בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

Fact check

בנימין נתניהו נאם אתמול את מה שרבים מעריכים הוא נאום תחילתה של מערכת בחירות, ובכל מקרה, נאום מרכזי שכן בעיקרו, אל מול הפזמון הרטורי של "אצלכם? לא פיניתם לא עשיתם" נתניהו סקר את מה שהוא רואה כהישגי ממשלתו. לאור עברו של בנימין "אני זוכר חיילים בריטים בירושלים למרות שבעצם נולדתי אחרי קום המדינה" נתניהו כשקרן פתולוגי, ממש מתבקש לבדוק קצת את העובדות. לצערי לא מצאתי טקסט מלא של הנאום (אם למישהו יש אותו, אשמח להפניה) אבל מהעיתונות אלה הקטעים העיקריים של הסקירה:
חברי האופוזיציה, הקשבתי לכם ואתם… מבחינתכם? 'לא פינית לא עשית'. תשע שנים אני ראש ממשלה. בעבר אם היית לוקח חופן דולרים ומוציא מהמדינה וחוזר בלי לקבל רשות לא יכולת לעשות כלום. אז יום אחד ביטלתי את כל הפיקוח על מטבע החוץ והפכתי את ישראל למדינה מודרנית אבל אצלכם - 'לא פינית לא עשית'.
קודם כל, זה כמובן לא נכון. הפיקוח בוטל באופן סופי רק ב2001 בזמן ממשלת שרון. מאידך, הליברליזציה במט"ח התרחשה בתהליך ארוך שתחילתו בתחילת שנות ה90, והחל מ94 רצועת האלכסון היתה רחבה כך שלמעשה לא היתה הרבה משמעות למעורבות של בנק ישראל בניהול המט"ח.  ב97 נתניהו ביטל חלק מההגבלות על סחר במט"ח, וזה אכן היה צעד חשוב בתהליך. די מפתיע אותי שההישג העיקרי שהוא מחפש להתגדר בו הוא מממשלתו הראשונה לפני כמעט 20 שנה, ובכל מקרה לקיחת הקרדיט לכל מהלך הליברליזציה של מטבע חוץ אליו היא הגזמה פרועה. נכון חלקית.
לקחנו שלל של רפורמות, לישראל היה תל"ג נמוך מיוון וקפריסין ועברנו אותם ואת ספרד ואיטליה ונעבור את צרפת אבל אצלכם, 'לא פינית לא עשית'
אז הנה הנתונים מהבנק העולמי:

עברנו את קפריסין ויוון. את ספרד ואיטליה לא, וצרפת זה בכלל חלום באספמיה - התל"ג לנפש של צרפת גדול ב40% משל ישראל. קפריסין ויוון קרסו כמובן בשל משבר החובות, ולכן תחילת הנפילה שלהם היא ב2007. אם הגאווה של נתניהו היא שאנחנו לא יוון - נו, מילא. נכון חלקית.
ציידנו את צה"ל בכיפת ברזל - אבל אצלכם 'לא פינית לא עשית'
אני מתעב למדי את עמיר פרץ אבל אני לא חושב שמישהו חולק על כך שדחיפת פיתוח "כיפת ברזל" רשומה על שמו. ציוד צה"ל בעוד סוללות נעשה כמעט בלעדית מכספי הסיוע האמריקאי, אז לא ברור לי במה נתניהו מתגאה כאן. לא נכון.
בצוק איתן הנחתנו מכת מחץ על החמאס
על כך כל קורא ישפוט בעצמו.
אנחנו מחברים את הנגב והגליל בכבישים רכבות מחלפים מנהרות
הנה ההשקעה בתשתיות תחבורה יבשתית בין 2000 ל2012 (לפי דו"ח מרכז אדוה מ2012)

ממשלת נתניהו לא השקיעה השקעה שונה באופן מיוחד ביחס לתמ"ג מהממשלות הקודמות - למעשה, ממשלת שרון הראשונה השקיעה יותר. נכון חלקית.
בלמנו כניסת מחבלים מסתננים לישראל. אנחנו המדינה היחידה שהשתלטה על גבולותיה אבל אצלכם, 'לא פינית לא עשית'
לא ברור לי למה בדיוק נתניהו מתכוון כאן. אם הוא מתתכוון לבלימת מעבר של פלסטינים מיו"ש לתחומי ישראל הריבונית, לכך אחראית בעיקר כמובן גדר ההפרדה, שנבנתה בתופת ממשלות שרון ואולמרט. נכון שנתניהו תמך בה כשר אוצר (בהסתייגות שצריך גם להוסיף גדר מזרחית בין גב ההר לבקעת הירדן, הסתייגות שמשמעותה המעשית היא התנגדות) אבל בכל מקרה זה לא בזמן ממשלתו. אם הכוונה לבלימת הגירה בלתי חוקית, אז נכון שבניית הגדר בגבול הדרום בלמה את רוב ההגירה הבלתי חוקית. זה אכן הישג של ממשלת נתניהו. ההצהרה "אנחנו המדינה היחידה שהשתלטה על גבולותיה" עם זאת הוא כמובן מופרך למדי. אפילו בארה"ב, כמות המהגרים הלא חוקיים במדינה נבלמה ב2008, מה שאומר שההגירה הבלתי חוקית כמעט נעצרה. (בהערת שוליים, גם ההפלגה הרטורית לקרוא לכל המהגרים הלא חוקיים "מחבלים" היא הגזמה פרועה). נכון חלקית.
ריכוזיות, הקמתי את ועדת הריכוזיות שברתי את משטר הפרמידות
נכון. ממשלת נתניהו חוקקה את חוק הריכוזיות, אם כי לא ברור עד כמה ההשפעה שלו תהיה משמעותית - הלכה למעשה עוד לא פורקה אף פירמידה. נכון.
אנחנו הופכים את באר שבע לבירת הסייבר של ישראל
קשקוש יחצ"ני. אין שום מאורע במציאות שעומד מאחורי ההצהרה הזו. לא נכון.
הבאנו חינוך חינם לילדים מגיל 3
אכן יושם ברובו (אם כי לא במלואו). עם זאת, מכיוון שתקציב החינוך לא גדל, ממילא השנוי הזה בא על חשבון תקצוב חינוך בגילאים אחרים. נכון.
הנהגנו שמיים פתוחים
נכון.

אז לסיכום: מתוך עשר הצהרות: שתיים לא נכונות בעליל, ארבע נכונות חלקית או מטעות, שלוש נכונות, ואכן פתוחה לפרשנות. קצת יותר מ50% אמת. ביחס לאמינות של נתניהו, הישג לא רע.

יום שישי, 31 באוקטובר 2014

בחירות 2014

ביום שלישי יערכו בארה"ב בחירות אמצע הכהונה, בהן יצאו האמריקאים לבחור שליש מהסנט, את כל בית הנבחרים, 33 מושלויות ועוד שלל משרות זוטרות יותר. רוב העיתונים יכריזו בכותרת למחרת, כי הבחירות יהיו מכה קשה לדמוקרטים; סכוי סביר שהם הולכים לאבד את השליטה בסנט (המודל של נייט סילבר מעריך שלרפובליקאים סכוי של 69% לזכות ברוב בסנט). זו כותרת לגיטימית. רוב הפרשנים יציינו שזו עדות לאכזבה העמוקה של האמריקאים מאובמה ולעתיד שחור למפלגה הדמוקרטית בשנתיים הקרובות. אלה שטויות.
יש לכך שלוש סיבות:
1. הסנט כשלעצמו לא מייצג: הייצוג בסנט זהה לכל מדינה, ובכך מעניק עדיפות משמעותית למדינות קטנות: בבחירות 2012 אובמה ניצח בסך הקולות 51-47, אבל אם היו משקללים את התוצאות לפי חלוקת הסנט הוא היה מפסיד 48%-49%.
2. בנוסף, בכל שנתיים עומדים לבחירה שליש מהסנטורים, כלומר סנטורים מ33 מדינות. כך, הסנט מחולק בעצם לשלושה מחזורים. המחזור הנוכחי הוא הכי רפובליקאי: במדינות שיצביעו לסנט ביום שלישי, אובמה זכה רק  ל46% ב2012.
3. ולבסוף, השאלה היא מה נקודת המוצא. המחזור הנוכחי של סנטורים שעומד לבחירה נבחר לאחרונה ב2008, שנה מאוד טובה לדמוקרטים, ולכן במחזור זה נבחרו סנטורים דמוקרטים במדינות מאוד רפובליקאיות, למשל צפון קרוליינה ואלסקה. הישגים רפובליקאים ב2014 הם קודם כל בגדר חזרה לממוצע; אם הרפובליקאים יזכו ב5-6 מושבים, הם יזכו לרוב של 51-49, שזה פחות או יותר מייצג את התפלגות הבוחרים של 2012 ממושקלת לפי משקול הסנט; בעצם הישגים כאלה מעידים פחות או יותר על אותו קרדיט ציבורי לדמוקרטים כמו ב2012, שבהן כזכור ניצח אובמה (גם אם לא נצחון מוחץ).
כמובן, זה מצב גרוע יותר לאובמה ולדמוקרטים מאשר 2008 - שהרי אם הם היו במצב דומה ל2008, הם היו מצליחים לשחזר את הישיגיהם אז.  אבל לא הרבה יותר מזה.
---
נקודה מעניינת אחרת היא הבחירות למושלים. 33 מושלים עומדים לבחירה, רובם המכריע נבחרו ב2010, השנה הנהדת לרפובליקאים. כתוצאה מכך, כמה מושלים מאוד ימניים במדינות כחולות למדי עומדים ליפול - טום קורבט בפנסילבניה, ג'ון לה-פייג' במיין, ויתכן שגם ריק סקוט בפלורידה (שם זה סיפור משעשע - מי שמתמודד מולו, צ'ארלי קריסט - היה מושל פלורידה הרפובליקאי עד 2010. ב2010 פרש כדי לרוץ לסנט אבל מרקו רוביו ניצח אותו בפריימריז. הוא הפך לעצמאי, רץ מול רוביו בבחירות הכלליות והפסיד; לאחר מכן הפך לדמוקרט).  מאידך, סקוט ווקר מוויסקונסין - מי שזכור בשל המאבק החריף שלו כנגד ארגוני העובדים, בעיקר המורים, שהביאו לבחירות אמצע בנסיון להדיחו, שבהן ניצח - נראה כהולך לזכות בכהונה שניה; והדמוקרטים לא התאפקו מלפשל בכמה מירוצים, בראש ובראשונה במסצ'וסטס - מדינה סופר-שמאלית, אלא שהמתמודדת הדמוקרטית היא מרת'ה קוקלי, מי שזכורה כזו שהצליחה להפסיד את מושב הסנט של טדי קנדי ב2009 (השיא היה ציטוט שלה: "מה רוצים שאעשה, אעמוד מחוץ לפנווי פארק [אצטדיון בייסבול מפורסם בבוסטון] ואלחץ ידיים?"), הפסד שתקע את רפורמת הבריאות של אובמה - ונראה שהיא תצליח להפסיד גם את המירוץ למושלות. כבוד.
---
בבית הנבחרים אין הרבה עניין - כנראה שהרפובליקאים ירוויחו מעט מושבים. אין מה לצפות לשנוי דרמטי בבית הנבחרים עד 2020, לאחר שרטוט מחדש של המפות, שכן כרגע המחוזות מאוד מוטים לטובת הרפובליקאים.
---
עוד סיפור מעניין הוא בקנזס: קנזס היא מדינה סופר רפובליקאית. מאז שהפכה למדינה רק 13 מ45 מושליה לא היו רפובליקאים; הפעם האחרונה שבחרה סנטור רפובליקאי היתה ב1939. וכעת נראה שגם המושל הרפובליקאי בראונבק וגם הסנטור הרפובליקאי הותיק פט רוברטס עומדים להפסיד. מה קרה? הסיפור העיקרי הוא שבראונבק נבחר על מצע סופר סופר ימני של קיצוץ קיצוני במסים. בית הנבחרים היה גם רפובליקאי ולכן שיתף איתו פעולה. והוא ביצע. ואחרי שנתיים המדיניות התפוצצה לו בפרצוף: הגרעון של קנזס תפח למימדים מבהילים, הוא נאלץ לבצע קיצוצים כואבים ולא פופולאריים בחינוך, ואיבד אפילו את תמיכת הפלג המתון של הפלגה הרפובליקאית, כולל נציגים רשמיים לשעבר. לפעמים נצחון הוא נצחון פירוס.
---
מה  שמוביל אותי לנקודה הבאה: אני אישית חושב שדווקא טוב לדמוקרטים להפסיד את הסנט. גם אם יפסידו, זה יהיה לרוב קטן - 51-49, גג 53-47. נצחון כזה של הרפובליקאים ושליטתם בשני חלקי הרשות המחוקקת יגביר את הלחצים בקרב הימין למדיניות עימותית מול אובמה, שתביא שוב למשברים ואולי גם להשבתת הממשל. אלה יזכירו שוב לאמריקאים למה הם שונאים את המפלגה הרפובליקאית (אגב, גם היום המותג הרפובליקאי חלש יותר מהדמוקרטי; עם כל חוסר הפופולאריות של אובמה, הרפובליקאים הרבה פחות פופולאריים ממנו); ובדיוק בזמן ל2016, אז הדמוקרטים יזכו שוב בנשיאות ובסנט. הסיכון העיקרי עבור הדמוקרטים הוא ביחס לשופטים עליונים: שופטים עליונים ממונים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנט. אם רות באדר-גינזבורג השמאלית וחולת הסרטן תלך לעולמה בשנתיים הקרובות, המועמד שאובמה יוכל להעביר יהיה הרבה יותר ימני ממנה והאיזון בבית המשפט ילך עוד יותר ימינה.

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

על המחיה ועל הכלכלה

בראש השנה מקור ראשון ערך מוסף לסיכום השנה. בכל עמוד סיכמו את השנה בתחום אחר: בטחון, צבא, ערבים, משפט, ועוד ועוד. בין כל המדורים התחבא גם חצי עמוד שעסק בכלכלה. ועיקרו של חצי העמוד הזה - מאת שמואל סלבין - הוא שהמצב לא כל כך נורא, כמשווים ל1984 (שנת השיא במשבר הכלכלי ואינפלצית האימים, שניה לפני התוכנית הכלכלית. מזל שלא השוו לתקופת הצנע).
הייתי מצפה שהעורך של מקור ראשון יעלה על הגיחוך שבמאמר או לפחות שעורך הכלכלה יעלה עליו, אבל אז בדקתי ובעצם למקור ראשון בעצם אין עורך כלכלה. או מדור כלכלה. לקורא שניזון רק ממקור ראשון אין שום מושג שבכלל יש דבר כזה, חדשות כלכלה. שזה בכלל תחום שיש מה לעסוק בו.
זו אנקדוטה קטנה שמבטאת אמת גדולה יותר, והיא ניתוקו המוחלט של הציבור הדתי מהדיון הכלכלי, הנושא העיקרי בדיון הציבורי בכל מדינות העולם וגם בארץ: פחות מחודש אחרי מלחמה ועדיין הנושא שהכי מדאיג ישראלים הוא יוקר המחיה, לא המצב הבטחוני. זה לא מפתיע איפוא שכמו ב2011, גם מחאת המילקי החדשה תפסה את הציבור הדתי בהפתעה, והתגובה העיקרית מכיוונו הוא ביקורת (מוצדקת כשלעצמה אבל מתחמקת מהעניין) על הפן השולי בדיון - המסר הסימובלי הבעייתי שבירידה מהארץ, ועוד לברלין - ולא על הנושא העיקרי, והוא המצב הכלכלי הבעייתי בישראל ככלל ויוקר המחיה בפרט (מי שרוצה לטעון שאין בעיית יוקר מחיה בישראל אני אפנה אותו לנתון האינדקטיבי ביותר למצב יוקר המחיה במדינה, באדיבות אורי כ"ץ: השכר החציוני בישראל, במונחי כח קניה, הוא חצי מזה בארה"ב. שני שליש מזה בגרמניה. הוא קטן מזה של ספרד וגדול רק ב20% יותר מזה של יוון, שתי הדוגמאות שנתניהו ולפיד כל כך אוהבים לטעון שאנחנו חמקנו מגורלן הקשה). בפשטות, בציבור הדתי לא מדברים על כלכלה; אין לו ממש מה לומר על זה וכאשר עולות מחאות בתחום הזה הוא לרוב מנוכר מהן.
איך מסבירים את זה?
ההסבר שמגיע לרוב מהציבור הדתי עצמו, הוא כי המחאות בתחום הכלכלי הן על תחום חומרי ולא ערכי; הן על מותרות; והן בעלות גוון מפונק, תובעני, של "מגיע לי". זה שקול בעיני למי שטען כנגד הורי שלושת הנערים שנרצחו בטרמפים בגוש עציון כי אסור היה להם לתפוס טרמפים. לדרוש הגנה ותגובה צבאית על כל פגיעה בתופס טרמפים זה פינוק. הם גרים באיזור מסוכן מבחינה בטחונית, אז הם היו צריכים לדאוג לעצמם כראוי - לא לנסוע שם, או אם כבר כן נוסעים שם אז רק בתחבורה ציבורית וכו'. זה כמובן טיעון שערורייתי - גם אם כל אדם יעשה את שיקוליו לגבי מה בטוח בעיניו ומה לא, עדיין זה דיון ראוי לדרוש מה מחויבות המדינה בנושא - והטענה המשתמעת היא כמובן שמחויבות המדינה היא למנוע פגיעה או להגיב צבאית על כל פגיעה בתופסי טרמפים; אף אחד לא יטען שזה "פינוק". בדיוק באותה מידה, הטענה היא כי גם אם שמים את החלטותיו הכלכליות של כל אחד בצד, עדיין מצב יוקר המחיה בישראל הוא כישלון כלכלי של הממשלה, ועליה לתקן אותו. אפשר לחלוק על כך - בין אם בדיאגנוזה (לטעון שהכל בסדר ואין בעיה) ובין אם בפרוגנוזה (לטעון שהממשלה היא לא הפתרון), אבל אי אפשר לפטור את הטענה הזו כ"פינוק".
זאת ועוד, לציבור הדתי אין שום בעיה לבוא בדרישות בתחום החומר בתחומים שכן חשובים בעיניו - למשל, להתרעם על כל נסיון לפגוע במימון להתנחלויות.
אני חושב יש כאן שני הסברים עמוקים יותר,
הראשון הוא שהימין ככלל בשלטון ברובם המכריע של 37 השנים האחרונות, והמפד"ל היא חלק מכל הממשלות האחרונות. כל מחאה כלכלית נתפסת מיניה וביה כתוקפת את הממשלה שבגדול הציבור הדתי תומך בה. זה לא חייב אגב להיות כך, שכן ביקורת מימין על הממשלה בתחום הבטחוני ללא נתפסת בעיני הציבור הדתי כשלילית; הסיבה כי ביקורת כלכלית כן נתפסת ככזו היא כי במידה לא מעטה הציבור הדתי הוא מהנהנים של השיטה הכלכלית הנוכחית. החינוך שלו זוכה לתקצוב של 150% מזה של החינוך החילוני; מערכת החינוך הזו מספקת גם תעסוקה גדולה; הוא זוכה לדיור מסובסד בהתנחלויות; בקצרה, באמת קשה לו פחות.
ההסבר השני הוא ברמה עמוקה, ואולי עצובה, יותר: ברמה התיאולוגית, לא נראה שיש לתורה הציונית דתית של ימנו מה להגיד על כלכלה וחברה. מאז השתלטות התיאולוגיה ה"מרכז"ניקית על הציונות הדתית, המאמץ התיאולוגי היחידי כמעט ביחס לאתגרי המודרנה והריבונות הוא ביחס לארץ ישראל (קצת נעשה בשנים האחרונות גם בתחום המשפט). אז נכתבו הררי הררים של מלים על חובת יישוב א"י; אבל אין בעצם כל תורה או מאמץ הלכתי או רוחני בשאלה איך צריכה להיראות החברה הישראלית בתחום הכלכלי - האם נכון לה המוסר הקפיטליסטי-פוריטני? האם נכון לה מוסר סוציאליסטי? מה בכלל עמדת התורה בנושא הזה? וזה חוזר להעדרו של המוסף הכלכלי של מקור ראשון - לציבור הדתי פשוט אין מה לומר בתחום. ובעידן שזו הופכת להיות השאלה הפוליטית המרכזית בישראל, זה מעמיד את יומרות ההנהגה של הציבור הדתי באור קצת מגוחך. הוא אפילו לא משתתף בדיון, שלא לדבר על להנהיג.

(סתם כהתרסה לסיום: עזבו את כל הדיון על מה המדינה צריכה לעשות. לפני כמעט שנתיים כמעט ויתר בנק לאומי לנוחי דנקנר על חובות ענק, מה שלא היה מאפשר כמובן ללווה פשוט. מקרה מובהק של הטיית צדק לטובת העשירים. האם איזשהו רב יצא בקריאה כנגד הבנק שהוא עובר על "ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך"?)

יום שישי, 19 בספטמבר 2014

אל נצור המלכה


הסקוטים החליטו, ברוב של 55% כנגד 45% (ועם אחוז הצבעה מדהים של 84%) לוותר על עצמאות ולהישאר במסגרת הממלכה המאוחדת. סיבה מספקת לכתוב פוסט עם התמונה הכי נדושה שניתן בנושא.
אז מי מרויח ומי מפסיד מהסיפור?
די בבירור המפלגה הסקוטית הלאומית, הSNP, יצאה מופסדת. במסגרת ביזור הסמכויות בבריטניה, לסקוטלנד יש פרלמנט בנוסף על הפרלמנט הכללי בוסטמינסטר, ששולט על נושאים מקומיים שונים. לפני שנתיים הSNP עלתה לשלטון בפרלמנט זה וכפתה למעשה על הממשל הבריטי את משאל העם של אתמול. לפני חודש, הפסד של 55%-45% היה תוצאה מצויינת עבורם, אלא שהסקרים של לפני שבועיים, שהראו על אפשרות ריאלית שמחנה ה"כן" ינצח במשאל העם, העלו את הציפיות, וכעת ההפסד נראה כמפלה למפלגה. בפרט, המפלה היא למנהיג הSNP, אלכס סלמנד, שכן בעירו, אברדין, מחנה ה"כן" הובס 58%-42%. סגניתו, ניקולה סטורג'נט, מגיעה מגלזגו, האזור המרכזי היחידי פחות או יותר בו מחנה ה"כן" זכה לנצחון, ועל כן החלו כבר דיבורים על כך שסטורגנ'ט יוצאת מחוזקת וסלמנד עלול להיאלץ לפרוש.
בתמונה רחבה יותר, התנועה הלאומית הסקוטית יצאה עם הישגים בכל מקרה, שכן במסגרת התגובה המהירה (ויש יאמרו, פאניקה) שאחזה בממסד הפוליטי הבריטי עם הסקרים על אופציה ריאלית של נצחון למחנה ה"כן" לפני שבועיים, שלוש המפלגות הגדולות, השמרנים, הלייבור והליברל-דמוקרטים הצהירו שבכל מקרה הם יקדמו סדרת צעדים לבזר עוד יותר את הכח בממלכה ולתת לסקוטלנד סמכויות נרחבות נוספות בתחום המסוי, הכלכלה והבריאות. בתמונת ראי של ההישגים לתנועה הלאומית הסקוטית, השמרנים נתפסים כמי שבכל מקרה הפסידו שכן הם המפלגה שעומדת מאחורי הרעיון של בריטניה מאוחדת; בפרט דייויד קמרון, ראש הממשלה, היה כל כך לא פופולרי בסקוטלנד שבשלב מסויים החליט להוריד פרופיל שכן הצהרות התמיכה שלו במחנה ה"לא" רק הביאו להחלשתו. אם מחנה ה"כן" היה מנצח, קמרון היה עומד בפני לחצים אדירים להתפטר.
אלא שלדעתי במבט ארוך טווח יש סכוי גבוה שדווקא השמרנים יצאו מחוזקים מהסיפור הזה. סקוטלנד באופן כללי נמצאת בצד השמאלי של המפה הפוליטית. מבין 59 הנציגים של סקוטלנד בפרלמנט בווסטמינסטר רק אחד הוא מהשמרנים, בעוד ש40 הם מהלייבור ו11 ליברל-דמוקרטים. הענקת סמכויות נרחבות חדשות לסקוטלנד, כפי שהתחייבו כל המפלגות, הביאה בימים האחרונים לתגובת נגד חריפה מחברי פרלמנט (בעיקר שמרנים) מאנגליה, שדורשים שביזור סמכויות יעניק באותה מידה סמכויות לאנגליה כמו לסקוטלנד (וגם לווילס. צפון אירלנד זוכה ממילא לאוטונומיה במסגרת הסכם "יום ששי הטוב"). הדרישה הקיצונית ביותר דורשת הקמת פרלמנט אנגלי במקביל לפרלמנט הבריטי בווסטמינסטר, כמו הפרלמנט הסקוטי והוולשי. סביר שדרישה כזו לא תתקבל, אבל הפשרה שנראית הסבירה ביותר היא הגבלת זכויות ההצבעה של חברי פרלמנט ווסטמינסטר מסקוטלנד, בנושאים שבהם הסמכות לגביהם בסקוטלנד הועברה לפרלמנט הסקוטי. זה נשמע מאוד הגיוני, וגם מאוד נח פוליטית לשמרנים, שכן הם כמעט ולא יפגעו מכך בעוד שחלק משמעותי מכוחו של הלייבור (כיום 40 מתוך 257 חברי פרלמנט, כ15%) יחלש, ולא יוכל להשתתף בחל מההצבעות. זה נושא מסובך שלא ברור אם ואיך יחקק לבסוף, אבל עדיין בהחלט ייתכן שבסופו של יום המהפכה החוקתית שבכל מקרה תגיע בעקבות משאל העם הזה, דווקא השמרנים יצאו מחוזקים.

ונקודה אחרונה לסיום: ההצבעה של היום היתה בבירור הצבעה של הראש כנגד הלב. הרוח הרווחת בעד העצמאות פרטה על נימים רגשיים - הן לאומיות סקוטית אבל אפילו יותר מכך, טינה כנגד הממשלה בווסטמינסטר, שכאמור היא ימנית יותר מרוב האוכלוסיה הסקוטית. שנוי כיוון הרוח לפני שבועיים נבע הן מההתחיבות ליורת אוטונומיה לסקוטלנד אבל בעיקר בעקבות השאלות שמחנה ה"לא" החל להעלות: מה יקרה יום אחרי עצמאות? באיזה מטבע סקוטלנד תשתמש? בנקים סקוטיים מרכזיים הודיעו שהחשש שבנק אנגליה לא יערוב לבטחונם הפיננסי יביא אותם להעתיק את מרכז פעילותם לאנגליה. ספרד - שחוששת מתנועות אוטונומיה בקטלוניה ובחבל הבאסקים - הודיעה שתטרפד קבלה סקוטית מהירה לאיחוד האירופי.  עיקר הטיעון הכלכלי של הSNP מסתמך על כך שהנפט בים הצפוני שיך טריטוריאלית לסקוטלנד, אלא שלא ברור אם באמת היא היתה זוכה לכל ההכנסות ממנו, ללא נטילת חלק מהחוב הלאומי הבריטי, ובעיקר המלאים בים הצפוני מדלדלים ובתוך 20-30 שנה צפויים להסתיים. מחנה ה"לא" העלה גם טיעונים רגשיים על הסטוריה משותפת, אבל עיקר טיעוניו היו שצריך לתכן צעד שכזה על כל משמעויותיו. והטיעון הזה ניצח. נקודה למחשבה על כל מי שקורא "למוטט את החמאס".  

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

איפה הכסף?

מרכז אדוה פרסם שלשום דו"ח המשווה את השתתפות המדינה בהכנסות המועצות המקומיות ביו"ש (ללא ההתנחלויות החרדיות מודיעין עלית, ביתר עלית ועמנואל), בעיירות פיתוח, ב15 הערים החזקות ובמועצות המקומיות הערביות; הדו|ח מצא פערים אדירים (כצפוי), ועורר סערונת. תגובת מועצת יש"ע לא אחרה לבוא, והיא כנסה צוות כלכלנים - מהם מצוטטת רק ד"ר עדית סולברג מהמכללה באריאל - שטוענים כי הדו"ח מוטה. לא מצאתי את התגובה של מועצת יש"ע עצמה אלא רק דיווחים משניים, למשל כאן או כאן, אבל בכל המקומות שמצאתי שני הטיעונים המרכזיים הם:
1. ביו"ש אחוז ניכר מהתושבים גר במועצות איזוריות, שבאופן טבעי ההוצאות שלהן גדולות יותר, בשל הפיזור הגיאוגרפי של היישובים, בעוד שהקבוצות האחרות מורכבות רק מעיריות ובמועצות מקומיות
2. מרכז אדוה משתמש באופן מניפולטיבי בטיעון ביחס לחלקו של תקציב החינוך בתקצוב הממשלתי לרשויות המקומיות: מחד, הוא משתמש בטיעון הזה כדי להסביר למה ההתנחלויות החרדיות הוחרגו - שכן בציבור החרדי, המימון לחינוך עובר דרך הרשתות הארציות ולא דרך הרשויות המקומיות, אבל מאידך הוא מתעלם מהעובדה שאחוז הילדים בהתנחלויות גבוה משמעותית מזה שבקבוצות האחרות (פרט לרשויות הערביות) ושהתקצוב הממשלתי לרשויות אמור לעלות בהתאם.
בהמשך, מביאה סולברג מספר דוגמאות של השוואות ספציפיות - הר הנגב מקבלת יותר מהר חברון, חוף אשקלון מקבלת יותר משומרון, ראש פינה יותר מאלקנה, וכד'.

האמת, שסולברג ומועצת יש"ע צודקים בכך שהדו"ח של מרכז אדוה מניפולטיבי. ויש אמת בשני טיעוני הביקורת. אלא שבהמשך התגובות הובאו השוואות ספציפיות, אז - כדברי אסי כהן - "פה חשדתי".
שכן הדרך הנכונה והפשוטה ביותר לבדוק את טענות הביקורת של מועצת יש"ע היא פשוט לחתוך לפי שני המשתנים האלה. כלומר להשוות את ההוצאה הממשלתית לרשות מקומית בחתך של מועצות איזוריות, ושל מועצות מקומיות ועריות בנפרד; וכן להשוות לאחוז הילדים הממוצע. ומכיוון שספר הרשויות של הלמ"ס ל2012 נמצא לכל דורש באינטרנט, עשיתי את החיתוך בעצמי, והשוויתי בין הפער שבהוצאה לתושב אל מול הפער באחוז בני 0-17. כל הנתונים מנורמלים לפי הקבוצה הכללית (כלומר ישובים יהודיים בתחומי ישראל הריבונית)



בכל שלושת המקרים, הרשויות המקומיות ביו"ש מקבלות סכומים גבוהים משמעותית ממקבילותיהן בתחומי ישראל הריבונית, סכומים שלא יכולים להיות מוסברים רק במספר הילדים הגבוה: עיריות ביו"ש (אריאל ומעלה אדומים, חילוניות) מקבלות 21% יותר לתושב בעוד שאחוז הילדים גבוה רק ב8%; מועצות מקומיות (ההתנחלויות הדתיות הגדולות - אפרת, בית אל, קרנ"ש, קרית ארבע - כמו גם ישובי כוכבים -אורנית, בית אריה - ופרברי ירושלים  -גבעת זאב, הר אדר) מקבלים 77% יותר בעוד שאחוז הילדים גבוה רק ב16%; והמועצות האיזוריות - איפה התנחלויות גב ההר ה"הרד קור", כמו גם בקעת הירדן - מקבלות 80% יותר ממקבילותיהן בישראל בעוד שאחוז הילדים גבוה רק ב27%.
הפרדתי את החרדים - גם ביו"ש וגם בישראל - והנתונים שלהם מאוד משתנים; ביתר עלתי ומודיעין עלית (עיריות) מקבלות רק קצת מעל המקבילות בישראל, בעוד שעמנואל מקבלת הרבה יותר. לא יודע למה זה, אבל התקצוב במגזר החרדי כל כך לא שקוף שהנתון הזה לא יכול להיות ממצה.

מכל מקום - חבל שאדוה נכנסו למניפולציות. הנתונים הפשוטים מדברים בעד עצמם.

יום שישי, 25 ביולי 2014

אז מה חושבים עלינו?

גאלופ ערכו סקר מקיף בימים שלישי ורביעי על יחס הציבור האמריקאי למערכה האחרונה בעזה, בפרט, ביחס לשאלה האם פעילותה של ישראל כנגד החמאס מוצדקת או לא, והאם פעילותו של החמאס כנגד ישראל מוצדקת או לא.

קודם כל התוצאות הכלליות:
התמיכה בפעילות ישראל גדולה במידה מזערית מההתנגדות לה (42-39). סה"כ לא מאוד מפתיע אותי.
גאלופ ערכו סקר דומה ב3.4.02, אמצע מבצע חומת מגן (במהלך הקרב בג'נין, כלומר בנקודה בה הטענות על "טבח בג'נין" היו בשיאן). ההשואה די מפתיעה:

המספרים קרובים למדי. יש ירידה בתמיכה בשני הצדדים: התמיכה בישראל יורדת מפער של 10% לפער של 3%, והתמיכה בחמאס יורדת מפער של -45% לפער של -59%. לכאורה, זה נתון שמפריך (לפחות בהקשר הזה) את אחת הצידוקים המרכזיים להתנתקות: שלאחריה, תהיה לישראל לגיטמציה בינלאומית רבה יותר לפעול כנגד הטרור. אלא שזה לדעתי טיעון כושל: ישנם הבדלים משמעותיים במאורעות בשטח: "הפעילות הישראלית נגד חמאס" שעליהן נשאלים האמריקאים היום ברוטלית הרבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר ב2002: בכל מבצע חומת מגן נהרגו 497 פלסטינים, והסקר נערך באמצעו, כך שעד אליו היו עוד פחות הרוגים פלסטינים; כל הלחימה בו התנהלה בקרבות חי"ר בתוך מחנות הפליטים והערים. לעומת זאת  שבמבצע צוק איתן, עד כה נהרגו בעזה למעלה מ800 איש, תוך שימוש מסיבי בהפצצות אויריות וארטילריות. מהכיוון השני, מבצע "חומת מגן" בא לאחר מרס השחור, בו נהרגו 111 ישראלים בפיגועי התאבדות בלב הערים. לעומת זאת, איום הרקטות, ההצדקה למבצע הנוכחי (כפי שנטען בתקשורת העולמית; איום המנהרות לא ממש מופיע כהצדקה למבצע אלא כחלק ממנו), הביא עד כה לשלושה הרוגים ישראלים. כך שמספרי התמיכה דומים למדי היום עבור מבצע ברוטלי הרבה יותר, עם הצדקה מובהקת פחות, ממבצע חומת מגן (אני לא מתכוון חס וחלילה להמעיט באיום הרקטות והמנהרות, אלא רק להבהיר כיצד הוא נתפס עבור האמריקאי הממוצע). כך שאם כבר, ההתנתקות אפשרה לישראל מרחב פעולה גדול יותר מבחינה בינ"ל.

אבל הנתונים המעניינים באמת הם פילוח התוצאות (מכאן ואילך - רק ביחס לפעולות ישראל, האם הן מוצדקות או לא):
התמונה מובהקת: בעוד שיש תמיכה רחבה ועמוקה בפעילות הישראלית בימין האמריקאי, בקואליציה הדמוקרטית: מיעוטים, צעירים, נשים, יש רוב למתנגדים לפעילות זו. כשלעצמן אלו חדשות רעות לישראל: הקואליציה הרפובליקאית - גברים לבנים מבוגרים - הולכת ומצטמצמת כאחוז מהאוכלוסיה, ולכן לטווח ארוך יש לצפות שהתמיכה בישראל תרד. אלא שאז מגיע הפילוח האחרון: לפי רמת השכלה ולפי רמת העניין במתרחש:


הפילוח הזה חשוב משכיוון ששני האינדיקטורים האלה הם האינדיקטורים החזקים ביותר למידת המעורבות הפוליטית של האזרח כללית, וביחס לנושא הספציפי. ככל שאמריקאי משכיל יותר, הסכוי שהוא יפעל פוליטית - ישתתף בבחירות, יכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יתנדב למפלגה - גדול יותר; וככל שאמריקאי מתעניין יותר בנושא הסכוי שהנושא ישפיע על פעילותו הפוליטית - יביא אותו לכתוב מכתב לחבר הקונגרס שלו, יכריע את הצבעתו לקונגרס, לסנט או לנשיאות וכד' - גדול יותר. ובשני המקרים ככל שהאינדיקטור להשתתפות פוליטית גבוה יותר, התמיכה בישראל גבוהה יותר.
מדיניות חוץ היא בדרך כלל במקום נמוך למדי בסולם העדיפויות של האמריקאי הממוצע. המקרים שמדיניות חוץ היתה גורם משמעותי בבחירות הם נדירים, ובדרך כלל קשורים במלחמה שבה מעורבת ארה"ב ישירות: ויטנאם (וזכויות האזרח) גזרה את גורלו של ג'ונסון ב68, עיראק (והמשבר הכלכלי) גזרה את גורלו של בוש  מקיין ב2008. לכן מדיניות החוץ מושפעת משני גורמים: הגורם הראשון הוא הממסד הפוליטי והדיפלומטי - ואלה ברובם המכריע בעד הפעילות הישראלית, בעיקר בגלל תנאי הבסיס שלה (ישראל נסוגה מעזה ב2005, ישראל קיבלה את הפסקות האש וחמאס דחה אותן, וכו') - ראו למשל הראיון של הילרי קלינטון אצל ג'ון סטוארט. והגורם השני הוא הבוחרים המועטים הנלהבים מהנושא.אלה יכתבו לחבר הקונגרס שלו בנושא, יתנו את תרומתם הכספית למועמד בעמדתו בנושא וכו'. ואלה (לפחות בשלב זה) תומכים בפעילות הישראלית. נכון שהבוחר הדמוקרטי הממוצע, אם ישאלו אותו, ייטה להתנגד לפעילות הישראלית, אבל בגדול זה לא כל כך אכפת לו; הרבה יותר אכפת לו מהכלכלה ומביטוח הבריאות. ומי שלא אכפת לו מהנושא, לא משפיע עליו.

