בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

תנו לי לבחור

אחד הפרדוקסים הגדולים בדמוקרטיה האמריקאית הוא שעם כל החשד המובנה מהממשל, והשאיפה להגבילו, עצם העיסוק בממשל מאוד אינטנסיבי, לפחות עבור מי שמתעניין בנושא. ישראלי המעוניין בפוליטיקה מקבל הזדמנויות די מועטות סך הבכל להשפיע; אמריקאי המעוניין בפוליטיקה ימצא אינספור הדמנויות שבהם הממשל מבקש את הinput שלו. הדוגמה המובהקת ביותר היא בבחירות: המערכת האמריקאית לא רק מבוזרת אלא חלקים ניכרים ממנה מקבלים את המנדט שלהם ישירות מהבוחרים, וכך בוחר אמריקאי ממוצע מתבקש לבחור הנשיא, סנטור וחבר בית נבחרים ברמה הפדרלית; מושל, חבר בית מחוקקים מדינתי (לרוב שני בתים), ובדרך כלל גם שלל משרות אחרות ברמת המדינה כמו סגן מושל, חשב, תובע כללי; שופטים בכל הרמות; ברמות המחוז, נציבים של המחוז המנהלים שלל תחומים, החל בכבוי אש וכלה בניהול בחירות; חברי מועצות חינוך שמחליטים איך נראית תוכנית הלימודים ומנהלים את מערכת החינוך; וכמובן ברמה העירונית - ראש עיר וברך כלל גם מפקד משטרה (שריף) - בארה"ב רוב המשטרה מנוהלת ברמה העירונית (ומכאן NYPD למשל).
יש לא מעט בעיות עם השיטה הזו. רוב המועמדים למשרות שאינן בפרופיל גבוה (ושנמצאות גם בתחילת פתק ההצבעה) הם מועמדים אונינימיים למדי והציבור לא מכיר ולא מתעניין בהם יותר מדי; קשה להניח שרוב החלטות הבוחר במקרה זה הן מושכלות. המצב הזה מביא לבחירת אנשים לא מוכשרים למשרות רבות וגם ללא מעט שחיתות. ובמקומות שהבחירות אכן מושכלות, העובדה שגורמים שונים בממשל נבחרים בזמנים שונים ועל ידי פלחים שונים באוכלוסיה מביאה לא פעם לכך שחלקים שונים בממשל נמצאים בידי מפלגות שונות, מה שמביא לעימותים פוליטיים בלתי פוסקים ולשיתוק. הדוגמה הבולטת ביותר כיום היא הפיצול בין הנשיא לבית הנבחרים אבל שיתוק שכזה רווח ברמת המדינות, והשבתת ממשל מדינתי קרתה כבר עשרות פעמים בחמישים המדינות מכיוון שהמושל ובתי המחוקקים לא הצליחו להגיע להסכמה.
אבל השבוע היתה לי הארה למה יש בכך גם פן חיובי. נניח באופן היפותטי לחלוטין ולא קשור כלל לקיטורים שלי מאתמול, שמדיניות אכיפת התנועה של המשטרה מכעיסה אותי. בדמוקרטיה הישראלית אין לי כמעט שום דרך להשפיע על כך. ההצבעה שלי מוגבלת לפיסת אינפורמציה אחת (יותר מביט אחד של אינפורמציה, כי יש הרבה מפלגות - אבל לא הרבה יותר מביט אחד) ובתוך ההחלטה הזו אני צריך לשקלל מדיניות בטחונית, כלכלית, סביבתית ומה לא - שלא לדבר על כך שלאחר מכן ההצבעה שלי מתווכת על ידי מפלגה. כדי שאצליח להשפיע דווקא על מדיניות האכיפה של משטרת התנועה בירושלים אני צריך להיות די אובססיבי לעניין וגם אז כנראה שלא אצליח (דפני ליף היתה צריכה הפגנה של 300,000 איש כדי להצליח להעלות את הנושא הכלכלי לסדר היום, וגם זאת לזמן מוגבל). היה נחמד אם כמו אמריקאי, יכולתי לבחור את ראש הממשלה לפי מדיניות מדינית ואת מקד משטרת ירושלים לפי מדיניות אכיפת התנועה. סתם מחשבה.

קיטור

(אפשר לקרוא את הכותרת בחולם או כשורוק, שניהם תקפים...)

התמונה המצורפת היא של יציאה הצפונית מכביש בגין בירושלים. כביש רחב ונוח, שני מסלולים לכל כיוון עם הפרדה משמעותית ביניהם. הרמזור הקרוב ביותר הוא במרחק של למעלה מחמישה ק"מ. ועדיין, המהירות המותרת בכביש היא 80 קמ"ש. כמובן, שבאופן כמעט קבוע הנהגים נוסעים במהירות גבוהה הרבה יותר, ואכן לפחות פעם בשבוע מוצבת ניידת של משטרת התנועה בדיוק במקום שבו מצולמת התמונה ועוצרת נהג אחר נהג על חריגה מהמהירות המותרת. (גלוי נאות - כמובן שגם אותי; אחרת לא הייתי מתעצבן).
אבל למה בעצם? הכביש כאמור טוב מאוד לנהיגה במהירות גבוהה; למעשה הרמה שלו היא לפחות כשל כביש 6, שבו המהירות המותרת היא 120 קמ"ש, ובודאי טובה יותר מחלקים מכביש החוף בהם המהירות המותרת היא 110 קמ"ש. הוא לא מככב ברשימת הכבישים האדומים, וכמעט לא מתרחשות בו תאונות - למעשה, אני אופתע אם התרחשה שם תאונה קטלנית. אז איזו תועלת לבטיחות בדרכים עולה מהגדרת מהירות כזו ומהצבת ניידת, מלבד יבול הדו"חות הגבוה?

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

שלושה מיתוסים

קראתי בעניין את הראיון עם שלי יחימוביץ' במוסף הארץ בשבוע שעבר; יש בו לא מעט דברים שאני מסכים איתם וגם כמה וכמה שאני חולק עליהם. אבל האמירה הפרובוקטיבית של יחימוביץ' - שניערה את כל שומרי הסף בעיני עצמם של הסמול - כמו אבירמה גולן, עקיבא אלדר,  עמירה הס וגדעון לוי היתה בעניין מפעל ההתנחלויות: ראשית, לגבי עצם קיומו:
אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית 
ושנית, לגבי המשוואה הידועה שהפסקת ההשקעה בהתנחלויות היתה משנה באופן מהותי את המצב הכלכלי בישראל:
אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת - שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות.
אני לא מעוניין לדון בעצם הנושא, מה גם שיחימוביץ' יודעת יפה מאוד להגן על עמדותיה במאמר התגובה שפרסמה היום. על פניו אני נוטה להסכים איתה - לא כל כך מכיוון שאני חושב שהמאבק בהתנחלויות לא חשוב אלא בשל הטיעון השני שנדמה לי שאני מזהה בעיקר מהמאמר דהיום והוא שהמאבק בהתנחלויות לא ל כך רלוונטי במצב הפוליטי של היום (ואני אוסיף - מכיוון שלדעתי גורלן נחרץ כך או כך) והתעסקות בהן תחמיץ את ההזדמנות לשנות שנוי משמעותי את פוליטיקת הזהויות הישראלית. מכל מקום, על כך בפוסט אחר (נקוה שבקרוב). את הזפוסט הזה התחלתי ביחימוביץ' בעיקר כדי לבדוק עובדות ולשחוט קצת פרות קדושות.

אז הנה הראשונה: בטענתה השניה - שצמצום ההשקעה בהתנחלויות לא ישנה בהרבה את המצב הכלכלי בישראל - יחימוביץ' פשוט צודקת. נכון שההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות יותר מכפולה מאשר בתחומי הקו הירוק (והחישוב הזה לא מכניס לחשבון הטבות מס ניכרות שתושבי ההתנחלויות נהנים מהן); אפשר וראוי לדון האם נכון שהמדינה תעדיף בצורה כל כך מפורשת את המתנחלים (כמובן, אני נגד). אבל גם הורדת ההשקעה בהתנחלויות לרמת ההשקעה של הקו הירוק - או פינוי כל ההתנחלויות - לא תשפיע הרבה על המצב הכלכלי או התקציבי פשוט כי המתנחלים הם גורם כל כך זעום מהאוכלוסיה. יש - לפי האומדנים הכי גבוהים - כ250,000 מתנחלים, מתוכם כ100,000 בהתנחלויות אידיאולוגיות, כלומר לא ירושלים וסביבותיה או ישובי "מיד ממזרח לקו הירוק" החילוניים והחרדים. זה בערך כאחוז וחצי מהאוכלוסיה, מספר שולי, שלא משפיע באופן מהותי על החלוקה התקציבית (גם אם ההשקעה בו כפולה או משולשת) או על המדיניות הכלכלית. הדגומה הטובה ביותר לחוסר ההשפעה היא המחקר שעשה לאחרונה הOECD (זהירות, pdf). עם קבלת ישראל לארגון, כדי להמנע ברגישויות פוליטיות, שלח הארגון מספר סטטיסטיקאים כדי לבדוק כיצד הסטטיסטיקות שהוא מפרסם ומסתמך עליהן מושפעות מהכללת השטחים בתוכן, או בניסוח אחר - האם הן תשתנינה אם מסתכלים רק על ישראל שבתחומי הקו הירוק. התשובה - כמעט שלא. (אגב, הסבר דומה נתן אודי ניסן בראיון עמו בדה מרקר בשבוע שעבר).
עם זאת, בטענתה הראשונה יחימוביץ' נופלת בגדול למלכודת המיתוס השני, והוא שההתנחלויות הוקמו וטופחו בידי כל ממשלות ישראל, והורתן בכלל בממשלות העבודה. אז כדאי לבדוק טיפה את העובדות: ב1977, ערב עליית בגין לשלטון, בגב ההר התקיימו בדיוק ארבע התנחלויות: כפר עציון, מלון פארק בחברון, עפרה, ומחנה קדום, המקום בו יושבו אנשי סבסטיה (שהפך אחר כך לקדומים). מתוך אלה, התנחלות אחת בלבד - כפר עציון - הוקמה ביוזמה ממשלתית, וזאת בשל המשמעות הרגשית וההסטורית של המקום. שלוש האחרות הוקמו בשל התפשרות של הממשלה עם פורעי חוק. נכון, יתכן שעמידה תקיפה יותר של ממשלת רבין הראשונה היתה מונעת גם את הקמת שלוש ההתנחלויות האלה, אבל בודאי אין מדובר בכך שהממשלה יזמה או הקימה אותן, ומכל מקום מדובר בסך כולל של ארבע התנחלויות, ובהן פחות מ4,000 נפש. השנוי הדרמטי בא עם עלייתו לשלטון של בגין - שהכריז בגאון ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה", אמר ועשה - וב1984, אחרי שתי ממשלות ליכוד, כבר היו עשרות התנחלויות בגב ההר עם 25,000 נפש. ממשלת העבודה הבאה בתור - של רבין ב92 - כבר עמדה בפני מציאות אחרת לחלוטין, ואגב גם בממשלה הזו המהלך כמעט הראשון שלה היה הקפאת ההשקעה הממשלתית בשטחים. כך שהאחריות ההסטורית - לטוב ולרע - על מפעל ההתנחלויות היא על ממשלות הליכוד, ועליהן בלבד.
ואם כבר, אז עוד מיתוס שלישי שמכעיס אותי, בסגנון "כל ממשלות ישראל הסכימו לכך", הוא בעניין גיוס חרדים. החטא הקדמון, טוען המיתוס, הוא בהסכמת בן גוריון לאחר פגישתו עם החזון איש לתת פטור גיוס לתלמידי הישיבות; האחריות לצמיחת חברה חרדית החיה על כספי צדקה ועל חשבון הציבור היא על כלל ממשלות ישראל. אלא שהאמת היא בפרטים הקטנים: בן גוריון הסכים לפטור למאות בודדות של תלמידי ישיבות, וההגבלה על כך נשארה בתוקפה עד 1977; בהתאם, רובו של הציבור החרדי התגייס ועבד באותה התקופה בצורות כאלו ואחרות. מי שהפך את הפטור לגורף, ובכך, בשילוב עם מדיניות כספים יחודיים שהומצאה באותה ממשלה בנה במו ידיו את חברת המתבטלים החרדית, הוא שוב בגין מיודענו. על הקמת מפעל ההתנחלויות והחברה החרדית של ימנו אפשר לדון - אני כמובן סבור ששתיהן טעויות היסטוריות - אבל האחריות עליהן נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, והצד הזה צריך לתת עליהן את הדין. למפא"י ההיסטורית לגלגוליה אולי יש חטאים, אבל לא תגררו אותה לאחריות על החטאים האלה.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

אוסף אקראי של דברים שהצטברו

1. מאוד אהבתי את הראיון עם אודי ניסן אתמול בדה-מרקר. מכמה סיבות:
     א. לזכותו יאמר שהוא כבר לפני שנה וחצי הגדיר שהמגמה ארוכת השנים (מאז 1985) של קיצוץ התקציב - וממילא, הורדת רמת השירותים של הממשלה לאזרחים והקטנת מעורבותה במשק - מיצה את עצמו, והגיע הזמן להפוך כיוון.
     ב. ולמרות זאת, הוא לא מתיימר לטעון שהוא ידע את הכל מראש, ומזמן אמר לכולם, ואם רק היו מקשיבים לו. להיפך, הוא מודה שהוא הופתע מעוצמת המחאה.
     ג. הוא אומר הרבה דברי טעם, וגם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל הוא בעיקר מדבר לעניין ועומד מאחורי המהלכים שעשה והדברים שלדעתו יש לתקן. הוא לא נבהל מהמחאה מחד, וטוען שכל מה שעשה הוא שטות; ומאידך מודה בכל מיני נושאים שצריך לתקן; בקיצור, הראיון הזה היה אחת מהסקירות היותר מדוייקות ומפורטות שקראתי בנושא הכלכלי מאז שפרצו האוהלים לעולמנו. אז תקראו.
2. זו שטות ניו אייג'ית משהו, אבל ברגעים קשים יש בה הרבה שעשוע.
3. פרספקטיבה קצת אחרת (הקרדיט לליטל) על המספרים הדמיוניים של החוב האמריקאי. נכון, החוב של הממשלה האמריקאית הוא אדיר - אבל רובו הוא לאזרחי ארה"ב עצמם: לקרנות הפנסיה, באג"ח יעודיות שנתנות לקרן של ביטוח לאומי, באג"ח וכו'.
4. אם הבלוג שלי הוא במה פתוחה לדמגוגיה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, רק הוגן שמדי פעם נתן במה לקצת דמגוגיה מימין (למרות שככל דמגוגיה, יש בה משהו). הקרדיט לאלנה קגן.
5. זוכרים את גלן בק? אותו גלן בק שהצליח להכתיב לא מעט מסדר היום האמריקאי ב2009-2010? מדהים עד כמה מהר אדם הופך ללא רלוונטי: בשנה שעברה הוא הצליח לארגן הפגנה מרשימה למדי בוושינגטון, עם למעלה מ100,000 איש ונוכחות, בין השאר, של שרה פיילין (שהיתה בשיא השפעתה דאז). וכעת, נסיון השחזור שלו בישראל מחרתיים קצת פחות מצליח: בפרט, נראה שהשמות המפוצצים שהוא התימר להביא איתו להפגנה לא ממש באים: ג'ו ליברמן מבריז, רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות - שלפחות חלקם הימני היה אמור להשתתף - מעדיפים לבלות בשדות התירס של איווה, ואריק קנטור, מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, הנציג הרפובליקאי היהודי היחיד ועד כה היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בהיסטוריה, שהיה אמור להשתתף, לא זו בלבד שלא משתתף אלא שהחליט לחזור מחופשתו בישראל אתמול, שלושה ימים בלבד לפני ההפגנה. ובעיקר, נראה שלאף אחד ההפגנה הזו לא מזיזה, ואפילו הערבים - שהייתי מצפה שיתפוצצו לאור הפגנה תמיכה גדולה בישראל ברחבת הכותל המערבי, ויטענו מיד שמדובר בנסיון להחריב את אל-אקצה - לא ממש מתיחסים. אישית במקור חשבתי ללכת אבל אז מתברר שכרטיס עולה אלפי דולרים; מאידך גם להפגנות הנגד אין לדעתי ממש סיבה ללכת - התגובה העיקרית שיש לי אליהן הוא: תנוחו. הבנאדם הוא has been. אה, ואם מישהו בישראל עוד ממש אוהב את התמיכה של בק בנו,[הנה הניתוח האינטלגנטי שלו על מחאת האוהלים בארץ:
6. נכון שאם יש עקרון כלכלי אחד שהמפלגה הרפובליקאית עומדת מאחוריו הוא שאסור להעלות מסים? הרי בשביל העקרון הזה הם היו מוכנים להביא את הממשל האמריקאי לפרעון חוב. אז זהו, שלא בדיוק: הרפובלקיאים נגד מסים על עשירים; הם, כמסתבר, דווקא מאוד שמחים להעלות מסים, אם מדובר במסים על העניים. למשל, הם מתנגדים התנגדות נחרצת לתת לקיצוצי המס של בוש - שמשפיעים בעיקר על העשירים - לפקוע, אבל מתברר שאת הקיצוצים הזמניים במסים קבועים על המשכורת - בטוח לאומי וכד' - שמשפיעים בעיקר על העניים ושנקבעו באופן זמני במסגרת תוכנית התמריצים של 2009 - עם פקיעתם של אלה דווקא אין לרפובלקאים שום בעיה, ובעוד שהדמוקרטים רוצים להאריכם, הרפובליקאים מתנגדים. זאת ועוד, לא מעט מועמדים רפובליקאים לנשיאות (למשל ריק פרי ומישל בקמן) מתרעמים על כך שרק כחצי מהאמריקאים משלמים מס הכנסה. הפתרון שלהם הוא לא כמובן לגרום לכך שהכנסתם תעלה כך שיגיעו למדרגת המס, אלא קריאה להעלות מסים על השכבות הנמוכות. והאמירה "בזמן משבר אסור להעלות מסים על אף אחד", שכה רווחה במפלגה הרפובליקאית בזמן הדיונים על קיצוצי המס של בוש? אל תגזימו, מדובר כאן בעניים, לא באמת באנשים שראויים להיכלל בכנוי "אף אחד". דיוויד ויגל מסביר יותר בפירוט.
7. אחרי שריק פרי נהנה קצת מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה, מתחילות הבעיות. למשל:
     א. אחרי שפרי בספרו קרא לבטל את מס הכנסה, בנוסף לחלקים ניכרים מהממשל הפדרלי (על כך כבר דיברתי). למעשה, הוא הבין שהספר - אותו פרסם בשנה שעברה - כה קיצוני שהוא מנסה להתרחק ממנו כעת, בטענה שמדובר ב"הרהורים על העבר, לא תוכניות לעתיד". לא נשמע כמו התחלה טובה של קמפיין.
     ב. הטקסס מונת'לי נותן סיכום לטובת היינקי המצוי של שמונה דברים שכדאי לדעת על פרי.
     ג. ופרי גם נתפס פעם 20 מייל לשעה (כ35 קמ"ש) מעל המהירות המותרת
     ד. וכמובן, בטוח שאפקט החממה לא קיים (אבל זו כבר אורתודוקסיה רפובליקאית)
     ה. בזמן הדיון על  תקרת החוב, הוא סבר שאם ארה"ב תאחר בתשלום האג"ח שלה זה לא יהיה כל כך נורא
     ה. והוא קיבל טיפול הכרוך בשימוש בתאי גזע עובריים - שבשימוש בהם הוא כמובן מתנגד. תיקון מפי מגיב אנונימי: הטיפול שפרי קיבל הוא בתאי גזע שלו עצמו, ולא עובריים; זה כמובן תהליך הרבה פחות קונטרוורסלי, שלו פרי - כמו רוב הימין האמריקאי - לא מתנגד, כך שהנקודה הזו די חסרת משמעות.
8. אחרי שמיט רומני התעקש לטעון ש"גם תאגידים הם בני אדם", זה היה רק עניין של זמן עד שהדמוקרטים יוציאו חולצה עם הכיתוב: "some of my best friends are corporations".
9. קורטיס תרדנידל (או זה לפחות השם שבחר לעצמו ביו-טיוב) משתעשע קצת על חשבון הכלכלה האמריקאית ודרוג האשראי העגום שלה:
(מצאתי אצל גרג מנקיו, כלכלן בהרוורד שבימנו מייעץ למיט רומני)
9. נחשו מהו המאכל הבא, הלהיט הנוכחי ביריד השנתי של מדינת איווה (שבהיותה המדינה הראשונה לפריימריז, בכל ארבע שנים הופך לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה, והשנה בעיקר בצד הרפולביקאי):
כמובן, זוהי חמאה מטוגנת בשמן עמוק. כן, מה ששמעתם. ושרה פיילין כל כך התעצבנה מכך שמישל אובמה ניסתה לעודד ילדים לאכול קצת יותר בריא, שזה הדבר העיקרי שבא לה לאכול ושלכבודו (וכמובן, גם כדי ליצור לעצמה קצת הד תקשורתי, אבל את זה היא לא אמרה בפירוש) הגיעה ליריד ושתתה מיד את תשומת הלב התקשורתית מכל שאר המועמדים.
9. רחל עזריה אומרת דברי טעם. ועוד דברי טעם.
10. האינטרטקסטואליות האולטימטיבית.
11. ולסיום: האויב החדש של תוכנית הבוקר של פוקס ניוז: בובספוג.

יום שבת, 20 באוגוסט 2011

אובמה ווילסון

לפני כמה שנים, אבא שלי חזר מנסיעת עסקים ופגש בשדה התעופה את פרופ' מנחם בן ששון. הם מכירים זה את זה עוד מלימודיהם בנתיב מאיר ולכן פצחו בשיחת "אז מה קורה איתך בימנו אלה". אבא שלי דיבר על אנרגיה ומים, ופרופ' בן ששון (זה היה עוד לפני שהיה רקטור האוניברסיטה, לא כל שכן ח"כ ולאחר מכן נשיא האוניברסיטה) אמר: "אני מתעסק ביהודים בספרד בין המאה ה10 ל14 (משהו כזה, יכול להיות שפספסתי בפרטים המדוייקים). זה מה שאני עושה.". ואכן, רוב ספרי ההסטוריה הם כאלה שעוסקים בתיאור מדויק של תקופה ספציפית -  ובימנו גם בתיאור של צדדים יותר נשכחים של ההסטוריה כמו הסטוריה חברתית, תרבותית, מגדרים או מה לא. אבל עדיין אחת לכמה זמן מנסה הסטוריון לכתוב "ספר הסטוריה גדול", מהסוג שפורש תיאוריה הסטורית רחבת היקף על פני תקופות אורכות, אה-לה- "עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" של גיבון. צריך להיות היסטוריון מאוד טוב כדי לעשות את זה באופן מוצלח, ובאופן מפתיע (או שלא) הנרי קיסינג'ר מתברר כהיסטוריון מאוד טוב. ספרו "דיפולמטיה", שיצא ב94 (שלם תרגמו אותו ב2007), הוא אחד הספרים הטובים שקראתי.
והוא לא  ספר צנוע: עם לא פחות מ800 עמודים (לא כולל הערות) ובסקירת ההיסטוריה המערבית מימי הקרדינל רישלייה (המאה ה16) ועד ימנו, קיסינג'ר פורש תיאוריה כוללת על ההסטוריה, שבעיקרה היא כזו:
מדיניות החוץ האמריקאית, טוען קיסינג'ר, התנדנדה מאז תחילת המאה ה20, שבה נכנסה אמריקה ברצינות לענייני העולם, בין שני צירים: בין תיאודור רוזבלט לבין וודרו ווילסון. רוזבלט ראה את העולם כמאזן כוחות: אוסף של כוחות שתפקידה של אמריקה לשמור כולם מספיק חזקים ומספיק חלשים זה ביחס לזה כדי שהיציבות והשלום יישמרו. ווילסון, לעומת זאת, ראה את תפקידה של אמריקה בצבעים אידאליסטיים, כמעט משיחיים: תפקיד מדיניות החוץ היא לעשות מה שנכון, לקדם שלום, צדק וחירות. עולם שייכון באמת על מסד שכזה יזכה ביציבות מיניה וביה. ורוב ההסטוריה, טוען קיסינג'ר, הלכה אמריקה בכיוון הווילסוני - במידה מסויימת מכיוון שאופי אידיאליסטי שכזה טבוע בחברה שהורתה במתיישבים פוריטניים ובמידה מסויימת מכיוון שהתהוותל וצמיחה בתוך יבשת למעשה ריקה (או שהאמריקאים טרחו לעשות אותה ריקה) ביססו חוסר הבנה עמוק ביחסי חוץ; ולאורכו של כל הספר מנסה קיסינג'ר להראות כיצד העולם מתנהל רק לפי מאזני כוחות, ורק כאשר יש מאזן כוחות סביר ישנה יציבות, שלום ושגשוג בעולם, בעוד שמדיניות אידיאליסטית בסגנון ווילסון מובילה לא פעם לגיהנום רצוף כוונות טובות. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן ווילסון עצמו, שבעוד שבמדיניות פנים היה נשיא גדול ברמה היסטורית (הוא הביא לארה"ב את יום העבודה של 8 שעות, איסור על עבודת ילדים ואת הפדרל רזרב, בין השאר) במדיניות חוץ הוא היה אולי אחד הנשיאים הגרועים שהיו, וסדר העולם של ורסאי אותו ברא - החל ממדיניות מזרח אירופה החלשות ורצופות המיעוטים וכלה בחבר הלאומים - התרסק במהירות למלחמת העולם השניה; לעומת סדר זה משווה קיסינג'ר את הקונצרט של וינה - הסדר האירופי החדש-ישן שפרוסיה, אוסטריה, רוסיה ואנגליה בנו באירופה לאחר נפוליאון - שעם כל היותו ריאקציונרי ושמרן הביא לאירופה מאה שנים של שלום כמעט רציף (למעט מלחמות קרים ואיחוד גרמניה). 
זה ספר רחב יריעה שנראה כמעט כמו מפעל חיים אבל אם חושבים על כך לעומק, יש בו אלמנט של מפעל חיים שכן קיסינג'ר הוא הוא הסמל בארה"ב של מדיניות חוץ פרגמטית, צינית ואינטרסנטית, של מי שמוכן לרצוח את איינדה כדי להעלות את פינושה ולו בכדי שצ'ילה תשאר בצד המערב; והספר הוא מעין כתב הגנה, או פרישת השקפת עולם, שמראה למה לפעמים דווקא ציניות ואפילו אכזריות הם מה שיביא שלום ויציבות, ולאו דווקא אינדיאליזם צרוף.
אבל בכל זה נזכרתי בגלל משפט אחד שקראתי בפוסט של וולטר ראסל מיד השבוע, שמסביר משהו עמוק על ברק אובמה. התנהלותו של אובמה משגעת את הליברלים. הם מרגישים שהרפובליקאים עושים לו בית ספר. הרפובליקאים מצליחים להסיט את הדיון לכיוונם, לנצל כל כלי שבאפשרותם - כולל האיום להביא את ארה"ב לחדלות פרעון - והצליחו באמצעות שליטה בבחצי מאת משלוש הרשויות לשלוט באופן מלא בסדר היום ולהביא להישגים הסטורים עבורם - ואובמה אפילו לא נלחם. הוא כל הזמן מנסה להיות "רציני", לפנות לאחריות הלאומית, להביא תוכניות על מפלגתיות - והליברלים מתחרפנים.
ועל זה אמר מיד הערה קצרה שהסבירה לי את הכל: אובמה הוא ווילסוניסט. הוא בא לוושינגטון כדי להביא עידן חדש של על-מפלגתיות ואחדות; הוא באמת מאמין שבכוחו להביא לפיוס הבין המפלגות, להחלטות מבוססות מדיניות ושיקול רציונלי. כשמיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, אומר: "יש לנו מטרה עיקרית אחת והיא לוודא שאובמה הוא נשיא של כהונה אחת", אובמה מתעלם, כי הוא חושב שהוא יוכל לעקוף ולהתגבר על זה. 
ואם יש משהו שמתברר בשנים האחרונות הוא שמתפתח עידן חדש בפוליטיקה האמריקאית, והוא דווקא עידן של יותר ויותר הקצנה מפלגתית: האינפלציה המטורפת בשימוש בפיליבסטר בסנט, הקלות שבה נזרקות לאוויר הצעות להדיח את הנשיא, השימוש בכל אמצעי כולל תקרת החוב - כל אלה התפתחויות חדשות; הרפובליקאים אמנם מובילים בהם אבל גם הדמוקרטים מתקדמים לכיוונם. ואם יש משהו שההתפתחויות החדשות האלה מחייבות הוא דווקא ההיפך מאמונה נאיבית ביכולת "לקרב בין המפלגות" - צריך לבנות מנגנון שיאפשר לממשל לתפקד בעידן של קיטוב הולך וגובר. בישראל זה קיים, קוראים לזה קואליציה. גם במדינות אחרות זה קיים. בארה"ב - לא, ונראה שאובמה הוא כנראה לא ממש הנשיא שיצליח לבנות מערכת שכזו.

ובקטנה: גם למדתי מהספר מה היתה האובססיה של סריטניה ביחס לנייטרליות של בלגיה לפני מלחה"ע הראשונה. כולה בלגיה, מה הסיפור? עד שרואים שבעצם בבלגיה היו נמלי התעלה, המקום העיקרי ממנו יכלו ציים לצאת כדי לתקוף את בריטניה, ובריטניה לא היתה מעוניינת שאף כח חזק ישלוט בהם (כולל היא עצמה - היא לא רצתה לשלוח כוחות יבשה לאירופה).

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

In the heart of Texas

אני לא מתעלם ממה שנראה כמתקפת גרילה משולבת היום בהרי אילת, שתוצאותיה כמובן מזעזעות. מאידך, ארקדי דוכין ניסח זאת טוב מכולם - נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה. אז נחזור אל מעבר לאוקינוס, אל מה שאני יותר טוב בו.

כאשר הסתיימה מלחמת העצמאות האמריקאית עמדו המדינות החדשות, מושבות עד לא מכבר, בפני מצב די מוזר ומפתיע: הממשל הבריטי באמריקה כלל שטח נרחב ממערב להן שלא היה שייך לאף אחת מהמושבות, כל השטח מהאפלאצ'ים ועד למיסיסיפי (למעשה, הגבלת התיישבות בשטחים אלה על ידי הממשל הבריטי היתה אחת מהסיבות לגלגול ההתרחשויות שהוביל למלחמה) ולכן כאשר הסתיימה המלחמה בידי המושבות נותר שטח נרחב שלמעשה לא היה שייך לאף אחת מהן. מיד פרצו תביעות מתביעות שונות מצד כל אחת מהמושבות על חלקים מהשטח; כמובן שחלק מהשטחים נתבעו על ידי יותר ממדינה ואחת והגדילה לעשות אף דרום קרוליינה כאשר תבעה למעשה שטח שלא קיים (התייחסתי לכך פעם). ולכן הם הגיעו לפשרה: השטחים לא ינתנו לאף מדינה, וינוהלו כטריטוריות, שכאשר יתאכלסו במספיק אזרחים יוכלו להצטרף כמדינות חדשות. הפשרה הגאונית הזו התגלגלה לתוך חוקת ארה"ב בצורת סעיף 4, פסקה 3, הקובע כי "מדינות חדשות יוכלו להצטרף לברית זו באישור הקונגרס". ואכן, כמעט כל המדינות בארה"ב התקבלו בתהליך זה: הן היו טריטוריות, שכאשר התיישבו בהם מספיק אזרחים הפכו למדינות. 
כולן, פרט לשלוש מדינות שהתקיימו כמדינות עצמאיות לפני שהתקבלו לאיחוד: ורמונט, שהתקיימה כמדינה עצמאית בשנים 1777-1791 (זה היה בעיקר פורמלי כי למעשה כמעט לא גר שם אף אחד באותה תקופה) והצטרפה לאיחוד מיד לאחר ש13 המדינות המקוריות אישרו את החוקה; קליפורניה, שפרשה ממקסיקו ב1846 ונכבשה ע"י צבא ארה"ב במלחמת ארה"ב-מקסיקו, והצטרפה לברית ב1850 לאחר שבעקבות הבהלה לזהב אוכלוסייתה קפצה במאות אחוזים, וטקסס. טקסס היא סיפור מיוחד: תחילתה בשטח מקסיקאי למהדרין, שהתיישבו בו מתיישבים אמריקאים בעקבות הזמנת הממשל המקסיקאי דאז. סכסוכים הולכים וגוברים עם הממשל המקסיקאי הביאו לפרישת טקסס ממקסיקו ב1836 ובמשך תשע שנים התקיימה טקסס כרפובליקה עצמאית. סכסוכי גבול בינה לבין מקסיקו - ששיאם בקרב על האלמו, בו הטקסנים הפסידו אך המקסיקאים נצחו נצחון פירוס - הביאו לבסוף להצטרפות טקסס לאיחוד ב1845 ולמלחמת ארה"ב מקסיקו ב1848.
כך שבניגוד לקליפורניה ולורמונט, הטקסנים לוקחים את ההסטוריה שלהם כמדינה עצמאית מאוד ברצינות: במסגרת האיחוד הוגדר למשל שבשטחי טקסס דגל טקסס תמיד יהיה לפחות באותו גובה כמו דגל ארה"ב (זאת למדתי לפני כחודש מיואל); בתוכנית הלימודים בטקסס ישנה שנת לימודים אחת לפחות בה לימודי ההסטוריה הם על הסטוריה של טקסס; ברחבי טקסס יש לא מעט מדבקות לרכב עם הכתובת כגון זו:
ובאופן כללי יש לא מעט אנשים בטקסס שחושבים על פרישה מהאיחוד - כפי שניסח זאת עיתון היוסטון כרוניקל, "כמו שחושבים על שלישיה: רעיון מעניין, שכנראה שלא יקרה בגלגול הזה". אפילו רשת החשמל שלהם נפרדת מרשת החשמל של שאר ארה"ב.
היוסטון כרוניקל כתב את המאמר, כמובן, לכבוד המאורע של השבוע - שלכבודו גם ההקדמה הארוכה הזו - והוא כניסתו של מושל טקסס, ריק פרי, למירוץ הרפובלקאי לנשיאות. פרי יותר הרבה באז סביבו, בעיקר כי הוא עונה על בעיה בסיסית שהיה לאלקטורט הרפובליקאי עד כה: היו להם מועמדים שהם אוהבים (מישל בקמן ודומיה) ומועמדים שיש להם סיכוי מול אובמה (מיט רומני) - אבל לא את שתי התכונות בתוך אותו מועמד. ופרי מחד הוא ימני שמרן ומאוד דתי - אחד האירועים האחרונים שקיים לפני כניסתו למירוץ היה "יום תפילה" המוני באצטדיון ביוסטון - ובא ברטוריקה לוחמנית כנגד אובמה והדמוקרטים, וגם לא נראה מלוקק וצבוע כמו רומני - ולכן האלקטורט הרפובליקאי אוהב אותו; אך מאידך הוא מועמד עם קבלות. מעבר לכך שהוא מושל במדינה השניה בגודלה, הוא גם מושל בה בהצלחה, ובפרט מנצח על מה שקרוי ה"נס של טקסס", העובדה שטקסס יחסית עוברת בשלום את המשבר הכלכלי של השנים האחרונות, צומחת ובעיקר מייצרת מקומות עבודה: המשפט שפרי כנראה הולך לומר אינספור פעמים מעתה ועד הבחירות הוא "כ40% ממקומות העבודה שנוצרו בשנה האחרונה בארה"ב נוצרו בטקסס". כך שיש בו כמה וכמה תכונות שגורמות כנראה ללא מעט צמרמורת בגב של דייויד אקסלרוד, ראש המטה לבחירה מחדש של אובמה.
אלא שמצד שני פרי נהנה כרגע מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה. מבט קצת יותר קרוב מגלה את חולשותיו - החל מהעובדה שלא ברור שיש לבוחר האמריקאי הרבה סבלנות לעוד מושל טקסס דרומי; מספר התבטאויות חסרות טעם וקיצוניות כבר בימים הראשונים של הקמפיין שלו, כמו למשל הטענה שאם בן ברננקי, הנגיד האמריקאי, ידפיס עוד כסף אז בטקסס היו "מתייחסים אליו די מכוער" ו"זה היה נחשב למעשה לבגידה"; העובדה שלא מעט מהנס הטקסני נובע מעליה במחירי הנפט (שטקסס התברכה בו) ומגידול במשרות במגזר הציבורי - שבדיוק נגדו פרי מקמפיין; וכמובן העובדה שטקסס הצליחה לאזן את תקציבה בשנתיים האחרונות בעזרת הרבה תרגילים חשבונאיים וסיוע פדראלי מתוכניות התמריצים שבדיוק נגדן יוצא פרי כיום (זה מזכיר לי את אחת הסצנות היפיפיות בפרק הדיבייט של הבית הלבן, בין הנשיא ברטלט למועמד הרפובליקאי, מושל פלורידה ריצ'י. צפו בסרטןו עד הסוף, הפאונטה מגיעה בסופו:



הקטע הזה מגיע לנקודה הכי מעניינת במועמדותו של פרי והוא תפיסתו לגבי הממשל הפדרלי. פרי סירב להכנס למירוץ חודשים ארוכים בטענה שהרבה יותר מעניין לו באוסטין מבוושינגטון; בשיא הויכוח על חוק הבריאות של אובמה הוא רמז חצי בצחוק חצי ברצינות שאם יכריחו את טקסס להשתתף היא תפרוש מהאיחוד (מה שהופך את הערותיו לגבי "בגידה" של ברננקי לאירוניות במיוחד) ובעיקר הוא הוציא לאחרונה ספר ושמו "fed up" (משחק המלים הוא בין "נמאס לנו" לבין fed, הקיצור של הממשל הפדרלי) ובו, בניגוד לשעמום של רוב ספרי הקמפיין של מועמדים (זה נחשב מהלך מקובל לפתוח קמפיין בהוצאת ספר) הוא פורש משנה סדורה לגבי תפקידו של הממשל הפדרלי, מלווה בטענה בסיסית שהממשל הפדרלי פרץ את כל גבולותיו. פרי מאמין קיצוני בתיקון העשירי (שקובע שכל הזכויות שלא נמנו במפורש לידי הממשל הפדרלי מצויות בידי המדינות) וחושב שחלקים ניכרים ממה שהממשל הפדרלי עושה כיום - החל בתוכניות הרווחה וכלה בתקנות בטיחות מזון - הוא פשוט לא חוקתי. 
זו טענה רדיקלית אבל גם מעניינת. ראשית, כי היא כמובן לא חסרת ביסוס. ארה"ב במשך שנים רבות התנהלה כפדרציה רופפת למדי של מדינות, ותהליך ריכוז הסמכויות של הממשל הפדרלי החל למעשה רק לאחר מלחמת האזרחים (עד אליה אפילו קראו לארה"ב these united states, ברבים). ושנית, כי קשה להתווכח עם כך שהממשל הפדרלי הוא אחד הממשלים הכי מאובנים, מסורבלים ולא יעילים שיש - בעיקר כי זו פשוט מדינה כה גדולה שקשה לראות כיצד ניתן לנהל אותה באופן יעיל.
אבל מחשבה שניה על רעיונותיו של פרי של חזרה לפדרליזם יותר מבוזר מעלות את הבעיות: ראשית, גם המדינות עצמן הן יחידות בעייתיות למדי: חלקן גדולות מדי, כמו קליפורניה, חלקן קטנות מדי, כמו דלוור, ורוב המרכזים המטרפולינים בארה"ב פרושים בין כמה מדינות (ניו יורק, פילדלפיה, שיקגו, אפילו חלקית בוסטון). ושנית, פדרליזם כזה יביא את ארה"ב בדיוק למצב המקולל של האיחוד האירופי - בו חובר התיאום בין מקורות המסכות השונים לגבי חלקים של המדיניות - למשל בין מדיניות מוניטרית שנקבעת בידי הבנק המרכזי, לבין המדיניות הפיסקלית שנקבעת במדינות - מביאה את האיחוד לעברי פי פחת.
אז מה הפואנטה של הפוסט? אין ממש. ראשית, עקבו אחרי ריק פרי, יהיה מעניין. שנית, אשריהם וטוב להם אזרחי ארה"ב שלפחות חלק קטן וזניח אולי של הדיון הציבורי שלהם יכול להתפתח על חשיבה בסיסית על איך הם היו רוצים ששלטונם יראה. ולוואי שמאוהלי רוטשילד יצא גם מין דיון כזה. ומי יתן ומן השמיים ינוחמו משפחות נפגעי מתקפת הרי אילת היום.

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

אנקדוטות ופרפראות

חמשת קוראי היקרים, אתם יכולים להפסיק לכסוס את ציפורניכם בדאגה. אני לא מוטל אי שם בתעלה חשוכה, אלא רק לאחר קרב בסטרופטוקוק. מה שכן, עייפתי מפוליטיקה לזמן מה, ולכן הפוסט הזה יוקדש בעיקר לפרפראות ואנקדוטות. יש לא מעט פוליטיקה אמריקאית בהתחלה אבל גם אם אתם מתעייפים, על תוותרו על שני הסעיפים האחרונים, הם שווים את זה. ולעבודה:
1. אם תהיתם, כך נראה העולם מבעד לעיניהם של S&P (למרות שיש לי חשש שיש חוסר התאמה בין הצבעים לנתונים):

via chartsbin.com
2. ורק כדי לשמור דברים בפרופורציה: מעבר לעובדה שS&P היו חלק מהמערך שבנה את בועת הנגזרות הפיננסיות שהביאה לפריצת המשבר הכלכלי מלכתחילה (מכיוון שהם דרגו חבילו של פרוסות חוב שלא היה להם מושג מה באמת יש בהן בדירוג "AAA" מושלם), התוכלו לנחש, ילדים, מה היה הדירוג של להמן ברוד'רס יום לפני שקרס? נכון מאוד, A. (הסולם הוא בין AAA לC-), הציון שהם נותנים למשל לאג"ח של ממשלת ישראל.
3. נכון שאם מעמיקים בדבריו יש משהו במה שהוא אומר, ונכון שפרובוקטורים דמוקרטיים סחטו את זה ממנו, אבל במצב הנוכחי של הכלכלה האמריקאית מיט רומני בודאי לא שמח שנפלט לו הציטוט: "תאגידים הם גם בני אדם":

4. אתמול התקיים השלישי בפריימריז הרפובלקאים, והראשון שלמעשה משתתפים בו כל המועמדים - פרט לריק פרי, מושל טקסס, שטרם הודיע על מועמדותו רשמית אך כנראה שיעשה זאת בקרוב. שני הדברים המעניינים בדיבייט היו ראשית דו קרב שהתפתח בין טים פולנטי, מושל מינסוטה, ומישל בקמן, חברת קונגרס מהמדינה, מחביבות הימין ובשלב זה המועמדת המובילה פרט למיט רומני. עבור שניהם הבחירות הראשונות באיווה הם בגדר להיות או לחדול, שכן הסכוי שלהם הוא רק אם יוכלו לההיפך למועמד ה"אנטי רומני", והמומנטום הזה פחות או יותר יקבע אז ולא לאחר מכן. מכל מקום, מעניינת יותר -  ואף מרשימה הוא הדבקות באורתודוקסיה הרפובליקאית: כמעט אין הבדלי מדיניות בין המועמדים ולכן הם מתחרים במי יותר אמין בשמירה על העקרונות הרפובליקאים ובחוסר נכונות להתפשר (ולכן תוקפים את רומני על חוק הבריאות שלו כמושל מסצ'וסטס, את פולנטי על שפעם היה מוכן לתמוך במס על פליטות פחמן, וכו). ואולי הדוגמה המייצגת מכל היא העובדה שכאשר נשאלה השאלה האם מועמד כלשהו יהיה מוכן לתמוך בעסקה להורדת הגרעון שכוללת דולר אחד של מסים (לאו דווקא מסים חדשים, גם סגירת עיוותי מס) על כל 10 דולרים של קיצוצים בתקציב - יחס של 1:10 - אף לא אחד היה מוכן לתמוך. זו לא מפלגה שמנסה ליישם מדיניות, זו מפלגה שמתיחסת למדיניות שלה כאל דת, עיקרי אמונה, שעליהם אי אפשר לעבור, ועליהם אסור להתפשר (זה לא אני, זה הסקרים אומרים). זו לא אסטרטגית ממשל מועילה במיוחד כשמצבי "בני ערובה" - כגון זה של תקרת החוב, בו העדר עשייה היה גורם לתוצאה לא רצויה מצד הדמוקרטים - הם סך הכל די נדירים והאמריקאים לא ממש מתים על ממשל מקוטב פוליטית ומשותק.
4. רוצים שטים פולנטי, מושל מינסוטה, יבשל לכם ארוחת ערב או יכסח לכם את הדשא? הזכירו לו את הציטוט הסא מתוך הדיבייט של אתמול:
"Where is Barack Obama's plan on Social Security reform, Medicare reform, Medicaid reform? In fact, I'll offer a prize tonight to anybody in this auditorium or anyone watching on television. If you can find Barack Obama's specific plan on any of those items, I will come to your house and cook you dinner... Or if you prefer, I'll come to your house and mow your lawn. But in case Mitt wins, I'm limited to one acre. One acre
תוך אזכור העובדה שדווקא חוק ביטוח הבריאות השנוא עליו מכיל עשרות רפורמות במדיקייר ומדיקאייד.
5. בחלק מקהל הtea party לא כל כך עצובים שארה"ב איבדה את דירוג האשראי שלה, למעשה, די מרוצים מכך (מישהו אמר 'סילבן "מותר גם לפגוע במדינה כדי להפיל את הממשלה" שלום'?):

6. חישבו על זה בפעם הבאה שאתם יוצרים סיסמא מעצבנת:
xkcd כמובן)
7. בחייאת ישראל כ"ץ, אתה עושה את הסטירה עליך קלה מדי. ללכת לדבר עם החברה ברוטשילד ולחנות בברוטליות באדום לבן? לא יכולת לנסות לפחות למצוא אימג' מעודן יותר?
8. גוגל הולכים לתמוך בשיפוץ ושימור בלצ'לי פארק. כבוד.
9. בודקי בחינות, הזהרו, אתם הבאים בתור להיות מקוצצים: מחקר מראה שמחשבים יכולים לבדוק בחינות טוב יותר מאנשים. (יש לי פוסט רציני על זה בהזדמנות)
10. הבן של ראש ממשלת שוודיה עומד להתחיל לעבוד במקדולנדס. נכון, זה קצת גימיקי, אבל עדיין היה נחמד אם מישהו היה בכלל מעלה על דעתו שאבנר או יאיר נתניהו (כשישתחרר משירותו הצבאי) ישתתף בגימיק כזה. ומסתבר שגם יאיר נתניהו עבד כזבן בקסטרו לפני שירותו, אז צריך לתת קרדיט איפה שמגיע (וגם למגיב האנונימי שהאיר את עיני בנושא)
11. מדיניות החוץ של ברק אובמה די קטסטרופלית, אבל דווקא במלחמה בטרור כנראה הולך לו לא רע.
12. מי אמר שמכוניות לא גדלות על העצים? המכונית הבאה למשל, כן גדלה על, או ליתר דיוק, כעץ:
פרטים כאן
13. וסיפור הfeel good האולטימטיבי: בני הזוג נייג'ס, זוג ממוצע מפלורידה, קיבל את ההודעה המאיימת מכולם מהבנק (שכל כך הרבה אמריקאים מקבלים): הודעה שהבנק  - בנק אוף אמריקה, הבנק הגדול בארה"ב לאחר שרכש את מריל לינץ' - מעקל את ביתם, בשל פיגור תשלומי המשכנתא. דא עקא, שלזוג נייג'ס כלל אין משכנתא על הבית. הבנק טעה, כפי שהוא טועה במקרים רבים. אך מכתבי הזוג לבנק לא עזרו, והבנק עמד בשלו. אז הזוג החליט לתבוע את הבנק, ולא הצליח למצוא שום עורך דין שייצג אותם (למרות שהם כמובן צודקים) עד שהגיעו לטוד אלן - עו"ד צעיר שסיים בי"ס למשפטים לפני, ניחשתם נכון, 7 חודשים בלבד. עו"ד אלן תבע את הבנק וניצח, ובית המשפט פסק לזוג נייג'ס פצויים והוצאות בסך $3,000. שאותם, כמובן, הבנק לא שילם, למרות הודעות חוזרות ונשנות. אז עורך הדין גייס את השריף של הפרבר בו הם גרים, הביא חברת מובלים לסניף הקרוב של בנק אוף אמריקה ועקל את הסניף. ג'ון אוליבר עושה מזה את כל הכיף שאתם צריכים לשבת:

The Daily Show With Jon StewartMon - Thurs 11p / 10c
The Forecloser
www.thedailyshow.com
Daily Show Full EpisodesPolitical Humor & Satire BlogThe Daily Show on Facebook

גוט שאבס!


יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

הערות על המצב

1. איזה מזל ששטייניץ כינס אתמול את צמרת משרדו לדון בהורדת דירוג האשראי של ארה"ב. אני בטוח שטים גייטנר חיכה בכסיסת ציפורניים כל השבת ששטייניץ יתקשר אליו ויאמר לו מה לעשות.
2. ואם כבר, איזה צמרת משרד בדיוק שטייניץ יכול היה לאסוף? ראש אגף התקציבים הודיע על עזיבתו כבר לפני כמה חודשים ומנכ"ל המשרד התפטר לפני שבועיים בשל מדיניות השליפות, ונתניהו את שטייניץ לא הצליחו למצוא להם עדיין מחליפים, בעודם עומדים לבצע את אחד השנויים המשמעותיים ביותר בכלכלה הישראלית, או כך לפחות הם בעצמם מעידים. זה נשמע כמו מדיניות אחראית? ומה זה אומר שאף אחד לא רוצה לבוא להיות מנכ"ל האוצר? אולי במקום לנסות לגייס שמות מפוצצים לשולחן עגול חסר משמעות היה כדאי שהם ישקיעו קצת זמן בגיוס לתפקיד שולי כמו מנכ"ל האוצר?
3. שמענו הרבה על ה"מדיניות האחראית" שמנעה מישראל גורל דומה לזה יוון, איטליה, ועכשיו ארה"ב. אז מעבר לשטחיות הגדולה שבכריכת כל המדינות האלה - כל אחת עם בעיותיה - יחדיו, אז כדאי להתייחס למצבן של יוון, איטליה ושות'. ראשית, יש להן בעיה מבנית, שבה הן אחראיות על המדיניות הפיסקלית (כלומר, תקציב) אבל לא מוניטרית (ריבית -זו נקבעת על ידי הבנק האירופי המרכזי); כך שלטה בהן ריבית נמוכה, שמתאימה למדינות עם צמיחה נמוכה וגרעון קטן כמו גרמניה אבל במדינות אלה גרמה להתנפחות של בועת חוב שהן נאלצות לטפל בה כשיד אחת שלהן קשורה מאחורי הגב. זה כמובן לא רלוונטי לישראל. אבל מעבר לכך, ביוון הממשלה עסקה בהסתרות חשבונאיות של החוב, שהן על גבול הפליליות, במשך כעשור. האם נתניהו רומז לנו שלכך הוא יגיע? איטליה מעניקה פנסיה ממלכתית לכל אזרחיה מגיל 57, דבר שאפילו הדוברים הקיצוניים ביותר בהפגנה אתמול לא חולמים להציע. כך שההשוואות האלה הן דמגוגיה. באותה מידה נכון להשוות להשוות למדינה שמעניקה במערכת ביטוח רפואי אוניברסלית (ללא צורך בביטוחים פרטיים); חינוך חינם, כמובן, כולל אוניברסיטאות, ומערכת של הקלות מס ומעונות יום ממלכתיים לגיל הרך; פנסיה ממלכתית (אם כי יש אפשרות להפריש חלק מהמשכורת לקרנות פרטיות); סיוע ממשלתי לרכישת או שכירת דירה; וכמובן מערכת מקיפה של דמי אבטלה ותשלומי רווחה  ועדיין הצליחה לשמור על צמיחה של למעלה מ2% - לא מדהים, אבל לגמרי לא רע בתנאים הנוכחיים בעיקר שהאוכלוסייה צומחת בקצב נמוך, כך שבצמיחה לנפש זו צמיחה גבוהה בהרבה מאשר בישראל. אני מדבר כמובן על גרמניה. כמובן, לכל הדברים שלעיל יש גם חסרונות, אבל צריך להתייחס אליהם לגופם ולא לזרוק סתם הפחדות.
4. ואם אנחנו כבר בגרמניה, כדאי לזכור שמדינת הרווחה היא לא המצאה סוציאליסטית כלל, אלא להיפך: מדינת הרווחה היתה המצאה של ביסמרק בנסיון לנשל את הסוציאליסטים מתמיכה עממית, ולאפשר לו להלחם כנגדם ב"מלחמת התרבות" שלו. אבל זה סתם כדרך אגב.
5. כדאי גם לזכור שהסיבה העיקרית שישראל לא קרסה עם שאר העולם היתה שהבנקים שלה לא היו חשופים לחובות הבעייתיים של השוק האמריקאי והאירופי בשנת 2008 - וזאת מכיוון שהבנקים הישראלים מרויחים כ30% (!!!) מרווחיהם על עמלות משקי הבית. ומתי שכן היתה סכנה כזו - באביב שעבר, כאשר דני דנקנר וציון קינן עמדו לעשות עסקאות מפוקפקות בבנק הפועלים, מה שבאמת היה עלול להיות מסוכן לכלכלה הישראלית - מי שעמד בפרץ היה סטנלי פישר, ומשום מה לא שמענו כלל לא את שטייניץ ולא את נתניהו.
6. ולבסוף, הדמגוגיה הגדולה מכולם: "תסתכלו מה קרה בארה"ב, חייבים להזהר!". אז הייתי מקווה שמישהו במדינה הזו פשוט יקרא את ההחלטה של S&P. הנה הלינק. ישנן שתי סיבות להורדת האשראי: האחת היא, שהחברה סבורה שההסכם על העלאת תקרת החוב לא פותר בצורה מספקת את בעיית החוב האמריקאי בטווח הבינוני; והשנייה היא שההתנהלות הפוליטית של הממשל האמריקאי מעלה חשש שהוא לא יהיה מסוגל להתמודד בצורה מספקת עם משברים כלכליים. נתחיל בעניין הראשון: לארה"ב יש שתי בעיות חוב: בטווח הארוך - בעיית חוב שנובעת מהוצאות הולכות וגדלות של בתוכניות הרווחה, ובטווח הקצר והבינוני: חוב שנובע כמעט כולו מהמלחמות בעיראק ואפגניסטאן ובעיקר מהורדות המסים של בוש:
מסיבות פרוצדורליות, קיצוצי המסים של בוש הונהגו ל10 שנים ועמדו לפקוע ב2010, ובסוף 2010 הוארכו בשנתיים. מכיוון שמבחינה חוקית הם עומדים לפקוע ב2012 רוב הגורמים לקחו בחשבון שהם עומדים לפקוע לפחות בהסתברות כלשהי. מה שהשתנה בעסקת תקרת החוב הוא שהרפובליקאים הבהירו שהם לא מוכנים בשום פנים ואופן להעלות את הכנסות הממשלה בכל דרך שהיא. ומכיוון שכך, S&P הסיקו שהסיכוי שקיצוצי המסים של בוש אכן יורשו לפקוע ב2012 ירד משמעותית ומכאן התחושה שהעסקה "לא מהווה פתרון מספק לחוב האמריקאי בטווח הבינוני". הם לא אומרים זאת במפורש אבל זו הדרך היחידה לפרש זאת שכן אם החשש שלהם היה מהוצאות הולכות וגדלות על תוכניות הרווחה, הבעיה היא עם החוב בטווח הארוך ולא הבינוני.
ושנית, וזה אולי משמעותי יותר, התחושה של S&P שהמערכת הפוליטית האמריקאית לא מסוגלת להתמודד עם משברים. שיתוק, התקטננות פוליטית, העדר הסתכלות לטווח ארוך, או אפילו מעבר לבחירות הבאות, ובעיקר המאבק המפלגתי-פוליטי, שבמסגרתו כדי להשיג הישגים פוליטיים מוכנים לעשות הכל, גם אם זה פוגע באופן ישיר במדינה - התנהלות שהוצגה בעיקר מצד הרפובליקאים בסיפור הזה - היא שהביאה את S&P להורדת האשראי. נשמע למישהו מוכר?

ושני ד"א:
1. בן דודי שלח לי את הלינק הבא לגבי מאבק של תושבי גבעות בישיבה שמחזיקה בקרקע ולא נותנת להם לפתח אותה. אני לא בקיא בפרטים (ואני כידוע הייתי מעדיף שאף אחד לא יהיה שם מראש) אבל הוא אמין בעיני ואני מאמין בחופש בטוי.
2. בהזדמנות אני צריך לכתוב פוסט על התפיסה של האדם ביחס למספרים גדולים ממש. אבל בינתיים - אם רציתם להבין מה זה באמת חוב של 14 בליון (ישראלי, 10 בחזקת 12) דולר, הנה לינק יפהפה ששלח לירן.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

שיר של יום חולין

הצטברו אי אלו דברים לומר על אמריקה, אוהלים, החיים היקום וכל השאר. וכדי קצת לגוון נתחיל מכל השאר:
1. כמה גרסאות של התיקונים הכי מצחיקים באייפון מסתובבים באינטרנט, אני אהבתי את זאת. מה שיש לי לתרום הוא הסיפור הבא: התחלתי SMS, ולחצתי בטעות על האות ז. כשניסיתי למחוק לחצתי בטעות על "שלח". יאמר לזכותו של האייפון שהוא בנדיבותו תיקן אותי ל: ז'. תודה באמת.
 2. "ישראל היום" לא משהו בשרטוט גראפים.
3. תושבי וושינגטון די סי לא מיוצגים בקונגרס (עד לפני מספר עשורים הם גם לא הצביעו לנשיאות; כיום יש להם שני אלקטורים) ולעומת זאת מנוהלים ישירות על ידיו, שכן אינם מדינה. התוצאה היא שסנטורים מיוטה ועד מסצ'וסטס יכולים לפרוק את התסכולים והתעלולים הפוליטיים שלהם על המחוז. המחאה של תושבי וושינגטון יכולה לבוא לידי בטוי רק בלוחיות הרשוי שלהם, שם כתוב על משקל הקריאה הידועה ממלחמת העצמאות, "taxation without representation". על משקל זה, רצה להציע כריס הייז את המוטו הבא לעיר:

4. על פי מחקר חדש של מכון פיו, מאז 1995 (שנות השיא של ממשל קלינטון), פער השכר החיצוני בין לבנים להיספנים קפץ מפי 7 לפי 15, והפער בין לבנים לשחורים קפץ מפי 7 לפי 19. מי אמר ששנות ממשל בוש היו חסרות הישגים?
5. אבינר שוב מעצבן,  זה לא ממש חדש. עם זאת, הניתוח שאריאל סרי לוי עושה לתשובתו בכל זאת שווה לינק.
8. הקמפיין של ניוט גינגריץ' לא ממש ממריא. אבל הוא עצמו כנראה שכן: הקמפיין עד כה הצליח לצבור חובות של כמליון דולר, 44% מתוכם הוצאות על מטוסים פרטיים.

אמריקה:

אז דיוני תקרת החוב הסתיימו בהסכם, ואת זה כבר בטח שמעתם בחדשות. ברוב הסעיפים הרפובליקאים קיבלו את מה שרצו: ישנו קיצוץ היסטורי בתקציב ואין כל העלאה של הכנסות הממשל. במידה מסוימת זו היתה תוצאה בלתי נמנעת מתנאי היסוד של המשא ומתן: לחלק לא קטן מהרפובליקאים לא היה ממש אכפת להגיע למצב של חדלות פרעון בעוד שהדמוקרטים ראו זאת כאסון שצריך למונעו בכל מחיר; כאסון כזה שאפילו אי אפשר להסתכן במשבר של יום או יומיים כדי להראות את חוסר האחריות הרפובליקאי. פעם, לפני עשור או שניים ואפילו לפני כמה שנים, כאשר רמת הקיטוב והעוינות הפוליטית היתה נמוכה יותר, הצבעות כאלה היו עוברות בלי בעיות כי נושא כמו תקרת החוב היה נתפס "מחוץ לתחום". אבל הזמנים השתנו, ואין אפילו קמצוץ של רצון טוב בין המפלגות - ליתר דיוק, מצד הרפובליקאים; וכשאלה תנאי היסוד, די ברור שהעסקה הסופית תהיה חד צדדית לכיוון הרפובילקאי, כך שלא ברור לי מה הנהי הגדול מצד הפרשנים השמאליים.
ישנן שתי טעויות משמעותיות של אובמה בסיפור: האחת, שהוא לא היה מוכן לשחק את המשוגע. מצב של התקלות בתקרת החוב נותן כח אדיר לרשות המבצעת (שכן הנשיא צריך להחליט מה משלמים ומה לא) והוא היה יכול למשל להכריז שהוא מפסיק לשלם כל תשלום פדרלי לאנשים או עסקים בתחומי מחוזות של חברי קונגרס שמצביעים נגד העלאת תקרת החוב. או להכריז שחוק תקרת החוב לא חוקתי - בשל התיקון ה14, שתוקן לאחר מלחמת האזרחים וקובע שהקונגרס לא יכול לפגוע בתשלום חובות, תיקון שתוקן כדי לודא שלא תהיה הפרעה בתשלום החובות מהמלחמה - ופשוט להתעלם ממנו. הבעיה היא שראשית, לא ברור כיצד וול סטריט יגיב למצב כזה, ושנית זה בוודאות היה מבטיח לאובמה נסיונות הדחה בקונגרס ושנים מתישות בסגנון שנות מוניקה של קלינטון. כך שלא בטוח שזו אכן טעות. מה שכן בודאות טעות הוא שאובמה לא הבין שכאשר אין שום קמצוץ של קצון טוב בין המפלגות, התהליך הוא שקובע. בפרט, במצב של תקרת החוב הדמוקרטים היו חייבים להגיע לעסקה כי העדר פעולה היה מביא לתוצאה נוראית, לפחות לדעתם. לפני כשלושה חודשים, היה מצב הפוך: קיצוצי המס של בוש עמדו לפקוע והרפובלקאים ניסו להגיע לפשרה בכל מחיר. ואובמה, למרות עצות שניתנו לו, לא קשר את תקרת החוב בהמשך קיצוצי המס אז, ושילם על כך היום. 
וכאן נראה שהוא למד את לקחו: ההישג העיקרי שהדמוקרטים הצליחו להשיג מכישלונו המהדהד של ג'ון ביינר בעיקול הסופי של המירוץ הוא בפרוצדורה. ראשית, תקרת החוב הועלתה לרמה מספקת עד לאחר הבחירות. ושנית, הוסכם כי טריליון (ישראלי) דולר יקוצצו מיד, ועוד 1.2-1.5 טריליון יקוצצו לפי המלצות של ועדה שתוקם; אלא שאם לא יאומצו ההמלצות, יופעל מיידית קיצוץ רוחבי שלא מקיף את תוכניות הרווחה אבל כן מקיף את, למעשה כמעט חציו בא מ, תקציב הפנטגון. וכך נוצר מצב שאם אין פעולה, יכנסו לתקוף קיצוצים אדירים בתקציב הבטחון - דבר שמאוד מכאיב לרפובליקאים אבל לדמוקרטים דווקא לא כל כך אכפת. כך ששני הדיונים הבאים - ראשית על החבילה השניה של הקיצוצים, ולאחר מכן על הארכה נוספת של קיצוצי המס של בוש ב2012 - הם במצב שלרפובליקאים חשוב לפחות כמו לדמוקרטים אם לא יותר לפעול. התהליך לטובת הדמוקרטים; רק לאחר שני אלה בא דיון מחדש בתקרת החוב. אז מי אמר שאובמה לא לומד.

והאוהלים:

1. בודאי ראיתם את מופע האימים של רוני סופר, דוברו של נתניהו. אני רק אומר שזו חתיכת חוצפה מצד דוברו של מי שישן במלונות בעלות של 10,000 ש"ח ללילה, (ועוד מכספי אנשי עסקים עם אינטרסים בארץ), לטעון שמעמד הביניים בארץ מפונק כי הוא נוסע לחו"ל.
2. אחרי שירדתי על הרב שרלו, צריך לתת גם קרדיט לרב פירון שנאם בהפגנת יוקר המחיה בירושלים במוצ"ש, ואפילו על אותה במה עם אביב גפן. אני בטוח שלא היה לא נעים להיות על אותה במה שבה גפן שר "לכבוש את השלום ולא את השטחים" והאשים את המתנחלים, אבל הוא סתם את האף ונשאר, ומגיע לו על כך הרבה ישר כח. בכלל הימין מגלה אמביוולנטיות מצחיקה במקצת - אחרי שבטאוני הימין היו עסוקים בלהכפיש את המוחים, אתמול נצפה נתפלי בנט - כיום, מזכ"ל מועצת יש"ע ובעבר ראש מטהו של נתניהו - ברוטשילד,  והפגנת הזדהות של בנ"ע, בית"ר ושלל תנועות ימין אחרות התארגנה היום - למרות שכנראה בלי הרבה הצלחה, שכן אפילו ערוץ 7 מדווח רק על מאות (אבל נראה שקיבלו אותם יפה האנרכיסטים הססססמולנים). לא יודע איך לפרש את זה. זה נראה בעיקר כמו תגובת מבוכה, ובעיקר מעיד עד כמה באחת סדר היום המתנחלי הפך ללא רלוונטי.
3. פרופ' רובינשטיין כותב דברי טעם.
4. במזג האויר של קיץ תל אביבי, זו נראית לי בהחלט דרך סבירה להזדהות עם המחאה (הקרדיט לעידו קינן):

5. ואם כבר אנחנו באוירת מחאות, השלט הבא נצפה ברוטשילד:

4. היה הרבה לעג בתקשורת על דרישות מוחי רוטשילד לדבר ישירות עם ראש הממשלה, ושתהיינה מצלמות במו"מ. אני דווקא לא כל כך לועג לדרישה הזו, וחבל בעיני שהמפגינים נסוגו ממנה כל כך מהר. היום הגיעה לסופו מושב הכנסת ובמקרה גם מושב הקונגרס, וחברי הקונגרס חוזרים למחוזותיהם. מה שמקובל שהם עושים בקיץ הוא פגישות ששמן "town hall meetings", בהם נאספים במקום ציבורי כמו כנסיה או אולם בית ספר בוחרים להיפגש עם נציגם, והנציגים הם מקשיבים ועונים לשאלות הבוחרים (נסיון ההתנקשות בחברת הקונגרס גיפורדס היה באירוע כזה). גם הנשיא עושה אירועים רבים כאלה, בעיקר בזמן מסע בחירות אבל לא רק. נכון, לרוב אלה אירועים מתוזמרים והשאלות והמשתתפים נבחרים בקפידה, אבל עדיין, הם ערוץ לתקשר עם הבוחרים באופן בלתי אמצעי, ולמשל בקיץ 2009 פגישות כאלה בהם התפרצו בוחרים זועמים כנגד חוק הבריאות המתגבש היו נקודת המפנה להפיכתו של החוק להרבה יותר שמרני. אז למה אם אובמה יכול ללכת לאולמות ספורט של בתי ספר בשומקום, איווה, כדי לדבר עם הבוחרים, קפיצה של נתניהו לרוטשילד היא אפקט "משפיל"? בכלל, ממתי הפכה הנורמה בדמוקרטיה הישראלית בה נבחרי הציבור בכלל לא נפגשים עם בוחרים פשוטים, שאינם עסקני מפלגתם? או אפילו ניסו לעשות הצגה של פגישה כזו?
5. אלעד הפנה אותי אל נפלאות הצירים הכפולי םבאקסל וביקש לראות את ההשואה בין שכר ממוצע לצמיחה עם סקאלות ברורות. אז להלן: השכר הממוצע במשק למשרת שכיר, בשני העשורים האחרונים, בשקלים, במחירי 2004, אל מול התמ"ג לנפש, בשקלים מחירי 2005 (כל הנתונים מהלמ"ס):
וכדי להשלים את התמונה, נוסיף את השכר החציוני:
ובקצרה, אם הצמיחה היתה מטפטפת לכלל הציבור, כפי שלימדונו רייגן ונתניהו, וכפי שקרה בשנות ה90 (מישהו אמר ממשלות שמאל?) השכר של כל אחד מאיתנו היה צריך להיות גדול בכשביעית. זה כל הסיפור (למעשה לא כולו, כי כיום משלמים על כל מיני שירותים שבעבר ניתנו על ידי המדינה, כמו ביטוחי בריאות משלימים ותשלומי הורים בבי"ס שכל הזמן גדלים, אבל נעזוב את זה בצד).