בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

פתאום באמצע החיים ג'ון מקיין

בקיץ 2010, לאחר סדרה של מקרי התאבדויות של נערים הומואים ונערות לסביות על רקע התעללות ברחבי ארה"ב, דן סאבאג', סופר ובעל טור, החל פרוייקט ששמו it gets better, בו הוא - לאחר מכן סדרת סלבריטאים ומנהיגים, ובשיאם הילרי קלינטון וברק אובמה - צילמו סרטונים ששודרו בטלויזיה וביו-טיוב תחת הכותרת "it gets better", ובהם הם מנסים להסביר לצעיר ההומוסקסואל המיואש שגם אם כעת המצב שלו נראה על הפנים, הוא משתפר כל הזמן וישתפר גם בעתיד ולכן שלא יאבד תקוה. באורח מקרי פחות או יותר באותו הזמן ברק אובמה השיג את אחד ההשיגים של הקדנציה הראשונה שלו, והוא ביטול מדיניות "Don't ask, don't tell" ששררה בצבא ארה"ב מאז שנות ה90, ולפיה באופן רשמי אסור להומוסקסואלים לשרת בצבא, אבל לא ישאלו אותם באופן יזום על נטייתם. עם זאת אם יתגלה שחייל הוא הומוסקסואל, או חיילת היא לסבית, הם ישוחררו לאלתר. אובמה ביטל את המדיניות בתמיכה ציבורית משמעותית, כחלק מהתהליך המהיר של שנוי במעמדה הציבורי של הקהילה הלהט"בית; אלא שכמה גורמים המשיכו להלחם בשיניים במהלך הזה, למרות שראשי הצבא, ורוב מכריע של החיילים והציבור תמכו בו. בראשם עמד ג'ון מקיין.
זו היתה הזדמנות מצויינת לג'ון סטוארט לעשות ממקיין צימעס:

(לינק כאן)
אתה מבין, אמר סטוארט למקיין: כרגע המצב שלך נראה לא טוב. אתה מתנגד לביטול don't ask, don't tell, וכל ראשי הצבא והחיילים מתננגדים לעמדתך. למעשה, אפילו אישתך מתנגדת. אבל אל תדאג, זה רק נהיה גרוע יותר: אתה תשאר בודד יותר ויותר ואז, יום אחד בעוד 20 שנה, כאשר יעשו סרט דוקמונטרי על קבלתה של הקהילה הלהט"בית בחברה, הדמות הזו של השמרן האנכרנויסטי שמתנגד לשנוי החברתי הבלתי נמנע, כמו ג'ון וואלאס מושל אלבמה בשנות ה60 שקבע: segregation now, segregation forever  - זה יהיה אתה.

אז זו היתה האסוציאציה שלי כשקראתי על שר הדתות בפועל בן דהאן ויוזמתו להקים סיירת שתקנוס בתי עסק שמכריזים על כשרותם מבלי שהם משלמים אתנן למנגנון הכשרות של הרבנות תמורת תעודה.

רציתי להביא לתועלת הציבור רשימת מסעדות כשרות ללא תעודה אבל לא מצאתי רשימה מסודרת. הכי קרוב יש בדף הפייסבוק הזה.

יום שני, 23 בדצמבר 2013

על השיעורים שלאחר ההרשעה

קצת פובליציסטים ואישי ציבור דתיים על פרשת מוטי אלון:

אורי אורבך:
גועל. הרב אלון, והערב-רב דרוקמן שלא מבין את הבעיה בלתת לו ללמד כאילו כלום, והקהל שמוחא כפיים, וכל תרבות הרבנים הזו שבטוחה כי הכל סחיר והכל מותר, ובלבד שזה "בהסכמה" וחוקי, וכל עוד לא הוכחה וכד'... כאילו כל המוסר והנורמות התרבותיות והאנושיות שלנו נקבעים רק על ידי החוק והתקנות ובשם החופש, ולא על ידי הגינות, צניעות ושכל ישר".
 הרב ישראל רוזן:
אישית אינני מתעניין בשיעורים גמרא וחסידות, ואפילו לא בשיחות מוסר. ואעפי"כ, למרות היותי 'מבחוץ', אני נוטל לעצמי את זכות הבעת עמדה כלפי האלילות הבל-תאומן הנרקמת בזירות אלו. מילא התלהבות של הזדהות תוך-כדי השיעור- המתבטאת בנפנופי ידים בעוז וצרחות בוקעות-שמים - אפשר עוד להכיל (ויש אומרים: גם להבין), אבל הערצה עד כדי סגידה וכריעת ברך, התמכרות, התמסרות ואף גרוע מכך - זה נשמע באזניי טירוף אלילי. משהו פרוע, מעין המתואר בתורה בקשר למחולות ופרכוסים סביב עגל הזהב: "וירא משה את העם כי פרוע הוא... לשמצה (שמות לב,כה)....מה שמתרחש כיום, גם במחוזותינו, מעלה אסוציאציות של אלילות 'בעל פעור' - "שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו" (רש"י במדבר כה,ג). מפעור-פרוע זה קצרה הדרך לחטא ההיצמדות נטולת הבושה לבנות מדין, שהרי אלילות ומין פרוע מהלכים יחדו.
 ח"כ שולי מועלם:
בעקבות פרסום גזר הדין של הרב מוטי אלון, פנתה היום ח"כ שולי מועל רפאלי לשר החינוך שי פירון, בבקשה למנוע מרבנים החשודים בפלילים ללמד במימון כספי ציבור.
"אני מוצאת לנכון לפנות אליך בנושא המטריד אותי ואת הציבור בישראל בכלל . בחודשים האחרונים מפורסמות חדשות לבקרים  ידיעות בתקשורת על רבנים החשודים בעבירות שונות מהעלמות מס, איום וסחיטה ועד לפגיעוות מיניות תוך ניצול יחסי מרות", כתבה מועלם.
היא כתבה כי "התופעה מטרידה שלא לומר מטרידה מאוד". מועלם ציינה כי היא "סומכת את ידי על גורמי האכיפה שיעשו את עבודתם נאמנה וכמובן שכל עוד אדם לא מורשע בדין עומדת לזכותו חזקת החפות". יחד עם זאת, מועלם קראה לפירון "להוציא הנחייה מפורשת ממשרדו אל הישיבות המקבלות מימון מתקציב המדינה ולקבוע  כי כל רב החשוד, לא כל שכן שהורשע, בעבירה קטנה כגדולה לא ימומנו שיעוריו מכספי הציבור הרחב. שכן, לא יתכן ובלתי נסבל שכספי המדינה יממנו שיעורים של רבנים החשודים בעבירה על חוקיה".
הרב שי פירון:
החברה הישראלית, ובעיקר הדתית לאומית, צריכה לעשות חשבון נפש בשאלה מי הם המודלים לחיקוי בחברה שלנו.
אני חושב שאתם ההורים צריכים לעזור לי להפוך את גיבורי התרבות שלנו לסופרים ואנשי רוח, לאנשים שמביאים איתם תוכן. הייתי שמח לשאול תלמידי ישיבה בני 17 האם הם מכירים את זוכי פרס הנובל דן שכטמן ועדה יונת ואהרון צ'חנובר. מערכת החינוך והחברה כולה צריכה לשאול מי אנחנו רוצים שיהיה מושא ההערצה של בנים ובנות בגיל כזה.
הרב פירון ציין כי הנחה את המורים בכל בתי הספר לעסוק בסוגיות מגדר, גבולות ויחסים:
הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי בתכנית ארוכה יותר. אני לא מתחמק מאחריות - זו אחריותי לדאוג לחברה מוסרית, ליברלית ויהודית יותר, ואני לוקח את האחריות במלוא הרצינות. זו המדינה שלנו והעתיד שלנו - אם נדבר אחרת, הילדים יהיו אחרת
דר לאה ויזל:
אולם, בהקשר חברתי – חינוכי רחב יותר, אין ספק שהפרשייה דורשת התייחסות. אין צורך להתייחס לפרטי המקרה הספציפי אף שבני הנוער שמעו אודותיו. יש להתרחק ממנו ולפתוח שיח בשאלה מי הן הדמויות להערצה? מה אנחנו מעריצים והאם אנחנו יודעים לשמור על חוש בקורת גם תחת 'שטיפת מוח' תרבותית? מי מעצב עבורנו את הדמויות לחיקוי? מה בדיוק גורם לבני נוער כה רבים לנהות אחרי רב זה או אחר? אלו צדדים באישיותו?עם אילו רבנים ראוי שנתיעץ? איזו אווירה מתאימה לנו ואיזו פחות? איפה אנו חשים נוח שיראו אותנו ואיפה לא? מדוע?  ועוד.  

----
כמובן, שיקרתי לכם קצת. כל נציגי הציבור המכובדים הללו ממלאים את פיהם מים לנוכח החרפה המוסרית בישית אור עציון, בה ממשיך ללמד הרב מוטי אלון, עברין מין סדרתי מורשע. הציטוטים האלה הם מפרשה אחרת, פרשת אייל גולן (שכשחושבים עליה יש בה קוי דמיון מדהימים למוטי אלון), בשנויים המתבקשים.
---
עדכון: אורי אורבך הואיל לדבר בנושא: "אני מאוד מכבד ומוקיר את הרב חיים דרוקמן, אבל אני סבור כי אין לאפשר לקיים שיעור במוסד חינוכי של מי שהורשע בעבירה כה חמורה". לא קרוב למלים הקשות שאמר על פרשת אייל גולן, אבל יותר טוב מכלום, שזה מה שאמרו כמעט כל שאר אישי הציבור מהמגזר.

יום שבת, 23 בנובמבר 2013

בזמן שלא שמתם לב

בשולי פרשת אייל גולן, הפריימריז בעבודה ומה לא חמקה מתחת לרדאר ידיעה שמשמעותה לפוליטיקה האמריקאית לא פחות מדרמטית: הפיליבסטר בסנאט בוטל, לפחות ביחס למנויים.
מקורו של הפיליבסטר בנוהג שאין להפסיק את הדיון בסנאט, ולכן סנטור יכול להמשיך ולדבר ובכך למשוך את הדיון בחוק לנצח. זה המקור לסנצות הידועות על פיליבסטר למשל מ"מר סמית' הולך לוושינגטון". אלא שלמעשה בעשורים האחרונים לא ממש היה צורך בכל ההצגה, די היה בכך שבנטור מודיע שהוא מתכוון לבצע פיליבסטר וזה היה נחשב כאילו מבוצע פיליבסטר. ואז נשאלת השאלה מה צריך לעשות כדי להפסיק את הדיון.
בתחילת ימי הרפובליקה, לא היתה שום דרך. באמצע המאה ה19 שונו כללי הסנט וניתן היה להפסיק את הדיון באופן מלאכותי ולהביא להצבעה ע"י תמיכה של שני שליש מהבית. בשנות ה60 של המאה ה20 שונו שוב הכללים והרף ירד ל60 סנטורים, וכך נשאר עד היום. אז מה קרה? עד שנות ה90, פיליבסטר היה מאוד מאוד נדיר. הדוגמה הבולטת היתה פיליבסטר של סנטורים דרומיים כנגד חוק זכויות האזרח ב1965, אבל זה היה יוצא מן הכלל. החל משנות ה90, עם עליית המפלגתיות ובעיקר עם כניסתם של דור סנטרוים שמקורו בדור חברי הקונגרס שנכנסו לקונגרס עם הגל של ניוט גי'נרגריץ' 1995, פיליבסטרים הפכו ליותר ויותר שכיחים, ובמושבי הקונגרס האחרונים הפכו לסנטרדט. למעשה, התוצאה היא שכל חוק או מנוי חייב תמיכה של 60 סנטורים, תסריט שלא ממש היה במוחם של מנסחי החוקה.
לגבי חוקים, נוצר מסלול עוקף, ששמו reconcilation, שדרכו ניתן להעביר את רוב החוקים. אבל מנויים נשארו תקועים. בימים אלה עומדים ומחכים לא פחות מ240 מנויי שופטים ולא מצליחים לעבור את משוכת 60 הסנטורים. הדמוקרטים, שיש להם רוב אבל קטן, הפכו מתוסכלים יותר ויותר עד שאתמול איבדו סוף סוף את סבלנותם ושינו את הכללים (שנוי הכללים דורש רק רוב של 51 סנטורים).
למה? יש כל מיני סיבות אבל הראשית מביניהם היא שברור כיום שלאחר שהרפובליקאים ביצעו את כל הצעדים הקיצוניים ביותר - עד כדי השבתת הממשל - כדי להשיג את מטרותיהם, די ברור שאם הם ישיגו רוב בשנט והפיליבסטר יעמוד בדרכם הם יבטלו אותו מידית. אז הדמוקרטים אמרו לעצמם, נבטל אותו בעצמנו לפחות נשיג כמה מנויים בינתיים.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

ובינתיים בגולדענע מדינע

נעלמתי למעט זמן בשל ביקור בארה"ב עם הגורמים המוסמכים. אני יכול לדווח אם כן, כמו שדיווח גלילי לטבנקין לאחר ביקורו הראשון של גלילי בארה"ב ב1960, ש"הקפיטליזם חי ונושם ולא מתכוון ללכת לשום מקום".
התזמון של הביקור אפשר גם להיות בארה"ב בזמן הבחירות. בחירות, תשאלו? והלא 2013, רק לפני שנה התקיימו בחירות? אלא שבארה"ב יש כידוע בחירות למשרות רבות ומשונות, ולמעשה בכל שנה ביום שלישי הראשון של נובמבר מתרחשות בחירות. בשנים המתחלקות ב4 בוחרים נשיא, בכל שנה זוגית בוחרים את כל בית הנבחרים ושליש מהסנט, אבל גם בשנים אי זוגיות ישנן כמה משרות שעומדות לבחירה. ובשנה ה1 מודולו 4 - למשל 2013 - המשרות הבכירות ביותר העומדות לבחירה הן מושלויות ניו-ג'רזי ווירג'יניה, וכן ראשות הערים של ערים גדולות רבות. ומכיוון שברמה הארצית זו עונת מלפפונים, כל מכורי הפוליטיקה האמריקאית נהנים לנבור שוב ושוב בתוצאות הבחירות הללו ולנחש מה הן אומרות לגבי העתיד. התשובה היא שבדרך כלל לא הרבה, אם כי הן יכולות לרמז על גל מסיבי אם גל כזה מתקרב, כפי שנצחונות הרפובליקאים ב2009 בוירג'יניה ובניו ג'רזי בישרו על הגל הימני שהביא לגל הרפובליקאי ב2010.
אז מה היה?
בניו ג'רזי המושל הרפובליקאי המכהן כריס כריסטי ניצח נצחון מוחץ (מעל 60% מהקולות). כריסטי מפרוסם בסגנונו הבוטה לפעמים ובעימותים הרבים שלו עם איגודי העובדים במגזר הציבורי במדינה, בעיקר ארגוני המורים; בנושאים תרבותים וחברתיים (הפלות, נישואי הומוסקסואלים וכד) הוא מנסה להמנע מלהתיחס כי עמדותיו בנושאים אלה, שהן ימניות אבל לא קיצוניות ברמה הלאומית, עדיין מאוד ימניות יחסית לניו-ג'רזי, מדינה כחולה למדי. בהתאם, בחירתו מחדש היא הישג מרשים לאור העובדה שניו ג'רזי היא מדינה כחולה כזו, והרחש סביב האפשרות שירוץ לנשיא השיאו, בהיותו מייצג לרפובליקאי שיכול להתקבל ברמה הלאומית. עם זאת, כדאי להזהר עם התחזיות. ראשית, לא כל מושל פופולארי ככל שיהיה במדינתו מוכן לפריימטיים, כפי שיוכיח ריק פרי. שנית, לרפובליקאי מתון מהחוף המזרחי קשה למדי להבחר בפריימריז, כפי שיוכיח רודי ג'וליאני (אם כי לא בלתי אפשרי, בעיקר אם המועמדים כנגדו חלשים מאוד, ויוכיח מיט רומני) ושלישית, בנושאי מדיניות הנוגעים לרמה הלאומית - גם נושאים תרבותיים וחברתיים אבל גם נושאים כלכליים כמו חוק הבריאות - כריסטי די חלש ומתחמק. כריסטי מושווה רבות לקלינטון, שבשנות ה90 גרר את המפלגה הדמוקרטית בעל כורחה ממש למרכז והצליח כך לזכות בנשיאות ולשבור את הגל הרפובליקאי מאז רייגן, אבל קלינטון גם הציג חזון ברור של מדיניות - גם שמאלית (ביטוח בריאות לכל, שהנסיון להעביר אותו כחוק בתחילת שנות ה90, הלא הוא הילריקייר, נכשל כשלון חרוץ) אבל מאידך גם ימנית, למשל רפורמה עמוקה במערכת הרווחה, או דרגלוציה של מערכת הבנקאות (מדיניות שבדיעבד כיום נראית מאוד מוטעית). כריסטי לא מציג בינתיים שום חזון שכזה, ובעיקר מציג את הדמות שלו. ובדרך כלל זה לא ממש מספיק.
המירוץ השני שבו דווקא יש משמעות רבה לנושאי מדיניות הוא לראשות העיר ניו יורק, בו נבחר המועמד הדמוקרטי ביל דה בלאזיו ברוב אדיר של 70% מהקולות. אז נכון שניו יורק דמוקרטית, ולא מפתיע שהדמוקרט זכה; ונכון שהמועמד הרפובליקאי שמולו היה חלש מאוד. אבל עדיין העיר נשלטה בידי ראש עיר רפובליקאי זה 20 שנה (שתי קדנציות ג'וליאני, ושלוש קדנציות בלומברג), ודה בלאזיו זכה ברוב בכל רובעי העיר, כולל בחלקים העשירים של מנהטן ובסטטן איילנד, המעוז הרפובליקאי בעיר. הוא ללא ספק זכה למנדט סוחף. ויש משמעות למנדט הזה: דה בלאזיו רץ עם מצע פרוגרסיבי שמאלי חריף ולא מתנצל. התמה של הקמפיין שלו היתה שניו יורק היא a tale of two cities, ובה אחוזון קטן של עשירים שחיים טוב ורובה המכריע של האוכלוסיה שבקושי שורדת. ניו יורק במצב נפלא, ודה בלאזיו הסכים עם כך, אם יש לך מספיק כסף, וצריך הרבה הרבה כסף כדי לחיות בה כראוי. דה בלאזיו הבטיח למשל להפסיק את המדיניות של stop and frisk, מדיניות שמאפשרת לשוטר לעצור חשוד ברחוב לחיפוש ללא הצגת חשד ספציפי; ב2012 נעצרו במסגרת המדיניות הזו יותר שחורים מאשר כלל מספר השחורים בעיר, מה שהביא את סטיבן קולבר להעלות את האפשרות שכנראה שחורים נוסעים בזמן מתקופות אחרות כדי להעצר. דה בלאזיו גם הבטיח להשקיע הרבה יותר בארבעת הרובעים מחוץ למנהטן. הבחירה של דה בלאזיו מעניינת מכיוון שהיא מעבדה לפרוגרסיביזם נוסח המאה ה21. ניו יורק עברה לשליטה רפובליקאית אחרי שבשנות ה80 היא היתה בשיאו של תהליך שקיעה ארוך ומתמשך, ויש חשש, בטח בקרב עשירי העיר, שהבעיות שפקדו אותה בשנות ה70 וה80, בראשן פשיעה והזנחה, יחזרו על עצמן. מאידך, רוב הערים בארה"ב זוכות כיום לפריחה מחודשת לאחר שנים של נטישתן לטובת הפרברים (זה גם קשור לעליית אחוז הבודדים או הזוגות ללא ילדים בחברה האמריקאית), ובהחלט יתכן שהירידה בפשיעה - שגם היא לא היתה מוגבלת לניו יורק - מקורה במקום אחר (למשל, כפי שטועני מחברי פריקונומיקס, בפסק הדין רו נ' וייד ב1973, שהפך הפלות לחוקיות וגרם לכך שרבים ממי שיהפכו לפושעים בשנות ה90 פשוט לא נולדו). השנים הקרובות יהיו מעבדה טובה לבחון את השאלה האם אפשר לשמור על השגשוג של העיר גם תוך כדי הפיכתה לשווינית יותר.
והמירוץ השלישי היה הכי מעניין לג'אנקים פולטיים, והוא בוירג'יניה. שם התמודד פרקליט המדינה הרפובליקאי קן קוצי'נלי - מהקצה המאוד מאוד ימני של המפה הפוליטית, מול טרי מקאוליף, מי שהיה יו"ר המפלגה הדמוקרטית, פעיל פוליטי שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית אלא תמיד פעל מאחורי הקלעים. שני המועמדים לא היו מועמדים טובים. קוצ'ינלי היה מאוד ימני, בעיקר לוירג'יניה ההולכת ומכחילה, בעוד שמקאוליף נתפס כפוליטיקאי חלקלק, על גבול המושחת, ועם קופת שרצים מכובדת בעברו. בסוף מקאוליף ניצח, אם כי נצחון קטן (3%). כל העולם הפוליטי מנסה לנתח מה זה אומר, האם זה מעיד על כך שהתדמית הרפובליקאית כל כך נפגעה שאפשרה למקאוליף לנצח? או מאידך שהיא לא כל כך נפגעה כמו שחושבים, שכן הנצחון היה דחוק למדי? אולי אם הממסד הרפובליקאי היה עוזר יותר לקוצ'ינלי הוא היה מנצח? מאידך אולי עם מועמד טוב יותר הדמוקרטים היו מנצחים נצחון סוחף?
האמת, שזה לא באמת אינדיקטיבי. אפשר להסיק כל מיני מסקנות אבל זה מירוץ אחד, ועם כל כף הרבה משתנים באמת קשה להסיק מסקנות גורפות. אבל מה שכן, השבח לאל, היה מירוץ מותח, והרי בשביל כאלה אנחנו כאן.

יום שני, 28 באוקטובר 2013

מבט שלישי ואחרון (?)

אחרי המבט הראשון של הראל והשני שלי, הייתי חייב עוד ויזואליזציה אחת ודי.
אז הנה התוצאות בכל שכונה, לפי קוד RGB: אחוז האדום מציין אתאחוז ההצבעה לברקת, ירוק את אחוז ההזבעה לליאון וכחול את אחוז ההצבעה לאפשטיין. מידת השקיפות / עכירות מציינת את אחוז ההצבעה מתוך בעלי זכות הבחירה.
הכתמים החומים - בקטמונים, בגילה, בקרית מנחם, בהר חומה - זה הסיפור של הבחירות הללו. אני מותיר את שאר הפרשנויות לחמשת הקוראים הנאמנים.

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

מבט שני על התוצאות בירושלים

כתבו כבר הרבה - מתומר פרסיקו ועד ניר חסון, מיוסי ורטר ועד שרי רוט - על תוצאות הבחירות בירושלים. ועדיין כמעט אף אחד לא מסתכל על המספרים, וחבל. בעצם אולי לא, כי ככה נותרו לי כמה מיתוסים לנפץ.
אז בהמשך לפוסט של הראל, לקחתי את תוצאות הבחירות לפי קלפיות ואמרתי לעצמי - למה לעשות עבודת סקריפטים ואלגוריתמיקה מתוחכמת, אם אפשר לעשות עבודה שחורה וחורנית?. אמרתי ועשיתי: חילקתי את הקלפיות לשכונות, לפי החלוקה הבאה:
כאשר השכונות הן:
1 נוה יעקב
2 פסגת זאב
3 בית חנינא
4 שועפאט
5 רמת שלמה
6 רמות
7 סנהדריה
8 רמות אשכול-גב צרפתית
9 רוממה
10 קרית בעלז
11 עזרת תורה-תל ארזה
12 מקור ברוך-גאולה
13 שמואל הנביא-בוכרים
14 מאה שערים
15 מוסררה
16 ואדי ג'וז-באב א-זהרה-מרכז העיר המזרחית
17 שייח ג'ראח
18 ראס אלעמוד
19 העיר העתיקה (ללא הרבוע היהודי)
20 הרובע היהודי
21 נחלאות-מרכז העיר
22 רחביה
23 טלביה-מושבות (מושבה גרמנית ומשובה יוונית)
24 גבעת חנניה (אבו טור היהודית, כולל ימין משה)
25 אבו-טור (הערבית)
26 תלפיות מזרח
27 ג'בל מוכבר
28 צור בחר
29 תלפיות
30 בקעה
31 קטמונים
32 קטמון הישנה
33 בית צפאפה
34 גילה
35 גבעת מרדכי
36 רמת שרת-מלחה-גבעת משואה
37 קרית מנחם-עיר גנים
38 קרית יובל
39 עין כרם
40 בית וגן
41 בית הכרם
42 הר נוף
43 מוצא
44 גבעת שאול
45 קרית משה
46 הר חומה
ואת השכונות חילקתי לארבעה גושים עיקריים:
ערבים:  בית חנינא, שועפאת, ואדי ג'וז-באב-א-זהרה-מרכז העיר המזרחית, שיח' ג'ראח, ראס אל עמוד, העיר העתיקה, אבו-טור, ג'בל מוכבר, צור בח'ר, בית צפאפה. ובמספרים: 3, 4, 16, 17, 18, 19, 25, 27, 28
חרדים: רמת שלמה, רמות, סנהדריה, רוממה, קרית בעלז, עזרת תורה-תל ארזה, מקור ברוך-גאולה, שמואל הנביא-שכונת הבוכרים, מאה שערים, מוסררה, הרובע היהודי, בית וגן, הר נוף, גבעת שאול. ובמספרים: 5-7, 9, 10-15, 20, 40, 42, 44
חילונים ודת"ל:
מרכז, כלומר גוש הבנוי העיקרי מנחלאות ועד תלפיות, בתוספת שכונות הרכס המערבי עד הר הרצל במערב. אלה באופן כללי השכונות העשירות יותר בעיר: נחלאות-מרכז העיר, רחביה, טלביה-מושבות, גבעת חנניה, תלפיות, בקעה, קטמון הישנה, קטמונים, גבעת מרדכי, בית הכרם, מוצא, עין כרם. ובמספרים: 21-24, 29-32, 35,41,43, 39, 41, 43, 45
פריפריה: גוש השכונות הדרום מערבי שנבנה בשנות ה50 ושכונות הלווין שנבנו החל משנות ה70: נווה יעקב, פסגת זאב, רמות אשכול-גבעה צרפתית, תלפיות מזרח, גילה, רמת שרת-מלחה-גבעת משואה, קרית מנחם-עיר גנים, קרית יובל, הר חומה. ובמספרים: 1, 2, 8, 26, 34, 36-38, 46.
החלוקה הזו לא מדוייקת לחלוטין. את רמות סיווגתי כחרדית ואת קרית יובל ורמת אשכול-גבעה צרפתית כחילונית, למרות שיש בהן מיעוט משמעותי מהמגזר האחר; זו תופעה שקיימת גם בשכונות אחרות. שכונות המרכז באופן כללי במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, אבל האוכלוסיה שלהן הרבה פחות הומוגנית משכונות בורגניות של ערים אחרות. זה לא הצפון הישן או אחוזה.  השיוך של בית הכרם וקרית משה לשכונות המרכז ולא הפריפריה הוא יותר סוציולוגי (מבחינת האכולוסיה שלהן, שהיא ממעמד סוציואקונומי גבוה) מאשר גיאוגרפי, ואת הקטמונים צרפתי אליהן בשל הג'נטריפיקציה המסיבית שהם עוברים בחודשים אלה. כמו כן יתכן שגבולות הקלפיות לא מדוייקים (שבקלפי בשכונה א יש כמה רחובות משכונה סמוכה). אבל זה נותן חלוקה סבירה.
אז מה זה נותן לנו?
בשכונות הערביות יש בערך 185,000 בעלי זכות בחירה (בז"ב), כ32% מבעלי זכות הבחירה. אבל הם לא מצביעים בכלל (בבחירות האלה נספרו רק 1,000 קולות בכל הקלפיות האלה) מסיבות מדיניות, ולכן למעשה המשחק משוחק בקרב המצביעים היהודים, כ390,000 בז"ב (אני לא נכנס לשאלה אם זה טוב או לא שהערבים לא מצביעים - זה רק עניין עובדתי). בשכונות החרדיות יש 140,000 בז"ב, כ36% מבזה"ב. יש עוד בערך 4% מהאוכלוסיה הכללית שהיא אוכלוסיה חרדית שמתגוררת בשכונות שסיווגתי כלא חרדיות (אגיע לזה עוד מעט). בשכונות המרכז 120,000 בז"ב ובפריפריה 130,00, כלומר פחות או יותר שווה.

אז מיתוס ראשון: אחוז ההצבעה.
הנרטיב הדרמטי ביותר שעלה מהבחירות האלה הוא הצניחה באחוז ההצבעה. אלא שזה לא ממש מדוייק. הנתון של משרד הפנים בסוף יום הבחירות, 36%, תוקן ל38% בסוף ספירת הקלפיות, ועלה ל39% לאחר ספירת קולות החיילים (ברקת טען מלכתחילה שאחוז ההצבעה יהיה 38% ומעלה הוא זוכה ל50% ומעלה. זה בדיוק מה שקרה). בנכוי הערבים, אחוז ההצבעה היה 56%, משמעותית יותר מהאחוז הארצי. אל תשמיצו את הירושלמים.

מיתוס שני: הצניחה באחוז ההצבעה מ2008.
ב2008 אחוז ההצבעה היה 43%, כלומר הירידה באחוז ההצבעה היתה של 4%. זו ירידה, אבל לא כל כך דרמטית, ולאור העובדה שב2008 היתה תחושת מלחמה אמיתית, והפעם פחות, זה לא כל כך מופרך. בחלוקה למגזרים, נראה שכמעט כל הירידה באה מהשכונות החילוניות והדת"ל: ייצוג החרדים במועצת העיר עלה מ12 ל14, או מ40% ל45%, עליה שבדיוק מסתדרת מספרית אם משייכים את כל הירידה לשכונות החילוניות והדת"ל.

מיתוס שלישי: פער אחוזי ההצבעה.
אחוז ההצבעה בשכונות חילוניות ודת"ל לא כל כך נמוך מזה של החרדים. אחוז ההצבעה בשכונות המרכז היה 53%, בשכונות הפריפריה 51%, ובחרדיות 60%. נכון, זה פער, אבל לא כל כך מסיבי. בחלוקת מצביעים (ולא בעלי זכות בחירה), השכונות החרדיות מקבלות 40% (עוד 5% של החרדים באים מהשכונות הלא חרדיות) במקום 36%, כלומר פער אחוזי ההצבעה מעלה את הייצוג שלהם בעשירית. לא כל כך דרמטי כפי שאפשר היה לחשוב מהעיתונים.

מיתוס רביעי: אחידות המגזרים בעיר.
כולם מדברים על הפיצול בקול החרדי: ברקת (ויעוציו החרדיים, בהם כמתסבר בן דוד רחוק שלי) הצליחו להשיג נייטרליות של שתי קבוצות: החסידויות הגדולות ופלג אוירבך של הליטאים. ברקת יכול היה לנצח אגב רק עם אחד מהגורמים הללו: אפשטיין לבדו  (7000 קולות) או החסידויות הגדולות לבדן (5,000-10,000 קולות לפי ההערכות) לא יכלו לסגור את פער 16,000 הקולות לטובת ברקת. אבל אם היה פיצול חרדי, והירידה באחוז ההצבעה החילוני-דת"ל לא כל כך משמעותית, למה ברקת ניצח בהפרש קטן מהמצופה? כאן מתחבאת תמיכה בליאון בשכונות הלא חרדיות שכולם פספסו:
20% בשכונות המרכז, 29% אחוז בפריפריה. 8.3% מתוכם נובעים מחרדים בשכונות האלה (כאמור, 5% הקולות לרשימות חרדיות משכונות לא חרדיות), השאר - 12% בשכונות המרכז, 20% בפריפריה - תמיכה *לא חרדית* בליאון. לא אנשים שלא הצביעו, אלא הצביעו לליאון.
רואים זאת גם בפירוק לשכונות:

לסיכום: ב1993 אהוד אולמרט, במהלך שבישר את העתיד לבוא ברמה הארצית, המציא את קואליצית המיעוטים בירושלים: קולות ליכוד שמשלימים את הבלוק החרדי לרוב מוצק למדי. אז, וביתר שאת ב98, זה היה נראה כמהלך בלתי הפיך, שממנו אין דרך חזרה. הבחירות לאחר מכן - הן ב2003 והן ב2008 - היו יותר בוטות במגזריות שלהן, שכן המועמד היה חרדי. לפני שלושה ימים ניסה ליאון לשחזר את הישגו של אולמרט - הישג שב93  ובעיקר ב98 נראה בלתי נמנע. ליאון נכשל. נכון, הוא היה מועמד גרוע, אבל עמדו מאחוריו הכוחות הפוליטיים מהחזקים ביותר בפוליטיקה הארצית, כולל תמיכה של מפלגת השלטון ושל מי שנחשב עד לפני כמה חודשים בודאות ראש הממשלה הבא (מה שלא היה לאולמרט ב93). עם כל האכזבה מההישג הנמוך מהמצופה, זה עדיין הישג אדיר של ברקת, שעמד לחלוטין לבד והתמיכה בו היא כזו שבנה בעצמו. יש עוד כל מיני הבדלים (ברקת היה ראש עיר מכהן ומוצלח סך הכל, טדי ב93 היה כבר זקן ונראה אוברבוטל, אם כי היה מיתולוגי וזכה לתמיכה ארצית של מי שהיתה אז מפלגת השלטון) אבל הם די מבטלים זה את זה. מעבר לכך עצם העובדה שליברמן ודרעי נזקקו לבסוף למועמד נוראי נבע מעוצמה של ברקת - הם פנו למועמד אחר מועמד מהליגה הלאומית (רובי ריבלין, צחי הנגבי, מור יוסף) וזכו לשלילה. בפוליטיקה האמריקאית האינדיקציה הראשונה לרוח שהבחירות הבאות נושבות לכיוונה היא ביכולת של המפלגות לגייס מועמדים טובים. 

ואנקדוטלית: הבחירות האלו הם דוגמה מדהימה למצבו של הציבור הדתי בעיר. המפד"ל התרסקה והכניסה נציג אחד למועצה (לפי ההערכות הציבור הדתי הוא חצי מהציבור הלא חרדי בעיר, כלומר יש פוטנציאל של 7-8 מנדטים). נותרו או רשימת קינג - רשימה ברוח ימנית יותר מהאיחוד הלאומי, על גבול הכהניסטית (אני יודע, יש תככים פנימיים בסניף המפדל שהביאו לפילוג ולכך שפלג אחד הלך עם קינג. אבל עצם זה שהם התחברו עם קינג מעיד שהמצביעים מקבלים את זה) ויש את הליברלים - שמצביעיהם מתחלקים בין הרשימות הליברליות בעיר (ברקת, התעוררות, ירושלמים, מרצ). והדרך הטובה ביותר לראות זאת היא בתוצאות של קטמון הישנה - לב ביצת "סרוגים" - שנראות כמעט זהות לאלה של בית הכרם, השכונה החילונית ביותר בעיר, ושונות בצורה מובהקת מקרית משה, שכונה דתית-חרד"לית מובהקת.
(אם אתם רוצים הסבר על הרשימות, יש כאן)
יש עוד המון גרפים יפים לעשות, אולי בהמשך. אבל כרגע שבת בפתח ויש לי קיבוץ להגיע אליו. שבת שלום.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

מבט ראשון אל תוצאות ההצבעה בירושלים

הבוקר שאחרי הבחירות לרשויות המקומיות מאפשר לנו להתחיל בניתוח ההצבעה בירושלים.

הנתון המיידי הזמין לנו  הוא שיעור ההצבעה בכל קלפי. להלן מפה המציגה את שיעורי ההצבעה ב-767 הקלפיות שעבורן יש לנו נתונים. סקאלת הצבעים נעה מכחול כהה (שיעורי הצבעה של 20 אחוז או פחות) ועד אדום כהה (שיעור הצבעה של 85 אחוז ויותר).

אחוז ההצבעה הממוצע על פני הקלפיות הוא 46.96, החציון 52.51, האחוזון ה-25 הוא 40.57 (קרי ברבע מהקלפיות שיעור ההצבעה היה פחות מזה) והאחוזון ה-75 הוא 62.36.

הקלפיות ממופות על המפה לפי קואורדינטות שחישב הרב גוגל ותיקן ושיפר בעל הבלוג אור קרויזר, ותודתי נתונה לו על כך ועל האפשרות לפרסם כאן. כאשר יש כמה קלפיות באותו מקום, הנקודות מופיעות במעגל שמרכזו הוא במיקום הקלפי. המפה לקוחה מפרוייקט openstreetmap.org.


ניתוח זריז של המפה מראה כי שיעורי ההצבעה אצל החרדים היו גבוהים מאשר במגזר הלא-חרדי, ואפסיים במגזר הערבי. כל זה לא מפתיע. יותר מפתיע לגלות שיעורי הצבעה גבוהים יחסית בקרית יובל ובבית הכרם, ושונות גדולה מאוד באחוזי ההצבעה בין השכונות החרדיות: נמוכים יחסית במאה שערים וסביבותיה וגבוהים במיוחד ברמת שלמה. יש אתרים כמו למשל בשכונת פת שבהם יש שונות גבוהה בין קלפיות באותו אתר ממש.

נוסיף עכשיו מפות שמראות היכן הצביעו לכמה מהרשימות החשובות בעיר. כאן מייצג הגודל של כל עיגול את מספר המצביעים האבסולוטי לרשימה.

דגל התורה
הצבעה מובהקת בשכונות החרדיות בלבד. אפשר להבחין בכיסי תמיכה מסויימים בשכונות שבתהליכי שינויים דמוגרפיים כמו קרית יובל.
התעוררות
 פיזור די אחיד בשכונות הלא-חרדיות.

ירושלמים
 חזקים בעיקר בשכונות דרום-מזרח העיר, תמיכה חלשה למשל בפסגת זאב ובקרית יובל.

מרצ העבודה
שס
 תמיכה די חזקה הן בשכונות החרדיות והן בשכונות הקצה.
ירושלים תצליח
 פיזור די אחיד בשכונות הלא-חרדיות.
פסגת זאב על המפה

בני תורה

ירושלים מאוחדת (שקדי קינג)
 חזקים בקרית משה, בגבעת מרדכי ובהר חומה. וכך גם הבית היהודי שלהלן.

הבית היהודי
הליכוד
לא חזקים במיוחד בשום שכונה. יותר ייצוג בדרום העיר.

שכונות ועסקים
חזקים בגילה.

ואם תהיתם איפה וממי בדיוק קיבל משה ליאון את התמיכה בו, ומה הייתה מידת התמיכה בברקת בשכונות החרדיות, ומי זה לעזאזל חיים אפשטיין ואיפה בסיס התמיכה שלו, המפות שלהלן מסבירות הכל.
אפשטיין. תמיכה אפסית בשכונות לא חרדיות.

ניר ברקת
משה ליאון
תמיכה לא מבוטלת בקרית יובל, בהר חומה, בפסגת זאב, בשכונת פת ועוד.

כולם ביחד. הכי יפה, ואפשר לראות בכל קלפי מי הכי גדול.
-----------------------------
אור: ואם יורשה לי מעט קידום עצמי חסר בושה, כאן שני הגרוש שלי.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

יום הבוחר

מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מצרף פוסט כמתנה לחתונה, אבל הזוג הצעיר אתגר אותי לכתוב פוסט ראוי לשמו לגבי למי כדאי להצביע בבחירות בירושלים, ואין דבר משמח יותר מלמלא בקשה של זוג מתחתן. אז לעבודה.

בואו נתחיל ממה אני חושב צריכים להיות הנושאים הרלוונטיים לבחירה.
הנושא הראשון והמשמעותי מכולם הוא צביון העיר - חיזוק חלקה החילוני והדת"ל של ירושלים. (אני לא אוהב ששמים את השם "פלורליסטי". בואו לא נתחכם ונקרא לדברים מה שהם). זה נושא שראש העיר והסיעות יכולות לעשות בו הרבה - הקצאת משאבי עיריה, הקצאת קרקעות, איחוד או פיצול מנהלים קהילתיים, פתיחה או סגירה של עסקים בשבת, סגירת רחובות בשבת, כל הג'אז הזה.
אחר כך עניין השחיתות: העיריה כשלעצמה מגלגלת הרבה כסף, והחלטותיה בענייני קרקעות יכולים להפוך עני למליונר. זה פוטנציאל אדיר לשחיתות, שמשפט הולילנד המתנהל כעת מוכיח שלא נשאר רק על הנייר.
אחר כך יש נושאים שלראש העיר ולעיריה יש השפעה רבה עליהם: חינוך, נקיון, פארקים, כבישים, תרבות.
אחר כך יש נושאים שלראש העיר ולעיריה יכולה להיות השפעה עליהם, אבל אלה נושאים גדולים שחלק ניכר מההתמודדות איתם היא ברמה הממשלתית, אם בכלל, וההשפעה של ראש העיר והעיריה היא מוגבלת. אלה בעיקר תעסוקה, דיור ותחבורה ציבורית.
ואחרון העניין המדיני. את ההחלטות המדיניות על ירושלים לא יקבלו בעיריה, יקבלו בממשלה. אם רוצים להצביע למען התהליך המדיני, בשביל זה יש בחירות לכנסת, שכן שם יקבע מצבה המדיני של מזרח העיר והריבונות על תושביה. מצד שני, בתחום השירות לתושבי מזרח העיר, אין כמעט הבדל בין כל השחקנים במגרש (חוץ מהימין הקיצוני בו אגע בהמשך).
אז למה הנושא בכלל נמצא כאן ולא נעלם לחלוטין? מכיוון שיש רשימות בימין היותר קיצוני שהנושא העיקרי שלהן הוא חרחור ריב עם ערביי מזרח העיר, וזה כן פוסל אותן בעיני. אבל מעבר לכך, העניין המדיני חסר ערך בעיני בבחירות האלה.

בפתק הצהוב אני מניח שזה די ברור מאיליו. דרעיברמן, ומועמד המריונטה שלהם משה ליאון (שכמסתבר, עדיין חושב ללכת לסרטים באדיסון ולא בסמדר) הם ההגדרה המילונאית לציר הרשע בשני הנושאים הראשונים. מאידך, הגם שאני לא מסכים עם ניר ברקת בכל נושא, אני חושב שהכהונה שלו היתה הצלחה כבירה. ראשית, לפני חמש שנים, התחושה בירשולים היתה של "האחרון שעוזב שיכבה את האור". מלבד ההשיגים הברורים בתחום בשנים האחרונות - פתיחת חניון קרתא למשל, או העובדה שסגירת רחובות בשבת נשארה זכרות רחוק משנות ה90 - המספרים מדברים בעד עצמם. ההגירה השלילית הלא-חרדית נבלמה (החרדית דווקא בעליה, כי מחירי הדיור בעיר מחוץ להישג ידם של זוגות חרדים צעירים רבים), ולראשונה יש גם עליה בכמות הילדים בכיתות א' של בתי הספר הממלכתיים וממלכתיים-דתיים בעיר. הציבור מצביע ברגליים. שנית, אין ספק שהוא ישר, והוא לא מחפש כסף או מקפצה פוליטית. ושלישית, איכות החיים בירושלים - בחינוך, כבישים, נקיון ובעיקר תרבות - השתפרה משמעותית.

אז איפה כן מעניין? ברשימות למועצת העיר.

הרשימות החרדיות - מובן מאליו.
הליכוד-ביתנו היא דה פקטו רשימה של ישראל ביתנו (הליכוד כולו אצל ניר ברקת אבל נגיע לכך אחר כך), נפסל בענק על סעיף 2.
אריה קינג - נפסל על בסיס גזענות פשוטה.
הבית היהודי - רשימה די הזויה סך הכל. במשך החודשים האחרונים היתה מלחמת עולם בבית היהודי בירושלים בין המפד"ל הארצית לבין הסניף בירושלים. התוצאה היא שהרשימה הזו היא הרשימה שבנט הצניח ופעילי המפדל הירושלמים - בראשות שקדי ובתמיכה שקטה של זבולון אורלב - התאחדו עם הרשימה של קינג. התוצאה היא של זו נבלה וזו טרפה. הרשימה הישנה של המפד"ל היתה חברה משמעותית בקואליציות העירוניות של עידני אולמרט ולופוליאנסקי הקטסטרופליים, וזה כבר פוסל אותם. הרשימה החדשה היא אוסף של פעילים בלי שום נסיון או תוכנית לעיר. מסע הבחירות שלהם מדבר על חינוך, בלי שברור מה הם בכלל מתכננים לעשות בחינוך; בשלטי החוצות בכלל לא מופיעים המועמדים שלהם אלא שוב בנט ושקד (במאמר מוסגר: חברה, הגיע הזמן להרגע עם האגו-טריפ); בראשות הרשימה עומד דב קלמנוביץ, שהרקורד הציבורי העיקרי שלו הוא מאבק להעמקת תודעת הטרור ונפגעי הטרור בחברה הישראלית - ששיאו בהשוואת תנאי נפגעי טרור לחללי מלחמה - מאבק שכשלעצמו בעיני הוא שלילי ובכל מקרה לא רלוונטי למועצת העיר ירושלים; ואין בשום מקום שאני הצלחתי לראות איזשהו מצע או תוכנית.

גמלאים, עם אחד, אומץ לב, שכונות ועסקים - חבל על הקול שלכם. יום הבחירות הוא יום עבודה, אם אתם רוצים לזרוק קול, חבל להגיע לקלפי.
פסגת זאב - האמת שתתפלאו אבל יש להם נציג במועצת העיר הנוכחית. אממה - אני לא גר בפסגת זאב, ולכן הפקקים בצומת הגבעה הצרפתית הם לא הנושא שעומד בראש סדר היום שלי.
ירושלים תצליח - הרשימה של ברקת - האמת שהם לא אנשים רעים, אני לא פוסל את הרשימה. פשוט יש רשימות טובות יותר. בגדול הרשימה של ברקת מכילה בכל המקומות הראשונים אנשי ליכוד, והיא דה-פקטו רשימת הליכוד בעיר. מה שיותר בעייתי הוא שהם אנשי ניר ברקת, הם לא כח עצמאי שניר ברקת צריך להתחשב בו. ועם ההערכה שלי לניר ברקת, הוא מנסה להיות ראש עיר של קונצזוס; ומכיוון שיהיו מעל עשרה חברי מועצה חרדיים, צריך גם את הקונטרה שתמשוך את ברקת לכיוון סדר העדיפויות של הציבור הציוני, והרשימה שלו לא תעשה את זה.

נותרנו עם שלוש רשימות שבאות בחשבון: מרצ-עבודה, התעוררות וירושלמים.

מרצ-עבודה במקום השלישי בעיני. למעשה מדובר במרצ (שזה לא רע כשלעצמו, אני הצבעתי מרצ בבחירות הארציות) מכיוון שמפלגת העבודה למעשה נעלמה ברמה העירונית. מרצ היתה הכח החילוני העיקרי בשנות ה90 וה2000, אבל הם התעייפו. פפה אללו ומאיר מרגלית נמצאים שם כבר עשרות שנים, והם לא ממש הצליחו למנוע את ההדרדרות הגדולה של עידן לופוליאנסקי, ומאידך הגם שהם תרמו לרנסנס של השנים האחרונות, לא ראיתי תרומה דרמטית וייחודית. ברור שליבם במקום הנכון, ושהם שותפים למאבקים הנכונים; יש טענה - שלא יכולתי לבדוק - שחלק מהמאבקים בנושאי הדרת הנשים ניזומו ע"י לורה ורטון ואח"כ אחרים הצטרפו. ועדיין, זו העיקר נראית כמו רשימה עייפה, עם אותם פרצופים עייפים. בנוסף, ההתנהלות הפוליטית שלהם בירושלים איומה. החל בקמפיין הנפל של פפה אללו לראשות העיר, וכלה בקמפיין למועצה: הם זורקים סיסמאות של "לעצור את ההחרדות" מבלי שברור מה בכלל עשו או יעשו בנושא, והם מפיצים שקרים או לפחות חצאי אמיתות על מפלגות אחרות בטלפונים לבוחרים (למשל אלי, אבל גם לאחרים). זה כלשעצמו לא מאוד חשוב, וגם אחרים עושים את זה, אבל זה אינדיקטיבי מכיוון שאני באמת חושב שהרקורד שלהם פחות מרשים. ולבסוף ברמת המידע הכי פשוט: אין קישור פשוט באינטרנט של רשימת הישגים ושל תוכניות לעתיד. יכול להיות שיש בחומר כתוב אבל הנה אני, מצביע מתעניין, לא חיפשתי שעות אבל בכל זאת חיפשתי בשביל לכתוב את הפוסט הזה ולא מצאתי משהו ברור.

התעוררות. התעררות רצו עם ירושלמים (של רחל עזריה) בבחירות הקודמות וביחד הם היו הפתעה משמעותית (אני עדיין חייב התנצלות לניצן ששכנעתי אותה לא להצביע להם כי זה בזבוז קול, והתברר שטעיתי בענק). אחרי הבחירות הן נפרדו. יש להם הצלחות בכיס - למשל ארגון קבוצות רכישה של סטודנטים ובעיקר הם עמדו מאחורי הרבה מפעולות התרבות - אבל הם עולים על מרצ בעיני בעיקר מכיוון שיש להם מצע מסודר ומפורט, ונראה שהם השקיעו מחשבה משמעותית מה הם רוצים לעשות פה בחמש השנים הקרובות. חלק מהמצע קצת מקושקש, ובחלקו יכולת ההשפעה של חבר מועצה היא הרבה פחות ממה שהם מתארים - למשל בתעסוקה ובדיור. עם זאת חלקים לא מעטים מבוססים על דברים שהם באמת עשו בחמש שנים האחרונות. שלא לדבר על זה שהגורמים המוסמכים תומכים בהם. יש לי שלוש בעיות עיקריות איתם: האחת היא שנראה שהם קצת הגיעו משום מקום. לא שמעתי מהם הרבה בחמש השנים האחרונות, ואני צרכן חדשות יחסית מעוניין. שנית, סוציולוגית הם פונים יותר לסטודנטים וולרווקים, והם בעלי אופי חילוני מובהק יותר (בניגדו לחילוני ודתי-ליברלי). זה לגיטימי, אבל זה לא בדיוק תואם את סדר העדיפויות שלי, גם עכשיו ובעיקר בהמשך הקדנציה. ושלישית, שבתחום הכי חשוב לי - ציבון העיר - אני חושב שהם פחות אפקטיביים מהאלטרנטיבה.

ירושלמים - מכיוון שזו הסיעה שנותרה די ברור שזו הסיעה שאני תומך בה. נשים את המגרעות בהתחלה: די ברור שהסיעה היא one man show של רחל עזריה. יש בה עוד אנשים, ואנשים מרשימים למדי, אבל היא בפירוש מובילה באופן מובהק את הסיעה. מאידך, אין מי שכחיש שהיא בולדוזר. היא נכנסת לכל פרט ופרט בישיבות מועצה ובנושאים שחשובים לה מוסגלת לחמצוא את כל הפרצות והדרכים להביא לתוצאות. התוצאה היא שהסיעה עשתה רבות, אבל באוסף תחומים די אקלקטי. עניין אותה הדרת נשים, דת ועיר והגיל הרך, ולכן הם התעסקו בנושאים האלה ולא באחרים. אלא מאי? שזו רשימה שתואמת פחות או יותר את מה שחשוב לי. בתחום של דת ועיר - שהוא החשוב ביותר בעיני לבחירות האלה - אני חושב שלעזריה יש את הרקורד הכי משמעותי מבין הסיעות. היא נזרקה מהקואליציה של ברקת בגלל שהיא הדליפה לתושבי רמות על כוונה לאחד את המינהל הקהילתי (כיום יש מינהל קהילתי לרמות החילונית-ד"ל ומינהל אחר לרמות החרדית. איחוד שלהם יאיץ את ההחרדות) ובכך מנעה את האיחוד; היא הובילה בצורה די מובהקת עד בגצ את המאבק בהעלמת הנשים (כל הסיפור התחיל מהסירוב של כנען לשים תמונה שלה על אוטובוסים); והמלחמה הסיזיפית על הקצאות קרקעות ושאר מחטפים במועצת העיר, שהיא הבסיס למאבק בהתחרדות, תפורים עליה. גם הפעילות של הרב אהרון לייבוביץ' בנושאי כשרות בלי תעודה מוברכים בעיני. יש לה הישגים גם בתחום הגיל הרך - החודש ה11, צהרונים מסובסדים - אבל האמת היא שאלה נושאים שפחות חשובים לי ולכן פחות העמקתי בהם (אם כי עד סוף הקדנציה, מי יודע). יש לירושלמים גם מצע כאן, הוא פחות מפורט ונרחב מהתעוררות, אבל אם מכפילים ביחס של כוונות לביצוע של כל אחת מהתנועות, יש סכוי שיותר יתבצע על ידי ירושלמים. ולבסוף, יש עניין סוציולוגי: עזריה דתיה, אבל לא הייתם יודעים עליה מרחוק. זאת מכיוון שהיא בדיוק התוצר הקלאסי של הדתיות הירושלמית, ובדומה הרב ליבוביץ'. מלבד הקרבה האישית שלי לציבור הזה, אני חושב שהוא ציבור חיוני לשגשוג העיר. זה ציבור שירושלים היא המרכז שלו, ולכן הכוחות המובילים שלו נמצאים כאן; הרבה מהרנסנס של ירושלים בקדנציה האחרונה נבע משגשוגו של הציבור הדתי לאומי בעיר, ומחלקו הליברלי בפרט. זאת ועוד, אני חשוב שמהציבור הזה יכולות להגיע התפתחויות חיוביות ביהדות בכלל ובנושאי דת ומדינה בפרט; טרנד לימוד היהדות המשותף או החילוני התחיל בירושלים. הפמיניזם הדתי בארץ התחיל בירושלים. עזריה יכלה לצאת למאבק בהעלמתה מהאוטובוסים בדיוק מכיוון שהיא דתיה ואין לה התבטלות מול החרדים. יש תקוה שקיצוץ כנפיה של הרבנות יתחיל בירושלים. ומבחינתי ירושלמים הם כלי שיכול לקדם את התהליך הזה.
------------
עדכון 13.10:
קיבלתי כל מיני השלמות על הישגים שלא ציינתי. אני מוריד מתוכם את ההישגים מסוג "השגנו העלאת תקציב הX, התיק שהיינו ממונים עליו" מכיוון שראשית חלוקת התקציבים היא ברמת ראש העיר, ושנית בעיני חברת מועצה צריכה לדאוג לחלוקת התקציבים לפי סדר העדיפויות הראוי בעיניה, לאו דווקא להעלאת התקציב לתיק מסויים מכיוון שהיא ממונה עליו.
אז ככה:
התעוררות הביאה להכפלת הארנונה על דירות רפאים והעלאת ההשתתפות בתנועות נוער. הרשימה של התעוררות גם פחות חילונית מהרושם שיצרתי, חברים בה חנן רובין (במקום השני, כבוד לגדוד ארד) ואורלי ג'קסון כהן (במקום הששי, כבוד לאלומה) ששניהם דתיים. עדיין מהתרשמותי האשיית נושאי דת ועיר פחות מרכזיים באג'נדה שלהם.
רחל עזריה כשהיתה אחראית על המנהלים הקהילתיים פתחה לראשונה פעילויות למשפחות במנהלים בשבת (למרות שהיא אישית דתיה - שזה חוזר לנקודה שלי על דת ועיר ועל דתיים ליברלים.)

אם יש עוד עדכונים שהזנחתי - אשמח לתיקונים.
------------
בכל מקרה, לכו להצביע.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

געגועי ל68

אחד הנשיאים שזוכים להערכת חסר הסטורית רצינית זהו ריצ'רד ניקסון. נכון, הוא היה פרנואיד וקצת משוגע, ונכון שפרשת ווטרגייט יצרה משבר אימון כה חמור בין האמריקאי הממוצע לממשל שלו שהעובדה שהיא מכסה על כל שאר מעשיו של ניקסון לגיטימית והגיונית, אבל עדיין מדי פעם שווה להזכר גם בהשפעות ארוכות הטווח האחרות שלו: הפשרת היחסים עם סין, היציאה מויאטנאם, משיכת מצרים לעולם המערבי. אבל יש עוד תחום שבו דווקא לניקסון היתה מורשת ארוכת טווח, והוא בהערכות הפוליטית הפנימית האמריקאית.
אם מסתכלים על ההסטוריה האמריקאית מגובה 30,000 רגל, אפשר לראות תקופות בהן היתה דומיננטיות לצד אחד של המפה הפוליטית ותקופות בהן לצד השני. ממלחמת האזרחים ועד השפל הגדול, המפלגה הרפובליקאית שלטה ללא מצרים: מ1860 עד 1932 דמוקרטים איכלסו את הבית הלבן רק ארבע קדנציות - קצת יותר מחמישית מהזמן. מאידך, בין 1932 ל1968, אייזנאור היה הרפובליקאי היחיד שהצליח לכבוש את הבית הלבן - שוב, קצת למעלה מחמישית מהזמן. התקופה שמ68 ועד אובמה היתה שוב תקופה של הימין - מתוך 10 הקדנציות בתקופה זו דמוקרטים שלטו בבית הלבן רק בשלוש (קרטר וקלינטון). כמובן שהחלוקה הזו לא מתבטאת רק במי מאכלס את הבית הלבן אלא ברוח השלטת: הרוח השלטת בשני צידי המפה הפוליטית בין שנות ה30 לשנות ה60 היתה הרבה יותר שמאלית מזו השלטת, בשני צידי המפה, בין שנות ה70 לימנו; ברוב תחומי מדיניות הפנים, איזנאור הרפובליקאי היה יותר שמאלי מקלינטון הדמוקרט. 
מקובל לראות את תחילת העידן הרפובליקאי במהפכה השמרנית של רונלד רייגן. יש בזה משהו, מכיוון שבתחומי מידינות, תחילת התזוזה הדמרטית ימינה התחילה בימי רייגן ולא לפניו. אבל מבחינה אלקטורלית,השנוי מתחיל בריצ'רד ניקסון וב1968. מסוף הרקונסטרוקציה שלאחר מלחמת האזרחים, מרגע שהשליטה הפוליטית במדינות הדרום חזרה ללבנים תושבי מדינות הללו ומיד לאחר מכן נשללו הזכויות הפוליטיות של השחורים והנהגו חוקי ג'ים קרואו, בשנות ה70 של המאה ה19, המפלגה הדמוקרטית שלטה בדרום שליטה מוחלטת וללא עוררין. האיזור כונה the solid south. חקיקת חוקי זכויות האזרח ב1965 ע"י ג'ונסון הדמוקרט ערער את השליטה הזו - שוויון זכויות לשחורים היה הדבר הנורא ביותר עבור לבני הדרום, והנה נשיא דמוקרט הוא שהנהיג אותו. ניקסון זיהה את השבר והאסטרטגיה שלו היתה לפנות למדינות הדרום ולרוב הלבן הגזען השולט בהן ולהעבירו למחנה הרפובליקאי, זאת באמצעות סיסמאות כמו "חוק וסדר", "התנגדות לתשלומי הרווחה" או "זכויות המדינות", שברובן היו מסווה למדיניות גזענית. האסטרטגיה הזו הצליחה מעל למשוער - לא זו בלבד שניקסון זכה ב1968, אלא שהיום המפלגה השלטת באופן גורף ומוחלט במדינות אלה היא דווקא הרפובליקאית, עד כדי כך שמשקיף פוליטי ממוצע של ימנו שלא מכיר את ההסטוריה יתקשה להאמין שדווקא המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הדרום עד לפני 50 שנה.
אבל ניקסון לא היה לבד, המפלגה הדמוקרטית עזרה לו מאוד בביסוס עידן רפובליקאי. המאורע הדרמטי השני של 1968 הוא הועידה הדמוקרטית בשיקגו. בועידה זו הגיע לשיא שילוב של שנוי שיטת הבחירה  - הנהגת פריימריז בכל המדינות, שהביא להחלשות דרמטית של המנהיגות המפלגתית המסורתית - ביחד עם שיאה של תרבות הנגד של שנות ה60, תנועת ההתנגדות לויאטנם ותנועות זכויות השחורים המיליטנטיות יותר, כדוגמת הפנתרים השחורים. כל אלה הפכו את הועידה לזירה של כאוס מוחלט, עם הפגנות בתוך ומחוץ לאולם הועידה שלבסוף פוזרו באלימות. התמונות הללו, ביחד עם העדר מנהיגות דמקורטית רצינית, בעיקר לאחר רצח בובי קנדי וקדם יותר באותה השנה, והמהומות הבין גזעיות לאחר רצח מרטין לות'ר קינג - יצרו תחושה של כאוס כללי במדינה ושל התפרקות מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית ופתחו את הפתח לדומיננטיות רפובליקאית. מלבד חלון קצר של ממשל קרטר - שעלה לשלטון לאחר משבר ווטרגייט וגם לא שרד יותר מקדנציה אחת - לדמוקרטים לקח מעל 20 שנה, עד קלינטון - אם לא עד אובמה - להתאושש.
במידה רבה ייתכן שאנחנו רואים תהליך דומה שעובר כעת על המפלגה הרפובליקאית. מעבר למורשת האיומה של בוש במדיניות החוץ (מי שרוצה לחפש את שורשי ההתנגדות האמריקאית למעורבות בסוריה, שיחפש אותן בעיראק) ובתחום הכלכלי, בוש הותיר אחריו מפלגה רפובליקאית מרוסקת. נכון שב2010 נחלו הרפובליקאים התאוששות מרשימה וזכו לרוב בבית הנבחרים ובבתי מחוקקים של מדינות רבות, אבל התאוששות זו לא באה כתמיכה במפלגה הרפובליקאית הממוסדת אלא באמצעות מועמדים חוץ ממסדיים של הtea party. זו גם התאוששות שהוארכה עד לימנו באמצעים מלאכותיים, בעיקר באמצעות שנוי גבולות מחוזות הבחירה במדינות רבות לאחר הצנזוס ב2010, שנוי שנועד לחזק את המועמדים הרפובליקאים. כך, ב2012 זכו הרפובליקאים לרוב של 30 מושבים בבית הנבחרים למרות שבחישוב ארצי, מועמדים דמוקרטיים זכו לרוב מליון וחצי קולות על פני מועמדים רפובליקאים; בבחירות לסנט או למושלויות - בחירות שהתחום הגיאוגרפי שלהן קבוע ולא ניתן לשחק איתו - הרפובליקאים לא הצליחו להשיג הישגים מאז 2010. התוצאה היא שהמנהיגות הרפובליקאית קרסה - ואין דוגמה טובה יותר מההשבתה הנוכחית. ב2011, כאשר כמעט הושובת הממשל וכמעט נפרצה תקרת החוב, היה ברור שבגדול יש מטרה משותפת גם לנשיא ולסנט הדמוקרטים וגם לבית הנבחרים הרפובליקאי והיא צמצום הגרעון. גם אם זו לא היתה המטרה הראשית של הדמוקרטים הם הכירו בכך שבחירות 2010 שבדיוק הסתיימו העניקו מנדט לרפובליקאים ולדרישתם לצמצום הגרעון. המחלוקת היתה על כמות הצמצום והדרך להשיגו - אם ע"י העלאות מסים וצמצום הוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) או צמצום בתוכניות הרווחה (כדרישת הרפובליקאים). לכן גם ניתן היה להגיע לפשרה - צמצום בהוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) ובהוצאות ממשל שאינן בתוכניות הרווחה, אך ללא העלאות מסים (כדרישת הרפובלקאים). בהשבתה של היום, לא ברור מה בכלל הרפובליקאים רוצים. רשמית הדרישה היתה לבטל את אובמהקייר, אבל ברור לכולם שזו לא דרישה הגיונית, במיוחד שמיט רומני רץ עם מצע שדרישה זו היתה אחת מהנקודות המרכזיות בו, והפסיד. די מהר גם הרפובליקאים נסוגו מהדרישה הזו. אז מה הם רוצים כיום? לא ברור, הם רוצים "להשיג משהו". הם בעיקר רוצים להשפיל את אובמה, להרגיש שנצחו. זאת ועוד, מי שמנהל את ההצגה הוא לא המנהיגות. לג'ון ביינר ולאריק קנטור אין שום יכולת לנווט את העניינים, שכן אם זה היה תלוי בהם הם לא היו מעוניינים בהשבתה כלל. מי שמנהל את ההצגה הוא חברי בית נבחרים מהtea party, שנבחרים ממחוזות בהם לרפובליקאים יש שליטה מוחלטת ובדומה סנטורים ממדינות דרומיות כמו טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. פוליטקאים אלה-  והאלקטורט שלהם - לא מרגישים את הפגיעה ההולכת וגוברת במותג הרפובליקאי כתוצאה מההשבתה. כאמור, האלקטורט שלהם נמצא באיזורים בהם שליטה רפובליקאית מוחלטת, שניזון מתחנות כפוקס ניוז ושדרנים כראש לימבו, וחי למעשה בתוך תיבת תהודה ימנית ובניתוק שאר ארה"ב, ועבור האלקטורט הזה, השבתה ועימות היא דבר נפלא; הדומיננטיות של נציגי הדרום בקבוצה הזו מחזקת את החשד שחלק מהרצון להשפיל את אובמה נובע גם מצבע עורו. 
וכאן אנחנו חוזרים ל1968. שנוי בשיטת הבחירה, ריסוק המנהיגות המיינסטרימית, בועה קוגניטיבית המנותקת משאר אמריקה, שלטון האגפים הקיצוניים - אלה בדיוק מאפייני המשבר של המפלגה הדמוקרטית של שנות ה70 וה80. הרפובליקאים שולטים היום בבית הנבחרים ובבתי המחוקקים של המדינות באמצעות מניפולציה של מחוזות הבחירה, אבל בתחום הזה לא לעולם חוסן - בסופו של דבר הדמוגרפיה במחזוות הללו תשתנה או שגבולותיהם ישתנו ואז יתכן שיתברר שבימים אלו ממש המפלגה הרפובליקאית הכניסה את עצמה למשבר של דור או יותר.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

Then shut it down, take 2

כמעט חצי שנה עברה מאז שעדכנתי לאחרונה בפוליטיקה אמריקאית, ומעודד לראות שיש גורמים קבועים לא משתנים, למשל הקיצוניות עד כדי הרס עצמי של המפלגה הרפובליקאית, ונטיית חבריה להשתמש בפרוצדורות ממשל בסיסיות כדי לנסות ולהשיג הישגים חקיקתיים שהם לא מסוגלים להשיג בדרך קונבנציונאלית.
העניין הוא כזה. ביום שלישי עומד להכנס לתוקף החלק המשמעותי ביותר של חוק הבריאות מ2010 הידוע בשם אובמהקייר. ביום זה יפתחו הexchanges (התרגום המקובל הוא בורסה, אבל זה לא ממש מתאים כאן) - אתרים שמרכזים תוכניות ביטוח בריאות עבור מי שלא מבוטח דרך מקום העבודה שלו (המטרה היא להתמודד כך עם הבעיה העיקרית של ביטוח בריאות אינדיוידואלי בארה"ב והוא שלאינידיואל יש כושר מיקוח אפסי ולכן הפרמיות יקרות בטירוף); במקביל יכנסו לתוקף סובסידיות נדיבות לרכישת ביטח בריאות דרך הexchange לעניים שאינם זכאים לביטוח הבריאות הממשלתי לעניים, מדיקייד. בתחילת השנה הבאה יכנס לתוקף חלקו העיקרי השני והמשלים של אובמהקייר, הindividual mandate - החיוב על כל אזרח אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות (אם הוא לא זכאי לביטוח שכזה מהממשלה דרך מדיקאייד או מדיקייר), או לשלם קנס. בקיצור, שני החלקים הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בחוק, שלפי כל ההערכות עומדים להכניס עשרות מיליוני אמריקאים למעגל ביטוח הבריאות, עומדים להכנס לתוקף.
אם אתם שואלים למה רק עכשיו, זה כי בעת חקיקת החוק הגדירו תקופה של ארבע שנים להיערך אליו, לבנות את הexchanges ולאסוף מספיק כספי מסים כדי לממנו.
למרות שהחוק עדיין לא פופולארי במיוחד (הוא עדיין לא עובר את רף ה40% ברוב הסקרים) לפי כל הסקרים כאשר מציגים בפני המסוקרים את החלקים הספציפיים של החוק הם זוכים לתמיכה רבה, ולכן לפי רוב ההערכות - כולל אלה של המתנגדים החריפים ביותר לחוק - אם החוק יכנס לתוקף ויתחיל לפעול, ואופן יישומו לא יקרוס באופן פנומנלי (שזו אופציה שעלולה להתרחש אבל לא סבירה במיוחד) יהיה בלתי אפשרי פוליטית לבטלו, הוא פשוט יהפך פופולרי מדי. זה בדיוק מה שקרה עם מדיקייר, תוכנית הביטוח הממשלתית לזקנים. ולכן הרפובלקאים מסתכלים על התקופה הקרובה בתור ההזדמנות האחרונה לעכב, ולבסוף לבטל את החוק.
דא עקא, שהרפובליקאים שולטים רק בחצי מתוך אחת משלוש הרשויות - בבית הנבחרים (וגם שם, בעיקר בזכות עיוותים של מחוזות הבחירה, אבל על כך בפעם אחרת). אפשרות אחת היתה לקבל את דין הבוחר, ולהכיר בכך שאובמקייר עבר כחוק והוא היום חוק תקף שצריך לקבל אותו. תרשו לי להגיב על כך בציטוט מפי הגורמים המוסמכים: פףףףףףףףףף. הצחקתם אותי. אפשרות שנייה היא לנסות למנף הצבעות חיוניות כדי להשיג את רצונם.
ולמרבה (או לרוע) המזל, בדיוק שתי הצבעות כאלה צפויות בחודש הקרוב. הראשונה היא לגבי המימון השוטף של הממשלה. המימון הזה מסתיים בסוף החודש (כלומר, עוד יומיים). תקציב מלא ומסודר כמובן שאין, אבל הרפובליקאים מסרבים גם לאשר החלטה בדבר המשך התקצוב לפי הרמות הקיימות (כפי שקורה בארץ בצורה אוטומטית כשאין תקציב מסיבה לגיטימית כמו הקדמת בחירות)- מה שקרוי continuing resolution, או CR - אם לא יוצא מהתקציב כל מימון לאובמקייר. הסנט ואובמה כמובן מסרבים, ולכן לפי כל הסימנים אנו צפויים להשבתת הממשל הפדרלי בעוד יומיים. זה לא בדיוק כל הממשל - עובדים חיוניים עדיין ימשיכו לעבוד, והבית הלבן הבהיר שדווקא מימושו של אובמהקייר לא יתעכב - אבל זה בכל זאת יכול להיות מאוד מציק, החל בעיכובי ענק בטיסות בשל צמצום בפקחי טיסה וכלה בסגירת פארקים לאומיים.
אלא שזה עוד כסף קטן. בעוד כשלושה שבועות החוב האמריקאי עומד להגיע לתקרת החוב - סכום דולרי שרירותי שמעליו אסור לממשל יותר ללוות כסף. אחת לכמה חודשים או שנים צריך להעלות את התקרה הזו באמצעות חקיקה בקונגרס, ותמיד זה לווה בתיאטרון פוליטי ובנאומים חוצבי להבות, אבל התקרה הועלתה; לפני כשנתיים, לראשונה הרפובליקאים החליטו לעשות שימוש בהצבעה הזו כדי לסחוט ויתורים פוליטיים מהנשיא. מעבר לכך שאין בכך שום הגיון - שהרי זה לא אינטרס של הנשיא שאמריקה תשלם את חובותיה, אלא של כל גופי הממשל, מה גם שאת החוב הזה יצר מלכתחילה הקונגרס, שכן כל הוצאות הכספים מאושרות על ידיו - יש בכך סיכון כלכלי אדיר שכן אם אמריקה תפסיק לשלם את חובותיה, זה עלול להפוך את הנכס הבסיסי והבטוח ביותר במערכת הפיננסית העולמית - אג"ח של ממשלת ארה"ב - למסוכן ביותר, ולהכניס את כל המערכת הפיננסית העולמית לכאוס ברמות 2008 אם לא יותר.
המנהיגות הרפובליקאית מודעת לסיכונים הללו. היא גם יודעת שאם אחד או שניים מהאיומים - השבתת הממשל או פרעון חוב - יתממשו, הרפובליקאים הם שיואשמו על ידי הציבור והנזק שיגרם להם יכול להיות משמעותי - השבתת הממשל של 1995 נחשבת לתחילת הקמבאק של ביל קלינטון - עד כדי בלתי הפיך, במקרה של משבר פיננסי אמיתי. אבל המנהיגות הרפובליקאית של ימנו חסרת ערך. אחד מהמורשות המשמעותיות ביותר של ג'ורג' בוש הבן הוא שהמפלגה הרפובליקאית התרסקה; היא הצליחה להתאושש עם עליית הtea party ב2010, אבל התאוששות זו לוותה בריסוק של כל מנגנון מפלגתי, וכתוצאה מכך של איזושהי שליטה של המנהיגות הרפובליקאית בחברי בית הנבחרים מטעם המפלגה, שבתורם הפכו לקיצוניים יותר ויותר (זו הפתחות שהודגמה באופן בולט ביחס לסוריה, אבל על כך בפעם אחרת). כתוצאה מכך ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ואריק קנטור, מספר שניים, פשוט לא מסוגלים לבוא לאיזשהו שולחן משא ומתן כי הם לא מסוגלים להביא את הסיעה שהם עומדים בראשה להציע כפישיתחייבו שהיא תצביע.

אז מה יקרה? אני מעריך שתהיה השבתה, ואחרי כמה ימים שמספיק רפובליקאים מתונים ירגישו את הכאב בסקרים, הם יצטרפו לדמוקרטים בבית הנבחרים, ויעבירו CR והעלאה של תקרת החוב, תוך שבירה של מה שמכונה "כלל הסטרד", שלפיו מנהיג בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקאית לא מביא להצעה הצעה שתעבור בכלל הבית אבל לא זוכה לרוב רפובליקאי. אבל זה גם מה שהערכתי שיקרה בפעם הקודמת, ואז הצליחו להמנע מההשבתה ברגע האחרון, אז אולי זה עוד יקרה. בכל מקרה, יהיה מעניין, ולא הייתי מתכנן טיול ליוסמיטי בסוף השבוע.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

אחרי מות קדושים אמור

מותו הקרב של עובדיה יוסף העלה שלל שרשורים ברחבי הרשת ובהם תגובות על סף השמחה לאיד למותו, למשל זו. כמובן שאני לא חושב שראוי לשמוח לאידו של אדם של ערש דווי, אבל בסקירת פועלו של הרב באופן שקול אני לא יכולח להמנע מהמסקנה שהיעדרו מהציבוריות הישראלית רק יועיל לכולנו; אחרי הכל, מעטים האנשים בדורנו שהסיתו לכל-כך הרבה שנאת חינם כמו כבוד הרב (אם אתם רוצים פירוט, יש כזה בלינק לעיל).
בדרך כלל החילוני / דתי-לאומי המתבטל הממוצע יסייג את ביקורתו על עובדיה יוסף: אמנם ההתבטאויות שלו מקוממות, הוא יאמר אבל הוא בכל זאת גאון הלכתי, ותרומתו בתחום הזה גדולה לאין ערוך. אז תרשו לי שניה לכפור בעיקר: מעבר לעובדה שאין הרבה ערך לתורה ללא מינימום של דרך ארץ, אני לא חושב שהוא גאון הלכתי. אני לא חושב שתרומתו לעולם התורה כל כך משמעותית. ברור לי שהוא כתב לא מעט שו"תים, אבל בכל שנותי גם כאדם דתי מעולם לא מצאתי את עצמי מסתמך על פסק של עובדיה יוסף, אז אני מפקפק בהשפעתו ותרומתו הדרמטית; ומכל ההילולים על פועלו ההלכתי, לא מצאתי אף פעם מישהו שמפרט דוגמה לאיפה באמת תרם תרומה גדולה להתפתחות עולם התורה (מלבד הנהגת כל קהילות המזרח להסתמך על פסקי ר' יוסף קארו בתור מרא דאתרא, אבל זו עשיה מנהיגותית, לא תרומה להתפתחות עולם התורה). אני יודע שכתבו עליו הרבה, ושהרב בני לאו הקדיש לו דוקטורט ובטח יש דברים המפורטים שם שאני לא יודע, אבל תנו לי דוגמת מחץ אחת, מקום אחד שבו עובדיה יוסף שינה את עולם התורה. אם הוא כזה גאון, זה צריך להיות די קל למצוא, ולא צריך לקרוא את כל הדוקטורט של הרב בני. על החפץ חיים למשל, אני יכול לומר בבירור: ה"משנה ברורה" משמש כספר יסוד להלכה ברוב תחומי היוםיום; הוא העלה את נושא שמירת הלשון לתחום הלכתי (אני לא חושב שזה כל כך חיובי אבל זה חוץ-א-מעיישה) ועוד. גם החזון אי"ש למשל, אחראי לאיסור החשמל בשבת, ולטירוף המידות הגדולות של כזית וכביצה, ועוד. על הרב עובדיה יוסף - לא ממש.
תומר פרסיקו טוען טיעון יותר משמעותי: הוא טוען שגדולתו של הרב עובדיה במפעלו החברתי, דהיינו תנועת ש"ס, ובשתי נקודות בפרט: ראשית, העובדה שרשת החינוך של ש"ס מצילה נערים רבים מחיי פשע, ושנית שש"ס הצליח ליצור גאווה מזרחית, ותחושת ערך עצמי וכבוד למזרחיים. יש משהו בטיעון הזה, אבל אני טוען שבמחשבה שניה דווקא הטיעון הזה מדגיש את מורשתו השלילית של הרב עובדיה. נכון, הוא הצליח להקים תנועה שמשקמת את תחושת העצמיות התרבותית של חלק הציבור המזרחי, והיווה בעצמו דגם של סיפור הצלחה; אבל זה רק מחריף את חומרת מעשיו. את תחשות הכבוד המחודש עובדיה לא בחר לבסס או לנתב לא על ערכי סובלנות ושוויון, ואפילו לא על ערכי אהבת ישראל פשוטה; את מירב מרצו בעשורים האחרונים הקדיש לחיזוק ש"ס על ידי שסוי ובזוי קבוצות שונות שלא הלכו בדיוק בדרכו, החל בהומוסקסואלים נשים ושמאלנים וכלה בחברי הבית היהודי. בהקשר הזה, מופע האימים של שלום כהן בטקס הכתרת הרב הראשי לפני כמה ימים ("אלי בן דהן, אני מקווה ששמך אלי בן דהן יותר טוב מסגן שר הדתות, כי כתר זה כמו סיר שהתינוקות מלכלכים בו ואתם שמים אותו על הראש") לא צריך להפתיע, הוא בסך הכל למד משלל התבטאויותיו של עובדיה יוסף. אם תרשו לי לצטט את ספיידרמן, "with great power comes great responsibility", ובמבחן הזה עובדיה יוסף נכשל ובגדול.
-----
עדכון

תיק החבצלת על עובדיה יוסף שנפרש בכל האתרים (כולל הדתיים והחרדיים) יכול לתת פרספקטיבה על מה נתפס לפחות כתרומתו של יוסף לעולם התורה. אם מורידים את הסופרלטיבים הריקים, אפשר לדלות חמישה מייצגים עיקריים:
1.  "יביע אומר", שמכנס אלפי עמודים של פסיקות הלכתיות. הטענה שלי היא כמובן על האיכות ולא הכמות. גם לנשיאת ביהמ"ש המחוזי בת"א דבורה ברלינר יש ברזומה אלפי דפים של פסקי דין, אף אחד לא טוען שהיא גדולת הדור.
2. "ילקוט יוסף" - מלבד העובדה שאת רוב הספר כתב בנו, רוב הספרדים שאני מכיר משתמשים בשולחן ערוך בתור ספר הבסיס אליו הם הולכים. זו הצלחה של הרב עובדיה במובן שהוא החזיר את השולחן ערוך כפוסק העליון לבני עדות המזרח (במקום הפוסקים במקובלים בדור שלפניו, כגון הבן איש חי). זו הצלחה פוליטית-חברתית, אבל אין לו כשלעצמו תרומה אדירה לעולם התורה בכך.
3. ישנן שלוש פסיקות שכולם מציינים: ההכרה בפלאשמורה כיהודים, התרת עגונות מלחמת יום כיפור והפסיקה העקרונית שמותר לסגת משטחי א"י תמורת שלום. ראשית, כדאי לזכור ששלותן נפסקו בשנות השבעים, לפני כמעט ארבעים שנה, ומההילולים שמהללים את יוסף הייתי מצפה לדוגמאות קצת יותר עדכניות. אבל לגופו של עניין, הפסיקה בעניין הפלאשמורה באמת הומנית וראויה, אם כי בתחום יחסית שולי - היא לא השפיעה למשל על דיני גיור בכללם, וגם בשנים האחרונות יוסף בעצמו לא היה מסוגל להגן על עמדות מקלות בגיור - כולל שלו עצמו - מול הרבנים הליטאים. כנ"ל בנושא העגונות - פסיקה הומנית ללא ספק, אבל מצבן העגום של עגונות בימנו מעיד שלגישתו המקלה של יוסף לא היתה באמת השפעה על עולם התורה. אבל השיא הוא כמובן הפסיקה בדבר נסיגה משטחים, הפסיקה שבגללה שמאל לא מפסיק להתאהב ביוסף, לא משנה כמה יחרף ויגדף. זו גם הדוגמה הטובה ביותר לריקנותה של טענת הגדולה ההלכתית: אין ציבור, מלבד מצביעי האיחוד הלאומי, שהוא ימני יותר במפה הפוליטית בישראל היום מאשר ציבור המצביעים של ש"ס. לכל אורך ההסטוריה הפסיקה הזו היתה חסרת ערך - ש"ס מעולם לא הצביעה בעד הסכמי שלום, ופרשה ממשלת רבין בגלל אוסלו ב', אבל בעיקר בשנים האחרונות ש"ס הפכה למפלגת ימין מובהקת. אם זו ההשפעה של פסקיו של יוסף, איפה בדיוק התרומה הגדולה?

אבל מכל מקום זה כאמור דיון צדדי. גם אם היה גדול בתורה, זה לא סותר את הנזק העצום שגרם לחברה בישראל ושנאת החינם הגדולה שהפיץ. עם כל קולות הנהי היום, כדאי לזכור את זה.

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

מהמז ועד לממל

היום יש בחירות בגרמניה. משום מה יש לשיטת הבחירות בגרמניה מוניטין של שיטת הבחירות הכי מסובכת, למרות שהאמת זה לא כל כך מסובך. הסיפור הוא פשוט: הנסיון הוא לשלב את היתרונות של השיטה הרובנית, שבה כל נציג מייצג מחוז בחירה - שהם הקשר האישי בין הנציג למחוז שלו, עם היתרונות של השיטה היחסית, שהם ייצוג מדוייק עד כמה שניתן לפילוח הדעות באוכלוסיה. זה עובד כך: גרמניה מחולקת ל299 מחוזות וכל מחוז בוחר חבר אחד בבונסדטאג. אלא שמלבד בחירת נציג המחוז שלו כל בוחר בוחר גם "רשימה ארצית". בבונדסטאג ישנם בך הכל 598 מושבים. את 299 המושבים הנוספים מחלקים בצורה שתאזן את 299 המושבים שנבחרו בבחירות הישירות, כך שבסך הכל 598 המושבים יחולקו באופן יחסי לחלוקת הקולות בין הרשימות בקול השני.  זה כל הסיפור.
כלומר, לא בדיוק: כל הסיפור הזה נעשה ברמת כל אחת ממדינות המחוז של גרמניה: לא מאזנים את כל 598 המושבים לפי החלוקה הארצית, אלא את המושבים המוקצים לכל מדינת מחוז מאזנים לפי חלוקת הקולות במדינה.אבל נעזוב את זה כרגע.
אם היו רק שתי מפלגות, זה היה נגמר כאן. אבל במקרה שיש יותר משתי מפלגות - ובגרמניה יש - יכול להיות שאי אפשר לאזן את המושבים. נניח שבכל 64 המחוזות של נורדריין-וסטפליה חלוקת הקולות היתה כך: 40% לנוצרים דמוקרטים, 30% לסוציאליסטים ו30% לליברלים. 64 המושבים שנבחרים בבחירה ישירה מוענצקים לנוצרים דמוקרטים. ואז, כדי לאזן, היה צריך להעניק 48 מושבים לסוציאליסטים ו48 לליברלים, וסה"כ קיבלנו 160 מושבים, יותר מ128 המושבים המוקצים לנורדריין ווסטפליה. אז מה עושים? מוסיפים מושבים: במקרה שבו אי אפשר לאזן עם מספר המושבים המוקצה, מוסיפים מושים כך שאפשר יהיה לאזן. למושבים הללו קוראים Überhangmandaten; (אין כמו מלים בנות 16 אותיות בגרמנית)
משום מה דווקא הנקודה הזו נתפסת נורא מוזרה. יש בה אלמנט מעוות, רק בגלל שכל החלוקה נעשית ברמת מדינות המחוז ואז ייתכן שמדינת מחוז אחת תקבל מנדטים נוספים בגלל השיטה בעוד שמדינות אחרות לא, והיחס המספרי בין מושבי המדינות השונות יעוות. אבל אם נזניח את הנקודה הזו - נניח שהתהליך היה נעשה ברמת גרמניה כולה - עדיין, עצם הרעיון שמספר המושבים בבונדסטאג אינו קבוע נתפס נורא חריג, ולא מובן לי למה בעצם. מספר הנציגים בבית הנבחרים האמריקאי נקבע על 435 רק ב1912; בפרלמנט האנגלי מספר הנציגים משתנה כל כמה שנים בגלל שנויי האוכלוסיה (השנוי האחרון היה ב2010). אמנם זה לא בכל מערכת בחירות, אבל עדיין לא ברור לי למה דווקא הנקודה הזו נתפסת כביזארית.
לפי כל הסקרים מרקל תנצח. הרבה כבר כתבו על העוצמה של מרקל בכך שהיא עומד לזכות בקלות בקדנציה שלישית. אבל אני חושב שהעוצמה שלה הרבה יותר גדולה מעצם העובדה הזו. מכל הדמוקרטיות המערביות הגדולות מרקל היא המנהיגה היחידה שהחלה את כהונתה לפני המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ושרדה אותו. גם במשברים הסטוריים - למשל של שנות ה30 - וגם במשבר הנוכחי, בכל מדינה המפלגה המכהנת שלמה את המחיר, מבלי ממש שהאידיאולוגיה הספציפית שלה היתה רלוונטית: בבריטניה ובספרד השמאל היה בשלטון ואיבד אותו; בצרפת ובארה"ב הימין היה בשלטון ואיבד אותו. וגרמניה נשארת עם מרקל.
המצב אפילו דרמטי יותר: אם הסקרים צודקים, נראה שגרמניה עומדת להשלים שנוי פוליטי דרמטי למדי. מאז סוף שנות ה60, עם עליית וילי ברנדט לשלטון, המערכת הפוליטית היתה של שתי מפלגות גדולות - הנוצרים דמוקרטים והסוציאליסטים, ומפלגת מרכז - הליברלים - שהשלימו קואליציה הן עם צד שמאל והן עם צד ימין (באופן מסורתי, תפקיד שר החוץ היה מסור להם). מאז קרו רק שני שנויים משמעותיים: תנועת ההתנגדות לנשק אטומי בשנות ה80, שנבנתה על שרידי תנועות השמאל של 68 התגלגלה בסוף שנות ה80 למפלגת הירוקים, שהפכה למפלגת שמאל אלטרנטיבית; ועם איחוד גרמניה שרידי המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית הפכו למפלגת de Linke. אבל גם מתוך שני השנויים הללו המערכת נותרה פחות או יותר שקולה מבחינת שמאל-ימין, וב2005 התוצאות היו כמעט תיקו גם בין הגושים וגם בין  שתי המפלגות הגדולות (בערך 35% כל אחת) שאילצה את מרקל להרכיב ממשלת אחדות. ב2009 עם זאת היתה קריסה של המפלגה הסוציאליסטית, מ35% ל23%. במצב זה, צפייה סבירה היא שכעת בוציאליסטים יתחזקו, ולו משום עקרון הנסיגה חזרה אל הממוצע. אז לפי הסקרים הם מתחזקים קצת, לבערך 27%, אבל במקביל גם הנוצרים הדמוקרטים מתחזקים; וזוכים ל40% מהקולות, והירוקים והליברלים על גבול אחוז החסימה (שהוא אמנם גבוה, 5%, אבל בכל זאת). התוצאה היא שמתגבשת מערכת כמו בימי הזהב של אדנאוור או במפא"י של שנות ה50, שבו הנוצרים-דמוקרטים זוכים לדומיננטיות מבנית, ואין להם ממש אופוזיציה. נראה שמרקל, דווקא בשקט ובבטחון עצמי, הצליחה לגרום שנוי מהותי במערכת הפוליטית הגרמנית, שזה כבר הישג מאוד מאוד מרשים.

נ.ב. 1: סתם בשביל הטריויה: גרמניה היא המדינות הבודדות (אם לא היחידה) שהגבולות שלה מצויינים בהמנון: מהמז [נהר המז בבלגיה] ועד לממל [עיר נמל בלטית בליטא של ימנו], מהאטש [השם הגרמני של נהר האדיג'ה בצפון איטליה] ועד הבלט [הים הבלטי]. אמיבציוזי למדי, חייבים להודות. אבל בכל מקרה זה בבית שלא משתמשים בו כיום.
נ.ב. 2: בארץ בכל בחירות השיר "זהו יום הבוחר" זוכה לעדנה של יום אחד. אבל לא מובן לי למה שירים אחרים שגם מדברים על בחירות זוכים פחות. היום למשל "בקיץ הזה נעשה בחירות" נשמע לי הרבה יותר הולם.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

אין זו אגדה

חזרתי. מה היה פה? התגעגעתם? למה יש כ"כ הרבה אבק, אף אחד לא טורח לנקות?

בכל מקרה, בעידוד נמרץ של הגורמים המוסמכים החלטתי לחזור לכתוב, ולמרות שאני לא מתחייב לחזור לקצב של הזמנים היפים, אני מקווה שיעניין אתכם. ואיזה נושא טוב יותר להתחיל מאשר פסק הדין של "אם תרצו".

פסק הדין המלא כאן. בקצרה הסיפור הוא זה: כמה פעילי שמאל פתחו קבוצת פייסבוק בשם "'אם תרצו' תנועה פשיסטית (אז יש)". "אם תרצו" הגישה כנגדם תביעת דיבה בסך 2.6 מליון ש"ח, על שלוש האשמות:
1. עצם הקמת הקבוצה וכנוי "אם תרצו" בשם "תנועה פשיסטית"
2. פוסט בקבוצה המקשר את "אם תרצו" לנאציזם
3. פוסט בקבוצה המבקר את "אם תרצו" על קריקטורות שפרסמו ומשווה אותן לדר-שטרימר.
השופט קיבל את התביעה ביחס לטענה 2 ודחה אותה ביחס לטענה 1 ו-3; הנימוק לדחיית התביעה בסעיפים אלו היה ראשית שאין לצמצם את חופש הבטוי גם במקרים שנאמרות אמירות קשות, ושנית - וזה החלק שעורר הכי הרבה מחלוקת - שלתובעים עומדת הגנת "אמת דיברתי", מכיוון שישנם קוי דמיון בין "אם תרצו" לפשיזם בהדגשת קוי הלאומיות ובשל העובדה שמנהיגיה שואבים ממקורות פילוסופיים המשוייכים לנאציזם.
 כתבו על זה לא מעט, החל בקלמן ליבסקינד וכלה באורי משגב ואביעד קליינברג; גם מי שתומך בפסיקה - ורוב הדעות שקראתי תומכות בה - לרוב חולק על חלקה השני, בו השופט פוסק בדבר אמיתות הטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית. זו שאלה, טוענים רוב הכותבים, שאל לו לבית המשפט להתערב בה; די אם היה דוחה את התביעה מנימוקי חופש הבטוי. ואם כבר פסק, הנימוק ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית בגלל קוי דמיון בהדגשת הלאומיות היא שטחית; באותה מידה ניתן לקרוא לציונות תנועה פשיסטית או לשלי יחימוביץ' סטלינסטית (בשל קוי דמיון בדאגה לפועלים). אז אני רוצה לחלוק על העמדה המקובלת (כצפוי; אחרת מה הכיף?)
קודם כל - ואת זה אמרו כבר הרבה לפני - את מריחת הביצה על פרצופם "אם תרצו" הביאו על עצמם, שכן הם אלה שפנו לבית המשפט. אבל מעבר לכך, אני חושב שהטוענים שבית המשפט היה יכול וצריך להמנע מפסיקה בשאלת אמיתות הטענה לא באמת חשבו עד הסוף.
ראשית, מכיוון שזו פשוט הוראת החוק (שנמצא כאן). הנתבעים טענון להגנות שונות מטעם סעיף 15 (הבעת דעה והגנות הדומות לכך) ולחילופין להגנה מטעם סעיף 14, הגנת "אמת דיברתי". טוענים המבקרים, כי השופט לא היה צריך להתייחס להגנות סעיף 14 ופשוט לפסוק לטובת הנאשמים בשל סעיף 15. אלא שצריך לרדת ולקרוא גם את הסעיף הבא:לפי סעף 16ב(1), גם הגנות סעיף 15 לא עומדות לזכות הנתבעים אם מה שאמרו לא היה אמת והם ידעו שאיננו אמת. כך שהשופט לא יכול שלא להתיחס לשאלת אמיתות הדברים.
אבל מעבר לכך, זה גם נכון שיתיחס לשאלת אמיתות הדברים, ואני אסביר למה. גם אם אנחנו מאמינים בחופש הבטוי ובדיון פוליטי חריף ולא סטרילי, עדיין לא לגיטמי מצדי לקרוא לרונן שובל אנס או סרסור. זו המצאה מוחלטת, ואין לגיטימיות לטעון אותה גם כקללה. לעומת זאת, כן נראה לנו לגיטימי לקלל את "אם תרצו" כפשיסטים - גם אם זו רק קללה; גם לקלל את שלי יחימוביץ כ"סטלינסטית" זה לגטימי. למה? בגלל שאמנם זו קללה, ונכון שרונן שובל לא חבר רשום במפסלגתו של מוסוליני, אבל עדיין יש איזשהו קשר שמאפשר לשייך אליו את הקללה (כמו גם לקלל את יחימוביץ' כסטלינסיטית), מה שלא כן ביחס לאונס. זה המובן של "אמת" ביחס לחוק לשון הרע, שהרי ברור שכשמודבר בדעות אין אמת עובדתית מדוייקת שאפשר למדוד ולבדוק; השאלה היא האם יש מספיק קשר למציאות כדי שהבטוי יהיה בגבול הלגיטימיות של קללה. ובמובן זה אני מסכים לחלוטין עם הפסיקה. באמת הדגשת הלאומיות היא קו דמיון מספק כדי שאפשר לטעון שלקלל את "אם תרצו" כפשיסטים לא מנותק לחלוטין מהמציאות; מה שלא נכון לגבי נאציזם, וזה בדיוק האבחנה שהבחין השופט.

ועוד שני דברים שמלמד אותנו מאמר הכביכול חרטה של ארז תדמור (מראשי "אם תרצו") בעקבות הפסיקה. ראשית, תדמור כל כך נסער שהוא מוציע את המרצע מהשק, ומגדיר את השיגי התנועה כ"הישגים אדירים שהפיחו רוח חדשה בכנפי המחנה הלאומי", שזה די משעשע אחרי ש"אם תרצו" כל כך התנגדו לתיוגם כתנועת ימין שהם איימו בתביעת דיבה את עורכי ויקיפדיה.
ושנית, המאמר מעיד בעיקר על הגישה הילדותית של "אם תרצו", הרצון לקלל שמאלנים. זה, אגב לא חדש: שם הספרון "נכבה חרטא" לא מעיד על סגנון מעודן במיוחד. אבל גם כאן, תדמור מתנחם בעיקר בזה שהוא יכול לכנות את יריביו שוב ושוב כ"סייעני טרור". הרוח הזו הביאה את אבי שילון למשל לטעון ש"[אם תרצו היא] תנועה מעט ילדותית, המבקשת להיאבק באמצעים פופוליסטיים בכל מי שאינו פועל לפי הבנתה את הציונות. קשה לי להאמין שראשי "אם תרצו" נשענים על העמקה בכתבים פשיסטיים, כפי שנחשדו. סביר יותר שהם ניזונים מרגש עממי אינטואיטיבי ומתמיכה בדעת הקהל". אלא שזה בדיוק העניין. הילדותיות של אם תרצו מוציאה לאור את הרצון העמוק להפטר כבר מכל הערכים הליברליים, להפסיק להרגיש אשמים על עוולות כביכול (כיבוש? חרטא!) שניבטות במראה שמציגים הסמולנים מיויפי הנפש ועוכרי האומה. הזעם של אם תרצו על הסמולנים דומה להומופוביה של לארי קרייג: הוא זעם בעצם כנגד המצפון שלהם עצמם, עם כל הערכים הליברלים שזיהמו אותו, לעזאזל. הגיע הזמן להתנער מהם. וזו כבר רוח פשיסטית פאר אקסלנס.

ונסיים בתקוה שהפוסט הבא לא יהיה הרמת תרומות להגנה בפני משפט דיבה...

חתימה טובה!

יום רביעי, 8 במאי 2013

שתי הערות על המצב

שני אירועים שעשעו / עצבנו אותי מספיק כדי להחזיר אותי לכתוב.

האחד, הלא הוא הבחירות במחוז הקונגריסאלי הראשון בדרום קרלויינה, שהתקיימו אתמול. המושב של המחזו התפנה לאחר שניקי היילי, מושלת דרום קרוליינה, מינתה את חבר הקונגרס טים סקוט לסנט, להחליף את הסנטור ג'ים דמינט. מצד אחד: מרק סנפורד הרפובליקאי, שהתחיל את הקררירה הפוליטית שלו במחוז אבל תפקידו האחרון היה מושל המדינה, תפקיד ממנו התפטר לאחר שנעלם לשבוע בטענה שהוא מטייל בשביל האפאלצ'ים כשלמעשה הוא נסע למאהבת שלו בארגנטינה, שערוריה שזכתה למקום של כבוד ברשימת השערוריות שמזכות נקודות על סטייל.
מצד שני: אליזבת' קולברט בוש, אשת עסקים דמוקרטית מתונה (ואחותו של הקומיקאי סטיבן קולבר).
מי ניצח? איזו שאלה, מדובר בדרום קרלויינה: סנפורד ניצח 54-45.

השני, הוא המחלף החדש ושנחנך על כביש בגין לאחרונה, הלא הוא מחלף בנציון, ע"ש פרופ' בנציון נתניהו. אתם יודעים מה, לא מפריע לי שקראו על שמו מחלף כי הוא אביו של ראש הממשלה. קוראים רחובות וחלפים על שם פויטיקאים כל הזמן, וזה ממש לא מתקרב לרחוב הראשי שמוביל לארמון הנציב, הלא הוא רחוב ינובסקי (אם אתם שואלים את עצמכם מי הוא דניאל ינובסקי, שמו של אחד הרחובות היוצאים מרח' ינובסקי יסייע לכם - רח' העסקן). מה שמעצבן אותי הוא שזה רק אפשר לחזור על המנטרה שפרופ' נתניהו היה ענק רוח שלא השתלב באקדמיה הישראלתי מסיבות פוליטיות ולכן נאלץ לעזוב לאמריקה.
אז כדאי לזכור את העובדות: נתניהו היה הסטוריון ממוצע של ספרד הימי-ביניימית. הוא ירד לאמריקה ב1940 עוד לפני הדוקטורט שלו, ואת הדוקטורט שלו עשה בקולג' אמריקאי די נידח, דרופסי קולג'. כשחזר ב49 לא פרסם עוד אף ספר - למעשה, עד שנת 66 פרסם רק ספר אחד; הוא גם לא פרסם כל כך הרבה מאמרים. את הספר המשמעותי שלו פרסם רק בסוף דרכו האקדמית, ב95. וגם ביחס לספר הזה, בואו נומר ש"עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית" הוא לא.
אז קודם כל, הירידה של נתניהו לאמריקה לא קשורה לדחייתו בידי הממסד האקדמי, הרומן שלו עם אמריקה התחיל גם קודם. ושנית, יש סכוי סביר שנתניהו לא נדחה בגלל עמדתו הפוליטית אלא כי היה הסטוריון די בינוני, עם דוקטורט ממוסד מצ'וקמק ובלי הרבה פרסומים - למה שהאוניברסיטה העברית תקבל אותו?

יום ראשון, 28 באפריל 2013

עדכון

כפי שבודאי שמתם לב, נעלמתי מהבלוג בשבועות האחרונים.
לכל המודאגים, לא קרה דבר - רק תקופה עמוסה ועיסוקים אחרים שגזלו את זמני. בתקוה בעוד כמה שבועות אשוב.

היו כמה תגובות של צער על שהפסקתי לכתוב ואני מאוד מודה עליהן - הן מאוד מחממות את ליבי.

יום שישי, 8 במרץ 2013

מהנעשה בעולמנו

יש לי שני פוסטים מסיביים לכתוב, אחד על ישראל ואחד על ארה"ב.
הפוסט על ישראל הוא בעקבות הפוסט המצויין הזה של אורי כץ. אני חולק על כץ לא מעט ביחס לעמדה הכלכלית, אבל אני מאוד מסכים עם הפוסט הזה שאידיאולוגיה כלכלית היא קצת אובר-רייטד, ושהבעיה העמוקה יותר בישראל היא משבר אמון בין הציבור לממשלה. בניגוד למה שחשבתי בזמן המחאה, משבר האמון הזה מסביר בצורה יותר מדוייקת מה שקורה בישראל מאז 2011: הוא מה שהניע את המחאה ולכן היא לא תורגמה לתמיכה מסיבית במפלגת העבודה - שחתרה על דגלה מדיניות סוציאל-דמוקרטית - אלא ב"יש עתיד", שבעצם עיקר המצע שלה הוא השבת האמון בין הממשלה לציבור, גם אם במעשים סמליים כמו צמצום שרי הממשלה או ביטול השרים בלי תיק. הנסיון לתקן את משבר האמון הזה מסביר גם את העמדה ביחס לשוויון בנטל - הוא לא רק כדי לא "לצאת פריירים", או אולי הוא הפן היותר משמעותי ועמוק של "לא לצאת פריירים" - להחזיר את התחשוה של איזו סולידאריות בסיסית בין השלטון לאזרחיו. אחרת באמת נגיע למצב של יוון. אבל כתבתי על זה בפוסט על יוון, אז אפשר לדון על אמריקה.

לפני שבוע נכנס לתוקפו הsequester, הקיצוץ הרוחבי בתקציב הפדרלי, שנדחה ל1.3 בפשרת הFiscal cliff של ה1.1, שהיא בתורה שאריות של העימות על העלאת תקרת החוב בקיץ 2011. אמנם, שני צידי המתרס הפוליטי הצהירו חזור והצהר שהם אינם מעוניינים שהקיצוץ הזה יכנס לתוקף - שכן הוא פוגע באופן בלתי מובחן בכל התקציב, ופגיעה קשה במיוחד בתקציב הפנטגון (שבדרך כלל מאוד יקר לליבם של הרפובליקאים), אבל למעשה, אפילו לא התנהל מו"מ בין הדמוקרטים לרפובליקאים בנסיון להגיע לפשרה, שלא לדבר על פשרה עצמה.
בטח לא שמתם לב לזה כ"כ, ואני לא מאשים אתכם: מאז 2011, כאשר נכנס קונגרס הtea party לתפקידו, הממשל הפדרלי האמריקאי מתנהל ממשבר למשבר, ועיקר האנרגיה מושקעת בנסיון להגיע לפשרה שתמנע את המשבר הבא; רובם ככולם משברים שנובעים מדדלייניםן דרירותיים שתוצאות קשות בצידם, לא מאיזשהן נסיבות אובייקטיביות. ויל פמיה מצא את האנלוגיה הטובה ביותר - אפשר לחשוב על סדרת המשברים הזו כעל עונת הוריקנים:
זו כמובן תופעה חדשה; ההתנהלות ממשבר למשבר היא אסטרגטגיה די מכוונת של הקונגרס הרפובילקאי, והיא נובעת מבעיה בסיסית של הרפובליקאים: מצד אחד הם מעוניינים לקצץ - עד כדי לבטל - את תוכניות הרווחה הגדולות; מצד שני קיצוצים כאלו מאוד מאוד לא פופולריים בציבור, ובפרט בציבור המבוגר שמהווה את עיקר המצביעים של המפלגה הרפובליקאית. אז הם משתמשים במשברים שכאלו כדי לנסות ולהכריח את הנשיא או הסנט להציע את הקיצוצים כך שגם תתקבל המדיניות שהם רוצים והם גם לא יצטרכו לשאת בתוצאות הפוליטיות.
ועדיין, זה לא מסביר את כל התמונה שכן לקראת הsequester למשל אובמה הציע קיצוצים משמעותיים למדי בתוכניות הרווחה בתמורה לרפורמה במס שתעלה במידה מסויימת את שיעור המס (לא תעלה את שיעור המס השולי אלא תבטל כל מיני הטבות מס). הרפובליקאים סרבו, מכיוון שהם לא מוכנים לשום פשרה שכוללת איזשהו גידול בהכנסות הממשלה (הם מוכנים לרפורמה במס אבל רק אם עודף הכספים הנובע מביטול הטבות מס יופנה לטובת הורדת שיעור המס השולי).
אז איך אפשר להסביר את זה? הרי הרפובליקאים יכולים להשיג את המטרה העיקרית שלהם, שלטענתם הנטרלת הסיכון הגדול על עתידה של ארה"ב - רפורמה בתוכניות  הרווחה. למה הם סרבו?
טענה אחת היא שהרפובליקאים כל כך מושקעים בלהגן על העשירים, שהם לא מוכנים לשום עלייה במסוי. אבל זו ראיה שטחית לדעתי, יש כאן נקודה יותר עמוקה. מהותה של המהפכה השמרנית מאז ימי רייגן הוא נסיון להסיג לאחור את הגידול האדיר בגודל הממשלה הפדרלית שנובע מיסודה של רשת הסטחון הסוציאלי האמריקאית - קטנה ככל שתהיה - תחילה בניו-דיל של רוזוובלט ולאחר מכן ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון. הבעיה בפני המטרה הזו היא, שבעוד שהאמריקאי הממוצע מתעב את הממשל הפדרלי כגוף אבסטרקטי, ומשוכנע שהוא (דממשל) לא יעיל, בזבזני ומושחת (וכמובן, עם לא מעט צדק בדבריו), האזרח האמריקאי מאוד אוהב את ההטבות ש*הוא עצמו* מקבל מהממשל, ולכן תוכניות הרווחה - בעיקר אלה שמיטיבות עם מעמד הביניים, כמו סטוח לאומי ומדיקייר - מאוד מאוד פופולאריות כאמור. ולכן הרפובליקאים החליטו ללכת בדרך עוקפת, דרך קיצוצי המס. במקום להציע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בממשל, הם יציעו - החל מרייגן - קיצוץ במסים, שהוא תמיד פופואלרי. כך הםפ "ירעיבו את החיה" - starve the beast - והגרעון הגדול שיווצר לא יותיר ברירה אלא לקצץ בהוצאות, כי אין כסף. כמובן, הדנוי הדמוגרפי - הזקנות האוכלוסיה - גם הוא משפיע על הגרעון של תוכניות הרווחה, אבל זו בעיה אורכת טווח, בטווח של 20 שנה או יותר, בועד שהגרעון הקיים נובע רובו ככולו מקיצוצי המסים מאז שנות ה80; שנת 80 היא הפעם הראשונה שהגרעון האמריקאי כחלק מהתל"ג גדל, מאז מלחה"ע השניה, ופרט לתקופה קצרה בזמן קלינטון (שהעלה מסים) הוא נשאר כך, ואף גדל, ככל שהצטברו עוד ועוד קיצוצי מסים, עד כדי שהאמריקאי היום משלם פחות מס ממה ששילם מאז ממשל אייזנאואר. הבעיה היא שקשה מאוד לקצץ ולכן נותרנו עם גרעון; אלא, שאם תתקבל התפיסה שניתן לפתור את הגרעון גם עם - שומו שמיים - העלאות מס, כל האסטרטגיה השמרנית מאז שנות ה80 תתמוטט.

ובלי קשר (כלומר עם קשר אבל די עקיף) הסרטון הזה פשוט פותח עיניים. מעניין עם מישהו יעשה ורסיה ישראלית:
(http://www.youtube.com/watch?v=slTF_XXoKAQ)