יום שני, 12 במאי 2014

כמה שאלות.

אם לא קראתם את הראיון של "ישראל היום" עם שלדון אדלסון, לכו לקרוא. באמת. זה מפגן כל כך מרהיב של צדקנות עצמית, לקקנות, וחוסר מודעות עצמית שהוא עובר כבר לתחומי הסטירה. טקסט עם ניחוח חנוך לוין.
בכל מקרה, רבים וטובים כבר כתבו על הראיון, אני רוצה להאיר נקודה אח שהיא השיא מבחינתי, והיא כאשר המראיינים שואלים את אדלסון לגבי הצעת החוק התלויה בכנסת שנועדה למנוע מהעיתון לעשות dumping בשוק העיתונות:
איך חקיקה כזאת מתיישבת עם התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, המעגן את חופש הביטוי כערך עליון של הדמוקרטיה?
אני לתומי חשבתי שבתור מדינה עצמאית יש לנו את המערכת החוקתית שלנו, אבל האמת? החוקה האמריקאית היא באמת מודל מוסרי ראוי לעצב לאורו דמוקרטיה (אם כי גם לה היו כמה חסרונות, כמובן). הנה כמה שאלות המשך ל"ישראל היום":

  • באותו תיקון ראשון, מוצהר שהקונגרס (או לענייננו, הכנסת) לא יחוקק שום חוק המייסד או מאמץ דת או אוסר על פולחן דתי. כיצד מתיישב עם תיקון זה חוק בתי הדין הרבניים, המפקיד בישראל את הנישואין והגירושין בידי ממסד דתי שהוקם על ידי המדינה?
  • התיקון החמישי אוסר על מאסר ללא הליך משפטי מסודר. כיצד מוסד המעצר המנהלי מתיישב עם תיקון זה?
  • התיקון ה14 קובע שכל אדם שנולד בשטח ארה"ב הוא אזרח אמריקאי. כיצד חוקי האזרחות הישראלים - המעניקים אזרחות אוטומטית לכל יהודי אבל לא מעניקים אזרחות כזו לגוי, גם אם נולד בארץ, להורים לא ישראלים, מתיישב עם תיקון זה?
  • אותו תיקון קובע כי המדינה לא תפגע בחייו, חירותו ורכושו של כל אדם (גם אם לא אזרח) ללא הליך חוקי תקין. כיצד נהלי המשטר הצבאי ביחס לפלסטינים ביו"ש - בהם הפקעת קרקעות, שלילת חופש התנועה ועוד - מתישבים עם תיקון זה?
  • לפי מירב הדיווחים, בנימין נתניהו מתכוון להתמודד לראשות הממשלה גם לכהונה שלישית. כיצד כוונה זו מתיישבת עם התיקון ה22, האוסר על נשיא לכהן יותר משתי כהונות?

יום שלישי, 29 באפריל 2014

אפרטהייד

כנראה שג'ון קרי הצליח להטריד קצת את הימין שלנו עם הערת האפרטהייד, כי פתאום שומעים מחדש את האפולוגטיקה למה המשטר בשטחים איננו אפרטהייד, למשל מהרב חיים נבון או ממשה פייגלין (גאולה לעולם: הועדה הרוחנית הפנתה אותי אליהם). ומכיוון שזה זמן רציתי לכתוב אחת ולתמיד את הטיעון שלי על העוול המוסרי שבמשטר בשטחים, הנה הזדמנות מצויינת.
אז נתחיל בטענות העובדתיות: ההשואה לפוארטו-ריקו או לשאר הטריטוריות האמריקאיות די מטופשת. תושבי פוארטו ריקו, גואם ושאר הטריטוריות הם אזרחים אמריקאיים והם זוכים לכל הזכויות וההגנות של החוקה. נכון שהם לא יכולים להצביע לנשיאות ולקונגרס, מכיוון שפוארטו-ריקו היא במעמד של טריטוריה, אבל יש להם חופש תנועה, ואם הם יעברו לאחת המדינות הם יוכלו להצביע בה, בדומה לאזרחים ישראלים בחו"ל. בנוסף, בפוארטו ריקו יש ממשל עצמי שנבחר על ידי תושבי הטריוטריה, ולבסוף  גם התושבים נשאלו במספר משאלי עם האם הם מעוניינים להיפך למדינה מן המנין (הפוליטיקה בפוארטו ריקו מאורגנת לפי שאלת הפיכה למדינה או עצמאות, ואחת המפלגות תומכת בהפיכה למדינה) וההצעה נדחתה, בעיקר כי הפיכה למדינה תעלה מיידית את המסים. 
אבל כעת לשאלה היותר בסיסית בדבר המשטר בשטחים, והיא בכלל לגבי הגדרת האזרחות. אזרחות היא לא רק לבחור ולהבחר (גם בסין הקומוניסטית יש אזרחות ואין שם בחירות). אזרחות היא שייכות לקהילה הפוליטית, היותך חלק מהציבור שהשלטון - לפחות להלכה - מחוייב אליו. בעולם המודרני הרבה מאוד מהצרכים והזכויות של הפרט ניתנות על ידי המדינה, בתוך המדינה - שוויון בפני החוק, קידום רווחה אישית וציבורית, חינוך, תעסוקה; ומחוצה לה - היכולת לנוע בין מדינות (הדורשת דרכון), והגנה מפני רדיפה במדינות זרות. כל אלה עוד לפני שדיברנו בכלל על דמוקרטיה, אלא על עצם המושג של מדינה מודרנית; בדמוקרטיה כמובן נלווית גם הזכות להשתתף באופן משמעותי על התהליך הפוליטי, לבחור ולהבחר, וזכויות אדם כמו חופש הבטוי, ההפגנה, הליך הוגן וכו'. מכיוון שכך, בסדר העולמי המודרני ישנה זכות אדם בסיסית ל*איזושהי* אזרחות, כך למשל בסעיף 15 של הצהרת זכויות האדם של האו"ם. זה לא אומר שלאדם יש בהכרח זכות לאזרחות במקום שבו הוא כעת גר - אם היגרתי לשווייץ זה לא נותן לי מיידית זכות לאזרחות בה - אבל המצב שבו אדם ללא שום אזרחות הוא מצב לא מוסרי.
משמעותו של האפרטהייד היתה שדרום אפריקה היא מדינתו של האדם הלבן. אזרחותם של הלבנים לא היתה רק זכותם לבחור ולהבחר (למעשה, משחק עם גבולות איזורי הבחירה הפכו חלק מהקולות של הלבנים לחסרי ערך), אלא באופן בסיסי המדינה נוסדה על ידי האדם הלבן ולמענו. האדם השחור (או הצבעוני) רק "היה שם", נועד לשרת את האדם הלבן או להסתלק מהשטח, ולכן השלטון עסק בו רק כדי להבטיח סדר ורגיעה. המדינה לא היתה מחויבת אליו בשום צורה, אפילו לא בהגדרה. 
כעת, מה המצב בשטחים? בשטחים ישנו מיעוט של אזרחים ישראלים שזוכים לכל זכויות האזרח אל מול נתינים פלסטינים הנתונים לשלטון של כיבוש צבאי (המילה כיבוש כאן היא מילה תיאורית גרידא - זו הגדרתו של השלטון על הפלסטינים בשטחים), שמטרתו העיקרית היא להשליט סדר. הפלסטינים הם נתינים של השלטון הזה, הם לא אזרחים שלו. לא זו בלבד שאין להם זכות לבחור ולהבחר, אין, בהגדרה וכמובן במעשה, שום מחויבות של המדינה השולטת בהם לרווחתם, כמובן שאין להם שוויון בפני החוק (כי הם נשפטים בדין צבאי בניגוד למשפט הישראלי הדמוקרטי השורר על מתנחלים) כמו גם שוויון זכויות בתכנון, בחופש התנועה (בתוך השטחים ובכניסה וביציאה), ועוד - ואלה כבר זכויות שהן בגדר זכווית אדם, לא זכויות אזרח. בחלק זעיר מהשטח יש לפלסטינים שלטון עצמי מוגבל, שגבולות יכולותיו מעוצבות באופן בלעדי על ידי ישראל ואין לו ריבונות להחליט בתחומים מהותיים כמו יחסי חוץ, בטחון, תכנון קרקע, מסוי, סחר חוץ ועוד, והוא מוגבל לתחומי רוב השטח הבנוי של הערים הפלסטיניות. בגדול זה שלטון מוניציפלי פלוס. 
המצב הזה - של שטח עם מיעוט של אזרחים ורוב של נתינים חסרי זכויות - לא קיים *בשום מדינה בעולם*. לא רק בדמוקרטיות, בשום מדינה. גם סין הקומוניסטית מחוייבת כלפי אזרחיה. המקרים המקובלים כדוגמאות  - גרמניה, שוויץ, צ'כיה - הם מקרים בהם מהגרים לא זוכים בקלות (או לעולם) לאזרחות, אבל יש להם אזרחות של מדינת האם, ובמדינות עצמן יש להם את רובן המכריע של זכויות האזרח - שוויון לפני החוק, רווחה - פרט לזכות לבחור ולהבחר. בלטביה שהביא פייגלין כדוגמה, לחסרי אזרחות כתוצאה מפירוק בריה"מ- דהיינו לרוסים - אם אין להם אזרחות רוסית יש להם את כל זכויות האזרח חוץ מלבחור ולהבחר. שלא לדבר על כך שבכל המדינות האלה הלא-אזרחים הם מיעוט, מה שכמובן לא המצב ביו"ש.
איפה מצב כזה כן קיים? המצב הזה היה קיים בכל המושבות הקולוניאליות, כמו גם בארה"ב ביחס לאינדיאנים, ועד לתיקון ה14 ביחס לשחורים (גם השחורים של תקופת ג'ים קרואו זכו ליותר זכויות מהפלסטינים  ביו"ש בימנו, למשל חופש תנועה). המדינה האחרונה שהמצב הזה התקיים בה היא דרא"פ של האפרטהייד. זה גם העוול העיקרי בה, לא עצם האבחנה הגזעית - אבחנה גזעית משמשת גם למהלכים חיוביים כמו אפליה מתקנת. העוול המוסרי באפרטהייד היה העובדה שהאבחנה הגזעית היתה הבסיס לשלילת זכויות אזרח ולאפליה שיטתית כנגד הרוב במדינה. בפרט, גם אם דרא"פ של האפרטהייד היתה מעניקה אזרחות לקבוצה שרירותית של 20% מהשחורים זה לא היה הופך את האפרטהייד ליותר מוסרי או פחות מצורע.
טיעון הקש העיקרי שהרב נבון נאחז בו הוא שהאבחנה בישראל היא לא גזענית ב100%, שכן ישנם ערבים אזרחי ישראל. נקודה אמתית שמתחבאת פה היא שבאמת בתוך תחומי הקו הירוק ישראל איננה מדינת אפרטהייד, להיפך, היא דמוקרטיה למופת. אבל אנחנו מדברים על יו"ש. ושם, האבחנה הזו חסרת משמעות. אז יש קבוצה של ערבים אזרחי ישראל, אז מה? אז הקריטריון המפריד הוא גזעני עם חריג. גזעני עם כוכבית. זה לא משנה במאומה את העוול הבסיסי במצב.
ורק בשביל התרגיל הרטורי - הנה רשימת החוקים העיקריים שביססו את הפארטהייד (לפי ויקיפדיה). חוץ ממס' 2, חלקים ממס' 7 ומס' 9, כולם תקפים לחלוטין בשטחי יו"ש אם מחליפים "שחורים" ב"פלסטינים" ו"לבנים" ב"ישראלים".
  1. חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
  2. חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבין בני גזעים אחרים
  3. חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, כשחור או כצבעוני
  4. חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה, ולהוציאם מחוץ לחוק
  5. חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים לבני הגזעים השונים, ולמעשה אסר על לא-לבנים את המגורים בערים
  6. חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד המתירות או מגבילות את תנועתו
  7. חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה גזעית במתקני שעשועים, בגנים ציבוריים, במתקני שירותים, בחופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
  8. חוק חינוך הבַּנְטוּ (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך להם היו זכאים שחורים, שהייתה נמוכה במידה משמעותית מזו שזכו לה הלבנים
  9. חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע איוש תפקידים בכירים בלבנים בלבד
  10. חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – תחם חבלי ארץ במדינה כ"בנטוסטנים" לשחורים, שם יכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
  11. חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מ"אזרחי" אותם בנטוסטנים והפך אותם מבחינה טכנית לזרים במקום מושבם

עד כאן ההסבר לעוולה הבסיסית. ומה לגבי הפתרון? על כך אומר נבון:
כן, חבריי השמאלנים בפייסבוק שכנעו אותי שהיעדר זכות הצבעה לערביי יש״ע הוא מצב לא נורמלי. אך כששאלתי אותם מה הפתרונות שהם מציעים, גיליתי שהם (הפתרונות-כביכול) עוד הרבה פחות נורמליים. זהו אחד מהמקרים שבהם התרופה הרבה יותר מסוכנת מאשר המחלה. אין ברירה - צריך לחיות עם המצב הלא נורמלי. גם תושבי פוארטו ריקו אינם מצביעים לנשיאות ארה״ב. תגידו שזה לא דומה? אתם צודקים. שום דבר בחיים אינו לגמרי דומה לשום דבר אחר. מה שדומה הוא שיש בעולם גם מצבים מדיניים מורכבים ומעורפלים, שאין להם פתרונות בית-ספר פשוטים. והמצב שלנו מסובך מכולם.
 קודם כל, לא "לא נורמלי", אלא "לא מוסרי". אולי לא נעים לרב להכיר בכך, אבל נראה לי שעמוק בבטן הוא בעצם כן מבין את זה. ואז השאלה היא מה הפתרון ארוך הטווח לעוול הזה. ישנן בגדול ארבעה פתרונות: נסיגה ישראלית, גירוש הפלסטינים, הענקת זכויות אזרח לפלסטינים או קיבוע משטר אפרטהייד עוול (על בסיס גזעני עם כוכבית) כמשטר קבע. הענקת זכויות אזרח מחוץ לדיון כי היא סופה של מדינת הלאום היהודית. גירוש של 2.5 מליון פלסטינים למדינה שאינה מדינתם (ושגם בה אין להם אזרחות) לא מוסרי ולא ריאלי וגם לא פותר את הבעיה (אולי מעביר אותה לתחומו של מישהו אחר אבל ספק). נשארנו עם נסיגה או אפרטהייד.
לכן אני טוען שנסיגה מרובם המכריע של שטחי יו"ש היא אינטרס ישראלי בלי כל קשר לשלום. צריך לסגת גם אם זה לא יביא שלום - תוך הכנת כל ההכנות כדי למזער את הסיכון הבטחוני (אבל זה לא שהימין מבטיח לנו משהו אחר ממלחמה נצחית). צריך הגנה נגד טילים, צריך לבסס הרתעה, הראש היהודי מספיק חכם. לטעון ששליטה אזרחית היא הדרך היחידה לבסס בטחון זו עצלות מחשבתית מהמדרגה הראשונה (וגם לא נכון - גם בלבנון, כולל המלחמה, וגם בעזה ממוצע הנפגעים ירד מאז הנסיגה, גם בלי שלום).
לטענות הזמניות, ה"ייצוב", ה"נחכה ונראה" - הן בעצם תמיכה בפתרון האפרטהייד, גם אם לא נעים לתומכיהם להודות בכך. ה"זמניות" היתה רלוונטית אם היו עושים במקביל מהלכים כדי לקדם את הפתרון הריאלי היחיד, דהיינו נסיגה, או למצער לא מנסים לסכל אותה באמצעות פיזור עוד ועוד התנחלויות בלב אוכלוסיה פלסטינית. מותר לרב נבון לתמוך באפרטהייד, אבל שיהיה ישר מספיק לא לעטוף את עמדתו במלים יפות. זה לא "מצב לא נורמלי", זה מצב לא *מוסרי*. זה משטר שמבוסס על עוול. למשטר הזה קורא הרב נבון ראשית צמיחת גאולתנו עליה חלמו היהודים בכל הדורות.

יום רביעי, 26 במרץ 2014

שלום שלום

כבר הרבה זמן לא התאכזבתי, שלא לומאר נגעלתי, מהדיון הציבורי בארץ כמו בסיפור סילבן שלום, שבו הרוח הרווחת - אמיר אורן, יהודה יפרח, בן כספית, מתי גולןסטלה קורין ליבר, ליאורה מינקה, שלא לדבר על דמויות פוליטיות כמו מירי רגב - באים בטענות אל המתלוננת, ומסיקים מכך גם מסקנות רחבות יותר על כך שההגנה על נשים מפני הטרדה מינית הפכה רחבה מדי עד כדי יצירת עוול.
קודם כל בואו נתחיל בעובדות: כמה מכם בעצם יודעים מה הוא תוכן התלונה? מהתקשורת, בעיקר הכתובה, שמאוד מתאמצת להגן על שלום, נדמה שכל הסיפור מסתכם בכמה מילות פתוי, אך לא כך הוא. עיקר התלונה הוא זה: המתלוננת עבדה כמזכירה של שלום. בפעם הראשונה שפגש אותה, במלון הייאט, ביקש ממנה לעלות לחדרו, בחדר ביקש ממנה לשבת לידו במיטה ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי, דרישה שהיא ביצעה. אם העובדות האלה נכונות זו לו עברת מין זניחה אלא ההגדרה הברורה ביותר של ניצול יחסי מרות לשם פגיעה מינית משמעותית. גם בשאר פרטי הסיפור התמונה מהתקשורת מסולפת, ויש פירוט כאן.
עיקר הטיעונים של הנחלצים להגנתו של שלום הם בדבר עיתוי התלונה - העובדה שעברו 15 שנים מאז המקרה, שחלה עליו התיישנות, והסמיכות של התלונה למירוץ לנשיאות, שאולי מעיד על כוונות זדון ונקמנות של המתלוננת. זה טיעון אדיוטי בצורה קיצונית.
טענת הזמן והתזמון מתחלקת לשני חלקים - ההתישנות ומניעי המתלוננת.
ההתישנות רלוונטית רק לרובד המשפטי, ואכן אין לאף אחד ספק שאם לא יוגשו תלונות נוספות התיק ייסגר מחמת ההתישנות. מה אפוא הפגיעה בשלום? הפגיעה היא קודם כל התהליך המביך, ושנית העובדה שהוא עלול לסכל את שאיפתו להבחר לנשיא. התהליך המביך הוא גם מביך למתלוננת, שצריכה להחשף בפני סביבתה ומשפחתה, וגם סיכון של המתלוננת - אם יתברר ששיקרה היא עלולה לשאת בתוצאה ציבורית מאוד קשה. לגבי המירוץ לנשיאות, אם סכויו של שלום להבחר לנשיא ירדו זה לא מסיבה משפטית - כאמור, התלונה הזו לא תגיע לכדי כתב אישום ולכן אין מניעה משפטית מלהתמודד - אלא מהעובדה שאחרי טראומת קצב, חברי הכנסת יהססו מלהצביע בעד מי שיש עננת חשד בעברת מין מעליו. על כך אני אומר - טוב מאוד! שנים נוהים כל הפובליציסטים שלנו על כך שהמערכת הציבורית הישראלית עברה משפטיזציה, ושצריך לשמור גם על נורמות מוסריות שהן לא רק נורמת העברה הפלילית. לצערנו בתחום של טוהר המידות, שוחד וגנבה זה לא המצב אבל בתחום של עברות מין נראה שהנורמה הציבורית עדיין חמורה יותר מהמשפטית, וטוב שכך. כדי לא להכנס לכלא שלום צריך לעמוד ברף המשפטי (שבו הוא עומד בשל ההתישנות) אבל כדי להבחר לנשיאות הרף שהוא יצטרך לעמוד בו הוא כנראה באמת מאוד גבוה, לשכנע את הציבור ואת הח"כים שאין שום סיכון שיצוץ מעברו חשד של עברת מין - וטוב מאוד שכך. כדי לשכנע אותנו בכך שלום יכול להשתמש בכל הכלים התקשורתיים והציבוריים העומדים לשירותו - ובתחום הזה יש לו הרבה יותר כח משיש לכולנו, שלא לדבר על המתלוננת - החל מהקרבה המשפחתית של אשתו לבעלי העיתון של המדינה וכלה בתקציב קשר עם הבוחר. לדעתי האישית  ההגנה של שלום עד כה - שהוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי - מעלה את החשד שאין לו את היכולת לעמוד ברף הגבוה הזה, אבל אם כך - אני כאזרח המדינה מאוד שמח שהוא לא יהיה נשיא.
הנושא השני שעולה כחוט השני מתומכי שלום הוא שעתוי התלונה מעלה חשד שמניעי המתלוננת אינם טהורים. ואני שואל: מה הקשר? יכול להיות שבאמת המתלוננת באה ממניעי נקמנות, ונדטה אישית או השד יודע מה, זה לא רלוונטי; השאלה היא האם שלום ביצע עברת מין או לא. זהותו או אופיו של הקורבן לא רלוונטיים, עדיין אסור לבצע כנגדו עברה. אם שלום באמת עשה את שעשה, הסיכון שהסיפור הזה ירדוף אותו כל חייו מגיע לו; גם הנזק שגרם למתלוננת רודף אותה כל חייה. 

אבל מה אם באמת לא עשה דבר, והמתלוננת סתם בודה מליבה? כאן אנחנו מגיעים לחלק הדוחה באמת שבהגנה הגורפת על שלום והוא הטענה שההגנה מפני הטרדה מינית הגדישה את הסאה ושעלולים בגינה לגרום עוול לאדם חף מפשע. אני אסביר למה הטענה הזו כל כך מעצבנת אותי בהסתמך על הניתוח היפה הזה, שלצערי אני לא מצליח למצוא את שמה המלא של הכותבת (היא חתומה בשם קרן). עיקר הטענה הוא בשתי הפסקאות הבאות:
אני רוצה לטעון שהפריווילגיה הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון. כמובן, חופש מוחלט מהסכנה שמישהו יעשה לך משהו רע שלא מגיע לך הוא אף פעם לא לגמרי אפשרי: אתה תמיד עלול להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור, למשל. אבל עבור בעל הפריווילגיות, המדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לצמצם למינימום את הסיכוי שעוול יקרה ואת התוצאות שלו. עבור מי שאין לו פריווילגיות, המדינה מוכנה במקרה הטוב להשתדל לטפל באופן צודק ככל יכולתה במקרי העוול שנעשו לו. במקרה הממש טוב היא מוכנה אפילו להשתדל לצמצם את הסיכון שיקרה לו עוול, אבל רק כל עוד זה לא גורר שום תוספת של סיכון כזה עבור בעלי הפריווילגיות. נטל ההוכחה הוא תמיד על הצד החלש: כדי שתהיי ראויה להישמע, כדי שנעזור לך לזכות בצדק, עלייך קודם כל להוכיח שמה שאת מבקשת לא עלול לגרום עוול לאף אחד מהאנשים שיש להם זכות לא להיות נתונים בסיכון לעוול. אחר כך נדבר.
קרן מיישמת את הניתוח ביחס לאונס, אבל אני רוצה להסתכל בתחום של הטרדות ועברות מיניות. אופיו של החוק והנורמות בתחום משפיע על חלוקת הסיכון: בקצה האחד, אם הטרדה מינית בכלל לא נחשבת עברה, ברור שנשים חשופות לסיכונים רבים - ההטרדות המיניות יגברו, ואיתן גם המקרים החמורים יותר של אונס. בקצה השני, אם יש נורמה שבה כל תלונה על עברת מין מתקבלת מיד ללא כל דרישת הוכחה נוספת או אפשרות התגוננות מצד הגבר - הסיכון על הגברים, שיואשמו לשוא - עולה. גם אם שלום לא עבר עברה של ממש, הוא כנראה לא התנהג באופן שמוריד את עצם המחשבה שיש לו אפשרות לעבור עברת מין מעל הפרק. הוא לא הכחיש למשל שיש אפשרות שקרא לעובדות שלו לחדרו במלון; טענה גורפת, לו היתה, שהוא בכלל לא מגיע למצב שהוא בחדר לבד במלון עם עובדת שלו הרבה יותר חזקה מהטענה שלו ש"הוא לא זוכר את המתלוננת באופן אישי". זה כמובן לא אומר שהוא עשה את העברה, זה אומר שהוא התנהג בצורה שמגדילה את הסיכון לכך שיואשם האשמת שווא. ההתרעמות היא על כך שנוצר פתאום הסיכון הזה, ולכן שצריך להוריד אותו - למעשה, להאמין פחות למתלוננות. אלא שהסיטואציה של שר עם מזכירה בחדר במלון נושאת סיכון חמור גם לאישה - שהוא אכן תפגע מעברת מין. ככל שנאמין פחות למתלוננות הסיכון הזה יגבר על חשבון הסיכון של הגבר להיות מואשם בהאשמת שווא.
כמובן, יש דרך אחרת להתמודד עם בעיית הסיכון - להתנהג בצורה שמרחיקה ממך גם את הסיכון של האשמה בעברת מין. למשל, להפריד לחלוטין את סביבת העבודה מהתיחסויות רומנטיות או מיניות. למשל, להמנע מסיטואציות שבהן יש סיכון לעברת מין (דרישה שעד היום היתה מופנית רק לנשים). למשל, מפקדים בצה"ל לא מעסיקים יותר פקידות, כמעט רק פקידים. למשל, בבתי ספר דתיים לבנות מקובל שלא מלמדים מורים רווקים. זה בדיוק הרציונל של סייג למצוות. אפשר גם לחיות יותר "על הקצה", עם פחות סייגים, אבל אז גם להתמודד עם כך שיש סיכון. בסיטואציות עם סיכון לעברות מין, תסכימו איתי שעדיין יש סיכון משמעותית רב יותר לאישה להפגע מינית מאשר לגבר להיות מואשם האשמת שוא. ההתרעמות היא על כך שפתאום נוצר אפילו סיכון קטן, שיווצר עול גם על גברים להמנע מהסיטואציות האלה.ההתרעמות על כך שהיסכון לגברים עולה - אפילו בקצת - כדי להפחית את הסיכון לנשים, וזה מקומם ואפילו דוחה בעיני.

(ורק בקטנה, המאכזבת מכולן היא ליאורה מינקה. מדתיים הייתי מצפה לדרוש נורמות מוסריות חמורות בתחום המיני - הרי כל טרפת ההפרדה המגדרית היא בשביל חברה "צנועה וטהורה", לא?)

וגם כשצריך לתת קרדיט, צריך: לקלמן ליבסקינד יש מספיק יושר איטלקטואלי לדרוש שקיפות בחטיבה להתישבות. שכוייח.

יום רביעי, 19 במרץ 2014

שתי הערות

1. משום מה הפרשנות הרווחת לגבי ההתרחשויות באוקריינה היא כי המערב, וארה"ב בפרט, מגלות חולשה והססנות אל מול פוטין, שנחישותו מעניקה לו את היד העליונה במשבר. האמת? נשגב מבינתי למה. בואו נסתכל שניה מה קרה כאן: הנסיון של נשיא אוקריינה להתקרב לרוסיה על חשבון יחסים עם האיחוד האירופי הביאה למרידה עממית נגד המשטר הפרו-רוסי שם. פוטין לא נראה מסוגל עד כה להציל את משטר יושנקו. במצב הזה הוא עומד בפני סכנה אסטרטגית אמיתית: אוקריינה שולטת בחצי האי קרים שמהווה את הנמל החם (דהיינו, שלא קופא בחורף) היחידי של רוסיה הנמצא בקשר יבשתי עמה. יש עוד נמל חם בקלינינגרד (לשעבר קניגסברג) אבל הוא מובלעת רוסית מאחורי ליטא ולטביה שהן חברות בנאט"ו. כלומר, פוטין עמד בפני המצב שכל יכולתה הימית של רוסיה - ובמשתמע, יכולתה הגרעינית כי יכולת המכה השניה הגרעינית נשענת על צוללות - עמדה להיות מוגבלת בצורה קיצונית אם לא ממש בפני איום של חיסול. בנסיבות האלה אין פלא שהוא יצא לכבוש את חצי האי קרים (אני כמובן לא טוען שזה מוצדק או חוקי באיזושהי צורה, רק מנתח ניתוח של עוצמה או חולשה).
אבל הכיבוש והסיפוח מוכיחים למעשה כי המערכה הכללית פוטין הפסיד - אם הוא היה מעריך שהוא יכול לשמר את אוקריינה לצידו, הוא לא היה קורע ממנה את קרים, שבו למעלה ממליון מצביעים פרו-רוסיים; בכל בחירות באוקריינה שללא קרים המחנה הכתום מנצח בהרבה יותר קלות. פוטין כרגע מנסה להציב קו אדום על כך שאוקריינה לא תצטרף לנאט"ו, ואני לא בטוח שגם הקו האדום הזה יעמוד, אחרי הכל הוא ניסה לשים קו אדום על שת"פ כלכלי של אוקריינה עם אירופה וזה התפוצץ לו בפרצוף. כלומר, למעשה פוטין הגיע למצב שגבולה המערבי של רוסיה נמצא בנקודה המזרחית ביותר בה הוא היה מאז המאה ה17, ושיש סכוי לא רע שעל הגבול הזה יעמדו צבאות של ברית צבאית אנטי-רוסית בעליל. זה לא סימן של עוצמה, זה סימן של חולשה. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שהרובל נמצא בערך הנמוך ביותר שלו מאז נפילת בריה"מ, שהעבודה הזו לא מונעת מבורסות המערב דווקא לעלות. בקיצור, הנחישות של פוטין על קרים וההססנות כביכול של המערב מולו נראים לי דומים לנחישות של אולבריכט להקים את חומת ברלין ב1961; גם אז טענו כנגד קנדי שהוא חלש מול הסובייטים.
(אגב, גם ביחס לתמיכת פוטין במשטר אסד, פוטין אולי עזר למאסד למנוע התערבות מערבית נגדו, אבל לא ממש הצליח לעזור למשטר אסד לצאת מהמשבר הקיומי בו הוא מתבוסס כבר שנתיים)
2. לפי הדו"חות הכספיים של "מקור ראשון", שנחשפו במסגרת הקפאת ההליכים של מערבי שאוחד עמו, מתברר שהעיתון בהפסדים לפחות מזה חמש שנים, ומתקיים רק בזכות הזרמת כספים של המו"ל בן צבי (או אם נדייק של חמיו). אני לא מעוניין ללעוג למקור ראשון, ואני מאוד אצטער אם יסגר או יצטמצם - הוא עיתון ברמה גבוה למדי, ולמרות שבתחום הפוליטי הוא נפל לפעמים לספקולציות מפורכות (למשל בעניין הקרן החדשה) דיונים מעניינים מאוד מתנהלים מעל דפיו, בעיקר בענייני המגזר אבל לא רק.
ועדיין, תרשו לי את האבחנה הקטנה הבאה: יש בישראל ארבעה עיתונים יומיים במגזר הכללי (נזניח את המעריב בהפך להיות שלד עיתון ללא קוראים): שני עיתונים ברמה גבוהה יחסית - הארץ ומקור ראשון, ושני טבלואידים - ידיעות וישראל היום. שנים מתוך העיתונים האלה שמאלנים במוצהר (הארץ) או מואשמים ככאלה (ידיעות), ושניים ימניים, או פרו-נתניהו, במוצהר - מקור ראשון וישראל היום. מתוך העיתונים הישראלים, שני עיתונים מעניינים מספיק קהל שגם מוכן לשלם עליהם כסף, כך שהם מחזיקים את עצמם - שני העיתונים השמאלנים, בעוד שכדי להחזיק עיתון ימני צריך הזרמה קבועה של כספים חיצוניים. העם אולי נגד התשקורת, אבל משום מה מוכן לשלם רק עבור התשקורת הסמולנית.

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

עבדות של ימינו

בהמלצת הועדה הרוחנית, פניתי לקרוא את מאמרה של אוה אילוז, המשוה את המשטר בשטחים לעבדות. שטות כזו מופרכת הרבה זמן לא ראיתי.
אז מכיוון שאני עושה תרגילים כאלה לרוב לכותבים מימין, בואו נתבונן שניה בטיעוניה וניתן להם לקרוס מאליהם.

לאורך חציו הראשון של המאמר אילוז מנסה לטעון כי יש דמיון בין המשטר בשטחים לעבדות מכיוון שבשניהם עם אחד מצוי בויכוח פנימי חריף שעיקרו שאלת יחסו לעם אחר. מעבר לעובדה שאין כאן שום הבנה עמוקה לגבי עבדות
(עליה נגיע בהמשך), האנגלים ביחס לאירלנד באמצע המאה ה19; הצרפתים ביחס לאלג'יריה בשנות ה50; האמריקאים ביחס לויטנאם בשנות ה60 - כל אלה מקרים העונים לקריטריון של אילוז. אם כל אלה עבדות אז המושג "עבדות" מאבד מתוכנו.
אחר כך אילוז בעצם מחליטה שזו לא הסיבה, אלא שישה קריטריונים שבהם המשטר בשטחים דומה לעבדות:
1. לתושבי השטחים אין גישה לאזרחות
2. תושבי השטחים נתונים למערכת משפט אחרת מזו של אזרחי ישראל
3. תושבי השטחים "משמשים לתחזוקה והרחבה של נכסי האדון אך נשללת מהם הזכות לרכוש או להרחיב נכסים משלהם"
4. תושבי השטחים נתונים לענישה פיזית שרירותית
5. לתשובי השטחים יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו
6. חייהם האישיים של תושבי השטחים (נישואים ומין) נשלטים בידי האדון.

אז ככה: 1 ו-2 הם בהחלט עוולות אבל ממש לא מאפיינות את העבדות. הם היו תקפות במשטר האפרטהייד, בכל המשטרים האימפריאליים והקולוניאליים, ברוב המדינות הערביות והמוסלמיות, שם במידה זו או אחרת יש שליטה של הדין הדתי המבחין בין מוסלמים ללא-מוסלמים, ועוד. כל אלה משטרים עם עוולות ברמות שונות, אבל הם לא עבדות.
3. זה באמת קריטריון מאפיין חזק של עבדות (למעשה, ההגדרה הכי מקובלת לאופיו של החופש ששחורים יזכו לו לאחר האמנסיפציה בקרב חוגים רפובליקניים היתה "הזכות לפירות עבודתם"). אלא שאין שום בסיס לטענה שהפלסטינים אכן נתונים למשטר כזה; התחום היחידי שאילוז מתיחסת אליו הוא קרקעות, אבל בבירור שם המניע הוא האחיזה בקרקע, לא מניעת היכולת לשמור את רכוש הפלסטינים. ישראל לא מונעת מפלסטינים לצבור רכוש, ולחלקם אף ליהפך לעשירים.
4. כאן יש ערבוב של שתי הפרכות: ראשית, זה לא קריטריון מאפיין לעבדות. אלימות וטרור כלפי האוכלוסיה היה מאפיין של כל משטר לא דמוקרטי מאז שחר ההסטוריה. שנית, הגם שישראל מפעליה אלימות רבה, אין להשוות אותה לאלימות כלפי העבדים הן מבחינת חומרתה (חיילים ישראלים לא מלקים פלסטינים יום יום בשוט כדרך קבע) והן במשטור שלה - בעל עבדים לא מחויב לתת דין וחשבון על האלימות שהוא הפגין כלפי עבדיו, זו זכותו לעשות בהם ככל שיעלה על רוחו. אלימות של צה"ל כלפי פלסטינים צריכה להיות מוסברת ומנומקת (גם אם הסברים אלה לא תמיד ניתנים או רציניים, זה עדיין הבדל תפיסתי דרמטי).
5. זו הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. גם לי יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו. אני לא יכול להכנס לכמעט אף ממדינה ממדינות ערב, ולכל שאר המדינות אני צריך ויזה. אסיר מוגבל הרבה יותר ממני. הוא עדיין לא עבד.
6. שוב, הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. בעלי עבדים יכלו לפרק משפחות כרצונם,למכור את ילדי עבדיהם לאחרים ובואפן כליל להתעלם מכל משמעות של משפחה בקרב עבדיהם. פלסטינים מהגדה לא יכולים להתחתן עם פלסטינים מעזה. זו אולי מגבלה, אבל היא בכלל לא קרובה בסדר גודל, באותה מידה אני לא יכול להתחתן עם יהודיה איראנית.

אילוז מנסה לטעון שהיא לא משווה לעבדות ממש אלא ל"מצב של עבדות", שזה נסיון יפה לחמוק מכך שכנראה גם היא מבינה שהיא לא מבינה באופן מהותי מה משמעות המילה עבדות. עבדות היא קודם כל יחס של רכוש. העבד מוצא מכלל בני האדם, ונחשב בגדר רכוש של אדונו. תנאיו נובעים קודם כל מהמעמד הזה, והתוצאה היא עוולות שחלקן הוזכרו וחלקן לא, כי לאילוז אין מקבילה פלסטינית להן: העדר השליטה בזמן של העבד ובפעילותיו, העדר יכולת להתאסף, אפשרות של שנוי דרמטי וכפוי בכל תנאי חייו - ע"י מכירה לאדון אחר או סתם העברה לתחום אחר בחווה, איסור על לימוד ועל קרוא וכתוב, ועוד ועוד.
המשטר של ישראל בשטחים מלא עוולות. אבל אדם בוגר אמור להיות מסוגל לזהות כמה צורות של עוולות, לא כל משטר עוול הוא אותו הדבר. חבל שאילוז השחיתה כל כך הרבה מלים רק כי היא ראתה את "12 שנים של עבדות" ורצתה גם. מצד אחד, קצת עצוב לראות שגם שמאלנים נגררים לפעמים להנמקות מופרכות. מצד שני, לפחות זה נותן לי הזדמנות להיות קצת יותר מאוזן.

אבל בכל מקרה, זו לא היתה הסיבה לפוסט. הסיבה היא רק כדי לעדכן שבינואר נרשמו לביטוח בריאות באמצעות אובמקייר 1.4 מליון אמריקאים, לראשונה כמות העולה על התחזיות המוקדמות של משרד התקציב האמריקאי; בסך הכל נרשמו עד כה 3.3 מליון איש. מה שאומר שההערכה של הרפובליקאים שהסכוי האחרון שלהם לבטל את החוק הוא ינואר 2014 היתה נכונה: הסכוי לבטל תוכנית שכבר מבטחת 3.3 מליון איש ולזרוק אותם חזרה לרחוב מאוד מאוד קטן. 

