בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 29 בדצמבר 2012

10 המלים השבועיות של נפתלי בנט

היבודל השבועי של פוסטי "עשר מילים" של חביב הבלוג נפתלי בנט (הסבר לפינה כאן)

1. בנט הציג תוכנית כלכלית ברמת פוסט בפייסבוק השבוע:
**
ממשלת ישראל חילקה כספים שאין לה, ולכן אנחנו מצויים בגירעון של כ20 מיליארד ש"ח (!). כרגע, מכיון שאנחנו לפני בחירות, פוליטיקאים מעדיפים שלא לדבר על זה, ועוסקים יותר בהבטחות של הטבות.
**
אבל זה לא יקרה, כי אין. כמו שבמשפחה שלכם אם אתם נקלעים, חלילה, לאוברדרפט של 80,000 ש"ח, אין מה לדבר על הוספת חוגים, על יציאה לחו"ל או על קניית מסך פלאזמה, כך אותו דבר ברמה הלאומית.
**
אז מה עושים? קודם כל מה *לא* עושים? לא מגדילים יעד גירעון, כפי שמדברים. הרי מה זה הגדלת יעד גירעון? זו החלטה מודעת להגדיל את האוברדרפט, ליטול עוד חובות. מכיון שזה נשמע יפה, מקצועי וכלכלי ("יעד גירעון"), חושבים שזה בסדר. אבל זה כמו שאבא בבית יאמר: "בואו נגדיל את האוברדרפט שלנו ל100,000. נחליט על זה יחד, או-קיי?" המשמעות היא העברת הצרות שלנו לילדים שלנו, עם ריבית דריבית. לא עושים דבר כזה!
**
וגם לא מבטיחים עוד הוצאות של 138 מיליארד ש"ח כפי ששלי יחימוביץ עושה. פשוט אין.
**
וגם לא פוגעים בחינוך ובחלשים ביותר (קיצבאות זיקנה ונכות). פגיעה נוספת בהם היא סכנה לחיי אדם ופגיעה אנושה באיכות חייהם של החלשים ביותר.
 **
אז מה כן? לא קל. הנה תכנית: - קיצוץ בתקציב הביטחון של 3 מיליארד ש"ח, ולא בכוחות הלוחמים, אלא בתקורה שוטפת - יצירת תכניות החזרת מקבלי קיצבאות למעגל העבודה. היום יש לא-מעט מקבלי קיצבאות והבטחת הכנסה, שניתן להכשיר אותם ולשלב אותם בעבודה, אך הממשלה חדלה זאת בלחץ גורמים אינטרסנים. ישנם גם לא מעט מקבלי קיצבאות שעובדים בשחור, ואם ייאלצו להיכנס לתכנית, הם ייחשפו ויפסיקו למשוך את הכספים שלנו. - רפורמה במגזר הציבורי וייעול משמעותי - קיצוץ רוחב בכל משרדי הממשלה (כן, אין ברירה) - מלחמה אגרסיבית בכסף השחור - הסטת פרוייקטי תשתית מתקציב הממשלה למודל BOT, כלומר במימון פרטי (כמו למשל, בכביש 6). אבל, חבר'ה, צריך להבין את המשמעות: בעתיד יגבו מאיתנו כספים על כך, או שהממשלה תשלם למפעיל כסף. כלומר, אין כאן ארוחת חינם. - הגדלת היצע הקרקעות, הגדלת כמות הבנייה (יגדיל הכנסות ממסים) - הכנסת חרדים ונשים ערביות למעגל העבודה: מרוויחים פעמיים - פחות תשלומים להם, יותר מס הכנסה עבור כולנו. - ולבסוף, הגדלת מסים, בתלות בהיקף שאר הקיצוצים. להערכתי העצובה, לא יהיה מנוס מכך.
 **
זו האמת. אלו צעדים קשים, אך לא תהיה ברירה.
וואוו, איפה נתחיל.
1. נתחיל בתחביב של בנט להעתיק talking points רפובליקאים. אז לא, תקציב מדינה הוא לא כמו תקציב של משק בית. מדינה יכולה למשל להגדיל את ההכנסות ע"י העלאת מסים, מה שלמשק בית יותר קשה לעשות (אחד המפרנסים יכול לקחת עבודה שניה אבל זה הרבה יותר בעייתי). גם עלויות ההלואה של המדינה הרבה יותר נמוכות מזה של משק הבית, בעוד שהיכולת של מדינה להשקיע כספים כך שהכלכלה תתפתח ולכן הכנסותיה יגדלו בעתיד - שזה הרציונאל בלקיחת הלוואות - הרבה יותר גדולה מזה של משק בית. בקיצור, להניח שתקציב המדינה יכול להיות מנוהל כמו תקציב משק בית זה לעשות צחוק מהעבודה.
2. הנסיון להלך אימים במצב גרעון קטסטרופאלי - "20 מיליארד ש"ח (!)" - גם הוא העתקה די ישירה לא כ"כ חכמה מארה"ב. שם באמת יש גרעון משמעותי למדי של 8-9% מהתוצר, וחוב מצטבר של מעל 100% מהתוצר. בארץ הגרעון ביחס לתוצר הוא 3%, מהנמוכים בOECD, והחוב ביחס לתוצר הוא 74%, כמו ממוצע הOECD (עלות החוב בישראל יותר גדולה מרוב מדינות המערב - בשל הסיכונים הבטחוניים - ולכן גרעון דומה מתרגם לחוב גבוה יותר). יש בעיה כלכלית מאוד חמורה אחרת, שנובעת לא מכך ש"ממשלת ישראל חילקה כספים שאין לה" אלא מירידה משמעותית במסים מזה כשנה, שנתניהו החליט להתעלם ממנה בתקווה שתעלם והיא לא נעלמה.
3. "נקלעים לאוברדראפט של 80,000 ש"ח" - למה דווקא 80,000 ש"ח? למה לא 100,000? או 20,000? לנפתלי פתרונים.
4. "לא מגדילים גרעון, כמו שכולם מדברים" - מי בדיוק מדבר? שתי המפלגות היחידות שהציגו איזושהי תוכנית כלכלית נורמלית - העבודה ומרצ - לא הציעו להגדיל גרעון. המפלגות האחרות לא הציגו באמת תוכנית כלכלית, וזאת ביקורת לגיטימית, אבל זה לא מה שבנט אומר. וגם אם כן, ההשואה שבנט עושה לועגת לרעיון, אבל הוא היה נשמע יותר הגיוני אם משפחה היתה אומרת: "היתה לנו עכשיו תקופה קשה (נניח, יצאנו למבצע צבאי), ניקח הלואה שנוכל להחזיר אותה כשיהיה טוב יותר, במיוחד שכיום הריביות נמוכות בטירוף"; נכון?
5.  שלי יחימוביץ מדברת על 138 מיליארד ש"ח ב5 שנים. מכיוון שבנט מדבר כאן על תקציב שנתי, מדובר על 28 מיליארד שקל. אבל אז זה לא היה מפחיד את הציבור מספיק. או שבנט לא קרא את התוכנית עד הסוף.
6. "פשוט אין". מי אמר? "פשוט אין" מניח שרמות המסים של ימנו הם גזרה משמיים. לא בהכרח, אפשר להעלות מסים (כמו שבנט עצמו מציע בסוף הפוסט). יכול להיות שלא כדאי, כי יהיו לכך תוצאות לא מתוכננות, אבל אז הדיון צריך להיות: האם כדאי להעלות מסים כדי לספק את השירותים א. ב. ו-ג, או שלא?. האמירה "פשוט אין", לא ממש נכונה.
7. ועכשיו מגיעים להצעות של בנט, מין רשימת מכולת שכזו. אז נעבור פרה פרה. קודם כל קיצוץ בתקציב הבטחון. זו הצעה מבורכת. באמת. כמו כל גוף לא מבוקר, בצה"ל יש הרבה מאוד כסי שומן. אלא מה? בנט אומר שניתן לקצץ "3 מיליארד ש"ח, לא בכוחות הלוחמים אלא בתקורה שוטפת". למה 3 מיליארד דווקא? מאיפה בא המספר הזה? אולי אפשר פי שניים? אולי אי אפשר גם את זה? הלאה. להכניס מקבלי קצבאות חזרה למעגל התעסוקה. אני לא בטוח למה בנט מתכוון לגבי התוכנית שהממשלה חדלה להכשרת מקבלי קצבאות; אם הוא מתכוון לתוכנית וויסקונסין אז התוכנית הופסקה אחרי הפיילוט כי היא היתה כשלון חרוץ. אם הוא מתכוון לשירות התעסוקה, כדאי שידבר עם ביבי ידידו שמייבש אותו בקביעות. את הלוגיקה בין מקבלי קצבאות להון שחור לא ממש הבנתי, נראה לי שבנט עצמו לא הבין. הלאה. פרוייקטי BOT. בוקר טוב נפתלי, שנות ה90 קוראות לך; מאז שנות ה90 כמעט כל פרוייקטי התשתית הגדולים נעשו בשיטת BOT (כביש 6, כביש 431, מנהרות הכרמל, מתקני ההתפלה, מתקן הסינון של המוביל הארצי, תחנות כח). למעשה, חוץ ממחלפים אין כמעט פרוייקטי תשתית בישראל שלא נעשים כך. הלאה. קיצוץ רוחבי. אבל כזה שלא פוגע בחינוך או ברווחה. אז במה כן? וכמה? ומה המשמעות? ולבסוף הגענו להעלאות מסים - כששלי יחימוביץ' הציעה אותן, בצורה מפורטת, זה כי היא "לא מבינה מה זה לנהל עסק קטן", אבל בנט כן מבין. כל כך מבין שהוא חושב שרו"ח משלם מס חברות. וגם מציע "העלאות מסים" - בלי לומר אילו מסים, כמה הוא חושב שזה יכניס, וכד'. בקיצור, צחוק מהעבודה כבר אמרנו?
2. שני פוסטים חביבים על מערכת המשפט:
על ליברמן:
די
**
החקירות נגד ליברמן נמשכות כבר 13 שנה. הבחירות יתקיימו עוד חודש. היה ניתן לדלג על הסיבוב המשטרתי הנוכחי עד לאחר הבחירות. בחירות מנצחים או מפסידים בקלפי, לא בחדרי החקירות. גם לעינוי הדין יש גבול.
**
אם צריך לחקור ולהעמיד לדין שיעשו זאת לאחר הבחירות.
 **
את הויכוחים עם אביגדור ליברמן נערוך בכנסת או בתעמולת הבחירות. שם מקומם
ספין יפה של ליברמן על ה"חקירות שנמשכות 13 שנה", אבל למעשה החקירה הזו היא מ2007, בעקבות מסמך מפליל שליברמן שכח על שולחן עבודה. התמשכותה היתה כמעט לחלוטין בשל ליברמן עצמו, שעשה כל שביכולתו להאריך אותה. זה כמובן לגיטימי, אבל אז הוא לא יכול להתלונן שהחקירה מתמשכת אם הוא עצמו מאריך אותה. שנית, אורך זמן החקירה לא רלוונטי לגבי האם צריך או לא להעמיד אותו לדין. את אלפרון חוקרים כבר 20 שנה, זה לא סותר את זה שאם יתפסו אותו סוף סוף צריך להעמידו לדין. ולבסוף, בנט מבלבל במקצת בין ויכוח פוליטי  לבין עברה על החוק. אם ליברמן פושע, צריך להעמידו לדין; זה לא קשור למערכת הבחירות או לכנסת.
ועל גלנט:
הגיע הזמן שהממשלה תחזור למשול והשופטים יחזרו לשפוט
**
לפני שעה קלה נוקה האלוף יואב גלנט מ"פרשת הבית במושב". אין להאשמות נגדו שחר. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא מה קרה למדינת ישראל. איך ב20 שנה האחרונות איפשרנו למערכת המשפט לשלוט במדינה.
 **
מאז "המהפיכה החוקתית" של השופט אהרון ברק מדינת ישראל עוברת תהליך משפטיזציה. הכל שפיט. בית המשפט מתערב בכל עניין.
 **
כל שר מכיר זאת. רוצים לסלול כביש חשוב? היועץ המשפטי בולם. רוצים לבנות אזור תעשייה, היועץ המשפטי עוצר. לו היו רוצים להקים את המוביל הארצי כיום לא היה אפשר בגלל בג"צ ואלף יועצים.
 **
הארוע החמור מכל היה עם יואב גלנט. ראש הממשלה ושר הבטחון החליטו שיואב גלנט הכי מתאים לתפקיד הרמטכ"ל, ובשל סיפור מקושקש המינוי שלו נבלם! רה"מ חשש, בצדק, מבג"צ.
 **
חייבים להחזיר את השפיות. לתת לממשלה למשול ולשופטים לשפוט. להפסיק את המשפטיזציה. לא, רבותיי. לא הכל שפיט.
חבל, חבל שבנט לא קורא את המאמר עד הסוף. אם היה קורא, היה מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה; גלנט לא נוקה מאף אחת מהאשמות שהביאו לכך שלא ימונה: הטענה כי פלש לשני שטחים לא לו, ופינה אותם רק לאחר מכן בהוראה ישירה של היועץ המשפטי ושל מבקר המדינה, עדיין בתוקפה, כמו גם הטענה ששיקר למבקר המדינה. הסיפור כאן הוא שבאחד השטחים שגלנט פלש אליהם ולאחר מכן פינה, בתשריט שהגיש השטח צוייר כשייך לגלנט ועכשיו תיקנו אותו כך שהוא מצוייר כשטח ציבורי. אם כבר, התיקון רק מחזק את העובדה שגלנט פלש לשטח ציבורי.
לגבי ה"משפטיזציה", זה ויכוח קצת רציני מדי לרמת פייסבוק, אבל בגדול - כן, כל שר וכל פרוייקט צריך לקיים את החוק. איזה ניג'וס הקטע הזה של שמירה על החוק, נכון?

3. אני בכוונה לא נכנס לעניינים היותר פופולאריים על בנט (סרבנויות, מאחזים וכד'), כי הם פחות מעניינים לדעתי. ובכל זאת שתי קטנות שלא יכולתי להתאפק מתגובתו הערב לסאגת המאחזון ליד רמאללה:
עכשיו גם את, ציפי לבני?
(נא שתפו כדי לתקן את נזקי מתקפת השבת הקבועה)
**
זה נהיה נוהל חדש של נתניהו, ועכשיו גם לבני מצטרפת. בשבת שעברה נתניהו הסתער על כל ערוצי החדשות נגדי, והשבת ציפי לבני עושה זאת.
 **
מסיים לעשות הבדלה עם המשפחה אחרי שבת שקטה ונעימה בבית, פותח את החדשות ורואה שציפי לבני תוקפת אותי: "בנט והרבנים הקיצוניים הובילו אנשים לאותה גבעה בכוונת מכוון בכדי ליצור חיכוך עם חיילי צה"ל ומצב של סירוב פקודה" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4325825,00.html
 **
איזו גבעה? איזה רבנים? את מי הובלתי? על מה, לעזאזל, את בכלל מדברת? what the hell?
**
במהלך השבת מכניסים לי לפה מילים שלא אמרתי ("בנט קרא לסירוב פקודה"), מעשים שלא עשיתי ("בנט הוביל אנשים לגבעה"), תוקפים אותי ("בנט קיצוני וכו, וכו') - וכל זה במהלך השבת, כשאני אפילו לא שמעתי על כך ולא יכול להגיב. ואז יוצאת השבת, ואני צריך להוכיח שאין לי אחות (אגב, באמת אין לי אחות. רק שני אחים גדולים)
**
בקיצר, תירגעו. לעצם העניין: אם יש מאחז בלתי חוקי שמצריך פינוי, אפשר לעשות את זה ביום חול ולא בשבת. נו, באמת. קצת שכל ישר לא יזיק לאף אחד.
 **
ובשום מצב, אף פעם, תחת שום נסיבות לא פוגעים בחיילי צה"ל. נקודה.
 **
שבוע טוב ורגוע. נפתלי
**
נ.ב. - אם בעתיד אהיה בתפקיד ביצועי עם הקשר ביטחוני, לא תהיה בעיה עם השבת. אתפקד בצורה מלאה בכל אירוע, פיגוע, מלחמה, מבצע וכו. עשיתי זאת בעבר כמפקד פלוגה ומפקד כוח במלחמה, ואעשה זאת גם בעתיד. אבל תרגילי בחירות אינם בגדר "פיקוח נפש"... בינתיים אומר לחבריי הפוליטיקאים: לכל שבת יש מוצאי שבת

אז א. התשובה לשאלה "איזה רבנים" היא למשל הרב דב ליאור, שהוביל את המפגינים למאחז השבת, והוא גם חבר מרכזי  בועד רבני מפלגת "תקומה", שהיא חלק מרשימת הבית היהודי בעקבות הסכם האיחוד שבנט עצמו הוביל.
ב. באמת חבל שכל ההתרחשות הזו קורה בשבת. כמובן, שזה קשור לעובדה שעליית המפגינים למאחז קרתה לקראת שבת, במסגרת "שבת חיזוק" למאחז.

יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

ערמת לינקים 27.12.12

1. "ישראל היום" במפגן של עיתונות במיטבה: לפני כמה ימים הוא דיווח  על "מיג סורי שערק בחודש יוני לירדן, הוכשר לשאת נשק כימי ואף לפעול ללא טייס". למאמר לוותה תמונה שכותרתה "מיג סורי בירדן". אלא מאי? מתברר שזו בכלל תמונה שצולמה במצרים לפני למעלה משנתיים, ופרוסמה כבר בישראל היום עצמו.
2. אורית בין חיים מפעילה בלוג חמוד ששמוUnderground New York Public Library ובו צילומים של נוסעים ברכבת התחתית הקוראים ספרים, וזהוי של הספר אותו הם קוראים. בפוסט לקט מיוחד היא אספה את כל החרדים. התוצאות לא מפתיעות: הספר הפופולארי ביותר הוא תלמוד, ולאחר מכן תורה, בעיקר ביום חמישי בערב או ששי (כהכנה לפרשת השבוע, כנראה).
3. רוב מדינות העולם מחזיקות מאגרים אסטרטגיים של משאבים חיוניים לעת צרה; המקובל מכולם הוא נפט. מתברר שקנדה לקחה את העניין צעד נוסף קדימה, ובקוובק ישנם מאגרים אסטרטגיים של רוטב מייפל. לפני שאתם מגחכים, בראד פאלמר מסביר למה זה למעשה ממש הגיוני.
4. לאחר שבוע של שתיקה בעקבות מסע ההרג בבית הספר בקונטיקט החליטו בNRA, שדולת הרובים החזקה, לשבור שתיקה בנושא, ובמסיבת עיתונאים פרשו את הצעותיהם לשנוי הרגולציהכדי להפוך את רחובות ארה"ב לבטוחים יותר. אם חשבתם שהם הגיעו, אחרי שיקול רב, למסקנה שיש מקום להגביל לפחות חלק ממכירת הרובים החופשית ברחבי ארה"ב, תחזרו לקורא את הפוסט אחרי שתתפכחו משכרותכם. מה שהציע יו"ר הNRA הוא להציב שומר חמוש בכל בית ספר. מעבר למופרכות של עניין, דייב וויגל מזכיר פרט קטן - שבבית הספר בקולומביין, קולורדו, שבו התרחש מסע ההרג הנורא ב1998 שהפך לדגם של מסעות הרג כאלה, היה שומר חמוש. זה לא ממש עזר.
5. משמרות המהפכה של איראן השיקו אתר תעמולה חדש בעברית. יש שם שגאות תרגום משעשעות, אבל זה לא ממש מפתיע. מה שמעניין הוא שכפי שתמר עילם גינדין מאבחנת, אלה שגיאות שמאפיינות דוברי ערבית, ולא דוברי פרסית. יתכן שזה מחזק את טענתם של מפגינים מהמהומות ב2009, שטענו כי התמיכה במשטר בקרב האוכלוסיה כה חלשה ש כל דרגי השטח של הבסיג' הם ערבים שיעים שיובאו לאיראן ממדינות ערב.
6. אחת האסטרטגיות של הרפובליקאים במדינות מפתח לסייע למיט רומני לנצח בבחירות היתה לעצב את האלקטורט - ע"י חקיקת חוקים שנועדו להקשות על ההצבעה, בעיקר על בני מיעוטים וצעירים, למשל בחוקים המצמצמים הצבעה מוקדמת או הדורשים הצגת תעודות זהות לשם הצבעה. רבים מהחוקים האלה נפסלו על ידי בתי המשפט, וגם במקומות שלא, השיטה די כשלה - מצביעים די כעסו על כך שמנסים למנוע מהם להצביע ובמדינות רבות אנשים עמדו בתור למשך שעות (במקרים מסויימים בפלורידה - כמובן - 6 שעות ויותר) כדי להצביע. אז הרפובליקאים למדו לקח: מפלגה רפובליקאית של גברים לבנים זועמים לא תצליח לנצח באלקטורט האמריקאי של ימנו. אז צריך לעוות את השיטה. וכך, עולות במספר מדינות שברמה הנשיאותית הן מדינות מתנדנדות או נוטות מעט לדמוקרטים, אבל נשלטות כעת ברמה המדינתית על ידי רפובליקאים בשל הגל הרפובליקאי של 2010 - בפרט, בפנסילבניה, באוהיו, בוירג'יניה ובוויסקונסין - סדרת הצעות חוק מדינתיות שישנו את שיטת הקצאת האלקטורים כך שהאלקטורים יוקצו לפי מחוזות קונגרסיאליים. זו עזות מצח די מרשימה  שכן לא זו בלבד שהשיטה הזו מקטינה את מס' האלקטורים הדמוקרטיים בחצי בערך מכל מדינה כזו - בעוד מדינות רפובליקאיות כמו טקסס ימשיכו להשתמשמ בשיטת winner takes all - השימוש במחוזות קונגרסיאליים יהפוך את העיוות לכיוון הרפובליקאי ליף יותר חריף, וזאת מכיוון שמפת המחוזות עוצבה על ידי בתי מחוקקים ומשלים רפובליקאים ב2010 והיא מאוד מאוד נוטה לרפובליקאים. כך למשל, אם היו משתמשים בשיטה הזו ב2012 פנסילבניה היתה מקצה רק 7 מתוך 20 האלקטורים שלה לדמוקרטים למרות שהקמודרטים זכו ברוב הקולות המדינה.
7. ג'ים דמינט, הסנטור הארכי-שמרן מדרום קרוליינה (ואחד מהמנהיגים הבולטים במחנה הארכי-שמרני בסנט) החליט לפרוש מכהונתו כדי לעמוד בראש הHeritage Foundation, אחד ממכוני המחקר החשובים בצד הימני. מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי החליטה למנות במקומו את חבר הקונגרס טים סקוט, חבר קונגרס מהtea party שנבחר ב2010. סקוט הוא רפובליקאי שחור, שזה די חריג בימנו. ככזה הוא גם יעשה הסטוריה: הוא יהיה הסנטור השחור הראשון ממדינות הדרום מאז שהסתיימה תקופת הרקונסטרוקציה ב1877. סקוט גם יהיה הסנטור השחור היחידי הבעל"ט. ובפינקטריה של ממש, גם הוא וגם הסנטור השני מדרום קרוליינה, לינדזי גראהם, רווקים (ושניהם מאד דתיים), מה שהופך את דרום קרוליינה להיות המדינה היחידה באיחוד שלא מיוצגת ע"י אף סנטור/ית נשוי/אה. Make of that what you will.
8. בפינת ה"מחקר ממש ממש מגניב": במשפחות עניות, אמהות מפיקות חלב אם עשיר יותר עבור הבנות, ובמשפחות עשירות, עבור הבנים.
9. ברוח הצעתו הצנועה של ג'ונת'ן סוויפט, סטיבן מאפסון מציע לפתור את בעיית החוב הלאומי האמריקאי ע"י מכירת אלסקה. (דרך גרג מנקיו)
10. יש מדינות יותר מושחתות מאיתנו, ואפילו מיוון. בפקיסטאן למשל, 60% מהממשלה ולמעה מ2/3 מהשרים לא שילמו כל מס הכנסה בשנה שעברה (זהירות, PDF)
11. ויזאוליזציה חביבה של המצוק הפיסקאלי הבעל"ט.
12. ההרחקה של רוב מפוקס אחרי הפדיחה של ליל הבחירות החזיקה בדיוק 27 יום. הוא חזר לפוקס לפני שבועיים.
13. ככה מחלקת הכלכלה הל הרוורד החליטה לקבל את פני הסטודנטים החדשים:
(http://www.youtube.com/watch?v=VWLylAuLO2k). האמת, יצא חמוד. אני תוהה האם סגל המשפטים או מדמ"ח של העברית יעז לעשות דבר כזה.

יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

בקטנה

ידיעה די קטנה בהארץ, שהתפספסה בכל דיון הסרק על הסרבנות כן-או-לא של בנט (יש מה לרדת על בנט, אבל על הרבה דברים בנוסף לעניין הסרבנות): הליכוד לא מסוגל לפרסם מצע.
הדילמה ברורה, והיא סביב נאום בר אילן: מצד אחד, אף אחד בליכוד (כולל נתניהו עצמו) לא באמת מעוניין להגיע לשתי מדינות לשני עמים. מצד שני, נתניהו יודע שאם נאום בר אילן יוצא מהמצע זה יתפס כנסיגה שלו מרעיון שתי המדינות ועלול להביא למשבר אמיתי עם מדינות המערב ובעיקר עם ממשל אובמה (ובניגוד למשבר הדמה סביב בניית הדמה בירושלים, שבו נתניהו היה מעוניין, משבר אמיתי נתניהו מעוניין למנוע). בהקשר הזה, הטיעון ש"מצע לא רלוונטי" לא מקובל עלי, שכן גם אם לא ממשים את כל מה שבמצע הוא כן משמש להצהרת כוונות של המפלגה. ואם מצע באמת לא רלוונטי - מה אכפת לליכוד להכניס לתוכו את נאום בר אילן?
אם כן, כמו פרסקו עתיק שמתפורר ונעלם במגע עם האויר הפתוח, מדיניות הימין כל כך מנותקת מהמציאות שאי אפשר אפילו להעלותה על הכתב, כי עצם הממשות של העלאתה על הכתב תביא לתוצאות חמורות מדי. מדהים.
----
ועוד שתי קטנות, אם כבר:
1. מכל הפרק של ארץ נהדרת אתמול, אין ספק שהשיא הוא בכותרות הפתיחה, יצירת אומנות של ממש:
(http://www.youtube.com/watch?v=0c01Kca9Y58. מוקדש, כמובן, לרן. ולשיר-דמע.).
2. מישהו שם לב לאן נעלמה איראן? והאם זה איזשהו צירוף מקרים שהיא נעלמה בדיון הציבורי בארץ יום אחרי שאובמה נבחר מחדש, או ליתר דיוק שרומני הפסיד? סתם תהייה.


יום שני, 24 בדצמבר 2012

סיפור על מסים, חובות וצוק

סיפורנו מתחיל אי אז ב2001, אז העביר הנשיא בוש את אחת מהתוכניות הכלכליות השנויות במחלוקת שלו, קצוצי מסים נרחבים בעיקר לרמות ההכנסה הגבוהות. הדמוקרטים התנגדו לתוכנית בכל מאודם ולכן הטילו עליה פיליבסטר בסנט, ומכיוון שלרפובליקאים לא היה רוב של 60 סנטורים, הם לא יכלו לשבור את הפיליבסטר. לכן הם השתמשו במנגנון חקיקתי אחר, ששמו reconciliation. זה מנגנון חקיקתי בסנט שנועד במקור לפתור בעיות מקומיות בתקציב, ומשום כך הוא מאפשר להעביר חקיקה ברוב רגיל של 51 סנטורים (או 50 + סגן הנשיא בלבד). דא עקא, שיש בצידו מגבלות. שתי המגבלות העיקריות הן שהחוק חייב להיות בנושאים פיסקליים, ושתחולתו מוגבלת ל10 שנים. קיצוצי המסים של בוש עמדו בשני התנאים, אבל בשל כך תחולתם היתה מוגבלת עד ל31 בדצמבר 2010.
בדצמבר 2010, בתקופה שבין הבחירות וכינוס הקונגרס החדש (שבו גל החברים החדשים מהtea party) התכנס הקונגרס למושב lame duck שבו העביר כמה פיסות חקיקה מאוד משמעותיות. בין השאר, הוא העביר עסקת פשרה בין הדמוקרטים לרפובליקאים לפיה הן קיצוצי המסים של בוש והן הקיצוצים במסי המשכורת (ביטוח לאומי ומס בריאות) שהועברו במסגרת תוכנית התמריצים יוארכו עד לסוף 2012.
ואז בקיץ 2011, בעוד אנחנו בישראל יצאנו לקמפינג בשדרות רוטשילד, הרפובליקאים בקונגרס השתעשעו להם עם הרעיון של להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. זאת מכיוון שיש בארה"ב תקרת חוב - סכום שמעליו אסור לממשל ללוות יותר. מכיוון שהגרעון עולה, מדי פעם הנשיאים מעלים את תקרת החוב (רייגן עשה זאת 11 פעמים במהלך כהונתו). וכך ב2011 היה צורך להעלות את תקרת החוב אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להשתמש בהצבעה הזו כדי לסחוט מהממשל קיצוצי תקציב, מתוך ההנחה שהממשל מעוניין יותר מהם להמנע מהמצב שארה"ב לא משלמת את חובותיה (כי היא עברה את תקרת החוב) והופכת לחדלת פרעון. התרגיל הזה עלה בירידה משמעותית בצמיחה באותו הקיץ, בהורדת דירוג האשראי של ארה"ב לראשונה בהסטוריה, ובירידה משמעותית בפופולאריות של הקונגרס הרפובליקאי. הפשרה היתה, שחלק מהקיצוצים יקוצצו כבר אז, וכמו כן תוקם ועדה עם נציגים משני בתי הקונגרס ומשתי המפלגות שתתוה תוכנית לקיצוצים נוספים. ואם הקונגרס לא יעביר תוכנית שכזו עד סוף 2012, יכנסו לתוקף באופן אוטומאטי קיצוצים רחבים ואחידים בתקציב הבטחון (שהרפובליקאים אוהבים) ובתקציב פעילות הממשלה שאיננו תוכניות הרווחה (שהדמוקרטים אוהבים). ההנחה היתה שהקיצוצים הללו יהוו מנוף מספק כדי להביא את הקונגרס לפעול לתוכנית טובה יותר עד סוף 2012. הנחה תמימה ושגויה, כמובן. הועדה דווקא הגיעה להמלצות אבל אחד מחבריה, שמו אולי מוכר לכם, קוראים לו פול ראיין, שכנע את חברי בית הנבחרים הרפובליקאים בועדה לא לתמוך בהמלצותיה והיא מעולם לא הובעה להצבעה.
מכל מקום, הגענו למצב שבו בעוד 7 ימים יכנסו לתוקף סדרה של צעדים פיסקאליים משמעותיים: פקיעתם של קיצוצי המסים של בוש וקיצוצי התקציב בעקבות פארסת תקרת החוב. בגדול הם יכולים להיות צעדים חיוביים אבל השנוי המיידי והמהיר מביא את רוב הכלכלנים להעריך שההשפעה על הכלכלה תהיה רעה למדי, ועלולה להחזיר את ארה"ב למיתון. ומכאן השם שניתן להם: the fiscal clif.
עד הבחירות אף אחד לא התעסק עם הנושא, ודי ברור למה. מאז הבחירות התנהל משא ומתן בין ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ולבין ברק אובמה, שכבאופן בסיסי העמדה של אובמה הרבה יותר חזקה עכשיו, ולכן הוא דורש עסקה שתהיה יותר קרובה לעמדה הדמוקרטית, בפרט עסקה שתכלול העלאת מסים על מי שמרויח מעל $250,000 לשנה (ליתר דיוק, החזרת שיעור המס עליהם לזה של ימי קלינטון): ראשית, הוא בדיוק ניצח מערכת בחירות שבה העלאת מסים לעשירים היה נושא מרכזי בקמפיין שלו, ולכן הוא טוען שיש לו מנדט (גם חברי בית הנבחרים הרפובליקאים טוענים שיש להם מנדט כי נבחרו מחדש אבל זו קצת רמאות מכיוון שהם נבחרו בעזרתם האדיבה של המחוקקים הרפובליקאים במדינות רבות, ששרטטו את מפות המחוזות בעקבות הצנזוס של 2010 בצורה מאוד פרו-רפובליקאית. לפי מניין הקולות עצמם לבית הנבחרים, הדמוקרטים היו צריכים להיות הרוב בבית כי הם קיבלו יותר קולות מהרפובליקאים); שנית, לפי כל הסקרים אם יגרם נזק לכלכלה בעקבות הצוק הפיסקלי הציבור יאשים יותר את הרפובליקאים מאשר את אובמה; ושלישית, הגם שהצוק הפיסקלי הוא לא הדרך המועדפת על הדמוקרטים לפתור את בעיית הגרעון, הוא לא כל כך נורא מבחינתם. ביחס לכל התוכניות האחרות לטיפול בגרעון (למשל של בולס סימפסון) הוא הרבה יותר פרוגרסיבי, בשל החלק העיקרי של העלאת מסים וקיצוץ בבטחון, והגם שהוא עלול לגרום לנסיגה כלכלית, סביר להניח שהיא תהיה זמנית. הרפובליקאים לעומת זאת מתעבים העלאות מסים לכל אדם ולכן היו מעדיפים להמנע מהצוק הפיסקלי בכל מחיר. לכן היה סביר לצפות שהרפולביקאים יגיעו להסדר.
סביר, למי שלא מבין את עוצמת השנאה הדתית למסים במפלגה הרפובליקאית של ימנו. כבר בתחילת שבוע שעבר התברר לביינר שלא יהיו לו מספיק קולות כדי לתמוך בפשרה. אז הוא עבר לplan B (כך הוא קרא לה, plan B): שבית הנבחרים יעביר לבד, בקולות רפובליקאיים, חוק שמחד מעלה מסים על מי שמרויח מעל מליון דולר לשנה ומאידך הופך את שאר קיצוצי המס של בוש לקבועים. ואחרי שהחוק יעבור, יוכל ביינר לבוא לסנט ולנשיא ולומר - אנחנו העברנו חוק, אם אתם רוצים לפתור את בעיית הצוק הפיסקלי קבלו את החוק שלנו, וכך לקבל עוד כמה נקודות בדעת הקהל. כל הגופים החוץ-פרלמנטריים המתנגדים למסוי - club for growth, Americans for tax reform של גרובר נורקוויסט - כולם תמכו בתוכנית. אבל זה לא מספיק; השנאה למסים הפכה לדת של ממש במפלגה הרפובליקאית (הפעם האחרונה שחבר בית הנבחרים רפובליקאי כלשהו הצביע בעד העלאת מסים היתה ב1990), וביום חמישי התברר שביינר לא מסוגל לאסוף מספיק קולות להעביר את התוכנית שלו עצמו. אחרי פגישה דרמטית של הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים בה ביינר ניסה נסיון אחרון של שכנוע, ההצבעה בוטלה, והבית התפזר עד לאחר חג המולד. ואיך הסיפור יפתר? אם נצטט את ביינר: god only knows.
האמת היא שהסכוי הגבוה ביותר הוא שאכן יעברו את הfiscal cliff,ובקונגרס הבא אובמה והרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט, יגבשו חוק שיעבור בבית הנבחרים בקולות דמוקרטיים ועם כמה עריקות רפובליקאיות. זה שנוי משמעותי מכיוון שמאז שנות ה90 הכלל הרפובליקאי בבית הנבחרים היה שהמנהיג הרפובליקאי לא מעלה הצעה אם הוא לא יודע שרוב הרפובליקאים יתמכו בה. אבל אין לביינר ברירה. זאת אם הוא אכן יבחר למנהיג הרוב בקונגרס הבא, הפיאסקו הזה מעלה ספקות גם בכך; פרשנים רבים רואים אפשרות שביינר לא יבחר בסיבוב הראשון (כדי לבחור מנהיג לבית הנבחרים צריך רוב מוחלט של הבית, כלומר מספיק כמה עריקות של רפובליקאיים ימנים קיצונים כדי למנוע נצחון לביינר בסיבוב הראשון), ואז יצוץ מועמד קונצזוס, למשל אריק קנטור. ואם זה יקרה, תהיה כאן הסטוריה אירונית במקצת: קנטור יהיה היהודי הראשון שמגיע לתפקיד מנהיג בית הנבחרים, והיהודי בתפקיד הרם ביותר עד כה (מנהיג הבית הוא מס' 3 בשרשרת הפיקוד אחרי הנשיא וסגן הנשיא), והוא בא דווקא מהמפלגה הרפובליקאית באחת התקופות הכי angry white middle-aged men שלה.

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

10 המלים של נפתלי בנט

אין ספק שהעונה הרביעית של "הבית הלבן": היא הטובה מכולן, אבל התחרות בתוכה על הפרק הטוב ביותר היא תחרות קשה. מכל מקום, הפרק על הדיבייט הוא מהמתחרים הרציניים. ברטלט במערכת בחירות צמודה לכהונה שנייה מול מושל פלורידה הרפובליקאי ריצ'י, והמצב מתגלגל לכך שיש רק דיבייט אחד בינו לבין יריבו; הציפיות מברטלט גבוהות מאוד והמתח רב. כמובן שברטלט מנצח בנוקאוט, ואחד מהחלקים של הנוקאאוט הזה הוא בנושא ה"תשובות של 10 מלים". הצוות של ברטלט מחפש לפני הדיבייט כמה משפטים שהוא יכול להשתמש בהם כ"תשובה של 10 מלים" על נושא מסויים. הם כמובן שונאים את זה, אבל מנסים למצוא בכל זאת. ואז, במהלך הדיבייט, ברטלט מצליח לסכם את הנושא יפה:
למי שלא יכול או רוצה לצפות, הלינק כאן: http://www.youtube.com/watch?v=85dKvletfSo והפואנטה היא זו:
Moderator: Governor Richie, many economists have stated that the tax cuts that are the centerpiece of your economic agenda would actually harm the economy. Is now really the time to cut taxes?
Richie: You bet it is. We need to cut taxes for one reason: The American people know how to spend their money better then the federal government does.
Moderator: Mr. president, your rebuttle.
Bartlet: There it is. That's the ten word answer my staff's been looking for two weeks, there it is. Ten word answers could kill you in a political ca,paign, they're the tip of the sword. Here's my question: What are the next ten words of your answer? Your taxes are too high? so are mine. Give me the next ten words: how are we going to do it? Give me the ten after that, I'll drop out of the race right now.
ריצ'י שותק
Every once in a while. every once in a while there's a day with an absolute right and an absolute wrong. But those days almost always include body counts. other then that, there aren't many un-nouanced moments in ledaing a country that's way too big for ten words.
אם יש פוליטיקאי במערכת הבחירות הזו שמסמל את גישת עשר המילים, זה יאיר לפיד. אני לא זוכר אצל מי קראתי את ההגדרה המבריקה לגישתו של לפיד: "העצלות לקרוא בויקיפדיה עד הסוף". יש אפילו קבוצת פייסבוק המוקדשת למבוכות שלו. אבל אחרי שהתחלתי לעקוב קצת אחרי נפתלי בנט - בעקבות הפניית הוועדה הרוחנית - הוא נראה כמתחרה רציני על התואר, כמעין יאיר לפיד, בלי ג'ל ועם כיפה. אלא שעוד לא קם מישהו (לפחות שאני ראיתי) שיחשוף את העניין לאשורו, אז במקום שאין איש, אהיה איש, ואני חונך את פינת "נפתלי בנט ועשר המלים" השבועית (שתנכס לעצמה בדיעבד את הפוסט הזה והזה)
בהערת אגב: תשאלו מה יש לי מבנט? אז ראשית, הוא עומד להיות ראש המפלגה השלישית בגודלה. שנית, הוא מייצג את הצד שאמור להיות הצד הרגיל, הנורמלי והבורגני של הציונות הדתית, אנשי רעננה וגבעת שמואל שאמורים להיות הקונטרה למרדכי אליהואים ולדב ליאורים. ושלישית, הוא עומד להכניס לכנסת על גבי האהדה הציבורית אליו את ח"כי האיחוד הלאומי (לא כצלה ואריה אלדד, שכן הם פרשו,  אבל כן אורי אריאל) כמו למשל אורית "שרמוווווווטה" סטרוק. [תיקון: כרמל העיר לי שתקרית ה"שרמוווווטה" היתה של יפעת אלקובי ולא סטרוק. צודק. אבל לסטרוק יש גם כמה פנינים בעברה, כמו ארגון הפלישה לבית המריבה בחברון או יוזמת הזכוי למרגלית הר-שפי] אז לפחות שהציבור ידע למה הוא מצביע.

אז ליבול השבועי - רובו מדף הפייסבוק של בנט, שם הוא חולק לרוב את הגיגיו:
1. מיום שני:
אסור להעלות את המס על העסקים הקטנים!
 (נא שתפו על מנת להסביר לעם ישראל מהו עסק קטן)
**
בימים האחרונים הפופוליזם חוגג. למרות גירעון ענק של 15 מיליארד ש"ח, הציעו עכשיו להגדיל את ההוצאות ב138 מיליארד ש"ח (!). כן, קראתם נכון.
 **
ואיך מממנים? אחד המקורות שיחימוביץ, גלאון וחבריהם אוהבים לומר זה: "העלאת מס החברות". נשמע הוגן, לא? הרי אנחנו מדמיינים את החברות כארגוני ענק אכזריים וחמדנים.
 **
אבל המציאות היא שונה: רוב החברות הם עסקים קטנים. חברת מוניות. אינסטלטור. חברת תוכנה של 15 חבר'ה. משרד רואי חשבון. מפעל פלסטיק בדרום. לול תרנגולים. מכולת שכונתית.
 **
 עסקים אלו מחזיקים את כלכלת ישראל. הם יצרני מקומות העבודה הגדולים בישראל. ועליהם נופל כל העומס: קושי בגיוס אשראי. מע"מ. מוסר תשלומים ירוד של ממשלת ישראל. ומעל לכל--מסים.
 **
אז שלי יחימוביץ מציעה להעמיס עליהם עוד.
 **
מה יקרה? אלפי עסקים קטנים ייסגרו. מאות אלפי עובדים יאבדו את מקומות העבודה. עסקים שיוכלו לעבור למדינה אחרת יעברו.
 **
מי שמציע להעלות מסים כנראה מעולם לא ניהל עסק. לא מבין מה זה לפטר עובד. לעמוד מול ספקים. להתחנן לתשלום מלקוחות. לאבד שינה בלילה על תזרים.
 **
צריך לסייע לעסקים הקטנים. הם הקטר של כולנו.

אז ככה:
 א. מס חברות מוטל על חברות בע"מ. אינסטלטור, לול תרנגולות ומכולת שכונתית סביר מאוד להניח שאינן חברות בע"מ אלא עצמאיים. משרד רו"ח בהגדרה איננו חברה בע"מ מכיוון שאסור לו ע"פ החוק להתאגד כך (כמו משרד עו"ד).
ב. אם בנט היה קורא את התוכנית עד הסוף (בפרט עד עמוד 47) הוא היה  רואה שהעלאת מס החברות היא רק על החברות שנמצאות בעשירון העליון של ההכנסות, ובכל מקרה מס החברות מתוכנן להכניס רק 12.5 מיליארד ש"ח בחמש שנים מתוך 138 מיליארד ש"ח של התוכנית, כלומר 8%.
ג. "מסוי פוגע בעסקים הקטנים, שהם הקטר של הכלכלה" הוא talking point פופולארי של הרפובליקאים בארה"ב, דווקא כנגד העלאת מס ההכנסה ולא מס החברות מכיוון שעסקים קטנים רבים (כך לפי הטענה) משלמים מס כיחידים, ובשל גודל המחזור מגיעים למדרגות מס גבוהות למרות שהמתפרנסים מהם לא עשירים, וכך העלאת מס על העשירים פוגעת בהם. כך לפחות התיאוריה הרפובליקאית. מכל מקום, ההנחה שהעסקים הקטנים הם עיקר הכלכלה מוטלת בספק גם בארה"ב, אבל שם היא לפחות תופסת כי היא מתישבת עם המיתוס האמריקאי של האינדיוידואל שעם הרבה עבודה קשה הרים את עצמו מעוני לעושר. בארץ המיתוס הזה לא ממש תופס (מיתוס הקמת המדינה הוא סויצאליסטי דווקא), וברמת הנתונים, אשמח לראות איזשהו ביסוס לטענה הזו, ובכל מקרה, בחיאת, בנט, תמציא איזה talking point ישראלי מקורי, אל תעתיק מהרפובליקאים בלי לחשוב.

2. מיום שלישי:
למה מעלים עכשיו את המשכורות של עובדי הנמל שגם ככה הם פי שלושה מהמשכורות במשק? איפה קולות ה"חברתיים" כשבאמת צריך אותם? ומה צריך לעשות בעניין?
**
הממשלה מעלה היום את את המשכורות של חלק מעובדי נמל אשדוד בכ4000 ש"ח לחודש.
 **
מה מצבם של עובדי הנמל? עלות השכר ה*ממוצעת* של עובד נמל הוא כבר היום 400,000 ש"ח בשנה. זהו פי שלוש מהמשכורת הממוצעת במשק, של 130,000 ש"ח בשנה.
 **
אז למה מעלים להם עוד יותר? כי יש להם כוח. כי בפקודה אחת של ראש וועד העובדים הם יכולים להשבית את הנמל, ולחסום את הייבוא והייצוא של מדינת ישראל.
 **
ולמה הממשלה לא עושה בעניין כלום? כי מפחדים מהם. בוודאי לפני בחירות.
 **
ולמה ההסתדרות לא דורשת שכספים אלו יעברו לחלשים באמת? כי ההסתדרות דואגת בעיקר לוועדים החזקים ביותר במשק. לא לחלשים.
 **
ומי משלם את המחיר? אנחנו. כי אנחנו באופן אישי מממנים משכורות אלו מהמסים שאנו משלמים.
 **
אז מה צריך לעשות? מה הפתרון? לייצר תחרות בנמלים. כמו שהיה בסלולרי. אם נמל אחד הוא בלתי יעיל, או יקר במיוחד, אפשר יהיה לעבור דרך נמל אחר.
אני מסכים עם בנט בביקורתו על הנעשה בנמלים. את עיקר הביקורת צריך כמובן להפנות לממשלה, אבל גם העובדה שיחימוביץ' לא יוצאת כנגדם היא נקודה לרעתה לדעתי (אם כי אפשר לשאול כמה בדיוק נזק הם גורמים אל מול בעיות אחרות במשק). אבל בואו נחשוב שניה על הפתרון של בנט: הפרטה ותחרות. בישראל יש שני נמלים (נמל אילת כבר בקושי מתפקד). אם יופרטו, גם אם כל אחד לגורם אחר, התרחיש הסביר ביותר שיווצר דואופול שבו אין תחרות אלא תיאום אפקטיבי של מחירים גבוהים - כמו בסלולרי, רק שאי אפשר להכניס שחקנים נוספים לשוק, מכיוון שבשביל להכניס שחקנים נוספים צריך לבנות נמל חדש. וזה עוד מבלי שדיברנו על הגורמים המבניים שמקשים על תחרות בין נמלים גם במדינות עם יותר גמישות, כמו התחבורה אליהם ומהם - לא יפרקו נפט באשדוד כי בתי הזיקוק בחיפה, ומפעל בחיפה לא ישלח את התוצרת שלו דרך אשדוד; אלה גורמים שמביאים לכך שגם במקומות עם יותר גמישות - כמו בארה"ב - כמעט ואין תחרות בין נמלים.
ואם תאמרו - טוב, אבל הממשלה תפעיל רגולציה שתמנע ניצול של מצב זה מצד בעלי הנמלים , אני אשאל: אם הממשלה לא מסוגלת להתמודד עם הועד, למה שתוכל להתמודד עם בעלים מונופוליסט? ואם אתם רוצים דוגמה קונקרטית, ראו את ההתנהלות מול מונופול הגז של תשובה, והמחירים השערורייתיים שחח"י עומדת לשלם לו על הגז.
הפתרון הוא כמובן לא בהפרטה דווקא אלא בהתנהלות אגרסיבית מצד שר התחבורה ובעיקר רוה"מ מול ועד הנמלים, אבל זה הרי בדיוק הפוך מהDNA של נתניהו, שכמו זרם חשמלי מעדיף את הpath of least resistance.

ג. ולראיון שעשה הכי הרבה רעש, בדבר סירוב פקודה:
(http://www.youtube.com/watch?v=xE1FHA9JZAY). החלק המעניין בדקה 16:15, ואני ממליץ לכם לקפוץ ישר לשם כי משעל באמת מראיין איום ונורא. בכל מקרה נראה מה בדיוק נאמר:
משעל: אם תקבל פקודה לפנות מאחז או יישוב כלשהו, מה תעשה. אל תמרח עכשיו ובלי נאומים! מה תעשה?
בנט: שמע. תשמע. אם אני אקבל פקודה לפנות יהודי מביתו ולגרש אותו, אני אישית, המצפון שלי לא יאפשר, אני אבקש מהמפקד לפטור. אני לא אקרא פומבית לסירוב פקודה. אני לא מסוגל להכנס...
משעל: כלומר, תעדיף ללכת לכלא?
בנט: כן.
משעל: כן?
בנט: כן, במצב קצה אני אפעל ... הכל כדי שזה לא יקרה.
משעל: כלומר, תסרב פקודה. במלים אחרות, בעברית.
בנט: יש, אני למדתי, בתור חייל...
משעל: תסרב פקודה.
בנט: למה אתה לא מקשיב?
משעל: תענה לי. זה סירוב פקודה.
בנט: אני לא מסוגל. לא מסוגל, מצטער. להכנס לבית... כמו שלא הייתי מסוגל לבוא ... אגב, אני לא הייתי...
משעל: אתה, מנהיג הבית היהודי, שרוצה להיות...
בנט: מגרש ערבי מהבית, אני לא מסוגל!
משעל: שרוצה להיות שר בממשלה...
בנט: אבל אני לא אקרא לסירוב פקודה
משעל: אומר בשידור חי שהוא יסרב פקודה. ילך לכלא.
בנט: תשמע, נסים. 22 שנה אני חייל. הובלתי חיילים למלחמות ולמבצעים. אל תטיף לי פה אל מה אני אעשה ולא ...
משעל: אני כן אטיף לך! סירוב פקודה? זה חוצה קוים!
בנט: אני אגיד לך, יש חלק מובנה בלהיות חייל זה סירוב על רקע מצפוני. אם חלילה, חלילה, ירצו לגרש 400,000...
משעל: אתה שומע מה אתה מדבר?
בנט: אתה שומע מה אתה מדבר? אני לא מסוגל!
משעל: לחיילים הצעירים שרואים אותך, אז מה אומרים? גם אנחנו נסרב פקודה!
בנט: תשמע, אני חושב שזו תהיה טעות נוראית, ואני אתחנן...
משעל: כך חינכת את החיילים שלך, כרב סרן?
בנט: אני חינכתי את החיילים שלי שפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה לא מקיימים. לגרש אנשים מהארץ הזו זה דבר איום ונורא, אני אפעל בכל נפשי, בכל מרצי לא לתת לזה לקרות, ואני, בעזרת ה', אם נהיה ליד ההגה ואם יתנו לנו את הכח נמנע את האסון הזה.

לזכותו של בנט יאמר שמשעל סתם ברוטלי, וגם לא מובן לי מה הוא מנסה להשיג בסדרת החינוך שהוא מעביר לבנט אחרי שבנט הבהיר את עמדתו בצורה די ברורה כבר בתשובה הראשונה. הרי ברור שזה לא שבנט פתאום ישתכנע ממנו וישנה את דעתו בשידור חי. משעל גם ברוטלי לאורך כל הראיון, והאמת לא ממש מובן לי למה, זה לא שיש איזו שאלה נורא חשובה שהוא שאל ושהציבור צריך לדעת ושבנט התחמק, את רוב החלק הראשון של הראיון הוא הקדיש בלדון על מערכת היחסים האישית של בנט עם ביבי, שהיא באמת לא ממש רלוונטית.
מכל מקום, לעניין עמדתו של בנט עצמה, שני דברים:
א. זו כמובן כשל אדיר במנהיגות. מה שבנט אומר פה למעשה הוא Do as I say, not as I do. הוא מתיר לעצמו מעשה שהוא לא חושב שנכון לקרוא לכולם לעשותו, שזה כמובן בדיוק ההיפך ממנהיגות; זה אפילו לא עומד בדרישה הבסיסית של הצו הקטיגורי של קאנט.
ב. אבל גם אם בנט לא היה מתיימר לעמדה מנהיגותית ופוליטית, אני טוען שהעמדה של בנט מכילה בתוכה סתירה פנימית מהותית; בנט נתלה בטענה שפנוי יישובים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל, אבל "פקודה בלתי חוקית בעליל" הוא דין חפצא, לא גברא, הוא שייך למהות הפקודה ולא למי מבצע אותה. אם פנוי התנחלות הוא פקודה בלתי חוקית בעליל אז צריך למנוע את ביצועה - בין אם בסירוב אישי לה, בין אם בעידוד אחרים לסרב - העיקר כאן שלא תתבצע, ולא שייך מי אמור או לא אמור לבצעה (ניקח את הדוגמה הקלאסית לפקודה בלתי חוקית בעליל: ההרג של פועלי כפר קאסם שחזרו מהשדות בלילה ולא ידעו על עוצר הלילה ב56. כל חייל היה צריך לסרב לה, או אף למנוע את ביצועה אם סירובו האישי לא היה מספיק, הזהות הספציפית של החיילים לא רלוונטית). בנט לא חושב כך לגבי פנוי יישובים, שכן הוא מקפיד לומר שלא יקרא לאחרים לסרב, אולי מכיוון שהוא מרגיש שהוצאת השאלה העיקרית של הדיון הפוליטי הישראלי אל מחוץ לתחום הדיון הלגיטימי לתחום הפקודה הבלתי חוקית בעליל משמעותי עיקור מתוכן של עקרון הכרעת הרוב, וממילא את הריבונות (שלא לדבר על דמוקרטיה) הישראלית ואת השלמות של צה"ל. לעומת זאת, הנימוק שבנט עושה לאבחנה בין סירובו האישי לכך שלא יקרא לאחרים לסרב היא בתחום יכולותיו האישיות - הוא אישית לא יהיה מסוגל לבצע זאת. זה נימוק שהוא מהתחום הנפשי-ריגשי, לא המצפוני; הוא שקול לטענה של חייל שירצה לחמוק מיציאה למבצע מכיוון שהוא מפחד. אני לא מזלזל בקשייו של בנט, ושל חיילים אחרים, ויש מקום להתחשב בהם במידת האפשר (כמו גם בחייל המפחד. לא נדרוש מחייל עם הלם קרב למשל לצאת למבצע אלא אם ממש נהיה מוכרחים). אבל ברור שיש עקרונות חשובים יותר במבנה הצבאי שיגברו על הרצון להתחשבות זו, למשל במקרה שהיא מונעת את ביצוע המשימה. ואף מעבר לכך, אם חיילים דתיים מצהירים מראש על קשייו העתידיים בביצוע משימות, שלא יתפלאו שיש מפקדים בצה"ל שמעדיפים לא לקבל אותם במידת האפשר (וראו מחלוקתו של אלעזר שטרן עם ישיבות ההסדר).


למודאגים: אני יודע, יש יחסית הרבה פוליטיקה ישראלית לאחרונה אבל אמריקה תשוב בקרוב.

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

חידה לילד

את מי מזכיר לכם האיש הבא:
ראש ממשלה ממפלגת מרכז ימין, שהצליח למשול משך תקופה ארוכה ויציבה, לאחר שנים של חוסר יציבות פוליטית. באופן אירוני, המפלגה שלו זוכה דווקא לקולות השכבות החלשות (למרות שהמדיניות הכלכלית שלו פוגעת בהן) בעיקר בגלל המסר האנטי-אליטיסטי שלו, אנטי "שמאלני" - הוא מרבה לתקוף את בתי המשפט והתקשורת כמעוזים שמאלניים שמנסים להפיל אותו באופן לא דמוקרטי - וכן בשל ראיית העולם הפשטנית והאידיאולוגית שלו בתחומי חוץ ובטחון, של מאבק עולמי בעולם המוסלמי.
המתקפות על התקשורת ה"שמאלנית" אירוניות במיוחד מכיוון ששליטתו בתקשורת היא חסרת תקדים: אחדים מכלי התקשורת המסחריים המרכזיים נשלטים במידה כזו או אחרת על ידיו, ובמקביל הוא התערב התערבות גסה ברשות השידור במטרה להכפיף את שידוריה לצרכיו.
היציבות של שלטונו לא אומרת ששלטון זה היה נקי ממחלוקות ציבוריות: החל מכניסה לקואליציה עם מפלגת ימין קיצוני בעלת מאפיינים פשיסטיים, המשך בהאשמות קבועות על שחיתות שלו או של שריו (אותן הוא פטר כרדיפה של "כנופיית שלטון החוק") וכלה בשמועות קבועות על התנהלות משפחתית לא סבירה בעליל. עם זאת, שלטונו במערכת הפוליטית כה חזק שבמשך שנים רבות לא נראה שיש כח שמסוגל להביסו בתוך המערכת הפוליטית. התוצאה היא מדיניות קבועה של סטגנציה, העדר יוזמה או מדיניות ומצב קבועה של תגובה להתרחשויות, מדיניות שבסופו של דבר מביאה למשבר.

ביבי? מה פתאום, דיברתי על סילביו ברלוסקוני, שמאיים לעשות קאמבק.

יום שני, 17 בדצמבר 2012

התכנית הכלכלית

הבטחתי להתיחס לתוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה (זהירות,PDF), ואין כמוני במימוש איומים. אז נתחיל. אם אין לכם כח לפוסט ארכני, אז יש שני קטעים משעשעים על נפתלי בנט בסוף, אל תחמיצו אותם.

כולם כבר אמרו שזו עבודה מקיפה ומרשימה. שני חסרונות משמעותיים הם העובדה שלא מצויין מי הצוות שכתב את התוכנית, ולא ברור איך חישבו את עלויותיה. כתוצאה מכך, קצת קשה לי להגיב לביקורת כמו של אורי רדלר כאן. אם מנפים את הרטוריקה הלגלגנית והקריקטורות המטופשות של רדלר, הוא בעיקר טוען שהתוכנית משקרת במספרים, ושהעלויות שלה תהיינה הרבה יותר גדולות מהמוצג בה. אלא שרדלר עצמו נופל באותן בעיות שהוא טוען שיש בתוכנית בפוסט שלו (למשל, במעבר הנוח בין שימוש בהשואה למדינות אחרות לשימוש בהשואה לעבר בישראל לפי הטיעון המבוקש), וספרו "התמוטטות" - שעליו תכננתי לכתוב בלי קשר בשביל הפוסט המתעכב על הליברטריאניזם המוזר שצמח לנו בארץ הקודש - מלא בעיות כרימון, החל מאמירות מגלומניות על טבע ההסטוריה כולה וכלה בטעויות עובדתיות ובכשלים לוגיים, כך שצריך לקחת גם את המהימנות שלו בעירבון מוגבל. אין לי את היכולת לבדוק את עלותו של כל סעיף בתוכנית, וגם אם כן זה היה מאוד מייגע אפילו אתכם,  חמשת קוראי הנאמנים, ולכן נותר כאן יותר עניין של אמון. אם הייתי צריך לנחש, כנראה שהאמת על העלויות תברר להיות אי שם באמצע. אבל האמת היא שזה לא העניין החשוב. סביר להניח שלא כל סעיפי התוכנית יתממשו, ושבמהלך שנים של מימוש ניתן יהיה לשנות ולהתאים לעלויות האמיתיות. התוכנית הזו חשובה הרבה יותר מסיבות אחרות:

1. התוכנית מתחילה דיון משמעותי על הנחת היסוד של התקציב: מה צריך להיות גודל הממשלה הרצוי. מאז 1985, וביתר שאת מאז 2003, תקציב המדינה מתנהל על טייס אוטומאטי משנה לשנה, ואם יש איזושהי יד מכוונת היא בכיוון של הקטנת הממשלה וחלקה במשק. זה כיוון שראוי לדון עליו, והתוכנית טוענת שצריך להפוך אותו. ועם סיבות טובות - הנחת היסוד שהממשלה תמיד פועלת בצורה יעילה וטובה פחות מהשוק הפרטי היא אקסיומה שממש לא ברור שהיא נכונה תמיד, ודי אם נזכיר שבאופן קבוע ביטוח הבריאות שלקוחותיו הם הכי שבעי רצון בארה"ב הוא מדיקייר, תוכנית הביטוח הממלכתית לקשישים. גם הצד השני של המטבע, שהעלאת מסים - שהיא כמובן המשמעות של הגדלת הממשלה - בהכרח רעה למשק היא אקסיומה שיש לבדוק אותה, ועל כך בהמשך.
2. התוכנית מחילה כלל שעל כל תוספת תקציבית יש להבהיר מאין היא באה. מורשתו ההרסנית של סילבן שלום, אבי חוק קצבאות ילדים וחוק הנגב של 2001 (אז, כמי שארגן את הרוב לחוקים האלה, הודה בראיון רדיו שהוא יודע שהם רעים למדינה אבל בשביל להביך את ברק מותר לעשות הכל) היא שח"כים מציעים הצעות חוק ללא כל התיחסות לכסוי העלות שלהם. הצד השני של התהליך הזה הוא שהאוצר משתלט על יותר ויותר תחומים בהם הוא מנטרל את החקיקה (באמצעות חוק ההסדרים למשל) מכיוון שאחרת תקציב המדינה לא מסתכם למספר קוהרנטי. חלק עיקרי בהשבת דיון כלכלי רציני לדמוקרטיה שלנו הוא צורה אחראית של דיון תקציבי מצד המחוקקים.
3. התוכנית גם שוברת את מיתוס האיסור להעלות מסים, אבל מאידך בצורה חכמה ורלוונטית. שלושה מקורות עיקריים של המסוי - מס חברות, שנוי חוק עידוד השקעות הון ומסוי על משאבי טבע - הם העלאות מסים מאוד מדוייקות והגיוניות, שיש יסוד הגיוני להניח שההשפעה שלהן על המשק תהיה קטנה למדי (המסלול העוקף של חוק רווחי השקעות הון הוא שריד אנכרוניסטי משנות ה70, וכיום אין כמעט חברה שבאה לישראל בגללו. מס חברות נמוך בישראל בצורה קיצונית, ועל משאבי טבע יחימוביץ' פשוט מציעה ליישם את מסקנות ששינסקי המקוריות). מקור נוסף הוא תיקון של מהלך שערורייתי ממש של נתניהו: בסוגיית הרווחים הכלואים, נתניהו עומד לתת לחברות הבינ"ל שיעור מס מצחיק הנמוך יותר ממה שאפילו משרד האוצר דרש, או ממה שהחברות ציפו לו בעצמן. יש סעיפים יותר קוטרוורסליים - העלאת שיעור המס השולי על עשירים, העלאת המס על דיוידנדים, מס עיזבון - אבל בכל מקרה הן הצעות מאוד לא מופרכות שרווחות בדיון הכלכלי האמריקאי של ימנו אלה, שלא לדבר על אירופה.
4. ואולי הנקודה החשובה ביותר, הדיון הכלכלי הישראלי הדרדר בקלות מדי להתיחס אך ורק לזירה כלכלית אחת: גודל התקציב. אבל שאלת גודל התקציב היא רק החלק הראשון של התוכנית, ושלושת החלקים האחרים נוגעים בחוליים משמעותיים של המשק שלא קשורים לגודל הממשלה: לריכוזיות, לשוק ההון וכד'. ובתחומים האלו היו אולי הכשלים הגדולים ביותר של ממשלת נתניהו: בהשתלטות של מספר משפחות פרטיות על חלקים מונופוליסטיים גדולים של המשק; בבניית פירמידות השליטה וכמובן בשריפת מיליארדי שקלים מכספי הפנסיות של הציבור הרחב בהימורי הקזינו של נוחי דנקנר, אילן בן דוב ושות' מבלי שום accountability על כך. ואם תאמרו שזו לא אשמת ממשלת נתניהו, אשאל לאן נעלמו ההחלטות הכה נחרצות שנתניהו טען שיעביר כדי להתמודד עם בעיות אלו: היכן המלצות ועדת הריכוזיות? היכן החוק להפרדת נכסים ריאלים מפיננסיים? היכן המלצות ועדת זליכה על שוק הרכב? (רמז: אף לא  אחת מהן עברה. לעומת זאת שחרור הרווחים הכלואים לחברות הבינ"ל כן עבר). יש אירוניה רבה בכך שדווקא תוכנית יחימוביץ' ממליצה החלטות קפיטליסטיות לעילא בנושאים הללו. תקראו לאלניס מוריסט.
5. ולבסוף, וזו אולי היתה צריכה להיות הנקודה הראשונה: זו תוכנית כלכלית מפורטת. חוץ ממרצ, אף לא מפלגה אחת הציגה תוכנית כלכלית. נתניהו מחזיק מעצמו מבין בכלכלה, אבל האם כצעקתה? ואם כן, אז מה התוכנית הכלכלית שלו? איזה תקציב הוא מתכנן ל2013? לאן הוא רוצה לנווט את המשק הישראלי? מצד שני, לא צריך לצפות ליותר מדי, שכן מכל החלטותיו הגדולות של נתניהו ב2009: הפרטת הנמלים, רפורמה במשק החשמל וכו' - דבר לא יצא אל הפועל. ברור, כי אלה צעדים שקשה לעשות ונתניהו תמיד מעדיף את הpath of least resistance.

וכאן אנחנו מגיעים אל הביקורת. שבוע שעבר התלוננתי שהתוכנית הכלכלית של יחימוביץ' כמעט ולא זכתה להתיחסות במערכת הפוליטית. אז טעיתי. התוכנית כן זכתה להתיחסות, רובה ביקורתית בסגנון: "יפה שיש תוכנית, אבל". מעט מהביקורות האלה היו באמת מפורטות ומסודרות, למשל של מרב ארלוזרוב (אגב, ידעתם שהיא הנכדה של חיים ארלוזרוב? פרט טריוויה חביב שלמדתי מאבא). אני לא הסנגור של התוכנית, ומלבד זאת עמית בן צור מגיש הגנה מסודרת ומפורטת. אותי מעניינת יותר התגובה הטיפוסית, של רוב השחקנים הפוליטיים. (טלי חרותי-סבר סיכמה אותן כאן, וקראתי וריאציות דומות אצל שלל פרשנים, פוליטיקאים או בלוגרים). ואפשר לסכם את הביקורת לשלוש נקודות:
1. זו תוכנית ממש גדולה. היא מגדילה את התקציב ב138 מיליון ש"ח, זה סכום דמיוני.
2. היא תדרוש העלאות מסים דרמטיות, שידכאו את הצמיחה ויביאו לעליה דרמטית באבטלה (שטייניץ במיוחד אוהב את הטיעון הזה).
3. ובכלל, הבעיה היא הועדים הגדולים שיחימוביץ' חברה שלהם ובודאי לא תפעל לפרקם.
אז בקצרה:
1. מעט מדי קראו עד הסוף את התוכנית כדי להבין שמדובר ב138 מיליארד ש"ח ב5 שנים, כלומר כ27.5 מיליארד ש"ח בשנה. תקציב המדינה ל2012 היה 350 מיליארד ש"ח. כלומר מדובר בהגדלה של 7.8%. הגדלה משמעותית, נכון, אבל ממש לא גרנדיוזית או מופרכת.
2. "העלאות מסים" זו אמירה שמחביאה בתוכה הרבה צעדים. חלקים מתבקשים (מישהו אמר רווחים כלואים?), חלקם חכמים, חלקם שנויים במחלוקת וחלקם ממש מטופשים (למשל. העלאת מע"מ, שכולם מסכימים שהיא הדרך הגרועה ביותר להעלות מים אבל זה מה שנתניהו עשה כי הוא נתקע עם בור בתקציב, וזו הדרך הכי מהירה ובטוחה לסתום בור כזה). חלקים ניכרים מהעלאות המסים שיחימוביץ' מציעה ישפיעו בעיקר על גורמים מונופוליסטיים שהרוויחו הרבה יותר בעשור האחרון מאשר כלל האוכלוסיה. וגם אם לא, והעלאות המסים אכן שגויות, אז כמו שטענתי ביחס לעקומת לאפר, עדיין ההשפעה הזו היא טיעון שזקוק להוכחה. הקישור המיידי שהעלאות המסים יביאו להכבדת הנטל על מעמד הביניים או לעליה באבטלה הן אקסיומה שבכלל לא ברור שהיא מבוססת במציאות. בהקשר הזה, הבאת יוון וספרד כדוגמה רק מעידה על בורותו הכלכלית של הטוען: יוון קרסה מכיוון שהיתה עסוקה ברמאות חשבונאית במשך עשור, וספרד קרסה בשל התפוצצות בועת נדל"ן שלוותה לאחר מכן דווקא בצעדי צנע שמונעים ממנה לחזור ולצמוח. ארה"ב לעומת זאת, שמתאוששת בצורה הטובה ביותר מהמשבר העולמי בינתיים, דווקא עשתה זאת דרך הרחבה תקציבית.
3. עוד red herring חביב עלי. נכון, יחימוביץ' לא נלחמת בועדים הגדולים. זו מגרעה שלה. אבל גם נתניהו לא נלחם בהם (מישהו ראה איזושהי התקדמות ברפורמות בחברת חשמל, בנמלים או ברכבת?) ועם כל הזעם, מודבר בשלושה ועדים שההנחה שהם הם הגורם התוקע את המשק הישראלי היא מאוד מפוקפקת. אני לא טוען שהם לא גורמים נזק, אבל להביא אותם כמקור כל הבעיות זו טענה שדורשת איזה מספר או שניים שיעמוד מאחוריה.

------
בלי קשר (כלומר עם קצת קשר, כי נפתלי בנט היה מהמגיבים היותר מטופשים ליחימוביץ') נפתלי בנט התראיין ל"פגוש את העיתונות" שלשום, וזה ראיון פשוט מאיר עיניים:
(http://www.youtube.com/watch?v=UvkBsR_f47U)

שני קטעים חביבים עלי במיוחד. הראשון מתחיל בדקה 5:05, ובו בנט לא ממש יודע להחליט מה חשוב לו ומה הוא רוצה לעשות:
בנט: אני אגיד לך מה הדברים הכי חשובים לנו. הדבר הכי חשוב לנו זה קודם כל להחזיר את הערכים היהודיים-ציוניים למערכת החינוך,...
וייס: תן לי דוגמה
בנט: למערכת המשפט,...
וייס: מה, גדעון סער לא מכניס ערכים?
בנט: קודם כל, גדעון סער הוא שר חינוך מצויין לדעתי. עליו יש לי רק שבחים. אני אתן לך דוגמה: נושא המשפט, מערכת המשפט, שגם התנתקה מערכים ציוניים-יהודיים, וגם היא הרבה יותר מדי אקטיביסטית.
וייס: תנסח את זה ברמה של דרישה, לא בסיסמא. מה אתה דורש? מה תדרוש לגבי מערכת המשפט?
בנט: את יודעת מה, אם בדרישות עסקינן, נושא אחד שהוא הרבה יותר נקודתי זה נושא הדיור. אני מאמין שאפשר בטווח זמן מידי, של כמה חודשים, להגיע למהלך שיוריד את מחירי הדיור. אבל צריך להוציא את משרדי השיכון, את משרדי הפנים מהידיים של ש"ס לא כי הם אנשים רעים, כי הם דואגים יפה מאוד לסקטור שלהם.
וייס: אגב, אמרה כאן רינה מצליח שנתניהו כבר הבהיר לליברמן זה לא יקרה, זה ישאר בתוך ישראל ביתנו, תיק השיכון. זה מקובל עליך?
בנט: הבהיר לליברמן שזה יהיה, ה...? תראי, אם זה...
וייס: הבהיר לש"ס, סליחה, שזה לא ב...
בנט: שזה ישאר? זה רע מאוד! זה רע מאוד! אני...
וייס: שזה לא ישאר אצל ש"ס
בנט (מסדר את כיפה בבלבול): אה, לא ישאר אצל ש"ס.
וייס: בליכוד. ישאר בליכוד
בנט: אני דתי אז לא שמעתי את ה.. את ה.. עדכון הזה. כן, אין לי משהו נגד ש"ס, זה צריך לא להיות בידיים סקטוריאליות. 

והשני, שמתחיל בדקה 9:00, ובו בנט ממשיך במאמץ הראוי להערכה ליצור gender gap לטובת השמאל:

וייס: תגיד, אבל אתה, נפתלי בנט, לפני שהיית פוליטיקאי מיומן ורהוט, היית איש עסקים. ואתה יודע שאתה לא בועט בשותפים שלך. ומה לעשות, שאנחנו סוחרים עם אירופה. ומה לעשות, שאנחנו תלויים בתקציבים מאירופה...
בנט: דנה, דנה, יקירתי דנה, תקשיבי.
וייס: אני לא אוהבת שאתה קורא לי יקירתי, אז בוא נוריד את זה מסדר היום, בסדר?
בנט: בסדר. אבל את כן יקירה
וייס: אבל אני לא אוהבת את זה באולפן.
בנט: אנחנו לא באולפן. בסדר. דווקא בתור מנכ"ל של חברת היי-טק...

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

טידביטס

1. בידיעה שדי הלכה לאיבוד כאן (בעקבות הליברמניה) וגם בארה"ב (כבעקבות הירי בקונטיקט) סוזן רייס הסירה את מעומדותה לתפקיד מזכירת המדינה בינואר, אז הילרי קלינטון פורשת. הסיבה היא שסנטורים רפובליקאים בראשות ג'ון מקיין ןלינדזי גראהםפ הבטיחו להלחם מלחמת חורמה במנוי שלה בסנאט בשל הראיונות שהתראיינה בסוף השבוע שלאחר רצח השגריר האמריקאי בבנגזי. רייס טענה שם שהרצח היה כחלק מההפגנות בעקבות הסרט האנטי-מוסלמי; מקיין וגראהם טוענים (רומזים, לא טוענים במפורש) שזו היתה הטעייה מכוונת מסיבות פוליטיות - כדי לא לסתור את הנראטיב שהמלחמה בטרור מסתיימת. האמת כמובן יותר מורכבת - רייס עצמה לא הביאה את המידע מעצמה אלא אמרה את הtalking points של הCIA, כך שהיא די הקרבן כאן. בכל מקרה, למרות שאם הבית הלבן היה מחליט להכנס למאבק הזה הוא היה, סביר להניח, מנצח, אבל היא לא רצתה להכנס לזה והבית הלבן לא התאמץ יותר מדי לשכנע אותה להשאר, כי יש להם מאבקים יותר חשובים על הראש, בעיקר הfiscal cliff.
מכל מקום, לנו זה טוב כי רייס היתה מהאגף היותר פרו-ערבי של הממשל, מהגרעין שנמצא עם אובמה עוד מימיו היותר רדיקליים בשיקגו. המועמד המוביל כעת, ג'ון קרי (אתם מכירים אותו כמועמד הדמוקרטי הכושל לנשיאות ה2004). הוא די פרווה, והוא מיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, שזה בגדול טוב לנו לדעתי.
2. שתי הערות על נאום הוייבערס של ליברמן (אם לא ראיתם, הנה הוא, באדיבות טל שניידר):
א. אני לא חושב שעד כה היה gender gap משמעותי בארץ (אני לא יכול לדעת בודאות כי אין את המידע הזה. מישהו אמר "סקרים ברמה נמוכה"?), חוץ מהתופעה של אחוז הצבעה גבוה של נשים למפלגות מרכז (שאני גם חושב שקראתי אצל טל שניידר אבל אני לא מוצא לינק). אז עכשיו הימין הישראלי ממש מתאמץ לייצר אותו: החל מהייצוג המזערי של נשים ברשימותיו - 0 בחרדיות (ברור), 1 במפד"ל-האיחוד הלאומי ובודדות בליכוד), במיוחד אל מול שלוש הנשים בהנהגת מפלגות שמאל-מרכז, ועכשיו זה. מעניין אם זה ייצור איזה אפקט.
ב. היום הזה מציג בזעיר אנפין את כל הליברמניה: קודם יצא בהצהרות בומבסטיות, פוגעניות בכוונה; ואחר כך, בשקט בשקט, אחרי שכנראה הובהר לו שאין לו ברירה, הוא התפטר. וזה מייצג של תופעה גדולה יותר: מחד, במשך שנים ליברמן הוא האיום הגדול על הפוליטיקה שלנו. אבל למעשה, הוא במערכת הפוליטית כבר 16 שנים, ואני לא חושב שאפשר להצביע על הישג אחד שעשה, הבטחה אחת שקיים, שנוי אחד שביצע לטובת איכות חיינו או אפילו לקיום המצע שלו. בקיצור, כלאם פאדי. זה לא שאני רוצה להמעיט בסכנה שבו, אבל כדאי להרהר קצת בכשלון האדיר שלו כפוליטיקאי, אם המשמעות של פוליטיקאי היא גם לבצע משהו, כל דבר שהוא, מלבד להבחר.
3. טעמה של אירוניה: כזכור מימי הדרת הנשים, כבר שנים אגד לא מדביקה מודעות עם נשים על האוטובוסים בירושלים, בעקבות הבג"ץ הנושא הפשרה שאגד וכנען (חברת הפרסום) היא לא להדביק כל מודעה עם אנשים, גברים כנשים כאחד. חשוב לציין שהפשרה הזו לא מקובלת על העותרים או על בית המשפט, אלא רק על אגד עצמה בלבד, אבל בינתיים זה הסטטוס קוו. אלא מאי? בקמפיין של ש"ס מככבים ביברמן. אז בעקבות עתירה שהוגשה השבוע, אגד הורידה את המודעות וקמפיין ש"ס לא יוצג על אוטובוסים בירושלים. אלאניס מוריסט, לידיעתך.

יום שני, 10 בדצמבר 2012

כלב שמירה דה-לה-שמאטע

יוסי ורטר מסכם היום ב"הארץ" את פרשנותו לגבי הבחירות:
ארבעה ימים לאחר הגשת רשימות המועמדים הסופיות לכנסת ה-19 לוועדת הבחירות המרכזית, התמונה האלקטורלית שמסתמנת לפי שעה היא, בשתי מלים: המשחק נגמר.
שזה די מדהים, בהתחשב בעובדה שהבחירות הן בעוד חודש וחצי (בתקופה המקבילה בבחירות 2006 קדימה היתה עם למעלה מ40 מנדטים בסקרים). לא מכיוון שאני מזלזל בסקרים - אני די מזלזל בהם, שכן כמה נתוני בסיס לא קיימים בהם כמו כמה אנשים עוד לא החליטו, או הערכה מה הסכוי שבאמת בוחרים ילכו להצביע (מה שמכונה בארה"ב likely voters) - אבל אי אפשר להתעלם מתמונה די עקבית שהסקרים מציגים של נצחון הימין. מה שמדהים הוא התזמון: למה דווקא עכשיו יוסי ורטר מכריז ש"המשחק נגמר"? כי הרשימות לכנסת הוגשו.
מבחינת רובה המכריע של התקשורת הישראלית, הדבר היחידי שמעניין וראוי לסיקור במערכת הבחירות הזו הוא הרכילות הפוליטית: מי הולך עם מי ולמה. מה מצעי המפלגות? מה הן מבטיחות או מתיימרות לעשות אם תבחרנה? איך כל אחת מהן עומדת להתמודד עם המשבר התקציבי שבגללו הבחירות האלה הוקדמו מלכתחילה? יוק. מעניין רק מה איך בדיוק תראינה הרשימות ומי יתאחד עם מי. ואם זה מה שמעניין, באמת הרגע האחרון שמעניין הוא הגשת הרשימות, ומכאן ואילך נותר רק ללכת להצביע.
אבל תרשו לי להציע הצעה מהפכנית: מה עם דיון על מדיניות?
מפלגת העבודה פרסמה לפני כשבוע תוכנית כלכלית (זהירות, PDF), דבר שמפלגה לא פרסמה בישראל מאז אולי 1985. העיתונות כמעט לא התיחסה אליה, למעט בעיתונות הכלכלית. (אני מתכנן פוסט על הנושא הזה אז לא הוספתי לינקים). מה התוכנית הכלכלית של הליכוד? של נפתלי בנט? של התנועה? של יש עתיד? איך כל אחת מהן מתכננת להתמודד עם המשבר התקציבי של 2013?
ציפי ליבני טענה שהיא באה להרים את הדגל המדיני, ועמיר פרץ טוען שלכן עזב את מפלגת העבודה וחבר אילה. מה הוא איפוא המצע המדיני של לבני? מה התוכנית שלה? מה התוכנית של ביבי? היחידי שהציג מצע מדיני בינתיים הוא סרטון היו-טיוב של נפתלי בנט, זה נראה לכם רציני?
לא מזמן היו בחירות בארה"ב, אז אפשר להשוות. אפשר היה ללעוג לרפובליקאים על כך שתוכנית המסים של מיט רומני בלתי אפשרית מתימטית, או שהרפובליקאים מקדמים מדיניות קיצונית בניחס לבריאות נשים והפלות, אבל לפחות היה שם דיון על מדיניות, על מה הם מתכננים לעשות ולא רק על עם מי הם דיברו או לא דיברו. לא ראינו שום התחלה של דיון כזה בתקשורת הישראלית, ויוסי ורטר, כמבלי משים, מזקק את הכשלון הקולוסאלי של העיתונות הישראלית בנושא. היא אולי מתהדרת בטענה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אבל אין כאן שום כלב שמירה אם כל מה שהיא מדווחת לנו זו רכילות.

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

ערמת לינקים 8/12

ערימת הלינקים קצת כבדה (גם מבחינת כמות וגם מבחינת תוכן) אבל זה אך הולם את לילות החורף הקרים.

1. אם עוד לא קראתם, קיראו את הראיון עם מיכה גודמן במוסף הארץ של השבת. מצויין.
2. אם מסתכלים ממעוף הציפור על הקדנציה הראשונה של ברק אובמה, במדיניות פנים היו לו כמה הישגים משמעותיים - הצלת תעשיית הרכב האמריקאית, חוק הבריאות, הרפורמה בחקיקה הפיננסית; במדיניות החוץ הסק'ירה יותר אמביוולנטית. לצד הצלחות כמו הריגת בן-לאדן והסיוע להפלת קדאפי בלוב, היו כשלונות משמעותיים כמו העדר השפעה בסכסוך הישראלי פלסטיני ותגובה די מבולבלת לאביב הערבי. רוזה ברוקס נותנת הסבר מעניין לכשלונות הממשל במדיניות חוץ (ותודה לועדה הרוחנית)
3. ב2008, שני פעילים רפובליקאים בצעו פעולת עוקץ על קבוצת פעולה קהילתית שחורה  בשם Acorn שמראה פעילות שיש בה חשד לזיוף בבחירות. פוקס ושאר האקו צ'יימבר הימני עשו מזה, כצפוי, צימעס, ובעקבות כך למעלה מחצי מהאלקטורט הרפובליקאי היה משוכנע לאחר 2008 שAcorn זייפו עבור אובמה את הבחירות. בסקר שנערך לאחרונה מתברר שלא פחות מ49% מהבוחרים הרפובליקאים משוכנעים שAcorn גם גנבו את הבחירות עבור אובמה ב2012. בעיה קטנה עם התיאוריה הזו היא שהארגון נסגר ב2010.
4. באותו סקר, אגב, מתברר שרבע מהבוחרים הרפובליקאים מעוניינים שמדינתם תפרוש מהאיחוד בעקבות בחירתו מחדש של אובמה. 1861, here we come.
5. הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי האמריקאי כעת הוא איך להמנע מה"מצוק הפיסקלי" - פקיעתם של קיצוצי המסים של בוש, ביחד עם קיצוצים אוטומטיים בתקציב, בעיקר הבטחון, שנכנסו לחוק במסגרת הפשרה שביימה את סאגת תקרת החוב לפני שנה. ובמסגרת זו מסתובבות כל מיני תוכניות, שרבות מהן מכונות על שם מציעיהם, בדרך כלל שניים (חוקים רבים בארה"ב גם מכונים כך, שכן מקובל להגיש חוק בזוגות, אם אפשר אחד מכל מפלגה. כך למשל חוק גלאס-סיגל על הבנקאות, או מקיין-פיינגולד לרפורמה בהליך הבחירות). אולי התוכנית המפורסמת ביותר היא בולס-סימפסון, ההצעה של הועדה הבין-מפלגתית של הקונגרס בעקבות סאגת תקרת החוב. באותו הסקר, התברר שלרבע מהמאמריקאים יש דעה על תוכנית פאנטה-ברנס. הבעיה? אין כלל תוכנית כזו; ליאון פאנטה הוא בכלל שר ההגנה וברנס הוא הבוס הרשע של הומר סימפסון. בעקבות זאת הסתובב הטוויטר ההאשטאג #PanettaBurns עם הצעות למה התוכנית הזו יכולה להכיל, והנה אוסף ההצעות הטובות ביותר (זהירות, בדיחות רק למכורים למדיניות כלכלית).
6. בהמשך לדיון על עקומת לאפר, מחקר מקיף וראשון מסוגו (PDF) של קרן המטבע הבינ"ל - לא ארגון שחשוד בסוציאליזם - מראה שקיצוצים בתקציב פוגעים קשות בצמיחה, בעוד ההשפעה החיובית של הורדת מסים שולית.
7. הדלקת נרות נוסח הטכניון (http://www.youtube.com/watch?v=We-KRSy64r4):
8. בעקבות התחזיות המופרכות לפני הבחירות, והפדיחות בליל הבחירות עצמו (סיכום קצר למעוניינים כאן), מנכ"ל פוקס רוג'ר איילס הורה לא להשתמש לעת עתה בקרל רוב ובדיק מוריס כפרשנים (למרות שהם עדיין מקבלים שכר בתחנה). רגע נדיר של accountability. 
9. מכל ארה"ב שלושה מחוזות בלבד - אוסלי, מקירי וולף בקנטאקי - מסתמכים על תוכניות רווחה של הממשל הפדרלי ליותר ממחצית מההכנסה לנפש. המחוזות האלה הצביעו לרומני בשיעור של 60-83%. אלניס מוריסט, זה באמת אירוני.
11. אחד הגורמים החוץ קונגרסיאלים המשפיעים ביותר, בעיקר בצד הרפובליקאי, הוא גרובר נורקווסט, ראש הארגון Americans for Tax Reform. התמצות העיקרי של ההשפעה שלו הוא ההתחייבות שהוא ניסח, שכמעט כל חברי הקונגרס הרפובליקאים חתומים עליה, לא להעלות כל מס. חבר קונגרס רפובליקאי שלט חותם עליה ימצא בסכנה קשה של פריימריז מימין. עם זאת, מאז הבחירות יש כמה וכמה חברי קונגרס שמתנערים מחתימתם, לאור המופרכות ההולכת וגוברת של העמדה הזו. בהקשר הזה, חבר הקונגרס כריס גיבסון נתן את התירוץ היצירתי ביותר להתנערותו מההתחיבות: הוא חתם על ההתחיבות ב2010, כאשר נבחר לייצג את המחוז ה20 ממדינת ניו יורק. בינתיים שונתה מפת המחוזות בעקבות הצנזוס של 2010, והמחוז שלו שינה את מספורו והפך למחוז ה19. וההתחייבות שלו, אומר גיבסון, היתה למחוז ה20 ולכן כעת כשהוא מייצג את המחזו ה19 הוא לא מחויב לה.
12.  יובל פינטר מראה שכנראה שיש בישראל היום מתרגם אוטומאטי מטופש בצורה קיצונית, שמחליף כל צירוף של "פלסט" ל"פלשת", כדי שלא ישתרבב שם איזה פלסטיני בטעות.
13. לאינפלציה בשימוש בפיליבסטר יש תוצאות, ועיקרן שיא של חוסר פרודוקטיביות: מושב הקונגרס האחרון (2010-2012)  כתב רק 196 חוקים, הרבה פחות מכל מושב קונגרס אחר מאז מלחה"ע השניה.
15. the nation מצא את הראיון המלא עם לי אטווטר, יועץ הבחירות של רייגן, ב1981, בו הוא מסביר איך ה"אסטרטגיה הדרומית" של המפלגה הרפובליקאית - הפניה המכוונת של ניקסון ב1968 לקבלת קולות במדינות הדרום בעקבות העברת חוק זכויות האזרח על ידי ג'ונסון הדמוקרט - מבוססת על גזענות, ואיך רבות מההצעות הכלכליות של הרפובליקאים עד היום - למשל קיצוץ תוכניות הרווחה - בחלקן לפחות מבוססות על אותה פניה גזענית
16. די מדהים שעד עכשיו התקשורת כלל לא התיחסה לשלל טענותיו המדהימות למדי של אלדד יניב. הוא משחק מלוכלך, ומלא ברמיזות, אבל אני מאמין לטענותיו: ראשית כי הוא טוען שכל הטענות שלו מבוססות על עדות אישית, ושנית מכיוון שמכל איומי הדיבה, איש עוד לא באמת הגיש נגדו תביעת דיבה. והסרטונים עודם איתנו, ולא הורדו, מה שקורה בדרך כלל לטענות מופרכות על אנשים חזקים.
זה יהיה קצת הרבה לאמבד את כל הסרטונים, אבל כשירות לציבור הנה תקציר:
ג-ד. עופר עיני מבלה ערבים רבים בהימורים בקזינו לא חוקי בב"ש, חלק א' וב'
ז. מבצע עמוד ענן נעשה בשל שיקולי בחירות - זו טענה די חלשה לדעתי.


חנוכה שמח!

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

בנט, נפתלי בנט

הועדה הרוחנית הפנתה אותי לעימות המרתק הזה בין ציפי לבני לנפתלי בנט:
(http://www.youtube.com/watch?v=lp8fu1tgCI4) למי שלא רוצה/יכול לראות את הסרטון, כאשר לבני טוענת שהיא רוצה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי שהעולם יראה אותנו לא רק דרך הסכסוך (הייתי אומר שיש גם סיבה מהותית, אבל אני אתן לה להנות מהספק שזה רק טיעון משני) עונה בנט בהתרגשות: "אז תפסיקי לדבר על זה כל היום, ציפי! בואי נדבר על הסוגיות החשובות. את מדברת על בידוד והתנחלויות. בואי נדבר על יפו היפה שיש לנו כאן. הואי נדבר על אומת הסטארטאפ. אני חושב שהאשמה היא עלינו כאן, ציפי".

ואז נזכרתי בג'ון בל. בל היה מועמד מפלגת ה"איחוד החוקתי" לבחירות בארה"ב, 1860. המפלגה הזו נבנתה משרידי המפלגה הוויגית בדרום; החלק הצפוני של המפלגה הזו  הפך להיות הבסיס למפלגה הרפובליקאית - מפלגת ה"אנטי עבדות". שרידי הוויגים  הדרומי נותר כמין מצב ביניים - תומך עבדות אבל מתון, לא קיצוני כמו חמומי המוח בדרום קרוליינה וג'ורג'יה ומיסיסיפי. מכל מקום, זה מה שהיה לבל לתרום לדיון הלאומי, בנאום קבלת המועמדות שלו, לאחר שועידת המפלגה בבולטימור מינתה אותו למועמדה לנשיאות:
The distinguished gentlemen that met at Baltimore the other day, have banished from their councils those discussions which have so long prevailed upon the subject of the institutions of the South, and the diversity of the feelings between the institutions of the North and the South. They consider them as called up in the canvass and discussed for party purposes, in the main by zealots,....
I do not think that the further agitation and discussion of these subjects could lead to any public good, either to the North or to the South, but nothing but mischief to one or the other, or both, or to the cause of our common country

בל,דרך אגב, הגיע במקום השלישי בבחירות הללו, עם 12.3% מהקולות.
אבל אז ראיתי שבנט דווקא לא מאמין שהתעלמות מוחלטת (תוך תקוה שבעולם לא ישים לב) היא הפתרון, והוא כן מציע פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני:
אז סחתיין על ההשקעה. הסרטון עשוי טוב. חבל שהתוכן כל כך מופרך.
אני לא אכנס לכל פרטי ההפרכה  - שלום בוגוסלבסקי עושה זאת טוב ממני. אבל רק כמה קטנות כי לא יכולתי להתאפק:
החזית המזרחית? לא יודע אם בנט שמע על כמה התפחתחויות לאחרונה, כמו הכיבוש האמריקאי בעיראק. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה70, שמבקשות את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהן בחזרה.
שליטה במאגרי המים? אני לא יודע אם בנט שמע על מין טכנולוגיה כזו, "התפלה" שמה. יש שמועות שיש איים שהיא מספקת להם את כל המים, בלי הזדקקות למי גשמים כלל. ולפי שמועות אחרות, יש אפילו מתקנים כאלה בארץ. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה50, ששמעו ששנות ה70 קיבלו בחזרה את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהם אז הם תוהות אולי גם התפיסה הגיאואסטרטגית שלהן תוחזר להן.
ולבסוף, הכשל החביב עלי מכולם, הלא הוא הסתירה הפנימית. שכן מחד, בנט טוען שיש סכנות גדולות במדינה פלסטינית ביו"ש - איום הטילים, האיום במשיכת פליטים פלסטינים, וכו'. ומאידך, הוא טוען שקיימת כבר ריבונות פלסטינית בשטחי A וB ולכן "יוצא האויר מבלון האפרטהייד". אז ממה נפשך - אם ניתן ריבונות מלאה לפלסטינים בשטחי A וB - או שיש כבר כזו - אז באותה מידה יתממשו הסכנות שמהן הזהיר בנט; למעשה, הוא היה צריך לתמוך בהכרה במדינה הפלסטינית באו"ם, שכן לטענתו שטחי A וB מגשימים את המדינה הפלסטינית. ואם יש הבדל בין המצב הנוכחי, או מצב הקבע, של שטחי A וB, שמאפשר לנו שליטה המונעת את הסכנות של בנט, ומצב זה שונה ממדינה, ולכן בנט מתנגד להכרת האו"ם במדינה פלסטינית - הרי שחזרנו לאפרטהייד.
המציאות העצובה (עבור הימין) היא שאין דרך לוגית לפתור את הסתירה הזו, ולכן ישראל שמרה על יו"ש במצב של כיבוש צבאי, שמטבעו אמור להיות זמני עד שיושג הסכם קבע. אלא שזמניות מחייבת שמירת הסטטוס קוו, ובפרט מניעת צעדים שמטרתם לספח את השטח אבל לא את האנשים - דהיינו התנחלויות,  ה"מוסד המיוחד" שלנו. וכמה שבנט ירצה לחמוק מכך, בסוף הכל חוזר אליהן ומכך לא יוכל לברוח. 

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

טידביטס

תגובת צוות התגובות של הליכוד לרשימת העבודה:
הרשימה השמאלנית, הקיצונית של מפלגת העבודה משקפת את היושבת ראש יחימוביץ' שהצביעה לחד״ש. זו רשימת שמאל קיצוני שתמכה בהתלהבות בהתנתקות, שהעלתה את החמאס בעזה ועכשיו  עלולה להביא את עזה לתוך ירושלים ולמבואות פתח תקווה
וספציפית תגובת מירי רגב - סליחה, חברת הכנסת מירי רגב:
מפלגת העבודה פנתה פנייה חדה שמאלה. דמיות כמו סתיו שפיר ומירב מיכאלי יימשכו את העבודה לשמאל רדיקלי . אין לרשימת העבודה מה להציע זולת טרמפיסטים אידיאולוגיים שניצלו את מחאת הקיץ לטובת סידורי גובים.
האמת שהבאתי את מירי רגב בגלל השעשוע - די מרשים היכולת לסתור את עצמך בתוך אותו משפט, מבלי אפילו מילה בין האמירה והיפוכה.
אבל לגבי תגובת הליכוד, שני דברים:
א. זה רק אני, או שבחודשים האחרונים תגובת הליכוד היא ברמה נמוכה? אני לא מתכוון לתוכן, אלא לשפה, לסגנון; צוות התגובות של הליכוד מוציא הודעות לתקשורת הכתובות בסגנון של ויכוח העל-פה, בלי שום נסיון להשתמש במשלב גבוה יותר כפי שמקובל בעיתונות. אבל זה בקטנה.
ב. לעניין התוכן: מפלגת העבודה תמכה בהתנתקות; מבלי להתכנס לויכוח אם ההתנתקות היתה טובה או רעה, רק רציתי לציין שבהתנתקות תמך גם אחד, בנימין נתניהו.
רציתי גם להוסיף איזה משהו לגבי הצעות סיפוח יו"ש שהלוכות ותופסות אחיזה בליכוד, אבל זה דורש פוסט משל עצמו.

ואנקדוטה קטנה לסיום: לאחר כמעט שלושה שבועות נספרו סופית כל הקולות בבחירות 2012 בארה"ב. בתוצאה הסופית ה פער קצת גדול יותר משחזיתי מראש, אבל מאידך התוצאה הצליחה להתמרכז על האירוניה האולטימטיבית: ברק אובמה זכה ל51%, בעוד שמיט רומני זכה ל47%.

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

רשימות

כמה מחשבות בעקבות התוצאות היום ובכלל.

1. הפייסבוק שלי מלא נהי ובהי על מפלגת העבודה: זה לא מרוצה שX נכנס, וההוא לא מרוצה שY נכנסה, ובכלל ההם כועסים על יחימוביץ' שהיא לא שמאלנית מספיק. ואני חושב לעצמי שבטח כולם היו שמחים אם מפלגת העבודה היתה הופכת למפלגה טהרנית, שדבקה בכל הנוסחאות האידיאולוגיות השדופות ומתבססת על בסיס הולך ומצטמק של מצביעים. איזו מפלגה זה מזכיר לי? אה נכון! את המפלגה הרפובליקאית!
אז כדאי לזכור שמפלגת שלטון חייבת להיות, בהכרח, מפלגה של Big tent. מפלגה שיש בה מרחב אידיאולגי רחב, ושיש בה כמה דגלים, ושיש בה גיוון. לא רק כי ככה מנצחים בחירות, אלא כי ככה מנהיגים: מפלגת שלטון חייבת בסיס רחב בציבור, וכן, זה אומר שמפלגת העבודה צריכה ללכת יותר ימינה ממה שהיא נתפסה עד היום. זה לא כזה אסון, למעשה  אנחנו מבקרים את הרשימה הימנית של הליכוד בדיוק על כך שהיא מפנה עורף למרכז. זה לא אומר שכדאי שלא יהיו בה קולות של שמאל מדיני כלל - אחרי הכל, אני הצבעתי לכאלה - אבל כאלה נבחרו לא מעט היום. (אישתון סיכם זאת יותר טוב ממני בפוסט הזה אליו הופניתי דרך שירה.
2. אז בפרט, אני מרוצה מאוד מהרשימה שנבחרה. נכון, אם הייתי בוחר את רשימת חלומותי, כנראה שיש כמה אנשים שנכנסו שלא היו בה (האם שמעתי את השם עמיר פרץ? ופואד?) ומאידך כמה שהייתי שמח שיהיו במקום גבוה יותר, אבל בחשבון כולל, יצאה רשימה מרשימה למדי, הן מבחינת רמת האנשים והן מבחינת האידיאולוגיה שהם מייצגים. היחידה אולי שיש לי בעיה אמיתית עם עצם כניסתה לרשימה היא מרב מיכאלי בשל אמירתה על סרבנות, אבל בשמיעת הראיון זה נראה יותר כמו אמירה דמי-פמינסטית מאשר קריאה שקולה לסרבנות (שמו שלמשל מציג פייגלין, מקום 14 בליכוד להזכירכם) ואני מאוד מקווה שתחזור בה ממנה.
3. הנושא הנוסף שמוקדש לו הרבה יותר מדי Disp space בוורדפרס ובבלוגר ובאתרי עיתונים הוא האם שלי יחימוביץ' תיכנס או לא תכנס לממשלה, בפרט עיתונאים רבים כה מתוסכלים שהיא לא אמרה את מילות הקסם "אני לא אכנס לממשלת נתניהו" (אלא רק משפט מקביל) והסיקו מכך שהיא בהכרח רוצה להכנס לממשלה. אני לעומת זאת משוכנע שהיא לא תכנס לממשלה, ושאם כן זה לא כל כך נורא, ואני אסביר: בניגוד לחלקים גדולים מדי של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, שלי יחימוביץ' וחלקים ניכרים מרשימת העובדה שנבחרה היום באו לפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה, ולא חיפשו אג'נדה כדי להצדיק את קיומם הפוליטי. הם - כמו הסנטורים הדמוקרטים שברק אובמה נאלץ להזכיר להם למה באו לוושינגטון לפני ההצבעה על רפורמת הבריאות שלו - באו לעשות משהו, לקדם מדיניות מסויימת. ולכן אני משוכנע שיחימוביץ' לא תכנס לממשלה אם לא תהיה לה יכולת משמעותית להשפיע על תחומי המדיניות שמעניינים אותה; היא לא תכנס כדי להיות השרה לענייני מיעוטים, היא תכנס כדי להיות שרת האוצר. ונתניהו בחיים לא יתן לה את תיק האוצר, מכיוון שגם נתניהו בפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה (של שמירה על הסטטוס קוו המדיני וכדי לקדם תפיסה פרימיטיבית של קפיטליזם בתחום הכלכלי, כזו המתיחסת רק לצמצום הממשלה ולא לשאר המרכיבים החיוניים לשוק חופשי כמו אמון, גמישות תעסוקתית, תחרות חופשית וכד'.  אבל זו גם אג'נדה). אז למה יחימוביץ' לא מתחייבת שלא תיכנס? כי למה שתתחיב? אולי יהיה תיקו גושי ואז לא תהיה לביבי ברירה אלא להציע לה ממשלה פריטטית או כמעט פריטטית? ואז למה שלא תיכנס?
וכאן אנחנו מגיעים לעניין הנגזר מכך, והוא בניית אלטרנטיבה. הדילול המוחלט במשמעות האג'נדה של מפלגות בישראל של העשור האחרון, והנתק המוחלט בין מה שמפלגות כביכול עומדות מאחוריו לבין מה שהן מבצעות בשטח (הליכוד של אעריק שרון ביצע את ההתנתקות. העבודה לא השפיעה בשום דרך על כיוון המדינה למרות שישבה בממשלה, ישראל ביתנו התחיבה שוב ושוב התחיבויות כמו ברית הזוגיות או שלילת אזרחות לערבים ולא ביצעה אותן, ועוד ועוד) גרמו לכך שיותר מדי בקלות קישרו בניית אלטרנטיבה לישיבה באופוזיציה. אבל כפי שהוכיחה ציפי לבני, אין ערך לישיבה באופוזיציה אם אין לך אג'נדה, וכפי שהוכיח המערך של שנות ה80, אפשר להיות אפוזיציה משמעותית ואף לזכות בבחירות גם אם היית חלק ממשלת אחדות במשך 6 שנים. הדרך לבניית אלטרנטיבה מתחילה קודם כל עם בניית אג'נדה והצעות מדיניות, ואח"כ ישיבה בממשלה או באופוזיציה לפי האג'נדה הזו, לא להיפך.
4. אם יש משהו בולט בכל הרשימות שנבנות לאחרונה זהו המהפך הדורי.  ברשימת העבודה החדשה יש 20% מתחת לגיל 35; עשרה יהיו ח"כים חדשים ושולשה שזו להם הכנסת השניה. חלק כמובן נובע מכך שהרשימה התרחבה, וכך בליכוד היו הרבה ח"כים חדשים בכנסת הנוכחית. אבל גם בליכוד, עיקר השנוי ברשימה לכנסת ה19 לא היה תזוזה ימינה אלא יותר היפלטות של ח"כים ותיקים (בגין, מרידור, איתן).
5. ומחשבה אחרונה על רשימת הליכוד. צודקים מגיני הליכוד שאומרים שבסך הכל (מלבד הסימובליות של פייגלין) הרשימה לא כל כך הימינה, שהרי כל מי שבמקום ריאלי היום הוא ח"כ מכהן; ועם כל הכבוד לso called "הדר" של בני בגין, שנפלט, הוא היה ועודנו ימני קיצוני. אלא שהיא הנותנת: רשימת הליכוד של הכנסת הזו היתה רשימה איומה, שעיקר פועלה (מלבד נסיונות לרצות את הטייקונים, למשל בנושא ועדת ששינסקי) היה לבוי שנאה ומדון פנימיים בתוך הציבור הישראלי. העובדה שרוב הח"כים האלה רוצים לקדם אג'נדה ימנית בשילוב העובדה שהאג'נדה הזו מתפרקת ברגע שהיא נפגשת עם המציאות ולכן הממשלה שבראשותם לא יכלה לקדם אותה, מביאה לכך שאת כל האנרגיה שלהם הם מפנים לחוקים שנועדו לסמן ולפגוע ב"סמולנים" - ע"ע חוק החרם, חוק העמותות, ועוד - כלומר, חוקים שאין להם ערך ממשי אלא רק ליבוי המחנאות והשנאה הפנימית. אבל בכך, בסך הכל, הם הולכים במורשתו הראויה של בגין, מי שבאחד מנאומי חייו - נאום הצ'צ'חים של ככר מלכי ישראל ב82 - לקח לו בדיוק שני משפטים לכנות את יריבו הפוליטיים גם נאצים וגם קומוניסטים.
6. ואיך ההתאמה של העדפותי עם התוצאות? המועמדים להם הצבעתי הגיעו למקומות: 2, 8, 11, 14, 16, 19, 24, 27, 28, 29, ועוד שניים שמתחת למקום 45. בקיצור, יש לי ממש אינטרס שהעבודה תפרוץ ותצליח לעלות לאיזור ה30 מנדטים. תמיד אפשר לקוות.

הערה טכנית: בניגוד לכוונה המקורית, אני כבר לא כותב על פוליטיקה ישראלית רק כאשר אני ממש מתעצבן (אם כי אני עדיין מקווה שאתם לא מוצאים את הרעיונות נדושים) אבל התוית "פינת נתן זהבי" נותרה התוית הרלוונטית. מאחר שלפלטפורמה המופלאה הזו אין יכולת (למיטב ידיעתי) להחליף תוית כך שהיא תשונה בכל הפוסטים, זו השקעה גדולה מדי עכישו לשנות. אז כך זה ישאר, והציבור מוזמן להציע שם של אישיות ציבורית עצבנית אחרת לפוסטים של רגעים קשים.

שבת שלום!

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

גלוי נאות

לאתר הבלוגרים/עיתונאים השמאלי סלייט יש מנהג יפה בעיני, בו כל כותביו כותבים ביום הבחירות למי הם עומדים להצביע. מין גלוי נאות שכזה. (הנה למשל הדוגמה של דייב וויגל). ברוח זו, אלו המועמדים להם אצביע בפריימריז היום:
חילי טרופר
עומר בר-לב
מיכל בירן
משה מזרחי
דובי קננגיסר
שאול ינאי
גלעד קריב
יריב אופנהיימר
אסתי קירמאיר
אראל מרגלית
נדיה חילו
(מתלבט בין בוז'י הרצוג לאיתן כבל)

(למען הסר ספק: אלה לא המועמדים שאני מהמר שינצחו אלא מי שאני תומך בו).

בברכת חברים.

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

דני דנון שותה תה

בדרך כלל אני פוסטים שבאים להדגיש את הנקודה שהמצב הנוכחי X מאוד דומה למצב ההסטורי  Y בתיאור האטריביוטים של Y שמזכירים את X, ואז משפט בסגנון "אתם בודאי חושבים שדיברתי על X, אבל דיברתי למעשה על Y". הנה למשל דוגמה. אבל הפעם אין לי כח, אז נאמר בפשטות: הפריימריז בליכוד היום מאוד מזכירים את הtea party.

בשני המקרים, המקור לתנועה הוא משבר: במקרה האמריקאי, המשבר הכלכלי של 2008 וקריסת הפופולאריות של ממשל בוש מאז הוריקן קתרינה, במקרה הישראלי ההתנתקות והקמת קדימה. בשני המקרים רוב העם נטש את הימין, והימין הפסיד הפסד משמעותי בבחירות. ובשני המקרים המסקנה מחשבון הנפש של מפלגת הימין הוא שצריך ללכת ימינה יותר, והעם יבוא איתנו.
בהתחלה הם קוצרים הצלחה: הtea party הצליחה להחזיר את הרפובליקאים ב2010, ומלחמת לבנון השניה הצליחה להחזיר את ביבי לשלטון ב2009. למעשה, כשמגיעים להחלטות שבאמת משפיעות על המדיניות הם לא מצליחים להשפיע ברמה שהיו רוצים: בארה"ב זה בגלל שהם מפסידים בבחירות נשיאותיות (והרבה ממדיניות אובמה יכנס לתוקף כי הוא נבחר מחדש ואין ממש מה שיכול להפוך את הרפורמות שלו), בישראל בגלל שגם כאשר הימין מנצח בבחירות, המדיניות שלו לא ריאלית ולכן הם נאלצים לקיים את מדיניות השמאל (ע"ע "עמוד ענן", מבצע). ואז התסכול הולך וגובר: פער הולך וגדל נפער בין דרגי השטח למנהיגות, שכן דרגי השטח לא מצליחים להביא לשנוי מדיניות שהיו רוצים, ומנהיגות הימין הופכת למעשה למנהיגות ריקה למדי - עם כל יומרתה למנהיגות, היא לא מצליחה להשפיע ברמה הכי בסיסית של קביעת המועמדים או רשימת המועמדים.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

וה' הולך לפניהם יומם

הבטחתי (או שמא איימתי?) קצת על עמוד ענן, אז אסכם את כל מחשבותי בפוסט אחד. והפאנצ'ליין העיקרי הוא שבניגוד לקולות הנהי בתקשורת הישראלית, אני חושב שהתוצאה של המבצע הזה דווקא חיובית למדי, או לפחות יש סכוי רב שהיא תהיה חיובית, ותבטיח שקט יחסית ממושך (וקשה לי להאמין שאני מברך את הברק-ביברמן, אבל Credit where creidt is due). למה?
א. כמו שאמרו כבר רבים וטובים בימים האחרונים, מבחן התוצאה של מבצעים כאלה הוא לאחר זמן. ממלחמת לבנון השניה יצאנו אבלים וחפויי ראש, והנה בצפון שורר שקט מעל 6 שנים, דבר שלא היה כמותו מאז שאש"ף עבר ללבנון בספטמבר 70. מאידך, מעופרת יצוקה יצאנו בתחושה ש"צה"ל שיקם את ההרתעה ואת עצמו", והפסקת האש קרסה לאחר זמן קצר.
ב. אם מסתכלים על נתוני הפתיחה והסיום של המבצע, בהשואה לעופרת יצוקה, הפעם ישראל החליטה מתי היא יוצאת למבצע (נכון שהיו טילים בדרום, אבל רמות האלימות האלו היו כבר זמן; לא היתה הסלמה שהביאה לתחושה שישראל חייבת לפעול דווקא עכשיו כמו שהיה בעופרת יצוקה) ומאידך חמאס הוא זה שביקש הפסקת אש ודווקא ישראל היססה (והיה צריך את הילרי שתבוא ותיתן לביבי נבוט על הראש כדי שיקבל את הפסקת האש). וזאת מסיבה פשוטה: כיפת ברזל הפכה לשובר שוויון - היא הפכה את המצב הנגזר ממתקפות אויריות אל מול טילים לכזה הנסבל על ידי ישראל: אני לא מזלזל בסבל של תושבי הדרום, אבל רמת הפגיעה היתה כזו שישראל יכלה להמשיך עוד זמן ללא כניסה קרקעית, בעוד שהמצב בעזה הפך בלתי נסבל (כפי שניתן היה ללמוד מנאומי העידוד של כל צמרת החמאס לתושבי עזה, ומההדלפות מכיוון החמאס על הפסקת אש קרבה). וזאת מכיוון שרמת הפגיעה של טילים בשטחים בנויים היתה 5% (בגלל כיפת ברזל). אם רמת הפגיעה היתה של 90%, כמו שהיתה במלחמת לבנון השניה, היינו נגררים לכניסה קרקעית הרבה יותר מוקדם.
ג.גם את זה אמרו לפני - מצרים, בשלטון מורסי - זה שלא היה מסוגל להוציא את השם המפורש "ישראל" מפיו - נכנסה בדיוק למקום שבו היתה בזמן מובארק, וכך מצרים דחקה את החמאס להפסקת אש במקום השחמאס ידחוק את מצרים לאלימות. זה תקדים מאוד חשוב.
ד. הנקודה המשמעותית יותר היא לדעתי יש סכוי לשקט ארוך מכיוון שאני רוזבלטיסט וברוח קיסינג'ר אני מאמין ששקט ארוך טווח יכול להתקיים רק כשיש מאזן כוחות. ובאופן אירוני, דווקא העובדה שגם חמאס הרויח משהו בסיבוב הזה - בעיקר הכרה בינ"ל - גרמה לכך שיהיה לו יותר מה להפסיד בסיבוב הבא ולכן ימנע ממנו. זה נשמע מוזר אבל יחסנו מול החמאס הם בדיוק כאלה שבהן אנחנו יכולים להיות חזקים מדי לטובתנו אנו. (הדוגמה ההיסטורית הטובה ביותר לכך היא כמובן ישראל של 67-73).
ה. ולבסוף, ברמת הפוליטיקה הפנימית, תיאוריה של אבא שלי שאני מאוד מסכים איתה: המבצע הזה יכול להיות תהליך התפכחות מאוד כואב למשיחיות הבטחוניסטית הימנית. עד עכשיו תמיד ישבו ביב או ליברמן מהצד ואמר: "למה הפסקתם מוקדם מדי? למה לא נתתם לצה"ל לנצח?". המבצע הזה גמר את מיתוס "תנו לצה"ל לנצח" (ולא שחס וחלילה אני לא חושב שצה"ל היה יכול לכבוש את הרצועה. בודאי שיכל. אלא שזה לא היה מביא לשום פיתרון); שכן את הפסקת האש הזו הובילו ביברמן בעצמם - אז למי יפנו מאוכזבי הפסקת האש - לבנט? למרזל? אבא שלי בהפלגה טוען שזה יהיה משבר הדומה למשבר השמאל שלאחר קמפ דיויד. אני לא בטוח, אבל אני יכול לראות את ההשתלשלות הזו כאפשרית (ואם אתם רוצים כמה דוגמאות לתגובות ימין הזויות וחסרות אוריינטציה בעולם החדש הזה שנחת עליהם הנה אחת ועוד אחת). נחיה ונראה.

ולבסוף, כמה פרפראות באותו הקשר:
1. וולטר ראסל מיד מסביר בהסבר מצויין למה בארה"ב, בניגוד לשאר העולם, התמיכה היתה באופן גרוף בישראל במבצע הזה (57% בעד ישראל, 25% בעד הפלסטינים, לפי סקר שקראתי, אני לא זוכר איפה) 
2. ואותו מיד מציין זוית צדדית אבל מעניינת של המבצע - היכולות שהוכיחה כיפת ברזל הם חדשניות ברמה עולמית (הגנה נגד טילים נחשבה תמיד כאחת הטכנולוגיות הכי קשות לביצוע) ומעוררות התעניינות לרכישה מצד כל מיני מדינות בעולם - למשל יפן וקוריאה - כבר עכשיו.
3. אם לא ראיתם את זה, אז בתחרות הכרזה האנטי ישראלתי המטומטמת ביותר זוכה הבחור הבא:
4. הסיכום הכי מוצלח של הסיקור התקשורתי שעברנו:

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

מצוות היום

עוד אכתוב פוסט על ענייני עמוד ענן, אבל בכל זאת קצת התיחסות למצוות היום, במיוחד שכבר יש מסורת בעניין.
אז לאור הגלויים השנה, וכדי לתת גאולה לעולם, הנה Ola Kala המקורי של דאלאראס:


תודה לכל המושכים בחוטים (בראשם הילרי קלינטון אהובתינו) על הפסקת האש.
תודה להשי"ת על כל שיש לנו בעולמנו (קיבלתי על עצמי שנה שעברה לחזור לומר ברכות הנהנין כדי לתרגל קצת הכרת הטוב. ולא עמדתי בזה, אבל אשתדל השנה).
ותודה רבה לכם חמשת קוראי, תענוג לכתוב כשאתם קוראים.

יום שבת, 17 בנובמבר 2012

ערימת לינקים 17.11.12

אני לא הולך לכתוב על המבצע. יש לי הרבה אמפתיה עם תושבי הדרום. עם זאת: א. אין לי הרבה דברים חכמים לומר; ב. הדבר ההגיוני ביותר הוא לשמור על שגרה; וג. שלל ההודעות בפיד הפייסבוק שלי, הן כאלה שמשתבחות בצדקתנו העצמית סטייל שמשון-די-נעבעכדיקר והן כאלה שמגלגלות סלוגני "די למלחמה" בפציפיזם הזוי משהו, גורמות לי להקיא קצת בפה.
אם אתם מתעקשים, אביעד קליינברג ונעמה כרמי כותבים דברי טעם.

אז לשלל נושאים אסקפיסטיים:

1. הנושא החם ביותר בצד הרפובליקאי הוא ההתקפות בבנגאזי - מה ידע הממשל, מה אמר ומה לא אמר - ועיקר הביקורת היא על סוזן רייס, השגרירה באו"ם, שארבעה ימים אחרי ההתקפה התראיינה בתוכניות הארוח של יום ראשון ומדבריה ניתן היה להבין שההתקפה היא בעיקר תוצאה של התלקחות ספונטנית בעקבות ההפגנות ולא אירוע טרור. הימין בטוח שיש כאן ווטרגייט מחכה להחקר, ולכן מנסה לתקוף את אובמה שוב ושוב בנושא, בין השאר בהבטחה של הסנטורים מקיין וגראהם לעשות ככל יכולתם לבלום את מנויה האפשרי של רייס למזכירת המדינה. זה כמובן רק גרם לאובמה להיות יותר נחוש במנוי רייס (שבהערת אגב, לא כל כך טוב לנו, היא נחשבת מהאגף הפחות פרו-ישראלי בממשל) אבל גם הביא אותם לכמה התקלויות מביכות. כך למשל מקיין כינס מסיבת עיתונאים שבה תקף את הממשל על כך שהוא לא משחרר מספיק מידע למחוקקים, אלא שמתברר שאותה מסיבת עיתונאים התקיימה בזמן שבו התקיים שימוע בדלתיים סגורות של ועדת המודיעין של הסנט, שבה מקיין חבר, על הנושא, ומקיין החמיץ אותו. כששאלו אותו על כך הכתבים, מקיין איבד את השליטה בעצמו.
2. אחת הבעיות עם הויזואליזציה הרגילה לתואצות בחירות בארה"ב - שבה צובעים כל מדינה באדום או כחול - היא שהיא די מטעה; ראשית, היא יוצרת דיוכטומיה ולא מתיחסת למקרי הביניים, ושנית היא לא מתחשבת בריכוז האוכלוסיה - כך איזורים רבים צבועים באדום אך האוכלוסיה שבהם קטנה מאוד, וזה מציג מפה "אדומה" יותר מהמפה אמיתית. ויל פמיה (המוכר לכם מ"הקשר בין דינוזאורים למחוזות דמוקרטיים") מציג כמה ויזואליזציות לתיקון הנושא, היפה מביניהן לדעתי היא זו:

(קרדיט לאלון)
3. יש למה לחכות. ל31.3:
4. אתר טאמבלר חדש מוקדש לאזכור כל הפרשנים עם התחזיות היותר מופרכות לבחירות 2012, ואוניברסיטת פורדהם מדרגת את הסוקרים הכי טובים.
5. מכל ההסברים שרפובליקאים הסבירו לעצמם ולתקשורת למה רומני הפסיד, כריס כריסטי הכי מדוייק: He didn't get enough votes
6. כך היה נראה בלוג של סארטר (מקומפרס)
7. רביב דרוקר קונסיפרטיבי משהו, אבל בכלל לא מופרך בעיני.
8. אסף אוני נותן פרסטקטיבה מעניינת על משבר העיתונות המודפסת

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

אמריקה

אין לי מספיק זמן לכתוב פוסט ראוי. אבל שמעתי כתבה שכל כך היממה אותי בNPR שהייתי חייב לשתף אתכם, חמשת קוראי הנאמנים. יש חברה באלבמה, ששמה Holy Smoke, שהשירות שהיא מציעה ללקוחותיה הוא השירות הבא: לאחר שריפת גופת יקירם ( או יקירתם), האנשים הטובים בחברת Holy Smoke  יקחו את האפר משרידי גופתו, ויכניסו אותם לכדורי רובה או אקדח בהם תוכלו להשתמש במסע הציד הבא שלכם.

אמיתי לחלוטין. הנה האתר שלהם: http://www.myholysmoke.com

אמריקה.

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

ויומיים אחרי

עוד מעט, עוד קצת, והתגית "בחירות 2012" תיסגר לעד. אבל עדיין, כמה מחשבות פחות טלגרפיות על הבחירות הללו:
1.עזרא קליין פרסם ביום שני רשימה מאוד מועילה ובה אוסף התחזיות של כל הפרשנים המובילים. רוב הפרשנים התבייתו על אחת מהתוצאות הבאות: 290, 303 או 332 לאובמה, כלומר או שצדקו בדיוק (נייט סילבר, מלך מלכי המלכים) או שהיו שמרנים יותר והשאירו את פלורידה, או וירג'יניה ופלורידה, לרומני (ואנוכי הצנוע ביחד אם ההערכות השמרניות יותר). תוצאה בהחלט מכובדת לאור העובדה ששתי המדינות היו מאוד מכובדת. (אלט טאב: נייט סילבר הפך לסלבריטי של ממש מאז יום שלישי. יש הערכה שביום שלישי-רביעי הטור שלו היה אחראי ל20% מהתעבורה לאתר ניו-יורק טיימס. יש כבר דיבור על סרט. שזה ממש לא פייר למודליסטים האחראים, שהיו כמעט מדוייקים כמוהו, למשל סאם וונג מפרינסטון. שיפט-אלט-טאב).
רובם, כי היחידים שנתנו הערכה שונה היו מהאקו הצ'יימבר הימני (וגם דיוויד ויגל, שהנפילה שלו היתה די מאכזבת אבל בכל מקרה סקרים ותחזיות זה לא התחום שלו). ואלה - החל בדיק מוריס הפסיכי וכלה במייקל בארון הרציני - נפלו ובגדול.
דיק מוריס הוא הקיצוני מכולם. הוא יועץ פוליטי שגויס לנהל את קמפיין קלינטון ב1996 ונחשב אז לגאון שהציל את הקמפיין (למי שמכיר, הדמות של ברונו ג'ינלי ב"בית הלבן" מבוססת עליו) עד שנתפס, חודשיים לפני הבחירות, בתקשורת מתרועע עם נשים שאינן אשתו, ביניהן זונות, התודה במקום מסויים על הפטיש שלו לכפות רגליים, ואף נתן לאחת מהן להקשיב עמו לשיחת ועידה עם הנשיא כדי להרשים אותה. מוריס נאלץ להתפטר מהקמפיין בבושה גדולה ועבר להיות פרשן בתקשורת, כאשר השנאה לקלינטונים הפכה מאז לאחד מהכוחות המניעים החזקים ביותר שלו; הוא נטה יותר ויותר ימינה עד בשנים האחרונות הפרשנויות שלו הפכו ביזאריות ממש. וכך, לפני ביום שני, חזה שרומני ינצח 325-213 אלקטורים, המניח נצחון של רומני בכל מדינות המפתח (כולל ויסקונסין), בפנסילבניה, מינסוטה ומישיגן, ומירוצים צמודים בניו ג'רזי ואורגון. זה נשמע מגוחך, אבל מוריס קיבל וממשיך לקבל במה בפוקס גם היום.
מהצד השני נמצא מייקל בארון. בארון הוא אדם מאוד רציני, ושולט ברמה מאוד מרשימה בהרכב הלאקטורט האמריקאי לכל פרטיו. כל שנתיים הוא מוציא אלמנך של כל המדינות והמחוזות הקונגרסיאליים עם סקירה מאוד מדוייקת של האלקטורט בכל אחד. ועדיין, בארון נוטה ימינה (אם כי מהאגף הרציני והמכובד, ולא הפסיכי, של המפלגה הרפולביקאית) וגם הוא נפל: הוא חזה שרומני יקח 315-223. באמצע יש כמה, אבל נזכיר ספציפית את קרל רוב, שמצד אחד נתן תחזית יותר צנועה - רק 285-253 אבל מאידך, התקשה במיוחד לקבל את המציאות כמו שהיא כאשר זו התבררה לאשורה, וכמו שתיארתי אתמול התוכח בשידור חי בפוקס עם צוות החזוי של התחנה עצמה כאשר זה הכריז על אוהיו לאובמה. בינתיים יש כבר סרטון ביוטיוב (http://www.youtube.com/watch?v=2V59zUdLwXg):
ניתן להבין את רוב. אחרי הכל, הוא גייס מעל מאה מליון דולר לsuperPAC שלו, American Crossroads, ממספר מצומצם יחסית של תורמים (מישהו אמר שלדון אדלסון?) תוך שהוא מבטיח להם שבכסף הזה הוא יביס את אובמה שנוא נפשם ויבטיח רוב רפובליקאי בסנט. בכל המירוצים שAmerican crossroads השקיעה בהם היא נכשלה.
וכאן אנחנו מגיעים לאתמול, שאז כל הפרשנים הללו נאלצו להסביר מה קרה. ההסבר הרווח הוא שהם לא העריכו נכון את הרכב האלקטורט: הם הניחו שהשיעור הגבוה יחסית של שחורים, היספנים נשים וצעירים שהצביע ב2008 היה עניין חד פעמי, והתברר שלא כך, ושגם ב2012 היה הרכב אלקטורט דומה ל2008, למעשה אף יותר נוטה למיעוטים. וזה מכיוון שלמרות שנתוני הבסיס (מצב הכלכלה) הצביעו על נצחון לרומני, אובמה הריץ קמפיין מצויין, בעיקר מאמצי הבאת המצביעים לקלפיות שהביאה יותר מצביעים דמוקרטים מהצפוי. כך בארון ומוריס (רוב עוד לא דיבר, נגיע לכך בהמשך).
הם עושים לעצמם חיים קלים. ראשית, מכיוון שנתוני הבסיס לא הצביעו לנצחון לרומני. למעשה הפוך: עזרא קליין פנה לפני כמה חודשים שלושה מדעני מדינה שיבנו לו מודל מאוד פשוט ובו מכניסים שלושה נתונים: מצב התעסוקה, אחוזי התמיכה באובמה (aprove/disaprove) והעובדה שאובמה הוא הנשיא המכהן. שלושת הנתונים האלה חזו נצחון לאובמה, בדיוק מה שהתרחש; בכללי הם העריכו שהנשיא המכהן מנצח כל עוד הכלכלה לא מתכווצת. זה לא כדי לומר שמודל כזה צריך להחליף את הסקרים והמודלים המתוחכמים וכד', זה רק כדי לציין שנתוני הבסיס - שמודל כזה מייצג - דווקא הצביעו על יתרון לאובמה. שנית, מכיוון שמהטיעון האפולוגטי של בארון ומוריס ניתן להסיק כאילו ההחלטה על מה יהיה הרכב האלקטורט זו החלטת שיפוט, הנחת יסוד של התחזית - הם טעו, אחרים במקרה צדקו. ולא כך היא. הרכב האוכלוסיה הוא נתון ידוע, מהמפקד של 2010. מעליו צריך להעריך מה יהיה אחוז ההצבעה של כל מגזר, אבל זה נתון שצריך לקבל מהשטח, לא נתון שמחליטים מראש. ההנחה שהאלקטורט יהיה זהה ל2004 היתה מקרה קלאסי של wishful thinking.
וחזרנו לקרל רוב: קרל רוב מאז יום רביעי שותק. וטוב שכך.  תיקון: קרל רוב הופיע אתמול בפוקס והסביר שאובמה ניצח על ידי הקטנת האלקטורט. לאור כל המאמצים של מזכירי המדינה הרפובליקאים של אוהיו ופלורידה למנוע ממצביעים להצביע, זה כבר לא מצחיק, זה עצוב.
2. מעבר לסוקרים הספציפיים, מאוד מעניין לראות כיצד האקו-צ'יימבר הימני מגיב לתוצאות הללו. כי ההלם שאחז בימין על כך שרומני הפסיד היה אמיתי; הם באמת לא ראו את זה מגיע, למרות שכל הסקרים הלא מפלגתיים והפרשנים הלא ימניים הצביעו על כך (כפי שCBS מדווח, סוקרי רומני באמת היו המומים מתוצאות האמת; כשקמפיין רומני הדליף במהלך היום שהם לא כותבים נאום הפסד, רק נאום נצחון, זו לא היתה הפגנת בטחון ריקה, זה היה אמיתי). מכל מקום, החל מאתמול אפשר לראות כמה כיווני התמודדות: הקמפיין של אובמה עשה לרומני רצח אופי; הוריקן סנדי וכריס כריסטי שהילל את אובמה בלמו את המומנטום של רומני; יש חלקים כל כך גדולים מהאלקטורט שהפכו תלויים בממשלה ולכן תמיד יצביעו אובמה; שיעור המיעוטים כה גבוה, שזו כבר לא אמריקה שאנחנו מכירים. קשה שלא להבחין בגזענות הסמויה בשני הטיעונים האחרונים, ושני הטיעונים הראשונים פשוט לא רלוונטיים אם מסתכלים על המספרים (וראו לעיל). יש כאן מהלך שמאוד מזכיר את החב"דניקים אחרי מות הרבי או הנוצרים הראשונים אחרי הצליבה: אם המציאות מפריכה את האידיאולוגיה, בואו נשנה את המציאות. אולי תומר פרסיקו צריך לחקור את זה.
מכל מקום, מה שאין כאן הוא שום חשבון נפש, על התאמתה של האידיאולוגיה הרפובליקאית לאלקטורט ולמציאות (מהלך דומה למה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות 2000, ודן אותו לדעיכה ארוכה וכואבת שאולי רק עכשיו יתחיל להתאושש ממנה). באופן אירוני, בחירתו של אובמה מעידה דווקא על התפקיד ההיסטורי של ביל קלינטון. עד לקלינטון, המפלגה הדמוקרטית סבלה, מאז 1968, בתסביך קנדי חמור, בו הם היו עסוקים בריבים פנימיים ובגעגוע כה עז לשנות קנדי ולמנהיגותו שלא יכלו להציג שום מנהיגות רלוונטית לציבור האמריקאי. גם קלינטון נבחר, גם ב92 וגם ב96, עם מיעוט מהקולות (רוס פרו, המועמד העצמאי, זכה באחוזי שיא יחסית למועמד שלישי - 18% ב92). מה שקלינטון עשה, ועל כך שנאו אותו הדמוקרטים, הוא למשוך את המפלגה הדמוקרטית בכח חזרה למרכז. וזה החזיר את הרלוונטיות למפלגה הדמוקרטית עד כדי שיכלה להציג מועמד יותר ליברלי (אם כי גם אובמה בהחלט מתון) וזכות ברוב משמעותי של מצביעים בקדנציה הראשונה, ולהבחר מחדש בשניה; היום המפלגה הרפובליקאית נראית רע כמו שנראו הדמוקרטים בשנות ה80: קיצונית, מפולגת, וסובלת מנוסטלגיה קטלנית לרייגן.

3. קשה מאוד לנחש מה יקרה בארבע השנים הבאות (סביר להניח שאובמה לא העריך ב2008 כמה הוא יתעמק במצב הפנסיה של היוונים). אבל עדיין, לאובמה יש סכוי רב להיות נשיא הסטורי, כאשר הצעד העיקרי שהוא צריך לעשות בקדנציה השניה שלו הוא להבחר שנית, ואת זה כבר עשה. למה?
ראשית, יש סכוי רב שהכלכלה תתאושש, פשוט בשל המחזור של השוק (מה גם שכמה מגורמי העומק של המשבר בארה"ב השתפרו משמעותית בינתיים, למשל מידת החוב הפרטי של האזרחים); אבל מעצם העובדה שאובמה יהיה אז בשלטון, ההישג הזה ירשם לזכותו, כמו שסיום השפל הגדול אושש את המעמד של המפלגה השלטת בכל מדינות המערב למשך דור ומעלה, בין אם היתה זו מפלגת ימין או שמאל. כתבתי על זה כאן.
שנית, שני ההישגים החקיקתיים הגדולים של אובמה מהקדנציה הראשונה - רפורמת הבריאות והרפורמה ברגולציה פיננסית - לא באמת מומשו עד כה, ועיקרם יכנס לתוקף במהלך הקדנציה הזו (ללא צורך בחקיקה). הסכוי העיקרי של הרפובליקאים לבטל אותם היה בבחירות האלה, וסכוי זה הוחמץ (מנקודת ראותם)
שלישית, גם ברמה הכי קרובה, במשבר הקרוב, הקרוי the fiscal cliff, שבו בתחילת 2013 אמורים הן קיצוצי המס של בוש אמורים לפוג, וכן אומרים להכנס לתוקף קיצוצים נרחבים, מחציתם בבטחון, אובמה עומד בעמדה נוחה יותר. אם המצב ישאר כמו שהוא, תכנס לתוקף מדיניות שהוא לא אוהב (אובמה היה מעדיף להמשיך את קיצוצי המס למעמד הביניים ולעניים) אבל זו מדיניות שהרפובליקאים ממש שונאים והרבה יותר יטו להתפשר מאשר ממנו.
ולבסוף, בחירתו אפשרה לרות באדר גינזבורג, שופטת עליונה ליברלית שהיא מבוגרת למדי ועברה שני סיבובים של סרטן, לחשוב ברצינות על פרישה בידיעה שיבחר לה מחליף ליברלי. לא סביר שמישהו מהשופטים השמרנים יפרוש מרצונו, אבל שלושה מהם - תומס, סקליה וקנדי - מעל גיל 70 ויש, עם כל הציניות שבדבר, סכוי גבוה שאחד מהמושבים שלהם גם יתפנה: מנוי כזה ישנה משמעותית את הרכב בית המשפט, שבו יש כיום לשמרנים 5-4.

4. עוד שני עדכונים אחרונים: היידי היידקאמפ הדמוקרטית ניצחה בצפון דקוטה וג'ון טסטר, הסנטור הדמוקרט המכהן ניצח במונטנה. אלה שתי מדינות מאוד רפובליקאיות ולכן ההישג שלהם מאוד מרשים; אלו שני מירוצים שהערכתי שילכו לרפובליקאים, אז שוב הייתי שמרן מדי. החשבון הסופי של הסנט הוא שהדמוקרטים הרויחו שני מושבים, תוצאה כמעט בלתי נתפסת לפני שנה. ועוד מירוץ קטן וחביב שמתחבא בתוך שלל התוצאות במהלך הבחירות האלה: תושבי פוארטו-ריקו החליטו ברוב של 54-46% לדרוש מעמד של מדינה ממדינות ארה"ב. משאל העם הזה לא מחייב, מה גם שמי שמאשר קבלת מדינה חדשה הוא הקונגרס, אבל הן אובמה והן רומני התחייבו שאם ההצעה תעבור במשאל הם יתמכו בה, ואם תבוא הצעה רצינית יהיה קשה לקונגרס מבחינה מוסרית לסרב לה. יש מצב שבשנים הקרובות תצטרף מדינה חדשה לאיחוד, דבר שלא קרה מאז 1960, שלא לדבר על כך שזה דבר שידרוש לשנות את הדגל - בסה"כ די מגניב לדעתי.

5. ולבסוף, התפארות בקטנה: א. ספציפית לגבי הדיבייטים, בחשבון האחרון לדיבייטים באמת לא היתה השפעה (כמו שטענתי כאן; ניתן לדייב ויגל להוכיח את הטענה ומהנתונים). ב.  בסגנון ההיפסטרים, אני זיהיתי את נייט סילבר עוד לפני שזה היה מגניב.

6. באופן כללי, ניתן לxkcd לסכם: