בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

רשימות

כמה מחשבות בעקבות התוצאות היום ובכלל.

1. הפייסבוק שלי מלא נהי ובהי על מפלגת העבודה: זה לא מרוצה שX נכנס, וההוא לא מרוצה שY נכנסה, ובכלל ההם כועסים על יחימוביץ' שהיא לא שמאלנית מספיק. ואני חושב לעצמי שבטח כולם היו שמחים אם מפלגת העבודה היתה הופכת למפלגה טהרנית, שדבקה בכל הנוסחאות האידיאולוגיות השדופות ומתבססת על בסיס הולך ומצטמק של מצביעים. איזו מפלגה זה מזכיר לי? אה נכון! את המפלגה הרפובליקאית!
אז כדאי לזכור שמפלגת שלטון חייבת להיות, בהכרח, מפלגה של Big tent. מפלגה שיש בה מרחב אידיאולגי רחב, ושיש בה כמה דגלים, ושיש בה גיוון. לא רק כי ככה מנצחים בחירות, אלא כי ככה מנהיגים: מפלגת שלטון חייבת בסיס רחב בציבור, וכן, זה אומר שמפלגת העבודה צריכה ללכת יותר ימינה ממה שהיא נתפסה עד היום. זה לא כזה אסון, למעשה  אנחנו מבקרים את הרשימה הימנית של הליכוד בדיוק על כך שהיא מפנה עורף למרכז. זה לא אומר שכדאי שלא יהיו בה קולות של שמאל מדיני כלל - אחרי הכל, אני הצבעתי לכאלה - אבל כאלה נבחרו לא מעט היום. (אישתון סיכם זאת יותר טוב ממני בפוסט הזה אליו הופניתי דרך שירה.
2. אז בפרט, אני מרוצה מאוד מהרשימה שנבחרה. נכון, אם הייתי בוחר את רשימת חלומותי, כנראה שיש כמה אנשים שנכנסו שלא היו בה (האם שמעתי את השם עמיר פרץ? ופואד?) ומאידך כמה שהייתי שמח שיהיו במקום גבוה יותר, אבל בחשבון כולל, יצאה רשימה מרשימה למדי, הן מבחינת רמת האנשים והן מבחינת האידיאולוגיה שהם מייצגים. היחידה אולי שיש לי בעיה אמיתית עם עצם כניסתה לרשימה היא מרב מיכאלי בשל אמירתה על סרבנות, אבל בשמיעת הראיון זה נראה יותר כמו אמירה דמי-פמינסטית מאשר קריאה שקולה לסרבנות (שמו שלמשל מציג פייגלין, מקום 14 בליכוד להזכירכם) ואני מאוד מקווה שתחזור בה ממנה.
3. הנושא הנוסף שמוקדש לו הרבה יותר מדי Disp space בוורדפרס ובבלוגר ובאתרי עיתונים הוא האם שלי יחימוביץ' תיכנס או לא תכנס לממשלה, בפרט עיתונאים רבים כה מתוסכלים שהיא לא אמרה את מילות הקסם "אני לא אכנס לממשלת נתניהו" (אלא רק משפט מקביל) והסיקו מכך שהיא בהכרח רוצה להכנס לממשלה. אני לעומת זאת משוכנע שהיא לא תכנס לממשלה, ושאם כן זה לא כל כך נורא, ואני אסביר: בניגוד לחלקים גדולים מדי של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, שלי יחימוביץ' וחלקים ניכרים מרשימת העובדה שנבחרה היום באו לפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה, ולא חיפשו אג'נדה כדי להצדיק את קיומם הפוליטי. הם - כמו הסנטורים הדמוקרטים שברק אובמה נאלץ להזכיר להם למה באו לוושינגטון לפני ההצבעה על רפורמת הבריאות שלו - באו לעשות משהו, לקדם מדיניות מסויימת. ולכן אני משוכנע שיחימוביץ' לא תכנס לממשלה אם לא תהיה לה יכולת משמעותית להשפיע על תחומי המדיניות שמעניינים אותה; היא לא תכנס כדי להיות השרה לענייני מיעוטים, היא תכנס כדי להיות שרת האוצר. ונתניהו בחיים לא יתן לה את תיק האוצר, מכיוון שגם נתניהו בפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה (של שמירה על הסטטוס קוו המדיני וכדי לקדם תפיסה פרימיטיבית של קפיטליזם בתחום הכלכלי, כזו המתיחסת רק לצמצום הממשלה ולא לשאר המרכיבים החיוניים לשוק חופשי כמו אמון, גמישות תעסוקתית, תחרות חופשית וכד'.  אבל זו גם אג'נדה). אז למה יחימוביץ' לא מתחייבת שלא תיכנס? כי למה שתתחיב? אולי יהיה תיקו גושי ואז לא תהיה לביבי ברירה אלא להציע לה ממשלה פריטטית או כמעט פריטטית? ואז למה שלא תיכנס?
וכאן אנחנו מגיעים לעניין הנגזר מכך, והוא בניית אלטרנטיבה. הדילול המוחלט במשמעות האג'נדה של מפלגות בישראל של העשור האחרון, והנתק המוחלט בין מה שמפלגות כביכול עומדות מאחוריו לבין מה שהן מבצעות בשטח (הליכוד של אעריק שרון ביצע את ההתנתקות. העבודה לא השפיעה בשום דרך על כיוון המדינה למרות שישבה בממשלה, ישראל ביתנו התחיבה שוב ושוב התחיבויות כמו ברית הזוגיות או שלילת אזרחות לערבים ולא ביצעה אותן, ועוד ועוד) גרמו לכך שיותר מדי בקלות קישרו בניית אלטרנטיבה לישיבה באופוזיציה. אבל כפי שהוכיחה ציפי לבני, אין ערך לישיבה באופוזיציה אם אין לך אג'נדה, וכפי שהוכיח המערך של שנות ה80, אפשר להיות אפוזיציה משמעותית ואף לזכות בבחירות גם אם היית חלק ממשלת אחדות במשך 6 שנים. הדרך לבניית אלטרנטיבה מתחילה קודם כל עם בניית אג'נדה והצעות מדיניות, ואח"כ ישיבה בממשלה או באופוזיציה לפי האג'נדה הזו, לא להיפך.
4. אם יש משהו בולט בכל הרשימות שנבנות לאחרונה זהו המהפך הדורי.  ברשימת העבודה החדשה יש 20% מתחת לגיל 35; עשרה יהיו ח"כים חדשים ושולשה שזו להם הכנסת השניה. חלק כמובן נובע מכך שהרשימה התרחבה, וכך בליכוד היו הרבה ח"כים חדשים בכנסת הנוכחית. אבל גם בליכוד, עיקר השנוי ברשימה לכנסת ה19 לא היה תזוזה ימינה אלא יותר היפלטות של ח"כים ותיקים (בגין, מרידור, איתן).
5. ומחשבה אחרונה על רשימת הליכוד. צודקים מגיני הליכוד שאומרים שבסך הכל (מלבד הסימובליות של פייגלין) הרשימה לא כל כך הימינה, שהרי כל מי שבמקום ריאלי היום הוא ח"כ מכהן; ועם כל הכבוד לso called "הדר" של בני בגין, שנפלט, הוא היה ועודנו ימני קיצוני. אלא שהיא הנותנת: רשימת הליכוד של הכנסת הזו היתה רשימה איומה, שעיקר פועלה (מלבד נסיונות לרצות את הטייקונים, למשל בנושא ועדת ששינסקי) היה לבוי שנאה ומדון פנימיים בתוך הציבור הישראלי. העובדה שרוב הח"כים האלה רוצים לקדם אג'נדה ימנית בשילוב העובדה שהאג'נדה הזו מתפרקת ברגע שהיא נפגשת עם המציאות ולכן הממשלה שבראשותם לא יכלה לקדם אותה, מביאה לכך שאת כל האנרגיה שלהם הם מפנים לחוקים שנועדו לסמן ולפגוע ב"סמולנים" - ע"ע חוק החרם, חוק העמותות, ועוד - כלומר, חוקים שאין להם ערך ממשי אלא רק ליבוי המחנאות והשנאה הפנימית. אבל בכך, בסך הכל, הם הולכים במורשתו הראויה של בגין, מי שבאחד מנאומי חייו - נאום הצ'צ'חים של ככר מלכי ישראל ב82 - לקח לו בדיוק שני משפטים לכנות את יריבו הפוליטיים גם נאצים וגם קומוניסטים.
6. ואיך ההתאמה של העדפותי עם התוצאות? המועמדים להם הצבעתי הגיעו למקומות: 2, 8, 11, 14, 16, 19, 24, 27, 28, 29, ועוד שניים שמתחת למקום 45. בקיצור, יש לי ממש אינטרס שהעבודה תפרוץ ותצליח לעלות לאיזור ה30 מנדטים. תמיד אפשר לקוות.

