בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

א גוט יאר

אין לי משהו חכם לומר לקראת ראש השנה, וגם ויתרתי על הנסיון לנסות ולמצוא איזו ברכת שנה טובה מחוכמת יותר או פחות - פשוט כי כולם עושים את זה בצורה זו או אחרת. אז רק אשתף בשתי הברכות המוצלחות לדעתי:
מתוך הו, לא (הקרדיט לרן):
ולמי שפחות בענייני "משחקי הכס" (למי שכן וטרם קרא את הגיגי בנושא, הזדמנות טובה ללנקק אליהם מחדש), אז ממעמקי הנוסטלגיה הקולקטיבית: (הקרדיט לאריאלה גרינברג)

שנה טובה לכם, חמשת קוראי הנאמנים.


יום שני, 26 בספטמבר 2011

Let's go to Disneyworld!

עוד דיבייט רפובליקאי, באורלנדו, פולרידה (ולכן הכותרת), עוד רגעים ששוים זהב:

א. הגדול מכולם, באדיבות הקהל כמובן: הקהל הרפובליקאי הפטריוטי תומך כמובן בחיילי ארה":ב המסכנים את חייהם באפגניסטואן ובעיראק. אלא אם מדובר בחייל הומוסקסואל, שזוכה לקריאות בוז:
כמובן, לאחר הדיבייט היו כל מיני אפולוגטים שטענו שמדובר באנשים בודדים מהקהל. מצד שני, התגובה המיידית שהייתי מצפה מסנטורום - הסנטור שעונה על השאלה - היא להוקיע את הקריאות האלה מיידית ולהודות לחייל - שכאמור, מסכן את חייו ברגעים אלה ממש עבור חירותו של הקהל הרפובליקאי המדושן באולם באורלנדו. לא רק שסנטורום לא עשה זאת, אלא שהוא וכל שאר המועמדים סרבו להתיחס לאירוע גם לאחר הדיבייט, פרט לג'ון הנטסמן (הסמן השמאלי של המרוץ) וגארי ג'ונסון (מושל ניו מקסיקו לשעבר, מועמד ליברטריאן אקסצנטרי אפילו יותר מרון פול) שמיד לאחר הדיבייט הוקיעו בחריפות את קריאות הבוז. אבל הם כידוע כבר מזמן לא פקטור במירוץ.
ב. מישל בקמן מאמינה שהגיע הזמן לבטל את הרעיון של מס:
"I think you earned every dollar, you should get to keep every dollar that you earn. That's your money, that's not the government's money. That's the whole point."
ג. ולחלקים היותר מוצלחים: אובמה בתוכניות התמריצים טען שהוא נותן כסף פרוייקטים שממש יכולים לצאת לדרך עכשיו, ולא יסתבכו בביורוקרטיה וסחבת, ויתבזבז כל הכסף. הוא כינה את הפרוייקטים הללו shovel ready. על זה אמר גארי ג'ונסון מידוענו:



ד. באופן כללי, לריק פרי היה ערב מאוד גרוע, והקנוצנזוס הוא שממש לא הולך לו טוב בדיבייטים (ראו למשל את סיכומו של עורך האתר פוליטיקו). השאלה היא האם יש לזה באמת השפעה על הבוחרים - צ'ארלס פרנקלין טוען שכן, נייט סילבר טוען שלא, מה שמוכיח שוב את המשפט הידוע על שקרים, שקרים מחורבנים וסטטיסטיקה. מכל מקום, זה לא יכול להיות טוב עבור פרי כי הדיבייטים האלה לא מכוונים כל כך לבוחרים כמו לאליטה המפלגתית - תורמים, אנשי קמפיין וכו' - אם הם ישתכנעו שפרי עוד לא כל כך מוכן לפריים טיים, יהיה לו הרבה יותר קשה להתקדם עם הקמפיין שלו. מצד שני - הוא עדיין מוביל בסקרים, אז עוד חזון למועד. מצד שלישי - בשלב הזה ב2007, אם הייתם מאמינים לסקרים, בחירות 2008 היו בין הילרי קלינטון לרודי ג'וליאני. בקיצור - יש סיבה לעקוב.
ה. ורק כדי לקבל מנה קטנה של מציאות: ניתוח קצר על כמה המועמדים טוענים טענות אמיתיות בדיבייטים הללו. התשובה הקצרה: לא הרבה. השקרנית הגדולה ביותר: בקמן (81% מטענותיה העובדיות בדיבייטים היו שקרים, מתוכם 29% קיבלו את הציון הנפלא "Pants on fire" (מלשון בטוי הילדים האמריקאי Liar liar, pants on fire) המעיד על טענה אבסורדית ממש). האמינים ביותר: הנטסמן, ומיד אחריו רון פול - לא במפתיע, שני מועמדים חסרי סכוי. שאר המועמדים נמצאים אי שם באמצע, עם תמהיל של בין 36% ל76% שקרים.

היו לי עוד כל שלל פכים קטנים משאר העולם, אבל הדיבייט כבר כילה את כל הפוסט. אז רק נוסיף שניים:
1. אליזבת וורן היא פרופסורית מהרוורד שהיתה אחת הדוחפות הגדולות להכללת סוכנות ממשלתית להגנה על לקוחות פיננסיים במסגרת חוק הרפורמה בבנקאות שאובמה העביר בסוף 2009, ובכך הפכה לאייקון ליברלי. הסוכנות נכנסה לחוק, ואובמה רצה להעמיד את וורן בראש הסוכנות. אלא שהתפקיד דורש את אישור הסנט, והרפובליקאים בסנט לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לאשר אותה (והיו זקוקים לקולות רפובליקאים כדי לשבור פיליבסטר), והמנוי שלחה נתקע ונתקע. ייתכן שהרפובלקאים עשו כאן מקח טעות כי וורן התיאשה, ופנתה לחפש תפקיד אחר: להתמודד לסנט עצמו כנגד סקוט בראון - הרפובליקאי שניצח נצחון מפתיע וירש את מושבו של טד קנדי, ונצחונו בחורף 2009 נחשב נקודת המהפך בה הרוח הפוליטית החלה לשוב חזרה לכיוון הרפובליקאי. לכאורה במסצ'וסטס בכחולה עמוקה צריך להיות קל לדמוקרט לנצח, אבל בראון מאוד מאוד מאוד פופולארי ועד לא מזמן נחשב בלתי מנוצח. אלא, שמאז שוורן נכנסה למרוץ פתאום התמיכה בה עלתה, ובו ירדה, ונראה שיש לה סכוי לא רע בכלל לנצח אותו - למעשה בסקרים האחרונים היא מובילה. וכל ההקדמה הזו בגלל הסרטון הויראילי המצוין הבא, בו וורן שוטחת טענות פשוטות וחזקות כנגד מדיניות קיצוץ הגרעון הרפובליקאית, דרך קיצוץ בהוצאות, וטוב מכך, כנגד הטיעונים הרפובלקאים כי כל מס הוא "מלחמת מעמדות":



ולבסוף, שנה טובה, במין הפוך על הפוך על הפוך (מחורים ברשת):



שנה טובה לכולכם!

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

מדינת רווחה

אחת התימות המרכזיות של וולטר ראסל מיד בחודשים האחרונים היא, כי המשבר הכלכלי של ארה"ב ואירופה בשנתיים האחרונות הוא לא רק תוצאה של פגמים במדיניות של השנים האחרונות או אפילו העשור האחרון - כמו ריביות נמוכות שהביאו לחובות כבדים הן במשקי הבית והן בממשלות, שתי מלחמות שהממשל לא טרח להכניס לתקציב ולממן, וכו' - כלומר, הוא גם תוצאה של אלה אבל הוא בעצם שיאו של משבר עמוק יותר, של נפילתו של המודל החברתי ששלט בארה"ב ובאירופה מאז סוף מלחמת העולם השניה לפחות, שהוא מכנה "המודל הכחול" (כחול כצבע המפלגה הדמוקרטית).
מה היה החוזה החברתי הבסיסי בארה"ב בשנים אלה? המעמד הבינוני התבסס על עבודה קבועה למדי בדרך כלל בחברת ענק - בייצור (מכוניות בGM, או פלדה בAmerican Steel and Iron, או מוצרי חשמל בGE, וכו') או בשירותים (בAT&T למשל) או בממשלה; חברות אלה היו יציבות ורווחיות מספיק כדי להרשות לעצמן עובדים מאוגדים ולכן האיגודים המקצועיים היו חזקים למדי, ואלה בתורם הבטיחו סדרה של הטבות סוציאליות סביב מקום העבודה כמו ביטוח בריאות ופנסיה; כך שהמעמד הבינוני חש יציבות תעסקותית ורשת סוציאלית מספקת כדי להאמין כי עתידו רק ילך וישתפר. במקביל, האמון בממשלה היה גדול יחסית ואיתו האמונה כי הממשלה - באמצעות מנהל ציבורי משכיל מצוייד במיטב המחקר המדעי העדכני - יוכל לטפל בבעיות החברה כמו עוני, חינוך לקוי וכו', ולהבטיח את הקיום המינימלי למי שלא מסוגל לקבלו במסגרת העבודה, כמו זקנים ומובטלים - הן ברמת ההכנסה (וכאן בא הביטוח הלאומי ובולי המזון) והן ברמת הבריאות (מדיקייר ומדיקאייד).
אלא שמאז שיאו של המודל הזה עם חוקי ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון באמצע שנות הששים, המודל הכחול נמצא בנסיגה מתמדת ועמוקה, והוא הגיע כעת אל פי משבר: הייצור במערב הלך ודעך, הן לטובת עובדים זולים יותר בסין והן לטובת אוטומציה, ומשרות הייצור הבטוחות אבדו ללא שוב, ובמקרה הטוב הוחלפו במשרות שירותים הרבה פחות רווחיות ובטוחות; השנויים הדמוגרפיים - בעיקר הירידה בשיעורי הילודה - הביאו לכך שההנחות בבסיס תוכניות הרווחה לא עמידות יותר, ולכן תוכניות אלה, כמו גם תוכניות פנסיה, עומדות בפני משבר פיננסי קרוב; הממשלה הוכיחה חוסר יכולת לטפל בחלק מהבעיות העמוקות יותר של החברה כמו עוני, וחלקים ממנה אף הפכו לגילדה שנתפסת בעיני הציבור כחלק מהבעיה ולא מהפתרון (הדוגמה הבולטת היא המורים בחינוך הציבורי). בקיצור, טוען מיד, המשבר הכלכלי של ימנו הוא רק סימפטום למשבר בסיסי בחוזה החברתי-מדיני בארה"ב, שצירך להחליפו בחוזה חברתי-מדיני אחר. (הוא פחות מתרכז באירופה אבל גם שם אפשר לראות את אותם סימני משבר מדינת הרווחה).
יש משהו מאוד משכנע בטיעון הזה (למרות שיש לי מחלוקת עליו בחלקו, ועל כך בהמשך) ועל רקע זה יש משהו שנראה קצת מחוץ לצייטגיסט בדרישת המחאה של הקיץ האחרון להחזרת מדינת הרווחה. הרי בדיוק סביבנו אנחנו רואים את שברו של המודל הזה. אז האם אפשר בכלל, ואם כן, איך, לממש אותו בישראל? 

זו בעיה קשה. אבל לפני שאני מגיע למה אני הייתי עושה, היתה לי עוד פתיחה לפוסט הזה שאני לא רוצה לוותר עליה:
אם תכנסו בהזדמנות לכל חנות ספרים גדולה בארה"ב יש כמעט תמיד אזור של current events. ושם, לצד ספרי עיתונאים שמוכרים גם בנוסח ישראלי (למשל חרקירי של דרוקר על ברק או "ישראל נגד איראן" שמככב בימנו) יש גם כמעט תמיד סדרה של ספרי פוליטיקאים, וזה דבר יפה מאוד בעיני: הדרך הראשונית של פוליטיקאי אמריקאי לנסות לפרוץ לזירה הלאומית היא באמצעות ספר בו הוא שוטח את כל מה שלא טוב לדעתו באמריקה ואיך הוא הולך לתקן את זה. כמעט תמיד אלה ספרים די משמימים שמכילים בעיקר ססמאות בחירות מנופחות לכדי פסקאות, אבל עדיין זה מהלך מרשים בו פוליטיקאי בא בפני הציבור ומציג מה הוא רוצה לעשות ומה מניע אותו - ולפעמים אפילו הספרים הללו אכן מהווים חלק משמעותי בדיון הציבורי בקמפיין, הדוגמה האחרונה היא Fed up של ריק פרי (למרות שאחרי שקראתי אותו, הוא הרבה יותר שטחי מצפיותי הראשוניות) . לכן מאוד שימח אותי ספרה החדש של שלי יחימוביץ', "אנחנו". אמנם רובו לא באמת חומר חדש אלא הוא מורכב מנאומים ופוסטים שלה, אבל הוא עדיין מציג תמונה מקיפה של עמדותיה ומהלכיה בכל רחבי המדיניות החברתית-כלכלית. ויאמר לזכותה, שהיא לא בורחת מהתיוג "סוציאליסטית", ואף נושאת את סמליו בגאון:

(אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי מנחש מהתמונה שמדובר על ספר נוסטלגיה לקיבוצים של שנות ה30-50, לא למצע כלכלי ל2011). קראתי את הספר בעיון לפני שעמדתי פעמיים בתור די ארוך ברח' אלחריזי כדי להצביע עבורה (למרות שכנראה הייתי מצביע בכל מקרה "רק לא פרץ" בסיבוב השני), ומכאן עולה השאלה ביתר חריפות: זה ריאלי בכלל? זה נכון?

אז לשם כך הייתי מחלק את הספר לשלושה חלקים:
החלק הראשון, עימו אני מסכים לחלוטין, הוא תחומים שהבהם גם יחימוביץ' עצמה טוענת שדורשים תיקון מעמיק לא רק מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית אלא גם קפיטליסטית למהדרין: העובדה שחלקים ניכרים מהמשק הישראלי (שיווק מזון, ייצור מזון, תקשורת, אינטרנט, בנקים, ביטוח, מלט, ועוד) נשלטים בידי טייקונים, שבדומה לאולגרכים הרוסים לא עשו כמעט דבר כדי להגיע למעמדם זה מלבד להיות בזמן הנכון במקום הנכון ובעיקר להיות מקושרים לגופי המימון; העובדה שבתחומים אלה כמעט ואין תחרות ולכן המחירים בהם גבוהים בהרבה ממקביליהם בחו"ל; ההתנהלות השערורייתית של גופי המימון החוץ בנקאיים והבנקאיים שהעניקו הלוואות כאלו לטייקונים, ברמותצ מינוף מטורפות, ולאחר מכן אפשרו להם תספורות מתספורות שונות (אילן בן דוב, למשל, קנה את אורנג' במינוף של כמעט 100%), ואף פעלו באופן ברור למניעת תחרות (ראו למשל סאגת המכרז למפעיל סלולרי רביעי); שיטת הפירמידות שמאפשרת לנוחי דנקנר למשל לשלוט בשופרסל באמצעות פחות מרבע מהמניות, וגם מעודדת שכר אסטרונומי למנהלים (כי כך בעל השליטה - שקובע את השכר - מוודא שהמנהל עושה את רצונו ולאו דווקא את מה שטוב לחברה) - כל אלה צריכים תיקון דרמטי - על כך יש הסכמה החל בשלי יחימוביץ וכלה בדה-מרקר. (ואגב, אם אתם חושבים שאין למצב הזה שום קשר לכך שבעלי הון משלמים על כרטיס הטיסה של שרה, ועל מלונות בלמעלה מ10,000$ ללילה בחופשותיו של ראש הממשלה, אשריכם התמימים)
החלק השני הוא היותר מורכב, והוא התחומים של מדינת רווחה פרופר. יחימוביץ' מאוד מתנגדת להפרטות: בחלק מהמקרים אני מסכים איתה ולו מסיבה עקרונית (לא לגטימי שהמדינה תפריט בית כלא מכיוון שהזכות לשלול חירות לא יכולה להיות נתונה בידי מישהו פרט למדינה, אחרת זו עבדות); בחלק מהמקרים אין ספק שההפרטות הן כושלות (עמיחי מעבדותי הקודמת סיפר סיפורים די מזוויעים על המודדים הפרטיים שמשרד השיכון מעסיק בקבלנות, שפשוט לא טורחים להגיע כדי למדוד ומשתמשים במפות ישנות למשל) או לפחות לא הוכיחו את עצמן אל מול ניהול המדינה (השוו את בנק הפועלים הפרטי לבנק לאומי), אבל אני לא בטוח שהפתרון הוא דווקא במניעת ההפרטה אלא בחיזוק הפיקוח, כפי שטען אודי ניסן (שטען, ברמה מסויימת של צדק, שאם המדינה לא מסוגלת לפקח אז למה להניח שהיא תוכל לנהל את העבודות האלה בעצמה); בתחום אחר יחימוביץ' תומכת מובהקת בהתאגדות עובדים ומקוננת על הקלות הבלתי נסבלת של פיטורין; קל למצוא את המקרים שבהם העמדה הזו מופרכת (נסעתם היום ברכבת?) אבל המחיר הוא חוסר יציבות תעסוקתית לחלק ניכר מהמעמד הבינוני, שלא לדבר על פועלי טקסטיל מפוטרים שנשכחים יום אחרי פיטוריהם. בעיה דומה היא מצב החינוך האפור (יחימוביץ' טוענת ששכר לימוד דה-פקטו נגבה בעשרות אחוזים מבתי הספר באמצעות אגודות הורים) הוא מחפיר אבל מאידך לא נכון להתנגד להורה שרוצה לתת את הטוב ביותר לילדו - הן מוסרית, והן פרקטית אני דווקא מעוניין שהורים יהיו מעורבים בחינוך ילדיהם ולא יאשימו את 'המערכת'; בעיה דומה יש עם בריאות פרטית. אז יחימוביץ' נוקטת בקצה הסוציאליסטי, ואני לא הולך איתה עד הסוף; עדיין אני חושב שנכון לקיים על כך דיון ולהתעמק במורכבות של כל אחד מהנושאים הללו, ולא להגיע למצב כיום בו יש שילוב של הרע משני העולמות: גם מפריטים וגם לא מפקחים; מפטרים ושוכחים את המפוטרים, חינוך פרטי בתוך בתי ספר ציבוריים ומעטפות מתחת לשולחן בבתי חולים ציבוריים.  בקיצור, אין לי תשובות ברורות אבל אני חושב שנכון יהיה להזיז קצת את המטוטלת שמאלה.
וכאן אני מגיע לחלק החשוב ביותר, אותו אפשר להתחיל מחוק ההסדרים: חוק ההסדרים נוצר במגרת התוכנית הכלכלית של 1985, שבאה להציל את הכלכלה משמונה שנות שרי אוצר נוראיים מהליכוד שהביאו ל400% אינפלציה. מחוק חירום הוא הפך לכלי מרכזי שבו משרד האוצר מנהל את כלל המדיניות הכלכלית ובעצם שואב את הסמכויות ממשרדי הממשלה האחרים. האשמה היא לא רק באוצר: נוצר תהליך דו כיווני, בעיקר מאז ממשלת המיעוטים של נתניהו ב96, בו האוצר הוא המבוגר האחראי וכל שאר הגורמים במערכת הפוליטית מנסים לחטוף כמיטב יכולתם. וזה מודל חברתי שצריך לשנות. צריכים להחזיר את הדיון הכוללני אל הציבור. צריכים לבטל את חוק ההסדרים כדי שחברי הכנסת שמציעים הצעות חוק יהיו אחראיים על התקציב. אני לא נאיבי, כל עוד קיימים ח"כים כגון סילבן "אני יודע שחוק קצבאות הילדים שלי פוגע במדינה אבל בשביל להפיל ממשלה אעשה הכל, ואפילו לא אתבייש להודות בכך ברדיו" שלום, יש בכך סיכון גדול; ואולי לשם כך צריך להנהיג כללים כמו הpay-go בסנט האמריקאי, בו על כל חוק עם משמעות תקציבית לכלול גם את האמצעים בהם ישלמו עליו. אבל זה עדיין מתחייב מהדמוקרטיה. לא בכדי, תקציב הוא הכלי המרכזי בו הפרלמנט שולט על הממשלה בכל דמוקרטיה, ולא בכדי אי העברת תקציב משמעותה אי אמון בממשלה. (במובן הדמוקרטי, תקציב דו שנתי כמו של שטייניץ הוא חרפה) התקציב צריך לחזור לדיון הציבורי; מעבר לפרטים, הבסיס של מודל חדש צריך להיות חזרה לדיון כלכלי מקיף, כוללני, לא סקטוריאלי.

הבטחתי עוד מילה על המודל הכחול: חלק מהאפוקליפסה שמיד מתאר היא תוצר של נסיבות מאוד אמריקאיות, שניתן לפותרן יחסית בקלות, בעיקר שתיים: האחת, שמאז רייגן האמריקאים התרגלו לחשוב שהם יכולים לקבל ממשלה מבלי לשלם מסים, וכך כשהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה40 הם עדיין דורשים קיצוצי מס. יכול להיות שפשוט צריך לחזור למודל הכחול המקורי בתחום הזה והרבה מהבעיות התקציביות יפתרו. השניה, היא שנוי דמוגרפי יחסית חד פעמי, בו מספר הילדים לאישה ירד משלושה בממוצע לשניים בממוצע (ושם הוא יציב כבר שנים לא מעטות). זה אולי דורש התאמה חד פעמית, אבל זה לא בהכרח אומר הכל המודל האקטוארי של ביטוח לאומי ופנסיה קורס. בפרט, זה לא ממש רלוונטי אלינו: בישראל לא זו בלבד שהביטוח הלאומי בעודף תקציבי, מסי הביטוח הלאומי משמשים כדי לסבסד את תקציב המדינה הרגיל.

נ.ב. לא שאני כזה מעריץ שרוף של יחימוביץ', אבל מסע ההתנפלות עליה מצד שלל כותבי הארץ רק בגלל שהיא לא מוכנה להאשים את כל בעיות מדינת ישראל במתנחלים, ושהיא מוצאת לנכון לעשות קואליציות לעניינים מסוימים גם עם גדעון סער, מוכיחה שלא רק ב"שבת בשבתו", גם בהארץ יש אנשים שלא מסוגלים להמודד עם עולם מורכב יותר ממערכת צירים אחת, כן שטחים/לא שטחים.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

ובינתיים

אז מחינו, צפינו בדיבייטים, הלכתנו לישון עם בוז'י וקמנו ... בלי בוז'י; ומה חוץ?

1. אתמול - עוד דיבייט רפובליקאי, הפעם בחסות הtea party וCNN. ועוד כמה רגעים מזעזע מצד הקהל:  בראשון, המנחה, וולף בליצר, שואל באופן פרובוקטיבי את רון פול האם צעיר בן 30 שלא קנה ביטוח רפואי ונפגע בתאונה, וכעת בתרדמת, מי צריך לשלם; פול עונה שזה סיכון שהאדם לקח. בליצר שואל באפון פרובוקטיבי "אז תתן לו למות?" והקהל צועק בתגובה: "כן!!"

ובשני, הקהל מריע כאשר בליצר מזכיר את הצהרתו של פרי מלפני כחודש שהוא היה שופט את בן ברננקי, נגיד הפדרל רזרב, בעוון בגידה (דקה 2:30):

2. גם מסלוטייפ אפשר לעשות אומנות:


Tape Generations from johan rijpma on Vimeo.
(מתוך "חורים ברשת")
3. תיאוריה מעניינת של דרק תומפסון, ולפיה חלק מהסיבה שחינוך ובריאות הם כל כך יקרים ומכאן כל כך מעיקים על מרכות ברווחה היא שהם לא עברו כמעט התייעלות בעשורים האחרונים בדומה לייצור תעשייתי למשל. זה נשמע מאוד הגיוני, במיוחד אם חושבים על כך ששני העשורים האחרונים עברו קפיצה מטורפת ביעילות העובד, בעקבות מהפכת המחשוב, אבל המהפכה הזו כמעט ולא הגיעה לחינוך ולבריאות (כמה זמן רופאים למשל היה נחסך אם כל המערכת היתה ממוחשבת והם לא היו ממלאים תיקים ידנית? כמה מהבדיקות השגרתיות שלכם אצל רופא, או מחלות פשוטות שצריך ללכת לרופא כדי לקבל אנטיביוטיקה היו יכולות להיות מוחלפות במחשב מספיק מתוחכם? כמה הוצאות תחזוקה היו נחסכות לאוניברסיטה אם היא לא היתה צריכה לתחזק אולמות כי היו מעבירים את ההרצאות דרך האינטרנט?). מצד שני, נראה שהמהפכה בדרך: חברת וולפוינט הודיעה שהיא מפתחת טכנולוגיה על בסיס ווטסון, המחשב שניצח במלך הטריוויה, לקבלת החלטות רפואיות - לא ממש להחליף רופא אנושי, אבל לעזור לו. כנראה שבסופו של דבר ניתן יהיה להחליף חלקים לא מבוטלים מכל מקצוע אנושי במחשב (סוחרי בורסה ועורכי דין גם כבר על הכוונת) חוץ ממתכנת - אנחנו מוגנים ע"י בעיית העצירה...
4. הידעתם שגזרים בכלל לא היו כתומים במקור, והם הפכו לכתומים בעקבות התתלהבות פטריוטית של ההלונדים בעקבות מלחמת הצעמאות שלהם ועליית בית אורנג' לשלטון בהולנד?
5. בטח כבר ראיתם את זה: מה קורה שמחפשים "ריכוזיות" באתר דה-מרקר (שהחליט להלחם בנוחי דנקנר לפני או אחרי שזה קנה את מעריב) אל מול אתר כלכליסט (מבית ידיעות, נשלט ע"י מש' מוזס):
6. כמה פציעות לדעתכם מגיעות לחדרי המיון האמריקאים בשל משחקי פיינטבול בכל יום? נחשתם נכון, 56.
7. יש סכוי שהטמטום (שלא לומר, משב הריח) של חליצת בנעליים בעליה לטיסות בארה"ב בדרך להסתיים.
8. מסתבר, שלפארסה הפוליטית של בלגיה יש יתרונות: בגלל שאין שם ממשלה מכהנת אלא רק ממשלת מעבר מזה שנה וחצי, הממשלה הזו לא יכלה לקצץ באופן משמעותי בתקציב - ולכן רמת ההיצע במשק לא קטנה כבמשקים אירופאיים אחרים, ובלגיה נהנתה מהצמיחה הגבוהה ביותר במערב אירופה (אמנם רק 0.8%, אבל גבוה יותר מכל האחרות). כמובן, הצד השלילי הוא שהחוב הבלגי הולך וגדל, אבל את הויכוח הזה נשאיר כבר לקיינסיאנים מול ההיאקיאנים.
9. כצפוי, בעת מיתון אנשים יותר ישנים ויותר רואים טלויזיה (כי יש יותר מובטלים שכך מבלים את זמנם). אבל יש גם צד חיובי: כתוצאה מכך,  מתברר שאנשים נהיים יותר מעורבים פוליטית, ובפרט מצביעים יותר למשרות בהמשך פתק ההצבעה כמו חבר בית הנבחרים או מושל.
10. "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רוצו לקנות. אחד הספרים הטובים שראתי בשנים האחרונות.

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

דיבייט מס 1

נכון, הדיבייט ביום חמישי לא היה באמת הדיבייט הראשון בקמפיין הרפובליקאי למועמדות לנשיאות ב2012, אבל למעשה כן: עם כניסתו של ריק פרי למירוץ לפני כשבועיים, למעשה התקבעה קבוצת המועמדים (מה שקרוי באמריקאית the field), ומאחר שיום העבודה, הלא הוא יום שני הראשון של ספטמבר, נחשב באופן מסורתי לתחילת הקמפיין הרציני, נקבעו כחמישה דיבייטים קרובים בתקופה הקרובה,שביום חמישי התרחש הראשון שבהם.
ומה היה שם ? קודם כל, די ברור ששיא הדיבייט וגם הרגע המצמרר ביותר שלו היה שכאשר המנחה, בריאן ווילסון, הפנה שאלה לריק פרי, מושל טקסס, שמתחילה בציון העובדה שטקסס תחת פרי הוציאה להורג 234 אסירים, יותר מכל מושל בהסטוריה, הוא זכה לתשואות מרשימות, כולל שריקות:

(כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שאנחנו מתבשמים בתמיכת הימין האמריקאי בנו).
היו גם הרבה שאלות לפרי, וכל המועמדים האחרים תקפו אותו, כולל רון פול - מועמד ליברטריאן אקסצנטרי שבדרך כלל מנצל את הדיבייטים רק כדי לקדם את תפיסותיו, שהן די חריגות בנוף הרפובליקאי. בשלב מסויים פרי טען - במידה מסויימת של צדק - שהוא מרגיש כמו פיניאטה, הבובה הממולאת בסוכריות ממשחק המסיבות המקסיקאי / אמריקאי שמכים בה במקל עד שהיא נשברת והסוכריות נשפכות ממנה. אבל הוא היה צריך לצפות לכך, בתור הבחור החדש במרוץ שזינק מיד להובלה בסקרים. 
הדעה המקובלת היא שפרי הפסיד במידה מסויימת בדיבייט, בעיקר מכיוון שהציג עמדות קיצוניות בתחומים רבים, ובין השאר שמד על דעתו המתנגדת בתוקף לעצם קיום הביטוח הלאומי, וחזר על עמדתו שביטוח לאומי הוא תרגיל פונזי (תרגיל פיננסי מהסוג של מיידוף, הדומה למשחק פירמידה). מכיוון שהביטוח הלאומי כשלעצמו הוא תוכנית פופולארית ביותר (שלא לדבר על הבעייתיות בטענה הבסיסית, שכן לפי הגדרה כזו של פרי, כל מערכת האשראי המודרני היא תרגיל פונזי), פרי נתפס כמי שנמצא בצד הלא נכון של הנושא, שהוא קריטי במיוחד לבוחרים המבוגרים, שהם גם הרפובליקאים ביותר והמהימנים ביותר; ובפאון כללי הוא נתפס כקיצוני מדי ולכן לא בחיר (נייט סילבר למשל)
אבל אני לא הייתי מספיד את פרי כל כך מהר. יש לו כריזמה שנוטפת מהאוזניים, ואני חייב להעריך אותו על כך שלאורך כל הדיבייט הוא לא נסוג מהרקורד שלו - כולל בנושאים לא פופולאריים במפלגה הרפובליקאית כמו תוכנית חיסון כללית שהנהיג במדינתו לילדות נגד סרטן צואר הרחם (אתם יודעים, חיסון זה גם מבוסס על מדע וגם עשוי לעזור לאנשים ואין דברים שנואים יותר מאלה על המפלגה הרפובליקאית של העשור השני של המאה ה21); ובניגוד לג'ורג' וו בוש העמדה שלו לא נראתה התעקשות ילדותית אלא עמדה קוהרנטית, יציבה ומשכנעת. בקיצור, למרות שאני מתנגד לכל דבר שהאדם הזה מייצג, עם עוד קצת מאמץ הוא היה מצליח לשכנע אותי שהוא לא כל כך נורא, אולי אפילו לחשוב להצביע לו. זו יכולת קלינטונית כמעט. כך שבמקום הדמוקרטים לא הייתי מזלזל בכלל ביכולת שלו להבחר גם בבחירות כלליות.
אבל הקטע הכי מעניין לדעתי בדיון היה דווקא הדיון על בריאות. בתחום הזה למיט רומני, כמובן, יש בעיה בסיסית: הוא העביר במדינתו מסצ'וסטס בזמן שהיה מושל, תוכנית שהוותה הבסיס לתוכנית הבריאות של אובמה - מה שנחשב לאיום במפלגה הרפובליקאית הגדול ביותר לאנושות מאז הדבר השחור. וריק פרי, כמושל טקסס - כמו גם כל שאר המועמדים - תקף אותו ללא רחם. הדינמיקה הזו טיפה מפתיעה כמקשיבים לשאלות המראיינים המציינים שכיום במסצ'וסטס שי את שיעור המבטוחים הגדול ביותר מבין מדינות ארה"ב כמעט 100% - בעוד שטקסס מצדורגת במקום - ניחשתם נכון - האחרון. והעובדה הקטנה והשולית הזו לא הפריע לפרי לשלוט בדיון בשלב הזה. כי הצעות המדיניות של המפלגה הרפובליקאית אינן ממש הצעות מדיניות, הן טקס דתי, ובטקס דתי המציאות לא ממש משנה.

ובקטנה לסיום - עם כל הכריזמה, פרי עבר ערב לא קל. וכמסתבר, בהפסקות הפרסומות הוא גם נתן לכעס שלו להתפרץ, בעיקר כלפי פול:


והנה סיכום לא רע של הדיבייט ב45 שניות:


ענייני דיומא

יש עוד כל מיני פוסטים בדרך, על ריק פרי ועל חזון ומה לא. אבל בינתיים, בבחינת מצוות היום. שתי תמונות 11.9, אמיתיות לחלוטין אך סוריאליסטיות כמו שאף צלם לא יכול לביים, שתפסו אותי בבטן ולא מרפות.

הראשונה, אפשר  כמעט להסתכל על הפנים ולנסות לנחש מה עובר בראשם של עשרות אנשים בפתאום באמצע החיים, סתם כך ביום עבודה רגיל, מבינים שכל שנותר להם הוא להתקשר הביתה, להפרד בבכי ולקפוץ מהקומה ה100:
והשניה, כי אמריקה זו אמריקה: גם ביום האסון הקשה ביותר בעשורים האחרונים, כל אחד חי את חייו, הפרטיים והקטנים. וכך קו החוף של ברוקלין:


הקרדיט לאתר iconic photos, ותודה לאמא הפנתה את תשומת לבי אליו.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

2 מ300,000

נתחיל בשלל התנצלויות: יש מינון קצת גבוה של פוסטים ישראליים בזמן האחרון, אבל התקופה דורשת זאת. אז עוד איזה פוסט אחד או שניים בענייני מחאה, ונחזור לידידינו מעבר לאוקיאנוס. זה גם יצא פוסט ארוך וכבד, אבל מאידך הוא יושב לי בראש כבר כמה שבועות והנה ההזדמנות לכותבו.

למה מתייחס ה300,000 שבכותרת אני מניח שאתם כבר יכולים לנחש. המספר שניים מתיחס למספר הכיפות שראיתי - וחיפשתי בעקביות לאורך כל ההפגנה בת"א -  מבין המפגינים. נכון שלא ראיתי כנראה את כל 300,000 באי כיכר המדינה בערב ה3.9, אבל עדיין די בבירור הדתיים לא היו שם, ובאופן בולט. עצוב, אבל לא מאוד מפתיע; אני לא מחדש בתמיהתי על היחס - הנע בין זלזול (דוגמה מס 1), תקיפות אד-הומינם (דוגמה מס' 2), החשד הקבוע בסמול (דוגמה מס' 3) תיאוריות קונספירציה (דוגמה מס' 4), ועד להתעלמות בתקוה שזה יעבור - של הציבור הדתי לאומי למחאת קיץ 2011, ורבים וטובים כבר התיחסו לכך לפני. וגם על השאלה, איך ניתן להסביר את זה ומה זה אומר, כבר כתבו לא מעט. אבל בכל זאת, בשביל מה יש לי בלוג אם לא בשביל לפרוש את התיאוריה שלי בנושא.

ברמה הבסיסית, אני מסכים מאוד עם מה שכתב תומר פרסיקו. יש כאן ניתוק נפשי עמוק עם הציבור הכללי. המחאה הזו הולידה ויכוחים רבים אבל זלזול והתיחסות רגשית מבטלת כלפי משתתפיה באה כמעט רק מקולות דתיים לאומיים. הדתיים כל כך מנותקים מהציבור הכללי, שהם לא מרגישים כנראה בכאב כל כך משמעותי של הציבור - 88% לפי רוב הסקרים; וסוגיה מספקת כדי להוציא 450,000 לרחובות כמעט ללא ארגון, עם מעט מאוד פרסום יחסית (במיוחד עם זוכרים את הצפתם, מילולית, של רחובות ירושלים במודעות לקראת הפגנות הימין הגדולות בשנות ה90), בלי אוטובוסים והסעות להפגנה, וכמעט כולם מבוגרים. וכחושבים על זה - ניתוק שכזה הוא לא מפתיע אחרי הכל זה ציבור שלמעלה מרבע מבניו חיים בהתנחלויות שסביבתם דתית בלבד וחלק ניכר מהשאר חי בישובים ובשכונות עם דומיננטיות דתית; ציבור עם מערכת חינוך נפרדת, כך שהמפגש הראשון של הדתי הממוצע עם העולם החילוני הוא בגיל 18 אם לא למעלה מכך; וציבור שכמות לא מועטה ממנו - ובעיקר מנהיגותו הרוחנית - גם עובד ונפגש כמעט אך ורק עם דתיים. יתר על כן, מצב ההתיחסות הבסיסית הוא של עימות עם הציבור החילוני ולכן בהכרח כל מה שבא מ"התל אביבים" חשוד ולא מעורר הזדהות. נכון, יש הרבה הסברים ורציונליזציות לסיבה שלא להצטרף, אבל אלה רציונליזציות שבאות על בסיס המצב הנפשי של ניתוק. כתרגיל מחשבתי, נסו לחשוב אם אחד מההסברים הללו היה מוצג כסיבה להפסיק את התמיכה במפוני גוש קטיף, למרות שמבחינה עניינית טענותיהם דומות.

אבל יש כאן יותר מזה לדעתי. המצב הנפשי הזה נובע לא רק מניתוק אלא גם מחוסר אונים. אבל לשם כך אעשה עיקוף קטן דרך החפץ חיים.
אחד השיעורים הטובים ביותר שלמדתי בתואר במחשבת ישראל היה שיעור של ד"ר בני בראון על החפץ חיים. ואחת הנקודות המעניינות מהשיעור היא הטענה הבאה: פעילותו המרכזית של החפץ חיים - בליטא של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 - היתה במהלך אחת התקופות הסוערות בתולדות העם היהודי. לא זו בלבד שהאיומים הגדולים על היהדות המסורתית מצד החילונות, ההשכלה, הקומוניזם והציונות נגוס בחברה היהודית המסורתית, אלא שהיא עצמה עמדה בפני אתגרים דרמטיים: הדוגמאות הבולטות הן ההגירה המסיבית לארה"ב, שם לא היתה כל תשתית לקיום חיים יהודיים והיה חשש רב להתבוללות מהירה, וצו הגיוס הכללי לצבא רוסיה, שהוצא ב1874 וחייב בגיוס כמעט את כל הגברים בגיל 21 לשירות של 6 שנים ומעלה. כפי שניתן לצפות, הצו גרם לאנדרלמוסיה בקרב האוכלוסיה היהודית, למקרים של קניית שחרורים בכסף, ואפילו חטיפת ילדי עניים ויתומים שיתגייסו במקום בני עשירים וחזקים בקהילה, ובקיצור למתח פנימי רב שאיים על שלמות הקהילות ממש. החפץ חיים באותה התקופה עלה למעמד המנהיג הבלתי מעורער של העולם החרדי הליטאי. ועדיין, אם מסתכלים בכתביו, כמעט ואין התייחסות לבעיות הגדולות של השעה, בודאי שלא התיחסות הלכתית או ערכית. הוא אכן כתב שני ספרוני הלכה, "מחנה ישראל" לחיילים ו"נדחי ישראל" למהגרים לאמריקה - אך דוקא עיון בהם מעיד עד כמה מנותק היה דיונו של החפץ חיים מהבעיות הדרמטיות שהתהליכים האלה עוררו. בכל רחבי המשנה ברורה אין כל התיחסות לבעיות הגדולות של החברה, והאמירה המוסרית המשמעותית ביותר שהחפץ חיים ראה לנכון לקדם, בספר שהוא נקרא על שמו - החפץ חיים - היא באיסור לשון הרע ורכילות. בקיצור אל מול אחת התקופות הקשות ביותר לקהילות היהודיות, עם בעיות דרמטיות, העיסוק העיקרי של החפץ חיים היה במה ברל אמר לשמרל בדרך למקוה.
אין כוונתי לזלז בתלמידי חכמים (באמת שלא) - יש כאן גישה ברורה של החפץ חיים  לגבי ניתוק מוחלט של הרב והתורה מעיסוק בבעיות הגדולות של החברה, לא כל שכן המדינה (יש בכך הרבה אירוניה שמצד שני, החפץ חיים הוא שתבע את המושג "דעת תורה" שבשמו מתיחסת החברה החרדית לכל אמירה של רבניה בכל תחום שהוא כאל הלכה פסוקה).
ובדיוק כנגד הגישה הזו יצא הרב קוק. לרב קוק היו כמובן הרבה אג'נדות אבל אני לא חושב שרבים יחלקו עלי אם אטען שאחת המרכזיות שבהן היא חיבור מחדש של התורה לשאלות הגדולות של החברה והחיים. זו הרי מהותה של תורת ארץ ישראל שרצה לקדם; בשם התפיסה הזו כתב את מאמר הדור ובשמה אפילו התיר את היתר המכירה - כל אלה מתוך הנסיון לראות כיצד יכולה התורה להיות רלוונטית לשאלות מהותיות של הדור; כיצד ניתן לבנות חברה ומדינה לאור ערכי התורה.
והטרגדיה היא שדור אחד בלבד אחריו, כל העיסוק בשאלות חברה ומדינה בציבור הדתי קרס אך ורק לשימור השליטה הישראלית ביו"ש. שאלת יו"ש (ואולי גם כפיית כמה שיותר מהמאפיינים הפרטיקולריסטים והטקסיים של הדת במרחב הציבורי, למשל דחיקת רגליהן של נשים בצה"ל החל מתפקידי לחימה וכלה בתפקידי שירה) היא השאלה היחידה שבעיני הציבור הדתי יש לו ולתורת ישראל מה לתרום בעניינים הגדולים של חברה ומדינה. בעצם הציבור הדתית לאומי חזר תודעתית לשטעטעל, ואין לו מחשבה ערכית על השאלות הגדולות של חברתו ומדינתו פרט לשאלת השטחים. (איזה מימוש עצוב לנבואתו של מלך כוזר "כאשר תהיינה בידיכם חרבות, תקטלום" - ציטוט מהזכרון, אל תרדו עלי על חוסר דיוק) וכאשר עולה שאלה כזו - למשל בנושאי חברה וכלכלה - הוא עומד חסר אונים.
תאמרו - והרי הדיון הכלכלי הוא כלל לא ערכי, זהו דיון טכנוקרטי, של כלכלנים, ובכלל, מה ערכי בדרישות להעלאת רמת החיים? אלא שזו כמובן שטות. הקריאות המרכזיות בהפגנות כבר כמה שבועות הן לא רק לדיור, אלא לשינוי מסיבי של המשק הישראלי, לשובה של מדינת הרווחה. ומאוחרי מדינת הרווחה יש שאלות ערכיות מהותיות וקשות: האם, ועד כמה נכון, שהמדינה תספק רווחה, בריאות, חינוך? רווחה מאידך הכרחית כמובן לקיום מינימלי בכבוד של העניים, אבל אולי היא גם דנה אותם לתלות? האם הרווחה הישראלית באמת מקדמת את מקבליה, כדוגמת תהליך הצדקה של הרמב"ם? והאם לגיטימי למסות עבודה ב50% כדי לממן רווחה? האם נכון שהמדינה תעמוד מאחורי רפואה ציבורית, ועד כמה? הרי להוצאות בריאות אין סוף, מתי חייבים לשים את הגבול? האם נכון לאפשר בכלל רפואה פרטית? מחד, היא מביאה לרפואה טובה לעשירים ורעה לעניים, ודנה אנשים למוות פשוט מכיוון שאין להם מספיק כסף. אבל מאידך, איזה מוסר זה המונע ממני לתת כל מה שיש לי כדי לתת את הטיפול הרפואי הטוב ביותר ליקירי? ואם כבר אנחנו ברפואה - האם לגיטימי שרופאים ישבתו, תוך סיכון חוליהם? ואם לא, איזה כלים יש בידיהם לדאוג לזכויותיהם? האם חינוך צריך להיות שוויוני? ואיך זה מתיישב עם שכר הלימוד הגבוה במערכת החינוך הדתית, ועם קידוש השם הגדול שמערכת החינוך הדתית הפ"ת עושה בימים אלה בקילטת עולי אתיופיה?
אני לא חושב שיש לי תשובות ברורות, אבל אלה שאלות שצריכות להשאל. זה נושא חשוב לדון בו. נכון, לא דנו בו שנים ארוכות, אבל פתאום הוא חזר לבמה בתהליך הלימוד העצמי הגדול שקרה בציבור הישראלי במהלך המחאה, והוא אולי התוצאה הכי משמחת שלה (כפי שכתבתי בתחילת  השבוע; הנה דוגמה יפה). אגב, בחלק מהשאלות האלה דרישות "המחאה" מאוד מוטעות לדעתי. אבל גם אם מתנגדים להן, צריך להשתתף בדיון, ובטענות ענייניות. והציבור הדתי בכלל לא יודע להשתתף בדיון, זה לא נמצא בקואורדינטות שלו (אני קצת מרגיש שאני חוזר על תיאורית המוסד המיוחד).
זה מצב מאוד מביך ולא נעים, שכן פתאום המגזר עומד מול מדינה שלמה שעוסקת בנושא שהוא בכלל לא יודע איך להתיחס אליו; המגזר אולי חשב שהוא עבר מלהיות משגיח הכשרות בקרון המסעדה אל הקטר, אבל פתאום גילה שבכלל הרכבת נמצאת על פסים אחרים. אז מה הפתרון? מנסים לבטל או לזלזל במחאה; לטעון טענות אד הומינם (מפלטו האחד לפני אחרון של הנבל, לפני הפטריוטיות) או מנסים להקריס את הדיון לקוארדינטות הידועות סמולנים <-> שאר העולם, ואז המוחים = תל אביבים משתמטים = סססמולנים, ובא לציון גואל.

וכמה דיוני שוליים:
א. הורי, שהפגינו בירושלים, דווקא ראו לא מעט דתיים. אלא שאלה הירושלמים, המימדניקים, אנשי שירה חדשה או בקצרה - בדיוק אותו תת ציבור זערורי שהצינות הדתית הכללית כל כך נהנית ללעוג לו. מאלה גם יצא "מעגלי צדק" - אולי הארגון היחידי שאני מכיר שמנסה לעסוק מנקודת מבט דתית בשאלות של חברה, ובו מתנאים הדתיים כל פעם שתוקפים אותם בנושא. היו גם כמה צדיקים בסדום אחרים - הרב בני לאו, הרב שי פירון - אבל אלה היוצאים מין הכלל המעידים על הכלל.
ב. ישנה פעילות חברתית ענפה של הציבור הדתי לאומי, ואני הראשון שאודה בכך. ערך ההתנדבות מאוד משמעותי, וזו אחת מנקודות האור של המגזר. אבל זו תמיד מתוך מחשבת צדקה, מתוך "לעזור לאנשים אחרים" כלשון הזהב של הרב שרלו. אין כאן מחשבה עמוקה על כיצד ראויה חברתנו להיראות.
ג. דוד שאל, ובצדק, למה גם מתעסקים כל כך באובססיביות בדתיים והאם הם כן או לא משתתפים במחאה, ולא בציבורים אחרים. אז אותי הדתיים מעניינים כי משם באתי, אבל אני חושב שהסיבה בגדול היא זו: אם מסתכלי ם על פוליטיקת הזהויות הישראלית. בגדול ישנם שישה שבטים גדולים: מזרחיים, אשכנזים-חילונים, רוסים, חרדים, דתיים לאומיים וערבים (יש עוד קבוצות קטנות יותר כמו עולי אתיופיה, אבל בגדול זו החלוקה). חרדים וערבים מראש מוציאים את עצמם מחוץ למשחק. הם לא מסתכלים על המדינה הזו כמדינתם, אלא כמדינה זרה שממנה יש להשיג ולהציל מה שאפשר. הרוסים נדמו למדי בדיון הזה כי לדעתי הרוסים כציבור מובחן, עם אידיאולוגיה ומנהיגות, בדרך להטמע. אשכנזים ומזרחיים  השתתפו כאחד, ועמעום הזהות השבטית בין שניהם הוא אולי אחת התוצאות המשמחות של המחאה. נותרנו עם הדתיים, שמחד מדברים גבוהה על מעורבותם במדינה, ומאידך נעלמו מהדיון. אז סביר בעיני לשאול איפה הם.
4. ואחרון חביב: לך על זה עד הסוף, קלמן ליבסקינד. בסוף עוד תמצא שהקרן החדשה רצחה את JFK ופיברקה את תעודת הלידה של ברק אובמה.

----
עדכון:
ליטל מעירה, ובצדק, שאני מטשטש בין המושגים: "דעת ההלכה" אינה זהה ל"דעת הדתיים". בהחלט ניתן לטעון שלהלכה אין מה לומר בנושא מסויים, וזה לא מעיד בהכרח שלאדם הדתי או לדתיים כציבור אין מה לומר. ועל כך אשיב:
א. אני אולי מסכים בהחלט עם הטיעון שיש תחומים שההלכה פשוט לא מתערבת בהם, אבל הרב קוק ממש לא (הפרוייקט שלו, להבנתי, לא היה רק הקלת עול ההלכה, אלא שידוך מחדש של התורה - וההלכה - והחיים). ורוב הציבור הדתי - ובודאי מנהיגיו - רואה עצמו כיום כתלמידי הרב קוק (במהלך דיון ההתנתקות אחותי ניצן היתה בתיכון. הטיעון החוזר שהיא שמעה כנימוק להתנגדות להתנתקות היה "זה לא פוליטיקה, זו הלכה"). אני חושב שבמידה מסויימת גם הח"ח חשב כך - אחרי הכל, הוא אבי ה"דעת תורה". פושט הוא חשב שכיהודים אין לנו מה לעשות ביחס לשאלות הגדולות. ולכן מה שהיה לו לומר לחיילים או למהגרים היה עצות קטנות ומועילות, והפצרה בחיילים לחסור לביתם בחופשות גם אם המסע מסיביר ארוך.
ב. גם אם להלכה כשלעצמה אין מקום בחלק מהדיונים הציבוריים, יש מקום לדיון ערכי. והדיון הערכי הזה לא קיים בציבור הדתי - שדווקא יודע להרים דיונים ערכיים מרשימים (לא פעם הרבה יותר מהציבור הכללי); העדר ההתיחסות ההלכתית במובן הזה הוא הסימפטום של העדר כל התייחסות ערכית.

יום שני, 5 בספטמבר 2011

היסטוריה


ולו מסיבות של מספרים בלבד, היתה שלשום היסטוריה, וסוף סוף ה400,000 המיתולוגי של סברה ושתילה הודח מכסאו (במיוחד שסביר להניח שאז לא היו שם 400,000 איש - אין שום סכוי שבעולם שכיכר רבין יכולה להכיל כמות כזו של אנשים). אז עכשיו השיא החדש לשבור הוא 450,000, והכיכר שצריך למלא היא כיכר המדינה, שהיא פשוט ענקית. (בדיעבד, זה היה הימור לא קטן לעשות את ההפגנה שם, כי זו באמת כיכר ענקית - בערך 80 דונם אם נדייק. אבל משמולאה הכיכר, זה הסטנדרט החדש). היה גם מאוד כיף (בצעדה. בעצרת כבר קצת מעייף, אז עד לאייל גולן לא החזקתי).
אבל מעבר לכך, אני חושב שמחאת קיץ 2011 הצליחה לעשות הסטוריה קטנה, גם אם לא תשיג שום דבר בדמות הישגים קונקרטים בשבועות הקרובים.בעיקר כי היא יצרה לדעתי שנוי משמעותי בקרב כל משתתפיה: הגבירה את המעורבות, העצימה, העניקה תחושה לרבים ממעמד הביניים כי הם לא לבד וכי מצוקותיהם לגיטימיות, העניקה אפיק של פעולה לתעל את המצוקות האלה, העמיקה את הידע והביקורת של הציבור על המהלכים הכלכליים שמתרחשים מאחורי גבו - כל אלה תהליכים שעושים רק טוב לדמוקרטיה הישראלית; אמנם הבחירות הם (לפחות נכון להיום) בעוד שנתיים, אבל אני סבור שיש סיכוי גבוה שהמחאה הזו תצליח להעלות מחדש את אחוז ההצבעה, שירד בבחירות האחרונות אל מתחת לאחוז ההצבעה כמעט בכל מדינות המערב - וזאת כשלעצמה התפתחות מבורכת.
וכמובן, המחאה הצליחה להגדיר מחדש את השיח הפוליטי ולמקד אותו לתחום החברתי-כלכלי. אני לא סבור שהשיח הזה יעלם כל כך מהר, מכיוון שהשיח הפוליטי בתחום המדיני-בטחוני הפך לעקר וחסר משמעות. ברמה העקרונית - מנתניהו ושמאלה כל המפה הפוליטית מסכימה עם שתי מדינות לחלוקת הארץ. ברמה הפרקטית, נתניהו נאבק בכל כוחו לשמר את הסטטוס קוו, ולא נראה שיש מישהו במפה הפוליטית שיצליח לפעול באופן דרמטי אחרת, ומכיוון שזה שווי משקל לא יציב, משמעות המצב הזה היא שישראל - עצוב לומר זאת - הסירה את ידיה מקביעת עתידה בתחום המדיני, והקריסה להסדר יציב פחות או יותר בקוי 67 פחות או יותר תקרה בשלב כלשהו אבל כנראה שבעקבות אירוע חיצוני זה או אחר. (כתבתי על זה בזמנו כאן) אבל הצד החיובי של המצב הזה הוא שהדיון המדיני-בטחוני מת משעמום, והדיון החברתי-כלכלי כאן כדי להשאר.
(בהערת שוליים, זו עדיין אחת ההתפתחויות היותר חיוביות לטובת חלוקת הארץ לדעתי וזאת מכיוון ששימור הסטטוס קוו כמו שנתניהו רוצה דורש מאמץ קבוע והתגייסות מתמדת; זה כמו לטפס במדרגות נעות יורדות. שנוי השיח הפוליטי, ובעקבותיו גם שנוי סויים בפוליטיקת הזהויות הישראלית, ממילא יוריד את כמות האנרגיה שניתן להשקיע במאמץ הזה ויביא לקריסה שתיארתי לעיל מהר יותר, ואולי אפילו עם יותר יוזמה ישראלית. אבל זו כבר ממש ספקולציה).
אבל כל אלה התפתחויות חיוביות שכבר רבים וטובים אמרו. אני חושב שהמחאה הזו אולי הצליחה ליצור שנוי משמעותי יותר בשיח הפוליטי הישראלי, וחשבתי על כך בעקבות הרצאת הTED הבאה של ג'פרסון סמית', הנציג הדמוקרטי של המחוז ב47 בבית הנבחרים של אורגון:
אני באמת ממליץ לצפות בכל הקטע, אז אם אתם מתכוונים לעשות זאת צפו בו עכשיו, כי מיד מגיע ספוילר. אבל אם אין לכם כח, בקצרה טענתו של סמית היא זו: בואו נסתכל על איך הכח הפוליטי מתחלק לפי שני צירים: קבוצות המעוניינות באינטרסים פרטיקולריים של חבריהם אל מול קבוצות המעוניינות באינטרס של כלל הציבור, וקבוצות המסתכלות על אג'נדה ספציפית אל מול קבוצות המעוניינות באג'נדה כללית. ושכמסתכלים כך, רואים שבעצם כמעט אין אף גורם כח או קבוצת לחץ שנמצאת ברבע האחרון, כלומר שמעוניינת באג'נדה רחבה, ומעוניינת באינטרס ציבורי. זה לא אומר שהאחרים רשעים; גם קידום אינטרסים צרים הוא לגיטימי ואף מבורך. אבל זה אומר שחלק עיקרי מהמערכת חסר. הרבע האחרון נותר יתום, הוא לא בתחום התפקיד של אף אחד.
אם נתרגם לישראל - יש גוף אחד ואחד בלבד שרואה את תפקידו כממונה על הרבע האחרון, וזה אגף התקציבים באוצר. ולכן יש לו כל כך הרבה כח. והמצב הזה גרם לכך שכל שאר הדיון הכלכלי התמקד ברבע הראשון (ואולי השני) - בקבוצות שמעוניינות באינטרס ספציפי של חבריהן, לרוב דרך אג'נדה מאוד ספציפית (טיפולי שיניים לילדים, תקציב לישיבות הסדר, משרד לענייני גימלאים, שכר לימוד מסובסד באוניברסיטאות, מה לא). כל עוד היתה קבוצת רוב משמעותית שהסתכלה על האינטרס הכלל ציבורי ושמה אותו בראש מעייניה, המצב הזה היה בגדר הנשלט, אבל קואליצית המיעוטים, המוסד אותו חנך נתניהו ב96, הביא לכך שחוץ מאגף התקציבים אין בעצם אף גורם במערכת הפוליטית שמתסכל על כלל התמונה. ולאגף התקיציבים יש ראייה מאוד ספציפית - של גזבר, של מי שמסתכל על החור שבגרוש. ובצדק, זה תפקידו. אבל אף אחד אחר לא בא עם ראייה רחבה של קידום אינטרסים כלל ציבוריים.
ואת זה אני חושב - או מקווה - שהמחאה שינתה. בימים הראשונים, כאשר התגובה המקובלת מצד הממשלה למוחים היתה "מה אתם מציעים?" חשבתי שהתגובה הנכונה מצד המוחים היתה צריכה להיות "זה לא תפקידנו להציע". אבל הם הלכו בדרך אחרת, ושקעו באינספור דיונים (מזכיר במשהו את דיוני השומר הצעיר של תחילת המאה) הצעות, ניירות עמדה ומה לא. במבט ראשון זה נראה קצת מצחיק: בכל זאת אלה לא אנשי מקצוע, ובאמת איש לא בחר בהם לייצג את הציבור במו"מ מול הממשלה. במבט שני, זה היה אחד התהליכים הכי חיוביים בשנים האחרונות כי לראשונה כל ניירות העמדה האלה - או רובם - לא באו רק כרשימת דרישות מהשוגר דדי ששמו האוצר אלא כתפיסה אחרת על איך ראוי לנהל את הכלכלה הישראלית. אפשר לא להסכים איתה, אבל שובה של החשיבה הכללית, הציבורית, על פני החשיבה המגזרית הוא נפלא בעיני, ואם הוא כאן כדי להשאר - דיינו.

ובקטנה:
גיא רולינק כתב אתמול דברי טעם בדה מרקר. ונעמה כרמי כותבת ניתוח מאוד מעניין על התפטרות המתמחים.

יום שבת, 3 בספטמבר 2011

יום הבלוג

כמסתבר, 31.8 באוגוסט הוא יום הבלוג (תודה תודה על הברכות) ומצוות היום הוא לפרסם את חמשת הבלוגים האהובים עלי. אז אמנם באיחור קל, הנה חמשת הבלוגים הטובים בעיני על פוליטיקה האמריקאית (בכל זאת,  בכך עסקינן) - למרות שאני מניח שחמשת קוראי הנאמנים יזהו את השמות שבצבצו כבר בעבר.
1. ראשון לכולם Political wire - מלשון "סוכנות ידיעות". ואכן, לא ברור לי איך המחבר מצליח אבל הוא מיירט כל ידיעה מעניינת על פוליטיקה אמריקאית, ומתמצת אותה בפוסט קצר ולעניין. בלוג מעולה כדי לדעת מה קורה, אם כי, כצפוי, מציף במקצת.
2. 538 - הבלוג של נייט סילבר, סטטיסטיקן וחובב סקרים מושבע (כתבתי עליו עוד בימי ייבוש הביצות של הבלוג) והיפה בו שהוא מדבר במספרים. ומספרים לא משקרים, ולכן הוא מצליח לתת תחזיות מדוייקות להפליא על תוצאות בחירות ובין לבין ניתוחים סטטיסטיים מעניינים על מצב האלקטורט ועל שאלות שונות בפוליטיקה האמריקאית.
3. עזרא קליין -הבחור הוא סטאר קטן של עולם הבלוגים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית. כולה בן 27, הוא בלוגר ותיק למדי (הוא התחיל לכתוב בלוג עצמאי בתחילת הקולג' ואח"כ יורט על ידי הוושינגטון פוסט והעביר את הבלוג לשם) ומחלטר גם בMSNBC. הוא (והיום גם עוד כמה עוזרים שכותבים בבלוג שלו|) כותב ניתוחים מעניינים על מדיניות, כמעט רק על מדיניות פנים, ועם חיבה פטישיסטית משהו לגראפים. לא קשור רשמית למפלגה הדמוקרטית אבל בפירוש בצד שמאל.
4. וולטר ראסל מיד - לבלוג הזה הגעתי בעקבות המלצתו של אלי. מיד הוא פרופסור בבארד קולג', עורך של האמריקן אינטרסט ועד לא מזמן עמית במועצה לקשרי חוץ. הוא כותב על שלל נושאים - באופן חריג למדי ביחס לכותבים פוליטיים אמריקאים, גם די הרבה על מדיניות חוץ ועל איזורים די נזנחים בחדשות - וניתוחיו מאוד רחבי יריעה ומאוד מקוריים. קצת קשה לסווג אותו בציר ימין שמאל אבל הייתי שם אותו בימין מתון, אם כי מזוית ראייה מאוד מעמיקה ומעניינת.
5 דייב ויגל - לבלוג הזה הגעתי בעקבות סיפור. עד לפני כשנה, תחזק עזרא קליין שציינתי לעיל mailing list יוקרתי למדי של עיתונאים ויועצים, כולם מהמרכז שמאלה, בשם jurno list. הכניסה לרשימה היתה מאוד מוגבלת; וכצפוי לא מעט כותבים ימניים רתחו מזעם המהול בקנאה של מי שהילדים הפופולריים בכיתה השאירו אותו בחוץ על הרשימה. אחד מאלה, טאקר קרלסון, חיפש הזדמנות לתקוף את הרשימה ומצא אותה לבסוף בסדרת אימיילים שהודלפו ממנה, בהם דייב ויגל - מי שסיקר באותה תקופה עבור הוושינגטון פוסט את התנועה השמרנית, בעיקר את הtea party, לועג למסוקריו. שערוריה פרצה, ויגל התפוטר מהוושינגטון פוסט וקליין סגר את רשימת התפוצה. אז מנת התרומה הקטנה שלי לצדק בעולם היתה להתחיל לעקוב אחר הבלוג החדש של ויגל - שנכתב במסגרת slate לאחר פיטוריו. וזה בלוג מאוד מאוד מעניין. לויגל יש נגישות מרשימה לחלקים נרחבים בימין האמריקאי, בפרט לtea party, והבלוג שלו מאפשר להבין מה באמת קורה בצד הזה של המפה הפוליטית מפי כותב לא משוחד. הוא עצמו בודאות לא ימני, אבל גם לא נראה לי כל כך שמאלני, יותר ליברטריאן (תת סיעה קטנה בפוליטיקה האמריקאית הדוגלים כמו הימין בממשל לא מעורב בנושאים כלכליים וכמו בשמאל בממשל לא מעורב בנושאים חברתיים-תרבותיים).

קראו וההנו.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

מוניות ניו יורקיות, כסף ועצבים איטלקיים, כלכלה ומדע סיני, ימי הולדת, דברים מעצבנים, דברים יפים, ושאר דברים


1.לטובת המשקיעים המתוחכמים: רשיון מונית בניו יורק היה השקעה טובה יותר מאשר זהב, נדל"ן או כל סלי המניות המובילים. (אין לראות בבלוג זה המלצה לרכישת ניירות ערך וכו' וכו')
2. . אחד מהחוקים השנויים במחלוקת באיטליה לאחרונה הוא חוק לאיחוד רשויות מקומיות קטנות (בדומה לחוק שהושק אצלנו בקול ענות תרועה לפני כמה שנים, ולאחר לחץ של ראשי רשויות מהליכוד צומצם עד שהוחל לבסוף רק על בערך ארבע רשויות, רובן דרוזיות, וכן איחוד מכבים רעות עם מודיעין). כמובן, שראשי הרשויות הקטנות המיועדות לאיחוד מתנגדים בתוקף, ואחד מהם - ראש העיירה פלטינו ממזרח לרומא - אף עשה מעשה והכריז על העיירה שלו כמדינה עצמאית, כולל הדפסת שטרות עצמאיים, הפלוטינו:
3. ואולי השערוריה הזו, כמו גם החקירות הרבות ביחס ליחסו הבעייתי משהו למין או לכסף, הביאו את סיליביו ברלוסקוני לקרוא למדינתו מחורבנת ולאיים לעזוב אותה.
4. עיריית בני-ברק מכסה תמונות של נשים בשלטי פרסומת  (כולל בדרך ז'בוטינסקי, מעורקי התחבורה הראשיים של כלל גוש דן) בטענה שהן לא חוקיות, לא פחות, והסימוכין שהיא מביאה לכך הוא חוק עזר עירוני של בני ברק  האוסר על פרסום ה"פוגע בתקנת הציבור או ברגשותיו". מדהים. הפרטים כאן.
5. בטח ראיתם את זה כבר, אבל אם לא, פטריות, מסתבר, הן אינטלגנטיות להחריד. (הקרדיט לאורן מאלגוסק)
6. אם תחשבו על זה, העובדה שצריך כמעט שעה כדי להעלות את כל הנוסעים למטוס היא די מדהימה. זה מריח כמו חוסר יעילות משווע, בטח יש איזו דרך טובה יותר לעשות את זה. אז מתברר שיש: דר' ג'ייסון סטפן, אסטרופיזיקאי, המציא שיטה פשוטה למדי לעשות בורדינג: בגדול, קודם עולים הנוסעים היושבים ליד החלון, לאחר מכן אלה שבמקום השני מהחלון, לאחר מכן נוסעי המעבר. התוצאה? ירידה של זמן העליה למטוס בחצי:
7. אל חשש, גם בארה"ב צריך להפקיד את הבושה בכניסה לבניין עם הקבלה לתוכנית MBA יוקרתית מספיק: בלא פחות מ25 מתוך 100 החברות הגדולות בארה"ב, שכר מנכ"ל החברה היה גבוה יותר מסך המסים הפדרליים שהחברה שילמה.
8. מזל טוב לאימייל, שלפני כשבוע חגג יום הולדת 29 לטביעת שמו, ואם אנחנו בשוונג אז גם מזל טוב ללינוקס, ליום הולדת ה20. כן יזכו לשנה הבאה, וכמתנה קטנה, קצת קאלט: ממומחי תוכנית המחשבים "זומביט", מסבירים מהו אי-מייל:
ואחרי שהשתעשעתם, חישבו על כך שהקטע הזה הוא מ1996, לפני 15 שנים בלבד.
8. מאמר של שני כלכלנים סיניים מעריך שהצמיחה בסין תקטן ב50% בשנים הקרובות. מה שמעניין בו - מלבד המסקנה הפרובוקטיבית, והעובדה שהצנזורה הסינית הרשתה לו להתפרסם - הוא שהמאמר הזה הוא מהמקומות הראשונים שקראתי שמתייחס לפיל הגדול בחדר ביחס לכלכלה הסינית: מדיניות הילודה של הילד הבודד למשפחה, שהקטינה באופן דרמטי את גדילת האוכלוסיה סינית - בשנת 2010 האוכלוסיה הסינית ירדה לראשונה אל מתחת לקו היציבות הדמוגרפית, והיא מתחילה לקטון - שתביא למשבר פנסיה אדיר כשדור ההורים של המדיניות הזו יגיע לגיל הפנסיה (שלא לדבר על עיוות היחסים המספריים בין המינים - כיום בסין על כל חמש נשים יש שישה גברים).
9. ואם כבר בשוונג הסיני, מתברר שכ30-40% מהמאמרים המדעיים בסין מועתקים.
10. זה פשוט יפה:
11. וגם זה, למרות שמכיוון אחר לגמרי:

HEAD ON from lior ben horin on Vimeo.
12.הנה רץ מרתון שלקח את הערצתו לאפל טיפה יותר מדי ברצינות.
13. בדעיבד, אנחנו יודעים שהוריקן איירין נחלשה לפני שהכתה במדינות צפון מזרח ארה"ב, ולכן פגיעתה לא היתה דרמטית. אבל עדיין התצלום הזה של איירין מהחלל מרשים:

14. דן אלהרר מקבל שירות דה-לוקס.
15. כמעט שכחנו כבר את רעידת האדמה שהרעידה את צפון מזרח ארהב, אבל באיחור אופנתי מצאתי את רשימת הtweetים הטובים ביותר בעקבות הרעידה, כפי שאסף עזרא קליין. הטוב ביותר לדעתי מתייחס לספקולציות האם כריס ריסטי, מושל ניו ג'רסי שסובל מעודף משקל קיצוני, יכנס או לא למירוץ לנשיאות:
 @pareene: “I think Chris Christie just jumped into the race.”
16. במסגרת העניין האינטנסיבי במלחמת האזרחים לרגל ציון 150 שנה לריצתה, מחקר באמריקן אינטרס מראה שלו מסיבות כלכליות בלבד, היה יותר משתלם ללבני הדרום לשחרר את כל העבדים השחורים (על כל הנזק ברכוש שנבע מכך) אל מול הנזק שנגרם לדרום בדיעבד בשל המלחמה, שכן הנזק הזה היה גדול יותר. ואני אוסיף: אבל הדרום לא היה מסוגל לעשות את הקפיצה הפסיכולוגית הזו שכן הוא ראה את העבדות כמגדירה אותו, ובכך גרר את עצמו לאסון. אבל על זה כבר כתבתי פעם.
17. אין כמו רוח אהבת החינם של יתד נאמן, למשל כאשר בקריקטורה שלו הוא משלב את סמל מדינת ישראל עם צלב קרס (ובשיא האירוניה, כותב מתחת "שנאת חינם"). וכל זה בגלל הספקולציה שבעקבות המחאה החברתית תבוא דרישה לקיצוץ מתקציבי הציבור החרדי.

להתראות בהפגנה. אל תרשו לעצמכם לא ללכת, אחר כך בעוד 40 שנה כשתצטרכו לספר לנכדיכם איפה הייתם אז, יהיה די מבאס לומר שהייתם בבית וראיתם טלויזיה.