ל"בית הלבן" היו שבע עונות אבל רק ארבע מתוכן כתב ארון סורקין, התסריטאי המבריק של הסדרה, והעונה האחרונה שכתב, העונה הרביעית, היתה, בהתאם למצופה, שיא של תסריטאות. ומתוך העונה הזו הכי אהבתי את הפרק הראשון, הכפול, ששמו "20 שעות באמריקה"; בקצרה, שלוש מהדמויות - ג'וש, טובי ודונה - מפספסות את השיירה הנשיאותית באירוע בחירות באינדיאנה ובמשך 20 שעות מנסות להגיע חזרה לוושינגטון, כשכמובן קורות להם אינספור תקלות בדרך (מהפרק הזה למדתי - עובדה שהיא כמובן נכונה - שבכל אינדיאנה אין שעון קיץ פרט למחוז אחד בו יש. האמריקאים פשוט פסיכים); מכיוון שמדובר בשיאו של מסע הבחירות לכהונה השניה במהלך המסע הזה הם לומדים די הרבה על הפער בין התפיסה שלהם מוושינגטון למה חושבים וצריכים אנשים שם בחוץ. מהתיאור שלי זה נשמע כאילו מדגבר בשילוב של קיטש וקומדיה של טעויות אבל זה לא, אז בקיצור תראו את הפרק. מכל מקום, באחד השלבים בפרק מפוצצת פצצה באולם השחיה של האוניברסיטה הפיקטיבית "קינסינגטון סטייט" ונהרגים 44 סטודנטים; המצלמה עוברת לצילום של תדריך דוברת הבית הלבן, סי-ג'יי, של ראש הסגל ליאו צופה במה שוקרה במשרדו, של ג'וש, טובי ודונה מגלים פתאום את החדשות בכניסתם למוטל תוך גשם שוטף, ושל האירועים עצמם, לצלילי "tell me why I don't like monday" וא עוברים לנאום של הנשיא כמה שעות אחר כך, שהוא פשוט תסריטאות יפהפיה (וגם משחק יפהפה של מרטין שין) לטעמי:
ולמה נזכרתי בכל זה? כי אתמול ברק אובמה עשה את אחד המהלכים היותר מרשימים בקריירה שלו, והראה שיעור במנהיגות. במשך שבוע שלם הדיון הציבורי בארה"ב רועש גועש - דמוקרטים מחד מאשימים את הרפובליקאים בדיון ציבורי חסר עכבות שהביא לרצח גבי גיפרודס (אני טענתי טענה דומה בפוסט הקודם, ואני עדיין די מסכים עם עצמי בנושא הזה, גם אם הרוצח בסוף התברר כחולה נפש ללא קשר למניע פוליטי - עצם העובדה שניתן היה בשעות ובימים הראשונים להתבלבל ולחשוב שיש כאן מניע פוליטי, והרוב שוברי הימין שתקו בימים הראשונים עד שהתברר ללא ספק שמדובר בחולה נפש, מעידה על כך שהרטוריקה הלוחמנית עברה גבולות), הרפובליקאים מאידך טוענים שמדובר ברוצח מטורף ללא קשר לרטוריקה פוליטית מסביבו ומקפידים לציין שגם השמאל השתמש ברטוריקה מתלהמת, ובאופן כללי נותרה תחושה חמצמצה ומכאיבה של חוסר כיוון, בלבול, וחוסר טעם, כאילו חברת קונגרס כמעט נרצחה וזה רק הוביל ליותר רעל בחיים הציבוריים. ואז בא ברק אובמה ונואם נאום גדול. בדרך כלל אני לא מעריך יותר מדי נאומים, וברק אובמה בוודאי האמין הרבה יותר מדי ביכולות הנאום שלו כתחליף לעבודת ממשל יגעה, אבל לעתים צריך כזה נאום גדול, שיתעלה לכבוד האירוע, שיעלה מעל לריבים הקטנוניים וייתן תחושה של כיוון ומטרה מתוך הבלבול - וברק אובמה עשה זאת בצורה מרשימה.
הוא נשא נאום מאחד, שמשווה את הרוע של הרצח לייסורי איוב ומקפיד להתנער מהאשמות ומדרדור נוסף של הדיון הציבורי; אחד הציטוטים היפים הוא "they are part of an americn family, 300 milion strong". הוא התייחס לגיבורים הקטנים כביכול של האירוע - המתמחה של גיפורדס, רק חמישה ימים בעבודה, ששמע יריות וחש לעזרתה וכנראה הציל את חייה, ואישה בת ששים שעצרה את הרוצח מלהמשיך לירות; והוא נשא פשוט נאום מרגש וקתרטי. וזה גם חשוב, מאוד: קנדי למשל הצליח בנאום אחד ("it is my mission that by the end of this decade we will put a man on the moon") לרתום את כלל האומה האמריקאית למירוץ החלל למשך עשור, ואותו קנדי הצליח בנאום אחר - אני ברלינאי - לעצור את החשש בכלל העולם החופשי מול מה שנראה בהתקדמות דרמטית של הגוש המזרחי. אני לא חושב שהנאום הזה הוא בליגה הזו, אבל אולי הוא כן יצליח לעשות את מה שעשה נאומו של קלינטון אחרי הפיצוץ באוקלהומה סיטי ב1995 (בנסיבות פוליטיות דומות) - לשכך את ההתלהמות הפוליטית, לשקם את מעמדו של הנשיא ולאפשר לו נשיאות מוצלחת.
