בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 8 ביוני 2012

לבנון, revisited

כאשר מנחם בגין החליט לפלוש ללבנון ב6.6.82 הוא עשה זאת כתגובה לאירוע נקודתי - נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון. אבל גם המשמעות הסמלית של התאריך בודאי לא חמקה מעיניו - הוא היה משוכנע שהמלחמה הזו תהיה המשך מפואר למלחמת ששת הימים, ואולי אף תאפיל עליה. באופן מקברי משהו, השיח הציבורי בשבוע האחרון מוכיח שלפחות בחלקו השני, בגין ניבא ולא ידע מה הוא מנבא: בשבוע האחרון, שבו התרחשו ימי השנה לפתיחתן של שתי המלחמות, שמעתי כמעט רק על מלחמת לבנון הראשונה ועל כשלונותיה, ולא על ששת הימים.
אבל עדיין, מכל הדיונים על מלחמת לבנון, הנושא של הנסיגה מלבנון נעלם כמעט לחלוטין. איש לא רוצה לדון בו ולהזכיר אותו כלל - ולא כל שכן, לתת את הקרדיט הראוי למבצעו, אהוד ברק. התיאוריה שלי היא שזו תגובת הדחקה, מכיוון שלרוב האנשים לא נעים להודות בפני עצמם שאכן שקענו באיוולת הלבנונית כל כך הרבה שנים כשהפתרון הברור היה מונח לפתחנו לפחות מאז 85. אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי. מכל מקום, כשאשר כן דנים בנסיגה מלבנון, התפיסה המקובלת היא שהיא קנתה לנו רק שקט מדומה, שעליו שילמנו בריבית דריבית במלחמת לבנון השניה - מלחמה שבתורה היתה הכשלון המשמעותי ביותר של ישראל בשדה הקרב. והגיע הזמן לבדוק אם הנרטיב הזה עומד במבחן המציאות.
ראשית, לעניין המספרי הטהור. בזמן שהותו של צה"ל ברצועת הבטחון נהרגו בממוצע כ25 חיילים בשנה בלבנון. מכאן שבהנחה שיכולות החזבאללה היה נשארות קפואות ברמת שנת 2000 היו לישראל 300 הרוגים ב12 השנים שמאז הנסיגה. במלחמת לבנון השניה נהרגו 156 חיילים ואזרחים, ועוד כמה הרוגים בודדים בפעולות בשנים 2000-2006, כלומר קצת מעל מחצית ההרוגים. וזאת, כמובן, בהנחה שהחיזבאללה לא היה משתכלל כלל בפעילותו, הנחה שכמובן אין שום סיבה לדבוק בה לאור ההשתכללות הקבועה של הארגון בסוף שנות ה90; ועוד בהזנחת ההשפעה ההרסנית שיש לטפטוף הרוגים קבוע על יכולת הלחימה הישראלית (זו לא תופעה חדשה של הדורות האחרונים, הרכרוכיים, של ישראלים - השפעה הרסנית דומה היתה גם להרוגי מלחמת ההתשה, בשיאו של פאר הכח הישראלי לאחר ששת הימים).
אבל, אומר טיעון הנגד, אלה הם חיילים שתפקידם להגן על המדינה, ולו במחיר חייהם, בעוד שבאירועים שאחרי הנסיגה - כולל במלחמת לבנון השניה - נהרגו אזרחים רבים. אז שוב למספרים - במלחמת לבנון השניה נהרגו 44 אזרחים, ועוד מספר בודד של אזרחים בשנים שקדמו לה; בפריסה על 12 שנים אלה הם 4 הרוגים בשנה.לא הצלחתי למצוא בשום מקום נתונים מדוייקים על  הרוגים אזרחיים לפני 2000, אבל המצב הבסיסי היה של טפטוף קבוע ומתמשך של קטיושות על יישובי הצפון, ויציאה למבצע צבאי גדול כל כמה שנים (דין וחשבון, ענבי זעם) שלווה בירי רקטות מסיבי אל הצפון -ובמצב זה מספר כזה של הרוגים אזרחיים נשמע לי כמו תוצאה מתבקשת.
אבל מעבר לחישובים המספריים הקרים, מלחמת לבנון השניה - על אף שהיו בה כשלונות רבים - הצליחה להביא לתוצאה האסטרטגית שאליה חתרה ישראל ללא הצלחה מאז 1970: שקט בגבול הצפון. מאז 2006 היה האירוע בטחוני אחד בלבד בגבול זה. נוצר מצב של יציבות בגבול ובו ירי על שטח ישראל הוא קאזוס בלי שהחזבאללה נרתע מלהפר אותו; זו תוצאה שאף אחד מהמהלכים בין השנים 1970-2000 לא הצליח ליצור, והוא מבוסס כמובן על הנסיגה: העובדה שכוחות צה"ל לא חורגים מקו הגבול הבינ"ל היא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק, דרושה הרתעה חזקה) למאזן ההרתעה בין ישראל לחזבאללה, שמקיים את השקט באיזור.
טוענים מתנגדי הנסיגה, שהיא נתנה רוח גבית למתנגדי השלום בציבור הפלסטיני והאיצה את פרוץ האינתיפאדה השניה, שלא היתה מתרחשת ללא הנסיגה. ייתכן שזה נכון, אם כי זו כמובן הסטוריה אלטרנטיבית, שאין שום דרך להוכיח אותה; אם עוסקים בהסטוריה אלטרנטיבית אני גם יכול להציע הסטוריה כזו למצב שבו צה"ל נשאר בדרום לבנון: ההחלטה האסטרטגית של ערפאת ב2000 לוותר על הסכם קבע עדיין מתרחשת והשילוב בין החלטה זו לבין המתח בשטחים מביא עדיין לפריצת האינתיפאדה, שההתמודדות עמה קשה הרבה יותר לאור העובדה שצה"ל נאלץ להמשיך את הפעילות השוטפת בלבנון; לאורך כל שנות ה2000 מתמשך ירי טילים קבוע על ישובי הצפון, וההתפתחות הכלכלית והאנושית הדרמטית של האזור נמנעת; ירי הטילים הוא בטווח הולך וגובר - עד לחיפה ודרומה לה - מכיוון ששהות צה"ל ברצועת הבטחון לא השפיעה כלל על יכולת ההתחמשות של חזבאללה, שתחמושתו עברה דרך קבע על כביש בירות דמשק, אליו צה"ל לא היה קרוב (ברוב חלקיה, רצועת הבטחון לא היתה ברוחב של יותר משני קילומטרים); ולבסוף, אירועים המאיימים על המשטר הסורי - בעיקר כאלה כמו בשנה האחרונה - היו מובילים מיידית לחימום מכוון של גבול הצפון כדי להסיט את תשומת הלב הבינ"ל מסוריה, כפי שהמשטר הסורי הפעיל את חזבאללה מאז הקמתו של הארגון.
אז נכון, האגו שלנו נפגע בנסיגה ובמלחמת לבנון השניה, ונסראללה נאם כמה נאומי רהב שפגעו בנו מורלית. אני לא מזלזל בכך, והיו כאמור לנסיגה ולמלחמה גם תוצאות שליליות, אבל ניתוח קצת יותר רציונלי ופחות רגשי מראה שהן דווקא היו מההצלחות היותר גדולות של ישראל.

ושתי הערות סיום קטנות: בעזה אנחנו עדיין לא שם, אבל הרבה יותר קרובים משאי פעם היינו. להתנתקות נוצרה תדמית רעה - כמו לנסיגה מלבנון - ואי אפשר להכחיש שהיו לה גם תוצאות שליליות, אבל בחשבון ארוך טווח אני חושב שהיא תוכיח את עצמה כמו הנסיגה מלבנון. אבל על כך יעיד העתיד.
ולכל המתלוננים ששלי יחימוביץ' לא שמאלנית מספיק בנושאים בטחוניים, כדאי לזכור את התפקיד שהיא מילאה בעיצוב השיח הציבורי בנושא כשכל המדינה, חוץ מהורים לחיילים בלבנון, העדיפה להדחיק את מה שקורה שם.

5 תגובות:

  1. הדבר הכי חשוב שהשיגה הנסיגה מלבנון היא הלגיטימציה של ישראל להגן על הגבול הצפוני שלה. אין אף אחד בעולם המערבי שטוען שיש לחזבאללה לגיטימציה כלשהי להילחם בישראל. ולכן גם המחאות בעולם על מלחמת לבנון השניה היו רפות, והטילו את האשמה בעיקר על החזבאללה. ואולי הגיע באמת הזמן לשפר את תדמיתה של המלחמה הזו - יחס ההרוגים בין ישראל לחזבאללה במלחמה (פחות או יותר 1 ל-5) היה דומה ליחס בזמן השהות ברצועת הבטחון. אמנם היה אפשר למנוע הרבה מההרוגים אם היו מסיימים את המלחמה יומיים מוקדם יותר - אבל עד כמה שזה ישמע מזעזע, מוות מיותר של 30-40 חיילים הוא לא סיבה לדרוש את התפטרותם של ראשי ממשלה ושרי ביטחון, כיוון שזה מיצר מצב שבו לא ניתן לנהל מערכה צבאית כיוון שהעורף לא מוכן לספוג אבדות (אפילו לא של חיילים).

    כדי להגיע לאותו מצב בעזה, צריך לבצע "לבנוניזציה" של עזה - להפסיק את הסגר, לאפשר נמל ושדה תעופה בעזה, ולכל היותר לבצע פעולות נקודתיות של תפיסת תחמושת (כמו התפיסה של קארין A). וכמובן, להגיב בצורה מדודה (ולא בהתפרעות נוסח עופרת יצוקה) על ירי מעזה.

    השבמחק
  2. מאיפה הנתונים על מספר ההרוגים בלבנון?

    השבמחק
    תשובות
    1. זה המספר שזכור לי, ואז כשהתחלתי עכשיו לבדוק מתברר שזה לא עניין פשוט כלל וכלל, ראה: http://www.4mothers.org.il/articles/shel.htm. רוב המספרים שראיתי מדברים על בין 300 ל350 הרוגים בין 85 ל2000 (לפי ארבע אמהות 332, לפי ויקיפדיה 304, ללא הרוגי סוף 99 ו2000 עצמה - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%9E%D7%94_%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D_%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F_(1982_-_2000)#.D7.A0.D7.A4.D7.92.D7.A2.D7.99_.D7.A6.D7.94.22.D7.9C_.D7.95.D7.A6.D7.93.22.D7.9C_.D7.91.D7.A8.D7.A6.D7.95.D7.A2.D7.AA_.D7.94.D7.91.D7.99.D7.98.D7.97.D7.95.D7.9F כך שבממוצע זה פחות או יותר 20-25 הרוגים לשנה.

      מחק
  3. אני מאמין שאסטרטגיה שמבוססת על הרתעה מתוך גבול מוכר ומלחמות קצרות א קשות כל כמה זמן עדיפה על אסטרטגיה המבוססת על כיבוש ומלחמות התשה ממושכות.

    מלחמת לבנון השניה ועזה היו צריכים להוות מבחן לאסטרטגיה הזו.

    אני מסכים איתך שבסופו של דבר האסטרטגיה הוכיחה את עצמם למרות הכשלים. אבל הכשלים האלה גרמו לאובדן אימון באסטרטגיה הזו. בהיעדר אימון גם באפשרות להגיע לשלום, וגם באסטרטגיה צבאית המבוססת על הגנת ישראל לאחר נסיגה, המחנה שתומך בנסיגה נמצא במשבר.

    חלק מהסיבה לכשלים במלחמה היה שצה"ל והציבור לא ממש הבין את השינוי באסטרטגיה. כתוצאה מכך קבלנו דשדוש מתמשך במקום מלחמות קצרות. מטרות מופרזות ולא מוגדרות במקום נסיון להגיע להפסקת אש מעמדה של כח. ציפיה לא ראליסטית שלא תהיה ביקורת בינלאומית במקום שימוש אפקטיבי בהסברה, וכמובן עורף לא מוכן. אבל לציבור נוח יותר לאמץ עמדה פטאליסטית ולחזור לאסטרטגיית הכיבוש הישנה והמוכרת.

    השבמחק
  4. תודה על הפוסט, מרתק! ותשובה טובה לכל הטוענים שלא יצא שום דבר טוב מהנסיגה.

    השבמחק