בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

פוסט בחירות מתבקש

לפי החלוקה ההסטורית המקובלת, המערכת הפוליטית האמריקאית מתחלקת לשלוש תקופות:
בתקופה הראשונה, 1791-1828, שתי המפלגות הגדולות היו הפדרלסיטים, תומכי ממשל ריכוזי חזק (יחסית), מכסי מגן וכד'  -בקיצור, תומכי האינטרסים של מדינות הצפון המוכוונות יותר למסחר ולבהמשך לתעשיה, אל מול הדמוקרטים-רפובליקניים, מפלגתו של ג'פרסון, שתמכו בזכויות המדינות, בממשל קטן, ומוכוונים יותר לאינטרסים החקלאיים בדרום. למרות ההצגה השוויונית שלי, למעשה לאחר כהונתו הסוערת של אדמס (שהסתיימה ב1801) הדמוקרטים-רפובליקניים נהנו מעליונות ברמה הפדרלית.
בחירתו של ג'קסון לנשיאות ב1828 בישרה את עלייתה של המערכת המפלגתית השניה - ג'קסון ייסד את המפלגה הדמוקרטית ועלה על גביה לבית הלבן, ומתנגדיו הקימו כנגדו את המפלגה הוויגית (שקרוייה כך כי הם ראו את עצמם כמו הוויגים האנגלים במהפכה המהוללת, המתנגדים ל"מלך ג'קסון"). מערכת זו נבדלה מהמערכת הראשונה, בטמפרנט, בשמות המפלגות, בסוג האנשים - המערכת הראשונה היתה מורכבת רובה ככולה מאנשים האצולה של וריג'יניה ומסצ'וסטס, וג'קסון הביא את כל הפראים מהמערב אל תוך המערכת הפוליטית; היא גם נבדלה באיזון הכוחות שכן הכוחות היו הרבה יותר שקולים בין המפלגות, והיו כמה וכמה נשיאים וויגים -  אבל בעומק הנושאים הן היו סך הכל די דומות - הוויגים תמכו בממשל חזק, בבנק מרכזי, במימון פדרלי לפרוייקטי תשתית כמו תעלות ונהרות, ובמכסי מגן - בגדול, מדיניות שמיטיבה עם המסחר והתעשיה המתפתחת, בעיקר בצפון; הדמוקרטים התנגדו לכל אלה ותמכו באינטרסים החקלאיים. 
שנות ה50 של המאה ה19 הביאות להתמוטטות המערכת הזו ועלייתה של המערכת השלישית, וזאת בעקבות המאבקים הקשים בנושא העבדות בטריטוריות החדשות שנכבשו במערב במלחמת מקסיקו של 1846-1848. בניגוד לשנוי הקודם, כאן היתה ממש הערכות מחדש: כל הנושאים נדחקו מפני נושא העבדות, שפילג את כל המערכות האמריקאיות לפי קווים גיאוגרפיים ברורים; המפלגה הוויגית נעלמה לחלוטין ועל חורבותיה קמה המפלגה הרפובליקאית, שהנושא היחידי שהגדיר אותה בתחילת דרכה הוא התנגדות לעבדות; והמפלגה הדמוקרטית קרסה בצפון והפכה להיות מפלגה דומיננטיות דרומית גדולה התומכת בעבדות - ולאחר המלחמה, באינטרסים של מדינות הדרום. זו המערכת שקיימת עד היום, אם כי בתהליך ארוך שתחילתו בשנות ה20 וסופו בשנות ה70 של המאה ה20 התחלפו התפקידים, והיום הרפובליקאים הם המדינה של הדרום ושל זכויות המדינות והדמוקרטים של הצפון ושל הממשל הריכוזי החזק.