אני באמת חושב אגב שאובמה נשא את הנאום הזה מתוך כנות - אם מתוך נאיביות או מתוך מגלומניה (וכנראה ששניהם) אובמה מאמין באמת ובתמים שצריך לשנות את אופי הדיון הפוליטי המפלגתי החריף בארה"ב ושהוא זה שיעשה זאת. בשנתיים הראשונות זה לא כל כך הלך לו, אבל ייתכן שעכשיו הוא יצליח קצת יותר. מכל מקום, קרה לו מה שקורא הרמב"ם "מאמין באמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה" - כתופעת לוואי חיובית מבחינתו של אובמה, הנאום שיקם את תדמיתו בצורה מרשימה, והעמיד אותו בדרגה אחת מעל כל שאר השחקנים הפוליטיים היום (בעיקר השוו לשרה פיילין - שבחירתה לפרסם הצהרה מצולמת בתפאורה שנראית כמו נאום נשיאותי היום מזמינה את ההשואה - שנשאה הצהרה שכולה לוחמנות והתלהמות כנגדת התקשורת והשמאל). וייתכן שכאן ראינו את תחילת הקרמאבק של אובמה. ואולי גם לא.
שבוע הבא אשתדל להיות קצת פחות רציני ומלא פאתוס, שהרי אחרי הכל החיים לא כל כך קשים - כנראה שלא ליהודים, שכן מתברר שהיהודים הם הקבוצה האתנית / דתית הכי מאושרת בארה"ב, ובודאי שלא לטיגריסים ולכלבי ים, שמאז המצאת הויאגרה, סיכוייהם לחיות גדלו באופן משמעותי.
...restoring abundance amid an economic shortfall, securing peace in a time of global conflict, sustaining hope in this winter of anxiety and fear. More than any time in recent history, America's destiny is not of our own choosing. We did not seek nor did we provoke an assault on our freedom and our way of life. We did not expect nor did we invite a confrontation with evil. Yet the true measure of a people's strength is how they rise to master that moment when it does arive. 44 people were killed a couple of hours ago at Kennison State University. Three swimmers from the men's team were killed and two others are in critical condition. When, after having heard the explosion from their practice facility, they ran into the fire to help get people out. Ran into the fire. The streets of heaven are too crowded with angels tonight. They're our students and our teachers and our parents and our friends. The streets of heaven are too crowded with angels, but every time we think we have measured our capacity to meet a challenge, we look up and we're reminded that that capacity may well be limitless. this is a time for American heroes. We will do what is hard We will achieve what is great. This is a time for American heroes and we reach for the stars. God bless their memory, God bless you and God bless the United State of America. Thank you.אבל לפוסט דהאידנא אני מעוניין בפרק הבא, college kids, התרחש כמה ימים לאחר מכן. הנשיא הולך לנאום בעצרת בחירות (אחרי הכל הבחירות בעוד כמה שבועות), על חינוך, לפני קהל של מורים - מהתומכים המובהקים של הדמוקרטים (ובין השאר לכן הדמוקרטים תומכים תמיד הגדלת תקציבי החינוך). ויש לו בעיה - הוא לא יכול מצד אחד בנאום לא להזכיר את הפיגוע, מאידך כל איזכור של הפיגוע ייראה כניצול ציני שלו לצרכי בחירות. בסוף זורקים את הנאום המוכן והנשיא מאלתר (בטח, זה מה שקורה בחיים האמיתיים). ושוב מדובר בפנינה תסריטאית:
Thank you very much. Thank you. "Joy cometh in the morning," scripture tells us. I hope so. I don't know if life would be worth living if it didn't. And I don't yet know who set off the bomb at Kennison State. I don't know if it's one person or ten, and I don't know what they want. All I know for sure, all I know for certain, is that they weren't born wanting to do this. There's evil in the world. There'll always be, and we can't do anything about that. But there's violence in our schools, too mu mayhem in our culture and we can do something about that. There's not enough character, discipline, and depth in our classrooms. There aren't enough teachers in our classrooms. [applause] There isn't nearly enough, not nearly enough, not nearly enough money in our classrooms, and we can do something about that. We're not doing nearly enough, not nearly enough to teach our children well. And we can do better, and we must do better, and we will do better. And we will start this moment today! They weren't born wanting to do this.
