בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

אנדורה: הנסיכות השנואה ביותר על תרנגולי הודו

הבעיה עם נשק יום הדין הוא, שלאחר שהטלת אותו לא נותר עוד נשק יום דין להטיל. וכך, אחרי שבשנה שעברה שלחתי את ברכת התודה הזו, יקשה עלי מאוד להתעלות על חיים משה. אז ברוח הסופה הבוציאליסטית שהשתוללה בארצנו הקיץ, ולכבוד הנשיא הסוציאליסט (שלא לומר קומוניסט) בבית הלבן, ארשה לעצמי לאחד את חג ההודיה עם יום העבודה (שלא זכה להתיחסות מאז ספטמבר), ולכן קבלו:

ואנקדוטה: אחת החידות האהובות עלי היא לשאול אנשים מי מבין זוגות הערים/מקומות הבאות יותר צפונית: מדריד-ניו יורק; בוסטון-אנדורה (גבול ספרד-צרפת); לוס אנג'לס-ביירות; מונטריאול-מילנו; אמסטרדם והגבול הצפוני של השטח המיושב בקנדה. התשובה היא שבכל אחד מהזוגות הערים נמצאות באותו קו רוחב, חוץ מאחד - אמסטרדם הרבה הרבה יותר *צפונית* מקצה הישוב הצפוני בקנדה. הנתון המפתיע הזה נובע מזרם הגולף, שמחמם באופן משמעותי את מערב אירופה ולכן מזג האויר באירופה הרבה יותר ממוזג ממה שהיה מתבקש לפי קו רוחב גרידא.
זו חידה חביבה עלי ולרוב אנשים מופתעים מהתשובה; אלא שלפני כשבועיים בקרו אצלנו בעבודה מספר אמריקאים וכששאלתי אותם הם ענו מיד תשובה נכונה. כשראה אחד מהם את הפתעתי, הסביר שהוא יודע מכיוון שהטעות הזו היא חלק מסיפור חג ההודיה, אותו לומדים אמריקאים כבר מכיתה א'. לא רק אנחנו,  גם מפליגי המייפלואר הסיקו מסקנות לא נכונות על מזג האויר הצפוי להם באמריקה. הם כיוונו את דרכם למסצו'סטס, וידעו שהיא בערך בקו הרוחב של צפון ספרד ולכן הניחו שהאקלים יהיה ים תיכוני. ולכן, כשהגיעו בקיץ, טעו בגדול בהערכתם לגבי קשיי החורף, ואף לא האמינו לאינדיאנים שהזהירו אותם. ואכן כשהגיע החורף, גוועו רבים ברעב ולכן לאחר שהסתיים ערכו את סעודת חג ההודיה הראשונה. ותרנגולי ההודו אבלים על כך עד היום הזה.



תודה רבה לכם, קוראי הנאמנים, על הקריאה והתגובות. ותודה לה' יתברך על כל שיש לנו בעולמנו.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

אבוי למנוצחים

ביום ראשון הולכים הספרדים לקלפיות, שלפי הסקרים הימין עומד לנחול בהן ניצחון סוחף: המפלגה העממית, מפלגת הימין-מרכז , צפויה לזכות בכ190-200 מושבים מתוך 350 המושבים בקורטז.
(הערת אגב: פרנקו בודאי מתהפך בקברו כשהוא שומע את הדמיון בין שמה של "המפלגה העממית", הגלגול המודרני של המפלגה שצמחה מבכירי משטרו לאחר המעבר לדמוקרטיה ב1977 לבין "החזית העממית" -שמו של ארגון מפלגות השמאל שכנגד ניצחונו בבחירות יולי 1936 יצא פרנקו למלחמת האזרחים)
לכאורה, ניצחון זה משלים את השתלטות הימין המתון על היבשת - אחרי איטליה, גרמניה, צרפת ובריטניה, ספרד נותרה המדינה האירופאית הגדולה האחרונה בשלטון השמאל,  והנה גם בה מאבד השמאל את השלטון. אבל זה רק לכאורה, מכיוון שכפי שזה נראה עכשיו, סרקוזי עומד לאבד את השלטון בבחירות במאי, וגם מרקל לא פופולרית, והסיבה העיקרית לכך שהיא לא באמת בצרות היא שהסוציאליסטית עדיין לא הצליחו להתאושש מניצחונה הדרמטי ב2009. עם זאת, יש מכנה משותף בכל המהפכים הפוליטיים במדינות המערב בשנים האחרונות: יש משבר כלכלי בעולם, והציבור בכל מדינה מאשים את הממשלה המכהנת במשבר, ומחליף אותה כשעומדת בפניו האפשרות. המשבר הכלכלי דחף את אובמה השמאלני לבית הלבן, אבל גם מסר את השליטה בבית הנבחרים לרפובליקאים ב2010; משהגיע המשבר לאירופה עם משבר החובות היווני דחף את קמרון הימני לדאונינג 10, אבל גם הצניח את מרקל, סרקוזי וברלוסקוני הימניים ומאידך את ספטרו ופפנדריאו השמאלניים בסקרים, והביא או שעלול להביא לתבוסתם בבחירות הבאות; זה לא ממש קשור לצד הפוליטי של המפה ממנו באים ראשי המדינות הללו.
כעס שכזה של הבוחרים על הממשל המכהן בעת משבר כלכלי הוא מובן, ובז'רגון הפוליטי האמריקאי יש לו גם כינוי  - Anti-incumbant mode, שבו הציבור יותר כועס מאשר בוחר בחירה אידאולוגית ולכן הפוליטיקאים המכהנים יסבלו בבחירות, לא משנה מאיזה צד של המפה הם הגיעו.
עם זאת, לארי בטרלס, מדען מדינה מאוניברסיטת ודנרבילט, טוען טענה יותר רדיקלית (PDF), שיכולה להסביר גם למה האמירה הנדושה "הבחירות הקרובות הן החשובות ביותר בדורנו" עשויה להיות הפעם נכונה. למשברים כלכליים עולמיים, דרמטיים, יש מהלך משלהם שלמרבה הצער למנהיגים אין הרבה שליטה עליו. ליתר דיוק, יש צעדים שהמנהיגים יכולים לבצע, ומנהיג חסר כישורים יכול להרע את המצב באופן משמעותי; אבל לרוב הצעדים הללו הם מתבקשים ויבצעו אותם מנהיגים משני צידי המפה הפוליטית (בוש הרפובליקאי דחף את הממשל להתערב ולהציל את הבנקים; פפנדריאו הסוציאליסט העביר את תוכנית הצנע הגדולה ביותר ביוון מזה עשורים). מעבר לצעדים אלה - שיותר קשורים כאמור להיותו של המנהיג כשיר לתפקידו, ורוב המנהיגים כאלה - לשאר הצעדים של הפוליטיקאים אין הרבה השפעה על מתי וכיצד המשבר הכלכלי יגמר. (יש להם השפעה רבה בתחומים אחרים, כמו למשל מידת חוסר השוויון במדינה, מידת בטחון הסוציאלי, השחיתות או החירות. אבל לא על מתי המשבר הכלכלי יגמר).
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המשבר הכלכלי הדרמטי הקודם - השפל הגדול של שנות ה30. בארה"ב השפל העלה לשלטון את FDR, שיסד את הניו דיל, הרשת החברתית הראשונה בארה"ב; בבריטניה ובאוסטרליה השפל דווקא העלה את השמרנים על פני הלייבור; בגרמניה השפל העלה את הנאצים. בשתי פרובינציות חקלאיות סמוכות בקנדה - ססצ'קואן ואלברטה - השפל הכלכלי הביא להחלפת שלטון הפוכה: מימין לשמאל בססצ'קואן, ומשמאל לימין באלברטה. ובכל המקרים הללו, הכלכלה השתפרה פחות או יותר באותו הזמן, החל מאמצע שנות ה30, למרות השנוי הדרמטי בין המשטרים הללו ובין המדיניות הכלכלית שהנהיגו. זהו דרכו של משבר כלכלי עולמי.
אלא שכמובן, האמירה שאין משמעות לזהות האוחזים בשלטון בזמן ההתאוששות הכלכלית רחוקה מאוד מהאמת. מעבר לתחומי המדיניות שאינם קשורים בהכרח לשפל עולמי דרמטי, המשמעות הזו היא בתחום דעת הקהל, או בז'רגון האמריקאי בpolitics ולא בpolicy. כשם שהציבור מאשים את הממשלה המכהנת בשפל כלכלי שפרץ בזמנה, בין אם באשמתה ובין אם לאו, הוא זוקף לזכותה של הממשלה המכהנת את ההתאוששות מהשפל, בין אם בזכותה ובין אם לאו (וכאמור, בדרך כלל התשובה היא לאו); וככל שהשפל יותר גדול וההתאוששות יותר משמעותית, הצד שאוחז בממשלה בזמן ההתאוששות זוכה למעמד והתבססות יותר משמעותיים בדעת הקהל. ההתאוששות הכלכלית אפשרה לנאצים לבסס את משטרם ולהביא את גרמניה למלחמה ההרסנית בתולדותיה; ההתאוששות הכלכלית אפשרה לFDR ליצור לראשונה ניצני מדינת רווחה בארה"ב, והביאה לעליונות דמוקרטית בשדה הפוליטי האמריקאי למשך 50 שנה (למעט ארבע שנים, 1946-48 ו1952-54, הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים 62 שנים ברציפות, בין 1932 ל1994), שבעצם רק רייגן הצליח לערער; ההתאוששות הכלכלית של ארה"ב ובריטניה בשנות ה80, בזמן שלטון ימני, הביאה לתזוזה משמעותית ימינה של המפה הפוליטית.
ולכן הבחירות הבאות במדינות המערב כל כך חשובות; יש סיכוי סביר להניח שהמשבר הכלכלי יסתיים במידה זו או אחרת בארבע השנים הקרובות. משברים כלכליים מסתיימים. ואם זה יקרה, הצד הפוליטי שיחזיק בבית הלבן - או בממשלה של כל מדינה מערבית אחרת - ייהנה משנוי משמעותי של המפה הפוליטית לכיוונו. באנגליה אלה יהיו השמרנים, וכנראה שבצרפת הסוציאליסטים. עד כאן אין הפתעה, כי זה די מתאים לרוח הפוליטית של המדינות הללו בעשורים האחרונים. בגרמניה סיכוי סביר שזה יהיה הימין, וכנראה שגם בספרד. אבל בארה"ב, חביבת הבלוג, התמונה לא ברורה.
דווקא מכיוון שהרווח הצפוי מזכייה בשלטון דווקא בבחירות הקרובות כל כך גדול, אם הייתי רפובליקאי הייתי מורט את שערותי עד לקרחת מלאה. הבחירות האלה היו אמורות להיות משחק ילדים לרפובליקאים: אובמה מאוד לא פופולרי, הכלכלה על הקרשים, הבסיס הליברלי מאוכזב ממנו - כל שהרפובליקאים צריכים לעשות הוא להעמיד מועמד סביר ולנצח בהליכה. אבל כפי שמעיד מצעד הליצנים  הידוע כשדה המועמדים הרפובליקאים לנשיאות (מרק היום הוא ניוט גינגריץ;, אבל תנו לו כמה ימים וגם הוא יפול), המועמד הסביר היחידי שהם מסוגלים להעמיד הוא מיט רומני, שהם בעצמם לא סובלים אותו, וקשה לראות אותם מתלהבים מלהצביע לו. זאת ועוד, מצעד הליצנים מתחיל ליצור נזק של ממש למותג הרפובליקאי. חוסר ההתלהבות הרפובליקאי (חוסר התלהבות דומה היה אחד משורשי הצלחתו של אובמה ב2008) בנוסף למיאוס שהרפובליקאים מצליחים ליצור לעצמם בקרב המצביעים העצמאיים מביאים לכך שלמרות הכל, סיכוייו של אובמה לזכות בכהונה שנייה לא רעים בכלל. יתכן שדונלד טראמפ, מישל בכמן, ריק פרי, הרמן קיין ושות', כמו גם האלקטורט הרפובליקאי שתומך בהם ובשכמותם, נתנו לדמוקרטים את המתנה במשמעותית ביותר בדורות האחרונים.

כמובן, אני מאוד שמח מניצחון הימין בספרד (גם אם שורשיו מלוכלכים בפרנקואיזם), אבל זה נושא לפוסט שלם על בעיותי עם השמאל האירופי, שהבטחתי כבר לפני שנה ובתקוה אכתוב בקרוב.

יום שישי, 18 בנובמבר 2011

תשובה

הבטחתי תשובה לחידה לפני שבוע ושכחתי לגמרי. אז הנה:
כדי שתשובה תהיה נכונה, צריך שההסתברות לענות אותה זהה לתוכן התשובה עצמה. בורסיה של מנקיו, אין אף תשובה כזו: בהסתברות 50% אני אענה 25%; בהסתברות 25% אני אענה 50% ו60%. מכאן שאין אף תשובה נכונה או שההסתברות לענות תשובה נכונה לשאלה היא 0%.
ברוסיה שלי, גם את התשובה "אין אף תשובה נכונה" אי אפשר לענות מכיוון שהמשמעות של האמירה הזו היא שההסתברות לענות תשובה נכונה היא 0%, אבל קיימת תשובה שערכה הוא 0% ולכן זו תהיה תשובה נכונה, וההתסברות לענות תשובה נכונה תהיה אפוא 25%.. כלומר, אי אפשר לענות על השאלה: השאלה הופכת בעצם לגלגול של פרדוקס ראסל, או לורסיה של בעית העצירה.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

מפרי ועד רש"י

1. בטח ראיתם כבר את ריק פרי משמיד את מסע הבחירות שלו בתוך 53 שניות ושכחה גורלית אחת. אם לא, אתם חייבים את זה לעצמכם: ריק פרי, בדיבייט הרפובליקאי של לפני שבוע, מנסה לענות לשאלה אילו שלושה משרדים ממשלתיים פדרליים הוא יסגור אם יבחר:


כמובן שכל הקומיקאים הרטיבו במכנסיים כשהם ראו את הקטע הזה, למשל ג'ון סטוארט:
לזכותו של פרי יאמר שיש לו מספיק הומור עצמי כדי להגיע לתוכניתו של דיויד לטרמן כדי להגיש את רשימת top 10, כשהנושא הוא כמובן: עשרת התירוצים הטובים ביותר של ריק פרי לבלאקאאוט שלו:

2. וזו גם הזדמנות מצויינת לאטלנטיק לחבר רשימת פאדיחות הדיבייט הגדולות בהסטוריה. לכבוד אבא, אביא כאן רק את בנסון נגד קווייל: קווייל, המועמד הרפובליקאי לסגנות נשיא ב88, היה צעיר ואיך נאמר, לא הסכין הכי חדה במגרה (הוא אחראי לאמרות שפר כגון: "We love NATO, we're a part of NATO; we love Europe, we're a part of Europe" ו"Now that I visit Latin America I regret I didn't take LAtin in high school" (תיקון - מתברר שהציטוט השני הוא אגדה אורבנית) ובאופן טבעי עלתה השאלה לגבי יכולתו, בגיל כה צעיר, לתפוס את תפקיד הנשיאות במקרה הצורך. לשאלה זו הוא ניסה להתיחס:
כדאי לצפות בכולן, יש שם גם את ג'ראלד פורד שטוען שפולין לא מצויה תחת השפעה סובייטית (ב76, כן?). וכדאי גם לזכור שהפדיחה של קוויל למשל לא ממש שינתה וג'ורג' בוש האב, וקווייל איתו, עדיין ניצחו. אבל את פרי הסיפור כנראה גמר.
3. אממממ... היתה לי עוד נקודה... אולי הEPA? לא, צריך לעשות רפורמה בEPA אבל זה לא זה.... אני לא זוכר. אופס. (נכון, הכי נדוש וצפוי, אבל לא יכולתי להתאפק)
4. מווסף מוצ"ש של "מקור ראשון" משתעשע קצת עם אובססית הצניעות ששוטפת את מחוזותינו:
מתומר פרסיקו, שטוען שהשמועות אומרות שמספר אנשים התקשרו לעיתון כדי לברר איך אפשר לעשות מנוי.
5. בעין השביעית שמים לב שישראל היום הקדיש עמוד שלם, זה היום השני ברציפות, להספדים על שמואל בן-ארצי, אבא של. קצת יותר מהספדי דבר על ביאליק ב34 ועל ברל קצנלסון ב44.
6. בית המשפט העליון יתחיל השבוע לדון בעתירות על חוקתיותו של חוק ביטוח הבריאות של אובמה, בעיקר על החובה לרכוש ביטוח רופאי, ובדיוק בעתוי זה קיבלו תומכי החוק עידוד לא צפוי: לורנס סילברמן, שופט שמרני ידוע בבית המשפט לערעורים של וושינגטון DC, שנחשב מהסמכויות המשפטיות המשמעותיות בצד השמרני, פסק כי החוק חוקתי, ופטר את טענות חוסר החוקתיות בצורה מבטלת למדי. בעבקות כך, יש הערכה גוברת שביהמ"ש העליון גם יאשר את החוק - דייב ויגל אפילו מצטט אנשים שמעריכים שההחלטה תהיה 7-2 בעד חוקתיות החוק - אם כי עוד חזון למועד.
7. ואגב כך, מחקר חדש מראה שתוכנת למידה ממוחשבת מסוגלת לנבא את פסיקת שופטי ביהמ"ש העליון האמריקאי, מבלי להתיחס לפרטי המקרה אלא רק לנתונים חיצוניים, באותה רמת דיוק של מומחים משפטיים.
8. מאט יגלסיאס מציין שלוש נקודות בהן המשבר האירופי והתגובות אליו מאוד מפתיעות, ואני נוטה להסכים שלפחות בשתי נקודות, המשבר הזה מפר את המיתוס המקובל: הראשונה, שבניגוד לצפוי גרמניה מעדיפה לותר על השפעה משמעותית באירופה כאשר היא נדרשת לשלם כסף תמורת זאת (בניגוד לפחד הקבוע משאיפות השתלטות גרמנית), והשניה שהתפיסה שבאיחוד האירופי לכאורה החלטות מתקבלות פה אחד אבל למעשה מתקבלות בציר פריס-ברלין (לשעבר פריס-בון) - כבר לא כל כך עובדת.
9. בנהרות רבים בצפון מערב ארה"ב מותקנים סכרים לייצור חשמל הידרואלקטרי. אלא שגם נהרות אלה הם מקום הטלת הביצים של דגי הסלמון ולכן מפעילי הסכרים מחוייבים לבנות תעלות מעקף שדגי הסלמון יוכלו לעלות בהן למעלה הנהר כדי להטיל את הביצים (נשמע כמו תקנה סביבתית מטורפת, אבל אם אתם רוצים לקס על הבייגל שלכם - זה מה שצריך לעשות). החשמל ההידרו-אלקטרי באיזור זה כל כך זול שבמקרים מסויימים יותר זול למפעיל לצאת מהעסק ולפוצץ את הסכר, מאשר לבנות את התעלה, וכך אנחנו מקבלים קטעי וידאו מדהימים כאלה:


(מתוך חורים ברשת)
10. באתר הבית הלבן ישנו מקום לאזרחים לפנות בעצומות - שכצפוי זוכות בתגובה בנאלית וחסרת משמעות מסגל הנשיא. כבוד ליוזמי העצומה "We demand a vapid, condecendig, meaningless,politically safe response to this petition".
11. יום שלישי שעבר היה יום שלישי שלאחר יום שני הראשון של נובמבר מה שאומר שהיו בחירות בשלל מידנות בארה"ב על שלל נושאים, כשתמה העיקרית היא שבגדדול רפובליקאים שניסו להגזים נענשו: חוק מדינתי באוהיו שבא לבטל את זכותם של האיגודים המקצועיים למו"מ קיבוצי בוטל; תיקון לחוקה במיסיסיפי שיגדיר ביצה מופרית כאדם (ויוציא אגב כך מחוץ לחוק הפלות אבל גם התקנים תוך רחמיים וגלולות היום שאחרי, שלא לגבר על כך שאישה בהריון שנוסעת לחו"ל עלולה להתבע על חטיפה) נכשלה; מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט של אריזונה שיזם את החוק השנוי במחלוקת שמחריף את הטיפול המשטרתי במהגרים הוחזר באמצע הקדנציה; המושל הדמוקרטי של קנטקי נבחר לכהונה נוספת ברוב סוחף, ועוד. הרפובילקאים גם נציחו חלקית - למשל השיגו מחדש את הרוב בסנט של וירג'יניה, אבל בגדול ההערכה שזה היה ערב טוב יותר לדמוקרטים
12. אגב כך, אם תהיתם למה בארה"ב מצביעים ביום שלישי, זה כי ב1845, כשהחוק לקביעת יום ההצבעה נחקק, תהליך ההצבעה היה של שלושה ימים - יום להגיע לבירת המחוז, יום להצביע ויום לחזור - ואסור ששלושת הימים האלה יתנגשו בשלושת ימי עבודת האל השבועיים - ששי, שבת וראשון. נשארו יום שלישי או רביעי אז בחרו בשלישי. מה שיותר מדהים הוא שלדעתי בישראל אין שום סיבה יותר משמעותית להצבעה ביום שלישי פרט לחיקוי שאר מדינות העולם (לא כולן אגב, ברבות ממדינות אירופה, ובאוסטרליה, מצביעים ביום ראשון), אז מי יצא יותר אדיוט?
13. כך נראים שולחנות העבודה של שחקנים מרכזיים בוושינגטון
14. ביזנס ויק יוצר ויזואליזציה מתבקשת של החלפת העלבונות בין מנהיגי אירופה:
15. אם אצלנו טענו שמחאת האוהלים תתקפל עם הגשם הראשון, תנו כבוד לoccupy wall street: לא זו בלבד שכמעט בכל הערים - כולל בבנגור, מיין- האוהלים עדיין שם למרות סופות החורף שכבר התחילו, חלק מהמפגינים החלו במסע רגלי מניו יורק לוושינגטון (328 ק"מ, כמו מירושלים לאילת). באמצע נובמבר. 
16. והנה סיבה שאני אוהב את ארה"ב: באריזונה אין שעון קיץ. זה די ידוע. אבל בשטחי הנאבאחו שבתוך המדינה, יש שעון קיץ. אבל בתוך שטחי הנאבאחו יש את שטחי ההופי, ושם יש שעון קיץ. אמריקה.
17. מה כבר נאמר על הח"כוניס. עייפת אותי. אבל אפשר לדבר בכסף: הנה דף התרומות של שלום עכשיו. יש גם נפגעים בלתי מעורבים, כמו קו לעובד, אז גם להם מגיע לינק.
18. שמעתי שבוע שעבר וורט משמו של הרב יואל בן נון מלפני שבועיים, על פרשת השבוע דאז, לך-לך. אין מקום להרחיב בוורט, אז מספיק רק לצטט את הבסיס: רש"י על בראשית י"ג ז: "ויהי ריב בין רועי ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ". ואומר רש"י מתוך בראשית רבה:
לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:




יום שישי, 11 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת ג': אוסלו וקיר הברזל

זה הפוסט האחרון בסדרת אוסלו (חלקים א' וב' הם כאן וכאן, בהתאמה), ואני מבטיח שנחזור לריק פרי עושה מעצמו צחוק, אבל לא יכולתי לותר על היתלות פרובוקטיבית משהו באילנות גבוהים: אוסלו הוא המקנה העיקרית המתבקשת מתפיסתו של ז'בוטינסקי בקיר הברזל.
חשבתי על זה אחרי הצפת הרדיו באחת הפרסומות היותר מטופשות ששמעתי לאחרונה, לערב בנושא "קיר הברזל ותפיסת הבטחון של ישראל" במרכז מורשת בגין. היא הולכת בערך ככה (הציטוט מהזכרון, אז כנראה שהוא לא מדוייק):
שלום עם בטחון - הוא אמר את זה קודם. זאב ז'בוטינסקי הניח את הבסיס לתפיסת הבטחון של ישראל כבר לפני 90 שנה עם רעיון "קיר הברזל". הנכם מוזמנים....
מעבר להצעה המעליבה שתפיסת הבטחון של ישראל ניתנת לסיכום בשלוש מילים (בערך באותה רמה אינטלקטואלית כמו הנסיון לסכם מדיניות מס בשלוש מלים, וראינו לאן זה הביא את הרמן קיין), ולרויזיוניזם ההסטורי התולה את תפיסת הבטחון הישראלית בז'בוטינסקי - אחרי הכל, ז'בוטינסקי תמך עד מותו בהסתמכות בטחונית על כוחות המנדט, וקצת קשה לקחת מבן גוריון את ראשנויותו בהשתתת בטחון היישוב על כוח מגן יהודי - הפרסומת הזו היתה הזדמנות לקרוא מה בעצם אמר ז'בוטינסקי במאמר המפרוסם, אז עשיתי מעשה וקראתי אותו. כדאי לכם, הוא לא כל כך ארוך.
אז לא, ז'בוטינסקי לא ממש פורש שם את תפסית הבטחון הישראלית.גם המלים "שלום" ו"בטחון" לא מופיעות במאמר. הוא כן יוצא כנגד נסיונות ולשאת ולתת עם ערביי א"י,  ובעיקר כנגד ההגיון מאחורי הנסיונות הללו בשנות העשרים, כאשר המאמר נכתב, והוא שניתן לזכות בתמיכת הערבים בציונות תמורת פיתוח כלכלי.  וזו, טוען ז'בוטינסקי, אשליה. והוא צודק לחלוטין.
שכן לב הטענה במאמר קיר הברזל היא שלערביי א"י ישנה זהות לאומית חזקה כשלנו, והם לא יוותרו עליה תמורת פיתוח כלכלי. נסיון לשאת ולתת עמם על הסכם כגון זה מניח או שהם טפשים ולא מבינים את כוונותינו האמיתיות, או שהם מספיק תאבי בצע לוותר על השאיפות הלאומיות שלהם תמורת פיתוח כלכלי, והם, טוען ז'בוטינסקי, לא זה ולא זה:
עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב- בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.
זו, כמובן, בדיוק האבחנה העומדת מאחורי תפיסת מחנה השמאל בישראל: שערביי א"י הם בעלי זהות לאומית שלא יוותרו עליה תמורת נזיד עדשים של פיתוח כלכלי. הטענה כי "אין עם פלסטיני" היתה סימן היכר של שמיר ולא של רבין, והטענה כי ערביי יש"ע היו שמחים וטובי לב והסכינו עם היותם נתינים חסרי זכויות של שלטון ישראלי עד שרבין הטיס את ערפאת מתוניס לעזה היתה של מתנגדי אוסלו, לא תומכיו.
אבל עד כאן הדיאגנוזה, ומכאן הפרוגנוזה: אם זה המצב, מה עושים אפוא? כאן ז'בוטינסקי מעט חלש בפרטים - אחרי הכל, לנטיית הימין לא להציע תוכנית לעתיד יש שורשים הסטוריים עמוקים - אבל בקטע האחרון הוא פורש הצעה שכזו בקוים כלליים:
כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.
כלומר, אם הפלסטינים יהיו ממש נחמדים, אולי ניאות לא לבצע בהם טיהור אתני או לתת להם מידה מסויימת של זכויות אזרח (אם כי כנראה שלא זכות בחירה, שכן אז השלטון יהיה "נתון להשפעות ערביות"). זו הצעה לא כל כך מופרכת מצד לאומן פרוטו-פשיסט של תחילת המאה ה20, אבל ברור שבמאה ה21 היא לא ממש תופסת מים - לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פרקטית ובינלאומית. התשובה של מחנה השמאל היא חלוקת הארץ - לא בנאיביות ווילסונית, עם שמירה קפדנית על עוצמתה של ישראל הריבונית אך ללא קשירת עתידה במתוה שמוביל לאפרטהייד. זה בדיוק מה שאוסלו התחיל לעשות, ולכן במידה רבה הוא המסקנה המתבקשת מקיר הברזל. מכיוון שהצעת החלוקה עלתה על הפרק רק לאחר מותו, ז'בוטינסקי לא התנגד לה בפירוש אם כי מהתנגדותו ליצירת ממלכת ירדן אפשר להניח שהיה מתנגד. אז מה כן?
האמת היא, שלא בכדי פרק הפרוגנוזה מעורפל, כי לימין הישראלי אין ממש תשובה לדיאגנוזה החדה והמדוייקת של ז'בוטינסקי. אפשר לסכם פחות או יותר את תגובתו באמרתו הקצרה של ר' חנינא בן תרדיון: "מן השמיים ירחמו". צריך רק לזכור איך ממשיך הסיפור בע"ז י"ח.
אמר לו [ר' יוסי בן קיסמא לר' חנינא בן תרדיון] אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש  ... אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת ב'

אז כתבתי על התועלות המשניות מתהליך אוסלו, אבל אני רוצה לטעון יותר מזה: שבמטרה העיקרית שלו - השכנת שלום - התהליך לא נכשל. או ליתר דיוק, גם אם בהשגת שלום אוטופי הוא נכשל, הוא עדיין היה אחת מהתרומות המשמעותיות לבטחון ישראל. אבל בשביל להסביר, נחזור ל"דיפולמטיה" של קיסינג'ר.
הסברתי בעבר על התזה הבסיסית של קיסינג'ר בספר המצויין הזה, אבל בגדול הספר הוא שיר הלל למאזן הכוחות: יציבות ושלום, טוען קיסינג'ר,קורים לא כאשר עמים מחליטים פתאום לחיות בשלום אלא כאשר ישנו מאזן כוחות השומר על שווי משקל בזירה הבינלאומית. ובאופן אירוני, ניתוח כזה מעלה את הטענה שיש מצב בו מדינה חזקה מדי לטובתה היא; שהדרך הטובה ביותר עבור אותה מדינה עצמה להשיג שלום הוא בחיזוק יריביה, עד שיהיה שווי משקל מניח את הדעת, שכן עד שלא יושג שווי משקל כזה עוצמתה של אותה מדינה תהיה זרז למאמץ בלתי פוסק של אויביה להתנגד לה, ולהשקעה בלתי פוסקת של משאבים במירוץ חימוש הדדי. הדוגמה הטובה ביותר היא גרמניה: מאז הקמתה ב1871 עצם קיומה ועוצמתה היוו איום מתמיד על כל שאר מדינות אירופה. ביסמרק הצליח לנהל את המצב הזה בחוכמה כאשר באופן מובהק הצניע את העוצמה הגרמנית אבל לאחר פיטוריו, המדיניות האגרסיבית של וילהלם הביאה לתגובות פאניקה בצרפת, רוסיה ובריטניה, שהביאה בתורה לפאניקה גרמנית מכיתור, והנה הגענו לשרשרת הבריתות הבלתי אפשרית שהביאה למלחמת העולם הראשונה, ולהשלמתה המאוחרת, מלחמת העולם השניה. באופן אירוני, דווקא גרמניה המוחלשת, המחולקת, והכבולה בתוך האיחוד האירופי שלאחר המלחמה הביאה לשגשוג ושלום רב יותר עבור הגרמנים עצמם, כמו גם להשפעה גרמנית משמעותית יותר באירופה יותר מאשר בכל שלב של גרמניה החזקה והאסרטיבית של 1871-1945.
לא צריך גם ללכת רחוק כל כך: לא נראה לי שיש מי שיטען שהשלום עם מצרים הוא לא אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר לבטחון ישראל; למעשה הוא הפעם הראשונה שבה ישראל הפסיקה לעמוד בפני איום ממשי לקיומה (אנו ילידי 80 ואילך, לבנו גס בכך, אבל כדאי לתפוס מילה עם ישראלים שחוו באופן משמעותי את מלחמת יום כיפור כדי להעריך את האיום המצרי - גם כאשר סיני היתה ברשותנו). אלא ששלום זה התאפשר רק כאשר מלחמת יום כיפור הורידה את ישראל מהיבריס ששת הימים ורק כאשר ישראל נסוגה מסיני. ודוק: השלום עם מצרים מתקיים לא בשל אהבה גדולה בין העמים. סביר להניח שרוב המצרים שונאים אותנו וחלק לא קטנים מהישראלים גם לא מי יודע מה מתים עליהם. אבל בין המדינות מתקיימת מערכת של יציבות, של מאזנים הדדיים והרתעה הדדית (כן, גם הסיוע האמריקאי למצרים כנראה קשור בכך), שמשמרת את מצב השלום גם כאשר מצרים עוברת מהפכה ומתקרבת לאיסלאמיסטיים.
וזה הבסיס שתהליך אוסלו התחיל ליצור מול הפלסטינים - כמו גם ההתנתקות והיציאה מלבנון ביחס ללבנון. הוא יצר מסגרת שעל בסיסיה ניתן לבנות מסגרת של יציבות ושל הרתעה הדדית. נכון, זה לקח זמן וגם לא מעט נפגעים ישראלים; חלקית זה עדיין נבנה. אבל שליטה ישראלית במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה באמת מונעת את הנפגעים הללו; היא היתה מגלגלת את המצב לאחד משני פתרונות יציבים: גירוש האוכלוסיה הערבית מתחומי א"י, או משטר אפרטהייד מלא, על כל ההשלכות המוסריות והבינלאומיות הנובעות מכך. בשני המקרים, התוצאה לדעתי היא חיסולה בשלב כזה או אחר של מדינת ישראל. מה שהסכם אוסלו הצליח ליצור הוא את המסגרת שמאפשרת לישראל לבנות מערכת יחסים מול מדינה פלסטינית המממשת את הבטוי הלאומי של העם הפלסטיני, ולהגיע לבסוף ליציבות ושלום.
אלא מאי? שישראל הסתכלה על תהליך אוסלו בצורה ווילסוניסטית ולא רוזבלטיסטית: אוסלו נתפס כתהליך שיביא לשלום אוטופי, לחומוס בדמשק - ברוח תחושות "קץ ההסטוריה" שליוו את רוב העולם המערבי בשנות ה90. זו, לדעתי, בניתוח לאחור, הטעות העיקרית של השמאל הישראלי באוסלו. רבין החל לשנות את תפיסתו לאחר הפיגועים הגדולים - בעיקר בית ליד - ורוב ההתבטאויות שלו מתייחסות מאז ואילך למטרת התהליך כהשגת הפרדה (אז לראשונה הוחל בסגר ובבניית הגדר) במקביל להמשך תהליך אוסלו. קארש אולי מתפוצץ ולא מבין איך זה הולך ביחד, אבל זה מכיוון שהוא - ככל הימין הישראלי - גם כן מתייחס ליחסנו מול הערבים במונחים ווילסוניסטיים, ולכן בטוח שמספיק להוכיח שהפלסטינים לא אוהבים אותנו וזוממים להשמידנו כדי לפטור את עצמו מכל נסיון להציג תוכנית ברורה לאבטחת עתידה ארוך הטווח של מדינת ישראל. אבל מנקודת מבט רוזבלטיסטית, אין הגיוני מהתגובה הזו: המטרה היא לבנות מסגרת לאומית פלסטינית ומולה לבנות מערכת הרתעה. גלגול התהליך לאחור היה רק מזיק לישראל גם אם פני ערפאת אינם לשלום.
אגב, זו בעצם עמוק פנים ההבנה שעומדת בבסיס תת-המודע הישראלי גם בימנו. והראיה, אין אחד שמציע לכבוש מחדש את דרום לבנון, עזה או ערי הגדה ולהחזירן לשלטון ישיר ישראלי, הצעה מתבקשת מההנחה שתהליך אוסלו היה כשלון; זאת ועוד, האיום העיקרי שעומד בארסנל של אבו מאזן דווקא מול ישראל הוא פירוק הרשות הפלסטינית, דהיינו גלגול תהליך אוסלו לאחור - הצעה שישראל היתה צריכה לאמץ בשתי ידיים אם ההנחה היא שתהליך אוסלו היה כשלון. (כשחושבים על זה, אפילו ב96 כאשר נתניהו עלה לשלטון הוא לא עשה זאת).
וכאן אני חשוב הטרגדיה של רצח רבין. כי רבין ב94-95 עשה את הסוויץ' לעבור לחשיבה רוזבלטיסטית, ופרס לא. ברק גם כן חשב בחשיבה רוזבלטיסטית אבל עד שהגיעו לתקופתו התהליך כבר התגלגל לכיוון חסר מוצא. יתכן - אם כי לא בטוח - שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מצליח לנהל את תהליך אוסלו בצורה מוצלחת יותר מפרס ומנתניהו ולהמנע מהאינתיפאדה השניה. אבל זה כבר משחק בהיסטוריה אלטרנטיבית.

קיר הברזל יגיע בחלק ג'.


יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

הבירה הנורווגית המושמצת

יצא לי פוסט ארוך. אז אני אקח את המלצות הקוראים ואפצל לכמה פוסטים עוקבים.

שלושה אירועים לאחרונה הביאו אותי לכתוב את הפוסט: פרסומת די מטומטמת לקיר הברזל של ז'בוטינסקי ברדיו אליה אגיע בסוף; יום השנה לרבין אליו אגיע באמצע; אבל אני רוצה להתחיל מסרטון של לאטמה (אותו אתר שאחראי אאז"נ לספרון בעל השם המעמיק "נכבה - חארטה", אחד הנסיונות היותר מביכים לתת תשובה ציונית הולמת לטענות הנכבה - ואת זה אני אומר כמי שחושב שהנכבה היתה מהמהלכים היותר מוצדקים בהסטוריה). שכותרתו "אנחנו הילדים של אוסלו, שנת 93". אני לא אלנקק, כי הסרטון ממש עצבן אותי וכי התוכן לא ממש מעניין - יש בו כצפוי האשמה בכל הרעות הבטחוניות בשני העשורים האחרונים בתהליך אוסלו; אני מוכרח עם זאת לתת את הקרדיט על השימוש היפה בשיר ועל העתוי המבריק.
(פתח סוגריים: זה מזכיר לי את אחד המיילים היפים שקיבלתי בצבא. בדיוק שנה לפני שנכנסו כל הבנים בקורס שלי לקבע, שלח דן מרקוס מייל עם ציטוט שירה של לאה גולדברג, "זה מכבר", כאשר השורה "עוד שנה" מודגשת. 11 חודשים לאחר מכן, ב7:00 בבוקר (אני מניח שהוא הגיע מוקדם כדי שאף אחד לא יתפוס לו), שלח אורי סיוון תגובה למייל, עם אותו שיר, כאשר הורה "עוד שנה" לא מודגשת, בעוד השורה "עוד חודש" כן. גדול. סגור סוגריים)
מכל מקום, זו הזדמנות להגיב לאחד המיתוסים היותר רווחים בציבוריות הישראלית, על כשלונו של תהליך אוסלו. גם אם היה בו כשלון - ועל כך אגע בהמשך - כדאי לזכור קצת איפה היתה נמצאת ישראל בלעדיו. אז אם נקפיא את מצבה של ישראל ב91 (אני כולל את ועידת מדריד מכיוון שהתהליכים שאני מציין, אם קרו בין מדריד לאוסלו, קרו בשל תהליך מדריד והיו מתהפכים אם היה נכשל, לשם היה מועד לולא אוסלו), אז:
  • לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לכ70 מדינות, בהן המעצמות העולות סין והודו וכן הותיקן. ישראל כמובן לא היתה חברה בOECD (תהליך התקבלותנו לארגון החל בעקבות תהליך אוסלו) וסביר להניח שגם ללא הסכמי סחר עדיפים (כמו הסכם האסוסיציה) עם השוק האירופי; החלטת האו"ם המשווה בין ציונות לגזענות היתה עדיין בתוקף.
  •  החרם הערבי היה בעיצומו: הנגזרת ההראשונית היתה כמובן העדרם של מוצרי צריכה שנחשבים היום בסיסיים בישראל - טויוטה, מזדה ושאר המכוניות היפניות; מקדולנדס, ברגר קינג, פפסי ומוצרי מזון אמריקאיים אחרים; רוב רשתות הביגוד הבינ"ל וכד'. אבל מעבר לכך, לא היו כמעט בכלל קשרים כלכליים עם יפאן ושאר אסיה, ועם חלקים ניכרים מהשוק האמריקאי והאירופי. במצב כזה, קשה להניח שההי-טק הישראלי היה מצליח להמריא.
  • הפריחה הכלכלית של 93-96 ו99-01 היתה נמנעת; אם לוקחים את ממוצע הצמיחה של שנות השמונים ומחילים אותו על שני העשורים הבאים, התמ"ג הישראלי היה כ340 מליארד ש"ח במחירי 95 כאשר למעשה הוא כ467 מיליארד ש"ח (החישובים שלי על בסיס נתוני הלמ"ס מכאן), כלומר התמ"ג לנפש היה קצת פחות מ3/4 ממה שהוא למעשה, ומדרדר אותנו ממעל איטליה וספרד שם אנחנו היום (במונחי תמ"ג לנפש) לאיזור ברבדוס וסלובקיה (לפחות לפי ויקיפדיה)
  • אני לא יודע אם היו עדיין אתרי קראוונים - אני מניח שבתוך 20 שנה היו בכל זאת מצליחים לסגור אותם - אבל קליטת העלייה הרוסית היתה הרבה יותר בעייתית אם בכלל. גרמניה, גם לאחר 20 שנה, לא הצליחה עדיין לקלוט ולשקם באורח מלא את חלקה המזרחי, והפרופורציות המספריות בין מזרח למערב גרמניה דומות לאלה שבין עולי בריה"מ והותיקים בשנות ה90. הסיבות המרכזיות שתרמו לקליטה מוצלחת של עולי בריה"מ הם הפריחה הכלכלית של 93-96 וסיוע אמריקאי נרחב,ף ששמיר למשל החליט לותר עליו כדי לא לותר על בניה בהתנחלויות (הערבויות האמריקאיות, זוכרים?)
  • היחסים בין ישראל לארה"ב היו הגרועים ביותר מאז ממשל אייזנהואר, כאשר בשיאם ארה"ב מנעה מישראל מלהגיב על סדרה של התקפות טילים על תל אביב.
  • ולבסוף, גם אם רק מקפיאים את רמת האלימות של 91, היו נהרגים בשני העשורים מאז כ700 ישראלים. 
תאמרו, ובצדק, שאני עושה עוול: הרי ב20 שנה העולם משתנה, ולא סביר שתמונת המצב היתה קופאת בנקודת הזמן של 90-91. נכון, אבל כאשר משחקים בהסטוריה אלטרנטיבית אפשר לשחק לשני הכיוונים: אין שום סיבה להניח שרמת האלימות הפלסטינית היתה יורדת או אפילו קופאת בשל נוכחות צה"ל במרכזי האוכלוסיה הפלסטינים.ההתפתחויות הטכנלוגיות, התמיכה האיראנית ושל הג'יהאד העולמי - כל אלה היו קורים גם כך, בעוד שהיכולת של צה"ל למנוע אותם היתה מוגבלת - גם ירי הקסאם, כדאי לזכור, התחיל ב2002 כאשר צה"ל עוד ישב טוב בתוך רצועת עזה - ובכל מקרה מקוזזת מול העובדה שעצם הנוכחות הצה"לית במרכזי הערים היתה הופכת את חיילי צה"ל למטרות קלות הרבה יותר, כך הדוגמה הרלוונטית ביותר לעניינו היא השליטה האמריקאית בעיראק; רק כדי לשמר שליטה דומה, צה"ל היה צריך להשקיע 160,000 חיילים, למעלה כל מצבת הסדיר. אם ננרמל לפי האוכלוסיה - בעיראק יש כפי 10 יותר אוכלוסיה מהאוכלוסיה הפלסטינית ביש"ע - צה"ל עדיין היה צריך להקדיש למעלה מ15% מכוחו רק כדי לשמר שליטה יומיומית (ואפשר רק לנחש מה המשמעות של זה על מוכנות למלחמה, על כמות המילואים של כולנו ובעקיפין גם על המשק הישראלי). כמות ההרוגים - אם ניקח שוב את המקרה האמריקאי בעיראק - היתה כ700 הרוגים לשנה, או שני הרוגים ליום.
גם בחזית הדיפלומטית סביר להניח שלא זו בלבד שמצבנו לא היה משתפר כפי שהשתפר אלא היה מדרדר. נכון שיש בקרב הציבור האמריקאי אהדה בסיסית ועמוקה לישראל אבל זו נבנתה במידה רבה -בעיקר בימין - בשני העשורים האחרונים (בשנות ה80 רוב הימין האמריקאי היה די אדיש לישראל, ובעיקר ראה בה מכשול לקשרים טובים יותר עם העולם הערבי - החל בניקסון וכלה בבוש האב ומלחמת עיראק הראשונה), ונבנתה על תפיסה שישראל חולקת את הערכים האמריקאים של חירות ודמוקרטיה. קשה לראות תפיסה כזו משתרשת כאשר על מסכי הטלויזיה האמריקאיים היתה מצטיירת יום יום תמונה של משטר אפרטהייד הלכה למעשה בשטחים (מיעוט של בעלי זכויות אזרח השולט מול רוב של נתינים חסרי זכויות כאלה). גם מדינות ועמים שזכו לתמיכה וידידות אמריקאית עמוקה איבדו אותה בסיטואציות כאלה - אנגליה ב56, הלבנים בדרא"פ בשנות ה80, ועוד.  על אחת כמה וכמה כאשר בשנות ה90 וה00 דור הסגרגצינויסטים הדרומיים הלך ונעלם וכל תפיסה של אפליה בזכויות אזרח הפכה להיות בלתי קבילה בציבוריות האמריקאית באופן מוחלט. וזה בארה"ב - הידידה הגדולה ביותר שלנו - לא נדבר על אירופה או שאר העולם.
ולבסוף - הנקודות הכלכליות שתיארתי קודם סביר להניח שהיו מתממשות או אף נהיות גרועות יותר, בשל שתי הנקודות לעיל.

אבל כל זה היה תועלות משניות, כלומר בהנחה שתהליך אוסלו נכשל במטרתו העיקרית, ועל כך אני חולק, או ליתר דיוק רוצה לתת פרספקטיבה אחרת - אבל על זה בחלק ב' ובחלק ג'

נ.ב. לא שכחתי פתרון לחידה - זה יגיע בפוסט הערמה הבא, בטח בשבת.

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

שלל דברים שאין לי ממש כותרת מקשרת ביניהם

1. למרות פרשיית הסקס שהתפוצצה בשבוע שעבר - בו התברר שארגון המסעדות האמריקאי שקיין עמד בראשו הגיע להסדר מחוץ לבית המשפט עם שתי נשים שהתלוננו נגד קיין על הטרדה מינית, ולמרות הטיפול האיום של הקמפיין במשבר, קיין עדיין מוביל בקרים הרפובליקאים. עם זאת,סקרים ברמה הלאומית בשלב זה הם חסרי משמעות; כאשר איווה וניו המפשייר יציבעו, המירוץ ישתנה; ומעבר לכך, כפי שמסביר נייט סילבר, המומנטום של קיין נעצר, ולפרי לקח שבוע מהופעותיו הנוראיות בדיבייטים להתחיל לצלול בסקרים מכל מקום, מעמדו המוביל בינתיים מביא לכך שמתבקש שנתחיל בו את סדרת הלעג למועמדים רפובליקאים. לא מדובר בתוכנית המס שלו, ה9-9-9, שכבר די הפכה לבדיחה, אלא לפרסומת הטלויזיונית הראשונה שהוציא:
הסגנון האפל והמוזר, סצנת העישון והחיוך המטריד משהו של קיין הביאו את כל בועת הפרשנים לתמוה מה בדיוק נסגר, ואת תוכניות הסטירה לעשות סיבוב כל אחת בתורה על המודעה. הדיילי ביסט מסכם את 6 הפארדויות הטובות, אבל האהובות עלי הן של סטיבן קולבר:
וכמובן, ג'ון סטוארט, שמציין שבשילוב עם פרשיית המין, המודעה הפכה לקצת מטרידה בעצמה:
2. הבא בתור: ריק פרי, שנאם נאום די משמעותי בניו המפשייר, ולפי הקטעים שצולמו, נראה שהוא נאם שיכור:
לאחר מכן, פרי טען שהוא "בשום פנים ואופן לא נאם שיכור", מה שהופך את העניין ליותר מטריד: אז ככה הוא נואם כשהוא פיכח?
3. ועוד בענייני ריק פרי: גם הוא הציע תוכנית מס שטוח, וגם אותה התחילו לשחוט, אבליותר משעשעת תוכנית יצירת מקומות העבודה שלו, שמתבססת על תמריצים לשוק האנרגיה וכמסתבר נלקחה בשלמותה מהצעת מדיניות של אקסון-מובייל.
4. סדרת מכתבים של 24 מחברי הקונגרס הימניים ביותר משורות הtea party, מהתוקפים העיקריים של בזבזנות הממשלה והתומכים הגדולים בצמצום הוצאותיה, ובראשם אריק קנטור, מגלים כי הם במקביל גם דואגים להזרים כסף מתוכניות ממשלתיות למחוזות שלהם - כולל מחוק התמריצים של 2009, אותו הם מכפישים בראש חוצות.
5. אין תוצאות מסקרים ארציים בשאלה הזו, כי סקרים ארציים לא שואלים אותה, אבל סקר שנערך לאחרונה בפלורידה (מדינה מתנדנדת שנוטה לייצג את מצב הרוח הלאומי) מגלה ש49% מהנסקרים מסכימים עם הטענה שהרפובליקאים מחבלים בכוונה בכלכלה כדי לפגוע בסכויי הבחירה מחדש של אובמה, מול 39% בלבד שלא מסכימים. אם אובמה יהיה חכם מספיק הוא יכול להצליח להפוך את הסרבנות הרפובליקאית לנטל, אה-לה קלינטון של 96.
6. פיו ערכו סקר ענק על הפערים הבין דוריים בארה"ב של ימנו. רוב הפרשנים הפוליטיים התיחסו למסקנות הפוליטיות המיידיות - בעיקר לבעיה של אובמה שכן ב2008 הוא נבחר עקב תמיכה אדירה של דור האלפיים - ילידי 1981-93 - וכעת הדור הזה עדיין תומך בו, אבל פחות. אבל מעבר לכך יש בסקר הזה הבה נתונים מעניינים, בין השאר נתון שתומר פרסיקו שם אליו לב, והוא שהדורות הצעירים הרבה פחות מזדהים דתית:
ולא מדובר במצב בו אנשים פחות דתיים בצעירותם ואח"כ נהיים יותר דתיים; האחוזים נשארים פחות או יותר שווים בקרב הדורות השונים לאורך השנים, ואם כבר אז ישנה גדילה קטנה באחוז אי ההשתייכות הדתית עם השנים גם בקרב הדורות המבוגרים יותר. אלה עדיין לא מספרים אירופאיים, אבל עדיין דיבה למפלגה הרפובליקאית לדאוג בטווח הארוך.
7. זה פשוט מגניב (מוקדש לניצן בשם אהבת הפיזיקה):
8. וזה יפהפה (לקח כמעט שנה ליצור את הקליפ וכ288,000 סוכריות, אבל התוצאה שווה):
9. ב"המודיע" לא חותכים רק נשים אלא גם מחשבים
10. מה הייתם עונים לזה:
ועוד ויארציה: ומה אם התשובות הן: א. 50%, ב. 33%, ג. 60%, ד. 0%? (באדיבות גרג מנקיו)
11. וקצת טריוויה - הידעתם כי:
         בקנדה יש מיקוד מיוחד לכתובת "סנטה קלאוס, הקוטב הצפוני", והוא HOH OHO
         התיקון ה16 לחוקה שאושר ב1913, שמאשר באופן מוגדר ומפורש לגבות מס הכנסה פדרלי, נהגה וקודם על ידי תומכי היובש, הלא הוא האיסור על מכירת אלכוהול, שאושר שבע שנים לאחר מכן בתיקון ה18 (התיקון היחידי שבוטל לאחר מכן) וזאת מכיוון שלפני חקיקת מס הכנסה, המקור העיקרי להכנסות הממשל הפדרלי היה מכס ומסוי על אלכוהול.
12. כשעמדתי לצפות מחדש במערכון הידוע של החמישיה הקאמרית על חיוכו של יגאל עמיר, מיד לאחר רצח רבין, הייתי בטוח שאצא מכך מדוכא. אחרי הכל, יש יסוד סביר לטענה שבמידה מסויימת רצח רבין הצליח; אם רבין לא היה נרצח הוא לא בהכרח היה מוביל את תהליך אוסלו לתוצאות טובות יותר אבל יש אפשרות כזו. מכל מקום, יצאתי מהצפיה דווקא מעודד. 16 שנה אחרי, חלק מהדברים הדרדרו אבל חלק אחר דווקא השתפר (רבין למשל, לא הצליח להביא את עצמו לפנות התנחלויות והיום ברור לכולן שהן בדרך להתפנות, אלה מהן שלא פונו כבר). מכל מקום, הרהביליטציה ליגאל עמיר עוד לא קרתה, השבח לאל. אז הנה רמי הויברגר (וואוו, הוא ממש נראה צעיר כאן):

שבוע טוב.


יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

נקודת הזכות של רון פול

מצב הפריימריז הרפובליקאים התייצב פחות או יותר, ובגדול אפשר לחלק את המועמדים לשלוש קבוצות:
הקבוצה הראשונה (שהיא קבוצה כמו שהשמש הוא מין, כפי שאמר הרמב"ם) היא מיט רומני. המועמד המוביל פחות או יותר, אבל שחלקים נבחרים מהאלקטורט הרפובליקאי ממש ממש לא אוהב אותו, ולכן מחפש כל הזמן מוביל חדש.
הקבוצה השניה: קבוצת המועמדים שמנסים להיות ה"מועמד שאינו מיט רומני", ולתפוס בדיוק את קבוצת המצביעים הנודדים שתיארנו לעיל. רובם ימניים קיצוניים למדי, ובגדול יותר מקבוצה זוהי סדרה של מועמדים שעלו לרגע בסקרים וקרסו לאחר מכן כדי להיות מוחלפים במועמד הבא: מישל בקמן, לאחריה ריק פרי, ועכשיו הרמן קיין. כרגע נראה שהרמן קיין מחזיק מעמד, ועומדת לזכותו העובדה שפשוט אין זמן למועמד חדש לתפוס את מקומו כ"מועמד השבוע", אבל מאידך בדיוק התפוצצה פרשיית מין שלו - שתי מתמחות מאשימות אותו בהטרדה מינית מימיו כראש איגוד המסעדות האמריקאי - כך שיש לו עוד סכנות רבות, מה גם שרוב הפרשנים לא ממש מאמינים שמועמד חסר כל נסיון ציבורי וללא שום תמיכה ממסדית או ארגונית ינצח - אבל אין לדעת.
ויש את מועמדי השוליים. ג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר שיש לו את הכל חוץ מזה שהוא הרבה יותר מדי מתון עבור הרפובליקאים וחוץ מזה, הוא עשה את החטא הנורא מכל ושירת כשגריר בסין תחת ממשל אובמה; ניוט גינגריץ' שאיבד הרבה מהמוניטין שלו בניהול קמפיין גרוע שתחילתו בקריסה לאחר שהתנגד לתוכנית התקציב של פול ראיין, שהפכה לאורתודוקסיה רפובליקאית; ריק סנטורום, הסנטור לשעבר מפנסילבניה, גם הוא בצד המאוד מאוד ימני של המפה והוא מנסה כל הזמן להעלות את הנושאים התרבותיים-חברתיים: הפלות, נישואי הומוסקסואלים, תפילות בבתי הספר וכד', אבל זה לא כל כך תופס כי כולם מתעניינים בכלכלה.
ויש את רון פול. רון פול הוא חבר קונגרס מטקסס שרץ כבר פעם שניה קמפיין חסר סכוי לנשיאות. יש לו עדת מעריצים קנאים, אבל הקמפיין שלו חסר סכוי כי הוא מחזיק בעמדה מאוד חריגה ומאוד קיצונית בארה"ב ככלל ובמפלגה הרפולביקאית בפרט: הוא ליברטריאן קיצוני, שמאמין כי הממשלה הפדרלית צריכה להצטמצם באופן דרסטי בפעילותה - בגדול, הוא היה רוצה לחזור לממשל פדרלי של לפני התקופה הפרוגרסיבית, כלומר סוף המאה ה19 - אבל בכל התחומים: הוא מאמין שהממשל לא צריך להתערב לא בחיי הכלכלה, לא בחיי התרבות והדת של האזרחים וגם לצמצם משמעותית את תפקידה של אמריקה בעולם. בשתי הנקודות האחרונות, הוא כמובן מיד נפסל על ידי שני חלקים משמעותיים מהקואליציה הרפובליקאית - השמרנים הדתיים והנצים הבטחוניים. אבל גם בנקודה הכלכלית הוא כל כך קיצוני, שנראה שלחלק מהרפובלקאים קצת קשה לעכל אותו: הוא טוען נגד הפדרל רזרב מזה שנים וטוען שצריך לפרק אותו (כיום גם אחרים הצטרפו לדרישה הזו, אבל זה חדש); הוא טוען שצריך לבטל את התיקון לחוקה המתיר לממשל הפדרלי לגבות מס הכנסה, ובכך לבטל את מס ההכנסה הפדרלי; ולא בכדי השאלה הפרובוקטיבית באחד הדיבייטים הרפובליקאים, על האם צריך להפקיר אדם צעיר ללא בטוח בריאות שנפגע בתאונת דרכים ללא טיפול, הופנתה אליו (לזכותו יאמר שהוא ענה "לא", והקהל הוא שצעק "כן").
ובכל זאת, אני דווקא רואה נקודת זכות גדולה ברון פול: הוא בעצם המועמד היחיד עם תפיסת מדיניות אמיתית.
למה אני מתכוון? אם מסתכלים על הצעות המדיניות של הרפובליקאים, הם מתבססים על שני רציונאלים, שאף פעם לא מודים בהם. הרציונאל הראשון הוא לעשות כל מה שהדמוקרטים לא עושים, או ליתר דיוק להתנגד לכל מה שהדמוקרטים עושים - ללא קשר לתוכן המדיניות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ביטוח הבריאות: חוק ביטוח הבריאות של אובמה בוסס - כפי שכבר  סיפרתי לעייפה בבלוג - על חוק בריאות דומה למדי שאותו העביר מיט רומני במסצ'וסטס, וחוק זה בתורו בוסס על האלטרנטיבה הרפובליקאית לחוק הבריאות שניסה ביל קלינטון להעביר בתחילת כהונתו, מאמץ שרוכז על ידי הלירי קלינטון ולכן נקרא "הילריקייר". כמה מהאלמנטים המרכזיים בחוק של אובמה - בהם החובה לרכוש ביטוח בריאות - הם רעיונות רפולביקאים קלאסיים; הדמוקרטים היו מעדיפים פשוט ביטוח בריאות ממלכתי - ולכן לא פלא שהורתם במיטב מכוני המחקר הרפובליקאים כמו קרן הריטג'. אלא מאי? שמי שניסה להעביר את החוק הוא ברק אובמה, דמוקרט, ולכן החוק הפך מיד בעיני הרפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז גי'נגיס חאן.
תאמרו: אה, בודאי - לרפובליקאים יש אלטרנטיבה ימנית יותר לבעיות הבריאות ואותה הם מעדיפים. אז זהו, שלא: אף רפובליקאי לא הציע הצעה רצינית לפתרון בעיית הבריאות מכיוון שהבעיה העיקרית שהחוק בא לפתור - האחוז הבלתי נתפס של אנשים ללא ביטוח רפואי - לא ממש מעניין אותם, כי האנשים האלה הם עניים.
וכאן אני מגיע לרציונאל השני: עם כל ההאשמות הרפובליקאיות את הדמוקרטים שהם מלבים מלחמת מעמדות, הרציונאל העיקרי השני למדיניות הרפובליקאית דימינו היא עצמה מלחמת מעמדות של העשירים נגד העניים והמעמד הבינוני נמוך. אני לא מדבר על עצם הפרוייקט של הקטנת הממשלה - שעליו ניתן להתוכח, שכן ניתן לטעון שהממשלה לא מסייעת לעניים אלא רק מזיקה להם ומבזבזת כסף בדרך. אני מדבר על הצעות מדיניות שנועדו במובהק להיטיב עם העשירים על חשבון העניים, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא תוכניות המס. שני מועמדים משמעותיים - קיין ופרי - הציגו תוכניות מס שאפתניות בשבועיים האחרונים, שעיקרן לשטח את שיעור המס, והתוצאה הישירה שלהן היא לא רק הקטנה דרמטית של שיעור המס על עשירים אלא גם הגדלה ישירה של שיעור המס על עניים. הרפובליקאים טוענים כי הם בעד "הורדת מס לכל אמריקאי", עד שהם נזכרים לטעון שכ50% מהאמריקאים לא משלמים מס הכנסה פדרלי (לא מדוייק, אבל לא נכנס לדקויות) והם דורשים - וזו דרישה שעלתה מכל המועמדים - ש*יועלה* שיעור המס על אלה - החלקים העניים ביותר בחברה.
כולם, חוץ מרון פול. כאן אני חייב לתת לו את הקרדיט. פול ליברטריאן קיצוני, ואפשר לחלוק עליו, אבל אתה רואה בכל הדיבייטים ובכל הנאומים והראיונות איתו שהצעות המדיניות שלו באות מאידיאולוגיה סדורה. באותו דיבייט שעלה עניין ה50% שלא משלמים מסים, הוא קפץ לסתור את הדוברים שלפניו (אאז"נ זו היתה מישל בכמן) באמירה: "אני לא בעד להעלות להם מסים, אני בעד להוריד לכולם מסים!". הוא מסביר באורח מאוד משכנע שללא קשר למדיניות המס האפקטיבית, כל הוצאות הממשלה הן מס בצורה כלשהי - עלינו, על הדורות הבאים או בצורת אינפלציה - ובכך סותר את השקר הגדול מאז ימי רייגן, שניתן לקצץ במסים ללא קיצוץ בתוכניות פופולאריות כי "קיצוץ המסים ישלם בעד עצמו" (לשקר האדיר הזה מגיע פוסט נפרד). הוא לא בורח מהצעותיו לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הבטחון - עמדה מאוד לא פופולארית באלקטוראט הרפובליקאי - ובהתנגדות למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, ואפילו מתנגד לסיוע הכלכלי לישראל. זה כמובן שם אותו בצד ההפוך ממני בערך בכל נושא (חוץ מאויל המלחמה בעיראק), אבל הוא מועמד שצריך להעריך: לפחות אפשר לעשות איתו דיבייט הגון.

בקטנה ולא קשור:
א. בפינת המיזוגניה השבועית: הוניגמן חותכת בברוטליות את סנדי בר ממודעותיה בירושלים. לא שיוצא לי לקנות שם גם כך, אז נותר לי רק לקרוא להצטרפות לחרם.
ב. חברי השונים, ידעתם איפה להתמקם: המיקוד שמכיל הכי הרבה משקי בית שהם במאיון העליון בארה"ב הוא במקבילה האמריקאית לביצה (וגם מקומה של אלנה קגן, האישה והכנוי), הלא הוא האפר ווסט סייד.