הערה טכנית: בניגוד לכוונה המקורית, אני כבר לא כותב על פוליטיקה ישראלית רק כאשר אני ממש מתעצבן (אם כי אני עדיין מקווה שאתם לא מוצאים את הרעיונות נדושים) אבל התוית "פינת נתן זהבי" נותרה התוית הרלוונטית. מאחר שלפלטפורמה המופלאה הזו אין יכולת (למיטב ידיעתי) להחליף תוית כך שהיא תשונה בכל הפוסטים, זו השקעה גדולה מדי עכישו לשנות. אז כך זה ישאר, והציבור מוזמן להציע שם של אישיות ציבורית עצבנית אחרת לפוסטים של רגעים קשים.

שבת שלום!

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

גלוי נאות

לאתר הבלוגרים/עיתונאים השמאלי סלייט יש מנהג יפה בעיני, בו כל כותביו כותבים ביום הבחירות למי הם עומדים להצביע. מין גלוי נאות שכזה. (הנה למשל הדוגמה של דייב וויגל). ברוח זו, אלו המועמדים להם אצביע בפריימריז היום:
חילי טרופר
עומר בר-לב
מיכל בירן
משה מזרחי
דובי קננגיסר
שאול ינאי
גלעד קריב
יריב אופנהיימר
אסתי קירמאיר
אראל מרגלית
נדיה חילו
(מתלבט בין בוז'י הרצוג לאיתן כבל)

(למען הסר ספק: אלה לא המועמדים שאני מהמר שינצחו אלא מי שאני תומך בו).

בברכת חברים.

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

דני דנון שותה תה

בדרך כלל אני פוסטים שבאים להדגיש את הנקודה שהמצב הנוכחי X מאוד דומה למצב ההסטורי  Y בתיאור האטריביוטים של Y שמזכירים את X, ואז משפט בסגנון "אתם בודאי חושבים שדיברתי על X, אבל דיברתי למעשה על Y". הנה למשל דוגמה. אבל הפעם אין לי כח, אז נאמר בפשטות: הפריימריז בליכוד היום מאוד מזכירים את הtea party.

בשני המקרים, המקור לתנועה הוא משבר: במקרה האמריקאי, המשבר הכלכלי של 2008 וקריסת הפופולאריות של ממשל בוש מאז הוריקן קתרינה, במקרה הישראלי ההתנתקות והקמת קדימה. בשני המקרים רוב העם נטש את הימין, והימין הפסיד הפסד משמעותי בבחירות. ובשני המקרים המסקנה מחשבון הנפש של מפלגת הימין הוא שצריך ללכת ימינה יותר, והעם יבוא איתנו.
בהתחלה הם קוצרים הצלחה: הtea party הצליחה להחזיר את הרפובליקאים ב2010, ומלחמת לבנון השניה הצליחה להחזיר את ביבי לשלטון ב2009. למעשה, כשמגיעים להחלטות שבאמת משפיעות על המדיניות הם לא מצליחים להשפיע ברמה שהיו רוצים: בארה"ב זה בגלל שהם מפסידים בבחירות נשיאותיות (והרבה ממדיניות אובמה יכנס לתוקף כי הוא נבחר מחדש ואין ממש מה שיכול להפוך את הרפורמות שלו), בישראל בגלל שגם כאשר הימין מנצח בבחירות, המדיניות שלו לא ריאלית ולכן הם נאלצים לקיים את מדיניות השמאל (ע"ע "עמוד ענן", מבצע). ואז התסכול הולך וגובר: פער הולך וגדל נפער בין דרגי השטח למנהיגות, שכן דרגי השטח לא מצליחים להביא לשנוי מדיניות שהיו רוצים, ומנהיגות הימין הופכת למעשה למנהיגות ריקה למדי - עם כל יומרתה למנהיגות, היא לא מצליחה להשפיע ברמה הכי בסיסית של קביעת המועמדים או רשימת המועמדים.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

וה' הולך לפניהם יומם

הבטחתי (או שמא איימתי?) קצת על עמוד ענן, אז אסכם את כל מחשבותי בפוסט אחד. והפאנצ'ליין העיקרי הוא שבניגוד לקולות הנהי בתקשורת הישראלית, אני חושב שהתוצאה של המבצע הזה דווקא חיובית למדי, או לפחות יש סכוי רב שהיא תהיה חיובית, ותבטיח שקט יחסית ממושך (וקשה לי להאמין שאני מברך את הברק-ביברמן, אבל Credit where creidt is due). למה?
א. כמו שאמרו כבר רבים וטובים בימים האחרונים, מבחן התוצאה של מבצעים כאלה הוא לאחר זמן. ממלחמת לבנון השניה יצאנו אבלים וחפויי ראש, והנה בצפון שורר שקט מעל 6 שנים, דבר שלא היה כמותו מאז שאש"ף עבר ללבנון בספטמבר 70. מאידך, מעופרת יצוקה יצאנו בתחושה ש"צה"ל שיקם את ההרתעה ואת עצמו", והפסקת האש קרסה לאחר זמן קצר.
ב. אם מסתכלים על נתוני הפתיחה והסיום של המבצע, בהשואה לעופרת יצוקה, הפעם ישראל החליטה מתי היא יוצאת למבצע (נכון שהיו טילים בדרום, אבל רמות האלימות האלו היו כבר זמן; לא היתה הסלמה שהביאה לתחושה שישראל חייבת לפעול דווקא עכשיו כמו שהיה בעופרת יצוקה) ומאידך חמאס הוא זה שביקש הפסקת אש ודווקא ישראל היססה (והיה צריך את הילרי שתבוא ותיתן לביבי נבוט על הראש כדי שיקבל את הפסקת האש). וזאת מסיבה פשוטה: כיפת ברזל הפכה לשובר שוויון - היא הפכה את המצב הנגזר ממתקפות אויריות אל מול טילים לכזה הנסבל על ידי ישראל: אני לא מזלזל בסבל של תושבי הדרום, אבל רמת הפגיעה היתה כזו שישראל יכלה להמשיך עוד זמן ללא כניסה קרקעית, בעוד שהמצב בעזה הפך בלתי נסבל (כפי שניתן היה ללמוד מנאומי העידוד של כל צמרת החמאס לתושבי עזה, ומההדלפות מכיוון החמאס על הפסקת אש קרבה). וזאת מכיוון שרמת הפגיעה של טילים בשטחים בנויים היתה 5% (בגלל כיפת ברזל). אם רמת הפגיעה היתה של 90%, כמו שהיתה במלחמת לבנון השניה, היינו נגררים לכניסה קרקעית הרבה יותר מוקדם.
ג.גם את זה אמרו לפני - מצרים, בשלטון מורסי - זה שלא היה מסוגל להוציא את השם המפורש "ישראל" מפיו - נכנסה בדיוק למקום שבו היתה בזמן מובארק, וכך מצרים דחקה את החמאס להפסקת אש במקום השחמאס ידחוק את מצרים לאלימות. זה תקדים מאוד חשוב.
ד. הנקודה המשמעותית יותר היא לדעתי יש סכוי לשקט ארוך מכיוון שאני רוזבלטיסט וברוח קיסינג'ר אני מאמין ששקט ארוך טווח יכול להתקיים רק כשיש מאזן כוחות. ובאופן אירוני, דווקא העובדה שגם חמאס הרויח משהו בסיבוב הזה - בעיקר הכרה בינ"ל - גרמה לכך שיהיה לו יותר מה להפסיד בסיבוב הבא ולכן ימנע ממנו. זה נשמע מוזר אבל יחסנו מול החמאס הם בדיוק כאלה שבהן אנחנו יכולים להיות חזקים מדי לטובתנו אנו. (הדוגמה ההיסטורית הטובה ביותר לכך היא כמובן ישראל של 67-73).
ה. ולבסוף, ברמת הפוליטיקה הפנימית, תיאוריה של אבא שלי שאני מאוד מסכים איתה: המבצע הזה יכול להיות תהליך התפכחות מאוד כואב למשיחיות הבטחוניסטית הימנית. עד עכשיו תמיד ישבו ביב או ליברמן מהצד ואמר: "למה הפסקתם מוקדם מדי? למה לא נתתם לצה"ל לנצח?". המבצע הזה גמר את מיתוס "תנו לצה"ל לנצח" (ולא שחס וחלילה אני לא חושב שצה"ל היה יכול לכבוש את הרצועה. בודאי שיכל. אלא שזה לא היה מביא לשום פיתרון); שכן את הפסקת האש הזו הובילו ביברמן בעצמם - אז למי יפנו מאוכזבי הפסקת האש - לבנט? למרזל? אבא שלי בהפלגה טוען שזה יהיה משבר הדומה למשבר השמאל שלאחר קמפ דיויד. אני לא בטוח, אבל אני יכול לראות את ההשתלשלות הזו כאפשרית (ואם אתם רוצים כמה דוגמאות לתגובות ימין הזויות וחסרות אוריינטציה בעולם החדש הזה שנחת עליהם הנה אחת ועוד אחת). נחיה ונראה.

ולבסוף, כמה פרפראות באותו הקשר:
1. וולטר ראסל מיד מסביר בהסבר מצויין למה בארה"ב, בניגוד לשאר העולם, התמיכה היתה באופן גרוף בישראל במבצע הזה (57% בעד ישראל, 25% בעד הפלסטינים, לפי סקר שקראתי, אני לא זוכר איפה) 
2. ואותו מיד מציין זוית צדדית אבל מעניינת של המבצע - היכולות שהוכיחה כיפת ברזל הם חדשניות ברמה עולמית (הגנה נגד טילים נחשבה תמיד כאחת הטכנולוגיות הכי קשות לביצוע) ומעוררות התעניינות לרכישה מצד כל מיני מדינות בעולם - למשל יפן וקוריאה - כבר עכשיו.
3. אם לא ראיתם את זה, אז בתחרות הכרזה האנטי ישראלתי המטומטמת ביותר זוכה הבחור הבא:
4. הסיכום הכי מוצלח של הסיקור התקשורתי שעברנו:

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

מצוות היום

עוד אכתוב פוסט על ענייני עמוד ענן, אבל בכל זאת קצת התיחסות למצוות היום, במיוחד שכבר יש מסורת בעניין.
אז לאור הגלויים השנה, וכדי לתת גאולה לעולם, הנה Ola Kala המקורי של דאלאראס:


תודה לכל המושכים בחוטים (בראשם הילרי קלינטון אהובתינו) על הפסקת האש.
תודה להשי"ת על כל שיש לנו בעולמנו (קיבלתי על עצמי שנה שעברה לחזור לומר ברכות הנהנין כדי לתרגל קצת הכרת הטוב. ולא עמדתי בזה, אבל אשתדל השנה).
ותודה רבה לכם חמשת קוראי, תענוג לכתוב כשאתם קוראים.

יום שבת, 17 בנובמבר 2012

ערימת לינקים 17.11.12

אני לא הולך לכתוב על המבצע. יש לי הרבה אמפתיה עם תושבי הדרום. עם זאת: א. אין לי הרבה דברים חכמים לומר; ב. הדבר ההגיוני ביותר הוא לשמור על שגרה; וג. שלל ההודעות בפיד הפייסבוק שלי, הן כאלה שמשתבחות בצדקתנו העצמית סטייל שמשון-די-נעבעכדיקר והן כאלה שמגלגלות סלוגני "די למלחמה" בפציפיזם הזוי משהו, גורמות לי להקיא קצת בפה.
אם אתם מתעקשים, אביעד קליינברג ונעמה כרמי כותבים דברי טעם.

אז לשלל נושאים אסקפיסטיים:

1. הנושא החם ביותר בצד הרפובליקאי הוא ההתקפות בבנגאזי - מה ידע הממשל, מה אמר ומה לא אמר - ועיקר הביקורת היא על סוזן רייס, השגרירה באו"ם, שארבעה ימים אחרי ההתקפה התראיינה בתוכניות הארוח של יום ראשון ומדבריה ניתן היה להבין שההתקפה היא בעיקר תוצאה של התלקחות ספונטנית בעקבות ההפגנות ולא אירוע טרור. הימין בטוח שיש כאן ווטרגייט מחכה להחקר, ולכן מנסה לתקוף את אובמה שוב ושוב בנושא, בין השאר בהבטחה של הסנטורים מקיין וגראהם לעשות ככל יכולתם לבלום את מנויה האפשרי של רייס למזכירת המדינה. זה כמובן רק גרם לאובמה להיות יותר נחוש במנוי רייס (שבהערת אגב, לא כל כך טוב לנו, היא נחשבת מהאגף הפחות פרו-ישראלי בממשל) אבל גם הביא אותם לכמה התקלויות מביכות. כך למשל מקיין כינס מסיבת עיתונאים שבה תקף את הממשל על כך שהוא לא משחרר מספיק מידע למחוקקים, אלא שמתברר שאותה מסיבת עיתונאים התקיימה בזמן שבו התקיים שימוע בדלתיים סגורות של ועדת המודיעין של הסנט, שבה מקיין חבר, על הנושא, ומקיין החמיץ אותו. כששאלו אותו על כך הכתבים, מקיין איבד את השליטה בעצמו.
2. אחת הבעיות עם הויזואליזציה הרגילה לתואצות בחירות בארה"ב - שבה צובעים כל מדינה באדום או כחול - היא שהיא די מטעה; ראשית, היא יוצרת דיוכטומיה ולא מתיחסת למקרי הביניים, ושנית היא לא מתחשבת בריכוז האוכלוסיה - כך איזורים רבים צבועים באדום אך האוכלוסיה שבהם קטנה מאוד, וזה מציג מפה "אדומה" יותר מהמפה אמיתית. ויל פמיה (המוכר לכם מ"הקשר בין דינוזאורים למחוזות דמוקרטיים") מציג כמה ויזואליזציות לתיקון הנושא, היפה מביניהן לדעתי היא זו:

(קרדיט לאלון)
3. יש למה לחכות. ל31.3:
4. אתר טאמבלר חדש מוקדש לאזכור כל הפרשנים עם התחזיות היותר מופרכות לבחירות 2012, ואוניברסיטת פורדהם מדרגת את הסוקרים הכי טובים.
5. מכל ההסברים שרפובליקאים הסבירו לעצמם ולתקשורת למה רומני הפסיד, כריס כריסטי הכי מדוייק: He didn't get enough votes
6. כך היה נראה בלוג של סארטר (מקומפרס)
7. רביב דרוקר קונסיפרטיבי משהו, אבל בכלל לא מופרך בעיני.
8. אסף אוני נותן פרסטקטיבה מעניינת על משבר העיתונות המודפסת

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

אמריקה

אין לי מספיק זמן לכתוב פוסט ראוי. אבל שמעתי כתבה שכל כך היממה אותי בNPR שהייתי חייב לשתף אתכם, חמשת קוראי הנאמנים. יש חברה באלבמה, ששמה Holy Smoke, שהשירות שהיא מציעה ללקוחותיה הוא השירות הבא: לאחר שריפת גופת יקירם ( או יקירתם), האנשים הטובים בחברת Holy Smoke  יקחו את האפר משרידי גופתו, ויכניסו אותם לכדורי רובה או אקדח בהם תוכלו להשתמש במסע הציד הבא שלכם.

אמיתי לחלוטין. הנה האתר שלהם: http://www.myholysmoke.com

אמריקה.