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

בנציון נתניהו, פרק ב'

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט על הגיגיו האחרונים של השר ליחסי ציבור, סליחה, שר החינוך. אבל היה לי חוב חמור יותר, לועדה הרוחנית, שטענה שלא כתבתי פוסט על ההשראה לדרכו המדינית של ראש הממשלה, הלא הוא אביו המנוח פרופ' בן ציון נתניהו, שהראיונות עמו (למשל כאן וכאן) מספקים חומר מרתק לדיון. חיפשתי, וגליתי דווקא שכן כתבתי, בפוסט הזה. האמת, שאני מאוד מרוצה ממה שכתבתי שם. אז תקראו שם.
מה שכן, אם כבר אנחנו חוזרים לנושא הזה, פרספקטיבת הזמן מאפשרת לאבחן עוד כמה אבחנות.
ראשית, אני מסכים עם פרופ' נתניהו ז"ל שהמניע העיקרי של בנו הוא לנסות לדחות, לעכב ולמסמס עד כמה שאפשר את תהליך ההפרדות לשתי מדינות. אלא שהשנים האחרונות מראות שנתניהו הבן - שפרופ' נתניהו דווקא מרוצה ממנו בראיון האחרון - נכשל כשלון חרוץ: על כורחו נגרר לנאום את נאום בר אילן, על כורחו נגרר להקפאה ב2010, על כורחו נגרר למו"מ עם קרי, וגם על כורחו בסוף יחתום על מסמך קרי. התהליך הולך בכיוון אחד. 
הסיבה שנתניהו נכשל היא כי הוא - כמו אביו - נכשל בהבנה יסודית של המצב ההסטורי. הסיבה לכך שיש באורח קבע לחצים כלפי ישראל לסגת מיו"ש איננה, כפי שטוען פרופ' נתניהו בראיון מ98, תהליך אוסלו - שהמסגרת הרשמית שלו נגמרה מזמן, ושלמעשה בעלת האינטרס העיקרי לשמורו היא ישראל ולא הרשות. הסיבה לסד הלוחץ על נתניהו היא שהמצב הנוצר משלטון ישראל בשטחים הוא לא מצב קביל בסטנדרטים המשפטיים והמוסריים של העולם המערבי. ישראל מחזיקה בשטחים משטר בו ישנו מיעוט בעל זכויות אזרח, ורוב של נתינים חסרי זכויות כאלה. מאז ביטול חוקי ג'ים קרואו בדרום ארה"ב ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, משטר שכזה איננו לגיטימי בעולם הדמוקרטי, ולמצער בעולם המערבי שישראל מעוניינת להיות חלק ממנו. ולכן כל עוד המשטר הזה קיים, יווצרו לחצים - חזקים יותר או פחות - על ישראל לסיימו.
שנית, הראיון במעריב, שערך לפני 4 שנים, בניגוד לזה מהארץ שנערך ב98, נתניהו האב דווקא מצליח להבין את הכשל שבמצב הנוכחי, ומציע את הפתרון הבא:
שלא יוכלו לעמוד במלחמתנו בהם, שכוללת הפסקת מזון לערים הערביות, הפסקת החינוך, הפסקת אורות החשמל ועוד ועוד. הם לא יוכלו להתקיים ובסופו של דבר יברחו מכאן. אבל כל זה תלוי במהלך המלחמה ואם ננצח אותם בקרבות
כלומר, במלים אחרות, נתניהו האב מציע ביצוע שורה רחבה של פשעי מלחמה (לפי אמנת ז'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה) ומעשים שלפחות במרבית מדינות המערב יוגדרו כפשעים נגד האנושות (למשל, הרעבת עיר) על מנת להביא לטיהור אתני של שטחי יש"ע. אני לא רוצה בכלל להכנס לדיון המוסרי - נתניהו מעיד על עצמו שהוא איש המאה ה19, והדיון שלו ב"מהות" הערבים ("האויב הערבי הוא קשה כי הנטייה לקונפליקט היא חלק מהמהות שלו. אויבות היא חלק מאישיותו ומאופיו. מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים. לא חשוב באיזה מידה של התנגדות הוא ייפגש, או איזה מחיר יהיה עליו לשלם בעדו. קיומו נראה כקיום במלחמה תמיד") מעיד שהאינטואיצות המוסריות שלו אכן נטועות במאה ה19, המאה שקידשה את עליונות הגזע הלבן ושהעמדות המצדיקות את העבדות השחורה בארה"ב, את האנטישמיות הממוסדת ברוסיה, והמתת חסד של מוגבלים נפשית ופיזית בשם השבחת הגזע היו במרכז הדיון המוסרי. אני רוצה רגע להתעכב על המעשיות: המחשבה שהפתרון המוצע יכול להיות פתרון קביל מעידה על חוסר הבנה בסיסית בתהליכים הסטוריים שעבר המערב אחרי מלחמת העולם השניה. מה שהיה קביל עד סוף שנות ה40 - גירוש המוני, פגיעה שיטתית וחריפה באוכלוסיה אזרחית - פשוט לא קביל כיום עבור מדינה שמעוניינת להיות חלק מהעולם המערבי.
שלישית, עד כאן זה ויכוח מעניין, אבל אם יש משהו שבאמת מעצבן אותי בראיונות הללו הוא היהירות האינסופית של פרופ' נתניהו, כביכול הוא היחידי המבין את עומקם של תהליכים הסטוריים:
אבל הבעיה אינה רק בעמדות הפוליטיות השגויות הרווחות היום. הבעיה אינה רק בזה שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הלאומית. הבעיה היא שאין ייצוג רציני לשום השקפה, לשום תפיסת עולם. אין ניתוח מעמיק ושיטתי משום צד שהוא, אין ויכוח הגיוני של בעיות היסוד. 
האירוניה היא שדווקא האבחנה ההסטורית העיקרית שלו הופרכה בצורה מביכה ממש על ידי המציאות. לאורך כל הראיון נתניהו מביע חשש עמוק לעתידה, ולקיומה ממש של מדינת ישראל, והוא מנמק זאת בשלוש סיבות:
אולם מדינת ישראל נמצאת במצב קשה במיוחד, וזה משלושה טעמים שונים. הטעם הראשון הוא שישראל מצויה באזור אשר צפוי להתפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות כבר בעתיד הקרוב. הטעם השני הוא שמסביב לישראל מתרחשת התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי. "ואילו הטעם השלישי הוא פנימי. שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו.
 "התפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות" אכן קרו, אמנם 12 שנה, ולא "בעתיד הקרוב" כפי שנתניהו חזה אבל נניח לזה. אלא שהתוצאה העיקרית שלהן היא כמובן, לפחות לפי מה שנראה כעת, *שיפור* ממשי במצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל: עיראק יצאה ממעגל האיום על ישראל כבר ב2003; מצרים, שהיתה איום הייחוס הקונבנציונאלי הקשה ביותר מול ישראל נחלשה בצורה דרמטית, בעוד שדווקא הדבר היחידי שנותר יציב לכל אורך התהפוכות הוא הסכם השלום עם ישראל; וסוריה, שפעם היתה בעלת שאיפות להיות במאזן אסטרטגי עם ישראל נעלמה לחלוטין כאיום.
" התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי" - הגם שתוכנית הגרעין של איראן מדאיגה, דווקא ההתפתחויות של השנה האחרונה מעידות על בלימה של תוכניות נשק ההשמדה ההמונית של איראן, והתפרקות מנשק כזה בסוריה ולוב. אבל נגיע לכך בהמשך.
אבל הגורם העיקרי שנתניהו חושש ממנו הוא "אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו". הבוז העמוק לישראלים רווח לכל אורך הראיון, למשל "לכן, אם לא נתאחד, אם לא נבין שמה שאנו מתמודדים עמו הוא שאלה של חיים ומוות לכולנו, לא נשרוד. לא נוכל לעמוד בפני מה שעוד נכון לנו כאן אם יוסיפו לשלוט בתוכנו פיצול פנימי וחולשה נפשית". לכן גם ההערצה לספרד של ימי הרקונקיסטה, שבה "אם ספרדיה היתה שולחת למלחמה שלושה ילדים ושמחה אם חזרו שניים" - הערצה שנניח בספרד עצמה לא כ"כ פופולארית בימנו, לאחר שנושא הדגל שלה היה הגנרליסימיו פרנקו. מכל מקום, דא עקא, מאז הראיון מדינת ישראל עברה כמה וכמה נסיונות קשים - בראשם האינתיפאדה השניה - ובהם הציבור הישראלי דווקא גילה יכולת עמידה מרשימה. לא זו בלבד שלא היתה השתמטות המונית (כפי שאני מניח שנתניהו התכוון לרמוז), גם לא היתה עליה בשיעורי הירידה מהארץ ואפילו לא בשיעורי הפוריות לאורך המשברים האלה.
נתניהו פשוט פספס באופן עמוק את האינטואיציה הבסיסית מאחורי תהליך כמו תהליך אוסלו, והנסיגות האחרות בעקבותיו (ההתנתקות, הנסיגה מלבנון): הם לא נובעות מחולשה, אלא מאינסטינקט מוסרי, מתחושה שלא ראוי ולא נכון לנו לשלוט בשטחים הללו בצורה הזו. אפשר לא להסכים עם הפרשנות המוסרית הזו, אבל נתניהו פשוט לא מבחין בה (למרות שאם היה קורא את כתבי ישעיהו ליבוביץ כבר לאחר ששת הימים, למשל, היה יכול לראות אותם בבירור). מה שכן, זה לפחות קו עקבי: נתניהו עצמו מעיד שהוא היה פסימי עוד בשנות הארבעים, והעובדה שבכלל קמה מדינה היא בעיניו פלא שהוא לא יכול להסביר.
רביעית, נתניהו גם מסביר בצורה בהירה את האובססיה של בנו ביחס לאטום האיראני:
עד לפני שנים אחדות לא הייתי מוטרד כלל מהסכנה של מלחמה אטומית. ידעתי תמיד שהרוסים אינם פרימיטיווים ואינם מטורפים. למרות הכל רוסיה היתה מעצמה תרבותית, אירופית; היה לי ברור שלעולם לא תצא להתקפה אטומית. וכך גם סין שהיא בעלת תרבות עתיקה וריסון עצמי ושיקול דעת. אבל היום אנו עומדים לדעתי לפני סכנה שאין אנו אפילו מתחילים להעריך אותה כראוי. אין אני מטיל ספק בדבר שמרגע שיהיו בידי הערבים או האיראנים פצצות אטומיות ונשק אחר מסוג זה שיוכלו להפעילו בצורות שונות, הם יהיו מרוכזים במחשבה על הדרכים, התוכניות והעיתוי המתאימים להתקפות על ישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות. ערי המערב הגדולות ביותר עלולות להימצא בסכנה של השמדה אם לא ייכנעו לדרישותיהם של טרוריסטים מעטים. לא רק לתל אביב נשקפת סכנה, אלא לערי המטרופולין של ארצות הברית ולבירותיה של מערב אירופה.
זה יפה, אלא שלא ברור בעצם על מה זה מבוסס. אני לא מזלזל באיום האיראני, אבל הסובייטים בזמנם היו הרבה יותר מפורשים בנכונות שלהם להשתמש בנשק אטומי. כרושצ'וב היה ידוע בכך שבועידות בינלאומיות הוא היה מזכיר לכל מנהיגי מדינות המערב כמה טילים אטומיים מכוונים לערי הבירה של כל מנהיג. הרצחנות של המשטר הסיני כלפי עמו שלו - ב"קפיצה הגדולה קדימה" ובמהפכת התרבות - לא ממש הולמת את טענת ה"ריסון עצמי ושיקול דעת". מלחמה אטומית לא קרתה מכיוון שהיתה הרתעה משותפת, למרות שהרוסים נראו משוגעים בשנות ה50, ה60 וה70 בדיוק כמו שהאיראנים נראים לנו היום. שוב, זה לא שאני אומר שאם תהיה פצצה אטומית איראנית הכל יהיה סבבה, רק שהאבחנה שהרוסים היו בני אדם בעוד שהאיראנים פסיכים שלא ניתן לחזות ולהבין לא מבוססת על יותר מאשר אינטואיציה גזענית, לא על איזושהו נימוק הסטורי או מציאותי.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אני כבר בודאי מייגע אתכם. אבל על שלוש פנינים אחרונות לא יכולתי לוותר:
כשאני מתבונן היום באמריקה אני רואה ששוב אין זו אמריקה של ג'פרסון, ולא של לונגפלו, ואפילו לא אותה אמריקה שהכרתי לפני חצי מאה. היא הולכת ונהיית המונית יותר ויותר. הולכת וטובעת בתוך החומרנות של עצמה. היא גם הולכת ומוצפת באוכלוסיות חדשות, שאין להן שום עניין בערכי התרבות המערבית
אני חושב שהוא מתכוון להיספאנים, אם כי די מפתיע אותי שהסטוריון של ספרד יוציא את הלטינו-אמריקאים מחוץ לגדרי התרבות המערבית. מכל מקום, מזל שלא תרגמו אותו לאנגלית כי נתניהו היה הופך לפרסונה נון-גרטה בארה"ב.
ואולם עד מלחמת העולם השנייה הייתי אופטימי מאוד. האמנתי שהקמתה של מדינת היהודים אינה מוטלת בספק. רק כשנתגלו ממדי ההשמדה, כשנתברר שהיהודים שהיו אמורים לבנות את המדינה ולהילחם על קיומה נשמדו, נוכחתי שמצבה הבסיסי של הציונות הורע מאוד. שכן בתוך ששת המיליונים שנשמדו היו ללא ספק לפחות שני מיליונים של ציונים בעלי הכרה לאומית מוצקת. והם היו כוח עצום. הם היו כוח שיכול היה לשאת על גבו את משימת האדירים הזאת. והכוח הזה שהיה הגרעין הלאומי האמיתי שלנו נשמד; הוא חדל להתקיים. דבר זה גרם לי כבר בשנות הארבעים לפסימיות ולדאגה עמוקה. בכל זאת הוקם כאן מה שהוקם. עם כל החסרונות והחולשות היה זה פלא פלאים בעיני שעם החומר האנושי שעמד לרשותנו, שלא היה אידיאלי, הצלחנו לבנות כאן מדינה בת קיימא. ולמרות החולשה של המבנה הפנימי שלנו, עמדנו בחמש מלחמות וניצחנו בהן. כפי הנראה היה דבר מה כביר מאוד ברעיון הציוני שהצליח לגבור על חולשתו האינהרנטית של החומר האנושי היהודי.
לפחות נתניהו עקבי. הוא לא רק גזען ביחס לערבים ולהיספאנים, גם ביחס ליהודים מזרחיים.
הפנינה היפה ביותר היא מהראיון ממעריב:
מצרים איננה ארץ ערבית. האוכלוסייה היא מצרית שמדברת ערבית.
אין מה להוסיף.