ולמה נזכרתי בכל זה? כי אתמול ברק אובמה עשה את אחד המהלכים היותר מרשימים בקריירה שלו, והראה שיעור במנהיגות. במשך שבוע שלם הדיון הציבורי בארה"ב רועש גועש - דמוקרטים מחד מאשימים את הרפובליקאים בדיון ציבורי חסר עכבות שהביא לרצח גבי גיפרודס (אני טענתי טענה דומה בפוסט הקודם, ואני עדיין די מסכים עם עצמי בנושא הזה, גם אם הרוצח בסוף התברר כחולה נפש ללא קשר למניע פוליטי - עצם העובדה שניתן היה בשעות ובימים הראשונים להתבלבל ולחשוב שיש כאן מניע פוליטי, והרוב שוברי הימין שתקו בימים הראשונים עד שהתברר ללא ספק שמדובר בחולה נפש, מעידה על כך שהרטוריקה הלוחמנית עברה גבולות), הרפובליקאים מאידך טוענים שמדובר ברוצח מטורף ללא קשר לרטוריקה פוליטית מסביבו ומקפידים לציין שגם השמאל השתמש ברטוריקה מתלהמת, ובאופן כללי נותרה תחושה חמצמצה ומכאיבה של חוסר כיוון, בלבול, וחוסר טעם, כאילו חברת קונגרס כמעט נרצחה וזה רק הוביל ליותר רעל בחיים הציבוריים. ואז בא ברק אובמה ונואם נאום גדול. בדרך כלל אני לא מעריך יותר מדי נאומים, וברק אובמה בוודאי האמין הרבה יותר מדי ביכולות הנאום שלו כתחליף לעבודת ממשל יגעה, אבל לעתים צריך כזה נאום גדול, שיתעלה לכבוד האירוע, שיעלה מעל לריבים הקטנוניים וייתן תחושה של כיוון ומטרה מתוך הבלבול - וברק אובמה עשה זאת בצורה מרשימה.
הוא נשא נאום מאחד, שמשווה את הרוע של הרצח לייסורי איוב ומקפיד להתנער מהאשמות ומדרדור נוסף של הדיון הציבורי; אחד הציטוטים היפים הוא "they are part of an americn family, 300 milion strong". הוא התייחס לגיבורים הקטנים כביכול של האירוע - המתמחה של גיפורדס, רק חמישה ימים בעבודה, ששמע יריות וחש לעזרתה וכנראה הציל את חייה, ואישה בת ששים שעצרה את הרוצח מלהמשיך לירות; והוא נשא פשוט נאום מרגש וקתרטי. וזה גם חשוב, מאוד: קנדי למשל הצליח בנאום אחד ("it is my mission that by the end of this decade we will put a man on the moon") לרתום את כלל האומה האמריקאית למירוץ החלל למשך עשור, ואותו קנדי הצליח בנאום אחר - אני ברלינאי - לעצור את החשש בכלל העולם החופשי מול מה שנראה בהתקדמות דרמטית של הגוש המזרחי. אני לא חושב שהנאום הזה הוא בליגה הזו, אבל אולי הוא כן יצליח לעשות את מה שעשה נאומו של קלינטון אחרי הפיצוץ באוקלהומה סיטי ב1995 (בנסיבות פוליטיות דומות) - לשכך את ההתלהמות הפוליטית, לשקם את מעמדו של הנשיא ולאפשר לו נשיאות מוצלחת.
אני באמת חושב אגב שאובמה נשא את הנאום הזה מתוך כנות - אם מתוך נאיביות או מתוך מגלומניה (וכנראה ששניהם) אובמה מאמין באמת ובתמים שצריך לשנות את אופי הדיון הפוליטי המפלגתי החריף בארה"ב ושהוא זה שיעשה זאת. בשנתיים הראשונות זה לא כל כך הלך לו, אבל ייתכן שעכשיו הוא יצליח קצת יותר. מכל מקום, קרה לו מה שקורא הרמב"ם "מאמין באמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה" - כתופעת לוואי חיובית מבחינתו של אובמה, הנאום שיקם את תדמיתו בצורה מרשימה, והעמיד אותו בדרגה אחת מעל כל שאר השחקנים הפוליטיים היום (בעיקר השוו לשרה פיילין - שבחירתה לפרסם הצהרה מצולמת בתפאורה שנראית כמו נאום נשיאותי היום מזמינה את ההשואה - שנשאה הצהרה שכולה לוחמנות והתלהמות כנגדת התקשורת והשמאל). וייתכן שכאן ראינו את תחילת הקרמאבק של אובמה. ואולי גם לא.
שבוע הבא אשתדל להיות קצת פחות רציני ומלא פאתוס, שהרי אחרי הכל החיים לא כל כך קשים - כנראה שלא ליהודים, שכן מתברר שהיהודים הם הקבוצה האתנית / דתית הכי מאושרת בארה"ב, ובודאי שלא לטיגריסים ולכלבי ים, שמאז המצאת הויאגרה, סיכוייהם לחיות גדלו באופן משמעותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה