בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 25 בפברואר 2012

ובינתיים

נחזור, בתקוה, לאמריקה, ובפרט לפטור שהרפובליקאים לקחו לעצמם מלומר אמת, בהמשך השבוע; בינתיים משלל הדברים שנחתו בgoogle reader שלי לאחרונה:

1. נהוג לחשוב שוול סטריט אוהב את הרפבולקאים, וכשנשיא דמוקרטי נבחר הבורסה קורסת. מתברר שלא ממש: לפי מאמר של בלומברג, אם היית משקיע $1000 בתעודת סל של מדד S&P בתחילת ממשלו של קנדי ומשאיר את הכסף בבורסה רק בתקופות של נשיאים דמוקרטים, היו לך היום $10,920; אותה אסטרטגיה רק תחת ממשלים רפובליקאים היתה משאירה לך ביד $2,087 בלבד. יש כאן קצת דמגוגיה כי היום האחרון של נשיא רפובליקאי נכון להיום הוא היום האחרון של בוש, בישא המשבר הכלכלי בעוד שבינתיים הבורסה התאוששה; אבל יש יתרון לדמוקרטים גם אם מורידים את קלינטון - הנשיא הדמוקרטי שהבורסה היתה בו הכי מוצלחת - ובוש הבן, הנשיא הרפובליקאי עם הנפילה הכי גדולה בבורסה. (אני לא חושב שזה באמת מוכיח שדמוקרטים טובים יותר לכלכלה; בעיקר זה מוכיח שההשפעה של הנשיא על הכלכלה היא מועטת הרבה יותר משנדמה).
2. עידו קינן מציג כרזות מינימלסטיות שעיצב מורדי לוי לספרי ילדים. הכנסו ללינק, הן ממש יפות. האהובה עלי (ולכבוד אחיינתי כמובן) היא זו:
3. ואותו עידו קינן מציג גם את הבלוג המצויין שכתב שוקי בן נעים בשם פרופ' אליעזר שקולניק. בהצלחה ליוסף סידר מחר!
5. חלק מהטיעון הרפובליקאי בדבר ממשלה קטנה הוא שיש תפקידים שהחברה צריכה לקיים ולאו דווקא המדינה; חלק ניכר מהתמיכה לחלשים צריך להתבצע, לטענתם, ברמת החברה האזרחית ואגודות צדקה והתנדבות למיניהן, וכשהמדינה נכנסת לתחום הזה אז אזרחים פרטיים מפסיקים לתרום. אני חלקית מקבל את זה; מאוד מכעיס אותי שבארץ למשל מעט מדי אנשים רואים לעצמם חובה להתנדב (בזמן או בכסף) באיזושהי צורה, ומשאירים את הבעיות לכך ש"המדינה צריכה לטפל בזה". חבל, עם זאת, שהמועמדים הרפובליקאים לא ממש עומדים מאחורי הטיעון הזה בכסף: לפי דו"ח המס האחרון, מדווח הוושינגטון פוסט, מכל המועמדים לנשיאות מי שתרם הכי הרבה, כאחוז מהכנסתו, הוא ברק אובמה, שתרם 14% ממשכורתו, ומיט רומני מיד אחריו עם 13%. המעומדים הימנים ממש - סנטורום ופול - נתנו בערך כעשירית מהאחוז הזה.
6. האם שמעתם על תביעת הדיבה של "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק שמכנה אותה "תנועה פשיסטית"? אם לא, אורן פרסיקו מסכם זאת הרבה יותר טוב ממני. אני לא בטוח שאני מסכים עם ההגדרה ("אם תרצו" הם ברוטלים, ולאומנים, ובעיקר ברמה אינטלטוקאלית נמוכה; אני לא בטוח שפשיסטים); אבל אתם יודעים: וולטר, "אני אלחם בכל כוחי...", כל הג'אז הזה. מה גם שהמילה פשיזם או השוואות להיטלר כל כך שכיחות במקומותינו, שלכבוד ישראל צריך להמציא גרסת חוק גודווין 2.0; אז לתבוע על כך תביעת דיבה זה ממש מגוחך.
7. לפי סקר חדש של גאלופ, מבין כל מדינות העולם, אנחנו נמצאים במקום השביעי באחוז האמריקאים המחבבים אותנו, אחרי מדינות מתבקשות כמו קנדה ואוסטרליה וגם כמה הפתעות (לפחות עבורי) כמו יפן וצרפת. 71% מהאמריקאים מחבבבים אותנו, עליה של 3% משנה שעברה. נחמד לדעת, אם כי קצת מאכזב שלא מקום ראשון או לפחות בשלושה הראשונים, לא?
8. מאמר הדעה שכתב מיט רומני בוול סטריט ג'ורנל ב2009, ובו התנגד לחילוץ תעשיית הרכב האמריקאית ע"י וקרא לתת לדטרויט (העיר העומדת במרכז תעשיית הרכב האמריקאית, וכנוי מקובל לשלוש חברות הרכב הגדולות) לפשוט את הרגל - זו היתה כותרת המאמר - ממשיך לעשות לו בעיות; בדיבייט אתמול היא התפתל קשות להסביר את עמדתו זו, לאור העובדה שכיום GM מציגה רווחי עתק, ושהוא חייב לנצח בפריימריז במישיגן - בה יושבת דטרויט - ביום שלישי. לטובתו עומדת העובדה שגם שאר המועמדים הרפובליקאים התנגדו לחילוץ, עם זאת זו לא עמדה מאוד פופלארית בציבור הרחב, ומתברר שאפילו האקונומיסט לא ממש מסכים איתו בנושא. הדמוקרטים יודעים לעשות מהנושא צימעס, ולהציג את הרפובליקאים לא רק כקפיטליסטים חזיריים אלא גם כלא פטריוטיים (שזו בדרך כלל התקפה שבאה מכיוון הפוך):

9. אל תבלבלו את פוקס ניוז עם עובדות. אם הנתונים הכלכליים מצביעים על התאוששות וירידה באבטלה - זה בטח כי הם מפוברקים:
  (http://mediamatters.org/mmtv/201202150003)


(http://mediamatters.org/mmtv/201202060001 - מהדקה ה13:16)
10. לפני כשבועיים פרסם הממשל את הצעת התקציב שלו ל2013. אין לה סכוי לעבור (זו שנת בחירות אחרי הכל), אבל היא בכל זאת נותנת תזכורת על מה מוציא הממשל האמריקאי את רוב כספו: הביטוח הלאומי, שתי תוכניות ביטוח הבריאות מדיקייר (לזקנים) ומדיקייד (לעניים), והצבא - מהווים לא פחות מ68% מהתקציב. או כמו שמסכם זאת עצזרא קליין - הממשל הפדרלי הוא עדיין חברת ביטוח עם צבא גדול.
11. לפי מחקר חדש, הדרך הטובה ביותר להניע אנשים לאכול ארוחות פאסט פוד קטנות יותר - ולכן משמינות פחות - הוא פשוט להציע להם מנות צ'יפס קטנות יותר; במקום "תרצו להגדיל את הצ'יפס והשתיה בשקל תשעים" - "תרצו להקטין את הצ'יפס והשתיה בשקל תשעים" - וזה עובד.
12. חבר הקונגרס הרפובליקאי פלמינג מאינדיאנה פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "עוד פרטים מטרידים על planned parenthood" (ארגון לבריאות נשים שגם מבצע הפלות ושהוא התגלמות האנטיכרייסט בעיני הרפובליקאים) - שמתבסס על כתבה מפוברקת מהאתר הסטירי the onion.

שבוע טוב, ושתמיד נצליח לתת תוצאות בmoney time.

יום חמישי, 23 בפברואר 2012

שלוש שאלות קצרות

ראש הממשלה, כותבים הבוקר בהארץ, הסביר שהקרע בינו לבין יועציו לוקר, האוזר והנדל, שהביא לפיטורי האחרון, לא נובע מכך שהם התלוננו ליועץ המשפטי על מעשיו של נתן אשל, שכן כך היה ראוי לעשות - כך מסכים גם נתניהו, אלא מכיוון שהם לא יידעו אותו:
מה שאינו ראוי בכל מערכת זה שראש המערכת, במקרה הזה ראש הממשלה, אינו יודע שעניין מרכזי כזה מתרחש חודש וחצי והוא צריך לקרוא על זה בעיתונים.
ואני שואל:
1. מה זה אומר על נתניהו שבתוך המערכת שהוא מנהל מתנהל עניין כה מרכזי (כהגדרתו הוא) והוא לא יודע על כך? מה זה אומר על איך שהוא מנהל את המדינה?
2. מה זה אומר על נתניהו ששלושת יועציו הקרובים ביותר כל כך לא סומכים עליו שיעשה את המעשה הנכון במקרה הזה שהם בחרו לא לפנות אליו?
3. ואם נקבל את גרסת נתניהו שכל האשמה בהם: מה מעשיהם של יועציו -בנוסף לגיוסו של אשל מלכתחילה - אומרים על יכולתו של נתניהו לגיס יועצים טובים, עניין קריטי לכהונה מוצלחת של מנהיג (יעיד, למשל, רונלד רייגן)?

יום שבת, 18 בפברואר 2012

מלחמות התרבות

אני מודע לכך שהעיסוק בפוליטיקה אמריקאית בבלוג מתרחב ומאפיל כמעט על כל נושא אחר בתקופה האחרונה, אבל דברים כל כך מעניינים מתרחשים שם, שפשוט כואב לא לכתוב עליהם.
ועל כן, גם השבוע שני תהליכים מרתקים מתרחשים בפוליטיקה האמריקאית (ודווקא שניהם לא נגזרת של הפריימריז הרפובליקאים ).

הראשון הוא המלחמה שהמפלגה הרפובליקאית החליטה להכריז על אמצעי מניעה. לא הפלות (את זה אנחנו כבר מכירים) - אלא אמצעי מניעה סטנדרטיים, בעיקר הגלולה למניעת הריון. הסיפור הוא כזה:
אחד המאמצים העיקריים במסגרת רפורמת הבריאות של אובמה היה להגדיר סטנדרט בסיסי שכל תוכנית לביטוח בריאות חייבת לעמוד בו. זה חידוש ברמה הפדרלית, אבל סטנדרטים כאלה קיימים בחקיקה של רוב המדינות (שעד לרפורמת הבריאות, היו הגוף היחידי המחוקק בנושאי ביטוח בריאות). לפני מספר שבועות, הוגדרו התקנות הללו בנושא כיסוי מינימלי, וכללו בתוכן את החיוב לכסות גם אמצעי מניעה, בפרט גלולה למניעת הריון; זו גם לא מדיניות חדשה, שכן מדינות רבות מחייבות את הכסוי הזה, בעיקר מאז שויאגרה נכנסה לרוב תוכניות ביטוח הבריאות בסוף שנות ה90. מתוך ציפיה שלכנסיה הקתולית תהיה בעיה עם התקנה הזו (שכן לפי הדוקטרינה הקתולית החיים מתחילים ברגע ההפריה, ולכן שימוש בגלולה או בהתקנים תוך רחמיים הוא רצח), הגדיר הממשל מראש שהכנסיה תהיה פטורה מכסוי כזה בתוכניות שהיא מציעה לעובדיה.
אלא שפתאום, שבועיים אחרי שהתקנות פורסמו (ונתייחס לעניין העיתוי בהמשך) כל הממסד השמרני, התקשורת השמרנית והמפלגה הרפובליקאית החלו כאיש אחד להתרעם על הפגיעה החמורה בחופש הדת שבתקנה הזו, וזאת מכיוון שהתקנה אמנם פוטרת את הכנסיה עצמה, אבל לא פוטרת מוסדות המופעלים מטעמה כגון בתי חולים ואוניברסיטאות (אם מישהי מחמש קוראות הבלוג עומדת לעשות פוסט-דוק באוניבריסיטת ג'ורג'טאון- ביטוח הבריאות שתקבלי שם לא כולל כסוי לאמצעי מניעה, כי מתברר שזהו מוסד ישועי. כל יום לומדים משהו חדש). הממשל נתן לימין השמרני לחמם את עצמו בנושא שבוע-שבועיים, ואז הכריז על פשרה: גם מוסדות המסונפים לכנסיה לא יצטרכו להכליל אמצעי מניעה בתוכניות הבריאות שלהם, אבל במצב זה חברות הביטוח עצמן יכסו את עלות אמצעי המניעה על חשבונן לנשים המעוניינות בכך; חברות הביטוח גם הן מעוניינות בסידור הזה שכן אי שימוש באמצעי מניעה מוביל בדרך כלל להוצאות רפואיות גבוהות הרבה יותר שחברות הביטוח צריכות לכסות.
אלא שהימין (אני אומר ימין כי המאבק הזה מובל לאו דווקא על ידי פוליטיקאים רפובליקאים אלא גם על ידי התקשורת הימנית בראשות פוקס ניוז וגורמים בכניסה הקתולית האמריקאית) כבר הגיע לשלב שהוא רואה את המדיניות הזו כרדיפה הדתית החמורה ביותר מאז בלאדי מרי, ולכן הוא לא יכול, או לא רוצה, לסגת; וזה השלב הקבוע בו הימין האמריקאי הולך צעד אחד יותר מדי ומצליח להפסיד באופן גרנדיוזי. כי בשלב הראשון, הנימוק בדבר הפגיעה בחופש הדת יכול לתפוס בקרב חלק מהציבור, אבל לאחר דחית הפשרה עשו הרפובליקאים שני מהלכים שהפכו את העמדה שלהם לנלעגת למדי. הראשון הוא תיקון חוק שהציע הסנטור הרפובליקאי בלנט ממיזורי, ושתומכים בה כל הסנטורים הרפובליקאים כמו גם כל המועמדים בפריימריז, שמתירה לכל מעסיק או לכל חברת ביטוח להוריד מהכסוי ביטוח כל אלמנט שנוגד את אמונתיהם הדתיות או המוסריות (againt their relegious belief or moral convictions). כלומר, אם אני כמעסיק חושב שאורח חיים ללא התעמלות הוא מנוון, אני יכול להחליט לא לכסות סכרת ומחלות לב; אם אני כחברת ביטוח מחליט שבמקרה כל טיפול רפואי יקר נוגד את עמדתי המוסרית, אני יכול לא לכסות אותו. זה מעקר את כל המהות של ביטוח בריאות, והתקשורת - גם המיינטרימית, לא רק השמאלנית - שמה לב.
השני הוא שימוע שערך בנושא דארל עיסא, ראש הועדה לפיקוח על הממשל בבית הנבחרים (שבהערת אגב, צריך להיות אדם מאוד מתוסכל כי עם כניסתו לתפקיד ב2011 הוא קיווה להפוך לכוכב תקשורת כאשר יזמן את נציגי הבית הלבן לועדתו בכל שני וחמישי, אלא שממשל יחסית חופשי מסקנדלים באופן נדיר בשילוב עם סדר יום ציבורי שעוסק במשבר הכלכלי הותירו אותו מחוץ לאורות הזרקורים). עיסא ניסה למסגר את הנושא כעניין של חופש דת ולכן הזמין כמרים מזרמים נוצריים שונים כמו גם יהודי אורתודוקס (אני לא יודע אם הוא רב או לא אבל יש לו כיפה שחורה גדולה) לשימוע; הדמוקרטים ביקשו לזמן עדה אחת, סטודנטית מג'ורג'טאון שתביא את הפרספקטיבה של נשים שכסוי כזה נמנע מהן, אבל עיסא סירב. וכך, השימוע הניב בעיקר את התמונה הבאה
(http://i.dailymail.co.uk/i/pix/2012/02/17/article-2102411-11C6830A000005DC-268_634x286.jpg)
שהדמוקרטים החלו לפרסם ברחבי הרשת עם השאלה הפשוטה: where are the women?
וכאן כדאי לזכור, שהציבור פשוט לא עם הימין בנושא הזה: הציבור תומך במדיניות של אובמה עוד לפני הצעת הפשרה ברוב של 61% מול 31%; הצעת הפשרה צומך הציבור ברוב של 66%-26%, כולל אפילו רוב של 50%-42% מהרפובלקאים. זה גם די סביר, לאור העובדה ש98% מהנשים האמריקאיות משתמשות באמצעי המניעה המדוברים. אם הנושא נתפס כמלחמה בגלולה, הציבור לא ילך איתו - ניסיון להגדיר כל עובר כאדם נכשל במשאל עם אפילו במיסיסיפי, המדינה הכי שמרנית בארה"ב, בעיקר בגלל שתומכי ההצעה הבהירו שהיא תהווה דה פקטו איסור על שימוש בגלולה - והדיון הפך באופן די ברור להיות ממוסגר באופן הזה.
אז למה הימין  בכל זאת ממשיך? למה הוא לא נסוג בשקט (כפי למשל נסוג בעניין התנגדותו להארכת הקיצוץ במיסי המשכורת - זה קיצוץ מסים שיעזור בעיקר למעמד הביניים ולעניים, ולכן הרפובליקאים מתנגדים - שהארכתה עברה אתמול לאחר השרפובליקאים התקפלו מהתנגדותם)? חלק מהימין פשוט באמת מאמין שגלולה היא רצח, או מתגעגע לימיפ פשוטים יותר, כמו למשל פרייזר פריז, המיליארדר שמחזיק כלכלית את הקמפיין של ריק סנטורום, שמתגעגע לימים שבהן בנות פשוט התשמשו באספירין ושמו אותו בין הברכים שלהן (אני אפילו לא מבין למה הוא התכוון, שכך בנות נמנעו ממין? הסבר יתקבל בברכה):
יש אנשים קצת יותר רציניים - סנטורום עצמו, למשל, בימים אלה המועמד המוביל בסקרים בפריימריז הרפובליקאים - שפשוט מאמינים שצריך לאסור על כל אמצעי המניעה, מכיוון שמין רק למטרת הנאה, וללא מטרת הבאת ילדים לעולם, הוא פסול. ולא זו בלבד שסנטורום מאמין בכך, הוא גם חושב שאם יבחר לנשיא מחובתו לדבר על כך ולהעלות את הנושא לראש סדר היום (הקטע המעניין מתחיל החל בדקה 17:55):
(http://www.youtube.com/watch?v=KN7WfIZh690)
לזכותו של סנטורום יאמר שהוא עקבי, ושכקתולי העמדה שלו באמת תואמת לעמדת הכנסיה לאורך רוב ההסטוריה שלה. אבל למותר לציין שזו עמדה כל כך קיצונית, שאפילו בקרב החרדים שלנו היא תופסת רק בקרב הקיצוניים ביותר (רוב הרבנים יתירו שימוש באמצעי מניעה אחרי הבאת מספר ילדים לעולם, וסיפוק הנאה ממין הוא ההגדרה של מצוות עונה), לא כל שכן בחברה האמריקאית של ימנו. סנטורום גם מאמין שזכות - ואף חובת - הממשלה להתערב בנושא, ולכן התנגד לפסיקת ביהמ"ש העליון מ1965 שביטל חוק של מדינת קונטיקט שאסר על כל שימוש באמצעי מניעה (גם בקרב זוגות נשואים). זו הרי ההגדרה של "ממשלה קטנה ולא מתערבת", לא? מכל מקום, זו הסיבה שסנטור רפובליקאי בכיר העריך באוזני ג'ון קרל שאם סנטורום יהיה המועמד "נפסיד 35 מדינות".
אבל רוב הרפובליקאים לא קיצוניים כל כך. למעשה, רומני חתם, כמושל מסצ'וסטס, על תקנות יותר מחמירות מהתקנות האלה-  תקנות שלא נותנות אפילו לכנסיה הקתולית פטור. מייק האקאבי, המועמד השמרני של 2008, חתם על תקנות זהות להצעת הטרופ פשרה של אובמה כמושל ארקנסו. אז למה הם נזכרו עכשיו? ואם זו המלחמה החמורה ביותר נגד חופש הדת מאז בלאדי מרי, למה נזכרו להתרעם עליה רק שבועיים לאחר פרסום התקנות?
וכאן אנחנו מגיעים להתפתחות המרתקת השנייה של השבוע. באחד הפוסטים הראשונים, כתבתי איך מרתק היה לראות איך התדמית של ג'ורג' בוש משתנה בעיני הציבור ביום אחד - במהלך סופת קתרינה - ומאז הוא הפך ללא פופולארי עד כדי רעיל, לא משנה מה עשה. נראה שמשהו מעין זה התרחש בכיוון הפוך השבוע. עד השבוע. הדעה הכללית היתה שהכלכלה על הפנים, ושבשל כך סכויי הבחירה מחדש של אובמה מאוד בעייתיים. ופתאום לפני שבוע התפרסמו נתונים טובים על יצירת מקומות עבודה, והתפיסה התהפכה. ראינו כבר נתונים כאלה בעבר וחודש לאחר מכן שוב היו נתונים גרועים; משום מה הפעם יש מין תחושה שזהף באמת הכלכלה מתחילה להתרומם חזרה. יש עוד כל מיני נתונים תומכים - המדדים בבורסה בשיא; GM הציגה את רווחי 2011, שהיתה השנה הכי רווחית בהסטוריה של החברה (מה שמאוד בעייתי עבור מיט רומני, שב2008 הציעה "לתת לGM לפשוט רגל", והתנגד נחרצות לתוכנית ההצלה הממשלתית של GM ע"י הממשל. זה גם אינדיקטור לכלכלה טובה לבלי קשר, כי זה אומר שאמריקאים חוזרים לקנות מכוניות, כלומר יש להם שוב כסף), אבל כנראה זה משהו בתחושה של האנשים, שהנתונים רק מאוששים: יש סכוי (שעדיין יכול לקרוס) שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. העמדה של אובמה בסקרים עולה בהתאם - לראשונה מאז כמתעט תחילת הקדנציה שיעור התומכים בו עלה על ה50%, והוא מוביל ב8% ומעלה על פני כל אחד מהמועדים הרפובליקאים נגדו. ואם זה המצב, הרפובליקאים בבעיה קשה: הם מאבדים את הקייס העיקרי שלהם נגד אובמה. המדיניות הכלכלית הרפובליקאית של עוד הורדות מסים לא נתפסת כצודקת בקרב הציבור, והנצחון שלהם בויכוח הכלכלי היה תלוי בטיעון שאובמה ניסה 4 שנים והכלכלה עדיין בקאנטים". אז הם איבדו את הנושא הכלכלי, החשוב ביותר מבחינתם. מכיוון שגם בנושאי מדיניות חוץ יהיה להם קשה לתקוף את אובמה (אחרי הכל, הוא הביא לתפיסת והריגת בן לאדן, אותה הבטיח בוש 7 שנים ולא קיים; והוא יצא מעיראק, הברוך שבוש נכנס לתוכו) אז נשאר להם לחזור למלחמות  התרבות. לפעמים הם מועילות להם (למשל ב2004 עם עניין הנישואים החד מיניים) אבל כמו שזה נראה עכשיו, זה לא עומד להיות ממש כרטיס מנצח.  

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

בקטנה

עידו קינן מביא כתבה ממוסף "מוצ"ש" של מקור ראשון, על "הסיירת המובחרת של לוחמי ציונות הפייסבוק", ש"במקום לילל על התשקורת הם מתיישבים על המקלדת, מנסחים עוד סטטוס ציוני שנון ומשחז ומשגרים אותו למאות חבריהם". אני לא כל כך רוצה לדון על הסטטוסים שהובאו כדוגמאות - רובם נראו לי יותר כקיטור פסיבי אגרסיבי מאשר כשנינות מושחזת, אבל זה כנראה עניין של טעם אישי - אבל בכל זאת שני סטטוסים שקפצו לי לעין.

1. הסטטוס האהוב על הכותבים של אמילי עמרוסי:
אתמול פתחתי את הראש. בחורה פתוחה כמוני – יש עוד מה לפתוח? | דלת של ארון הצליחה לפצח את הראש הקשה. מטומטמת שכמוני, נכנסת בארונות במקום לצאת. הדביקו. עכשיו: הפצע הפעור – צלקת הארי פוטר. התחבושת על הראש – אריק שרון. | ואז אני מגלה שזה בדיוק שש שנים לאירועי עמונה (בעקירת גוש קטיף שרנו ‘שיר למעלות’ – בכיכר טיינאנמן של עמונה שרנו ‘שיר למה אלות’). כואב, כמה כואב”.
מי אמר שאנחנו לא יכולים להתעלות על אמריקה אם אנחנו רק רוצים. הימין האמריקאי סובל מסגירות אפיסטמולוגית? הימין שלנו מביס אותו ללא כל תחרות. רק מנה גדושה, מרשימה וארוכה של שיח תיבת תהודה פנימי ומנותק מהמציאות יכולה להפוך פינוי משטרתי של פולשים לקרקע פרטית, כנראה שאלים מדי, אבל שבשיאו הסתיים במעט פחות מ200 פצועים, מהם אחד קשה ואחד בינוני ושניהם מכוחות הבטחון, לדכוי הפגנות כיכר טיננאנמן, בהן שורות חיילים ירו אש חיה ישירה אל המפגינים וטנקים דרסו מפגינים חיים, ושהסתכמו בכ2400 הרוגים. (אמילי, אם את רוצה השוואה יותר סבירה: פנוי הפגנות occupy oakland, ההשתלטות על הפגנות החולגיאנים בלונודון לפני כמה חודשים, ועוד דוגמאות כאלה. אה, כולן מדינות דמוקרטיות. באסה).
2. הסטטוס האהוב על הכותבים של אוריה קניג:
- אבא, איפה אתה היית כשכולם יצאו לרחובות?
- איפה שדפני ליף הייתה כשכולם נסעו לבקו”ם.
מילא, שהשילוב בין התקפת אד-הומינם לסתם השמצה (ליף הסבירה לא פעם שהיא שוחררה מצה"ל בשל אפילפסיה) זוכה ב"לא מספיק" בסולם האה"ג; אבל צריך מידה רבה של צביעות להשמיע את הטענה הזו מצד מי שבעצמו השתמט מלמעלה ממחצית משירותו הצבאי (כתלמיד ישיבת ההסדר בקרני שומרון) ובן לציבור שמעודד באופן פעיל את כל בנותיו להשתמט מהצבא (התנדבות וולנטרית במגוון תפקידים - החל מבתי חולים וכלה מריכוז סניפים של בני עקיבא בארץ ובחו"ל, למשך שנה או שנתיים, היא מבורכת, אבל לא ממש אקוויולנטית לשירות צבאי).
(זו לכאורה התקפת אד הומינם מצידי, אבל לא ממש: עיקר הטענה שאני מתנגד לה היא שהשירות הצבאי רלוונטי בכלל בדיון הזה)

יום שבת, 11 בפברואר 2012

השבוע של סנטורום

עוד שבוע מרתק עבר על הפריימריז הרפובליקאים. אז בואו נסדר קצת את העבודות וההערכות.
1. קודם כל, מה קרה: ביום שלישי נערכו פריימריז לא מחייבים במיזורי, וקוקוסים (אחרי אסמכתא צה"לית, זו רשמית המילה שאני הולך להשתמש בה) מחייבים חלקית במינסוטה ובקולורדו. ריק סנטורום ניצח בכולם, להפתעתם הרבה של כל השחקנים במערכת הפוליטית: העריכו שהוא עשוי לנצח במיזורי ובמינסוטה, שם הוא ניהל קמפיין בעוד רומני דילג עליהן, אבל בקולורדו, שב2008 רומני ניצח בה ב60%, ניצחונו של סנטורום היה הפתעה מוחלטת. מאז, הסקרים הלאומיים (שמתחילים להיות יותר משמעותיים כבר) מראים שסנטורום עלה לעמדת המוביל, כמו גם סקרים מדינתיים במדינות כמו מישיגן ופנסילבניה) ; הקמפיין של רומני מתחיל לשדר פניקה (המתבטאת בהדלפות מהקמפיין המבקרות את המועמד או מעידות על מלחמות פנימיות) ושלדון אלדסון רמז שתמיכתו הכלכלית הנדיבה בגינגריץ' (זוכרים אותו?) עומדת להפסק.
2. רגע, תשאלו: מה זאת אומרת פריימריז לא מחייבים? טוב ששאלתם. בית המחוקקים של מיזורי העביר חוק לפני כמה חודשים, במסגרת המאבק להתברג בתחילת תהליך הפריימריז, שהפריימריז במדינה יערכו בתחילת פברואר (בדר"כ  פריימריז מאורגנים על ידי המדינה וקוקוסים על ידי המפלגות עצמן). הועדה הרפובליקאית הלאומית, בניסיון לשמור על הסדר שקבעה לפריימריז ולמנוע מירוץ הקדמות והקדמות נגד בין המדינות, קבעה שכל מדינה שקובעת פריימריז לפני סופר טיוזדי (שיתקיים ב6.3) צריכה שהקצאת המושבים שלה תהיה פרופורציונלית (ולא "המנצח לוקח הכל" - כך המשמעות של ניצחון במדינה תהיה פחות דרמטית עבור כל מועמד ספציפי) או שתיענש בקיצוץ נציגיה לוועידה הלאומית בטמפה באוגוסט. פלורידה לא מצמצה, אבל הרפובליקאים במיזורי כן, וקבעו קוקוס באמצע מרץ שהוא יקבע למעשה את נציגי המדינה לועידה. אלא שבית המחוקקים של מיזורי (בשליטה רפובליקאית כמובן) משיבות השמורות לו לא ביטל את הפריימריז (זה לא משפט ציני. לאף אחד לא ברור למה לא פשוט בטלו אותם) ולכן המדינה בזבזה 7 מליון דולר על עריכת פריימריז שאין להם שום משמעות מעשית, ובהם ניצח סנטורום. בהתאם, רומני לא ניהל שם שום קמפיין, גיגנריץ' בכלל לא טרח להגיש את הטפסים והחתימות כדי להופיע בפתק ההצבעה, ושיעור ההצבעה היה כחצי משיעור ההצבעה ב2008, אז הפריימריז באמת נשאו משמעות כלשהי. כך שיש הגיון בטענה שאין הרבה אינדיקציה בתוצאות של מיזורי.
3. ומה עם הקוקוסים? זה קצת יותר מורכב. הקוקוסים במינסוטה ובקולורדו הם הקוקוסים המחייבים; אבל בתהליך של קוקוסים, למרות שהמצביעים בוחרים בשמות של מועמדים, הם לא באמת בוחרים במועמדים עצמם. במקום זאת, הם בוחרים בנציגים לועידות המחוזיות, שבוחרים נציגים לועידה המדינתית, שבוחרת בסוף את נציגי המדינה לועידה הלאומית. למרות שהנציגים בכל אחד מהשלבים הללו נבחרו כנציגי מועמד, הם לא מחויבים חוקית להצביע בעד נציגי המועמד הזה בשלב הבא (או בעד המועמד בועידה הלאומית) - זה קצת דומה להצבעה לנציגי "מחנה X" או "מחנה Y" למרכז הליכוד. זה אגב לא ייחודי למינסוטה וקולורדו, כך מתנהל תהליך הקוקוסים בכל המדינות שמנהלות אותו.  רומני ותומכיו, שניסו להוריד ממשמעות התוצאות השבוע, ציינו שב2008 למשל, נציגי המושל לשעבר מייק האקאבי מאיווה (מדינה שבה האקאבי ניצח) הצביעו בועידה הרפבולקאית הלאומית למקיין. אבל זה טיעון די חלש: העריקות הללו (ודומות להן) קרו תמיד לאחר שמועמד מסוים כבר התברר כמנצח עד לוועידה, ואז נציגים שלא נבחרו משמו הצביעו לו בועידה; קשה להאמין שאם באמת להצבעת הנציגים תהיה משמעות הם יחליפו את הצבעתם. זה יביא להתמרמרות בועידה בקיץ נוסח שיקגו 1968, הדבר האחרון שהרפובליקאים רוצים.
4. כמו תמיד בהתמודדויות תחילת התהליך, כאשר כמות הנציגים שנבחרת עדיין מזערית, המשמעות העיקרית היא מה התקשורת והשחקנים הפוליטיים מבינים מהתוצאות. והם כולם הכתירו את התוצאות כמכה ניצחת לרומני (במידה רבה של צדק, אלה תוצאות די משפילות עבורו: במינסוטה הוא הגיע שלישי, עם 17%) והחזירו לחיים את הקמפיין של סנטורום שנראה כעומד למות (למרות שמסתבר שגם לסנטורום יש את המליארדר שלו, מה שמאפשר לו לשמו את הקמפיין שלו בחיים זמן רב. לחיי Citizens united!).
5. מה יקרה עכשיו? איש אינו יודע. נראה די סביר שהתסריט שבו רומני כובש מדינה אחר מדיינה בעזרת המומנטום ומצליח לסגור את המירוץ עד סופר טיוזדי או מיד לאחריו ירד מעל הפרק. כל שאר האפשרויות על הפרק: החל מכך שסנטורום פתאום יתפוס כאש בשדה קוצים (אם כי לפי התקדימים במירוץ הזה, מומנטום פתאומי גם מתאדה בפתאומיות), וכלה בכך שרומני יסבול כמה מהמורות בדרך אבל בסוף ינצח. יש גם את האפשרות שגינגריץ' יעשה קמבק; ויש גם את האפשרות שפיליפ קליין העלה, והיא החביבה עלי: לפי הניתוח שלו, גינגריץ' חזק במדינות הדרום (שם השיוך הדרומי שלו, כמו גם הרמיזות הגזעניות והשנאה התהומית לאובמה מדברות אל האלקטורט; גינגריץ' עדיין מוביל בסקרים בג'ורג'יה למשל), סנטורום חזק במדינות המערב התיכון (הוא מתון יחסית בנושאים כלכליים ומדבר על קהל עובדי צווארון כחול לבנים שהוא משמעותי בקרב האלקטורט הרפובלקאי במדינות אלה) ורומני חזק במדינות הצפון-מזרח והמערב (שם האלקטורט הרפובליקאי יותר עשיר או ליברטריאני. "מערב" הכוונה למדינות ממערב לקו מינסוטה-איווה-מיזורי; את התוצאות בקולורדו הוא מסביר בכך שהתמיכה לסנטורום באה מהמחוזות המזרחיים במדינה, הקרובים יותר למערב התיכון מאשר למערב הקלאסי); ואם מניחים איפה שמדינות מדרום ילכו לגינריץ', המערב התיכון לסנטורום, והשאר לרומני, בתוספת העובדה שרוב המדינות מחלקות נציגים בחלוקה פרופורציונאלית וכן אי אילו נציגים שרון פול יאסוף - נגיע לועידה בה לאף מועמד אין רוב, והנה לנו borkered convention (או יותר נכון לקרוא לה chaos convention). הלואי אמן.
6. במקור היה לי פוסט בראש על כך שהפריימריז האלה מזכירים את הפריימריז של הדמוקרטים ב2004: אלקטורט כועס, שדה מועמדים חלש, אחד המועמדים מנצח באיווה והמפלגה מתלכדת במהירות מאחוריו ובבחירות הכלליות מתברר שהערך המרכזי שהוא מביא לשלוחן בעייתי (שירותו הצבאי של ג'ון קרי - למרות שבבירור ההתקפות הרפובליקאיות עליו היו פשוט שקריות - ונסיונו העשקי של רומני). אלא שבינתיים ברור שאם יש משהו שהמפלגה הרפובליקאית לא עושה זה להתלכד מאחורי רומני. כעת נראה שהפריימריז האלה מתחילים להזכיר תמונת מראה של הפריימריז קלינטון-אובמה ב2008. אז הדמוקרטים אהבו את שתי האפשרויות שלהם  - למעשה, היו הרבה דיבורים על dream ticket, שבו קלינטון תהיה מועמדת לסגנית נשיא - ופשוט חלקים שונים בקואליציה הדמוקרטית העדיפו כל מועמד: שחורים, צעירים ובני המעמד הבינוני-גבוה העדיפו את אובמה; נשים, לבנים עובדי צווארון כחול והיספאנים העדיפו את קלינטון. זה אמנם יצר מירוץ ארוך, אפי לעתים, אבל הלחץ של המפלגה לאחד שורות לקראת סוף המירוץ - כמו גם אצילותה של קלינטון בתמיכה הבלתי מסתייגת באובמה לאחר פרישתה מהמירוץ (היא זו שהעלתה פורמלית את ההצעה למנותו בועידה בדנבר) הביאו לליכוד המפלגה ולהתלהבות רבה של הבוחרים לקראת ההצבעה בבחירות הכלליות. כאן נראה שהרפובליקאים לא אוהבים אף אחד מהמועמדים שלהם. יש הרבה דיבורים על תקוה שגם עכשיו איזה כוכב (ג'ב בוש? כריס כריסטי?) יבוא מבחוץ ויכבוש את המועמדות. בהתאם - כפי שנייט סילבר מציין - קשה למצוא הסבר דמוגרפי משכנע להבדלים הדרמטיים בתוצאות הבחירות ב10 המדינות עד כה; רומני מנצח לרוב את הבוחרים העשירים והמתונים יותר אבל מעבר לכך נראה שבוחרים רבים פשוט משנים את דעתם, הרבה, ובאופן קיצוני. זה גם מבטיח מירוץ ארוך אבל בעיקר לא צפוי, ובהנתן כמות הפרסומות השליליות וההתקפות בין המעומדים, גם כזה שהמועמד הרפובליקאי, מי שלא יהיה, יצא חבול (עד כה, פרט לסנטורום, כל המעומדים הרפובליקאים נהנים מהכבוד המפוקפק שככל שהאלקטורט מכיר אותם יותר הוא אוהב אותם פחות. סנטורום עוד לא זכה לתשומת לב תקשורתית מספקת, ויש לי חשד שהוא גם יפול למצב הבעייתי הזה) והמפלגה הרפובליקאית תצא מפוצלת ומדממת. בקיצור - גם השבוע, המקום שבו פתחו הכי הרבה שמפניות עם הכרזת התוצאות היה בבית הלבן.
7. מה לגבי הבחירות הכלליות? דיוקנו של רומני כמועמד כבר מצטייר פחות או יותר מהבלוג; סנטורום באמת לא זכה לסקירה (הוא חמק ממצעד הליצנים בשל המומנטום המאוחר), אז אפשר לסכם עכשיו: בחירה בו תהיה מתכון בטוח להפסד בינוני עד דרמטי של הרפובליקאים. סנטורום הוא סנטור לשעבר מפנסליבניה (מדינה מתנדנדת, שנוטה לדמוקרטים בשנים האחרונות אבל לא באופן דרמטי) שנבחר לסנט בגל הרפובלקאי של 1994 והצליח לשמור על המושב שלו ב2000 כי הדמוקרטים העמידו מועמד מאוד חלש נגדו. ב2006 הוא הפסיד את המושב שלו ב19% (!). שני גורמים תרמו להפסד הזה: הראשון הוא עמדותיו הקיצוניות בתומים דתיים ותרבותיים: הוא מתנגד לכל סוגי ההפלות, ברור, וגם היה ממובילי המהלך הרפבולקאי ההזוי בסיפור טרי שייבו; הוא כמובן מתנגד לנישואי הומוסקסואלים אבל גם קרא להוציא את ההומוסקסואליות עצמה מחוץ לחוק, והשווה קשר הומוסקסואלי למין עם חיות (מה שהביא עליו לבסוף את בעיית גוגל שלו שאני לא הולך לפרט כאן מטעמי טעם טוב) - זו אגב עמדה שנהיית בעייתית יותר ויותר בשנים האחרונות, בהם מתרחש שנוי דרמטי בדעת הקהל האמריקאית ביחס להומוסקסואליות - ועוד. הגורם השני היה הקשר הצמוד שלו לנשיא בוש (זוכרים אותו?). בוב קייסי, שניצח את סנטורום, חזר שוב ושוב על מנטרה אחת בקמפיין שלו: "סנטורום הצביע 98% מהפעמים עם בוש". בניגוד למה שחושבים, לאלקטורט יש זכרון לא כל כך קצר  - 54% מהאמריקאים עדיין מאשימים את בוש במשבר הכלכלי, ובוש עדיין נחשב לאחד הנשיאים הכי פחות אהודים בהסטוריה - כך ששפע התמונות של סנטורום עם בוש לבדן יכולות להטביע את הקמפיין שלו.
8. ומה עם הנקודה היהודית? אין כאן הרבה הבדל; רומני ילך עם הציבור, והציבור בעד ישראל. סנטורום גם הוא אוהד ישראל, אם כי בניגוד לגינגריץ', עם פחות נטיה לחזונות לעיצוב מחדש של המזרח התיכון עד טיפת הדם הישראלי האחרונה, אה-לה אלכסנדר הייג, קיץ 1982. היהודים האמריקאים פחות אוהבים את הנטיה הדתית הבולטת של סנטורום - אבל זה כבר חוזר ליהודים והבעיה השמאלית. אני מכל מקום, כיהודי, הייתי נהנה מברכה כמו ברכת החנוכה הבאה שמטה סנטורום שלח לבוחרים היהודים בפלורידה, עד שהייתי שם לב מאיפה בדיוק הוא בוחר לצטט:
(http://farm8.staticflickr.com/7158/6843048307_862c1479d1.jpg)

שבוע טוב!

יום שני, 6 בפברואר 2012

לא (רק) על אמריקה

ואחרי שחזרנו מדיסניוורלד, מה עוד קורה בעולם?
1. טוב לדעת שכספי המסים שלי ושלך מנוצלים היטב. למשל לעריכת ערכים בויקיפדיה, בין השאר לציון העובדה ש"החיים של אביגדור ליברמן הם חיים ישראלי. אביגדור ליברמן מייצג את כל הטוב והמשמעותי ביהודי החי במדינה יהודית" (העריכה הזו) או שהיהדות החרדית היא "הזרם האוטנטי [תעתוק שגוי במקור - א.ק.] של היהדות האורתודוקסית" (העריכה הזו), ועוד עריכות שונות ומשונות שיצאו כולן מכתובות IP של ממשלת ישראל (הפרטים כאן). עזבו מעצבן, זה כבר פשוט מביך.
2. מתברר שרון פול ליברטיאן והכל, עד שזה מגיע לזכות האישה על גופה. ולכן הוא מתנגד לכל הפלה אלא של הריון כתוצאה מגלוי עריות או אונס. אבל זה עוד לא הכל; הוא מתיר הפלה רק במקרה של honest rape, כלומר רון פול לא ממש מאמין לנשים כשהן מדווחות על אונס. הממשלה יודעת יותר טוב מהן, והיא תשפוט אם מדובר באונס "כן" או "לא כן".
3. יאמר לזכותו של גרג מנקיו, הפרופסור השמרן לכלכה מהרוורד ואחד מיועציו הכלכליים הבכירים של מיט רומני, שהוא יודע להכיר בנתונים כלכליים חיוביים - כמו דו"ח האבטלה הטוב יחסית של השבוע שעבר - גם כאשר הנשיא הוא אובמה. יושר אינטלקטואלי הוא לא דבר שאני רגיל לראות מרפובליקאים.
4.  למשל, ממיט רומני: הנה רשימת שקרים רק מהשבועיים האחרונים.
5. פוקס ניוז כל כך פרנואידים מכל ביקורת על העשירים בזמן האחרון, שהם הגיעו לרמה שבה אחד מהמגישים בתחנה יחד אייטס של דקות לא מועטות בביקורת על סרט החבובות החדש, ש"שוטף את מוחותיהם של ילדנו במלחמת מעמדות" (תרגום מדויק, נשבע לכם. הסיבה היא כמובן העובדה שהרשע בסרט הוא עשיר המעוניין להרוס את תיאטרון החבובות כדי לקדוח נפט שקבור מתחתיו):
(http://www.youtube.com/watch?v=jl6ekkvWnOE) יוצרי החבובות לא נשארו חייבים, ובמסיבת עיתונאים לכבוד בכורת הסרט בבריטניה פוקס ניוז זכו לתגובה הולמת מפי קרמיט ומיס פיגי (ההיילייט של מיס פיגי מגיע בסוף):
(http://www.youtube.com/watch?v=Y8YhED4IgQA)
6. לפי מחקר חדש, ההפרדה הגזעית בארה"ב הגיעה לשפל של כל הזמנים, כאשר רק כ20% מהאוכלוסיה השחורה חיה בשכונות שחורות בלבד, ובערים אין כמעט אף שכונה שהיא רק לבנה.
7. די מדהים שזאב אלקין, שהדליף פרטים על פעילות צה"ל לטרוריסטים יהודים ביו"ש, לא זו בלבד שלא הואשם בריגול אלא מונה לחבר בועדת חוץ ובטחון.
8. סקר אחר סקר מראה שהבוחרים הרפובליקאים פחות ופחות מרוצים מהמועמדים שלהם ככל שהם מכירים אותם יותר.
9. צפיה בטלויזיה לא גורמת לסיכון מוגבר למוות בשום צורה.
10. מסתבר שלאמריקאים יש זכרון לא כל כך קצר: 54% עדיין מאשימים את בוש במשבר הכלכלי.
11. אוסף החומסקיבוטים הטובים בעברית.  ועדיין, הגיספנומטור עולה על כולנה.

יום שבת, 4 בפברואר 2012

הערת פוסט מורטם על פלורידה

בניגוד למדינות הקודמות, פולרידה היא מדינה מאוד מגוונת. כבר לפני ההצבעה נייט סילבר מיפה בגדול חמישה אזורים מרכזיים במדינה (למרות שהתמונה כמובן יותר מורכבת):

האיזור החום - מיאמי, שבה שיעור היספניים מאוד גבוה. בפרט, גרה במיאמי אוכלוסיה מאוד ספציפית של היספניים - קובנים, רבים מהם צאצאי הפליטים שברחו מהאי עם עליית קסטרו לשלטון: בניגוד לשאר האוכלוסיה ההיספאנית, הם נוטים להיות הרבה יותר רפובליקאים והנושא של מדיניות תקיפה וחסרת פשרות כלפי קובה בוער בעצמותיהם.
האיזורים האפור והכחול - מחוזות לאורך החוף המאופיינים באוכלוסיית מהגרים פנימיים גדולה, בעיקר של מבוגרים שבאו לפלורידה לבלות את שנותיהם האחרונות בחימום עצמותיהם בשמש. האיזור הכחול, לחוף מפרץ מקסיקו, מכיל בעיקר מהגרים מאיזורי המערב התיכון, בעוד שהאיזור הכסוף לאורך אוקיאניוס האטלנטי מכיל מהגרים רבים מהצפון מזרח (בהם יהודים רבים). כמובן - אלו הכללות, אבל בלי הכללות מה הכיף?
האיזור הסגול הוא "מסדרון I-4", המכונה כך על שום הכביש המהיר I-4 החוצה אותו מטמפה בדרום מערב, דרך אורלנדו במרכז ועד דייטונה ביץ'. זהו איזור פרברי בעיקרו והוא מאפיין של המצביע המתנדנד: זה איזור מאוד מאוכלס, שגם גדל מאוד בעשור האחרון, ובהתאם סובל סבל רב מהתפוצצות בועת הנדל"ן, והוא בעיקר מאופיין כbellweather - האיזור שנותן אינדיקציה לגבי הכיוון הכללי של הבחירות. זה נכון גם בפרמייריז רפובליקאים וגם בבחירות כלליות: אף אחת מהמפלגות לא יכולה לנצח בפלורידה בלי לנצח בI4.
האיזור האדום - צפון פלורידה, איזור המכונה florida panhandle, ("ידית המחבת של פלורידה"), על שם צורתו במפה. זה איזור הרבה יותר קרוב תרבותית למדינות הדרום העמוק שמצפון לו - אלבמה, מיסיסיפי וג'ורגי'ה - מאשר לשאר פלורידה. איזור דתי, שמרני, עם מתח בין גזעי רב - בקיצור, מה שרגילים לראות במדינות הדרום (יש קלישאה פוליטית ש"בפולרידה כד להגיע לדרום צריך לנסוע צפונה").
האיזור הכתום הוא איזור ג'קסונוויל: הוא דומה בגדול לשאר צפון פלורידה, אבל עשיר יותר ולכן נוטה להיות מתון יותר ופונדמנטליסטי פחות.
יש גם ארבעה מחוזות שלא צבעתי, כי הם מאוכלסים מאוד מאוד בדלילות, בעיקר בביצות ובתנינים.

כעת, בואו נסתכל על תוצאות הבחירות המקדימות בפלורידה:
המחזות הכסופים הם אלה שרומני ניצח בהם, והאדומים - אלה שגינגריץ' ניצח. זה די מפתיע, כי רומני ניצח בפער כה משמעותי (46%-32%, כזכור) שהיית מצפה שהוא יזכה בכל איזורי המדינה. צריך כמובן גם לזכור שמפה היא מטעה בהקשר הזה, כי היא לא מביאה בחשבון את צפיפות האוכלוסיה -איזור צפון פלורידה בו גינגריץ' ניצח מאוכלס בדלילות ביחס לאיזורים המאוכלסים של מרכז וחופי דרום המדינה. ועדיין, בבירור, רומני הפסיד - ובהפרשים ניכרים - את איזורי צפון פלורידה, שהם בדיוק האיזורים המייצגים את הבסיס השרוף של המפלגה הרפולביקאית - דרומי, דתי, שמרני.

על המפה הזו גינגריץ' מסתכל ותולה את תקוותו להמשך המירוץ; אם כי הוא הודיע שהוא יקיים מסיבת עיתונאים לאחר ההצבעה בנוואדה הערב, כך שיכול להיות שהוא יפרוש מהר משציפיתי. ועדיין, המפה הזו צריכה להדאיג מאוד את רומני. נכון שהוא ניצח את פלורידה, לאחר ששפך מליונים רבים בפרסומות שליליות כנגד גינריץ' (אחד הפרשנים כינה זאת "הפצצת דרזדן של פרסומות"); אבל את הבסיס של המפלגה הוא לא שכנע. הבסיס הזה הוא אמנם רק כ30% מהאלקטורט אבל הוא חייב אותו כדי לנצח בבחירות הכלליות. אם נצרף למפה הזו את העובדה שבכל המדינות, פרט לדרום קרוליינה בה המצביעים יצאו כדי להצביע נגד רומני, שיעור ההצבעה בפריימריז הרפובליקאים היה קטן יותר מב2008 - וגם אז סבלה המפלגה הרפובלקאית מגרעון חמור בהתלהבות מצביעיה - נגיע למסקנה שמיט רומני, גם אם ינצח, עלול לעמוד בפני בעיה קשה של חוסר התלהבות ממנו באלקטורט הרפובליקאי - מה שמכונה enthusiasm gap - מהסוג שעלול לעלות לו בבחירות. את גון מקיין הבעיה הזו הביאה לבחור בשרה פיילין כמועמדת לסגן נשיא - כדי לסחוף את הבסיס השמרני של המפלגה. את הבסיס הוא אמנם סחף עם הבחירה הזו, אבל בבחירה הזו הוא סופית קבר את סכוייו לנצח בבחירות הכלליות.

בהמשך השבוע - לא רק אמריקה.

שבוע טוב. 

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

רוברטס ואדלסון משנים את הכללים

אולי זה לא נראה כך, אבל הפריימריז במתכונתם הנוכחים לא כל כך ותיקים: עד 1968 הוועידות הלאומיות - הדמוקרטית והרפובליקאית, שמתכנסות באוגוסט - באמץ היו המקום שבו המפלגות בוחרות את מועמדן לנשיאות. ליתר דיוק, לא הועידות עצמן: הדילים נחתכו בישיבות בחדרים אחוריים אפופי עשן בין בוסים פוליטיים ממדינות שונות, והבוסים הללו הורו לנציגים שנשמעים לקולם למי להצביע (אם צפיתם בפרק האחרון של העונה הששית של הבית הלבן, מישהו כמו ג'יאנלי הנציג מניו יורק. אם לא צפיתם - לכו וצפו. אני אחכה. חזרתם? יופי).
היו פריימריז במדינות שונות אבל ברוב המדינות הפריימריז הללו לא היו מחייבים. הם נתנו רק אינדיקציה לגישת הבוחרים במדינות שונות אבל ההשפעה שלהם היתה מוגבלת (אם כי לא חסרת משמעות לחלוטין: למשל, הפריימריז במערב וריג'יניה היו נקודת ציון קריטית במסעו של JFK לבית הלבן, וזאת מכיוון שמערב וירג'יניה היתה מדינה מאוד פרוטסנטית, והפריימריז שם היו אינדיקציה לבוסים המפלגתיים האם הבוחרים מוכנים למועמד קתולי).
אלא שב1968 הכל השתנה. האלקטורט הדמקורטי היה מאוד מפוצל, בעקבות המלחמה בויאטנם וההתנגדות לה; ג'ונסון שהיה כזכור דמוקרט היה כל כך לא פופולארי שהוא החליט לא להתמודד לכהונה שניה (צעד מאוד נדיר בהסטוריה האמריקאית). בתחילת הדרך הצטייר בובי קנדי כתקוה הלבנה הגדולה אבל אז, בערב הפריימריז הקריטיים בקליפורניה, הוא נרצח (אם לא ראיתם את סרטו המצויין של אמיליו אסטבז, "בובי", לכו לראות. אני מחכה. חזרתם? יופי). כשהדמוקרטים הגיעו לועידה הם היו מאוד מפוצלים; יותר מכך, מפגינים רבים מתנועת המחאה נגד המלחמה חשו שהבוסים המפלגתיים עומדים לגנוב להם את המפלגה, מכיוון שהועידה נטתה לבחור בסגן הנשיא יוברט המפרי למרות שהסנטור יוג'ין מקרת'י, שהיה מתנגד חריף למלחמת ויאטנם, זכה בפריימריז ביותר מדינות, וקיימו הפגנות סוערות ואלימות מחוץ לאולם הועידה בשיקגו. הועידה בחרה בסוף בהמפרי, אבל התמונות הקשות מהועידה - כמו גם מהומות גזע בעקבות רצח מרטין לותר קינג מוקדם יותר באותה השנה, ותחושת אובדן סדר ושליטה - הביאו את ניקסון, עם מצע ה"חוק וסדר" שלו, לנצחון מרשים בבחירות הכלליות (באלקטורים, לאו דווקא במספר הקולות ממש).
המפלגות למדו את הלקח והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להרשות לעצמן לנהל את בחירת המועמדים בפגישות אפופות עשן של בוסים מפלגתיים, והן חייבות לתת לבוחרים להחליט. וכך, ב1972 עברה רפורמה שהפכה את הפריימריז (או caucus) בכל מדינה למחייבים, כלומר: לא עוד בוסים מפלגתיים בוחרים את הנציגים לועידה, אלא הנציגים נבחרים על ידי הבוחרים, בפריימריז או בcaucus. אלא שהממסד המפלגתי לא שמט לחלוטין את השליטה. הוא שימר אותה הן באמצעות הקצאת חלק מהמקומות בועידה לאנשי הממסד - מושלים, חברי קונגרס וכו' - אלה מה שמכונים super deligates אצל הדמוקרטים וnon-pledged deligates אצל הרפובליקאים (אלה אותם superdeligates שבהם תלתה הילרי קלינטון את תקוותיה בשלב מאוחר של הקמפיין ב08). אבל יותר מכך (שכן הנציגים הללו מעולם לא הכריעו ועידה מאז 1972) באמצעות תהליך הפריימריז עצמו: זהו תהליך ארוך ובעיקר יקר. כדי להמשיך בו צריך לגייס המון המון כסף. ולכן צריך לגייס מהרבה אנשים: צריך לשכנע תורמים גדולים לתרום, וגורמי השפעה לארגן ערבי התרמה, ולקבל סיוע כספי מפוליטיקאים אחרים או מהארגונים המדינתיים והלאומיים. ולכן רק כדי לשמור את הקמפיין באויר, המתמודד צריך לשכנע כל הזמן את גורמי הכח הללו שיש לו סכוי סביר לזכות במועמדות ולכן כדאי לתרום לו כסף; מרגע שהממסד התלכד באופן מובהק סביב מועמד, המקורות הכספיים של המועמדים האחרים פשוט התייבשו.
אבל כל זה השתנה בפסיקה של בית המשפט העליון לפני שנה, בתיק Citizens United. בפסיקה הזו קבע בית המשפט העליון שחלק ניכר מחוקי הבחירות המגבילים תרומות הם הגבלה לא ראויה על חופש הבטוי, שכן דעה יכולה להתבטא גם בתרומת כסף. הפסיקה השאירה אמנם על כנן הגבלות רשמיות על הכספים שקמפיין יכול לקבל, אבל היא מאפשרת להקים קבוצות מחוץ לקמפיין, המכונות super PACs (כאשר PAC הם ראשי תיבות של Political Action Comitee), שניתן לתרום להן באנונימיות סכומי כסף לא מוגבלים, ולמרות שלכאורה הן לא קשורות כלל לקמפיין, למעשה הן יכולות להיות מאוד תואמות את המסר שלו. ואכן בפרימריז האלה הופיעו super PACs לכל אחד מהמועמדים. ובפרט בולט שלדון אדלסון, מר "ישראל היום" בשבילכם, שתומך ביד נדיבה בניוט גינגריץ'. ובאחת, הממסד הרפובליקאי איבד את השוט העיקרי שהיה לו נגד גינגריץ' - הממסד כולו פשוט מתעב את גינגריץ', אבל אדלסון אוהב אותו ותורם לו ביד רחבה, והבוחרים במצב רוח מאוד אנטי ממסדי, וכך גינגריץ' יכול להמשיך במירוץ גם לאחר הפסד מכריע כמו בפלורידה אתמול - שבכל שנה אחרת היה מסיים את הקמפיין שלו; כעת גינגריץ' ימשיך בתקוה לאסוף נציגים מהמדינות הבאות - בעיקר מדינות הדרום השמרניות - ואולי אולי להפוך את הכף. המשחק, בקיצור, נשמך.
זה לא אומר שגינגריץ' ינצח - רוב הפרשנים טוענים שקשה לראות דרך שבה רומני לא מנצח. אבל הם אמרו את זה גם אחרי ניו המפשייר, ואז גינגריץ' שוב קם מהמתים בדרום קרלויינה; בדומה הספידו שוב ושוב את הקמפיין של הילרי קלינטון ב2008 והיא נכנעה לבסוף רק במאי, כשהיא איבדה סכוי מתמטי לזכות ברוב של נציגים. כל עוד לגינגריץ' יש כסף - ויש לו, תודות למר אדלסון - ומספיק חשיבות עצמית ושנאה לרומני (ושני אלה יש לו ללא ספק) הוא יכול להמשיך עוד ועוד, עד שכל המדינות תצבענה. גם אם לא נגיע לתסריט של ועידה שבה אין 50% לאחד המועמדים (הלוואי! הלוואי שכן!) עדיין התסריט שלי הכי מסתבר הוא קרב ארוך ומכוער - ומכיוון שהקרב עד כה הוא מכוער ברמות שלא זכורות מן רב - הנזק לרפובליקאים רק התחיל.

רוב הליברלים שאני קורא מתעבים את citizens united. אני דווקא לא כל כך בטוח. נכון שהיא נותנת יתרון רב לעשירים, אבל במצב הקודם מועמד עשיר (כמו רומני) זכה ליתרון כזה ממילא; כעת היתרון מתרחב למי שיכול לשכנע עשירים. ואם באופן כללי זה מאריך את השלב התחרותי של התהליך, ובכך מאפשר לעוד אזרחים בעוד מדינות להצביע בפריימריז הצבעה שתהיה משמעותית - ולא להשאר במצב המגוחך שתושבי ארבע מדינות קטנות למעשה מכריעים את הפריימריז - אני כאמריקאי הייתי רואה בזה משהו חיובי. (יש בעיה עם כך שהתרומות יכולות להיות אנונימיות, את זה הייתי משנה).

בקיצור: הלאה, לקולורדו, מינסוטה, אריזונה, מישיגן - גבירותי ורבותי, enjoy your ride.

ובפלורידה

רומני בלם את המומנטום של גינגריץ' וניצח ניצחון ברור 46%-32%. שלל פוסטים יותר רציניים בנושא בהמשך.