בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

רשימות

כמה מחשבות בעקבות התוצאות היום ובכלל.

1. הפייסבוק שלי מלא נהי ובהי על מפלגת העבודה: זה לא מרוצה שX נכנס, וההוא לא מרוצה שY נכנסה, ובכלל ההם כועסים על יחימוביץ' שהיא לא שמאלנית מספיק. ואני חושב לעצמי שבטח כולם היו שמחים אם מפלגת העבודה היתה הופכת למפלגה טהרנית, שדבקה בכל הנוסחאות האידיאולוגיות השדופות ומתבססת על בסיס הולך ומצטמק של מצביעים. איזו מפלגה זה מזכיר לי? אה נכון! את המפלגה הרפובליקאית!
אז כדאי לזכור שמפלגת שלטון חייבת להיות, בהכרח, מפלגה של Big tent. מפלגה שיש בה מרחב אידיאולגי רחב, ושיש בה כמה דגלים, ושיש בה גיוון. לא רק כי ככה מנצחים בחירות, אלא כי ככה מנהיגים: מפלגת שלטון חייבת בסיס רחב בציבור, וכן, זה אומר שמפלגת העבודה צריכה ללכת יותר ימינה ממה שהיא נתפסה עד היום. זה לא כזה אסון, למעשה  אנחנו מבקרים את הרשימה הימנית של הליכוד בדיוק על כך שהיא מפנה עורף למרכז. זה לא אומר שכדאי שלא יהיו בה קולות של שמאל מדיני כלל - אחרי הכל, אני הצבעתי לכאלה - אבל כאלה נבחרו לא מעט היום. (אישתון סיכם זאת יותר טוב ממני בפוסט הזה אליו הופניתי דרך שירה.
2. אז בפרט, אני מרוצה מאוד מהרשימה שנבחרה. נכון, אם הייתי בוחר את רשימת חלומותי, כנראה שיש כמה אנשים שנכנסו שלא היו בה (האם שמעתי את השם עמיר פרץ? ופואד?) ומאידך כמה שהייתי שמח שיהיו במקום גבוה יותר, אבל בחשבון כולל, יצאה רשימה מרשימה למדי, הן מבחינת רמת האנשים והן מבחינת האידיאולוגיה שהם מייצגים. היחידה אולי שיש לי בעיה אמיתית עם עצם כניסתה לרשימה היא מרב מיכאלי בשל אמירתה על סרבנות, אבל בשמיעת הראיון זה נראה יותר כמו אמירה דמי-פמינסטית מאשר קריאה שקולה לסרבנות (שמו שלמשל מציג פייגלין, מקום 14 בליכוד להזכירכם) ואני מאוד מקווה שתחזור בה ממנה.
3. הנושא הנוסף שמוקדש לו הרבה יותר מדי Disp space בוורדפרס ובבלוגר ובאתרי עיתונים הוא האם שלי יחימוביץ' תיכנס או לא תכנס לממשלה, בפרט עיתונאים רבים כה מתוסכלים שהיא לא אמרה את מילות הקסם "אני לא אכנס לממשלת נתניהו" (אלא רק משפט מקביל) והסיקו מכך שהיא בהכרח רוצה להכנס לממשלה. אני לעומת זאת משוכנע שהיא לא תכנס לממשלה, ושאם כן זה לא כל כך נורא, ואני אסביר: בניגוד לחלקים גדולים מדי של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, שלי יחימוביץ' וחלקים ניכרים מרשימת העובדה שנבחרה היום באו לפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה, ולא חיפשו אג'נדה כדי להצדיק את קיומם הפוליטי. הם - כמו הסנטורים הדמוקרטים שברק אובמה נאלץ להזכיר להם למה באו לוושינגטון לפני ההצבעה על רפורמת הבריאות שלו - באו לעשות משהו, לקדם מדיניות מסויימת. ולכן אני משוכנע שיחימוביץ' לא תכנס לממשלה אם לא תהיה לה יכולת משמעותית להשפיע על תחומי המדיניות שמעניינים אותה; היא לא תכנס כדי להיות השרה לענייני מיעוטים, היא תכנס כדי להיות שרת האוצר. ונתניהו בחיים לא יתן לה את תיק האוצר, מכיוון שגם נתניהו בפוליטיקה כדי לקדם אג'נדה (של שמירה על הסטטוס קוו המדיני וכדי לקדם תפיסה פרימיטיבית של קפיטליזם בתחום הכלכלי, כזו המתיחסת רק לצמצום הממשלה ולא לשאר המרכיבים החיוניים לשוק חופשי כמו אמון, גמישות תעסוקתית, תחרות חופשית וכד'.  אבל זו גם אג'נדה). אז למה יחימוביץ' לא מתחייבת שלא תיכנס? כי למה שתתחיב? אולי יהיה תיקו גושי ואז לא תהיה לביבי ברירה אלא להציע לה ממשלה פריטטית או כמעט פריטטית? ואז למה שלא תיכנס?
וכאן אנחנו מגיעים לעניין הנגזר מכך, והוא בניית אלטרנטיבה. הדילול המוחלט במשמעות האג'נדה של מפלגות בישראל של העשור האחרון, והנתק המוחלט בין מה שמפלגות כביכול עומדות מאחוריו לבין מה שהן מבצעות בשטח (הליכוד של אעריק שרון ביצע את ההתנתקות. העבודה לא השפיעה בשום דרך על כיוון המדינה למרות שישבה בממשלה, ישראל ביתנו התחיבה שוב ושוב התחיבויות כמו ברית הזוגיות או שלילת אזרחות לערבים ולא ביצעה אותן, ועוד ועוד) גרמו לכך שיותר מדי בקלות קישרו בניית אלטרנטיבה לישיבה באופוזיציה. אבל כפי שהוכיחה ציפי לבני, אין ערך לישיבה באופוזיציה אם אין לך אג'נדה, וכפי שהוכיח המערך של שנות ה80, אפשר להיות אפוזיציה משמעותית ואף לזכות בבחירות גם אם היית חלק ממשלת אחדות במשך 6 שנים. הדרך לבניית אלטרנטיבה מתחילה קודם כל עם בניית אג'נדה והצעות מדיניות, ואח"כ ישיבה בממשלה או באופוזיציה לפי האג'נדה הזו, לא להיפך.
4. אם יש משהו בולט בכל הרשימות שנבנות לאחרונה זהו המהפך הדורי.  ברשימת העבודה החדשה יש 20% מתחת לגיל 35; עשרה יהיו ח"כים חדשים ושולשה שזו להם הכנסת השניה. חלק כמובן נובע מכך שהרשימה התרחבה, וכך בליכוד היו הרבה ח"כים חדשים בכנסת הנוכחית. אבל גם בליכוד, עיקר השנוי ברשימה לכנסת ה19 לא היה תזוזה ימינה אלא יותר היפלטות של ח"כים ותיקים (בגין, מרידור, איתן).
5. ומחשבה אחרונה על רשימת הליכוד. צודקים מגיני הליכוד שאומרים שבסך הכל (מלבד הסימובליות של פייגלין) הרשימה לא כל כך הימינה, שהרי כל מי שבמקום ריאלי היום הוא ח"כ מכהן; ועם כל הכבוד לso called "הדר" של בני בגין, שנפלט, הוא היה ועודנו ימני קיצוני. אלא שהיא הנותנת: רשימת הליכוד של הכנסת הזו היתה רשימה איומה, שעיקר פועלה (מלבד נסיונות לרצות את הטייקונים, למשל בנושא ועדת ששינסקי) היה לבוי שנאה ומדון פנימיים בתוך הציבור הישראלי. העובדה שרוב הח"כים האלה רוצים לקדם אג'נדה ימנית בשילוב העובדה שהאג'נדה הזו מתפרקת ברגע שהיא נפגשת עם המציאות ולכן הממשלה שבראשותם לא יכלה לקדם אותה, מביאה לכך שאת כל האנרגיה שלהם הם מפנים לחוקים שנועדו לסמן ולפגוע ב"סמולנים" - ע"ע חוק החרם, חוק העמותות, ועוד - כלומר, חוקים שאין להם ערך ממשי אלא רק ליבוי המחנאות והשנאה הפנימית. אבל בכך, בסך הכל, הם הולכים במורשתו הראויה של בגין, מי שבאחד מנאומי חייו - נאום הצ'צ'חים של ככר מלכי ישראל ב82 - לקח לו בדיוק שני משפטים לכנות את יריבו הפוליטיים גם נאצים וגם קומוניסטים.
6. ואיך ההתאמה של העדפותי עם התוצאות? המועמדים להם הצבעתי הגיעו למקומות: 2, 8, 11, 14, 16, 19, 24, 27, 28, 29, ועוד שניים שמתחת למקום 45. בקיצור, יש לי ממש אינטרס שהעבודה תפרוץ ותצליח לעלות לאיזור ה30 מנדטים. תמיד אפשר לקוות.

הערה טכנית: בניגוד לכוונה המקורית, אני כבר לא כותב על פוליטיקה ישראלית רק כאשר אני ממש מתעצבן (אם כי אני עדיין מקווה שאתם לא מוצאים את הרעיונות נדושים) אבל התוית "פינת נתן זהבי" נותרה התוית הרלוונטית. מאחר שלפלטפורמה המופלאה הזו אין יכולת (למיטב ידיעתי) להחליף תוית כך שהיא תשונה בכל הפוסטים, זו השקעה גדולה מדי עכישו לשנות. אז כך זה ישאר, והציבור מוזמן להציע שם של אישיות ציבורית עצבנית אחרת לפוסטים של רגעים קשים.

שבת שלום!

2 comments:

  1. פוסט מעולה, תודה.
    (תהיתי אם אני השירה שלה מגיע הקרדיט על ההפניה לפוסט , בעצם סטטוס מורחב, של אישתון)

    השבמחק