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

ויומיים אחרי

עוד מעט, עוד קצת, והתגית "בחירות 2012" תיסגר לעד. אבל עדיין, כמה מחשבות פחות טלגרפיות על הבחירות הללו:
1.עזרא קליין פרסם ביום שני רשימה מאוד מועילה ובה אוסף התחזיות של כל הפרשנים המובילים. רוב הפרשנים התבייתו על אחת מהתוצאות הבאות: 290, 303 או 332 לאובמה, כלומר או שצדקו בדיוק (נייט סילבר, מלך מלכי המלכים) או שהיו שמרנים יותר והשאירו את פלורידה, או וירג'יניה ופלורידה, לרומני (ואנוכי הצנוע ביחד אם ההערכות השמרניות יותר). תוצאה בהחלט מכובדת לאור העובדה ששתי המדינות היו מאוד מכובדת. (אלט טאב: נייט סילבר הפך לסלבריטי של ממש מאז יום שלישי. יש הערכה שביום שלישי-רביעי הטור שלו היה אחראי ל20% מהתעבורה לאתר ניו-יורק טיימס. יש כבר דיבור על סרט. שזה ממש לא פייר למודליסטים האחראים, שהיו כמעט מדוייקים כמוהו, למשל סאם וונג מפרינסטון. שיפט-אלט-טאב).
רובם, כי היחידים שנתנו הערכה שונה היו מהאקו הצ'יימבר הימני (וגם דיוויד ויגל, שהנפילה שלו היתה די מאכזבת אבל בכל מקרה סקרים ותחזיות זה לא התחום שלו). ואלה - החל בדיק מוריס הפסיכי וכלה במייקל בארון הרציני - נפלו ובגדול.
דיק מוריס הוא הקיצוני מכולם. הוא יועץ פוליטי שגויס לנהל את קמפיין קלינטון ב1996 ונחשב אז לגאון שהציל את הקמפיין (למי שמכיר, הדמות של ברונו ג'ינלי ב"בית הלבן" מבוססת עליו) עד שנתפס, חודשיים לפני הבחירות, בתקשורת מתרועע עם נשים שאינן אשתו, ביניהן זונות, התודה במקום מסויים על הפטיש שלו לכפות רגליים, ואף נתן לאחת מהן להקשיב עמו לשיחת ועידה עם הנשיא כדי להרשים אותה. מוריס נאלץ להתפטר מהקמפיין בבושה גדולה ועבר להיות פרשן בתקשורת, כאשר השנאה לקלינטונים הפכה מאז לאחד מהכוחות המניעים החזקים ביותר שלו; הוא נטה יותר ויותר ימינה עד בשנים האחרונות הפרשנויות שלו הפכו ביזאריות ממש. וכך, לפני ביום שני, חזה שרומני ינצח 325-213 אלקטורים, המניח נצחון של רומני בכל מדינות המפתח (כולל ויסקונסין), בפנסילבניה, מינסוטה ומישיגן, ומירוצים צמודים בניו ג'רזי ואורגון. זה נשמע מגוחך, אבל מוריס קיבל וממשיך לקבל במה בפוקס גם היום.
מהצד השני נמצא מייקל בארון. בארון הוא אדם מאוד רציני, ושולט ברמה מאוד מרשימה בהרכב הלאקטורט האמריקאי לכל פרטיו. כל שנתיים הוא מוציא אלמנך של כל המדינות והמחוזות הקונגרסיאליים עם סקירה מאוד מדוייקת של האלקטורט בכל אחד. ועדיין, בארון נוטה ימינה (אם כי מהאגף הרציני והמכובד, ולא הפסיכי, של המפלגה הרפולביקאית) וגם הוא נפל: הוא חזה שרומני יקח 315-223. באמצע יש כמה, אבל נזכיר ספציפית את קרל רוב, שמצד אחד נתן תחזית יותר צנועה - רק 285-253 אבל מאידך, התקשה במיוחד לקבל את המציאות כמו שהיא כאשר זו התבררה לאשורה, וכמו שתיארתי אתמול התוכח בשידור חי בפוקס עם צוות החזוי של התחנה עצמה כאשר זה הכריז על אוהיו לאובמה. בינתיים יש כבר סרטון ביוטיוב (http://www.youtube.com/watch?v=2V59zUdLwXg):
ניתן להבין את רוב. אחרי הכל, הוא גייס מעל מאה מליון דולר לsuperPAC שלו, American Crossroads, ממספר מצומצם יחסית של תורמים (מישהו אמר שלדון אדלסון?) תוך שהוא מבטיח להם שבכסף הזה הוא יביס את אובמה שנוא נפשם ויבטיח רוב רפובליקאי בסנט. בכל המירוצים שAmerican crossroads השקיעה בהם היא נכשלה.
וכאן אנחנו מגיעים לאתמול, שאז כל הפרשנים הללו נאלצו להסביר מה קרה. ההסבר הרווח הוא שהם לא העריכו נכון את הרכב האלקטורט: הם הניחו שהשיעור הגבוה יחסית של שחורים, היספנים נשים וצעירים שהצביע ב2008 היה עניין חד פעמי, והתברר שלא כך, ושגם ב2012 היה הרכב אלקטורט דומה ל2008, למעשה אף יותר נוטה למיעוטים. וזה מכיוון שלמרות שנתוני הבסיס (מצב הכלכלה) הצביעו על נצחון לרומני, אובמה הריץ קמפיין מצויין, בעיקר מאמצי הבאת המצביעים לקלפיות שהביאה יותר מצביעים דמוקרטים מהצפוי. כך בארון ומוריס (רוב עוד לא דיבר, נגיע לכך בהמשך).
הם עושים לעצמם חיים קלים. ראשית, מכיוון שנתוני הבסיס לא הצביעו לנצחון לרומני. למעשה הפוך: עזרא קליין פנה לפני כמה חודשים שלושה מדעני מדינה שיבנו לו מודל מאוד פשוט ובו מכניסים שלושה נתונים: מצב התעסוקה, אחוזי התמיכה באובמה (aprove/disaprove) והעובדה שאובמה הוא הנשיא המכהן. שלושת הנתונים האלה חזו נצחון לאובמה, בדיוק מה שהתרחש; בכללי הם העריכו שהנשיא המכהן מנצח כל עוד הכלכלה לא מתכווצת. זה לא כדי לומר שמודל כזה צריך להחליף את הסקרים והמודלים המתוחכמים וכד', זה רק כדי לציין שנתוני הבסיס - שמודל כזה מייצג - דווקא הצביעו על יתרון לאובמה. שנית, מכיוון שמהטיעון האפולוגטי של בארון ומוריס ניתן להסיק כאילו ההחלטה על מה יהיה הרכב האלקטורט זו החלטת שיפוט, הנחת יסוד של התחזית - הם טעו, אחרים במקרה צדקו. ולא כך היא. הרכב האוכלוסיה הוא נתון ידוע, מהמפקד של 2010. מעליו צריך להעריך מה יהיה אחוז ההצבעה של כל מגזר, אבל זה נתון שצריך לקבל מהשטח, לא נתון שמחליטים מראש. ההנחה שהאלקטורט יהיה זהה ל2004 היתה מקרה קלאסי של wishful thinking.
וחזרנו לקרל רוב: קרל רוב מאז יום רביעי שותק. וטוב שכך.  תיקון: קרל רוב הופיע אתמול בפוקס והסביר שאובמה ניצח על ידי הקטנת האלקטורט. לאור כל המאמצים של מזכירי המדינה הרפובליקאים של אוהיו ופלורידה למנוע ממצביעים להצביע, זה כבר לא מצחיק, זה עצוב.
2. מעבר לסוקרים הספציפיים, מאוד מעניין לראות כיצד האקו-צ'יימבר הימני מגיב לתוצאות הללו. כי ההלם שאחז בימין על כך שרומני הפסיד היה אמיתי; הם באמת לא ראו את זה מגיע, למרות שכל הסקרים הלא מפלגתיים והפרשנים הלא ימניים הצביעו על כך (כפי שCBS מדווח, סוקרי רומני באמת היו המומים מתוצאות האמת; כשקמפיין רומני הדליף במהלך היום שהם לא כותבים נאום הפסד, רק נאום נצחון, זו לא היתה הפגנת בטחון ריקה, זה היה אמיתי). מכל מקום, החל מאתמול אפשר לראות כמה כיווני התמודדות: הקמפיין של אובמה עשה לרומני רצח אופי; הוריקן סנדי וכריס כריסטי שהילל את אובמה בלמו את המומנטום של רומני; יש חלקים כל כך גדולים מהאלקטורט שהפכו תלויים בממשלה ולכן תמיד יצביעו אובמה; שיעור המיעוטים כה גבוה, שזו כבר לא אמריקה שאנחנו מכירים. קשה שלא להבחין בגזענות הסמויה בשני הטיעונים האחרונים, ושני הטיעונים הראשונים פשוט לא רלוונטיים אם מסתכלים על המספרים (וראו לעיל). יש כאן מהלך שמאוד מזכיר את החב"דניקים אחרי מות הרבי או הנוצרים הראשונים אחרי הצליבה: אם המציאות מפריכה את האידיאולוגיה, בואו נשנה את המציאות. אולי תומר פרסיקו צריך לחקור את זה.
מכל מקום, מה שאין כאן הוא שום חשבון נפש, על התאמתה של האידיאולוגיה הרפובליקאית לאלקטורט ולמציאות (מהלך דומה למה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות 2000, ודן אותו לדעיכה ארוכה וכואבת שאולי רק עכשיו יתחיל להתאושש ממנה). באופן אירוני, בחירתו של אובמה מעידה דווקא על התפקיד ההיסטורי של ביל קלינטון. עד לקלינטון, המפלגה הדמוקרטית סבלה, מאז 1968, בתסביך קנדי חמור, בו הם היו עסוקים בריבים פנימיים ובגעגוע כה עז לשנות קנדי ולמנהיגותו שלא יכלו להציג שום מנהיגות רלוונטית לציבור האמריקאי. גם קלינטון נבחר, גם ב92 וגם ב96, עם מיעוט מהקולות (רוס פרו, המועמד העצמאי, זכה באחוזי שיא יחסית למועמד שלישי - 18% ב92). מה שקלינטון עשה, ועל כך שנאו אותו הדמוקרטים, הוא למשוך את המפלגה הדמוקרטית בכח חזרה למרכז. וזה החזיר את הרלוונטיות למפלגה הדמוקרטית עד כדי שיכלה להציג מועמד יותר ליברלי (אם כי גם אובמה בהחלט מתון) וזכות ברוב משמעותי של מצביעים בקדנציה הראשונה, ולהבחר מחדש בשניה; היום המפלגה הרפובליקאית נראית רע כמו שנראו הדמוקרטים בשנות ה80: קיצונית, מפולגת, וסובלת מנוסטלגיה קטלנית לרייגן.

3. קשה מאוד לנחש מה יקרה בארבע השנים הבאות (סביר להניח שאובמה לא העריך ב2008 כמה הוא יתעמק במצב הפנסיה של היוונים). אבל עדיין, לאובמה יש סכוי רב להיות נשיא הסטורי, כאשר הצעד העיקרי שהוא צריך לעשות בקדנציה השניה שלו הוא להבחר שנית, ואת זה כבר עשה. למה?
ראשית, יש סכוי רב שהכלכלה תתאושש, פשוט בשל המחזור של השוק (מה גם שכמה מגורמי העומק של המשבר בארה"ב השתפרו משמעותית בינתיים, למשל מידת החוב הפרטי של האזרחים); אבל מעצם העובדה שאובמה יהיה אז בשלטון, ההישג הזה ירשם לזכותו, כמו שסיום השפל הגדול אושש את המעמד של המפלגה השלטת בכל מדינות המערב למשך דור ומעלה, בין אם היתה זו מפלגת ימין או שמאל. כתבתי על זה כאן.
שנית, שני ההישגים החקיקתיים הגדולים של אובמה מהקדנציה הראשונה - רפורמת הבריאות והרפורמה ברגולציה פיננסית - לא באמת מומשו עד כה, ועיקרם יכנס לתוקף במהלך הקדנציה הזו (ללא צורך בחקיקה). הסכוי העיקרי של הרפובליקאים לבטל אותם היה בבחירות האלה, וסכוי זה הוחמץ (מנקודת ראותם)
שלישית, גם ברמה הכי קרובה, במשבר הקרוב, הקרוי the fiscal cliff, שבו בתחילת 2013 אמורים הן קיצוצי המס של בוש אמורים לפוג, וכן אומרים להכנס לתוקף קיצוצים נרחבים, מחציתם בבטחון, אובמה עומד בעמדה נוחה יותר. אם המצב ישאר כמו שהוא, תכנס לתוקף מדיניות שהוא לא אוהב (אובמה היה מעדיף להמשיך את קיצוצי המס למעמד הביניים ולעניים) אבל זו מדיניות שהרפובליקאים ממש שונאים והרבה יותר יטו להתפשר מאשר ממנו.
ולבסוף, בחירתו אפשרה לרות באדר גינזבורג, שופטת עליונה ליברלית שהיא מבוגרת למדי ועברה שני סיבובים של סרטן, לחשוב ברצינות על פרישה בידיעה שיבחר לה מחליף ליברלי. לא סביר שמישהו מהשופטים השמרנים יפרוש מרצונו, אבל שלושה מהם - תומס, סקליה וקנדי - מעל גיל 70 ויש, עם כל הציניות שבדבר, סכוי גבוה שאחד מהמושבים שלהם גם יתפנה: מנוי כזה ישנה משמעותית את הרכב בית המשפט, שבו יש כיום לשמרנים 5-4.

4. עוד שני עדכונים אחרונים: היידי היידקאמפ הדמוקרטית ניצחה בצפון דקוטה וג'ון טסטר, הסנטור הדמוקרט המכהן ניצח במונטנה. אלה שתי מדינות מאוד רפובליקאיות ולכן ההישג שלהם מאוד מרשים; אלו שני מירוצים שהערכתי שילכו לרפובליקאים, אז שוב הייתי שמרן מדי. החשבון הסופי של הסנט הוא שהדמוקרטים הרויחו שני מושבים, תוצאה כמעט בלתי נתפסת לפני שנה. ועוד מירוץ קטן וחביב שמתחבא בתוך שלל התוצאות במהלך הבחירות האלה: תושבי פוארטו-ריקו החליטו ברוב של 54-46% לדרוש מעמד של מדינה ממדינות ארה"ב. משאל העם הזה לא מחייב, מה גם שמי שמאשר קבלת מדינה חדשה הוא הקונגרס, אבל הן אובמה והן רומני התחייבו שאם ההצעה תעבור במשאל הם יתמכו בה, ואם תבוא הצעה רצינית יהיה קשה לקונגרס מבחינה מוסרית לסרב לה. יש מצב שבשנים הקרובות תצטרף מדינה חדשה לאיחוד, דבר שלא קרה מאז 1960, שלא לדבר על כך שזה דבר שידרוש לשנות את הדגל - בסה"כ די מגניב לדעתי.

5. ולבסוף, התפארות בקטנה: א. ספציפית לגבי הדיבייטים, בחשבון האחרון לדיבייטים באמת לא היתה השפעה (כמו שטענתי כאן; ניתן לדייב ויגל להוכיח את הטענה ומהנתונים). ב.  בסגנון ההיפסטרים, אני זיהיתי את נייט סילבר עוד לפני שזה היה מגניב.

6. באופן כללי, ניתן לxkcd לסכם:

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

תוצאות יותר בפירוט

תוצאות מסודרות:

בשקלול הקולות הכללי התוצאה היא 59.6 מליון מול 57 מליון לטובת אובמה (עם עוד 3% שצריכים להספר, אבל הם יתחלקו בערך שווה בשווה). או באחוזים: 2.2% יתרון לאובמה. אחרי התחזית שלי אתמול, תרשו לי לקום לריקוד ניצחון קטן.

במדינות אובמה זכה בכל מדינות המפתח חוץ מצפון קרוליינה (פלורידה עוד לא הוכרזה רשמית אבל אובמה מוביל שם והקולות העיקריים שלא נספרו הם ממיאמי, שהיא כמובן איזור דמוקרטי), וזוכה ברוב של 331-206. כאן, הייתי שמרן יותר מהתוצאות: אובמה זכה גם בורג'יניה ובפלורידה שאותן חזיתי לרומני. כאן בא לידי בטוי היתרון של אובמה בחבר האלקטורים, כמו גם העובדה שהיה לו קמפיין מוצלח יותר (עובדה שמשפיעה בעיקר במדינות מתנדנדות, שם מתנהל רוב הקמפיין): בבחירות צמודות דומות, היית מצפה שהתוצאה בחבר האלקטורים תהיה צמודה יותר - כך למשל קרה ב2004, בחירות ש2012 נראית מאוד דומה להן, רק בהיפוך תפקידים בין הדמוקרטים לרפובליקאים.
בהשוואה ל2008 נראה שהיתה תזוזה די אחידה לטובת רומני, אבל לא מספקת: הרוב של אובמה בכלל הקולות ירד ב5% (מ7% ל2%). באלקטורים רומני הרויח 27 אלקטורים (אידיאנה, צפון קרוליינה, המחוז הקונגרסיאלי השני של נברסקה) שזה גם כ5%.

בסנט, לדמוקרטים היה לילה מצויין. כל המושבים שלהם שהיו בסכנה בינתיים שרדו, פרט למושב בנברסקה, מדינה מאוד רפובליקאית, שהסכוי של הדמוקרטים לנצח בהן לאחר שהסנטור בן נלסון פרש היה מאוד קטן. כל האחרים - המושב של ליברמן בקונטיקט, שרוד בראון באוהיו, בוב קייסי בפנסליבניה - למרות שנשפך המון כסף נגדם, שרדו. קלייר מקסקיל במיזורי שרדה בגלל הנטייה של המתנגד שלה לתמוך באונס. גם בווינסקונסין הדמוקרטים שמרו על המושב למרות שהסנטור הקודם פרש - תמי בולדווין נבחרה והיא הסנטורית הראשונה בהסטוריה מקהילת הלהט"ב.
הדמוקרטים גם זכו בשלושה מושבים: אנגוס קינג במיין (הוא עצמאי אבל כולם מעריכים שיצטרף לדמוקרטים), אליזבת' וורן במסצ'וסטס, וג'ו דונלי באינדיאנה (עוד מועמד שזכה בגלל שעמד מועמד נגדו שמשתמע כתומך באונס). יש עוד שני מושבים שעוד לא הוכרזו: במונטנה ובצפון דקוטה; שניהם היו מושבים דמוקרטים, בשניהם הדמוקרט מוביל אבל בהפרש מאוד קטן. הדמוקרטים בודאות שמרו על הרוב שלהם של 53-47, ויתכן שיזכו גם במושב או שניים. זו תוצאה מאוד מפתיעה יחסית למה שהוערך בתחילת הקמפיין.
בבית הנבחרים הדמוקרטים יזכו ב4-8 מושבים, מאוד מאוד רחוק מה25 מושבים שהם היו צריכים כדי לזכות ברוב. מכיוון ששקלול הקולות הכלל במירוצי קונגרס הוא פחות או יותר תיקו, כל הרוב הרפובליקאי נובע משליטתם בקסיעת גבולות המחוזות ברוב המדינות בעקבות הצנזוס של 2010. ברמת המירוצים הספציפיים פחות עקבתי, אבל מירוץ מעניין הוא של מיה לאב מיוטה, שהיתה כוכבת עולה בועידה הרפובליקאית בטמפה אבל לא הצליחה לזכות במושב.

משאלי עם: קולורדו ו-וושינגטון היא המדינות הראשונות בארה"ב שהתירה אתמול שימוש במריחואנה גם ללא צורך רפואי. להתראות אמסטרדם, ברוכים הבאים לדנבר או לסיאטל.
מרילנד, מיין, מינסוטה ו-וושינגטון אישרו נישואים חד מיניים. איזה היפוך מ2004, אז קמפיין בוש השתמש בנושא כדי להוציא את המצביעים הימניים ועברו אז תיקונים לחוקות מדינות האוסרות נישואים כאלה ב26 מדינות.
ג'רי בראון מושל קלפיורניה עשה את הבלתי אפשרי והעביר תוכנית לאיזון התקציב הכוללת עליית מסים. אל תספידו את קליפורניה כל כך מהר.

עוד כמה וכמה קטיושות איראן תקנה לחזבאלה מהכסף שתקבל מהגז הטבעי שישמש לייצור חשמל להחזיק את הסרברים שיכילו את כל הפרשונויות על הבחירות הללו. ובכל זאת שתי נקודות קטנות:
1. בניגוד לכל מה שיאמרו לכם, התוצאה הזו היתה די צפויה לאור הנתונים הכלכליים והעובדה שאובמה נשיא מכהן. לקמפיין טוב (של אובמה) יש השפעה די קטנה.
2. רומני זכה ב59% מקולות הלבנים. בפעם הקודמת שמישהו זכה באחוז כזה, זה היה ג'ורג' בוש האב שזכה בנצחון סוחף על דוקאקיס ב1988. זו כבר לא אותה אמריקה כמו של 88, ובמצב שבו הדמוקרט זוכה ב95% מקולות השחורים, 71% מקולות ההיספניים, 60% מקולות הנשים והצעירים, לרפובליקנים יהיה קשה יותר ויותר לנצח בבחירות כלליות. הימין האמריקאי הנשען בעיקר על גברים לבנים מבוגרים זועמים נראה היום כמו מפא"י של 77, שרוצה להחליף את העם.
3. בהקשר הזה, זה היה צריך להיות לילה קשה במיוחד לצופי פוקס, כאשר המציאות האלטרנטיבית שבנו להם פתאום התנגשה עם המציאות האמתית. רגע הזוי במיוחד בהקשר הזה היה כאשר קרל רוב, שתפקד כפרשן בפוקס (שזה כשלעצמו הזוי, בהנתן שרוב ניהל גם סופר-פאק שהשקיעה מאות מליוני דולרים נגד אובמה) התווכח בשידור חי עם צוות הסוקרים של פוקס עצמם, לאחר שאלה הכריזו על אוהיו לטובת אובמה. דיסוננס קוגנטיבי הוא כח חזק.
4. ועוד מנצח גדול של אתמול: נייט סילבר. בשבועיים האחרונים סליבר זכה לקיתונות של ביקורת מהימין על כך שהמודל שלו מוטה. סילבר (ואנשי המודלים באופן כללי) נצחו ובגדול. המודל של סילבר חזה בדיוק מושלם את התוצאות של כל המדינות. בנסוי הפופריאני המצויין שהיה כאן (ראו הסבר כאן) לגבי אנשי המספרים לעומת הפרשנים הפוליטיים שמסתמכים על תחושות בטן (והיו לא מעט כאלה שעוד אתמול בבוקר אמרו ש"משהו בבטן שלהם אומר להם שלרומני יהיה לילה טוב ממה שמעריכים") אנשים המספרים נצחו. וזו כמובן שמחה גדולה ומכופלת.

תוצאות, חברים

עדכון: 6:13 בבוקר. ברק אובמה ניצח
---------------------------------------

לפני 8 שנים אבי ואני ערכנו את מסיבת הבחירות הראשונה שלנו. תחילת הערב נראה טוב. נראה היה מההתיחסות ברשתות שיש אפשרות שקרי הולך לנצח (בדיעבד, מסתבר שסקרי יום הבחירות בפלורידה היו קצת יותר דמקורטים מהאלקטורט); אמנם לא הכריזו על תוצאה של אף מדינה חשובה באמת, אבל עדיין היתה אופטימיות באויר.
ואז פתאום אבי אומר לי: אור, משהו לא בסדר. מה הבעיה? אמרתי, הנה, הולכים להכריז על פנסילבניה לקרי, הכל מצויין. לא, אמר אבי, משהו קורה. כבר יותר מחצי שעה שאף דמוקרטי לא מתראיין, הם קיבלו איזה מידע חדש.
בדיעבד מתברר שבדיוק אז החלו לזרום תוצאות אמת מאיזור "מסדרון I-4", הרצף העירוני מסביב לכביש I-4 שמחבר בין טמפה דרך אורלנדו לדייטונה ביץ' באמצע פלורידה ומהווה את איזור המפתח המתנדנד במדינה, והתוצאות האלה היו יותר רפובליקאיות מהסקרים. הסוף, כמובן, ידוע.
אני לא מתיימר לאפילו חצי מהמקצוענות של אבי. אז לא אביא הערב שום הערכות מלומדות או ניחושים. רק עדכונים קצרים עד שנדע מי מנצח. חוץ מזה, בטח בכל מקרה אך אחד מכם לא קורא בשידור חי, אז זה יותר למען ההסטוריה. ואולי גם אצליח לעמוד בסטנדרט של פסיקת ביהמ"ש העליון על חוק הבריאות ובחירת פול ראיין. ולשם השלמת התמונה: בתחילת הדרך הערכתי שאובמה ינצח ב7%, ובקיץ עדכנתי מחדש להעריך שאובמה ינצח ב2-3%. וזו היתה הערכתי מאז ועד היום. נחכה הערב ונראה.

וקצת דיווחי צבע: במידה מסויימת האינטנסיביות של הבחירות הרבה פחות משמעותית ברחוב ממה שהיינו רגילים בארץ. בלאס וגאס, נוודה - שנחשבת מדינה מתנדנדת אחרי הכל - רואים שלטי מועמדים פה ושם ופרסומות בטלויזיה, אבל אם אתה לא מתחבר לפוליטיקה (למשל, בצפיית חדשות) הם יכולות לעבור לגמרי מעל לראשך. ואיפה שאני עכשיו, ליד סן דייגו (למעשה, בלה-הוייה, עיירה שבה יש למיט רומני בית, ובו מעלית למכוניות), בכלל זה לא מורגש ברחוב.
מאידך, ברדיו ובטלויזיה הבחירות השתלטו לחלוטין, ובין האנשים, בניגוד למיתוס על אמריקה משנות ה80, הרבה יותר אנשים מדברים על פוליטיקה - החל בבחור בהשכרת הרכב וכלה בדיבורים במשרד.
והכי יפה לראות, שבדיבורי יום הבחירות עצמו יש להם ממש גאווה בדמוקרטיה שלהם. גם בישראל אני מרגיש בזה ביום הבחירות, וזה מרגש לראות בכל מקום.

טוב, לעסק. נשתמש בפוסט הזה כדי לחנוך שיפור טכנולוגי: live blog. (אני יודע, אני צריך לעבור לוורדפרס. אבל בינתיים זה מה שיש ועם זה ננצח)

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

סקירה ותחזית

שלושה ימים לפני יום הבחירות, הגיע הזמן לסקירה אחרונה של המצב ולתחזית.

תחילה לסקירה: פרישת שלושת הנרטיבים שתיארתי בשבוע שעבר התפתחה במקצת: 
אנשי המודלים נשארים בשלהם: אובמה ינצח ב2-3%. סכויי הנצחון של אובמה במודלים השונים עולים מיום ליום מכיוון שהסקרים במדינות השונות נשארים פחות או יותר זהים והזמן שנותר למיט רומני לסגור את הפער הולך ואוזל; כרגע נייט סילבר חוזה נצחון לאובמה בסכוי של 81%; סאם וונג חוזה נצחון לאובמה בסכוי 96% וכד'. 
הסקרים הארצים זזו קצת לכיוון אובמה, וכרגע ממוצע הסקרים של realclearpolitics הוא יתרון של 0.3% לאובמה
והפרשנים? רובם עברו למצב של על הגדר, טוענים שאלה בחירות כל כך צמודות שאי אפשר לצפות מה יהיה, ושיכול להיות לילה ארוך. היו עימנו! (האם זה קשור לעובדה שהמתח הזה יביא יותר טראפיק לטורים של אותם פרשנים עצמם? לא! די!).
הקמפיינים מציירים תמונות מציאות הפוכות כמעט: הנראטיב של קמפיין אובמה הוא: אנחנו מנצחים בכל המדינות המתנדנדות. הקמפיין של רומני טוען: מה פתאום. לרומני יש מומנטום אדיר והוא עומד לנצח. פרשנים מהאקו-צ'יימבר הימני כמו דיק מוריס וקרל רוב מחרים מחזיקים אחריהם בפרשנויות מפורכות לחלוטין (מוריס) או רק חלקית (רוב) שמסבירות למה רומני עומד לנצח; למעשה, טוען קמפיין רומני, המומנטום שלנו כה משמעותי שהקמפיין משקיע במדינות שעד כה נחשבו דמוקרטיות בטוחות כמו פנסילבניה, מישיגן ומינסוטה. עונים בשיקגו: זה בלוף.

נחיה ונראה. ביום רביעי בבוקר כולם יהיו חכמים יותר.

ולספורט האמיתי: מה ההערכה שלי? 
אני מאמין במספרים ולכן הולך עם אנשי המודלים. הניחוש שלי הוא - כמו שהיה לאורך כל הקמפיין - שאובמה ינצח ב2-3% מכלל הקולות. 
המדינות הבאות ילכו לאובמה: מיין (4), ניו המפשייר (4), ורמונט (3), מסצ'וסטס (11) רוד איילנד (4), קונטיקט (7), ניו יורק (29), ניו ג'רזי (14), פנסילבניה (20), מרילנד (10), דלוור (3), וושינגטון די. סי (3), אוהיו (18), מישיגן (16), ויסקונסין (10), אילינוי (20), מינסוטה (10), איווה (10), קולורדו (9), ניו מקסיקו (5), נוודה (6), וושינגטון (12), אורגון (7), קליפורניה (55), הוואי (4). סה"כ 294 אלקטורים מול 244 לרומני.

בסנט, שבו בתחילת הדרך נראה היה שהרפובליקאים הולכים להשיג בקלות את ארבעת המושבים שהם צריכים כדי להשיג את הרוב, הניחוש שלי הוא כי הדמוקרטים שווקא ירחיבו את הרוב שלהם ל54-46: הרפובליקאים הולכים להשיג את המושבים של נברסקה וצפון דקוטה, אבל מאידך הדמוקרטים הולכים לנצח את המושבים של מסצ'וסטס (המירוץ בין אליזבת' וורן לסקוט בראון היה מהמרתקים בסיבוב הזה), מיין (שם אנגוס קינג העצמאי עומד לנצח אבל כולם מעריכים שיצטרף לדמוקרטים) ואידיאנה (מושב שהיה אמור ללכת בקלות לרפובליקאים, אבל בפריימריז הם הדיחו את הסנטור המכהן דיק לוגר והחליפו אותו במועמד אולטרא-ימני, שלפני כשבועיים ציין בעימות שלתפיסתו אסור לבצע הפלה גם במקרה של אונס כי גם במקרה זה זה מה שאלוהים רצה. או כמו שאומר האומן הידוע בכנויו אלנה קגן - שהוא דווקא תומך רפובליקאים נלהב: היתה יכולה להיות לרפולביקאים שנה מצויינת אם הם לא היו מתעקשים לתמוך באונס).

בבית הנבחרים באמת אני לא מספיק עוקב, אבל כולם - כולל כל הפרשנים והמודלים - מסכימים שהרפובליקאים ישמרו על הרוב שלהם, בעיקר כי שנוי גבולות המחוזות בעקבות המפקד של 2010, שאותו ערכו ברוב המדינות ממשלים רפובליקאים, שינה את הגבולות בצורה שמאוד מיטיבה עם הצד הרפובליקאי.

זהו. נתראה ביום שלישי בלילה.