בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 6 ביוני 2012

באיחור קל

רבים וטובים כבר כתבו על ההפגנות המתלהמות נגד מבקשי המקלט בדרום ת"א לפני שבועיים, ולא חשבתי שיש לי הרבה מה להוסיף. אלא שפרט קטן בהפגנה הזו מבהיר לדעתי הרבה מזרמי העומק העומדים מאחוריה, ומאחורי דיונים אחרים במקומותינו לאחרונה.
קודם, הערת אגב על השפה: הכנוי "מסתננים", שמשום מה כבש את השפה התקשורתית בנושא, פשוט שקרי, שכן רובם המכריע של האפריקאים המדוברים נמצאים בארץ באופן חוקי לחלוטין. רובם ברחו מסודאן או מאריתריאה, מדינות שבהן הם נתונים בסכנת חיים, ולכן לפי אמנת הפליטים של האו"ם שישראל חתומה עליה, ישראל מחוייבת לקבל אותם, בכפוף למבחני פליטות. מכיוון שמשרד הפנים - שלשר העומד בראשו, אלי ישי, עוד נגיע -  לא מעוניין לערוך להם מבחני פליטות מסיבותיו הוא, מעניקים להם אישור תושבות ושהיה חוקי לחלוטין ושולחים אותם באוטובוס לתחנה המרכזית בת"א. אפשר להתווכח על צדקתה ויעילותה של המדיניות הזו ביחס לחלופות, אבל תוצאתה היא שמעמדם של האפריקאים חוקי לחלוטין, ולכן לקרוא להם "מסתננים" זהו שקר.
אבל לעניין עצמו: אם קוראים בדיוק כיצד התנהלה ההפגנה בשוכנת התקוה, האלימות התחילה דווקא לא נגד אפריקאים. ההפגנה הלכה והתחממה, אבל רק כאשר המפגינים זיהו את אילן ליאור, עיתונאי הארץ, במקום, וזיהו אותו כ"שמאלני", החלה אלימות כלפיו דווקא, והאלימות הזו גלשה לאחר מכן לאפריקאים שעברו באזור. זו כמובן תוצאה הגיונית להסתה הקבועה בדיון הזה, נגד בג"ץ וה"סמולנים" ("כל השמאלנים שהגישו בג"ץ בושה להם, הם עוצרים את הגירוש" קראה הח"כית רגב בנאומה בהפגנה). וזה עורר אותי לחשוב: מה הזעם הגדול על השמאל? הרי כל ניתוח בסיסי היה מעיד על כך שלממשלה - על עשייתה ומחדליה - יש הרבה יותר אחריות למצב בשכונת התקוה מאשר ל"שמאל", ולו מהעובדה הפשוטה שהשמאל לא בשלטון כבר 12 שנה, ושכאמור המניעה המשפטית לגירוש הפליטים כלל לא באה מבג"ץ. 
נכון, לממשלה נח לזרוק את האחריות על הסמול. זה עדיין לא מסביר למה תושבי שכונת התקוה מקבלים את הטיעון.
נכון, סביר להניח שסוציולוגית רוב המתנדבים בארגוני הסיוע הם גם מהאוכלסיות המבוססות יותר, שמזוהות עם ה"שמאל", ושניתן לטעון כנגדם את טיעון הצביעות - שאלה אוכלוסיות שתומכות בהשארת הפליטים אבל לא נושאות בתוצאות של המדיניות הזו. זה כמובן קצת מצחיק לטעון זאת כנגד מתנדבים בארגוני סיוע, שעובדים עם פליטים כל הזמן ולכן באים במגע קבוע ויומיומי איתם, וקשה לטעון כנגדם שהם זורקים את הבעיה על מישהו אחר. וחוץ מזה, עיקר הפעילות שלהם הומניטרית בסיסית - לספק אוכל ומחסה - ולא ברור לי למה זה כשלעצמו צריך לעורר זעם.
ונכון, מעורב פה גם זעם בסיסי של שכבות חלשות כלפי שכבות חזקות מהן, כאשר יש תחושה שהשכבות החזקות זורקות את הבעיות כלפי מטה.
ועדיין, כל הטיעונים הללו לא מסבירים לדעתי את עוצמת הזעם שעולה בהפגנות הללו כלפי ה"סמול" ולפי ה"מתיפיפים", שנראה לפי הרטוריקה כי הם האשם העיקרי אם לא היחיד בבעיה. לדעתי הזעם נובע ממקום אחר - זוהי מרידה במערכת הערכים הליברלית. ואני אסביר.
כל מסגרת מוסרית מחזיקה במספר הנחות יסוד, שחריגה מהן איננה לגיטימית בשיח הציבורי. לדוגמה - לפני כחודשיים המדינה געשה כאשר דווח על מקרים של גזענות בקרית מלאכי כלפי יהודים ממוצא אתיופי, ובדומה המדינה געשה כאשר בתי ספר ממ"ד בפתח תקוה סרבו לקבל ילדים יהודים אתיופים לשירותיהם. טיעוני הגזענים בקרית מלאכי ובפתח תקוה היו זהים לטיעונים הגזעניים כלפי סודאנים ואריתראים כיום. אבל הם לא נתפסו, וגם לא נתפסים כיום, כלגיטימיים. בשיח הציבורי הישראלי, אפליה גזענית כלפי יהודים יוצאי אתיופיה לא נחשבת כדעה לגיטימית ומקובלת, גם אם יתכן שכל אחד מאיתנו מחזיק בה במידה מסויימת בסתר ליבו (כמו שאמרו מחבריו הגאוניים של Avenue Q, כל אחד מאיתנו קצת גזען).
הסיבה לכך היא שבשיח הציבורי הישראלי, גזענות עדתית כלפי יהודים מעדות שונות איננה לגיטימית.
הנחת היסוד הבסיסית של המוסר הליברלי המודרני היא כי כל אדם הוא סוכן מוסרי שווה; לכל אדם יש זכויות בסיס שצריך להתחשב בהן. זה כמובן לא אומר שלכל אדם מגיעות כל הזכויות - אף מדינה לא מעניקה אזרחות לכל מי שנכנס אליה, למשל - אבל יש רמה מסויימת של זכויות שהן זכויות בסיס שמוקנות לכל אדם, ובאופן עמוק יותר, לכל אדם יש קודם כל את הזכות שיתייחסו אל זכויותיו. כנגד הנחת היסוד הזו התמרדו המפגינים. עצם התפיסה כי זהו דיון ציבורי מורכב, שגם לזכויות מבקשי המקלט יש בו תפקיד, ואף תפקיד חשוב - היא התפיסה שכנגדה זעמו. ולכן, פעילות סיוע, שכלפי יהודים יוצאי אתיופיה למשל היתה מעוררת שבח, ביחס לפליטים אפריקאים מעוררת זעם. וה"סמול" הוא מי שמייצג את התביעה המוסרית הליברלית, ולכן הזעם מופנה אליו.
קשה לבוא בטענות לתושבי שכונת התקוה, שנמצאים במצוקה גדולה. אם כי גם מצוקה לא מכשירה כל מעשה. תפקידם של המנהיגים במצב הזה הוא לנתב את המצוקה לדיון ציבורי רציני ואחראי, ולהבהיר את גבולותיו. כאן עם זאת, מי שהנהיג את ההפגנה בא דווקא ללבות את היצרים לכיוון המתלהם והגזעני, ולא בכדי. מי שמעורר את עיקר הסתה ביחס לפליטים בא מהחוגים הכהנסיטיים - ברוך מרזל, איתמר בן גביר - או מש"ס בראשות אלי ישי (מירי רגב ודני דנון היו בעיקר טרמפיסטים מזדמנים). אלה חוגים שבאופן בסיסי מחזיקים בתפיסה מוסרית ימי ביניימית, ועבורם בני אדם באמת זכאים ליחס שונה עד כדי התעלמות מוחלטת, על בסיס מוצאם האתני או דתם. הם גם משוכנעים שעמדתם מוסרית נעלה על זו המודרנית, ולכן ליבוי היצרים הגזעניים הוא לא סתם טרמפ על רגשותיהם של תושבי שכונה במצוקה; הוא מהלך מכוון של ליבוי המרד כנגד המוסר הליברלי.
וכאן אני חושב שיש קו מקשר בין הפגנות אלה לתופעות אחרות בשיח הציבורי הישראלי לאחרונה - ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו של בעל הקרקע הגזולה של גבעת האולפנה (למשל, במכתב המופלא הזה של דב ביגון אותו שלח לי מיכאל), הקריאות בימין לספח את יו"ש (מבלי להעניק זכויות אזרח לפלסטינים כמובן) וכד' - כל אלה באים מאותה תפיסה: קבוצות אידיאולוגיות שרוצות להיות גזעניות וגם נמאס להם להרגיש אשמה על כך (סנטימנט דומה שעומד מאחוריה ההצבעה למרין לה-פן בצרפת).
בזמנם, אחת התכונות הכי מכעיסות של ראשי ממשלה כבגין וגולדה היתה הצדקנות שלהם: המדיניות היתה נצית וקיצונית, אבל היא היתה עטופה ברטוריקה צדקנית בסגנון "מעולם לא נסלח לערבים על שהם גורמים לנו להרוג את ילדיהם". המאבק האידיאולוגי של היום מעורר געגועים לצדקנות הזו, כי היא לפחות שיחקה באותו מגרש מוסרי. האתגר האידיאולוגי  שמתעורר כאן הרבה יותר מפחיד, אבל לפחות גם הרבה יותר חד, והמאבק נגדו יכול וחייב להיות הרבה יותר ברור ולא מתפשר.

8 תגובות:

  1. אתה עושה לעצמך חיים קלים.

    הרקע לכל הסיפור של ה"שמאל" והחברה הישראלית הוא תחושת איום. הציבור הישראלי כידוע מלא חרדות כרימון ומרגישי מאוים כל הזמן -- לפעמים יותר בצדק ולפעמים פחות, אבל לא בלי סיבה. כמו כן, אין ספק שסף החרדה של ישראלים התגבר בשנים האחרונות, גם מסיבות אובייקטיביות וגם בגלל שיש מי שמעודדים את החרדות האלה.

    וזו הסיבה שגזענות כלפי אתיופים נתפסת כבלתי לגיטימית -- בגלל שבתודעה הישראלית המקובלת רק מעטים מוכנים לראות בהם איום, בזמן שיש יותר נכונות לראות בערבים או בחרדים איום.

    הבעיה של "השמאל", זה שהוא נתפס כאדיש וכמזלזל במקרה הטוב וכמעודד במקרה הרע, כלפי האיומים והחרדות שהציבור הישראלי חווה -- לפעמים בצדק לפעמים לא בצדק.

    למה הדבר דומה? תאר לך שבמהלך השרפה בכרמל היו אנשים שהיו מסתובבים בשטח השרפה ואומרים שהשרפה לא באמת מסוכנת, או שזה חלק מתהליך טבעי ראוי ולכן לא צריך לכבות את השרפה (או שצריך לכבות אותה בדרך שנתפסת על ידי הציבור הישראלי כמאד לא אמינה). בנסיבות כאלה היה קל מאד להפנות את הזעם כלפיהם המקום כלפי אוזלת היד וההזנחה של שירותי הכיבוי, למרות שהאשם האמיתי במצב היה שלהם.

    מה שבעצם קורה זה שעקרונות ליברליים הופכים להיות מזוהים אם זלזול באיומים, ואז ליברליות נתפסת כגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה -- כמשהו שמסכן את הציבור במקום כמשהו שמגן עליו.

    אני ואתה יודעים שהמציאות הרבה יותר מורכבת. אבל זה מה שקרה בפועל בתודעה הציבורית בישראל. וזה קרה גם בגלל אנשים לא מעטים באותו "שמאל" שלמעשה שיחקו ישר לתוך התבנית הזאת.

    אמרת קודם שמכוון שהימין בשלטון הוא נושא ביותר אחריות מאשר השמאל. אבל אני אומר בדיוק את ההיפך. דווקא בגלל שהימין בשלטון השמאל צריך להפסיק להתנהג בצורה שגורמת להרס תדמיתי מוחלט של העמדות בהם הם (אנחנו לפעמים) תומכים, ובעצם מחזק את הימין ומוחק את השמאל כאלטרנטיבה.

    ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית. ובמדינה דמוקרטית הדרך לשנות את המציאות זה באמצעות שכנוע הציבור. אבל לשמאל אין שום סיכוי לשכנע אף אחד בשום דבר אם הוא נתפס כאדיש למה שבאמת מפחיד את הציבור. ל"שמאל" זה לא ממש אכפת. אבל לשמאל זה צריך להיות משנה.

    השבמחק
    תשובות
    1. 1. אני מסכים עם האבחנה שלך שהרבה מהרקע קשור בתחושת איום. עם זאת, גם תושבי קרית מלאכי חשו מאויימים מכניסת כמות רבה של משפחות אתיופיות לשכונתם, והורי ילדי הממ"ד בפ"ת מכניסת תלמידים אתיופים לבתי הספר; הצידוק האובייקטיבי לאיום הזה זהה. ועדיין, התחושה הזו לא התקבלה בהבנה מצד הציבוריות הישראלית הכללית, וגם תושבי קרית מלאכי / הורי הממ"ד בפ"ת לא ניסו להגן על עמדתם בכזו התרסה כמו העמדות כלפי הסודאנים. היתה להם בושה מסויימת, שכאן לא זו בלבד שאין, אלא יש מאמץ מובהק להראות שאין, ושכל בושה כזו היא "התיפיפות".
      2. היו מקרים,לא מעטים לצערי, שבהם דוברים מהשמאל יצרו את התחושה שאין להם אמפתיה למצוקות ולאיומים של חלקים גדולים מהציבור הישראלי. לעתים תחושה זו היתה בצדק, ולעתים לא. אבל מכל מקום, זה ממש לא המצב כאן. אני לא ראיתי דובר שמאל אחד שמתיחס בהתעלמות או בזלזול לבעיה, או שטוען שהמדיניות הנוכחית היא רצויה. מפלגת העבודה למשל הציעה ניתוח וסדרת הצעות הרבה יותר רצינית מכל דובר ממשלתי (ראה כאן: http://www.shelly.org.il/node/6763), מתוך נקודת מוצא שהמצב הנוכחי בלתי נסבל. נכון, דוברים רבים מהשמאל טענו שבצד האמפתיה למצוקה, אי אפשר לקבל התבהמות מוחלטת ופריקת כל יומרה לסדר טוב. זה לא אדישות וזלזול, זו התגובה שהייתי מצפה מכל מנהיג (ואגב, תגובה דומה התקבלה מצד ביבי). מאידך, אם היתה אדישות וזלזול היא היתה בעיקרה מצד ראש הממשלה ושר הפנים שלו, שמבחינתם שליחת מבקשי מקלט עם כרטיס אוטובוס כיוון אחד לתחנה המרכזית בת"א היתה פתרון מספק עד שהגיעו ההפגנות.
      מה שכן נכון הוא שלאותו סמול דמוני (שכבר לא מקושר בכלל למשעים קונקרטיים של אנשים קונרטיים) יש *תדמית* של מי ש"דואג לערבים/סודאנים/מה לא יותר מלישראלים" עד כדי כך שמוכנים להניח שהסמול בעד הסודנים ונגד הישראלים, מבלי בדל הוכחה. אז אני לא ממש יודע מה "הסמול" היה אמור לעשות כדי להפריך זאת.
      3. מה שיותר מכל אני מסכים איתך הוא שאסור לשמאל (האמיתי, לא הישות הדמונית חסרת השורשים במציאות) "לוותר" על הישראלים. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי בחלקים ממחנה השמאל היותר קיצוני בארץ הוא נימת הזלזול שלהם בישראלים, אם כי זה לא היה המצב כאן. אבל זה ממש לא מה שקראתי אליו. להיפך. אני חושב שצריך להיאבק על הרוב הישראלי, ולהסביר בצורה ברורה את ההבדל המוסרי הבסיסי, שכן כשמבהירים אותו אני חושב שרוב הציבור הישראלי איתנו.
      4. קונקרטית כאן למשל, הייתי מסביר שהצעת שר הפנים, שהיא ההצעה הקונקרטית היחידה שיוצאת כרגע משולחן הממשלה - להחזיר את מבקשי המקלט לסודאן ולאריתריאה - שקולה חד וחלק להוצאתם להורג (אולי קצת יותר הומנית, שכן בארצות מוצאם יהרגו אותם בברוטליות רבה יותר מאשר הוצאה להורג מסודרת בכלא ישראלי). זה לא אומר שצריך להשאיר את המצב כמו שהוא או להציע קליטה אוטומטית, זה רק אומר שהבעיה יותר מורכבת מהתלהמות בסיסית, ושצריך להציע לה פתרון מורכב (שאני למשל ראיתי רק ממפלגת העבודה, שהיא כזכור באופוזיציה). ואני חושב שהבהרה שכזו היתה משכנעת את רוב הישראלים, לא מרחיקה אותם.

      מחק
    2. אנחנו מסכימים פחות או יותר.

      בקשר לתחושת האיום, אפשר לנתח את תחושות האיום במקרים שונים ולבדוק אם היא לגיטימית יותר או פחות או בכלל לא, ואם יש לה מניעים גזעניים. מה שצריך להימנע מלעשות זה לזלזל בתחושת האיום, כי זו הדרך לאבד אנשים.

      הארגונים שפעלו למען העובדים הזרים נתפסים כ"סמול" וכאדישים לצד השלילי של הגירה כזו. אני לא יודע עד כמה יש לכך בסיס במציאות, או שזו רק תדמית. חלק מהעניין קשור כנראה להנחה שמכיוון שאותו "סמול" אדיש לעניין הדמוגרפי בהקשר הפלסטיני/דו-לאומי הוא כנראה גם אדיש לו בהקשר הזה.

      איפה השמאל בכללו עומד, אני לא יודע בדיוק. אני יודע שניצן הורביץ ושלי יחימוביץ' ניסו להציג תגובת יותר שקולות.

      בסופו של דבר השמאל בכלל וגם ה"סמול" סובל (או במקרה של ה"סמול" נהנה) ממשבר תדמיתי עמוק לפחות מאז האינתיפדה השניה. חלק מהבעיה היא שהשמאל מצליח להילכד בין פטיש התדמית שהימין מצליח להדביק לו יותר מדי בקלות, ובין הסדן של הקצוות הקיצוניים של ה"סמול" שנראה שעושים כל דבר כדי לאשש את התדמית השלילית ביותר ועושים הרבה יותר רעש מאשר חלקם אפילו בשמאל.

      אפשר לבכות על בעיות התדמית של השמאל (כפי שאפשר לבכות על בעיות התדמית של ישראל -- יש מאפיינים משותפים) או שאפשר לנסות לשנות את התדמית. חלק מהבעיה שלי עם השמאל היה חוסר היכולת שלו בתחום הזה.

      "אז אני לא ממש יודע מה "הסמול" היה אמור לעשות כדי להפריך זאת."

      זה לא שהסמול סובל ממחסור בגישה לתקשורת או לא יכול להשיג תשומת לב. (ואם הם לא יודעים כדאי שילמדו). הם צריכים למצוא דרך לספר לציבור סיפור אחר.

      מחק
  2. פוסט מצוין, שממשיך לטעמי את קו הטיעון הכללי שלך בענין מלחמת התרבות העכשווית, כפי שבא לידי ביטוי במחלוקת על הדרת נשים. השאלה היא מה הסיכוי שהעקרונות הליברליים ינצחו בסוף.

    השבמחק
  3. אגב, לעניין המינוחים,
    http://www.idi.org.il/BreakingNews/Pages/330.aspx
    הוא נכתב לפני שנה ומחצה אך לצערי עודו רלוונטי
    רובי

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא בטוח שעקבתי אחרי כל פרטיו של המאמר... (בכל זאת, עוד לא משפטן...) אבל אם התיקון הוא שמבחינת ההגדרה המשפטית נכון לקרוא להם "מסתננים", אני מקבל את התיקון. אבל אתה עדיין בודאי מסכים איתי שלא נכון מהותית לקרוא להם "מסתננים" שכן הם לא הפידאיון או דומים להם, שכלפיהם מכוון החוק למניעת הסתננות. ובפרט, הם לא בני גירוש, לא כל עוד התנאים במדינות מוצאם מהווים סכנת חיים עבורם, וזאת בניגוד לאסוציציה של המונח "מסתנן", כביכול הוא פושע שנותר רק לזרוק אותו חזרה למקום ממנו בא.

      מחק
    2. אני כמובן מסכים איתך, מבחינה מהותית. הצרה היא שמבחינת הדין הפנימי הישראלי, החוק למניעת הסתננות מגדיר אותם כ"מסתננים". הסיבה לכך היא בדיוק כדי ליצור את תחושת "הסכנה" שהמונח מעורר, בין אצל מי שזוכרים את תקופת הפדאיון ובין אצל הצעירים יותר שנתניהו מתעקש לטפח אצלם חדרה כזו

      מחק