בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 23 בנובמבר 2013

בזמן שלא שמתם לב

בשולי פרשת אייל גולן, הפריימריז בעבודה ומה לא חמקה מתחת לרדאר ידיעה שמשמעותה לפוליטיקה האמריקאית לא פחות מדרמטית: הפיליבסטר בסנאט בוטל, לפחות ביחס למנויים.
מקורו של הפיליבסטר בנוהג שאין להפסיק את הדיון בסנאט, ולכן סנטור יכול להמשיך ולדבר ובכך למשוך את הדיון בחוק לנצח. זה המקור לסנצות הידועות על פיליבסטר למשל מ"מר סמית' הולך לוושינגטון". אלא שלמעשה בעשורים האחרונים לא ממש היה צורך בכל ההצגה, די היה בכך שבנטור מודיע שהוא מתכוון לבצע פיליבסטר וזה היה נחשב כאילו מבוצע פיליבסטר. ואז נשאלת השאלה מה צריך לעשות כדי להפסיק את הדיון.
בתחילת ימי הרפובליקה, לא היתה שום דרך. באמצע המאה ה19 שונו כללי הסנט וניתן היה להפסיק את הדיון באופן מלאכותי ולהביא להצבעה ע"י תמיכה של שני שליש מהבית. בשנות ה60 של המאה ה20 שונו שוב הכללים והרף ירד ל60 סנטורים, וכך נשאר עד היום. אז מה קרה? עד שנות ה90, פיליבסטר היה מאוד מאוד נדיר. הדוגמה הבולטת היתה פיליבסטר של סנטורים דרומיים כנגד חוק זכויות האזרח ב1965, אבל זה היה יוצא מן הכלל. החל משנות ה90, עם עליית המפלגתיות ובעיקר עם כניסתם של דור סנטרוים שמקורו בדור חברי הקונגרס שנכנסו לקונגרס עם הגל של ניוט גי'נרגריץ' 1995, פיליבסטרים הפכו ליותר ויותר שכיחים, ובמושבי הקונגרס האחרונים הפכו לסנטרדט. למעשה, התוצאה היא שכל חוק או מנוי חייב תמיכה של 60 סנטורים, תסריט שלא ממש היה במוחם של מנסחי החוקה.
לגבי חוקים, נוצר מסלול עוקף, ששמו reconcilation, שדרכו ניתן להעביר את רוב החוקים. אבל מנויים נשארו תקועים. בימים אלה עומדים ומחכים לא פחות מ240 מנויי שופטים ולא מצליחים לעבור את משוכת 60 הסנטורים. הדמוקרטים, שיש להם רוב אבל קטן, הפכו מתוסכלים יותר ויותר עד שאתמול איבדו סוף סוף את סבלנותם ושינו את הכללים (שנוי הכללים דורש רק רוב של 51 סנטורים).
למה? יש כל מיני סיבות אבל הראשית מביניהם היא שברור כיום שלאחר שהרפובליקאים ביצעו את כל הצעדים הקיצוניים ביותר - עד כדי השבתת הממשל - כדי להשיג את מטרותיהם, די ברור שאם הם ישיגו רוב בשנט והפיליבסטר יעמוד בדרכם הם יבטלו אותו מידית. אז הדמוקרטים אמרו לעצמם, נבטל אותו בעצמנו לפחות נשיג כמה מנויים בינתיים.

יום חמישי, 14 בנובמבר 2013

ובינתיים בגולדענע מדינע

נעלמתי למעט זמן בשל ביקור בארה"ב עם הגורמים המוסמכים. אני יכול לדווח אם כן, כמו שדיווח גלילי לטבנקין לאחר ביקורו הראשון של גלילי בארה"ב ב1960, ש"הקפיטליזם חי ונושם ולא מתכוון ללכת לשום מקום".
התזמון של הביקור אפשר גם להיות בארה"ב בזמן הבחירות. בחירות, תשאלו? והלא 2013, רק לפני שנה התקיימו בחירות? אלא שבארה"ב יש כידוע בחירות למשרות רבות ומשונות, ולמעשה בכל שנה ביום שלישי הראשון של נובמבר מתרחשות בחירות. בשנים המתחלקות ב4 בוחרים נשיא, בכל שנה זוגית בוחרים את כל בית הנבחרים ושליש מהסנט, אבל גם בשנים אי זוגיות ישנן כמה משרות שעומדות לבחירה. ובשנה ה1 מודולו 4 - למשל 2013 - המשרות הבכירות ביותר העומדות לבחירה הן מושלויות ניו-ג'רזי ווירג'יניה, וכן ראשות הערים של ערים גדולות רבות. ומכיוון שברמה הארצית זו עונת מלפפונים, כל מכורי הפוליטיקה האמריקאית נהנים לנבור שוב ושוב בתוצאות הבחירות הללו ולנחש מה הן אומרות לגבי העתיד. התשובה היא שבדרך כלל לא הרבה, אם כי הן יכולות לרמז על גל מסיבי אם גל כזה מתקרב, כפי שנצחונות הרפובליקאים ב2009 בוירג'יניה ובניו ג'רזי בישרו על הגל הימני שהביא לגל הרפובליקאי ב2010.
אז מה היה?
בניו ג'רזי המושל הרפובליקאי המכהן כריס כריסטי ניצח נצחון מוחץ (מעל 60% מהקולות). כריסטי מפרוסם בסגנונו הבוטה לפעמים ובעימותים הרבים שלו עם איגודי העובדים במגזר הציבורי במדינה, בעיקר ארגוני המורים; בנושאים תרבותים וחברתיים (הפלות, נישואי הומוסקסואלים וכד) הוא מנסה להמנע מלהתיחס כי עמדותיו בנושאים אלה, שהן ימניות אבל לא קיצוניות ברמה הלאומית, עדיין מאוד ימניות יחסית לניו-ג'רזי, מדינה כחולה למדי. בהתאם, בחירתו מחדש היא הישג מרשים לאור העובדה שניו ג'רזי היא מדינה כחולה כזו, והרחש סביב האפשרות שירוץ לנשיא השיאו, בהיותו מייצג לרפובליקאי שיכול להתקבל ברמה הלאומית. עם זאת, כדאי להזהר עם התחזיות. ראשית, לא כל מושל פופולארי ככל שיהיה במדינתו מוכן לפריימטיים, כפי שיוכיח ריק פרי. שנית, לרפובליקאי מתון מהחוף המזרחי קשה למדי להבחר בפריימריז, כפי שיוכיח רודי ג'וליאני (אם כי לא בלתי אפשרי, בעיקר אם המועמדים כנגדו חלשים מאוד, ויוכיח מיט רומני) ושלישית, בנושאי מדיניות הנוגעים לרמה הלאומית - גם נושאים תרבותיים וחברתיים אבל גם נושאים כלכליים כמו חוק הבריאות - כריסטי די חלש ומתחמק. כריסטי מושווה רבות לקלינטון, שבשנות ה90 גרר את המפלגה הדמוקרטית בעל כורחה ממש למרכז והצליח כך לזכות בנשיאות ולשבור את הגל הרפובליקאי מאז רייגן, אבל קלינטון גם הציג חזון ברור של מדיניות - גם שמאלית (ביטוח בריאות לכל, שהנסיון להעביר אותו כחוק בתחילת שנות ה90, הלא הוא הילריקייר, נכשל כשלון חרוץ) אבל מאידך גם ימנית, למשל רפורמה עמוקה במערכת הרווחה, או דרגלוציה של מערכת הבנקאות (מדיניות שבדיעבד כיום נראית מאוד מוטעית). כריסטי לא מציג בינתיים שום חזון שכזה, ובעיקר מציג את הדמות שלו. ובדרך כלל זה לא ממש מספיק.
המירוץ השני שבו דווקא יש משמעות רבה לנושאי מדיניות הוא לראשות העיר ניו יורק, בו נבחר המועמד הדמוקרטי ביל דה בלאזיו ברוב אדיר של 70% מהקולות. אז נכון שניו יורק דמוקרטית, ולא מפתיע שהדמוקרט זכה; ונכון שהמועמד הרפובליקאי שמולו היה חלש מאוד. אבל עדיין העיר נשלטה בידי ראש עיר רפובליקאי זה 20 שנה (שתי קדנציות ג'וליאני, ושלוש קדנציות בלומברג), ודה בלאזיו זכה ברוב בכל רובעי העיר, כולל בחלקים העשירים של מנהטן ובסטטן איילנד, המעוז הרפובליקאי בעיר. הוא ללא ספק זכה למנדט סוחף. ויש משמעות למנדט הזה: דה בלאזיו רץ עם מצע פרוגרסיבי שמאלי חריף ולא מתנצל. התמה של הקמפיין שלו היתה שניו יורק היא a tale of two cities, ובה אחוזון קטן של עשירים שחיים טוב ורובה המכריע של האוכלוסיה שבקושי שורדת. ניו יורק במצב נפלא, ודה בלאזיו הסכים עם כך, אם יש לך מספיק כסף, וצריך הרבה הרבה כסף כדי לחיות בה כראוי. דה בלאזיו הבטיח למשל להפסיק את המדיניות של stop and frisk, מדיניות שמאפשרת לשוטר לעצור חשוד ברחוב לחיפוש ללא הצגת חשד ספציפי; ב2012 נעצרו במסגרת המדיניות הזו יותר שחורים מאשר כלל מספר השחורים בעיר, מה שהביא את סטיבן קולבר להעלות את האפשרות שכנראה שחורים נוסעים בזמן מתקופות אחרות כדי להעצר. דה בלאזיו גם הבטיח להשקיע הרבה יותר בארבעת הרובעים מחוץ למנהטן. הבחירה של דה בלאזיו מעניינת מכיוון שהיא מעבדה לפרוגרסיביזם נוסח המאה ה21. ניו יורק עברה לשליטה רפובליקאית אחרי שבשנות ה80 היא היתה בשיאו של תהליך שקיעה ארוך ומתמשך, ויש חשש, בטח בקרב עשירי העיר, שהבעיות שפקדו אותה בשנות ה70 וה80, בראשן פשיעה והזנחה, יחזרו על עצמן. מאידך, רוב הערים בארה"ב זוכות כיום לפריחה מחודשת לאחר שנים של נטישתן לטובת הפרברים (זה גם קשור לעליית אחוז הבודדים או הזוגות ללא ילדים בחברה האמריקאית), ובהחלט יתכן שהירידה בפשיעה - שגם היא לא היתה מוגבלת לניו יורק - מקורה במקום אחר (למשל, כפי שטועני מחברי פריקונומיקס, בפסק הדין רו נ' וייד ב1973, שהפך הפלות לחוקיות וגרם לכך שרבים ממי שיהפכו לפושעים בשנות ה90 פשוט לא נולדו). השנים הקרובות יהיו מעבדה טובה לבחון את השאלה האם אפשר לשמור על השגשוג של העיר גם תוך כדי הפיכתה לשווינית יותר.
והמירוץ השלישי היה הכי מעניין לג'אנקים פולטיים, והוא בוירג'יניה. שם התמודד פרקליט המדינה הרפובליקאי קן קוצי'נלי - מהקצה המאוד מאוד ימני של המפה הפוליטית, מול טרי מקאוליף, מי שהיה יו"ר המפלגה הדמוקרטית, פעיל פוליטי שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית אלא תמיד פעל מאחורי הקלעים. שני המועמדים לא היו מועמדים טובים. קוצ'ינלי היה מאוד ימני, בעיקר לוירג'יניה ההולכת ומכחילה, בעוד שמקאוליף נתפס כפוליטיקאי חלקלק, על גבול המושחת, ועם קופת שרצים מכובדת בעברו. בסוף מקאוליף ניצח, אם כי נצחון קטן (3%). כל העולם הפוליטי מנסה לנתח מה זה אומר, האם זה מעיד על כך שהתדמית הרפובליקאית כל כך נפגעה שאפשרה למקאוליף לנצח? או מאידך שהיא לא כל כך נפגעה כמו שחושבים, שכן הנצחון היה דחוק למדי? אולי אם הממסד הרפובליקאי היה עוזר יותר לקוצ'ינלי הוא היה מנצח? מאידך אולי עם מועמד טוב יותר הדמוקרטים היו מנצחים נצחון סוחף?
האמת, שזה לא באמת אינדיקטיבי. אפשר להסיק כל מיני מסקנות אבל זה מירוץ אחד, ועם כל כף הרבה משתנים באמת קשה להסיק מסקנות גורפות. אבל מה שכן, השבח לאל, היה מירוץ מותח, והרי בשביל כאלה אנחנו כאן.