בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 30 ביולי 2012

The rainbow tour

נפתח בוידוי: אני אוהב מחזות זמר. כן, עם הקיטש והכל. וכדי להוסיף חטא על פשע, גרסת הסרט של אויטה בכיכובה של מדונה מ1996 עדיין חביבה עלי (כנראה שאני הסטרייט היחיד בעולם שמחבב את הסרט הזה). מכל מקום, אחד השירים בסרט, The rainbow tour, מתאר את מסעה המפורסם של אויטה לאירופה ב1947:
המסע נולד בעקבות הזמנה של פרנקו לחואן פרון, שנבחר רק שנה קודם לכן, לבקר בספרד; ארגנטינה היתה בעלת ברית חשובה של ספרד הפשיסטית באותן שנים, שבהן אבדה ספרד את בעלות בריתה הפשיסטיות שהפסידו במלחמה מחד, והמלחמה הקרה עוד לא התחממה מספיק כדי להפשיר את יחס מדינות המערב לספרד, כפי שקרה החל משנות ה50, מאידך (ארה"ב הכירה בספרד הפרנקואיסטית בתמורה להצבת בסיסים אמריקאים בשטחה ב53). למעשה, ארגנטינה הצילה את ספרד מחרפת רעב פשוטו כמשמעו בסוף שנות ה40. כך שפרון רצה להענות להזמנתו של פרנקו; מאידך, גם ארגנטינה עצמה רק יצאה מהבידוד הבינ"ל שנכפה עליה במהלך המלחמה, ופרון חשש שביקור אצל פרנקו לא יתקבל יפה במערב. הפשרה היתה שאוה תסע לספרד, ולשלל מדינות אירופיות נוספות, בנוסף לביקור אצל האפיפיור, במסע של "רצון טוב" לשפר את תדמיתה של ארגנטינה בעולם. התוצאות היו מעורבות - בעוד שבספרד אוה התקבלה בהתלהבות, במדינות אחרות קבלת הפנים אליה היתה קרירה למדי.
נזכרתי כמובן בשל הrainbow tour שבו פצח מיט רומני החל בשבוע שעבר. מכיוון שהקריירה של מיט רומני עד כה כללה רק תפקידים פנים-אמריקאיים, ששיאם בתפקיד מושל (למעשה, רומני הוא המועמד הכי פחות מנוסה בתפקיד ממשל מזה כמה עשורים), ביקור מתוקשר בחו"ל, שנועד להעלות את הפרופיל של רומני בתחום מדיניות החוץ, רק מתבקש. ואכן רומני תכנן את מסעו הנוכחי בקפידה, עם ביקורים בלונדון - שנועדו להזכיר את נסיונו בניהול אולמפירדת החורף בסולט לייק סיטי ב2002; בארץ, כדי לקרוץ לבוחרי הימין, הן בדתיים אוונגליסטים והן הנצים הבטחוניים, ולטעון שהוא תומך נלהב יותר בשיראל; ובפולין, שגם מהווה בעלת ברית אירופית לארה"ב מהסוג שנצי החוץ הניאו-קונסרביטיבים אוהבים, חלק מ"אריופה החדשה" של דונלד רמספלד, וגם כארץ המוצא לקבוצות בוחרים לא קטנות שמדינות המערב התיכון, ובראשן אוהיו הקריטית. אז איך הולך לו עד עכשיו?

לתאר את הביקור כ"לא משהו" זה אנדרסטיימטנט.

עוד לפני הביקור נשא רומני נאום משמעותי בנושא מדיניות החוץ באירוע השנתי של חיילים בוגרי מלחמות מעבר לים (תרגום מסורבל שלי לVeterans of Foreign Wars). הבעיה היא שהוא לא אמר ממש שום דבר משמעותי. לא ברור היה מהנאום מה תהיה מדיניות החוץ שלו, במה היא שונה מאובמה אותו הוא מבקר וחמור מכך שמה היא שונה ממדיניות החוץ של בוש, אחד הנשיאים הגרועים ביותר בתחום מדיניות החוץ בהסטוריה.
אבל המכות המשמעותיות היו בעת ביקורו בלונדון. בדרך ללונדון אחד מיועציו טען באנונימיות לעיתונאים ש"ברק אובמה לא יודע להעריך את הקשר האנגלו-סקסי בין האומות" - אמריה שמתבטאת כגזענית ממש בארה"ב; הוא שכח את שמו של אד מיליבנד, מנהיג האופוזיציה מהלייבור, בעת שנפגש איתו; ביציאה מפגישת תדרוך עם הממסד הבטחוני הבריטי הוא ציין לעיתונאים שהיה מאוד מעניין לקבל תדרוך מהMI6 - פליטת פה חמורה אם זוכרים שהבריטים מתיחחסים לסודיות של הMI6 בריצנות תהומית, ואשרו את קיומו של הארגון רק 1996 (זה בערך שקול לכך שרומני יצא לעיתונאים ויאמר: התרשמתי מאוד מהיכולות הגרעיניות של ישראל בכור הדימונה); באותה מסיבת עיתונאים הוא אמר שמעניין להסתכל על החלק הסמוי מין העיין של רח' דאונינג 10, או כפי שניסח זאת looking out of 10 Downing st.'s backside מבלי להיות מודע לכך שבאנגליה, backside הוא כנוי לישבן, ו10 downing st לרוב כנוי לראש הממשלה (כמו "הבית הלבן אומר" בארה"ב - מה שהופך את האמירה הזו ללא מוצלחת במיוחד.
אבל הגרוע מאלה קרה בתחילת הביקור. כזכור, חלקו האנגלי של הביקור נועד להיות ביקור של הרגשה טובה, ביקור במשחקים האולימפיים עם כל ההתרגשות וההייפ סביבם, לא יותר. אלא שבראיון לNBC בתחילת הביקור, כאשר בראיין וויליאמס שאל אותו מה התרשמותו מהאוירה עד כה (המשחקים עוד לא התחילו אז) הוא אמר ש"יש כמה חלקים מעוררים דאגה - סדורי הבטחון, שביתה של המוכסים, ולא ברור שהעם הבריטי באמת מתיצב מאחורי המשחקים". זו אמריה שיכולה להיות נכונה, אבל ממש לא הדבר הנכון לומר כאשר כל מטרת ביקורך היא להתארח במשחקים ולהנות מהם - הבריטים נעלבו, ודי בצדק. דיוויד קמרון - ראש ממשלה שמרני, שאעמור להיות בעל ברית של רומני - הגיב כך: "We are holding an olympic games in one of the busiest, most bustling cities anywhere in the world. Of course it's easier if you're holding the olymic games in the middle of nowhere". בוריס ג'ונסון, ראש עירית לונדון - שוב, מהשמרנים, אמור להיות בעל ברית של רומני - בעצרת לפני תחילת המשחקים, כשדי לעודד את הקהל התחיל באמירה "There's some guy named Mit Romeny, wondering if we are prepared. Are we preared?"

בארץ, עד כה, נראה שרומני לא עשה פדיחות כה ברורות. היה לו בלגאן קצת עם הנסיון למנוע מהתקשורת לסקר את אירוע ההתרמה שלו, בכיכובו של שלדון אדלסון, נסיון שנכשל; וכן היה את הביטול התמוה ברגע האחרון של הפגישה עם שלי יחימוביץ', שכנראה בא בהוראה ישירה מלשכת נתניהו (אני מניח שכותרת בסגנון Romney taking orders from Netanyahu's staff לא היתה עוברת טוב בעיתונות האמריקאית, אבל הם איכשהו לא נתפסו לסיפור הזה עדיין). אבל מה שכן מעניין - ומעניין לראות אם הנושא הזה יעלה בתקשורת האמריקאית בהמשך - הוא התוכן של נאומו של רומני באותו אירוע. כנראה כהפקת לקחים, רומני הילל ושיבח את ישראל; זה כמובן לא מפתיע וגם מחמיא. אלא שהנושאים שבחר להלל קצת סותרים את המידינות שלו עצמו. רומני הילל את הכלכלה הישראלית והמשמעת התקציבית הישראלית, ושכח לציין ששיעור מס ההכנסה המירבי בארץ - 48% - יתפס כמהפכה קומוניסטית של ממש במפלגתו; אלב הזוי מכך, רומני הילל את מערכת הבריאות הישראלית. לא שאין מה להלל בה, כמובן, אני חושב שמערכת הבריאות שלנו מצויינת; אבל ראשית, זה תזמון קצת אומלל לעשות זאת יום לפני שנתניהו מנחית גרזן של ממש על אותה מערכת בדיוק, ושנית, שיא האירונניה הוא בכך שמערכת הבריאות שלנו מבוססת על חיוב לקנות ביטוח בריאות - הבסיס של חוק הבריאות של אובמה שלפי רומני ומפלגתו הוא האיום הגדול ביותר לחירות הכלכלית האמריקאית מאז מס התה ב1775. (בארץ זה אפילו יותר אגרסיבי, כי ביטוח הבריאות נגבה כמס ומועבר לקופות החולים דרך הממשלה, והממשלה גם מגדירה את סל הבריאות. הצעות שכאלה היו נתפסזות כמהפכה קומוניסטית של ממש). אז אני שמח שרומני מעריך את מערכת הבריאות שלנו, אני בודאי מעריך אותה. השאלה היא אם הוא יחליט לאמץ משהו ממה שמוצלח בה.

Let's hear it for the rainbow tour. It's been an incredible success. We were'nt quite sure, we've had a few doubts; will Evita pull through but the answer is Yes. Well, No.

-----------------------------------------------------------
עדכון:
1. שכחתי כמובן את התגובה המשעשעת ביותר של הבריטים לפדיחות של רומני: לאחריהן יצרו הבריטים את תית הטוויטר romneyshambles - "פדיחות רומני". למשך כמה ימים התגית הזו היתה הפופופלארית ביותר בטוויטר.

יום שבת, 28 ביולי 2012

מדינת רווחה בהתנחלויות

לפני שבועיים פרסם כלכליסט תחקיר על כך שההשקעה לתושב התנחלויות גבוהה משמעותית מזו בתוך הקו הירוק, ודר' גלעד פדבה כתב מאמר פובליציסטי בכתורת "יש צדק חברתי, בהתנחלויות".  מסקנת התחקיר לא צריכה להפיל אף אחד מהכיסא ואף די מובנת מאליה, והמאמר של פדבה בכלל בינוני ומטה. אבל הלל גרשוני בחר להשתמש במאמר ובתחקיר כדי ללכת צעד נוסף ולהפריך את המיתוס - לטענתו - של מדינת הרווחה שמעבר לקו הירוק. 
קראתי את הפוסט של גרשוני וחיככתי את ידי בהנאה. זה זמן לא נתקלתי בבליל טיעונים מהצד הימני של המפה הפוליטית שיהיה תענוג למוטטו, מה גם שזו הזדמנות לשחק קצת עם אתר התקציב הפתוח והלמ"ס. אם כן, שנתחיל?

אם נקרא את הפוסט של גרשוני בעיון, אפשר לחלץ ממנו את הטיעונים הבאים:
  1. ויכוח על העובדות: המועצות המקומיות ביו"ש לא מופלות לטובה. את הטענה הזו גרשוני מבסס על:
    1. הטענה כי אחד הנתונים שפדבה מביא - הקצאת 25% מתקציב מעונות היום של משרד התמ"ת להתנחלויות - מובא ללא סימוכין
    2. חוויתו האישית - הוא גר הן בתוך ישראל הריבונית והן בהתנחלות, ולא חש בהבדל.
    3. העובדה שמועצות מקומיות נוספות כגון מעלה יוסף, שער הנגב, שדות נגב, אשכול, חבל אילות, שפיר וחורפיש נמצאות גם הן בראש רשימת ההוצאה לנפש.
  2. הכללת נתונים שלא ממין העניין, או שאינם באשמת ההתנחלויות:
    1. הכללת תקציב גדר ההפרדה, שהמתנחלים התנגדו לה ובהזזתה החוזרת ונשנית היא באשמת ארגוני שמאל
    2. פנוי גבעת האולפנה, שגם הוא פנוי מיותר שכולו באשמת ארגוני שמאל
  3. גם אם ישנה אפליה לטובה, היא נובעת ממניעים לגיטמיים: גרשוני מודה שהוא "לא בדק" אבל הוא מסיק שכל האפליה לטובה בתקציבים מוסברת בשלושה גורמים:
    1.  צרכי הבטחון
    2. מספר ילדים גבוה למשפחה
    3. העובדה שההתנחלויות מצויות באיזור עדיפות לאומית א'  - שגם היא כשלעצמה מוצדקת לטענתו, מכיוון שהן "בחזית האש, פריפריה למופת".
  4. ולבסוף, גם אם ישנן עלויות גבוהות להתנחלויות, הן עדיין נמוכות יותר מהעלויות של התסריט האלטרנטיבי, של פנוי ההתנחלויות, בשל:
    1. עלויות גבוהות של הפנוי עצמו, ועליית מחירי הנדל"ן בתוך הקו הירוק בשל כניסת 300,000 קונים חדשים
    2. עלויות בטחון גבוהות בשל הדרדרות המצב הבטחוני
מלבד אלה מתבל גרשוני את הפוסט בלעג לפדבה ("התהדרותו בתואר ד"ר לא עושה כבוד לתואר הזה") ולתחקיר כלכליסט ("אמירה שהיה די בה כדי לגנוז את "התחקיר המרעיש" כולו) כמו גם מוסיף שני טיעונים שלא קשורים ישירות לעניין:
5. המתנחלים מגינים בגופם - בהיותם מטרה קלה יחסית - על תושבי ישראל גופא
6. קיימת בהתנחלויות רשת של ארגוני סיוע וחסד, שראויה לחקוי בקרב הציבור הכללי
ניגש לעבודה אפוא.
  1. נתחיל בדיון על העובדות:
    1. גם אם הנתון של פדבה לגבי מעונות היום לא נכון (ואני לא יודע שהוא לא נכון, אבל נניח ש) אזי ישנם עוד עשרות סעיפים בתקציב שמיטיבים עם ההתנחלויות - כפי שאפרט בהמשך.
    2.  נסיונו האישי של גרשוני - עם כל הכבוד לחוויות אישיות - הוא לא באמת תחליף להתבססות על נתונים ממשיים.
    3.  באשר לרשימת ההוצאה לנפש של הרשויות - נניח לעבודה שהפרכה מסוג "גם הם עושים זאת" זוכה לציון בין מספיק למספיק בקושי בפרימידת אי ההסכמה של גראהם; גרשוני ממש עושה מניפולציה הנתונים.  הוא אמנם בחר בפינצטה את הרשויות הגבוהות ביותר ברשימה המצויות בתוך תחומי ישראל הריבונית, אבל עיון ברשימה המלאה מגלה כי עשר הרשויות הגבוהות ביותר בהוצאה לנפש הן: הר חברון, ערבות הירדן, מגילות ים המלח, עמנואל, מעלה אפרים, מעלה יוסף, שער הנגב, נחל שורק, אשכול, עמק המעיינות; כלומר חמש מתוכן - למעשה, חמש הרשויות הגבוהות ביותר - נמצאות מחוץ לקו הירוק. גם אם נסתכל רק על ישובים עירוניים, היישובים הגבוהים ברשימה הם: קרית ארבע, קרני שומרון, בית אל, קדומים,  חורפיש, קציר-חריש, קרית יערים ובית שאן - שוב, ארבעת הראשונים הם התנחלויות. 
    4. מעבר לכך, העדפה תקציבית של ההתנחלויות נמצאת על כל צעד ושעל. קשה מאוד לסכם את כל העלות התקציבית של האפליה לטובה של המתנחלים, מכיוון שתקציב המדינה, במיוחד בהקשרים אלה, מאוד לא שקוף; עם זאת ניתן לדוג כמה דוגמאות בולטות. כך למשל: אם מממצעים את הצאות והכנסות הרשויות המקומיות לנפש בהתנחלויות, אל מול כלל האוכלוסיה, הרי שההוצאות לנפש פחות או יותר דומות, אבל שבעוד שבכלל מדינת ישראל כ60% מההכנסות באות מהכנסה עצמית של הרשות (ארנונה וכד') ו40% מהממשלה, בהתנחלויות המצב הפוך: 40% היא הכנסה עצמית, 60% תמיכת הממשלה (עיבוד של נתוני הלמ"ס מכאן; זהירות, אקסל). דוגמאות נוספות, מהסקר החברתי של הלמ"ס ל2010: בקרב כלל הציבור, שיעור האנשים שלא חיפשו עבודה אי פעם - וממילא, נסמכים על מדינת הרווחה לפרנסתם - הוא 25%, בהתנחלויות שיעור זה הוא 33%. מבין המועסקים, שיעור המועסקים בענפים של המגזר הציבורי - שירותים ציבוריים וחינוך - הוא בכלל הציבור 26%; בהתנחלויות שיעור זה הוא 34%. וכמובן, ישנן הטבות רבות שמגיעות להתנחלויות מתוקף היותר באיזור עדיפות לאומית א' (ראו פירוט של חלק מהן כאן), או תקציבים שמיועדים להתנחלויות באופן מלא  - למשל, תקציב מרחב מרכז של החטיבה להתישבות במשרד החקלאות, שכולל רק את ישובי יו"ש, ומגיע לכדי 9 מליון ש"ח (בנוסף לחלקו של המרחב מתקציב המטה של החטיבה, שהוא בכללו 31 מליון ש"ח ואין פירוט על הקצאתו)- או באופן חלקי, למשל תקציב ישיבות ההסדר, 22 מליון ש"ח ממשרד הבטחון (יש גם תמיכה ממשרד החינוך וממשרד הדתות, אבל היא מתחבאת בסעיף לא שקוף) - אין שום מקום עם נתונים שקופים על מספר התלמידים בכל ישיבה אבל הערבה סבירה היא שכמחציתם נמצאים בישיבות מחוץ לקו הירוק. ועוד ועוד.
  2. לעניין הכללת נתונים בעלות ההתנחלויות:
    1. אני מסכים שהכללת כלל עלות גדר ההפרדה בעלות ההתנחלויות אינה סבירה. אבל כמעט כל המקומות שבהן הגדר הוסטה מהקו הירוק ההסטה היתה כדי לכלול התנחלות כזו או אחרת ממערב לגדר, ולכן ההפרש בין אורכה הממשי של הגדר - 750 ק"מ - לבין הקו הירוק - כ300 ק"מ - הוא רובו ככולו בשל ההתנחלויות. ומכאן שכ60% מעלות הגדר - כלומר, כ5 מיליארד ש"ח (מתוך עלות כוללת של 8.5 מיליארד ש"ח) - הם לחלוטין בשל ההתנחלויות. הטענה כי המתנחלים התנגדו לגדר לא מדוייקת - כל תושבי ההתנחלויות ממזרח לה התנגדו לה, אבל ראשי התנחלויות שהיתה שאלה בדבר הכללתם ממערב לגדר או ממזרח לה, למשל אלפי מנשה, נאבקו בכל כוחם להכללתם ממערב לגדר, ובצדק: הם מעריכים הערכה סבירה שבמוקדם או במאוחר זה יהיה הגבול בין ישראל לפלסטין, והם מעוניינים להכלל בישראל. באשר לטענה כי עלות הגדר היא בשל עתירות קנטרניות של ארגוני שמאל שהביאו לשנוי תואי הגדר - ראשית, לא ברור לי כמה מתוך עלות הגדר נובע משנויי התואי, אבל מעבר לכך, שנויי התואי נבעו מכך שתואי הגדר פגע שלא לצורך ברכושם ובפרנסתם של פלסטינים שהגדר ניתקה מאדמותיהם ו/או נבנתה עליהן, והעתירות באו רק כדי לודא שיעשה צדק עם פלסטינים אלה. אולי עבור גרשוני רכושם ופרנסתם של פלסטינים אינם גורם במשואה, עבורי הם כן.
    2. בדומה, גבעת האולפנה פונתה לא בשל תירה קנטרנית של שלום עכשיו אלא מכיוון שהיא נבנתה על קרקע גזולה, והקבלנים ו/או הרוכשים הם גזלני קרקע (הרוכשים טענו טענת תום לב אבל לדעתי ראוי לפקפק בה, כתבתי על זה בעבר). במדינה מתוקנת, לא היו מפצים אותם, היו שולחים אותם לבית הסוהר.
  3. קשה לי לראות איך בדיוק גרשוני יכול לטעון שכל ההעדפה התקציבית נובעת משלושת הסעיפים שטען, כאשר הוא לא יודע לפרט מה בדיוק החלוקה של ההעדפה הזו לתקציביה השונים (גם לגרשוני לא, שכן כאמור, הוא "לא בדק"); תקציב המדינה, בפרט בחלקים אלה, סובל משקיפות מאוד מאוד מועטה. הדוגמאות שהבאתי לעיל, מכל מקום, לא נובעות לא מצרכי בטחון ולא מרבוי ילדים. לעניין איזור עדיפות א', ברור שאין בהכרזה על ההתנחלויות כאיזור שכזה אלא העדפה פוליטית בלבד. ההתנחלויות אינן פריפריאליות במיוחד, שכן, בניגוד לטיעון המצחיק משהו שנובע מהפוסט, פריפיאליות לא נובעת מסיכון בטחוני אלא מנגישות למרכזי תעסוקה, חינוך ותרבות (איש לא היה טוען שירושלים בתחילת שנות ה2000, עם הסיכון הבטחוני המוגבר שבה בשל הפיגועים, הפכה לפריפריה). רובן של ההתנחלויות הן פרברים של ירושלים או פרברים מרוחקים של תל אביב, וככאלה אינן סובלות מנגישות מועטה במיוחד למרכזים אלו, ואכן שקלול ממוצע לתושב של יישובי יו"ש במדד הפריפריאליות של הלמ"ס (הנתונים מהקובץ אליו לינקקתי מקודם) מציב אותן במקום גבוה באשכול החמישי מתשעה, דומה למועצה האזורית חוף הכרמל. בדומה, לא ניתן לטעון שההתנחלויות סובלות ממצב סוציו-אקונומי נמוך במיוחד, הדורש לתת להן העדפה מתקנת (או שיסביר את העדפתן במונחי מדינת רווחה כלליים): שקלול ממוצע של האשכול הסוציו-אקונומי של ההתנחלויות יציב אותן במרכז האשכול הרביעי מתשעה (או בדיוק באמצע), בדומה לירושלים; שקלול של ההכנסה הממוצעת לנפש הוא 2,194 ש"ח לחודש, בדומה לאשדוד (וזה כולל את העובדה שמשפחות מתנחלים דתיות הן מרובות ילדים). הסיבה היחידה אפוא להכללתן של התנחלויות באיזור עדיפות לאומית א' הוא בחירה של הממשלה לעודד התישבות באיזורים אלה מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות. זו בחירה לגיטימית, רק שהיא צריכה להיות ברורה ושקופה, והציבור יחליט האם הוא תומך בה.
  4. לעניין העלות האלטרנטיבית:
    1. לא ברור שהאלטנרטיבה המיידית היא פנוי ההתנחלויות. אפשר להתחיל פשוט בלהפסיק את העדפתן התקציבית, ולהפנות יותר תקציבים לתחומי ישראל הריבונית. אבל גם אם מגיעים עד לפנוי (שאני כמובן סבור שהוא נצרך, אבל כדי להבטיח את עתידה של ישראל, והסיבות הכלכליות הן משניות בלבד), הרי שעלויות הפנוי הן חד פעמיות, ולדעתי גם היו מופרזות למדי לפחות בהתנתקות (שבה כל משפחה זכתה ללמעלה ממליון וחצי ש"ח); העלות התקציבית של המשך החזקת ההתנחלויות היא מתמשכת ומצטברת משנה לשנה.
    2. כאן גרשוני עושה את הטעות הקבועה בשיח הפוליטי הישראלי, והיא לערב בין קיום ההתנחלויות לבין השליטה הצבאית בשטח. פנוי התנחלויות לא בהכרח מחייב את פנוי צה"ל משליטה ישירה או למצער עקיפה בשטח. יתכן ששליטה שכזו הכרחית עד שיושג הסכם שלום (כפי שמגדירה המדיניות המוצהרת של ממשלות ישראל עוד מ67, ואף ממשלה לא שינתה אותה באופן רשמי); קיום התנחלויות לעומת זאת נועד למנוע כל פנוי שטחים גם אם יושג הסכם שלום, ואין לו שום תועלת בטחונית. ההוכחה המובהקת לכך היא ישובי צפון השומרון, שפנויים בהתנתקות לא הביא לכל עליה בפעילות עויינת מאיזור זה, בו צה"ל אפילו לא שולט ישירות אלא רק באופן עקיף (אני גם סבור שייחוס כל ההדרדרות הבטחונית בגבול עזה להתנתקות הוא מוטעה או לכל היותר מוגזם, אבל זה כבר דיון אחר). 
  5. מעבר לעובדה שבטיעון הזה גרשוני סותר את הקביעה המרירה שלו עצמו מאמצע המאמר לפיה הגדר "מפלה בין דם לדם" (השיעור הראשון בסדנת דיבייט: try to do the upmosot not to contradict yourself), הטיעון הזה פשוט לא הגיוני. שהרי ממה נפשך: אם פגיעה במתנחלים כואבת לישראל יותר או במידה זהה לפגיעה בישובים ובערים בישראל גופא - אז מה התועלת שב"הגנה שבגוף" זו של המתנחלים, שהרי הם רק נחשפים לסיכון בטחוני גבוה יותר בשבתם בלב הישוב הפלסטיני; ואם הפגיעה במתנחלים כואבת לישראל פחות מפגיעה בערים ובישובים שבתחומה הריבוני, אז למה שהמחבלים, שמטרתם לגרום את הפגיעה המשמעותית ביותר שהם יכולים בישראל, לא ירו מלכתחילה לכיוון ישובים בתחומי הקו הירוק? וכאמור, גם המציאות בצפון השומרון מוכיחה שאין בטיעון זה דבר.
  6. כבר עייפתי אתכם בודאי, קוראי היקרים, אז לא נכנס לדיון על משמעות מדינת הרווחה מול הסתמכות על ארגוני צדקה. רק נציין שטיעון זה במהותו פוסט ציוני, שהרי מהות הציונות בהקמת ריבונות יהודית, וכאן גרשוני מציע להסיט חזרה חלקים ניכרים מאחריות המדינה לאזרחיה לארגוני חסד, משל חזרנו לשטעטעל באוקריינה. אאכמ"ל.

