הפריימריז בטקסס שלשום העניקו למיט רומני את הנציגים שנדרשו לו לעבור את קו היעד של 1144 נציגים, והוא עכשיו המועמד הרשמי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב2012 (טוב, לא באמת רשמי - רשמי זה יהיה רק בועידה הרפובליקאית בטמפה באוגוסט, אבל עכשיו אין שום דרך שבועידה הזו רומני לא יבחר, אז בתכל'ס זה רשמי). מזל טוב!
אבל הסיבה לפוסט איננה זו, אלא דווקא יום עיון ששמעתי אתמול באונ' ת"א על הפדרליזם הבלגי. דיברו שלושה פרופסורים מבלגיה ואלי בר נביא על ההתפתחות והעתיד של בעיית השפות והפדרליזם הבלגי (יש הסבר די משעשע על מורכבותו כאן). היה ממש מעניין, אז במחווה לרבע הבלגי שלי (ולצרפתים מבין חמשת קוראי - דיר בלאק, תשמרו את הלעג שלכם לעצמכם), קצת מחשבות מאתמול:
1. הסטוריה. הדעה המקובלת היא שבלגיה היא מין יציר כלאיים של ההסטוריה. עד תחילת המאה ה19 היא נשלטה ע"י האימפריה ההבסבורגית (הספרדית, ולאחר מכן האוסטרית) שהיתה מטבעה רב לשונית; לאחר מלחמות נפוליאון היא נוצרה (למעשה אוחדה עם הולנד ולאחר מכן יצאה לעצמאות) כמגבלה לעוצמתה של צרפת, ומעולם לא היה רציונאל לאומי אמיתי באיחוד דוברי הצרפתית והפלמית לכדי מדינת לאום אחת. אלא שמבט מקרוב מעלה שהתמונה הזו לא כל כך מובנת מאליה: בלגיה יצאה לעצמאות ב1830, 30 שנה לפני שאיטליה אוחדה ו40 שנה לפני שגרמניה אוחדה; הן באיטליה והן בגרמניה השטח המאוחד כלל דוברי ניבים שונים בצורה משמעותית שלא יכלו להבין אחד את השני. הסיבה היחידה שהם נחשבים היום ניבים ושרובם נכחדו הוא שלאחר האיחוד כחלק מהפרוייקט הלאומי נעשה מאמץ מכוון, בעיקר דרך מערכת החינוך, להשליט את הhochdeuch בגרמניה ואת האיטלקית הפיידמונטית באיטליה (אחרי הכל, שפה היא ניב עם צבא. בהערת אגב, לאכזבת הילדים הישראלים באשר הם, זה גם עיקר מטרתו ותוכנו של הספר "הלב" של דה אמיציס, וסיפורו המרגש של מרקו הוא רק חלק מזערי ושולי מהסיפור הכללי, שבכלל מדבר על כיתה של ילדים מכל מחוזות איטליה). אפילו בצרפת - הדוגמה בהא הידיעה למדינה אוניטרית - לפני המהפכה הצרפתית כ50% מהאוכלוסיה לא דיברה צרפתית תקנית, אלא בניבים מקומיים שחלקם בכלל לא ממשפחת השפות הלטיניות; השלטת השפה הצרפתית היתה פרוייקט מכוון ואף כמעט אלים לעתים של המהפכה. בלגיה שונה לא במהותה אלא בהסטוריה שלה, בפרט, בכך שהאליטה דוברת הצרפתית (והאליטה דיברה צרפתית הן בפלנדריה והן בוולוניה) לא ראתה לנכון לבנות פרוייקט לאומי בלגי, והשקיעה מעט מאוד בחינוך להמונים. חוק חינוך חובה הונהג בבלגיה רק ב1918,וגם אז רק עד גיל 14. מכיוון שהכלי העיקרי להשלטת שפת המדינה היה מערכת החינוך, ההזדמנות ל"צירפות" של בלגיה חלפה, והפער הלשוני, שחפף גם לפער מעמדי הביא לצמיחת תנועה לאומית בפלנדריה, אך כזו פלמית המכוונת נגד בלגיה, שבדיעבד גם יצרה את השפה הפלמית - בתחילת המאה ה19 גם ברחבי פלנדריה לא היתה שפה אחת אלא ניבים שונים מאוד זה מזה. גם המצב היום הוא לא סימטרי - יש תנועה לאומית פלמית אבל לא ממש כזו וולונית - הוולונים בעיקר רוצים להשאר בבלגיה, או מיעוט מהם רוצה להסתפח לצרפת.
2. עתיד. החלק השני של הדעה המקובלת הוא שבלגיה עתידה בסופו של דבר להתפרק. לחצים מקומיים מחד ונטילת חלק ניכר מהתפקיד הלאומי על ידי המוסדות האירופים באידך תביא לכך שהמדינה הבלגית תהיה מיותרת, והתפרקותה תהיה הדוגמה לעידן הפוסט לאומי שלפנינו. אלא שזה לא כל כך פשוט ולמעשה בלתי אפשרי בעליל. זה לא כל כך פשוט כי המשבר הכלכלי האחרון, והאינקומפוטנטיות הדרמטית של המנהיגים והמוסדות האירופאים להתמודד עם משבר האירו, מוכיחים כי - בפראפרזה על משפטו המצוטט לעייפה של מרק טווין - השמועות של מותה של מדינת הלאום היו מוגזמות למדי. וזה בלתי אפשרי בגלל סיבה אחת פשוטה - בריסל. כפי שתמצת פרופ' בן פריז - ללא ספק הדובר המוצלח אתמול - הן פלנדריה והן וולוניה לא מוכנות לעזוב בלי בריסל; הן פלנדריה והן וולוניה לא יכולות לעזוב עם בריסל (כי הצד השני לא ייתן להן). זה מזכיר, ולא בכדי, עוד עיר בירה חשובה רגשית לשני עמים הנמצאים בסכסוך לאומי. אלא שבניגוד לירושלים - שהיא בעצם איחוד של שני ערים שהקשר ביניהן, הגם שהוא קיים, הרבה יותר חלש מהקשרים הפנימיים בתוך כל אחת - את בריסל אי אפשר לחלק. הפער בבריסל הוא לא בין שני חלקים של העיר, אלא בין אוכלוסיה לגיאוגרפיה: האוכלוסיה פרנקופונית (ובאופן הולך וגובר; מבין בני 15-30, רק 2% דוברים פלמית כאחת משפות האם שלהם. זה לא המקום השני - המקום הזה שמור לערבית, ש20% מתושבי בריסל דוברים אותה כאחת משפות האם שלהם - ואפילו לא השלישי, אותו חולקת הפלמית עם התורכית) אבל מבחינה גיאוגרפית, בריסל מצויה בתוך השטח הפלמי. זאת ועוד; בעוד שירושלים משמעותית בעיקר מבחינה רגשית, האיזור המטרופוליני של בריסל מייצר כ30% מהתל"ג של בלגיה כולה. בקיצור, בעיה.
3. פתרונות - אז בלגיה כנראה כאן לעוד זמן, והשאלה היא מה עושים. אחרי הכל, מצב שבו לוקח 540 יום להרכיב ממשלה הוא לא מצב בריא. אז דיברו על כל מיני שיפורים לפדרליזם הבלגי - בעיקר הפשטות - אבל מה שהכי שעשע אותי הוא שכולם חזרו לרעיון של מחוז בחירה מאוחד. בבלגיה שיטת הבחירות היא לפי מחוזות בחירה רב נציגיים, והמחוזות (פרט למחוז BHV המפורסם, המכיל את בריסל ופרבריה והוא הסיבה הנוכחית למשברים הקואליציוניים הבלתי נגמרים; הסברתי כאן) האם פלמיים או וולוניים. כל המוסדות - מפלגות, מדיה, אוניברסיטאות וכו' - מחלוקים לחלק פלמי וחלק וולוני ולכן התוצאה היא שכל חבר פרלמנט בלגי, שר או אפילו ראש הממשלה, מתייחס ומחוייב - וגם עומד לבחירה - רק בחלק אחד של המדינה. ולכן הפתרון שכולם מציעים הוא לבחור לפחות את חלק מחברי הפרלמנט במחוז בחירה מאוחד שיכיל את כל בלגיה, וכך הם יהיו מחוייבים כלפי כלל האוכלוסיה. ולמה זה משעשע אותי? כי זה בדיוק ההצעה ההפוכה מההצעה הקבועה לפתרון שיטת הבחירות אצלנו - מעבר לשיטה מחוזית - אבל היא נובעת מאותה טעות בסיסית, שמניחה שפתרון בשיטת הבחירות יפתור את כל הבעיות. המציאות כמובן הפוכה - הבעיות קיימות, והן פשוט מתבטאות בתוצאות הבחירות; אמנם השיטה יכולה לסייע להחמיר אותן או להקל עליהן אבל היא לא באמת תצליח לפתור אותן. אבל תמיד נחמד לחשוב שזה יהיה פתרון הקסם - אחרי הכל, סדנא דארעא חד הוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה