור להתפשר על נורמות מסויימות וללכת לקראת החרדים. אז כדאי לזכור ששילובם של החרדים במעגל העבודה יועיל כמובן למשק ויגדיל את ההכנסות ממסים, אבל הוא קודם כל אינטרס של החרדים עצמם. התפיסה כאילו האופציה בין לצאת לשוק העבודה לבין להשאר בבית (או בישיבה) היא שקולה מבחינת החרדים ולכן בעצם היציאה לשוק העבודה יש ויתור, שהחברה הכללית צריכה לשלם עבורו בהתאמה לעובד החרדי, פשוט מופרכת, ומקורה רק במערכת במורכבת של תשלומי רווחה ותשלומים יעודיים שאפשרו מצב של חברה המבוססת על חוסר עבודה מלכתחילה; אמריקאי היה עונה לטענה הזו בפשטות: "לא רוצים לעבוד? לא צריך. רחובות ניו יורק מלאים בהומלסים, ואתם מוזמנים להצטרף". ואכן, ביקור קצר בניו יורק יראה שעל אף שטף הנשים בשלטי מנהטן, חרדים מסתדרים שם טוב מאוד.
ב. "גם מעובדות פרוזאיות של תקציבים וחוקים שאני מנסה להעביר לעודד חרדים לצאת לעבודה והממשלה מתנגדת, חוק של העדפה מתקנת כמו שיש לנשים, לערבים, לדרוזים, לאתיופים... הם אומרים שחרדים לא מקופחים" אומר גפני בציניות. ואני שואל בפשטות: למה מגיע לחרדים העדפה מתקנת?   במה הם מקופחים, איזו אפליה מבנית גרמה אפליה כנגד עובד חרדי? (ושוב: לא שעובד חרדי דרש מהחברה להתאים עצמה לצרכיו - זו לא אפליה, זה הגיון פשוט).
ג. "עכשיו מה קורה? נתניהו בשלטון, וכדי לפרק את הקואליציה הזו צריך להכות בציבור החרדי" - כלומר, בכל אשמה התקשורת, והתקשורת עושה זאת כי היא שונאת את נתניהו. אז כדאי לזכור שהגל הגדול הקודם של התעוררות חילונית משמעותית כנגד כפית נורמות חרדיות על הציבור, שיצר גל תקשורתי ארוך והביא בסוף להקמת שינוי היה דווקא בתקופת אהוד ברק (העברת המשחן בשבת, זוכרים? בהערת אגב - מיתרונות העבודה החדשה, אני יודע מהו בכלל משחן). מעבר לכך, הדיון החל ביציאת הצוערים מהטקס בבה"ד 1, שהם בכלל דתיים לאומיים, והעיסוק בהתנהגות הבוטה יותר כלפי נשים מצד חלקים בציבור החרדי - החל באוטובוסי המהדרין וכלה בבית שמש - החל רק לאחר מכן; רחל עזריה ניסתה לעורר את עניין הציבור בהפרדות באוטובוסים כבר חודשים, ותושבי בית שמש ניסו לעניין את הציבור על הקורה בעירם כבר שנים (גליון של "ארץ אחרת" עסק בכך כבר לפני למעלה משנה), ולא הצליחו ליצור עניין. מה שעורר את העניין היתה ההתחושה שנחצה קו אדום - דווקא בהתנהגות הצוערים בבה"ד 1, שבתורה החלה את העיסוק הכללי בנושא, בדומה לפרשת המשחן ב2000 שיצרה תחושה שנחצה קו אדום.
ד. "כל הזמן אומרים לנו ההחילונים הם אנשים נאורים. הם ליברלים, הם נותנים לכל אחד לחיות את חייו. הכל בלוף!". אין עיוות של המחשבה הליבלית שיותר מכעיס אותי מהתפיסה שהחברה הליברלית צריכה להיות סובלנית כלפי חברות לא ליברליות שתוכה. אז כדאי לזכור: הליברליזם מאמין בחירותו של כל אדם לחשוב ולנהוג כרצונו, אך רק כל עוד הוא לא פוגע באחרים. ברגע שמדובר במרחב הציבורי, ברור שצריך מערכת של כללים אחידים; הויכוח הוא אילו נורמות ישלטו במרחב הציבורי, ואין שום דבר ליברלי בתפיסה שעל המרחב הציבורי להיות מונהג על ידי דרישות לא ליברליות של תת קבוצה מהציבור. יציאה מטקס בעת שירת נשים, דחיקת נשים לאחורי האוטובוס, למדרכות נפרדות וכמובן אלימות כלפיהן - כל אלה פוגעים בנשים, ואין שום ליברל שיכול לדרוש מנשים לסבול פגיעה שכזו בשם אמונה של תת קבוצה. הדרישה "תנו לנו לחייות את חיינו" כמסווה לעוולות לא חדשה: היא מוכרת היטב כטיעון של הדרום האמריקאי, שדרש מהצפון, בשם הפדרליזם והליברליזם, להרשות לו לחיות את חייו, על העבדות, ולאחר מכן האפליה נגד שחורים, הכרוכה בהם; באמצע המאה ה19 זה נגמר במלחמה ממש, אבל השימוש בסובלנות כמפלטו של הנבל נמשך עמוק עד לאמצע המאה ה20, כאשר מנהיגו הלבנים הדרומיים טענו שהממשל הפדרלי רומס את זכויותיהם כשהוא אוסר עליהם להפריד אוטובוסים לנוסעים לבנים מקדימה ושחורים מאחורה. אגב, מאז חוק זכויות האזרח של 65, אפליה גם בתוך עסקים פרטיים אסורה בארה"ב, לא כל שכן במרחב הציבורי. זהו ליברליזם.
ה. "ללכת לצלם איזה פרחח עבריין מנטורי קרתא שיורק על ילדה" - אלה עשבים שוטים בשולי המחנה, הם לא מייצגים אף אחד. אז ראשית, תמיד קל ללכת לבודד את המקרה הקיצוני ולטעון שהוא לא מייצג, אבל האוטובוסים המופרדים למשל מוסדו בברכת כל המיינסטרים החרדי. אבל מעבר לכך, כפי שאנחנו יודעים הציבור החרדי יודע להוקיע ממנו את מי שהוא מתנגד לו. גם אם אכן זהו ציבור שולי שהחרדים מתנגדים לו, לא שמעתי את הרב אלישיב פוסק כנגדם, לא שמעתי את העיתונות החרדית מתלהמת כנגדם כשם שהיא מתלהמת כנגד החילונים; ומכאן, שהתנהגות הסיקריקים מקובלת על המיינסטרים החרדי יותר מאשר התנהגות החילונים. יריקה על ילדה פחות חמורה מחילול שבת. ולדעתי האישית, אין חילול ה' גדול מזה. (טקסט אחר בהארץ היום, מפי רב חרדי אנונימי, נותן אבחנה מאוד מדוייקת: "האם אנחנו הרבנים אשמים? בוודאי הרבנים אשמים, הם צריכים להראות את גודל השעה. הציבור הכללי לא יודע כמה שהם (הסיקריקים) מועטים, וכמה אין לציבור אומץ לצאת נגדם. קשה מאוד לרב ללחום נגד אנשים שרואים עצמם יותר חסודים ממנו")

ופטור בלא המגזר אי אפשר: לא רק רבנים חרדים לא שמענו, גם לא שמענו רבנים ציונים דתיים (חוץ מאולי הרב בני לאו, שהולך ומצטייר כקדיש לוז של הציונות הדתית.) שיצאו להגנת נשים (לא במקרה הקיצוני של בית שמש, זה קל. במקרים היותר מתונים: לא שמענו רב שפוסק שבזיון נשים ביציאה מטקס בעת שהן שרות אסור על פי ההלכה). עדכון: שמעתי בחדשות את הפסק הנחרץ של הרב רפי פרץ. מגיע לו יישר כח על כך.
ואם כבר המגזר, דווקא ידיעה אחרת, בכלל לא קשורה לנושא, היתה החשובה ביותר השבוע לדעתי, והיא הידיעה ש40 מהמתפרעים בחטמ"ר אפשרים הגיע באוטובוס מלא פחות מאשר ישיבת מרכז הרב. גם עליהם אמרו "אלה עשבים שוטים, הם לא מייצגים אף אחד". עשבים שוטים עשבים שוטים, אבל כנראה כאלה שמהווים חלק משמעותי מתלמידי ישיבת הדגל של הציונות הדתית.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

מביך

אפרופו טקס האזכרה לאסון הכרמל, סרטון הצגת נתניהו לפני נאומו בערב הצדעה לארגון הקהילות היהודיות בחבר העמים:
(הנה הלינק, אם אתם לא מצליחים לראות)

ואני אומר:
מילא, שהסרט הזה מביך ברמת החנופה שלו לביבי,
ומילא, שהוא מעלה נאום זניח למדי באו"ם, שכבר היום אף אחד לא זוכר אותו, לדרגת חשיבות הסטורית,
ומילא, שהסרטון דואג להדגיש עד כמה נתניהו מסתחבק עד כדי מתרפס עם הרבי מילובביץ' ז"ל שליט"א ועם לב "מי גנב את הפנסיה שלי" לבייב,
אבל ביבי, בחיאת: אם אתה בוחר לצטט פסוק בשיאו של נאום שבעיניך הוא נאום הסטורי, ועוד להציג את הציטוט בפני קהל שבחלקו דתי, ועוד לצטט פסוק שכל מי שאמר "אין כאלוהינו" בסוף שחרית כמה פעמים מכיר אותו בעל פה, לפחות תדאג לצטט נכון: הפסוק הוא "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", לא "ה' יתן עוז לעמו". כל אחד מעשרות עובדי הלשכה הדתיים שלך יכול לומר לך את זה.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

שניים עוף חמוץ מתוק בבקשה.

יש הרבה בעיות בתת מודע הקולקטיבי של החברה האמריקאית, אבל אנטישמיות איננה אחת מהן. בין אם מכיוון שהחברה האמריקאית באמת מבוססת על חופש דת וסובלנות, ובין אם מכיוון שיש הרבה קבוצות שעומדות לפננו בתור קורבן לגזענות לקסונופביה - בראש ובראשונה השחורים - אני באמת מעריך שבחברה האמריקאית אין באמת אנטישמיות.
אבל בימין הנוצרי יש אבק אנטישמיות, לא במובן של נשאה או בוז ליהודי באשר הוא יהודי, אבל כן במובן שהיהודים האמריקאים הם חיל החלוץ של הכוחות שבעיני הימין הנוצרי הורסים את אמריקה: הם ליברלים רכרוכיים מהחוף המזרחי, שרוצים לקחת לנו את הרובים ולמנוע תפילות בבת הספר הציבוריים. אז אין בעיה עם אריק קנטור או ביל קריסטל כשלעצמם, אבל אמריקה היא אומה נוצרית, כפי שמדגישים בימין הנוצרי שוב ושוב,  ועמוק מאחורי המשפט הזה עומדת המחשבה שהיהודים לא באמת אמריקאים (זה בסדר, אנחנו בחברה טובה של כל שאר הסמולנים).
מידי פעם, בלהט הויכוחים הפוליטיים, כאשר הצד המתוכח מצד שמאל הוא יהודי, האמירה: "אתה יהודי, אתה לא באמת אמריקאי" מתפלקת החוצה. לא בצורה ישירה - זה ממש לא פוליטיקלי קורקט - אבל ברמז. לדוגמה: אלנה קגן, שופטת בית המשפט העליון שמינה אובמה לפני למעלה משנה. קגן, יהודיה כמובן, נולדה והתחנכה בניו יורק, ופיתחה קרירה אקדמית מפוארת ששיאה בתפקיד דיקנית בית הספר למשפטים של הרוורד; הישג נוסף של קגן היה שבתכנון מרשים למרחוק, עם מחשבה על מנוי פוטנציאלי לבית המשפט העליון, היא נמנעה באופן מרשים מלהשאיר רמזים במאמריה או במסמכים שכתבה בדבר עמדותיה לגבי נושאים שנויים במחלוקת (כמו הפלות) כך שימנע ממנה הליך אישור מפרך בסנט. ולכן הסנטורים הרפובליקאים התקשו למצוא על מה לתוקף אותה, במהלך השימוע שלה וביאושם פנו לכיוונים שמרמזים על יהדותה, כמו למשל הביקורת שאת כל שלבי חינוכה (כולל דוקטורט) עשתה בניו יורק - יופומיזם ליהדות - ולכן לא נחשפה ל"אמריקה האמתית".
אבל הפואנטה של הפוסט היא ביחס לשלב אחר בשימוע שבו סנטור לינדסי גראהם, רפובליקאי מדרום קרוליינה, ניסה להפנות זרקור ליהדותה של קגן וזה יצא לו בוטה מדי: הוא החל לשאול בחס למעשיה ועמדתה, בעת שהיתה היועצת המשפטית של הבית הלבן, ביחס לחשוד בפעולת טרור שניסה לבצע את זממו בחג המולד ולכן כונה Chrusmass day bomber. בסוף הוא הגיע לשאול אותה "מה עשית ביום חג המולד". תגובתה הצליחה להוציא לו את כל האויר מהמפרשים:

ושלא תאמרו שלמסעדנים הסינים אין הערכה למנהג זה של יהודי ארה"ב, התמונה הבאה נקלטה בניו יורק (באדיבות חשבון הפייסבוק של נעמי קריגר):
אז תהנו מהאוכל הסיני שלכם הערב, וחנוכה שמח לכולם.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

חגיגה

עדכון: ג'ון ביינר וחברי בית הנבחרים הרפובליקאים התקפלו, ואישרו כלשונה את הפשרה שהתקבלה בסנאט.
-----
המפלגה הרפובילקאית היא כידוע המפלגה של המסים הנמוכים, ולכן אין מטרה נעלה בעיניה יותר מאשר להוריד מסים. ליתר דיוק, היא מאור מאור מעוניינת להוריד מסים לעשירים; לעניים - לא כל כך. וכאן אנו מגיעים לחגיגה - או שמא יש לומר פארסה - שנתגלגלת בימים האחרונים בוושינגטון, בדבר הורדת מסי המשכורת.
מסי משכורת - שזה תרגום מאוד גרוע שלי למונח payroll tax - הם מסים שמשלם כל מעביד וכל עובד על המשכורת שלו החל מהדולר הראשון, בדומה לביטוח לאומי ומס בריאות בישראל. אלה מסים על עבודה, ורק על עבודה שכירה, ולכן הם יחסית רגרסיביים (בניגוד למסי ירושה או הון) ובנוסף על כך, אלה מסים רגרסיביים בהשואה למס הכנסה מכיוון שאחוז המס אחיד, ולא עולה עם גובה המשכורת. עם זאת, גם מעסיקים מעוניינים בקיצוץ מסים אלו כי הם מעלים את עלות ההעסקה.
לקראת סוף 2010, לאחר הבחירות בהן נצחו הרפובליקאים נצחון דרמטי אבל לפני שהקונגרס החדש, ה112, התכנס, התכנס הקונגרס הישן למושב שנקרא "מושב ברוז צולע". צירוף של סיבות - החל מהפחד של חברי הקונגרס ה111 שהנה הנה באים קבוצת המשוגעים מהtea party ובקונגרס הבא אי אפשר יהיה לעשות כלום, וכלה בעובדה שהרפובליקאים ממש ממש ממש רצו להאריך את קיצוצי המסים של בוש, שעמדו לפקוע בסוף 2010, הושגו סדרת פשרות שהביאו להישגים צנועים אך לא מבוטלים לדמוקרטים, כולל ביטול מדיניות "אל תספר, לא נשאל" של הדרת (מילה פופולארית בימנו) הומוסקסואלים בצבא, אבל העיקריים מביניהם לענייננו הם הארכת הקיצוץ הזמני במסי המשכורת שנכנס לתוקף עם חבילת התמריצים ב2009, וכן הארכת תקופת דמי אבטלה (שבמשבר הנוכחי, שמתאפיין באחוז גבוה במיוחד של מובטלים עם תקופת אבטלה ארוכה). שני אלה היו ההישגים העיקריים שהדמוקרטים השיגו בתמורה להארכת קיצוצי המסים של בוש.
למה אלה הישגים לדמוקרטים? דמי האבטלה זה ברור; הארכת קיצוצי מסי המשכורת נחשבה הישג דמוקרטי כי היא צעד ממריץ לכלכלה, שזה בגדול מה שהדמוקרטים רוצים - הרפובליקאים לא כל כך מאמינים במעורבות ממשלתית כדי לעזור לכלכלה; וכי באופן כללי הרפובליקאים רוצים להוריד מסים, אבל לא לעניים.
חזרה ל2011: ההישגים האלה היו נאים אך מוגבלים לשנה אחת. וכך הגענו לקראת סוף שנת 2011, ובעוד כשבוע עומד לפקוע הקיצוץ במסי המשכורת (והארכת תקופת דמי האבטלה), ולהוריד את השכר הממוצע ב$1,000 לשנה. כמו גם לפגוע משמעותית בצמיחה בשנה הבאה לפי הערכת רוב הכלכלנים. לכן, הגיוני היה לחשוב ששתי המפלגות ירצו להאריך את הקיצוץ, והוא יעבור בלי בעיה.
אז זהו, שלא. נזכור שהרפובליקאים הם לא מפלגה של מסים נמוכים, אלא של מסים נמוכים לעשירים. בנוסף, הורדת מסי המשכורת זה משהו שאובמה רוצה, ולכן אינסטינקטיבית הרפובליקאים נגד. ולכן, הגישה הרפובלקאית היתה להיכנס למשא ומתן כדי לראות אילו הישגים הם יכולים לקבל בתמורה להארכת הקיצוץ; הם קשרו להארכה שני נושאים: קיצוצים בהוצאות הממשל, וכן כיפוף הממשל לכיוון אישור הנחת צינור נפט מקנדה למפרץ מקסיקו - צינור שהארגונים הסביבתיים, כמו גם המדינות בהן הוא הולך לעבור כמו נברסקה (המאוד רפובליקאית, אגב) מתנגדים לו. (מה שהרפובליקאים דחפו הוא לא ממש להכריח את הממשל לאשר את הצינור כי הם לא יכולים לעשות את זה, אבל לכופף אותו לכיוון - הפרטים יותר מסובכים אבל לא ממש מעניינים). הדמוקרטים כמובן סרבו; ראשי המפלגות בסנט נשאו ונתנו והגיעו לפשרה שלפיה הקיצוץ (והארכת דמי האבטלה) יוארכו לחודשיים, ועד אז נראה. מכיוון שזו העסקה שחתמו עליה גם הארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, וגם מיץ' מקונל, המנהיג הרפובליקאי בסנט - מתוך הבנה שהם מייצגים את מפלגותיהם - ההנחה היתה שיש עסקה, והיא אכן עברה בסנט ברוב של 89 נגד 10 (בבירור - רוב משתי המפלגות), והסנט התפזר עד לאחר ראש השנה האזרחית.
אלא שאז נכנסים לתמונה חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, בעיקר אנשי התה האהובים עלינו. הרוח הכללית בקרבם היתה שהם יכולים להשיג יותר, וג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, לא הצליח להנהיגם לקבלת הפשרה, ולכן החליט ללכת בעקבות העדר ולפוצץ את ההסכם. אפילו לא היה לו את האומץ להביא את הצעת הסנט להצבעה בבית הנבחרים מכיוון שהיה חשש סביר שהיא תעבור, כי מספיק רפובליקאים מתונים - בתוספת כל המיעוט הדמוקרטי - יצביעו בעד; במקום בית הנבחרים הצביע על הגרסה הרפובליקאית - שברור שכעת היא לא מקובלת על אף אחד - ודורש להפעיל את המנגנון לאיחוד הצעות חוק משני הבתים (שנזנח לחלוטין בעשור האחרון), ושמו conference commitee.
אלא שביינר והרפובליקאים שאיתו הכניסו את עצמם לבעיה קשה. פרוצדורלית - הסנט התפזר, ואין דרך לכנס אותו, ומצידו שבית הנבחרים יתפוצץ (וכזכור, הסנט נשלט בידי הדמוקרטים). הם גם מאוד הכעיסו את הסנטורים הרפובליקאים, בראשות מקונל (שהתבטא ישירות כנגד חברי הבית הרפובלקאים - צעד מאוד נדיר, אם זוכרים את הדיבר ה11 של רייגן, "לעולם אל תלכלך על רפובליקאי"), ולכן אין להם הרבה שיתוף פעולה בסנט, על שני צדדיו. מבחינה ציבורית, הם נראים איום ונורא עם כל יום שעובר -  גם חסרי מנהיגות ומבולבלים, וגם כמי שאחראים לעלית מסים (פוטנציאלית) מאוד לא פופולארית - עמדה מאוד מוזרה עבור רפובליקאים, שרגילים שמסים הם הנושא בו הם פופולאריים ולא להיפך. ועל הקטסטרופה הזו מסתכלים השמרנים ברחבי ארה"ב ורואים איך הרפובליקאים מחריבים במו ידיהם את היסכוי הטוב ביותר שלהם לאחוז שלושת חלקי השלטון אחרי בחירות 2012, וכך הוול סטריט ג'ורנל הארכי שמרן יצא במאמר מערכת  שכותרו היא לא פחות מRepublican payroll tax fiasco.
בקיצור בלגאן. איך זה יגמר? ההערכה הרווחת היא שהרפובליקאים בבית הנבחרים יתקפלו, שבהחלט יכול להיות שזה רגע ההביריס (בדומה להשבתת הממשל על ידי ניוט גינגריץ' ב95) שמהווה את תחילת הנסיגה הרפובליקאית. מאידך, לעולם אל תזלזלו ביוכלת הדמוקרטית לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון. מה שכן, השעון מתקתק: יש עוד שמונה ימים לרפובליקאים להציל את עצמם, ולא ברור כרגע איך בדיוק הם עושים את זה.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

שגרה

אז מה קרה כאן (או שם) בשלושת השבועות האחרונים?

1. זוכרים את הרמן קיין? הוא היה מס' שלוש במצעד הליצנים שכיכבו בראש הפריימריז הרפובליקאים (לקראת סופם נראה לי שאכתוב פוסט מסכם על מצעד הליצנים - מי היה כל אחד, 15 דקות התהליה שלו ומה הביא לנפילתו). הוא כיכב עם סדרת תוכניות פשטניות להחריד בנושא כלכלה - תוכנית 999, הדרישה שחוק לא יהיה באורך של יותר משלושה דפים - ועם ידיעה רחבה בנושאי חוץ ובטחון, למשל כאן:
וכאן, כאשר נשאל מה היה עושה בעניין לוב:
בכל מקרה, ברברה וולטרס - אולפת ראיונות הצבע המלטפים של הטלויזיה האמריקאית - ראיינה אותו לאחרונה בתור אחד מעשרת האנשים המעניינים של 2011, לדעתה. בין השאר, שאלה אותו באיזה מדרש היה מעוניין לכהן כשר אם יכול,  והוא ענה, "שר ההגנה". התגובה שלה פשוט יקרה מפז, בדקה 3:10:
video platform video management video solutions video player

2. הרמן קיין הוא כבר פאסה; המוביל החדש הוא ניוט גינגריץ' - מי שהיה מנהיג הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים בשנות ה90, ניהל את מאבק הבית בביל קלינטון בפםרשת מוניקה לוינסקי בעודו בוגד באישתו דאז, השניה, עם מי שהיתה אז עוזרת פרלמנטרית וכיום אישתו השלישית, השבית את הממשל בעיקר מכיוון שהתעצבן על כך שקלינטון הושיב אותו באחורי המטוס הנשיאותי ולבסוף נאלץ להתפטר ב97 לאחר שכמעט כל הסיעה הרפובליקאית יצאה נגדו. בקיצור, הממסד הרפובליקאי - ובאמת כל הממסד הרפובליקאי, החל ממתונים כמו ג'ון סונונו וכלה בגלן בק - נגדו, אבל כרגע הוא בראש הסקרים. הבעיה שלו היא שהוא לא ניהל קמפיין כל כך מוצלח, ועד כה לא גייס כמעט כסף. וכאן נכנס לתמונה מר "ישראל היום" שלדון אדלסון, שתרם לגינגריץ', בתרומה אחת, 20 מליון דולר - כמעט פי 3 מכל מה שגינגריץ' גייס עד כה. בתור אמריקאי הייתי מזעזע, אבל בתור ישראלי אני מסתכל על מידת ההשפעה של ישראל היום, והמסקנה היא שאדלסון לא משהו בהשקעת כספים פוליטית.
3. אבל שלא תאמרו שלאדלסון אין מוסר: אמנם הוא עשה את הונו מקזינו בלאס וגאס, אבל הוא "מתנגד מבחינה מוסרית להימורים מקוונים". (שבמקרב לגמרי הם מתחרים ישירים שלו)
4. אם כבר בענייני תרומות, מעניין לדעת שעיקר הפעילות של "אם תרצו" מומנה במשך שנתיים על ידי תרומה של 763,000 ש"ח מהכומר האנטישמי ג'ון הייגי, ושגם זכתה לתרומה של 74,000 ש"ח מיואב הורוביץ, כנראה פעיל ליכוד מקורב לנתניהו. אין לי את הלינק לכתבה בידיעות, אז הנה לינק ל"עין השביעית" שמצטטים אותה.
5. ואם כבר "אם תרצו" (איזה רצץ אסוציאטיבי משובח) מאוד שמחתי שבנק לאומי הוריד את קמפיין העמותות שלו בשל השתתפות "אם תרצו" ולא מהסיבות החסודות של "זה קמפיין מכוער שגורם לעמותות לזחול על גחונן בשביל כסף" (למרות שזה גם נכון) אלא בדיוק מסיבות פוליטיות למהדרין: עם כל הנסיון להפוך את "שלום עכשיו" לאויבי האומה, במאבק הציבורי הזה "שלום עכשיו" נצחו את ":אם תרצו" בנוק אאוט, ובלי התערבות פוליטית או שימוש בממסד, פשוט על ידי הנעת אנשים. אופטימיות.
6. ומעניין לעניין באותו עניין - לפחות מישהו קרא עד הסוף את הדו"ח המדובר על המחלקה למדע המדינה באונ' בן גוריון, וגם כותב על זה.
7. בחזרה לאמריקה: באחד הדיבייטים האחרונים (כבר איבדתי את המעקב) ריק פרי חזר על ההשמה כנגד מיט רומני שהוא תמך בחיוב לקנות ביטוח בריאות - מרכיב משמעותי בתוכנית הבריאות של אובמה שכיום נחשב בחוקים רפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז ג'ינגיס חאן - כמושל מסצ'וסטס ואף המליץ שמדינות אחרות יאמצו אותו. רומני כבר התמודד בעבר (בצורה נפתלת משהו) עם ההאשמה הזו וטען - כרגיל - שלא תמך בחיוס פדרלי. פרי טען שכן ולרומני נמאס אז הוא הכריז: "רוצה להתערב? אני אתערב איתך על 10,000 דולר".
טעות. טעות קשה. רומני הוא מולטי מיליארדר, ולכן 10,000 דולר הם לא משמעותיים עבורו; אבל זה כפול מהשכר השנתי החציוני באיווה, המדינה הראשונה שכולם מתרכזים בה כרגע. אז הועידה הדמוקרטית בחביבותה אספה קצת מהתגובות להצעה:
8. למי שהתקשה לעקוב במהלך הסרט - הנה ספרות זולה, מסודר לפי הסדר הכרונולוגי:
9. אם לא ראיתם את זה כבר: קצת פרספקטיבה לגבי כסף (ותודה ללירן):
10. אריאל רובינשטיין מייעץ לתמידי מחקר תקועים גרג מנקיו)
11. כשבודקים את פייסבוק, לא צריך צריך שישה צעדים כדי להגיע לקווין בייקון: המקיסמום הוא 4.74
12. עוד מחקר שמראה שככל אשנשים צופים יותר ב"פוקס ניוז" הם יודעים פחות על העולם.
13. האמריקאים לא מרוצים מהקונגרס. ממש לא. עד כמה? הוגו צ'אבז יותר פופולארי. האפשרות האמריקה תהפך לקומוניסטית יותר פופולארית הנה התוצאות:
14. השנה האזרחית החדשה כמעט כבר כאן, ועת הסיכומים הגיעה. כפתיח, בראד פיליפס מסכם את הפדיחות התקשורתיות (האמריקאיות) הגדולות של השנה.

שבוע טוב!

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

Cherchez la femme

מאחר שאני יודע שעשרות שערות שיבה נוספו לכם, קוראי הנאמנים, בשבועיים האחרונים מחשש שמא קיבלתי איום בתביעת דיבה או סתם נעלמתי, הסירו דאגה מליבכם: בסך הכל נסעתי לאוקלנד, קליפורניה מטעם העבודה (לא הספקתי לטייל יותר מדי אז אין ערב שקופיות). בינתיים הצטברו הרבה נושאים לדבר עליהם - מעלייתו המטאורית של ניוט גינגריץ' (למרות שעזרא קליין אסף 21 סיבות למה הוא לא יזכה במועמדות) ועד השיעור הקצר של אופיר אקוניס בהסטוריה אמריקאית:
(בהערת אגב, אבא שלי תמיד טוען שפעם אחת בחייו הוא התבייש להיות ישראלי, וזה כאשר יעקב מרידור, מס' 2 ברשימת הליכוד, עלה לרדיו והכריז שיש לו המצאה שמהפכנית בתחום האנרגיה שתדליק בנורה אחת את כל רמת גן; וכשהמראיין אמר לו שזה לא יתכן כי זה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה, הוא ענה: "אז מה, בכנסת אנחנו משנים חוקים כל הזמן". כתבתי על זה בראשית ימי הבלוג. אז מחיבתי להיסטוריה אמריקאית, זו כנראה מהפעמים הבודדות שאני מתבייש להיות ישראלי).
גם למדתי אי אילו דברים בביקור הזה - החל ממבנה שוקי האנרגיה בקליפורניה (וכל מי שמתרעם על חברת חשמל, צריך לקרוא איך השוק החופשי עבד שם יופי, בעיקר בקיץ 2000) וכלה בכך שאוקלנד היא העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב (לא במובן של אחוז השחורים, הספנים ולבנים אלא במובן של הסיכוי של לבן לגור בשכנות לשחור או היספני). אבל החויה הנפלאה ביותר היתה בטיסה חזרה באל על, שבה שני נוסעים חרדים עיכבו את המראת המטוס לכרבע שעה כי הם לא רצו לשבת במקומות שניתנו להם ליד נשים. אז מלבד העובדה שזה הביא אותי למסקנה שאני לא נוסע יותר באל על (זכותה של אל על להעדיף נוסעים חרדים על פני נוסעים אחרים, אבל אז אני מעדיף לטוס קונטיננטל או דלתא), זו הזדמנות (כמו גם אזכורים חוזרים ונשנים מקוראים נלהבים) לפרט מחדש את תאוריית הנשים, או בפרט למה דווקא עכשיו מתרגש המאבק בפמיניזם מצד חלקי החברה הדתית.

הבסיס הוא התיאוריה המצויינת של הלברטל על החילון, עליה פירטתי בעבר. ועיקרה הוא שחילון לא מגיע כתוצאה מעיון מעמיק ומסקנה פילוסופית בסופו אלא כתוצאה מחשיפה לשילוב בין פרוייקט אידיאולוגי מחד לבין אורח חיים הכרוך בו מאידך, חשיפה שהופכת את אורח החיים הדתי לאט לאט לזר יותר ויותר, והזרות הזו הופכת את יישוב הבעיות באורח החיים הדתי (בעיות שקיימות בכל אורח חיים) לקשה יותר ויותר עד שנוטשים אותו. הסוציאליזם, הציונות וההשכלה, טוען הלברטל, הציגו מאמצע המאה ה19 שלושה מסלולים כאלה - שעוצמתם מחד הפורייקט האידיאולוגי הכרוך בהם ומאידך במשמעות שהם נתנו לאורח חיים חילוני, אחר, והבעייתיות שהם חשפו באורח החיים המסורתי - האמונות הטפלות, העוני, הניוון, וכד'. והחשיפה הזו היא שהביאה לחילון הגדול של המאה ה19. שלושת הפורייקטים האלה דעכו מבחינה אידיאולוגית - הן אם בשל הצלחה (ציונות) או כשלון (קומוניזם) ולכן האיום הנשקף מהם לדת המסורתית שכך. ואם יש פרוייקט מאיים כזה היום, הזכיר הלברטל בחצי מילה, זהו הפמיניזם. ואני חושב שזה בסיס למאבק הגדול בנשים שעולה בימים אלה.
הא כיצד? הייתי מחלק בהקשר הזה לתגובה של החברה החרדית והדתית לאומית. בשוליים ה"שמאליים" של החברה הדתית לאומית החל לפני מספר שנים פרוייקט אידיאולוגי גדול של נסיון שילוב פמיניזם עם ההלכה. החל במדרשות לנשים, המשך במניינים השוויוניים רואים בדיוק את התהליך שמתאר הלברטל: אנשים - בעיקר נשים - נחשפו למבנה אידיאולוגי ולאורח חיים אחר - בפרט, כזה שבו הן שוות לגברים ולא מודרות מכל האלמנטים החשובים - וזה הפך את המבנה המסורתי הדתי לבעייתי עד כדי לא רלוונטי: איך הגיוני עבור אישה כזו שזוכה להערכה והשפעה בדיוק כמו גבר בכל תחום בחייה להשלים עם דחיקתה הצידה דווקא בבית הכנסת? הפרוייקט הפמינסיטי-אורתודוקסי מנסה לעשות בדיוק מה שניסו לעשות חכמי חוכמת ישראל במאה ה19 - לשלב את עולם המוסרת המוכר להם עם עולם ערכים שפשוט לא מסוגל לקבל את העיוותים המסורתיים. בניגוד להשכלה, קומוניזם וציונות של לפני מאה וחמישים שנה, הדיסוננס כאן נוגע בצורה ישירה רק לחצי מהאוכלוסיה, והפרוייקט הזה בוער, מדרך הטבע, יותר בעצמותיהן של נשים מאשר גברים (אם כי גם לא מעט גברים שאולים את עצמם למה בכל מקום הם יכולים להיות במסגרת משפחתית מלאה חוץ מבבית הכנסת) אבל נשים הם חלק מספיק גדול מהאוכלוסיה (בניגוד למשל להומוסקסואלים), ופוטנציאל החילון שלו מספיק גדול (חלק מהלוחמות הותיקות ביותר - למשל אליס שלוי - עזבו את האורתודוקסיה) כדי שהפרוייקט הזה יהיה מאיים.
התגובה בהתאם מאוד דומה לתגובה שהולידה את האורתודוקסיה מלכתחילה במרכז אירופה של המאה ה19 - בהתחלה נסיון הגחכה ודחיקה לשוליים, ובהמשך תגובת נגד שבה מדגישים דווקא את האלמנטים שנראים בעייתים, והופכים אותם לעיקר. כך חת"ם סופר קבע "חדש אסור מן התורה" והפך כל גורם באורח החיים - בעיקר זה המבדיל מהחברה הכללית כמו לבוש - לעיקר, וכך בימנו המנהיגות הרבנית הפכה את ההפרדה בין המינים, ההקפדה על צניעות וחידוד ההבדלים בין המינים והכוונת כל מגדר למה ש"הולם אותו מדרך הטבע" לנס המאבק; בכך הופכים את האיום הפמינסטי לזר, ליבוא מתרבות המערב הנהתנית, ומנטלים את האיום

טוב ויפה; אלא שהניסיונות החריפים ביותר להדרת נשים כיום לא באים רק מהדתיים לאומים אלא מהחרדים, ושם הדינמיקה קצת אחרת. החברה החרדית לא מאויימת ממנייני "שירה חדשה", כי היא לא רואה אותם כרלוונטיים בכלל. מאידך, האפליה בין המינים הרבה יותר משמעותית בחברה החרדית; למעשה, במידה רבה כמו מדינות הדרום עד 1860, החברה החרדית חיה על חבית חומר נפץ: פרנסתה וקיומה מושתתים על כך שנשים גם יוצאות לעבוד וגם בונות את הבית, בעוד שגברים מחד לא תורמים דבר בחיי העולם הזה (וביננו, כמה מתוכם באמת הופכים לגדולי תורה אחרי לימודיהם?) ומאידך מחזיקים בכל הכח וההון התרבותי. זה מצב הרבה יותר שביר ולכן נתון לאיום מצד מצבים הרבה יותר טריוייאלי: לא צריך שאישה חרדית תשאל את עצמה למה היא לא יכולה לעלות לתורה; מספיק שתשאל את עצמה למה בעלה לא יכול במחילה מכבודו לקחת את הילדים מהגן ולאפשר לה לנוח קצת אחרי העבודה. הוסיפו לכך את העובדה שאילוצי הפרנסה חושפים יותר ויותר נשים חרדיות דווקא לחברה החילונית - בה הן יכולות לראות שניתן להתיחס אליהן בכבוד ובשוויון ועדיין לקיים חברה מתוקנת - ותקבלו איום חמור שהתגובה אליו בהתאם צריכה להיות החמרה דרמטית בהפרדה וההדרה; שוב, כדי לשדר שאפליית הנשים איננה מקרית אלא היא חלק מעיקר המסורת, ולכן כל קריאה לשוייון היא פריצת גדר.

ולכן אני אופטימי. לא רק מכיוון שנראה שהחברה החילונית מתחילה לשדר שהיא לא מוכנה לסבול את הקפריזות הללו, אלא מכיוון שכמו המאבק בציונות או כמו מאבקם של מדינות הדרום, אלה מאבקים נגד ההסטוריה ובדרך כלל הם נכשלים. חלקם נכשלים באופן מוחלט (הקונפדרציה) וחלקם באורח חלקי (האנטי ציונות); אבל הנסיון להשיב את הגלגל אחורה - ובמקרה הזה, לדחוק את הפמיניזם חזרה לבקבוק - כמעט תמיד כושל.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

אנדורה: הנסיכות השנואה ביותר על תרנגולי הודו

הבעיה עם נשק יום הדין הוא, שלאחר שהטלת אותו לא נותר עוד נשק יום דין להטיל. וכך, אחרי שבשנה שעברה שלחתי את ברכת התודה הזו, יקשה עלי מאוד להתעלות על חיים משה. אז ברוח הסופה הבוציאליסטית שהשתוללה בארצנו הקיץ, ולכבוד הנשיא הסוציאליסט (שלא לומר קומוניסט) בבית הלבן, ארשה לעצמי לאחד את חג ההודיה עם יום העבודה (שלא זכה להתיחסות מאז ספטמבר), ולכן קבלו:

ואנקדוטה: אחת החידות האהובות עלי היא לשאול אנשים מי מבין זוגות הערים/מקומות הבאות יותר צפונית: מדריד-ניו יורק; בוסטון-אנדורה (גבול ספרד-צרפת); לוס אנג'לס-ביירות; מונטריאול-מילנו; אמסטרדם והגבול הצפוני של השטח המיושב בקנדה. התשובה היא שבכל אחד מהזוגות הערים נמצאות באותו קו רוחב, חוץ מאחד - אמסטרדם הרבה הרבה יותר *צפונית* מקצה הישוב הצפוני בקנדה. הנתון המפתיע הזה נובע מזרם הגולף, שמחמם באופן משמעותי את מערב אירופה ולכן מזג האויר באירופה הרבה יותר ממוזג ממה שהיה מתבקש לפי קו רוחב גרידא.
זו חידה חביבה עלי ולרוב אנשים מופתעים מהתשובה; אלא שלפני כשבועיים בקרו אצלנו בעבודה מספר אמריקאים וכששאלתי אותם הם ענו מיד תשובה נכונה. כשראה אחד מהם את הפתעתי, הסביר שהוא יודע מכיוון שהטעות הזו היא חלק מסיפור חג ההודיה, אותו לומדים אמריקאים כבר מכיתה א'. לא רק אנחנו,  גם מפליגי המייפלואר הסיקו מסקנות לא נכונות על מזג האויר הצפוי להם באמריקה. הם כיוונו את דרכם למסצו'סטס, וידעו שהיא בערך בקו הרוחב של צפון ספרד ולכן הניחו שהאקלים יהיה ים תיכוני. ולכן, כשהגיעו בקיץ, טעו בגדול בהערכתם לגבי קשיי החורף, ואף לא האמינו לאינדיאנים שהזהירו אותם. ואכן כשהגיע החורף, גוועו רבים ברעב ולכן לאחר שהסתיים ערכו את סעודת חג ההודיה הראשונה. ותרנגולי ההודו אבלים על כך עד היום הזה.



תודה רבה לכם, קוראי הנאמנים, על הקריאה והתגובות. ותודה לה' יתברך על כל שיש לנו בעולמנו.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

אבוי למנוצחים

ביום ראשון הולכים הספרדים לקלפיות, שלפי הסקרים הימין עומד לנחול בהן ניצחון סוחף: המפלגה העממית, מפלגת הימין-מרכז , צפויה לזכות בכ190-200 מושבים מתוך 350 המושבים בקורטז.
(הערת אגב: פרנקו בודאי מתהפך בקברו כשהוא שומע את הדמיון בין שמה של "המפלגה העממית", הגלגול המודרני של המפלגה שצמחה מבכירי משטרו לאחר המעבר לדמוקרטיה ב1977 לבין "החזית העממית" -שמו של ארגון מפלגות השמאל שכנגד ניצחונו בבחירות יולי 1936 יצא פרנקו למלחמת האזרחים)
לכאורה, ניצחון זה משלים את השתלטות הימין המתון על היבשת - אחרי איטליה, גרמניה, צרפת ובריטניה, ספרד נותרה המדינה האירופאית הגדולה האחרונה בשלטון השמאל,  והנה גם בה מאבד השמאל את השלטון. אבל זה רק לכאורה, מכיוון שכפי שזה נראה עכשיו, סרקוזי עומד לאבד את השלטון בבחירות במאי, וגם מרקל לא פופולרית, והסיבה העיקרית לכך שהיא לא באמת בצרות היא שהסוציאליסטית עדיין לא הצליחו להתאושש מניצחונה הדרמטי ב2009. עם זאת, יש מכנה משותף בכל המהפכים הפוליטיים במדינות המערב בשנים האחרונות: יש משבר כלכלי בעולם, והציבור בכל מדינה מאשים את הממשלה המכהנת במשבר, ומחליף אותה כשעומדת בפניו האפשרות. המשבר הכלכלי דחף את אובמה השמאלני לבית הלבן, אבל גם מסר את השליטה בבית הנבחרים לרפובליקאים ב2010; משהגיע המשבר לאירופה עם משבר החובות היווני דחף את קמרון הימני לדאונינג 10, אבל גם הצניח את מרקל, סרקוזי וברלוסקוני הימניים ומאידך את ספטרו ופפנדריאו השמאלניים בסקרים, והביא או שעלול להביא לתבוסתם בבחירות הבאות; זה לא ממש קשור לצד הפוליטי של המפה ממנו באים ראשי המדינות הללו.
כעס שכזה של הבוחרים על הממשל המכהן בעת משבר כלכלי הוא מובן, ובז'רגון הפוליטי האמריקאי יש לו גם כינוי  - Anti-incumbant mode, שבו הציבור יותר כועס מאשר בוחר בחירה אידאולוגית ולכן הפוליטיקאים המכהנים יסבלו בבחירות, לא משנה מאיזה צד של המפה הם הגיעו.
עם זאת, לארי בטרלס, מדען מדינה מאוניברסיטת ודנרבילט, טוען טענה יותר רדיקלית (PDF), שיכולה להסביר גם למה האמירה הנדושה "הבחירות הקרובות הן החשובות ביותר בדורנו" עשויה להיות הפעם נכונה. למשברים כלכליים עולמיים, דרמטיים, יש מהלך משלהם שלמרבה הצער למנהיגים אין הרבה שליטה עליו. ליתר דיוק, יש צעדים שהמנהיגים יכולים לבצע, ומנהיג חסר כישורים יכול להרע את המצב באופן משמעותי; אבל לרוב הצעדים הללו הם מתבקשים ויבצעו אותם מנהיגים משני צידי המפה הפוליטית (בוש הרפובליקאי דחף את הממשל להתערב ולהציל את הבנקים; פפנדריאו הסוציאליסט העביר את תוכנית הצנע הגדולה ביותר ביוון מזה עשורים). מעבר לצעדים אלה - שיותר קשורים כאמור להיותו של המנהיג כשיר לתפקידו, ורוב המנהיגים כאלה - לשאר הצעדים של הפוליטיקאים אין הרבה השפעה על מתי וכיצד המשבר הכלכלי יגמר. (יש להם השפעה רבה בתחומים אחרים, כמו למשל מידת חוסר השוויון במדינה, מידת בטחון הסוציאלי, השחיתות או החירות. אבל לא על מתי המשבר הכלכלי יגמר).
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המשבר הכלכלי הדרמטי הקודם - השפל הגדול של שנות ה30. בארה"ב השפל העלה לשלטון את FDR, שיסד את הניו דיל, הרשת החברתית הראשונה בארה"ב; בבריטניה ובאוסטרליה השפל דווקא העלה את השמרנים על פני הלייבור; בגרמניה השפל העלה את הנאצים. בשתי פרובינציות חקלאיות סמוכות בקנדה - ססצ'קואן ואלברטה - השפל הכלכלי הביא להחלפת שלטון הפוכה: מימין לשמאל בססצ'קואן, ומשמאל לימין באלברטה. ובכל המקרים הללו, הכלכלה השתפרה פחות או יותר באותו הזמן, החל מאמצע שנות ה30, למרות השנוי הדרמטי בין המשטרים הללו ובין המדיניות הכלכלית שהנהיגו. זהו דרכו של משבר כלכלי עולמי.
אלא שכמובן, האמירה שאין משמעות לזהות האוחזים בשלטון בזמן ההתאוששות הכלכלית רחוקה מאוד מהאמת. מעבר לתחומי המדיניות שאינם קשורים בהכרח לשפל עולמי דרמטי, המשמעות הזו היא בתחום דעת הקהל, או בז'רגון האמריקאי בpolitics ולא בpolicy. כשם שהציבור מאשים את הממשלה המכהנת בשפל כלכלי שפרץ בזמנה, בין אם באשמתה ובין אם לאו, הוא זוקף לזכותה של הממשלה המכהנת את ההתאוששות מהשפל, בין אם בזכותה ובין אם לאו (וכאמור, בדרך כלל התשובה היא לאו); וככל שהשפל יותר גדול וההתאוששות יותר משמעותית, הצד שאוחז בממשלה בזמן ההתאוששות זוכה למעמד והתבססות יותר משמעותיים בדעת הקהל. ההתאוששות הכלכלית אפשרה לנאצים לבסס את משטרם ולהביא את גרמניה למלחמה ההרסנית בתולדותיה; ההתאוששות הכלכלית אפשרה לFDR ליצור לראשונה ניצני מדינת רווחה בארה"ב, והביאה לעליונות דמוקרטית בשדה הפוליטי האמריקאי למשך 50 שנה (למעט ארבע שנים, 1946-48 ו1952-54, הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים 62 שנים ברציפות, בין 1932 ל1994), שבעצם רק רייגן הצליח לערער; ההתאוששות הכלכלית של ארה"ב ובריטניה בשנות ה80, בזמן שלטון ימני, הביאה לתזוזה משמעותית ימינה של המפה הפוליטית.
ולכן הבחירות הבאות במדינות המערב כל כך חשובות; יש סיכוי סביר להניח שהמשבר הכלכלי יסתיים במידה זו או אחרת בארבע השנים הקרובות. משברים כלכליים מסתיימים. ואם זה יקרה, הצד הפוליטי שיחזיק בבית הלבן - או בממשלה של כל מדינה מערבית אחרת - ייהנה משנוי משמעותי של המפה הפוליטית לכיוונו. באנגליה אלה יהיו השמרנים, וכנראה שבצרפת הסוציאליסטים. עד כאן אין הפתעה, כי זה די מתאים לרוח הפוליטית של המדינות הללו בעשורים האחרונים. בגרמניה סיכוי סביר שזה יהיה הימין, וכנראה שגם בספרד. אבל בארה"ב, חביבת הבלוג, התמונה לא ברורה.
דווקא מכיוון שהרווח הצפוי מזכייה בשלטון דווקא בבחירות הקרובות כל כך גדול, אם הייתי רפובליקאי הייתי מורט את שערותי עד לקרחת מלאה. הבחירות האלה היו אמורות להיות משחק ילדים לרפובליקאים: אובמה מאוד לא פופולרי, הכלכלה על הקרשים, הבסיס הליברלי מאוכזב ממנו - כל שהרפובליקאים צריכים לעשות הוא להעמיד מועמד סביר ולנצח בהליכה. אבל כפי שמעיד מצעד הליצנים  הידוע כשדה המועמדים הרפובליקאים לנשיאות (מרק היום הוא ניוט גינגריץ;, אבל תנו לו כמה ימים וגם הוא יפול), המועמד הסביר היחידי שהם מסוגלים להעמיד הוא מיט רומני, שהם בעצמם לא סובלים אותו, וקשה לראות אותם מתלהבים מלהצביע לו. זאת ועוד, מצעד הליצנים מתחיל ליצור נזק של ממש למותג הרפובליקאי. חוסר ההתלהבות הרפובליקאי (חוסר התלהבות דומה היה אחד משורשי הצלחתו של אובמה ב2008) בנוסף למיאוס שהרפובליקאים מצליחים ליצור לעצמם בקרב המצביעים העצמאיים מביאים לכך שלמרות הכל, סיכוייו של אובמה לזכות בכהונה שנייה לא רעים בכלל. יתכן שדונלד טראמפ, מישל בכמן, ריק פרי, הרמן קיין ושות', כמו גם האלקטורט הרפובליקאי שתומך בהם ובשכמותם, נתנו לדמוקרטים את המתנה במשמעותית ביותר בדורות האחרונים.

כמובן, אני מאוד שמח מניצחון הימין בספרד (גם אם שורשיו מלוכלכים בפרנקואיזם), אבל זה נושא לפוסט שלם על בעיותי עם השמאל האירופי, שהבטחתי כבר לפני שנה ובתקוה אכתוב בקרוב.

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

תשובה

הבטחתי תשובה לחידה לפני שבוע ושכחתי לגמרי. אז הנה:
כדי שתשובה תהיה נכונה, צריך שההסתברות לענות אותה זהה לתוכן התשובה עצמה. בורסיה של מנקיו, אין אף תשובה כזו: בהסתברות 50% אני אענה 25%; בהסתברות 25% אני אענה 50% ו60%. מכאן שאין אף תשובה נכונה או שההסתברות לענות תשובה נכונה לשאלה היא 0%.
ברוסיה שלי, גם את התשובה "אין אף תשובה נכונה" אי אפשר לענות מכיוון שהמשמעות של האמירה הזו היא שההסתברות לענות תשובה נכונה היא 0%, אבל קיימת תשובה שערכה הוא 0% ולכן זו תהיה תשובה נכונה, וההתסברות לענות תשובה נכונה תהיה אפוא 25%.. כלומר, אי אפשר לענות על השאלה: השאלה הופכת בעצם לגלגול של פרדוקס ראסל, או לורסיה של בעית העצירה.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

מפרי ועד רש"י

1. בטח ראיתם כבר את ריק פרי משמיד את מסע הבחירות שלו בתוך 53 שניות ושכחה גורלית אחת. אם לא, אתם חייבים את זה לעצמכם: ריק פרי, בדיבייט הרפובליקאי של לפני שבוע, מנסה לענות לשאלה אילו שלושה משרדים ממשלתיים פדרליים הוא יסגור אם יבחר:


כמובן שכל הקומיקאים הרטיבו במכנסיים כשהם ראו את הקטע הזה, למשל ג'ון סטוארט:
לזכותו של פרי יאמר שיש לו מספיק הומור עצמי כדי להגיע לתוכניתו של דיויד לטרמן כדי להגיש את רשימת top 10, כשהנושא הוא כמובן: עשרת התירוצים הטובים ביותר של ריק פרי לבלאקאאוט שלו:

2. וזו גם הזדמנות מצויינת לאטלנטיק לחבר רשימת פאדיחות הדיבייט הגדולות בהסטוריה. לכבוד אבא, אביא כאן רק את בנסון נגד קווייל: קווייל, המועמד הרפובליקאי לסגנות נשיא ב88, היה צעיר ואיך נאמר, לא הסכין הכי חדה במגרה (הוא אחראי לאמרות שפר כגון: "We love NATO, we're a part of NATO; we love Europe, we're a part of Europe" ו"Now that I visit Latin America I regret I didn't take LAtin in high school" (תיקון - מתברר שהציטוט השני הוא אגדה אורבנית) ובאופן טבעי עלתה השאלה לגבי יכולתו, בגיל כה צעיר, לתפוס את תפקיד הנשיאות במקרה הצורך. לשאלה זו הוא ניסה להתיחס:
כדאי לצפות בכולן, יש שם גם את ג'ראלד פורד שטוען שפולין לא מצויה תחת השפעה סובייטית (ב76, כן?). וכדאי גם לזכור שהפדיחה של קוויל למשל לא ממש שינתה וג'ורג' בוש האב, וקווייל איתו, עדיין ניצחו. אבל את פרי הסיפור כנראה גמר.
3. אממממ... היתה לי עוד נקודה... אולי הEPA? לא, צריך לעשות רפורמה בEPA אבל זה לא זה.... אני לא זוכר. אופס. (נכון, הכי נדוש וצפוי, אבל לא יכולתי להתאפק)
4. מווסף מוצ"ש של "מקור ראשון" משתעשע קצת עם אובססית הצניעות ששוטפת את מחוזותינו:
מתומר פרסיקו, שטוען שהשמועות אומרות שמספר אנשים התקשרו לעיתון כדי לברר איך אפשר לעשות מנוי.
5. בעין השביעית שמים לב שישראל היום הקדיש עמוד שלם, זה היום השני ברציפות, להספדים על שמואל בן-ארצי, אבא של. קצת יותר מהספדי דבר על ביאליק ב34 ועל ברל קצנלסון ב44.
6. בית המשפט העליון יתחיל השבוע לדון בעתירות על חוקתיותו של חוק ביטוח הבריאות של אובמה, בעיקר על החובה לרכוש ביטוח רופאי, ובדיוק בעתוי זה קיבלו תומכי החוק עידוד לא צפוי: לורנס סילברמן, שופט שמרני ידוע בבית המשפט לערעורים של וושינגטון DC, שנחשב מהסמכויות המשפטיות המשמעותיות בצד השמרני, פסק כי החוק חוקתי, ופטר את טענות חוסר החוקתיות בצורה מבטלת למדי. בעבקות כך, יש הערכה גוברת שביהמ"ש העליון גם יאשר את החוק - דייב ויגל אפילו מצטט אנשים שמעריכים שההחלטה תהיה 7-2 בעד חוקתיות החוק - אם כי עוד חזון למועד.
7. ואגב כך, מחקר חדש מראה שתוכנת למידה ממוחשבת מסוגלת לנבא את פסיקת שופטי ביהמ"ש העליון האמריקאי, מבלי להתיחס לפרטי המקרה אלא רק לנתונים חיצוניים, באותה רמת דיוק של מומחים משפטיים.
8. מאט יגלסיאס מציין שלוש נקודות בהן המשבר האירופי והתגובות אליו מאוד מפתיעות, ואני נוטה להסכים שלפחות בשתי נקודות, המשבר הזה מפר את המיתוס המקובל: הראשונה, שבניגוד לצפוי גרמניה מעדיפה לותר על השפעה משמעותית באירופה כאשר היא נדרשת לשלם כסף תמורת זאת (בניגוד לפחד הקבוע משאיפות השתלטות גרמנית), והשניה שהתפיסה שבאיחוד האירופי לכאורה החלטות מתקבלות פה אחד אבל למעשה מתקבלות בציר פריס-ברלין (לשעבר פריס-בון) - כבר לא כל כך עובדת.
9. בנהרות רבים בצפון מערב ארה"ב מותקנים סכרים לייצור חשמל הידרואלקטרי. אלא שגם נהרות אלה הם מקום הטלת הביצים של דגי הסלמון ולכן מפעילי הסכרים מחוייבים לבנות תעלות מעקף שדגי הסלמון יוכלו לעלות בהן למעלה הנהר כדי להטיל את הביצים (נשמע כמו תקנה סביבתית מטורפת, אבל אם אתם רוצים לקס על הבייגל שלכם - זה מה שצריך לעשות). החשמל ההידרו-אלקטרי באיזור זה כל כך זול שבמקרים מסויימים יותר זול למפעיל לצאת מהעסק ולפוצץ את הסכר, מאשר לבנות את התעלה, וכך אנחנו מקבלים קטעי וידאו מדהימים כאלה:


(מתוך חורים ברשת)
10. באתר הבית הלבן ישנו מקום לאזרחים לפנות בעצומות - שכצפוי זוכות בתגובה בנאלית וחסרת משמעות מסגל הנשיא. כבוד ליוזמי העצומה "We demand a vapid, condecendig, meaningless,politically safe response to this petition".
11. יום שלישי שעבר היה יום שלישי שלאחר יום שני הראשון של נובמבר מה שאומר שהיו בחירות בשלל מידנות בארה"ב על שלל נושאים, כשתמה העיקרית היא שבגדדול רפובליקאים שניסו להגזים נענשו: חוק מדינתי באוהיו שבא לבטל את זכותם של האיגודים המקצועיים למו"מ קיבוצי בוטל; תיקון לחוקה במיסיסיפי שיגדיר ביצה מופרית כאדם (ויוציא אגב כך מחוץ לחוק הפלות אבל גם התקנים תוך רחמיים וגלולות היום שאחרי, שלא לגבר על כך שאישה בהריון שנוסעת לחו"ל עלולה להתבע על חטיפה) נכשלה; מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט של אריזונה שיזם את החוק השנוי במחלוקת שמחריף את הטיפול המשטרתי במהגרים הוחזר באמצע הקדנציה; המושל הדמוקרטי של קנטקי נבחר לכהונה נוספת ברוב סוחף, ועוד. הרפובילקאים גם נציחו חלקית - למשל השיגו מחדש את הרוב בסנט של וירג'יניה, אבל בגדול ההערכה שזה היה ערב טוב יותר לדמוקרטים
12. אגב כך, אם תהיתם למה בארה"ב מצביעים ביום שלישי, זה כי ב1845, כשהחוק לקביעת יום ההצבעה נחקק, תהליך ההצבעה היה של שלושה ימים - יום להגיע לבירת המחוז, יום להצביע ויום לחזור - ואסור ששלושת הימים האלה יתנגשו בשלושת ימי עבודת האל השבועיים - ששי, שבת וראשון. נשארו יום שלישי או רביעי אז בחרו בשלישי. מה שיותר מדהים הוא שלדעתי בישראל אין שום סיבה יותר משמעותית להצבעה ביום שלישי פרט לחיקוי שאר מדינות העולם (לא כולן אגב, ברבות ממדינות אירופה, ובאוסטרליה, מצביעים ביום ראשון), אז מי יצא יותר אדיוט?
13. כך נראים שולחנות העבודה של שחקנים מרכזיים בוושינגטון
14. ביזנס ויק יוצר ויזואליזציה מתבקשת של החלפת העלבונות בין מנהיגי אירופה:
15. אם אצלנו טענו שמחאת האוהלים תתקפל עם הגשם הראשון, תנו כבוד לoccupy wall street: לא זו בלבד שכמעט בכל הערים - כולל בבנגור, מיין- האוהלים עדיין שם למרות סופות החורף שכבר התחילו, חלק מהמפגינים החלו במסע רגלי מניו יורק לוושינגטון (328 ק"מ, כמו מירושלים לאילת). באמצע נובמבר. 
16. והנה סיבה שאני אוהב את ארה"ב: באריזונה אין שעון קיץ. זה די ידוע. אבל בשטחי הנאבאחו שבתוך המדינה, יש שעון קיץ. אבל בתוך שטחי הנאבאחו יש את שטחי ההופי, ושם יש שעון קיץ. אמריקה.
17. מה כבר נאמר על הח"כוניס. עייפת אותי. אבל אפשר לדבר בכסף: הנה דף התרומות של שלום עכשיו. יש גם נפגעים בלתי מעורבים, כמו קו לעובד, אז גם להם מגיע לינק.
18. שמעתי שבוע שעבר וורט משמו של הרב יואל בן נון מלפני שבועיים, על פרשת השבוע דאז, לך-לך. אין מקום להרחיב בוורט, אז מספיק רק לצטט את הבסיס: רש"י על בראשית י"ג ז: "ויהי ריב בין רועי ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ". ואומר רש"י מתוך בראשית רבה:
לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:




יום שישי, 11 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת ג': אוסלו וקיר הברזל

זה הפוסט האחרון בסדרת אוסלו (חלקים א' וב' הם כאן וכאן, בהתאמה), ואני מבטיח שנחזור לריק פרי עושה מעצמו צחוק, אבל לא יכולתי לותר על היתלות פרובוקטיבית משהו באילנות גבוהים: אוסלו הוא המקנה העיקרית המתבקשת מתפיסתו של ז'בוטינסקי בקיר הברזל.
חשבתי על זה אחרי הצפת הרדיו באחת הפרסומות היותר מטופשות ששמעתי לאחרונה, לערב בנושא "קיר הברזל ותפיסת הבטחון של ישראל" במרכז מורשת בגין. היא הולכת בערך ככה (הציטוט מהזכרון, אז כנראה שהוא לא מדוייק):
שלום עם בטחון - הוא אמר את זה קודם. זאב ז'בוטינסקי הניח את הבסיס לתפיסת הבטחון של ישראל כבר לפני 90 שנה עם רעיון "קיר הברזל". הנכם מוזמנים....
מעבר להצעה המעליבה שתפיסת הבטחון של ישראל ניתנת לסיכום בשלוש מילים (בערך באותה רמה אינטלקטואלית כמו הנסיון לסכם מדיניות מס בשלוש מלים, וראינו לאן זה הביא את הרמן קיין), ולרויזיוניזם ההסטורי התולה את תפיסת הבטחון הישראלית בז'בוטינסקי - אחרי הכל, ז'בוטינסקי תמך עד מותו בהסתמכות בטחונית על כוחות המנדט, וקצת קשה לקחת מבן גוריון את ראשנויותו בהשתתת בטחון היישוב על כוח מגן יהודי - הפרסומת הזו היתה הזדמנות לקרוא מה בעצם אמר ז'בוטינסקי במאמר המפרוסם, אז עשיתי מעשה וקראתי אותו. כדאי לכם, הוא לא כל כך ארוך.
אז לא, ז'בוטינסקי לא ממש פורש שם את תפסית הבטחון הישראלית.גם המלים "שלום" ו"בטחון" לא מופיעות במאמר. הוא כן יוצא כנגד נסיונות ולשאת ולתת עם ערביי א"י,  ובעיקר כנגד ההגיון מאחורי הנסיונות הללו בשנות העשרים, כאשר המאמר נכתב, והוא שניתן לזכות בתמיכת הערבים בציונות תמורת פיתוח כלכלי.  וזו, טוען ז'בוטינסקי, אשליה. והוא צודק לחלוטין.
שכן לב הטענה במאמר קיר הברזל היא שלערביי א"י ישנה זהות לאומית חזקה כשלנו, והם לא יוותרו עליה תמורת פיתוח כלכלי. נסיון לשאת ולתת עמם על הסכם כגון זה מניח או שהם טפשים ולא מבינים את כוונותינו האמיתיות, או שהם מספיק תאבי בצע לוותר על השאיפות הלאומיות שלהם תמורת פיתוח כלכלי, והם, טוען ז'בוטינסקי, לא זה ולא זה:
עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב- בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.
זו, כמובן, בדיוק האבחנה העומדת מאחורי תפיסת מחנה השמאל בישראל: שערביי א"י הם בעלי זהות לאומית שלא יוותרו עליה תמורת נזיד עדשים של פיתוח כלכלי. הטענה כי "אין עם פלסטיני" היתה סימן היכר של שמיר ולא של רבין, והטענה כי ערביי יש"ע היו שמחים וטובי לב והסכינו עם היותם נתינים חסרי זכויות של שלטון ישראלי עד שרבין הטיס את ערפאת מתוניס לעזה היתה של מתנגדי אוסלו, לא תומכיו.
אבל עד כאן הדיאגנוזה, ומכאן הפרוגנוזה: אם זה המצב, מה עושים אפוא? כאן ז'בוטינסקי מעט חלש בפרטים - אחרי הכל, לנטיית הימין לא להציע תוכנית לעתיד יש שורשים הסטוריים עמוקים - אבל בקטע האחרון הוא פורש הצעה שכזו בקוים כלליים:
כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.
כלומר, אם הפלסטינים יהיו ממש נחמדים, אולי ניאות לא לבצע בהם טיהור אתני או לתת להם מידה מסויימת של זכויות אזרח (אם כי כנראה שלא זכות בחירה, שכן אז השלטון יהיה "נתון להשפעות ערביות"). זו הצעה לא כל כך מופרכת מצד לאומן פרוטו-פשיסט של תחילת המאה ה20, אבל ברור שבמאה ה21 היא לא ממש תופסת מים - לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פרקטית ובינלאומית. התשובה של מחנה השמאל היא חלוקת הארץ - לא בנאיביות ווילסונית, עם שמירה קפדנית על עוצמתה של ישראל הריבונית אך ללא קשירת עתידה במתוה שמוביל לאפרטהייד. זה בדיוק מה שאוסלו התחיל לעשות, ולכן במידה רבה הוא המסקנה המתבקשת מקיר הברזל. מכיוון שהצעת החלוקה עלתה על הפרק רק לאחר מותו, ז'בוטינסקי לא התנגד לה בפירוש אם כי מהתנגדותו ליצירת ממלכת ירדן אפשר להניח שהיה מתנגד. אז מה כן?
האמת היא, שלא בכדי פרק הפרוגנוזה מעורפל, כי לימין הישראלי אין ממש תשובה לדיאגנוזה החדה והמדוייקת של ז'בוטינסקי. אפשר לסכם פחות או יותר את תגובתו באמרתו הקצרה של ר' חנינא בן תרדיון: "מן השמיים ירחמו". צריך רק לזכור איך ממשיך הסיפור בע"ז י"ח.
אמר לו [ר' יוסי בן קיסמא לר' חנינא בן תרדיון] אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש  ... אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת ב'

אז כתבתי על התועלות המשניות מתהליך אוסלו, אבל אני רוצה לטעון יותר מזה: שבמטרה העיקרית שלו - השכנת שלום - התהליך לא נכשל. או ליתר דיוק, גם אם בהשגת שלום אוטופי הוא נכשל, הוא עדיין היה אחת מהתרומות המשמעותיות לבטחון ישראל. אבל בשביל להסביר, נחזור ל"דיפולמטיה" של קיסינג'ר.
הסברתי בעבר על התזה הבסיסית של קיסינג'ר בספר המצויין הזה, אבל בגדול הספר הוא שיר הלל למאזן הכוחות: יציבות ושלום, טוען קיסינג'ר,קורים לא כאשר עמים מחליטים פתאום לחיות בשלום אלא כאשר ישנו מאזן כוחות השומר על שווי משקל בזירה הבינלאומית. ובאופן אירוני, ניתוח כזה מעלה את הטענה שיש מצב בו מדינה חזקה מדי לטובתה היא; שהדרך הטובה ביותר עבור אותה מדינה עצמה להשיג שלום הוא בחיזוק יריביה, עד שיהיה שווי משקל מניח את הדעת, שכן עד שלא יושג שווי משקל כזה עוצמתה של אותה מדינה תהיה זרז למאמץ בלתי פוסק של אויביה להתנגד לה, ולהשקעה בלתי פוסקת של משאבים במירוץ חימוש הדדי. הדוגמה הטובה ביותר היא גרמניה: מאז הקמתה ב1871 עצם קיומה ועוצמתה היוו איום מתמיד על כל שאר מדינות אירופה. ביסמרק הצליח לנהל את המצב הזה בחוכמה כאשר באופן מובהק הצניע את העוצמה הגרמנית אבל לאחר פיטוריו, המדיניות האגרסיבית של וילהלם הביאה לתגובות פאניקה בצרפת, רוסיה ובריטניה, שהביאה בתורה לפאניקה גרמנית מכיתור, והנה הגענו לשרשרת הבריתות הבלתי אפשרית שהביאה למלחמת העולם הראשונה, ולהשלמתה המאוחרת, מלחמת העולם השניה. באופן אירוני, דווקא גרמניה המוחלשת, המחולקת, והכבולה בתוך האיחוד האירופי שלאחר המלחמה הביאה לשגשוג ושלום רב יותר עבור הגרמנים עצמם, כמו גם להשפעה גרמנית משמעותית יותר באירופה יותר מאשר בכל שלב של גרמניה החזקה והאסרטיבית של 1871-1945.
לא צריך גם ללכת רחוק כל כך: לא נראה לי שיש מי שיטען שהשלום עם מצרים הוא לא אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר לבטחון ישראל; למעשה הוא הפעם הראשונה שבה ישראל הפסיקה לעמוד בפני איום ממשי לקיומה (אנו ילידי 80 ואילך, לבנו גס בכך, אבל כדאי לתפוס מילה עם ישראלים שחוו באופן משמעותי את מלחמת יום כיפור כדי להעריך את האיום המצרי - גם כאשר סיני היתה ברשותנו). אלא ששלום זה התאפשר רק כאשר מלחמת יום כיפור הורידה את ישראל מהיבריס ששת הימים ורק כאשר ישראל נסוגה מסיני. ודוק: השלום עם מצרים מתקיים לא בשל אהבה גדולה בין העמים. סביר להניח שרוב המצרים שונאים אותנו וחלק לא קטנים מהישראלים גם לא מי יודע מה מתים עליהם. אבל בין המדינות מתקיימת מערכת של יציבות, של מאזנים הדדיים והרתעה הדדית (כן, גם הסיוע האמריקאי למצרים כנראה קשור בכך), שמשמרת את מצב השלום גם כאשר מצרים עוברת מהפכה ומתקרבת לאיסלאמיסטיים.
וזה הבסיס שתהליך אוסלו התחיל ליצור מול הפלסטינים - כמו גם ההתנתקות והיציאה מלבנון ביחס ללבנון. הוא יצר מסגרת שעל בסיסיה ניתן לבנות מסגרת של יציבות ושל הרתעה הדדית. נכון, זה לקח זמן וגם לא מעט נפגעים ישראלים; חלקית זה עדיין נבנה. אבל שליטה ישראלית במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה באמת מונעת את הנפגעים הללו; היא היתה מגלגלת את המצב לאחד משני פתרונות יציבים: גירוש האוכלוסיה הערבית מתחומי א"י, או משטר אפרטהייד מלא, על כל ההשלכות המוסריות והבינלאומיות הנובעות מכך. בשני המקרים, התוצאה לדעתי היא חיסולה בשלב כזה או אחר של מדינת ישראל. מה שהסכם אוסלו הצליח ליצור הוא את המסגרת שמאפשרת לישראל לבנות מערכת יחסים מול מדינה פלסטינית המממשת את הבטוי הלאומי של העם הפלסטיני, ולהגיע לבסוף ליציבות ושלום.
אלא מאי? שישראל הסתכלה על תהליך אוסלו בצורה ווילסוניסטית ולא רוזבלטיסטית: אוסלו נתפס כתהליך שיביא לשלום אוטופי, לחומוס בדמשק - ברוח תחושות "קץ ההסטוריה" שליוו את רוב העולם המערבי בשנות ה90. זו, לדעתי, בניתוח לאחור, הטעות העיקרית של השמאל הישראלי באוסלו. רבין החל לשנות את תפיסתו לאחר הפיגועים הגדולים - בעיקר בית ליד - ורוב ההתבטאויות שלו מתייחסות מאז ואילך למטרת התהליך כהשגת הפרדה (אז לראשונה הוחל בסגר ובבניית הגדר) במקביל להמשך תהליך אוסלו. קארש אולי מתפוצץ ולא מבין איך זה הולך ביחד, אבל זה מכיוון שהוא - ככל הימין הישראלי - גם כן מתייחס ליחסנו מול הערבים במונחים ווילסוניסטיים, ולכן בטוח שמספיק להוכיח שהפלסטינים לא אוהבים אותנו וזוממים להשמידנו כדי לפטור את עצמו מכל נסיון להציג תוכנית ברורה לאבטחת עתידה ארוך הטווח של מדינת ישראל. אבל מנקודת מבט רוזבלטיסטית, אין הגיוני מהתגובה הזו: המטרה היא לבנות מסגרת לאומית פלסטינית ומולה לבנות מערכת הרתעה. גלגול התהליך לאחור היה רק מזיק לישראל גם אם פני ערפאת אינם לשלום.
אגב, זו בעצם עמוק פנים ההבנה שעומדת בבסיס תת-המודע הישראלי גם בימנו. והראיה, אין אחד שמציע לכבוש מחדש את דרום לבנון, עזה או ערי הגדה ולהחזירן לשלטון ישיר ישראלי, הצעה מתבקשת מההנחה שתהליך אוסלו היה כשלון; זאת ועוד, האיום העיקרי שעומד בארסנל של אבו מאזן דווקא מול ישראל הוא פירוק הרשות הפלסטינית, דהיינו גלגול תהליך אוסלו לאחור - הצעה שישראל היתה צריכה לאמץ בשתי ידיים אם ההנחה היא שתהליך אוסלו היה כשלון. (כשחושבים על זה, אפילו ב96 כאשר נתניהו עלה לשלטון הוא לא עשה זאת).
וכאן אני חשוב הטרגדיה של רצח רבין. כי רבין ב94-95 עשה את הסוויץ' לעבור לחשיבה רוזבלטיסטית, ופרס לא. ברק גם כן חשב בחשיבה רוזבלטיסטית אבל עד שהגיעו לתקופתו התהליך כבר התגלגל לכיוון חסר מוצא. יתכן - אם כי לא בטוח - שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מצליח לנהל את תהליך אוסלו בצורה מוצלחת יותר מפרס ומנתניהו ולהמנע מהאינתיפאדה השניה. אבל זה כבר משחק בהיסטוריה אלטרנטיבית.

קיר הברזל יגיע בחלק ג'.


יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת

יצא לי פוסט ארוך. אז אני אקח את המלצות הקוראים ואפצל לכמה פוסטים עוקבים.

שלושה אירועים לאחרונה הביאו אותי לכתוב את הפוסט: פרסומת די מטומטמת לקיר הברזל של ז'בוטינסקי ברדיו אליה אגיע בסוף; יום השנה לרבין אליו אגיע באמצע; אבל אני רוצה להתחיל מסרטון של לאטמה (אותו אתר שאחראי אאז"נ לספרון בעל השם המעמיק "נכבה - חארטה", אחד הנסיונות היותר מביכים לתת תשובה ציונית הולמת לטענות הנכבה - ואת זה אני אומר כמי שחושב שהנכבה היתה מהמהלכים היותר מוצדקים בהסטוריה). שכותרתו "אנחנו הילדים של אוסלו, שנת 93". אני לא אלנקק, כי הסרטון ממש עצבן אותי וכי התוכן לא ממש מעניין - יש בו כצפוי האשמה בכל הרעות הבטחוניות בשני העשורים האחרונים בתהליך אוסלו; אני מוכרח עם זאת לתת את הקרדיט על השימוש היפה בשיר ועל העתוי המבריק.
(פתח סוגריים: זה מזכיר לי את אחד המיילים היפים שקיבלתי בצבא. בדיוק שנה לפני שנכנסו כל הבנים בקורס שלי לקבע, שלח דן מרקוס מייל עם ציטוט שירה של לאה גולדברג, "זה מכבר", כאשר השורה "עוד שנה" מודגשת. 11 חודשים לאחר מכן, ב7:00 בבוקר (אני מניח שהוא הגיע מוקדם כדי שאף אחד לא יתפוס לו), שלח אורי סיוון תגובה למייל, עם אותו שיר, כאשר הורה "עוד שנה" לא מודגשת, בעוד השורה "עוד חודש" כן. גדול. סגור סוגריים)
מכל מקום, זו הזדמנות להגיב לאחד המיתוסים היותר רווחים בציבוריות הישראלית, על כשלונו של תהליך אוסלו. גם אם היה בו כשלון - ועל כך אגע בהמשך - כדאי לזכור קצת איפה היתה נמצאת ישראל בלעדיו. אז אם נקפיא את מצבה של ישראל ב91 (אני כולל את ועידת מדריד מכיוון שהתהליכים שאני מציין, אם קרו בין מדריד לאוסלו, קרו בשל תהליך מדריד והיו מתהפכים אם היה נכשל, לשם היה מועד לולא אוסלו), אז:
  • לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לכ70 מדינות, בהן המעצמות העולות סין והודו וכן הותיקן. ישראל כמובן לא היתה חברה בOECD (תהליך התקבלותנו לארגון החל בעקבות תהליך אוסלו) וסביר להניח שגם ללא הסכמי סחר עדיפים (כמו הסכם האסוסיציה) עם השוק האירופי; החלטת האו"ם המשווה בין ציונות לגזענות היתה עדיין בתוקף.
  •  החרם הערבי היה בעיצומו: הנגזרת ההראשונית היתה כמובן העדרם של מוצרי צריכה שנחשבים היום בסיסיים בישראל - טויוטה, מזדה ושאר המכוניות היפניות; מקדולנדס, ברגר קינג, פפסי ומוצרי מזון אמריקאיים אחרים; רוב רשתות הביגוד הבינ"ל וכד'. אבל מעבר לכך, לא היו כמעט בכלל קשרים כלכליים עם יפאן ושאר אסיה, ועם חלקים ניכרים מהשוק האמריקאי והאירופי. במצב כזה, קשה להניח שההי-טק הישראלי היה מצליח להמריא.
  • הפריחה הכלכלית של 93-96 ו99-01 היתה נמנעת; אם לוקחים את ממוצע הצמיחה של שנות השמונים ומחילים אותו על שני העשורים הבאים, התמ"ג הישראלי היה כ340 מליארד ש"ח במחירי 95 כאשר למעשה הוא כ467 מיליארד ש"ח (החישובים שלי על בסיס נתוני הלמ"ס מכאן), כלומר התמ"ג לנפש היה קצת פחות מ3/4 ממה שהוא למעשה, ומדרדר אותנו ממעל איטליה וספרד שם אנחנו היום (במונחי תמ"ג לנפש) לאיזור ברבדוס וסלובקיה (לפחות לפי ויקיפדיה)
  • אני לא יודע אם היו עדיין אתרי קראוונים - אני מניח שבתוך 20 שנה היו בכל זאת מצליחים לסגור אותם - אבל קליטת העלייה הרוסית היתה הרבה יותר בעייתית אם בכלל. גרמניה, גם לאחר 20 שנה, לא הצליחה עדיין לקלוט ולשקם באורח מלא את חלקה המזרחי, והפרופורציות המספריות בין מזרח למערב גרמניה דומות לאלה שבין עולי בריה"מ והותיקים בשנות ה90. הסיבות המרכזיות שתרמו לקליטה מוצלחת של עולי בריה"מ הם הפריחה הכלכלית של 93-96 וסיוע אמריקאי נרחב,ף ששמיר למשל החליט לותר עליו כדי לא לותר על בניה בהתנחלויות (הערבויות האמריקאיות, זוכרים?)
  • היחסים בין ישראל לארה"ב היו הגרועים ביותר מאז ממשל אייזנהואר, כאשר בשיאם ארה"ב מנעה מישראל מלהגיב על סדרה של התקפות טילים על תל אביב.
  • ולבסוף, גם אם רק מקפיאים את רמת האלימות של 91, היו נהרגים בשני העשורים מאז כ700 ישראלים. 
תאמרו, ובצדק, שאני עושה עוול: הרי ב20 שנה העולם משתנה, ולא סביר שתמונת המצב היתה קופאת בנקודת הזמן של 90-91. נכון, אבל כאשר משחקים בהסטוריה אלטרנטיבית אפשר לשחק לשני הכיוונים: אין שום סיבה להניח שרמת האלימות הפלסטינית היתה יורדת או אפילו קופאת בשל נוכחות צה"ל במרכזי האוכלוסיה הפלסטינים.ההתפתחויות הטכנלוגיות, התמיכה האיראנית ושל הג'יהאד העולמי - כל אלה היו קורים גם כך, בעוד שהיכולת של צה"ל למנוע אותם היתה מוגבלת - גם ירי הקסאם, כדאי לזכור, התחיל ב2002 כאשר צה"ל עוד ישב טוב בתוך רצועת עזה - ובכל מקרה מקוזזת מול העובדה שעצם הנוכחות הצה"לית במרכזי הערים היתה הופכת את חיילי צה"ל למטרות קלות הרבה יותר, כך הדוגמה הרלוונטית ביותר לעניינו היא השליטה האמריקאית בעיראק; רק כדי לשמר שליטה דומה, צה"ל היה צריך להשקיע 160,000 חיילים, למעלה כל מצבת הסדיר. אם ננרמל לפי האוכלוסיה - בעיראק יש כפי 10 יותר אוכלוסיה מהאוכלוסיה הפלסטינית ביש"ע - צה"ל עדיין היה צריך להקדיש למעלה מ15% מכוחו רק כדי לשמר שליטה יומיומית (ואפשר רק לנחש מה המשמעות של זה על מוכנות למלחמה, על כמות המילואים של כולנו ובעקיפין גם על המשק הישראלי). כמות ההרוגים - אם ניקח שוב את המקרה האמריקאי בעיראק - היתה כ700 הרוגים לשנה, או שני הרוגים ליום.
גם בחזית הדיפלומטית סביר להניח שלא זו בלבד שמצבנו לא היה משתפר כפי שהשתפר אלא היה מדרדר. נכון שיש בקרב הציבור האמריקאי אהדה בסיסית ועמוקה לישראל אבל זו נבנתה במידה רבה -בעיקר בימין - בשני העשורים האחרונים (בשנות ה80 רוב הימין האמריקאי היה די אדיש לישראל, ובעיקר ראה בה מכשול לקשרים טובים יותר עם העולם הערבי - החל בניקסון וכלה בבוש האב ומלחמת עיראק הראשונה), ונבנתה על תפיסה שישראל חולקת את הערכים האמריקאים של חירות ודמוקרטיה. קשה לראות תפיסה כזו משתרשת כאשר על מסכי הטלויזיה האמריקאיים היתה מצטיירת יום יום תמונה של משטר אפרטהייד הלכה למעשה בשטחים (מיעוט של בעלי זכויות אזרח השולט מול רוב של נתינים חסרי זכויות כאלה). גם מדינות ועמים שזכו לתמיכה וידידות אמריקאית עמוקה איבדו אותה בסיטואציות כאלה - אנגליה ב56, הלבנים בדרא"פ בשנות ה80, ועוד.  על אחת כמה וכמה כאשר בשנות ה90 וה00 דור הסגרגצינויסטים הדרומיים הלך ונעלם וכל תפיסה של אפליה בזכויות אזרח הפכה להיות בלתי קבילה בציבוריות האמריקאית באופן מוחלט. וזה בארה"ב - הידידה הגדולה ביותר שלנו - לא נדבר על אירופה או שאר העולם.
ולבסוף - הנקודות הכלכליות שתיארתי קודם סביר להניח שהיו מתממשות או אף נהיות גרועות יותר, בשל שתי הנקודות לעיל.