יום חמישי, 26 ביולי 2012

You didn't build that

לפני עשרה חודשים הסתובב ברשת סרטון ויראלי של אליזבת' וורן, המועמדת הדמוקרטית למושב הסנט של מסצ'וסטס (שם, אגב, יש תיקו קבוע בסקרים בינה לבין סקוט בראון). לינקקתי אליו בזמנו, אבל נעים להזכר שוב:
בסרטון טוענת וורן שאם בעל עסק הצליח בעסקיו, זה בשל יוזמתו, חריצותו וכישוריו אבל גם מכיוון שנשען על כל התשתיות שהחברה מספקת - חינוך להכשיר את עובדיו, דרכים ומסילות ברזל להוביל את מוצריו אל השוק, משטרה לשמור על עסקיו, וכד' - ולכן ראוי לדרוש ממנו לשלם מסים, ואף מסים גבוהים יותר אם הצליח יותר. לפני כחודש ברק אובמה ניסה לחזור על טיעון דומה באירוע בחירות (החלק המעניין בערך מדקה 1):
ואם אינכם יכולים לצפות בוידיאו, אובמה אומר כך:
There are a lot of wealthy, successful Americans who agree with me — because they want to give something back.  They know they didn’t — look, if you’ve been successful, you didn’t get there on your own.  You didn’t get there on your own.  I’m always struck by people who think, well, it must be because I was just so smart.  There are a lot of smart people out there.  It must be because I worked harder than everybody else.  Let me tell you something — there are a whole bunch of hardworking people out there. If you were successful, somebody along the line gave you some help.  There was a great teacher somewhere in your life.  Somebody helped to create this unbelievable American system that we have that allowed you to thrive.  Somebody invested in roads and bridges.  If you’ve got a business — you didn’t  build that.  Somebody else made that happen.  The Internet didn’t get invented on its own.  Government research created the Internet so that all the companies could make money off the Internet.
הקמפיין של מיט רומני הסתער על הציטוט כמוצא שלל רב, למשל הפרסומת הזו:
חדי האוזן מבין הקוראים בדואי ישימו לב שהציטוט של אובמה לא נשמע בדיוק אותו הדבר בפרסומת. ואכן, דבריו של אובמה נערכו בצורה די אינטסיבית בדרכם לשמש פסקול לפרסומת:
If you've been successful, you didn't get there on your own. You didn't get there on your own. I'm always struck by people who think, well, it must be 'cause I was just so smart. There are a lot of smart people out there. It must be because I worked harder than everybody else. Let me tell you something. If you've got a business, you didn't  build that
העריכה אינה מקרית, כמובן - היא משנה את דבריו של אובמה באופן די משמעותי. בטקסט המקורי, כאשר אובמה טוען You didn't build that, די ברור שהthat מכוון למלים roads and bridges, כלומר, הטיעון הוא: אם בנית עסק מצליח, עדיין את הגשרים והדרכים שמסייעות לעסק שלך לשגשג לא אתה בנית". ואילו מהפרסומת עולה כאילו that מתיחס לעסק עצמו, כלומר אובמה טוען שאם אתה בעל עסק, לא אתה בנית את העסק שלך - מעין אמירה אנרכו-סינדיקליסטית שלפיה אין כל משמעות לרכוש הפרטי. הטענה הזו לא מככבת רק בפרסומות של קמפיין רומני אלא השתלטה על כל תיבת התהודה של התקשורת הימנית, החל מראש לימבו וכלה בפוקס ניוז.
אבל, למרות שהפרסומת הצליחה להדאיג מספיק את מטה אובמה כדי שיוציא פרסומת נגד שתבהיר את העיוות שמעוות רומני את דבריו, אני לא חושב שההתבטאות הזו (עוד מילה אמריקאית שאני מתקשה לתרגם: gaffe, כלומר התבטאות אומללה, טעות במהלך הקמפיין) תשנה משהו מאוד משמעותי בקמפיין. ראשית, מכיוון שעם כל הזלזול בקהל הבוחרים האמריקאי, די קל להראות שהטיעון הזה מעוות באופן משמעותי את מה שאובמה באמת אמר. אבל חושב מכך, התבטאות אחת, או תמונה גרועה אחת, לא באמת משנה את ההתנהלות של הקמפיין. כולם זוכרים את התמונה של דוקאקיס נראה מגוחך כשהוא בתוך טנק, או את "I was for it before I was against it" של ג'ון קרי, אבל ההתבטאויות או התמונות האלה תפסו מכיוון שהן איששו תפיסה קיימת של המועמד בציבור, תפיסה שבדרך כלל גם מבוססת על המציאות: דוקtקיס היה ססמולני שלא ממש הבין בבטחון לאומי, ותמונה שלו נראה מגוחך בטנק רק איששה זאת; קרי באמת היה זגזגן שמשנה את דעתו לפי הנוחות הפוליטית, והציטוט הזה רק מסגר יפה את התופעה. לעומתם, עשרות ומאות ציטוטים שבזמנם נראו ככאלה ש"ישנו את הקמפיין מיסודו" נשכחו בפחי הזבל של ההסטוריה. ובמקרה הזה, אמנם במציאות האלטרנטיבית של הבוחר הימני צופה פוקס ניוז אובמה הוא באמת אנרכו-סינדיקליסט שלא מאמין ברכוש פרטי, אבל בקרב שאר המצביעים (והמצביעים הימנים הקשים הם בכל זאת לא יותר מ45% מהמצביעים) שיוך תפיסה כזו לאובמה לא ממש תופס - זאת בניגוד לתפיסה שאובמה הצליח להדביק לרומני, של מולטי מליונר המנותק מבעיות היומיום של האמריקאי הפשוט.
זאת ועוד, העובדה שהקמפיין של רומני הפך החל מלפני שבועיים להיות מוקדש כולו ל"You didn't build that" דווקא מעידה לדעתי על חולשתו של רומני. זה קצת מזכיר לי את מקיין, שכאשר ג'ו וורצלבאכר, שרברב מאוהיו, שאל שאלה קשה את אובמה באחת מעצרות הבחירות שלו, הסתער על "ג'ו השרברב", אימץ אותו בחום והפך את כל הקמפיין שלו מבוסס על "ג'ו השרברב". זה מעיד על חוסר שליטה במסר, על נואשות משהו. זה מריח כאילו אין לרומני עצמו מה להגיד ומה להציג, והוא רק מחכה שאובמה יעשה טעויות.

כמו היפסטרים שבזים לטעם המקובל, ומתלבשים ומתנהגים באופן אינדיודואלי שמתלכד בדיוק עם התנהגותם ולבושם של כל חבריהם ההיפסטרים, עשרות עיתונאים, פרשנים ובלוגרים מייעצים לקורא להתעלם מההתנהלות היומיומית של הקמפיין, מההיפר ונטילציה של התקשורת על התבטאות זו או אחרת ולהסתכל על הפרשנות המעמיקה שהם מציעים על הבחירות, שכמעט תמיד מסקנתה היא שהקמפין עצמו לא ממש חשוב, הבחירות נסובות על המצב הכלכלי וזה מה שיכריע אותן. אני דווקא לא סבור כך; נכון שהתבטאות כזו או אחרת לא תשנה את תוצאות הבחירות, אבל קמפיין טוב או רע יכול, בכללו, להשפיע, ודווקא המקרה הזה הוא ההוכחה. הסקרים נשארים יציבים במשך חודשים, ובהם אובמה בממוצע מוביל ב2-3% - לכאורה מה שאמור לבסס את התפיסה שהסקרים מושפעים מנתוני היסוד, ולא מספין כזה או אחר של הקמפיין, אבל למעשה, אם היינו שופטים על בסיס המצב הכלכלי בלבד, אובמה היה צריך להיות במצב גרוע יותר, מה גם שפחות מ50% מהציבור סבור שהוא עושה עבודה טובה. הסיבה שאובמה מוביל היא שרומני מנהל קמפיין גרוע (או גרוע מכך, הוא מועמד גרוע באופן בסיסי), ואת זה מנתח בצורה מאוד יפה דווקא שון טרנד, בלוגר באתר הימני real clear politics. והוא אומר כך:
הנחת הבסיס של האסטרטגיה של רומני היא שבחירות שבהן נשיא מכהן מתמודד הן בדרך כלל נתפסות בעיני המצביעים יותר כמשאל עם על הנשיא ולא כבחירה בין שתי אפשרויות שקולות. לכן כל שרומני צריך לעשות הוא לשכנע שאובמה נשיא גרוע. אבל גם בפרדיגמה של משאל עם, הבוחר הממוצע שואל את עצמו קודם כל האם הנשיא ראוי להשאר בתפקידו, ואם לא, האם האלטרנטיבה המוצגת סבירה. רומני הצליח לשכנע את מי שניתן לשכנוע (וזה כמובן לא יותר מ10%, 45% מכל צד כבר סגורים על איך יצביעו) שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית, אבל אובמה הצליח עד כה לשכנע את המצביעים שהתשובה לשאלה השניה היא גם שלילית. ורומני לא הציג עד כה שום טיעון נגד לכנוע הזה של אובמה; טיעון נגד שכזה לא יכול לבוא בדמות עוד התקפה על אובמה אלא חייב להיות טיעון חיובי בעד מועמדותו של רומני. אז למה רומני לא מציג טיעונים כאלה? אפשרות אחת היא שיש לו אסטרטגים גרועים בקמפיין. אפשרות שניה, שאני חושב שהיא הנכונה וכמובן הרבה יותר בעייתית עבור רומני, היא שהוא בעצם לא יכול להשתמש באף אחד מהישגיו המשמעותיים בקריירה עד כה: הישגו העיקרי כמושל מסצ'וסטס הוא חוק הבריאות של המדינה הזו, שעליו בוסס חוק הבריאות של אובמה, כיום, בעיני הרפובליקאים, האיום הגדול ביותר על ארה"ב מאז מלחמת 1812; לא ברור מה עשה באולימפיאדה אבל הוא שומר בקנאות על סודיות התנהלותו שם; והישגיו מתקופן ביין קפיטל הפכו לרדיואקטיביים בעקבות התקפות אובמה. אז מה נשאר לרומני? להסתער בנואשות על כל טעות של אובמה. ואם כך זה ימשך, הוא יפסיד.

יום שלישי, 24 ביולי 2012

התיקון השני

יש פוסט ארוך על התנחלויות בדרך, אבל בינתיים, מעשה הרצח המזוויע (האמת, זה תואר קצת מיותר. יש רצח שאיננו מזוויע?) בקולורדו הוא הזדמנות טובה להפריך מעט מיתוסים בנושא אמריקה וכלי נשק.
הראשון, והוא הרווח בכל מקום חוץ מבארה"ב עצמה, הוא שהגישה הקלה לנשק חם בארה"ב היא הגורם לשיעור רצח גבוה במדינה. כמובן, שסביר להניח שהגבלת האפשרות לרכוש כלי נשק היתה מורידה את כמות הפשיעה האלימה, הקשר הסיבתי לא כל כך ישיר ומובן מאיליו. הצצה קצרה ברשימת מדינות העולם לפי שיעור רצח לנפש מראה שארה"ב נמצאת רק במקום ה35, אחרי מדינות כמו אוקריינה, אורוגאי ותאילנד, שבהן כמובן אין גישה חוקית ישירה לנשק חם. בקנדה, לעומת זאת, שהנגישות בה לנשק חם לא כל כך רחוקה מהנגישות בארה"ב, שיעורי הרצח לנפש הם פחות ממחצית (הקרדיט, כמובן, ליהל). כך שהקשר הוא לא כל כך ישיר.
השני, שעכשיו יחל דיון בארה"ב בנושא החקיקה בנושאי נשק חם. לא יתחיל דיון כזה כי הדמוקרטים לא מעוניינים בו, והרפובליקאים בודאי שלא - הרי הם מעוניינים לשמר את הסטטוס קוו, בו אין כמעט הגבלות, על כנו. אבל למה שהדמוקרטים לא ינצלו (לא באופן ציני אלא באופן אמיתי לחלוטין) טרגדיה שכזו כדי להעלות את נושאי הנשק החם לדיון הציבורי? ראשית, מכיוון שבגדול הם הפסידו בויכוח הזה. אבל שנית, וזו נקודה שבדרך כלל נמצאת מתחת לראדאר, המניע העיקרי לדיון על נשק חם דעך בעשור האחרון. כל השאיפה להגביל גישה לנשק חם החלה כאשר שיעורי הפשיעה האלימה בערים הגדולות החלו לעלות באופן דרמטי החל בשנות ה60. המעמד הבינוני-גבוה העירוני, המנהיג את השמאל האמריקאי מאז התנועה הפרוגרסיבית של תחילת המאה ה20, החל להיות מושפע מאלימות זו ורצה לפתור אותה בין השאר באמצעות הגבלת הגישה לנשק; באיזורים הכפריים יותר, שלא הושפעו כלל מעליית הפשיעה בערים הגדולות, לא הבינו מאיפה פתאום הדרישה הזו צצה וראו אותה כאיום על אורח חייהם, והשאר ידוע. אלא שבשני העשורים האחרונים היתה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בערים הגדולות (בניו יורק הירידה הזו משוייכת לג'וליאני, אבל כל מי שקרא פריקונומיקס ודאי זוכר שכנראה הסיבה לכך היא היתר ההפלות בפס"ד רו נ' וייד בשנת 73; פשוט מאז אנשים המועדים לפשיעה החלו לא להוולד. אם לא קראתם, אז תקראו), ובהתאם המניע העיקרי מאחורי השאיפה להגביל נגישות לנשק דעך.
והשלישי הוא שהנגישות הבלתי מוגבלת לנשק מעוגנת בחוקה. כמובן, קיים בחוקה את התיקון השני, אבל בכלל לא בטוח שהפרשנות הטבעית שלו משמעותה נגישות בלתי מוגבלת לרוב סוגי הנשק האישי, כפי שקיים כיום. התיקון השני טוען כך:
A well regulated militia being necessary to the security of a free state, the right of the people to keep and bear arms shall not be infringed
השאלה היא כמובן מה היחס בין שני חלקי המשפט. הפרשנות המקובלת היום היא שאין ביניהם קשר מחייב, והחלק הראשון הוא רק תיאור בעלמא. אלא שקריאה יותר טבעית של הטקסט (ובודאי כזו הנאמנה לכוונת מנסחי החוקה, כפי שדווקא שופטי הימין - ובראשם סקליה - טוענים שהם מפעילים) תבהיר שחלקו הראשון של המשפט הוא הסיבה לחלקו השני, ולכן ההיתר לשאת נשק חם הוא רק במסגרת מליצית אזרחים מאורגנת - כפי שקיימת כיום במשמר הלאומי של כל מדינה - ולכן ההיתר לשאת נשק הוא לא במובן של אפשרות לכל אדם לקנות רובה בסופר ביחד עם העגבניות אלא רק במסגרת מליציה מאורגנת. זו לא הפרשנות הרווחת כיום, כאמור, אבל כדאי לזכור שהיא אפשרית וכנראה שגם יותר סבירה ונאמנה לכוונת האבות המייסדים.

יום חמישי, 19 ביולי 2012

שלל שרב

בעוד בארה"ב שום דבר לא משתנה בימים האחרונים - רוב המדינה נצלית בחום של 40, כאן באוקלנד קריר ונעים (יש שנוי: השמש יצאה!) וכולם רוקדים סביב רומני שיפרסם כבר את טפסי המס שלו מהשנים שלפני 2010 - התעדכנות קצרה מהארץ מראה שבשבוע קצר שעזבתי הספיקה לפירוק קואליציה, למותו של הרב אלישיב ולפיגוע טרור בבולגריה. מה שמוכיח שאי אפשר להשאיר אתכם לבד אפילו לשבוע. אבל מכל מקום, עוד לא עבר זמן מספק כדי להגיב כראוי על ההתפתחויות האלה, אז ננצל את הזמן לרוקן קצת את הגוגל רידר המתפקע.

1. לפני כמעט חודש יצא לאור ברעש גדול דו"ח המבקר על השריפה בכרמל. זוכרים אותו? וזוכרים את טענת אלי ישי על כך שהוא קרא וחזר וקרא להוסיף תקציבים למערך הכבאות? אז מסתבר שקיים פרוייקט מדהים ששמו הסדנא לידע ציבורי ולהם אתר המאפשר בקלות ובנגישות לגשת לאינפורמציה שהממשל לא ממש מעוניין שתהיה נוחה ונגישה - למשל, החלוקה המדוייקת של הקצאות ושימוש בתקציב המדינה. וחיטוט קצר באתר מראה את התרשים הבא:


לצערי הembed  של התרשים לא מאפשר לראות גם את המספרים, אז אני אביא אותם בעצמי: מתוך תקציב של 281,862,000 ש"ח של משרד הפנים, תפעול שירותי דת הוא ההוצאה השלישית בגודלה (אחרי "הנהלת המשרד ואמרכלות" ו-"תכנון פיזי"), בסך 40,921,000 ש"ח, או כ14% מהתקציב. תקציב שירותי הכבאות הוא 7,339,000 ש"ח או  2.5% מהתקציב, או פחות מחמישית מתקציב שירותי הדת (תקציב הרשויות המקומיות הוא רק מעט יותר, 7,472,000). בקיצור, לכו לאתר, כל המספרים שם, וזה פשוט ממכר.
2. בעקבות גלוי החלקיק האלוהי - אתר יפהפה שנותן תחושה לגבי הסקאלות של היקום. (הקרדיט לאמא)
3. ועוד בלוג חמוד להפליא (שוב, הקרדיט לאמא)
4. לxkcd יש תיאוריה לגבי מה מזכירה לו מפת ארה"ב (קרדיט לרן):
5. בטח שמעתם על פאדיחת ישראל היום ושלמה שרף, אבל אם לא: מסתבר שהסטנדרט המקצועי של ישראל היום מחלחל גם למדור הספורט, שם שלמה שרף כתב לפני כחודש טור על המשחק בין גרמניה ופורטוגל, עם פרשנות על המשחק כביכול צפה בו, כשמתסבר שבאותו זמן היה בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה. וישראל היום אפילו לא ראה צורך לעצמו להתנצל. העין השביעית סיכם זאת כאן.
6. גיימר נלהב במיוחד שיחק במשחק המצויין "ציבילזציה" למשך 10 שנים (כלומר, זה עדיין ציביליזציה II, למרות שיצאו כבר מהדורות חדשות של המשחק) והגיע עד לשנת 3991. התוצאה? עולם מסויט שבו שלוש אימפריות מנהלות מלחמה גרעינית אינסופית, לא נותר כמעט שטח ראוי לחקלאות, האוכלוסיה הדלדלה באופן דרמטי (שיא האוכלוסיה היה בערך בשנת 2000), ועוד תופינים כגון אלה. הנה הדיווח שלו.
7. כששוחרר גלעד שליט בסתיו שעבר, פנה נחום ברנע ללשכת ראש הממשלה בשאלה האם לשרה נתניהו היה חלק בהחלטה על שחרור של שליט. הוא נענה במכתב נחרץ ממשרד עורכי דין של הנתניהוז ובו הכחשה תוך איום לתביעת דיבה. וראו זה פלא, שמונה חודשים לאחר מכן, בראיון החנפנות של בילד לנתניהו, מגלה רה"מ כי "שרה ... היא זו ששכנע אותי סופית לשחרר את גלעד שליט מהשבי". טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו יש אמינות נמוכה יותר מלמיט רומני (סטיב בנן עוד ממשיך לעקוב אחרי שקריו של רומני. יש כבר מהדורה 25)
8. אם אתם כמוני, אז בתיאוריה תמיד רציתם לעשות את שביל ישראל אבל עמוק בלב אתם יודעים שאתם מפונקים מדי בשביל זה. אז לפחות אפשר להשתתף מהכורסא:
חורים ברשת)
9. בפינתנו: "עוד עבודה שפעם עשו אנשים נעשית בידי מחשבים, ובסוף תשאר עבודה רק למהנדסי תוכנה, הא הא הא": משרדי עורכי דין מתחילים להשתמש בתוכנות למידה ממוחשבת כדי לסנן כמות ענק של חומרים (למשל, מיליוני אי-מיילים) ולברור מתוכם מה החומרים הרלוונטיים לקייס. עדיין צריך עורכי דין, אבל הרבה פחות - רק כדי שיעברו על הtraining set באורך 1000 או 2000 אימיילים, ואת שאר העבודה תעשה התוכנה. מצד שני, כמאמר המשפט המפורסם: What moore gives, Bill takes (כלומר, אמנם כח החישוב של החומרה עולה באופן מהיר בצורה אקספוננציאלית, אבל במקביל צורכי החישוב של מערכת ההפעלה והתוכנה עולים בהתאם, אז בגדול האיזון נשמר) - או במקרה שלנו, לפני הריצה הטכנולוגית של המחשבים, לא היו מיליוני אי-מיילים בכל קייס מלכתחילה.
10. ומחשב גם מצליח לזהות אסכולות פילוסופיות, שזה די יפה.
11. לארי אליסון, מייסד אורקל ואחד האנשים העשירים בעמק הסיליקון, קנה לעצמו אי בהוואי.
12. די, באמת?
13. מפת המדינות הכושלות של מחלקת המדינה האמריקאית.
14. 130 אחרי שהחל המחקר המדעי של המקרא, שעשה שמות בעולם האמוני של נוצרים ויהודים כאחד, חוקרים מתחילים לחקור באופן מדעי את הקוראן. מעניין אם יצא ברויאר מוסלמי. (ועם בענייני תנ"ך, המכתב הבא של ד'ר חגי משגב לא מאוד דרמטי in the great scheme of things, אבל הוא נותן עוד הצצה מצערת לתהליך ההתפרקות של המגזר והתייצבות המוסדות הרשמיים שלו - במקרה זה, מנהל החמ"ד - עם הצד החרד"לי. מה גם ששליסל באמת ראויה לכל המחמאות שמשגב מרעיף עליה)
15. קצת קריפי, אבל ג'רמיה מקנולד באמת מנהל שיחה עם ג'רמיה מקדונלד בן ה12:
חורים ברשת)
16. מזמן לא היתה לנו איזו וורציית מעריצים על משחקי הכס. אז הפעם, בגרסת משחקי מחשב מהאייטיז:

17. פוליטיקל וויר מצטט מפרופיל הפייסבוק של קוני שולץ, עיתונאית מוערכת וזוכת פרס פוליצר, את אחת מתכתובות האי-מייל היותר משעשעות בין פעיל ימני כלשהו לבינה:

גב' שולץ היקרה:
אנו עורכים תחקיר על עיתונאים בתיקשורת האליטיסטית שתרועעים בנסיבות חברתיות עם נבחרי ציבור שאותם הם אמורים לסקר. מצאנו מספר רב של תמונות שלך עם הסנטור שרוד בראון. באחת מהם, נראה כאילו את מחבקת אותו.
האם תרצי להגיב?
ולכך ענתה שולץ:
מר <נמחק> היקר
אני מתפלאה שלא מצאת תמונה שלי מנשקת את הסנטור בראון עד שהוא מתעלף מחוסר חמצן. הוא כל כך חמוד.
הוא גם בעלי.
ידעת את זה, נכון?

(למותר לציין, ששולץ השעתה את עצמה מסיקור הקמפיין של בראון או הקריירה הסנטורית שלו)

19. ולבסוף, אכזבה קשה משלי יחימוביץ' בעניין האוניברסידמיקולו באריאל. אין לי כח אפילו להתחיל להפריך את השטויות שטיעונים שלה בנושא. אולי אכתוב פוסט בהזדמנות. אבל אריאל רובינשטיין אומר דברי טעם.

יום שבת, 14 ביולי 2012

קיץ בצפון קליפורניה

צדק מרק טווין כשטען: "The coldest winter I ever spent was a summer in San Francisco". הייתי בעיר היפה הזו בינואר, וכעת ביולי, ומזג האויר זהה: קריר, ערפילי, מעונן. לא הייתם מנחשים שעכשיו קיץ. מה שממש מדהים הוא שאם תסעו חצי שעה מזרחה, לאיזור דייויס נגיד שבעמק המרכזי של קליפורניה, הטמפרטורות יטפסו בלא פחות מ20 מעלות צלזיוס - בסן פרנסיסקו 18-20 מעלות, ובדיוויס 40. מצד שני, בתור ירושלמי, שביום חורף טיפוסי יכול לרדת גשם זלעפות וקור כלבים מעל ביתו אבל במרחק 10 דקות נסיעה מזרחה (טוב, חצי שעה, אבל זה רק כי עוקפים את ירושלים המזרחית ועזריה) יש יום שמש נאה, אני לא צריך להיות ממש מופתע.
מכל מקום, ביקורי כאן והא הזמדנות להתעדכן במצב המירץ, ובפרט, לשנות משהו את אחת האבחנות הקודמות שלי. כבר לפני שנה (אני לא מוצא את הפוסט כרגע אבל תאמינו לי) טענתי שהדינמיקה של המירוץ ב2012 תהיה דומה לזו של 1996: לאחר נצחון רפובליקאי מוחץ בבחירות אמצע הקדנציה, הרפובליקאים מגזימים בעימותיות ובהקצנה הימנית שלהם, מרתיעים את הבוחרים בעוד הנשיא עושה קאמבק ומנצח נצחון ברור בבחירות. אבל ככל שהמירוץ מתקדם נראה שהוא דווקא מאוד מזכיר מירוץ אחר: זה של 2004. ובכן:
הנשיא מכהן שתחילת הקדנציה שלו נהנה מפופולאריות גבוהה: בוש הבן לאחר 11/9, אובמה מיד לאחר בחירתו;
מהלכי המדיניות שלו גורמים לזעם בלתי נתפס במחנה היריב: המלחמה בעיראק וקיצוצי המסים אצל בוש, רפורמת הבריאות, תוכנית התמריצים וצבע העור אצל ברק אובמה);
עם זאת, בצד הזעם הגדול המחנה היריב מצליח לייצר שורת מועמדים ארוכה המורכבת ממועמדים בינוניים ופושרים למדי; המועמד שמנצח לבסוף בפריימריז נשען על טיעון אחד מרכזי כהצדקה ליכולתו לטפל בנושא העיקרי על סדר היום, וזה שבעיקר מכעיס את יריביו של הנשיא: ג'ון קרי עם הקרדיט הבטחוני שלו התבסס שמקורו על שירותו בויאטנאם כטיעון ליכולתו לטפל במלחמה בעיראק ולהתמודד עם האשמות הרפובליקאים בדבר חוסר פטריוטיזם דמוקרטי באופן כללי, מיט רומני עם ניסיונו העסקי בביין קפיטל בטיעון ליכולתו לתקן את המצב הכלכלי;
אלא שהתנהלות הפריימריז - שורת מועמדים ליצניים מול רומני, פריממריז קצרים שקורסים לכיוון קרי מיד לאחר איווה - מביאים לכך שהפריימריז לא ממלאים את אחד התפקידים החשובים שלהם והוא לאתגר את המועמד המוביל ולחשוף את חולשותיו כך שיתמודד עמן טוב יותר בבחירות הכלליות;
וכך שבבחירות הכלליות שורת פרסומות ארוכה של הקמפיין של הנשיא או קבוצות הקשורות אליו ממוטטים מהיסוד דווקא את לב הטיעון המבסס את המועמדות הנגדית. כולם זוכרים את פרסומות הswift boat veterans for truth, שטענו שג'ון קרי זייף את הסיפור מתקופת מלחמת ויאטנאם שהביא לעיטורו בעיטורים הגבוהים ביותר בצבא ארה"ב. הפרסומות הללו לקחו את הקמפיין למקום הזוי משהו שבו בלב המצב הבעייתי של 2003-2004, עם שתי מלחמות וכלכלה לא משהו, עיקר הקמפיין נסוב על טענות מתקופת ויטנאם. אפילו נוצר פועל חדש בלקסיקון הפוליטי האמריקאי: swift boating. וכעת, נראה שאובמה עושה בדיוק את אותו הדבר, עם פרסומות התוקפות את פועלו בביין קפיטל, כמו זו:
או כאלה שתוקפות אותו על כל מיני גלויים בטפסי המס שחשף (רק מ2010, רומני מסרב לחשוף את טפסי המס שלו משנים קודמות, למרות שנוהג הרווח בקרב מועמדים נשיאותיים הוא לחשוף לפחות 10 שנים, לפי כלל שקבע באופן אירוני אביו של רומני, ג'ורג' רומני, כשרץ בפריימריז הרפובליקאים לנשיאות ב1964) על חברות וקרנות במקלטי מס כמו ברמודה או איי קיימן:

 בהתחלה ניסה הקמפיין של רומני להתמודד עם ההתקפות הללו כמו קמפיין קרי ב2004, דהיינו להתעלם מהן. אבל נראה שההתקפות מתחילות לגבות מחיר מרומני (במיוחד שהן מגדירות אותו בפני מות נכבדת מהבוחרים שרק עכשיו מתחילה לשים לב למירוץ) והם ניסו לתקוף בחזרה, והתחילו להסתבך. כך למשל, על הטענה שרומני כיו"ר ביין קפיטל ניהל חברות שיצאו מקומות עבודה לסין, טען קמפיין רומני שבתקופה הרלוונטית - 1999-2002 - הוא לא היה בכלל בביין קפיטל, אלא עבר לנהל את אולימפיאדת החורף של סולט לייק סיטי. אלא שהאמת יותר מורכבת: רומני אמנם עזב חלקית את ביין באותה תקופה אבל באופו חלקי וזמני; הוא רשום בטפסים שנשלחו לרשות לניירות ערך האמריקאית כיו"ר, נשיא ובעל המנייות היחיד בביין ובשימוע שנערך לו ב2002 במס'צוסטס כדי לקבוע האם הוא תושב המדינה ולפיכך רשאי להתמודד למושלותה,   טען רומני עצמו שלאורך התקופה הוא ביקר תכופות במסצ'וסטס והיה מעורב בביין. אז עכשיו העולם הפוליטי האמריקאי עסוק רובו ככולו בשאלה איפה רומני היה ב1999-2002 והאם יש לו אחריות לפעילות ביין באותה תקופה. יש לזכור שבכל זאת זה קצת פחות הזוי מ2004, שכן רומני עצמו ממשיך להציג את נסיונו העסקי כצידוק העיקרי לכשירותו לנשיאות, מה שקרי לא עשה ביחס לשירותו בויאטנאם. מכל מקום, הדמוקרטים מסתערים על הסיפור כמוצאי שלל רב, כמה מהם אף רמזו שאם רומני אכן לא היה מעורב בביין כפי שהוא טוען כעת אזי הוא שיקר לרשות לניירות ערך שזו עברה פלילית (כמובן שזה לא ממש נכון, רומני מאוד נזהר לשחק עם החוק אבל אף פעם לא באמת לעבור אותו) ועוד מעט קט נראה את הדמוקרטים ממשיכים את הטיעון בדיוק למקום אותו הם רוצים: אם אתה רוצה להוכיח שלא היית בביןן - אנא, חשוף את טופסי המס שלך מאותה התקופה. ומי יודע כמה שלדים שלא שולם עליהם מע"מ יש בארון הזה.

בקיצור, נסכם עם הפרסומת האחרונה של קמפיין אובמה עד כה, שמסכמת את העניין ואותי משמחת קצת בלב, בהראותה שהדמוקרטים גם יכולים להיות קצת אכזריים לפעמים ולא רק לחטוף מהלומות.

יום ראשון, 8 ביולי 2012

מדינת רווחה 2

ביום ששי קניתי את ספרו של מייקל לואיס "בומרנג", ועד מוצ"ש כבר סיימתי אותו. הספר פשוט מצויין. לואיס, שהתפרסם בספרו "מכונת הכסף" על המשבר הכלכלי ב2008 מתאר בספר את תיירות האסונות הפיננסיים שלו מאז. הוא הלך למוקדי האסונות הפיננסיים הגדולים של השנים האחרונות - איסלנד, יוון, אירלנד, גרמניה (שהיא עצמה לא אסון פיננסי, היא רק הלוותה כסף לכל אלה) וקליפורניה - בניסיון להבין מה בעצם קרה כאן. התיאוריה הבסיסית שלו היא זו:
הצונאמי של אשראי זול ששטף את כדור הארץ בין השנים 2002 ו2007 ... נתן לחברות אנושיות שלמות לחשוף היבטים מאופיין שבדרך כלל לא יכלו לבוא על סיפוקם. למדינות שלמות נאמר: "האורות כבו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואף אחד לא ידע מזה אף פעם". מה שהם רצו לעשות עם הכסף בחשכה היה שונה ממקום למקום. האמריקאים רצו להפוך לבעלים של בתים הרבה יותר גדולים משיכלו להרשות לעצמם, ולאפשר לחזקים לנצל את החלשים. האיסלנדים רצו להפסיק לדוג ולהפוק לבנקאי השקעות, ולאפשר לזכרי האלפא שלהם לחזוף מגלומניה שהודחקה במשך עידנים. הגרמנים רצו להיות עוד יותר גרמנים; האירים רצו להפסיק להיות אירים. כל החברות השונות הללו עברו את אותו אירוע, אבל כל אחת הגיבה לו בדרכה המוזרה. אלא שאף תגובה לא היתה מוזרה כמו זו של היוונים.
ובאמת, לואיס מתאר מאפיינים מרתקים של כל החברות הללו בגילה במסע שלו, אבל באמת התיאור המחריד ביותר הוא על יוון. כי ביוון, מה שבאמת מדהים הוא לא צד ההוצאות של הממשלה - שגם הוא מחריד כשלעצמו, עם עלויות שכר אדירות ללא כל תמורה ראויה מצד המגזר הציבורי; לא השוחד הרווח בכל פעילות או אינטראקציה עם הממשלה, וגם לא השקרים הבוטים בספרי החשבונות הממשלתיים. מה שממש מדהים הוא צד ההכנסות: היוונים פשוט לא משלמים מיסים. בין 30 ל40% מהפעילות החייבת במס לא מדווחת. היחידים שבעצם משלמים מס הכנסה הם השכירים בחברות הגדולות, שהמס מנוכה ישירות ממשכורתם; עצמאיים פשוט משקרים. פקיד שומה אחד טען בפני לואיס שאם היו אוכפים את החוק כל הרופאים היווניים היו הולכים לכלא על העלמת מס; אפילו בפגישתם בלובי של מלון מהודר, לואיס ואורחו לא קיבלו קבלה על המשקאות שקנו; המלון מעלים את מס הקניה. מכיוון שגביית מס ההכנסה כל כך לא ריאלית הממשלה פנתה להסתמך על מסי קניה ורכוש, אבל היוונים משקרים במצח נחושה על שווי בתיהם. לפי הערכה רווחת, כל חברי הפרלמנט היוונים מצהירים על שווי נדל"ן נמוך בהרבה מהשווי האמיתי, ואלה האנשים שכותבים את החוקים. והתוצאה של המצב האבסורדי הזה היא התפוררות של הערבות ההדדית הבסיסית, התפוררות מוסרית של החברה. אם נחזור ללואיס:
ממשלת יוון איננה רק מושחתת, אלא גם משחיתה. ברגע שראית איך זה עובד, יכולת פתאום להבין תופעה שקודם נראתה לא הגיונית לחלוטין: הקושי של היוונים לומר מילה טובה זה על זה. יוונים, כל אחד מהם בנפרד, הם אנשים מקסימים: מצחיקים, חמים, חכמים, שנעים לבלות בחברתם. סיימתי כ-25 ראיונות וחשבתי לעצמי בכל פעם מחדש, "איזה אנשים מקסימים!". הם לא חושבים כך זה על זה: הדבר שהכי קשה לעשות ביוון הוא לגרום ליווני אחד לתת ליווני אחר מחמאה מאחורי הגב. כל הצלחה, מכל סוג שהוא, מתקבלת בחשדנות. כולם בטוחים למדי שכולם מעלימים מס, או משחדים פוליטיקאים או נוטלים שוחד, או משקרים לגבי שווי הנדל"ן שלהם. וההעדר המוחלט של אמון הדדי מעצים את עצמו. מגפת השקרים, הרמאות והגנבה הופכת כל סוג של חיים קהילתיים לבלתי אפשרי. ההתמוטטות של חיי הקהילה רק מעודדת עוד שקרים, רמאות וגניבה. בהעדר אמון זה בזה, נסמכים היוונים רק על עצמם ובני משפחותיהם.
המבנה של הכלכלה הוא קולקטיביסטי, אבל המדינה, ברוחה, היא ההיפך מקולקטיבית. המבנה האמיתי שלה הוא בדלני. משקיעים הזרימו מאות מליארדי דולרים לתוך המערכת הזאת, ושגשוג האשראי דחף את המדינה אל מעבר לקצה, להתמוטטות מוסרית מוחלטת.
משמח להסתכל באנחת רווחה על המצב היווני מרחוק ולראות שלא כך אצלנו. לפחות במיינסטרים של הציבור (נכון, יש העלמות מס, ולא תמיד נהגי מונית מפעילי םמונה, אבל זה לא קרוב למצב ביוון). אבל יש שני חריגים - בזמן ובהיקף.
בזמן, כדאי לזכור שזה לא תמיד היה כך: עד אמצע שנות ה80, רבים מהיחסים בין ישראלי למדינתו היו מבוססים על רמאות; די לזכור את ישראבלוף של הגשש, או את ה"הוצ רכב" של קרובים קרובים. אם אתם לא זוכרים, אז הנה קצת הפסקה מתודית:

מתי המצב הזה השתנה? בקדנצית פרס כראש ממשלה, 1984-1986 - אולי ראש הממשלה הטוב ביותר שיראל אחרי בן גוריון, רק שאף אחד לא זוכר לא את זה (כן, כולם היום אוהבים את פרס אבל זה כי הוא קונצזוסיאלי ולא באמת עושה כלום). בקדנציה הזו פרס לא רק שהוריד את האינפלציה מרמותיה המטורפות, ונסוג ממרבית שטח לבנון, כלומר ניקה את הלכלוך אחרי בגין, אלא גם הקים את ועדת בן-שחר  שעשתה מהפך אדיר במבנה המסים הישראלי, הורידה את השיעורים המופרכים של מס ההכנסה (שבעצם אף אחד לא שילם), הפשיטה את המס בצורה קיצונית והורידה את כל אפשריות התרגילים וההוצ'ים למיניהם, ובמקביל הגביר דרמטית את האכיפה לאחר מכן - ואכן, שיעור העלמות המס ירד באופן דרמטי. כמובן, העלמות מס הן לא חזות הכל אבל זו גם אותה תקופה שבה המוסר הכלכלי הישראלי השתפר באופן כללי, כך שיש כנראה קשר בין הדברים.
ובאשר להיקף - נתחיל בסיפור קטן: כשהייתי בשנה ג' הייתי צריך לקנות את פירוש הרמב"ן לתורה בשביל שיעור של הלברטל. הלכתי לשם כך באופן טבעי לשכונות החרדיות, בפרט לחנות ספרי קודש טובה בזכרון יוסף. כששילמתי, המוכר כלאחר יד לקח המזומן שלי ושם אותו בקופסא קטנה ליד הקופה הרושמת; לא רק שלא קיבלתי קבלה, דבר שמעולם לא קרה לי בחנות כמו חנות ספרים קודם; המוכר אפילו לא העלה על דעתו, לא היסס לשניה, שמא עליו כן לרשום את העסקה דרך הקופה הרושמת ולשלם עליה מס. אולי כבר דמיינתי, אבל בחיי שבשלב זה נראה היה לי שיש תלתלי אבק על הקופה הרושמת. מאז אני לא קונה ספרים בשכונות החרדיות (כמובן, זה שפתחו חנות ספרי קודש ברחוב הל"ה עוזר לעניין).
כמובן, זה סיפור אנקדוטלי; ואין לי מספרים והוכחות לגבי שיעור העלמות המס בציבור הערבי והחרדי; אבל זו מקובלה ידועה ששיעורי הכלכלה השחורה בציבורים הללו הם גבוהים. וזה לא מפתיע, שכן היחס האינסטרומנטלי גרידא כלפי המדינה מוביל בטבעיות למעשי רמאות, שהרי אם מדינת ישראל  שקולה לשלטון הצאר, מותר וראוי להתחכם לו.  אלא שההשלכה של יחס כזה כלפי המדינה והחברה, אם יתפרס לכלל החברה, הוא הרסני; הוא יכול להביא אותנו למצב יווני לא רק ברמה הפיננסית אלא ברמת הסולידאריות הבסיסית בחברה.
לכן, המאמרים החמוצים על הפגנת השוויון בנטל אתמול, המציפים את "הארץ" ואת פיד הפייסבוק שלי, כמו זה של אלוף בן, נועם הופשטטר, לב גרינברג, אריאל סרי לוי או הקריקטורה של אמיר שיבי, הם, תסלחו לי, דברי הבל. ראשית, הדיון על גיוס חרדים לא יכול להיות יוזמה של נתניהו להסיט את תשומת הלב מהדיון החברתי-כלכלי פשוט מכיוון שהיא נכפתה עליו על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי תוקפו של חוק טל יפוג בסוף החודש. אין דבר שנתניהו היה שמח אליו יותר מאשר לא לגעת בנושא הזה. ושנית, וחשוב יותר, הדרישה לשוויון בנטל היא לא דרישה קנטרנית, שנובעת מרצון לדפוק את האחרים האולטימטיביים, אלא היא חיונית כדי לייסד מדינת רווחה אמיתית. הדרך היחידה ליסד מדינת רווחה אמיתית היא אם אזרחי המדינה באמת יחושו סולידאריות למדינתם ונכונות לתרום למענה, ולא רק פרה חולבת שצריך רק לראות כיצד ניתן לסחוט ממנה עוד ועוד הטבות. אחרת באמת ניהפך ליוון, במובן הגרוע ביותר של התיאור של לואיס. ולכן, הדרישה לשירות של החרדים (וגם הערבים, אם כי ההשואה לא מדוייקת, אחרי הכל במקרה הערבי מעורב כאן סכסוך לאומי) לא באה כדי להשיג עבדים, כפי שטוען אלוף בן, מה גם שאין שום סיבה שלא ישרתו בצה"ל עצמו; היא דרישה לייסד את כללי המשחק של המדינה על קבלה אבל גם על נתינה. נכון, צריך לדרוש מנוחי דנקנר שישלם מס גבוה הרבה יותר. ובאותה מידה, כל עוד יש בישראל שירות חובה (וישאר שירות חובה הרבה זמן, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות אידיאולוגיות ואישית אני חושב שזה נכון; שירות צבאי מקצועי מביא לכך שרק העניים הולכים למות בשביל המדינה, וזו בטוח לא מדיניות חברתית ראויה) ראוי לדרוש מצעיר חרדי לתת שלוש שנים מחייו כפי שצעיר חילוני נותן. (אתם יודעים מה, אם אתם רוצים אפשר גם למדוד את זה בכסף. שישלם מס אי-שירות של 36 משכורות ממוצעות במשק בתוספת תשלום על הסיכון. למדנו רוברטס שאפשר להסתכל על כל ענישה כלכלית כמס....). לא רק שזה לא סותר את מדינת הרווחה, זהו תנאי חיוני לקיומה.

עדכון: אביעד קליינברג כתב דברים דומים, ובצורה מאוד מוצלחת. הtakeaway  היפה ביותר לדעתי הוא זה: חברה שבה החובות מתחלקות באופן שונה למגזרים שונים היא לא סוציאל-דמוקרטית ואפילו לא קפיטליסטית. היא חברה פיאודלית.

יום שישי, 6 ביולי 2012

Terrible two

כמו כדי להדגים את פרדוקס ימי ההולדת, סידר אלוהים כך שיום לאחר שארה"ב חוגגת 236 שנים לעצמואתה, חוגג הבלוג הזה שנתיים לקיומו (נכון, שלא מקריות מוחלטת מכיוון שיכולתי להחליט להתחיל לכתוב מתי שרציתי , אבל בהן צדקי לא שמתי לב לכך שהתחלתי את הבלוג).
אז אם להמשיך את המסורת משנה שעברה, זו הזדמנות טובה להעלות באוב את הפוסטים האהובים עלי או מעניינים לדעתי מהשנה. אז מה היה לנו שם?

בארה"ב יום ההולדת הראשון נחגג באמצע סאגת תקרת החוב (הפוסט האחרון עליה היה כאן, ומשם אפשר לחזור לכל הפרקים הקודמים); אחריה אפשר היה להתפנות מעניינים משעממים כמו מדיניות ועשיה לדברים המעניינים באמת: רכילות פוליטית, בחירות ומירוצים. בתחום הזה שלטו לאורך רוב השנה הפריימריז הרפובליקאים, שהתאפיינו במיט רומני כנגד מצעד ארוך של מתמודדים לכתר, שניתן לסכמו כ"מצעד הליצנים"; אבל בדרך גם למדנו דבר או שניים על קהל המצביעים הרפובליקאי. וכאילו אין להם פריימריז על הראש, בפברואר החליטו הרפובליקאים להעצים את מלחמתם נגד הנשים, וכשסיימו בשעה טובה את ההתמודדות ציינתי את תחזיתי לתוצאות הבחירות הכלליות.
ויותר ברצינות, היגגתי קצת על הטעות המרכזית של אובמה, על נקודות הזכות של רון פול, על השפעת פסק הדין בתיק Citizens United, ועל פסק הדין על חוק ביטוח הבריאות (בחלקים א' וב')

מחאת הקיץ הביאה לפרץ פוסטים (הנה הראשון, ודווקא המעניין ביותר לדעתי מכל הסדרה, השניהשלישי וכמה שאריות כאן) ששיאם בפוסט ההפגנה הגדולה, ובשאלה המתבקשת: למה אין שם כיפות?, ולבסוף (בעידודו של אלי) להיגוג יותר רציני על מדינת רווחה.
היתה קצת מחשבה מחודשת על תהליך אוסלו, בחלקים א', ב' ו-ג', וכן על לבנון
ולבסוף, פוסט החילון משנה שעברה זכה להשלמתו בדיון על האיום על האורתודוקסיה מצד הפמיניזם.

היו בחירות רק בספרד השנה, אבל זו היתה הזדמנות לדון על חשיבותו של הנצחון בבחירות בתקופה זו; יום הבלוג הביא אותי לחשוף מקורות; ועוד שלל ערמות לינקים לאורך כל השנה. יש לי גם עוד פוסטים שאני צריך לכתוב, בראשם הפוסט על תורתו של בן-ציון נתניהו, אבל תמיד טוב להשאיר משהו לשנה השלישית.

מאוד שמחתי לראות שהתעבורה עלתה משמעותית השנה, מה שנותן לי יותר בטחון להמשיך במסורת השניה של פוסט יום ההולדת: לפנות לחמשת קוראי הנאמנים. מי אתם ומאיפה באתם? מה אהבתם? מה לא אהבתם? יש בקשות מהקהל?

שנזכה לשנה הבאה.

יום רביעי, 4 ביולי 2012

טריוויה לכבוד היום

איזו דמות מפורסמת נפטרה בדיוק בתאריך זה, הרביעי ביולי, כשמילותיה האחרונות היו: "Is it the fourth?"
יריבה הפוליטי המר של דמות זו אף הוא נפטר באותו היום, כמה דקות לאחר גיבורנו. מי הוא היריב הפוליטי, ומה היו מילותיו האחרונות?

יום שלישי, 3 ביולי 2012

לבריאות

מפרספקטיבה של חמישה ימים, עוד כמה מחשבות על הפסיקה בדבר חוק הבריאות:
1. האירוניה הגדולה בכל הסיפור הוא, שמי ששמחים היום על הצלתו של החיוב לקנות ביטוח בריאות הם הדמוקרטים, בעוד שזהו רעיון שמקורו רפובליקאי למהדרין (הוא היה הבסיס לתוכנית הבריאות של מיט רומני במסצ'וסטס, הבסיס לתוכנית הבריאות שהרפובליקאים הציגו כאלטרנטיבה להילריקייר ב1992, ומי שהציג אותו לראשונה הוא ההריטג' פאונדיישן - מכון מחקר שמרני). אבל האירוניה הזו היא אקורד הסיום של תהליך שנוי דרמטי ביחס לעמדות הפוליטיות בנושא. עד ללפני שלוש שנים, היתה הסכמה עקרונית בין הדמוקרטים לרפובליקאים בדבר קיום הבעיה - עשרות מיליוני אמריקאים לא מבוטחים והתיקרות תלולה של פרמיות ביטול הבריאות; ובדבר המטרה - הרחבת הביטוח והוזלת הפרמיות. המחלוקת היתה על הדרך: הדמוקרטים רצו מערכת של ביטוח בריאות ממלכתי בעוד שהרפובליקאים רצו לפתור את הבעיה דרך השוק הפרטי. לכן רעיון כמו החיוב לרכוש ביטוח היה כל כך מרכזי בתוכניות הרפובליקאיות, וזכה לתמיכה נלהבת אפילו מקיצונים ימנים כמו ג'ים דמינט. ואז, ב2009 אובמה ויתר בעצם ויתור דרמטי, והיה מוכן למעשה ללכת על הגישה הרפובליקאית. בהתחלה דובר על לשלב בתוכה אופציה של ביטוח ממלכתי אבל בסוף גם היא נפלה. והרפובליקאים -בין אם מציניות פוליטית לשמה, ובין אם מכיוון שהם ראו הזדמנות למשוך את המגרש הפוליטי ימינה - התנגדו לתוכנית נמרצות; אבל הם לא הציעו אלטרנטיבה. מכיוון שהם שינו את אופי הויכוח: למעשה, הרפובלקאים כיום חולקים (למרות שלא בפומבי) על הגדרת הבעיה והמטרה. המטרה העיקרית שלהם איננה להרחיב את ביטוח הבריאות לכמה שיותר אמריקאים, אלא לודא שאף אמריקאי לא יחויב לרכוש ביטוח בניגוד לרצונו. שזו מטרה לגיטימץ, אבל לא נאצלת במיוחד לטעמי.
2. בפינת הצחוקים, בודאי שמעתם על כך שCNN ופוקס טעו בתחילת הסיקור שלהם, ודווחו שהחוק נפסל. רק לאחר זמן - פוקס די מייד, CNN לאחר דקות ארוכות - הם הודו בטעותם. ג'ון סטוארט כמובן עשה מזה צימעס:
אבל מעבר לדאחקות, שני דברים מעניינים עולים מכאן: הראשון הוא, שכמעט כולם (לא רק סטוארט, באופן כללי העיתונות הפוליטית האמריקאית) הרבה יותר מלגלגים על CNN מאשר על פוקס. נכון, בCNN הטעות ארכה הרבה יותר זמן, אבל יכול להיות שזה גם בגלל שמפוקס אף אחד לא מצפה לדיווח אמיתי, לכן אף אחד לא מופתע מפאדיחות? ובצורה יותר רצינית, זו פאדיחה דרמטית - שכן לא מדובר בערפל קרב או מלחמה, שהידיעות סותרות ומבלבלות, אלא פשוט בסבלנות לקרוא את פסק הדין עד הסוף. אני אל אתפלא אם יהיה כאן חשבון נפש נוקב דוגמת השנויים לאחר בחירות 2000 (פלורידה הלכה לגור! לא, פלורידה הלכה לבוש! לא, אנחנו בעצם לא יודעים!)
הנקודה השניה היא שיש כאן כמה רמזים לראות מה היא טיבה של מקצוענות. למה CNN ופוקס טעו, בעוד שscotus blog, הבלוג העוקב אחרי בית המשפט העליון ושכולם (כולל אני) השתמשו בשירותיו כדי לראות מה תהיה הפסיקה, לא טעה למרות שהוא יצא עם החדשות כמעט באותו זמן כמוהם? אז קל להבין למה CNN ופוקס טעו: ההחלטה ארוכה, ורוברטס כתב את עמדת הרוב. רוברטס הקדיש את כל הקטעים הראשונים בפסק הדין שלו לפסיקה כי החיוב לרכוש ביטוח אינו חוקתי מתוקף סעיף המסחר או סעיף האמצעים הנצרכים והראויים; רק לאחר שביסס זאת פנה לפסוק שהחיוב הוא מס ולכן חוקתי. כתבי פוקס וCNN בלהטם לפרוץ עם החדשות, קראו את הפסקאות הראשונות והסיקו שהחיוב לא חוקתי ולכן מבוטל.
אז איך SCOTUS blog לא נפל לאותה המלכודת? יכול להיות שהם פשוט קוראים מהר יותר, אבל לי יש חשד אחר. אם מסתכלים לאורך הבלוג באותן דקות גורליות, בהתחלה הם מדווחים שהם קיבלו את פסק הדין לידיהם, ומיד לאחר מכן שהוא ארוך ויקח להם כמה דקות להבין. אחרי דקה-שתיים, המסקנה "החיוב לרכוש ביטוח שורד בתור מס", וכמה שניות לאחר מכן "הקול של רוברטס הציל את החוק" (למזלי, לא פרסמתי את הפוסט שלי לפני הידיעה הזו כי עד אז הייתי משוכנע כמו כולם שאם החוק שורד אז זה בטח 6-3 עם קנדי ורוברטס). עוד דקה שתיים של שקט ואז הסבר על עמדת השופטים הליברלים (שהוא חוקתי מתוקף פסקת המסחר) ועל כך שלכן הכלל המונע מבית המשפט לפסוק על מס לפני שהחל להיגבות לא תקף. ואז התחילו לזרום עוד ועוד פיסות מידע בקצב הולך וגובר. אז מה קרה כאן? לדעתי כותבי הSCOTUS blog לא הסתכלו כלל על התוכן המשפטי בהתחלה. הדבר הראשון שהם הסתכלו עליו הוא מי שהשופטים שמסכימים עם דעתו של רוברטס. משראו שאלה הם השופטים הליברלים, הבינו שהחוק שרד ולכן החלו לחפש למה שרד. ולכן הידיעה "רוברטס הציל את החוק" באה כל כך מוקדם. וזו, רבותי, מקצוענות שצריך להוריד בפניה את הכובע.
3. ולבסוף, פיסת המידע החשובה ביותר מבחינה פוליטית היא הסקר הזה, שנערך לאחר ההחלטה ושמראה שלמרות שהחוק עדיין לא פופולארי, 56% מהאמריקאים מעוניינים להמשיך הלאה, אל מול 36% המעוניינים שהרפובליקאים ימשיכו לנסות למנוע את יישומו. החדשות הרעות מבחינת המפלגה הרפובליקאית הן שהרפובלקיאים חושבים הפוך: 69% חושבים שצריך להמשיך לנסות למנוע את יישום החוק. וכאן כל פוליטיקאי רפובליקאי - ובראשם, מיט רומני -  בבעיה הרגילה שלהם: כדי לרצות את הבסיס, צריך לדחות את הקולות הצפים והמתנדנדים, ולהיפך.