יש לא מעט השפעות לאינתיפאדה השניה שהתחילה ב2000, שעוד כמה וכמה ילדי פועלים במערב התיכון ילכו לקולג' מהכסף שישולם להוריהם על הגז הטבעי שישמש לייצור החשמל להחזיק את כל הסרברים שמחזיקים את מה שייכתב עליהן; אחת מהן היא קריסתה של המערכת הפוליטית הישראלית של שנות ה80 וה90, שאופיינה בתיקו בין גושי, עם יתרון קל לימין, כשהנושא העיקרי הוא תמיכה או התנגדות לתהליך שלום הכרוך בפשרה טריטוריאלית. במובנים מסויימים המערכת זזה באופו דרמטי שמאלה - אין היום אפילו מפלגה אחת בכנסת שתומכת בחזרה לשליטה בעזה או בערים הפלסטיניות בגדה - שהנסיגה מהן, באוסלו ב', כמעט הפילה את ממשלת רבין; ואפילו הליכוד לא מעז להעלות על הכתב התנגדות למדינה פלסטינית, התנגדות שהיתה בלב מצע העבודה של רבין. במובנים אחרים המערכת זזה ימינה -  השם "שמאל" הפך רעיל; ויש לא מעט יוזמות "להכעיס" של הימין - חוק הנכבה, חוק העמותות ודומיהן - שזוכות לתמיכה לא זניחה בציבור. 
המערכת הפוליטית עדיין לא התייצבה לחלוטין חזרה, אבל הדבר העיקרי שאני לומד מתוצאות הבחירות של אתמול הוא שההערכות מחדש של המערכת הפוליטית הישראלית תהיה מהסוג הראשון ולא מהסוג השני. שכן מ30,000 רגל, הבחירות נראות כך: המחאה החברתית, המיאוס מממשלת נתניהו או עוד גורמים הביאו הן לנטישת מצביעים את הליכוד והן לחזרה של גורמים שלא היו מעורבים במערכות בחירות האחרונות, ולהן הוצגו שתי אלטרנטיבות: שלי יחימוביץ' רצתה לבנות הערכות מחדש סביב הציר הכלכלי; יאיר לפיד לא הציג הרבה הצעות מדיניות (ו בשורוק, לא בחולם) מרשימות, אבל הוא הציג מפלגה של טמפרנט (אני לא אומר את זה כזלזול): של המעמד הבינוני המתון, של שמירה על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית (המערכת המשפטית, חופש הבטוי, החופש האקדמי), של סיום הפריוילגיה של פטור צבאי לחרדים, של קידום תהליך מדיני. כמו קדימה, רק עם אנשים הרבה יותר רציניים ומכובדים ולא עם פליטי ליכוד ליגה ט' (ובאופן אירוני, עם מנהיגות הרבה פחות מרשימה משאר הרשימה). במידה רבה, כמו הציונים הכלליים של שנות ה50: "תנו לחיות בארץ הזאת!". והציבור בחר לפיד.
מצד אחד, אני קונה את טענתו החוזרת של עופר שלח באולפנים אתמול, שהאמירה של "גושים" היא מישונת ולא רלוונטית. באמת, נראה שהמערכת של שנות ה80 וה90 מתה; השמאל של אז, לצערי, כנראה לא יחזור בזמן הקרוב. אבל מצד שני, יש כאן מערכת גושית לא כל כך רחוקה: בצד אחד גוש עם תפיסה מאוד אתנוצנטרית של הדמוקרטיה (ליכוד וחלק מהמפד"ל), או לא דמקורטי (חלק מהמפד"ל, מפלגות חרדיות), עוין למערכת המשפטית, לאומני, תמוך בהמשך ההשקעה בכל התנחלות, תומך בגזל קרקעות פלסטיניות אם יושב עליהן מאחז, תמוך בפריוילגיות החרדיות (בראשן פטור משירות צבאי) אדיש למעמדה הבינ"ל של ישראל ולתגובות העולם. גוש חוק הנכבה, וחוק העמותות וחוק החרם. הגוש השני הוא מלפיד שמאלה, והוא או שמאלי ממש או פרגמטי, תומך במערכת המשפט ובמוסדות הדמוקרטיים, רגיש למעמדה הבינ"ל של ישראל, לא מעוניין להשקיע כספים מיותרים בהתנחלויות מבודדות, אולי אפילו יתמוך בפנוי כמה מאחזים. תומך בביטול של הפריוילגיות החרדיות (ואם באופן ממותן אז משיקולים פרגמטיים). זה גוש בג"צ.
נכון, זו לא החלוקה שאני הייתי רוצה. הייתי שמח אם המערכת היתה שמאלית יותר. אבל אני חושב שזו חלוקה אמיתית, והבחירות של אתמול הם קאמבק גדול של גוש בג"צ. למעשה, אם מסתכלים בצורה הזו, לידתו של הגוש הזה ב2005 לאחר ההתנתקות, עם הקמת "קדימה"; הצירוף של השבץ של שרון עם הרמה ההו-כה-נמוכה של שאר הרשימה, כמו גם השחיתות של ראשיה - שהביאה את קדימה להחליש את המערכת המשפטית גם היא - הביא לקריסתה, והחלפתה ב"יש עתיד". עכשיו נראה אם יאיר לפיד (או בואו נהיה רציניים: עופר שלח) יוכל לבנות מזה משהו. נקווה; יש לי מקום לאופטימיות מכיוון שבניגוד לקדימה, שהיתה עם מנהיגות חזקה ורשימה איומה, כאן המצב הפוך: המנהיגות חלשה אבל הרשימה מרשימה למדי.

ועוד בקטנות:
* איזה יופי שהאויר יצא במידה רבה מבלון נפתלי בנט. הרשו לי לרקוד ריקוד קטן של אושר. בנט יכול לומר ש"חזרנו ללב הרלוונטיות הפוליטית" עד מחר, אבל במצב הנוכחי, כשלו רק 11 מנדטים והוא הסמן הימני ביותר בכנסת הזו, הוא לא "לב הרלוונטיות הפוליטית".
* לכל מי שתהה לאן נעלמה המחאה, אתמול היתה תשובה: גדולתה של המחאה היתה בהערת התודעה הפוליטית, ובמחיקת תחושת הייאוש וחוסר התוחלת במעורבות. וזה בא לידי ביטוי במקום שהכי נכון שיבוא בדמוקרטיה - בקלפי; גם בעליה באחוזי ההצבעה - שהיתה יותר גדולה במרכז מאשר במעוזי ליכוד מסורתיים, וגם במעבר מצביעים מנתניהו שמאלה. נכון, הרבה אנשים לא הצביעו בחדוה. הם בציעו כדי שמשטרת הקיטורים תרשה להם לקטר. אבל הם הצביעו, וחשו שזה מה שהם יכולים לעשות, וזה מאוד חשוב גם להמשך: האינדיקציה הגדולה ביותר להצבעה של אדם הוא אם הצביע בבחירות קודמות, ולהיפך, אנשים נוטים להמשיך שלא להצביע מרגע שלא הצביעו פעם אחת (קצת כמו תהליך של יציאה בשאלה, אחרי הפעם הראשונה שמחללים שבת והשמים לא נופלים).
* בנוסף, אם יש איזהשהו מסר מהבחירות האלה זה אי אמון גורף בנתניהו ובכנסת היוצאת ככלל. 60 ח"כים מכהנים לא יחזרו לכנסת. חצי מהח"כים. 
* די מדהים שאין מילה אחת של חרטה או אפילו  הודאה בטעות מצד כל הפרשנים, שדברו על מערכת בחירות משעממת וצפויה. כולנו צחקנו על קרל רוב, אבל שם לפחות פוקס ניוז התביישו בכך מספיק כדי להוריד אותו מהאויר לכמה שבועות. ובארץ? יוק.
* ולבסוף, במילות הזהב של נייט סילבר: I'm only as good as my pols are. הסקרים לא היו נורא גרועים - הסקר האחרון של הארץ סה"כ לא היה נורא רחוק בכל המפלגות חוץ משישה מנדטים שהוא פספס אצל לפיד, אבל ששת המנדטים האלה הם כל העניין. חברים, likely voter model. תתחילו להיות מקצוענים.

יהיו כנראה עוד איזה פוסט או שניים - ועדת הבחירות המרכזית מאפשרת לקבל את כל הנתונים בחתך ישובים וקלפיות מה שמאפשר שעות של הנאה עם גראפים, מה גם שהראל מצפה - אבל זה בהמשך. ובינתיים - יום טוב לכולם.

7 תגובות:

  1. מצפה זה אנדרסטייטמנט. תרגיל לבינתיים: בכמה קלפיות בירושלים מרצ קיבלה יותר מ-10% מהקולות? התשובה מאוד מפתיעה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא הספקתי להתעמק ממש, אבל מרצ קיבלה 10,000 קולות בירושלים שזה ממש ממש הרבה. ירושלים היא הישוב השני בגדולו כמקור הקולות למרצ. הופתעתי מזה.

      מחק
    2. אז אגלה לך שב-125 קלפיות בירושלים היא קיבלה יותר מ-10 אחוזים, ובכעשרים קלפיות היא קיבלה יותר מ-20 אחוזים (!).

      מחק
  2. השמים נופלים - ועד איך, רק אם היית רואה, היתה ניטלת ממך הבחירה.

    השבמחק
  3. אור, לא מצאתי את המייל שלך באתר אז אני אאלץ לכתוב לך תגובה משתפכת פה.
    פגשתי את הבלוג שלך אתמול בצירוף עם זה שפגשתי את תקופת הבחינות שלי היום, והתוצאה היא שכבר קראתי בהערכה גסה בערך מליון פוסטים שפרסמת בבלוג, ואני רק בתחילת הדרך.

    רציתי להשתפך עוד קצת על רמת הכתיבה הגבוהה, הניסוחים הברורים, הפוסטים המעניינים, והנקודות למחשבה שהעלת, אבל קצת לא נעים לי על פני במה פומבית.
    מה שכן, מעכשיו יש לך שישה קוראים נאמנים!

    השבמחק
    תשובות
    1. ואו, אני ממש מסמיק :-) תודה רבה!

      מחק