אבל כל זה היה תועלות משניות, כלומר בהנחה שתהליך אוסלו נכשל במטרתו העיקרית, ועל כך אני חולק, או ליתר דיוק רוצה לתת פרספקטיבה אחרת - אבל על זה בחלק ב' ובחלק ג'

נ.ב. לא שכחתי פתרון לחידה - זה יגיע בפוסט הערמה הבא, בטח בשבת.

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

שלל דברים שאין לי ממש כותרת מקשרת ביניהם

1. למרות פרשיית הסקס שהתפוצצה בשבוע שעבר - בו התברר שארגון המסעדות האמריקאי שקיין עמד בראשו הגיע להסדר מחוץ לבית המשפט עם שתי נשים שהתלוננו נגד קיין על הטרדה מינית, ולמרות הטיפול האיום של הקמפיין במשבר, קיין עדיין מוביל בקרים הרפובליקאים. עם זאת,סקרים ברמה הלאומית בשלב זה הם חסרי משמעות; כאשר איווה וניו המפשייר יציבעו, המירוץ ישתנה; ומעבר לכך, כפי שמסביר נייט סילבר, המומנטום של קיין נעצר, ולפרי לקח שבוע מהופעותיו הנוראיות בדיבייטים להתחיל לצלול בסקרים מכל מקום, מעמדו המוביל בינתיים מביא לכך שמתבקש שנתחיל בו את סדרת הלעג למועמדים רפובליקאים. לא מדובר בתוכנית המס שלו, ה9-9-9, שכבר די הפכה לבדיחה, אלא לפרסומת הטלויזיונית הראשונה שהוציא:
הסגנון האפל והמוזר, סצנת העישון והחיוך המטריד משהו של קיין הביאו את כל בועת הפרשנים לתמוה מה בדיוק נסגר, ואת תוכניות הסטירה לעשות סיבוב כל אחת בתורה על המודעה. הדיילי ביסט מסכם את 6 הפארדויות הטובות, אבל האהובות עלי הן של סטיבן קולבר:
וכמובן, ג'ון סטוארט, שמציין שבשילוב עם פרשיית המין, המודעה הפכה לקצת מטרידה בעצמה:
2. הבא בתור: ריק פרי, שנאם נאום די משמעותי בניו המפשייר, ולפי הקטעים שצולמו, נראה שהוא נאם שיכור:
לאחר מכן, פרי טען שהוא "בשום פנים ואופן לא נאם שיכור", מה שהופך את העניין ליותר מטריד: אז ככה הוא נואם כשהוא פיכח?
3. ועוד בענייני ריק פרי: גם הוא הציע תוכנית מס שטוח, וגם אותה התחילו לשחוט, אבליותר משעשעת תוכנית יצירת מקומות העבודה שלו, שמתבססת על תמריצים לשוק האנרגיה וכמסתבר נלקחה בשלמותה מהצעת מדיניות של אקסון-מובייל.
4. סדרת מכתבים של 24 מחברי הקונגרס הימניים ביותר משורות הtea party, מהתוקפים העיקריים של בזבזנות הממשלה והתומכים הגדולים בצמצום הוצאותיה, ובראשם אריק קנטור, מגלים כי הם במקביל גם דואגים להזרים כסף מתוכניות ממשלתיות למחוזות שלהם - כולל מחוק התמריצים של 2009, אותו הם מכפישים בראש חוצות.
5. אין תוצאות מסקרים ארציים בשאלה הזו, כי סקרים ארציים לא שואלים אותה, אבל סקר שנערך לאחרונה בפלורידה (מדינה מתנדנדת שנוטה לייצג את מצב הרוח הלאומי) מגלה ש49% מהנסקרים מסכימים עם הטענה שהרפובליקאים מחבלים בכוונה בכלכלה כדי לפגוע בסכויי הבחירה מחדש של אובמה, מול 39% בלבד שלא מסכימים. אם אובמה יהיה חכם מספיק הוא יכול להצליח להפוך את הסרבנות הרפובליקאית לנטל, אה-לה קלינטון של 96.
6. פיו ערכו סקר ענק על הפערים הבין דוריים בארה"ב של ימנו. רוב הפרשנים הפוליטיים התיחסו למסקנות הפוליטיות המיידיות - בעיקר לבעיה של אובמה שכן ב2008 הוא נבחר עקב תמיכה אדירה של דור האלפיים - ילידי 1981-93 - וכעת הדור הזה עדיין תומך בו, אבל פחות. אבל מעבר לכך יש בסקר הזה הבה נתונים מעניינים, בין השאר נתון שתומר פרסיקו שם אליו לב, והוא שהדורות הצעירים הרבה פחות מזדהים דתית:
ולא מדובר במצב בו אנשים פחות דתיים בצעירותם ואח"כ נהיים יותר דתיים; האחוזים נשארים פחות או יותר שווים בקרב הדורות השונים לאורך השנים, ואם כבר אז ישנה גדילה קטנה באחוז אי ההשתייכות הדתית עם השנים גם בקרב הדורות המבוגרים יותר. אלה עדיין לא מספרים אירופאיים, אבל עדיין דיבה למפלגה הרפובליקאית לדאוג בטווח הארוך.
7. זה פשוט מגניב (מוקדש לניצן בשם אהבת הפיזיקה):
8. וזה יפהפה (לקח כמעט שנה ליצור את הקליפ וכ288,000 סוכריות, אבל התוצאה שווה):
9. ב"המודיע" לא חותכים רק נשים אלא גם מחשבים
10. מה הייתם עונים לזה:
ועוד ויארציה: ומה אם התשובות הן: א. 50%, ב. 33%, ג. 60%, ד. 0%? (באדיבות גרג מנקיו)
11. וקצת טריוויה - הידעתם כי:
         בקנדה יש מיקוד מיוחד לכתובת "סנטה קלאוס, הקוטב הצפוני", והוא HOH OHO
         התיקון ה16 לחוקה שאושר ב1913, שמאשר באופן מוגדר ומפורש לגבות מס הכנסה פדרלי, נהגה וקודם על ידי תומכי היובש, הלא הוא האיסור על מכירת אלכוהול, שאושר שבע שנים לאחר מכן בתיקון ה18 (התיקון היחידי שבוטל לאחר מכן) וזאת מכיוון שלפני חקיקת מס הכנסה, המקור העיקרי להכנסות הממשל הפדרלי היה מכס ומסוי על אלכוהול.
12. כשעמדתי לצפות מחדש במערכון הידוע של החמישיה הקאמרית על חיוכו של יגאל עמיר, מיד לאחר רצח רבין, הייתי בטוח שאצא מכך מדוכא. אחרי הכל, יש יסוד סביר לטענה שבמידה מסויימת רצח רבין הצליח; אם רבין לא היה נרצח הוא לא בהכרח היה מוביל את תהליך אוסלו לתוצאות טובות יותר אבל יש אפשרות כזו. מכל מקום, יצאתי מהצפיה דווקא מעודד. 16 שנה אחרי, חלק מהדברים הדרדרו אבל חלק אחר דווקא השתפר (רבין למשל, לא הצליח להביא את עצמו לפנות התנחלויות והיום ברור לכולן שהן בדרך להתפנות, אלה מהן שלא פונו כבר). מכל מקום, הרהביליטציה ליגאל עמיר עוד לא קרתה, השבח לאל. אז הנה רמי הויברגר (וואוו, הוא ממש נראה צעיר כאן):

שבוע טוב.


יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

נקודת הזכות של רון פול

מצב הפריימריז הרפובליקאים התייצב פחות או יותר, ובגדול אפשר לחלק את המועמדים לשלוש קבוצות:
הקבוצה הראשונה (שהיא קבוצה כמו שהשמש הוא מין, כפי שאמר הרמב"ם) היא מיט רומני. המועמד המוביל פחות או יותר, אבל שחלקים נבחרים מהאלקטורט הרפובליקאי ממש ממש לא אוהב אותו, ולכן מחפש כל הזמן מוביל חדש.
הקבוצה השניה: קבוצת המועמדים שמנסים להיות ה"מועמד שאינו מיט רומני", ולתפוס בדיוק את קבוצת המצביעים הנודדים שתיארנו לעיל. רובם ימניים קיצוניים למדי, ובגדול יותר מקבוצה זוהי סדרה של מועמדים שעלו לרגע בסקרים וקרסו לאחר מכן כדי להיות מוחלפים במועמד הבא: מישל בקמן, לאחריה ריק פרי, ועכשיו הרמן קיין. כרגע נראה שהרמן קיין מחזיק מעמד, ועומדת לזכותו העובדה שפשוט אין זמן למועמד חדש לתפוס את מקומו כ"מועמד השבוע", אבל מאידך בדיוק התפוצצה פרשיית מין שלו - שתי מתמחות מאשימות אותו בהטרדה מינית מימיו כראש איגוד המסעדות האמריקאי - כך שיש לו עוד סכנות רבות, מה גם שרוב הפרשנים לא ממש מאמינים שמועמד חסר כל נסיון ציבורי וללא שום תמיכה ממסדית או ארגונית ינצח - אבל אין לדעת.
ויש את מועמדי השוליים. ג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר שיש לו את הכל חוץ מזה שהוא הרבה יותר מדי מתון עבור הרפובליקאים וחוץ מזה, הוא עשה את החטא הנורא מכל ושירת כשגריר בסין תחת ממשל אובמה; ניוט גינגריץ' שאיבד הרבה מהמוניטין שלו בניהול קמפיין גרוע שתחילתו בקריסה לאחר שהתנגד לתוכנית התקציב של פול ראיין, שהפכה לאורתודוקסיה רפובליקאית; ריק סנטורום, הסנטור לשעבר מפנסילבניה, גם הוא בצד המאוד מאוד ימני של המפה והוא מנסה כל הזמן להעלות את הנושאים התרבותיים-חברתיים: הפלות, נישואי הומוסקסואלים, תפילות בבתי הספר וכד', אבל זה לא כל כך תופס כי כולם מתעניינים בכלכלה.
ויש את רון פול. רון פול הוא חבר קונגרס מטקסס שרץ כבר פעם שניה קמפיין חסר סכוי לנשיאות. יש לו עדת מעריצים קנאים, אבל הקמפיין שלו חסר סכוי כי הוא מחזיק בעמדה מאוד חריגה ומאוד קיצונית בארה"ב ככלל ובמפלגה הרפולביקאית בפרט: הוא ליברטריאן קיצוני, שמאמין כי הממשלה הפדרלית צריכה להצטמצם באופן דרסטי בפעילותה - בגדול, הוא היה רוצה לחזור לממשל פדרלי של לפני התקופה הפרוגרסיבית, כלומר סוף המאה ה19 - אבל בכל התחומים: הוא מאמין שהממשל לא צריך להתערב לא בחיי הכלכלה, לא בחיי התרבות והדת של האזרחים וגם לצמצם משמעותית את תפקידה של אמריקה בעולם. בשתי הנקודות האחרונות, הוא כמובן מיד נפסל על ידי שני חלקים משמעותיים מהקואליציה הרפובליקאית - השמרנים הדתיים והנצים הבטחוניים. אבל גם בנקודה הכלכלית הוא כל כך קיצוני, שנראה שלחלק מהרפובלקאים קצת קשה לעכל אותו: הוא טוען נגד הפדרל רזרב מזה שנים וטוען שצריך לפרק אותו (כיום גם אחרים הצטרפו לדרישה הזו, אבל זה חדש); הוא טוען שצריך לבטל את התיקון לחוקה המתיר לממשל הפדרלי לגבות מס הכנסה, ובכך לבטל את מס ההכנסה הפדרלי; ולא בכדי השאלה הפרובוקטיבית באחד הדיבייטים הרפובליקאים, על האם צריך להפקיר אדם צעיר ללא בטוח בריאות שנפגע בתאונת דרכים ללא טיפול, הופנתה אליו (לזכותו יאמר שהוא ענה "לא", והקהל הוא שצעק "כן").
ובכל זאת, אני דווקא רואה נקודת זכות גדולה ברון פול: הוא בעצם המועמד היחיד עם תפיסת מדיניות אמיתית.
למה אני מתכוון? אם מסתכלים על הצעות המדיניות של הרפובליקאים, הם מתבססים על שני רציונאלים, שאף פעם לא מודים בהם. הרציונאל הראשון הוא לעשות כל מה שהדמוקרטים לא עושים, או ליתר דיוק להתנגד לכל מה שהדמוקרטים עושים - ללא קשר לתוכן המדיניות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ביטוח הבריאות: חוק ביטוח הבריאות של אובמה בוסס - כפי שכבר  סיפרתי לעייפה בבלוג - על חוק בריאות דומה למדי שאותו העביר מיט רומני במסצ'וסטס, וחוק זה בתורו בוסס על האלטרנטיבה הרפובליקאית לחוק הבריאות שניסה ביל קלינטון להעביר בתחילת כהונתו, מאמץ שרוכז על ידי הלירי קלינטון ולכן נקרא "הילריקייר". כמה מהאלמנטים המרכזיים בחוק של אובמה - בהם החובה לרכוש ביטוח בריאות - הם רעיונות רפולביקאים קלאסיים; הדמוקרטים היו מעדיפים פשוט ביטוח בריאות ממלכתי - ולכן לא פלא שהורתם במיטב מכוני המחקר הרפובליקאים כמו קרן הריטג'. אלא מאי? שמי שניסה להעביר את החוק הוא ברק אובמה, דמוקרט, ולכן החוק הפך מיד בעיני הרפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז גי'נגיס חאן.
תאמרו: אה, בודאי - לרפובליקאים יש אלטרנטיבה ימנית יותר לבעיות הבריאות ואותה הם מעדיפים. אז זהו, שלא: אף רפובליקאי לא הציע הצעה רצינית לפתרון בעיית הבריאות מכיוון שהבעיה העיקרית שהחוק בא לפתור - האחוז הבלתי נתפס של אנשים ללא ביטוח רפואי - לא ממש מעניין אותם, כי האנשים האלה הם עניים.
וכאן אני מגיע לרציונאל השני: עם כל ההאשמות הרפובליקאיות את הדמוקרטים שהם מלבים מלחמת מעמדות, הרציונאל העיקרי השני למדיניות הרפובליקאית דימינו היא עצמה מלחמת מעמדות של העשירים נגד העניים והמעמד הבינוני נמוך. אני לא מדבר על עצם הפרוייקט של הקטנת הממשלה - שעליו ניתן להתוכח, שכן ניתן לטעון שהממשלה לא מסייעת לעניים אלא רק מזיקה להם ומבזבזת כסף בדרך. אני מדבר על הצעות מדיניות שנועדו במובהק להיטיב עם העשירים על חשבון העניים, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא תוכניות המס. שני מועמדים משמעותיים - קיין ופרי - הציגו תוכניות מס שאפתניות בשבועיים האחרונים, שעיקרן לשטח את שיעור המס, והתוצאה הישירה שלהן היא לא רק הקטנה דרמטית של שיעור המס על עשירים אלא גם הגדלה ישירה של שיעור המס על עניים. הרפובליקאים טוענים כי הם בעד "הורדת מס לכל אמריקאי", עד שהם נזכרים לטעון שכ50% מהאמריקאים לא משלמים מס הכנסה פדרלי (לא מדוייק, אבל לא נכנס לדקויות) והם דורשים - וזו דרישה שעלתה מכל המועמדים - ש*יועלה* שיעור המס על אלה - החלקים העניים ביותר בחברה.
כולם, חוץ מרון פול. כאן אני חייב לתת לו את הקרדיט. פול ליברטריאן קיצוני, ואפשר לחלוק עליו, אבל אתה רואה בכל הדיבייטים ובכל הנאומים והראיונות איתו שהצעות המדיניות שלו באות מאידיאולוגיה סדורה. באותו דיבייט שעלה עניין ה50% שלא משלמים מסים, הוא קפץ לסתור את הדוברים שלפניו (אאז"נ זו היתה מישל בכמן) באמירה: "אני לא בעד להעלות להם מסים, אני בעד להוריד לכולם מסים!". הוא מסביר באורח מאוד משכנע שללא קשר למדיניות המס האפקטיבית, כל הוצאות הממשלה הן מס בצורה כלשהי - עלינו, על הדורות הבאים או בצורת אינפלציה - ובכך סותר את השקר הגדול מאז ימי רייגן, שניתן לקצץ במסים ללא קיצוץ בתוכניות פופולאריות כי "קיצוץ המסים ישלם בעד עצמו" (לשקר האדיר הזה מגיע פוסט נפרד). הוא לא בורח מהצעותיו לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הבטחון - עמדה מאוד לא פופולארית באלקטוראט הרפובליקאי - ובהתנגדות למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, ואפילו מתנגד לסיוע הכלכלי לישראל. זה כמובן שם אותו בצד ההפוך ממני בערך בכל נושא (חוץ מאויל המלחמה בעיראק), אבל הוא מועמד שצריך להעריך: לפחות אפשר לעשות איתו דיבייט הגון.

בקטנה ולא קשור:
א. בפינת המיזוגניה השבועית: הוניגמן חותכת בברוטליות את סנדי בר ממודעותיה בירושלים. לא שיוצא לי לקנות שם גם כך, אז נותר לי רק לקרוא להצטרפות לחרם.
ב. חברי השונים, ידעתם איפה להתמקם: המיקוד שמכיל הכי הרבה משקי בית שהם במאיון העליון בארה"ב הוא במקבילה האמריקאית לביצה (וגם מקומה של אלנה קגן, האישה והכנוי), הלא הוא האפר ווסט סייד.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

אחרי החגים


כמו שנאמר בכל מקום בנדושות, "אחרי החגים" הגיעו, ואפשר לחזור לשגרה.

1. "תמיד הורגים את היטלר בטיול הראשון". תודה אלון!
2. כשלינקקתי מחדש לפוסט על החילוניות, ראיתי שהבטחתי בזמנו פוסט נפרד על הטענה שהפמיניזם הוא האיום האידיאולוגי הגדול ביותר על האורתודוקסיה בימנו. אני לא בטוח שיש לי הרבה מה לכתוב על זה, כי אני חושב שזה די מובן אחרי שקוראים את הפוסט ההוא, אבל זה די מדהים לראות איך המציאות פשוט מאוששת את התיאוריה: מדהים לראות איך הזירה החדשה בה הכוחות הכי חשוכים באורתודוקסיה היהודית בישראל עושים שרירים היא המלחמה בנשים: החל בנסיונות ההדרה של נשים בצבא - היציאה מטקסים בהן חיילות שרות, ולאחרונה דחיקת חיילות מחוץ לטקסי הקפות שניות (הממ, בתתמונה כל החיילות הן עם כומתות מודיעין... כמה מתערבים שאלה חיילות של גרעיני מודיעין של ברוריה/עין הנצי"ב?) וכלה בנסיונות החלוקה המגדרית של אוטובוסים ושל רחובות מאה שערים (שהביאו, כצעד משנה, לאחת הטעויות הקשות של ניר ברקת, והיא פיטוריה של רחל עזריה מהקואליציה העירונית; זו הזדמנות ללנקק לעצומה, כי אני מאוד מקוה שיחזור בו; זה הצעד הראשון שמביא אותי לשקול לא להצביע לו בפעם הבאה). אני דווקא לא מצטער מהמאבקים הללו, אלא להיפך, זה דווקא מאוד משמח אותי, כי מלחמת מאסף מסוג זה של האורתודוקסיה היא כמעט תמיד סימן למלחמה אבודה וחסרת סיכוי נגד כיוון ההסטוריה (ע"ע סוציאליזם, חילוניות, ציונות). אז בתור סימן קטן של אופטימיות: את קורס הטיס הקרוב עומדת לסיים לראשונה חיילת דתיה. כבוד.
3. בפינת הfollow-up על גורלו של חבר האלקטורים (ראו פינה ראשונה כאן) סקר חדש קובע ש62% מהאמריקאים מעוניינים לבטל את חבר האלקטורים ולעבור לבחירה ישירה של הנשיא, מול 35% שתומכים בהשארתו. חבל, לדעתי חבר האלקטורים הוא אחד הפיצ'רים המגניבים בדמוקרטיה האמריקאית.
4. גם ריק פרי - להזכירכם, עד לא מזמן המועמד המוביל למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות - מטיל ספק בכך שברק אובמה נולד בארה"ב.
5. רופרט בורנהם, שכיכב במספר עונות של "הישרדות" האמריקאית, ובעונת האול-סטארס זכה במליון דולר כחביב הקהל, עומד לרוץ למושלות אינדיאנה כמועמד המפלגה הליברטריאנית. נשמע ביזראר וחסר סכוי עד שנזכרים ש:א. בורנהם היה פופולארי בטירוף בתור מתמודד וב. עסקי הבידור הם לא פעם מקפצה לא רעה לפוליטקיה באמריקה: ג'סי ונטורה, ארנולד שוורצנגר, רונלד רייגן.
6. חוק חדש בלואיזיאנה אוסר על עסקאות במזומן.
7. ובמיסיסיפי, עומד למשאל עם תיקון לחוקה, תיקןם 26, המגדיר כ"אדם" כל עובר החל מרגע ההתעברות, באופן שהופך לא רק את כל ההפלות אלא גם שימוש בחלק לא קטן מאמצעי מניעה לרצח. כמובן, שלפי הסקרים האחרונים הוא עומד לעבור (אם כי לא ברור מה ההשלכות המשפטיות שלו לאור הפסיקה הידועה של ביהמ"ש העליון הפדרלי, בRoe v. Wade, הקובעת שאיסור מוחלט על הפלות עומד בניגוד לחוקה הפדראלית. אבל אז אנחנו נכנסים לשאלה הידועה על זכויות מדינות, ואכמ"ל) .ארגון התומך בהפלות מנסה לארגן קמפיין נגד ההצעה, ורק לאחרונה הם גייסו מספיק כסף כדי לאפשר תליית שלטי חוצות כאלה:
 8. The new republic מקדיש גליון ל"רשימות 10 ה" של 2011, ובין השאר רשימת "Top 10 overrated Washington thinkers". בראשה? ניוט גינגריץ'. מביך.
9. לראשונה, שיעור התומכים בלגליזציה של מריחואנה בארה"ב עבר את שיעור 50%.
10. זוכרים את גלוי החלקיק שעבר את מהירות האור והעמיד את כל תורת היחסות בסכנה? אז זהו, שלא.
11. בזמנו לינקקתי לסרטון הויראלי שמבשר את תחילת הקמפיין של אליזבת' וורן לסנט מנטעם מסצ'וסטס. כצפוי, הוא גם זוכה לפרודיה משל עצמו:
12. עבור ילידי העשור השני של המאה ה21, מגאזין הוא אייפד מקולקל:

חורף טוב!