יום שני, 27 בינואר 2014

הו קנדה (2)

הגורמים המוסמכים המליצו לי לחזור לכתוב קצת על אמריקה, כדי לצמצם במשהו את מידת ניפוח וריד המצח שלי. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, ומכיוון שהימין שלנו כל כך נהנה להשתפך על תמיכתו של ראש ממשלת קנדה, סטיב הרפר, בביקורו בשבוע שעבר, למה לא לבקר קצת בקנדה.
הפוסט האחרון שכתבתי על קנדה היה לפני כשנתיים, לאחר הבחירות שם. הבחירות הללו היו שיאו של תהליך של התחזקות הימין בקנדה; לאורך המאה ה20 המפלגה הליברלית מהשמאל-מרכז היתה מפלגת השלטון הרווחת, והימין היה מפוצל; הפיצול המשמעותי ביותר היה במהלך שנות ה80 וה90, בין המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית, המתונה יותר, המבוססת באונטריו וקוויבק לבין הברית הקנדית הימנית יותר, שהחלה כתנועת מחאה של המחוזות המערביים (מניטובה ואלברטה - הדומים במאפייניהם למדינות המישורים הגדולים בארה"ב) כנגד ההתחנפות, בעיניהם, של מפלגות מהרכז לשאיפות הבדלניות של קוובק. הרפר ניצח, החל מ2003, על תהליך של איחוד הימין וחיזוקו, תהליך שהתקדם מבחירות לבחירות: ב2003 הליברלים לראשונה נאלצו לכהן כממשלת מיעוט, ב2007 השמרנים זכו בשלטון כממשלת מיעוט וב2011 זכו לרוב מוחלט. אלא שבחירות 2011 היו אף דרמטיות יותר מעצם זכייתם של השמרנים ברוב. הן נערכו לאחר שבמהלך ממשלת המיעוט השמרנית סבלה קנדה ממשברים שלטוניים תכופים. הרפר סירב לכנס את הפרלמנט לחודשים ארוכים, שכן ידע שאין לו רוב והוא יפסיד בהצבעות, ולבסוף ב2011 לראשונה בהסטוריה מנהיג הפרלמנט הקנדי הכריז כי הקבינט ביזה את הפרלמנט (in contempt of parliament) - מהלך שמשמעותו היא שהקבינט שולט באופן לא חוקי. הליברלים ניצלו את הפסיקה כדי לכפות הצבעת אי אמון והביאו לבחירות חדשות.
אלא שהבוחר הקנדי ראה את התהליך בעיקר כבלאגאן מיותר, ואת הליברלים כמפלגה חסרת כיוון, עייפה ולא אמינה. התוצאה היתה שהשמרנים ניצחו ברוב מוחלט - אם כי עדיין רק ב40% מהקולות, שתורגמו לרוב מוחלט בשל שיטת first past the post, בה בכל מחוז בחירה (בקנדה קוראים להם riding) מנצח מועמד אחד שזוכה למספר הרב ביותר של הקולות במחוז, גם אם לא לרוב מוחלט; והליברלים כמעט ונמחקו, בעוד שמפלגת שמאל בשם הNew Democratic Party (או NDP), שהיתה עד אז שולית למדי, זינקה למעמד של המפלגה השניה בגודלה עם 30% מהקולות ושלישי מהמושבים. עלייתה המטאורית של הNDP באה על חשבון הליברלים, שנמחקו כמעט ל34 מושבים בלבד (מפלרמנט של 306 מושבים), ועל חשבון הBloc Québécois, המפלגה הבדלנית המרכזית של קוובק. 
כמי שרגיל לבחירות שמסתיימות ברוב ימני יציב ובמפלגת אוירה בשמאל-מרכז, פניתי לבדוק מה קורה כיום בקנדה; ציפיתי לראות שהרפר נחשב ראש ממשלה חזק ובלתי מעורער, גרסה מצופה ברוטב מייפל של king Bibi. ולכן מה רבה הפתעתי כשראיתי את הסקרים האחרונים (הצבעים הם בשיטה האירופית, לא האמריקאית, כלומר כחול לשמרנים, אדום לליברלים, צהוב לNDP, תכלת לבלוק קוובק וירוק לירוקים):

מתברר שבזמן שלא שמנו לב קרה שם הרבה אקשן. ראשית, מנהיג הNDP בבחירות, ג'ק לייטון, חלה ואחר מכן מת מסרטן תוך חודשים ספורים. הוא הוחלף על ידי ניקול טורמל שהוחלפה על ידי תומס מולקייר. אבל התפתחות הרבה יותר מסעירה היא עלייתו המטאורית של ג'סטין טרודו, בנו של פייר טרודו, ראש ממשלה אגדי מהמפלגה הליברלית שמשל במשך 15 שנה. טרודו הבן הוא פוליטיקאי צעיר,יפה וסוחף, אם כי לא ברור עם יש בו הרבה תוכן. קצת מזכיר את ברק אובמה. המפלגה הליברלית ליקקה את פצעיה אחרי הבחירות, מנהיגה כמובן התפטר, ולאחר כמה מנהיגים זמניים נבחר טרודו הצעיר לראשותה. ומאז היא זוכה לעלייה מטאורית בסקרים, עד כדי חזרה לתמונה הרגילה של המפה הפוליטית הקנדית מלפני שנות ה2000, של רוב ליברלי די משמעותי. זאת ועוד, העליה נראית כמתפלגת בכל האיזורים, פרט לאלברטה, שהיא מעוז שמרני מאז ומתמיד (כאמור, בדומה מאוד למדינות כמו כמו מונטנה הגובלת בה מדרום). במקביל, המפלגה השמרנית של הרפר מגלה סימנים ראשונים של קרעים,  בין הבסיס המערבי הקיצוני יותר לחלקים המזרחיים באונטריו, קוובק ומזרח קנדה. הבחירות עוד רחוקות, אבל אם הייתי קלמן ליבקינד לא הייתי מתבשם כל כך בבטחון התמיכה הקנדית, שבהחלט יתכן שימיה קצובים. מאידך, אי אפשר לדעת, כי גם אם טרודו יזכה איש לא יודע מה עמדתו במדיניות חוץ. אבל המדיניות המסורתית של קנדה היא יותר שמאלית מהדמוקרטים. הרפר הביא לראשונה בסיס חברתי אחר לפוליטיקה הקנדית, המבוסס במחוזות המערביים וכאמור, הרבה יותר קרוב למפלגה הרפובליקאית של ארה"ב, אבל כרגע נראה שזהו פרק קצר וחריג שנבע בעיקר מפיצול השמאל-מרכז, שעדיין מהווה את רוב האלקטורט הקנדי.

ובהערת שוליים נוספת - שמתם לב כמה פוליטיקאיים קנדיים ברמה הפדרלית באים מקוובק? האחרון בהם טרודו אבל גם רבים מראשי הממשלה שלפני הרפר - ז'אן קרטיין, בריאן מלרוני, פייר טרודו, מנהיג הליברלים הקודם איגנטיף, ועוד ועוד. וזאת מחבל שמכיל כ22% מהאוכלוסיה, ושבאופן קבוע כמעט 50% ממנו מעוניינים להתנתק מקנדה. 

יום שני, 20 בינואר 2014

לזכור ולשכוח

לפני מספר חודשים ביקרתי בארה"ב, ובין השאר ביקרתי באתר ההנצחה של שדה הקרב בגטיסברג (מסיבות שהגורמים המוסמכים טרם הסירו את הצא"פ מעליהן). גטיסברג הוא האתר של אחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת האזרחים, מהסיבה הבאה: למעשה, בצידה המזרחי של החזית (גם המערבי, אבל נעזוב את זה כרגע) כל המלחמה התרחשה על אדמת הדרום. פעמיים ניסה הגנרל לי (הגנרל המיתולוגי של חלקו המרכזי של צבא הדרום) להעביר את המלחמה לאדמת הצפון: בקיץ 1862, אז קילומטרים ספורים לאחר שחצה את גבול מרילנד נתקל בטעות בכוח מרכזי של צבא הצפון, ובקרב עקוב מדם בשם קרב אנטיטם נבלם - נצחון ראשון לצפון לאחר חודשים רבים, שאפשר ללינקולן להכריז את הכרזת שחרור העבדים שלו; ובקיץ 1863, כאשר לי ניסה לפלוש צפונה כמה שיותר רחוק כדי להמם את הצפון ולהחליש את הרצון הפוליטי להמשיך במלחמה. המסע הזה נבלם בקרב דרמטי, בן שלושה ימים, ליד העיירה גטיסברג בדרום פנסילבניה, והוא נחשב - ביחד עם קרב ויקסבורג, בו נפלה באותם ימים בדיוק העיר ויקסבורג שעל המיסיסיפי לכוחות הצפון ויצרה שליטה מלאה של כוחות הצפון לכל אורך הנהר - לנקודת המפנה במלחמה.
מכל מקום, אפשר לעשות סיור במכונית של כשלוש שעות שעובר דרך כל התחנות המרכזיות בקרב. בין השאר הוא עובר בseminary ridge, הגבעה שעליה נערכו כוחות הדרום, ובאיזור הזה האתר מלא באנדרטאות גדולות שהקימו מדינות הדרום - וירג'יניה, דרום קרוליינה, אלבמה - לכוחותיהן שלחמו בקרב. שזה די מפתיע, שכן אחרי הכל הדרום הפסיד במלחמה, הן הפסד צבאי והן הפסד מוסרי. לא הייתי מצפה שהוא יתענג על זכרונה.
אלא שזה אחד המאפיינים הבולטים והמפתיעים של מלחמת האזחרים האמריקאית. ראשית, היא עדיין מוזכרת ונוכחת שוב ושוב - ודי אם נחשוב על גל הסרטים האחרון, החל ב"לינקולן", "דז'אנגו חסר מעצורים" וכלה ב"12 שנים של עבדות". לא זו בלבד, אלא שהיא מוזכרת ונוכחת בעיקר בדרום, ולא זו בלבד אלא שהנרטיב הרווח הרבה יותר נוטה לצד הדרום משהייתי מצפה.
הנרטיב הדרומי ביחס למלחמת האזרחים - מה שמכונה הlost cause -  מורכב משלושה חלקים: ראשית - העבדות: בעבדות השחורים לא סבלו כל כך; אמנם הם היו עבדים אבל אדוניהם דאגו להם, ובכל מקרה מצבם היה טוב הרבה יותר מבאפריקה, משם באו, או ממצבם כעובדים משוחררים, כפי שקרה אחרי המלחמה. ובכל מקרה, הדרום היה בסוף מוותר על העבדות מרצונו, בהדרגתיות ומבלי אלימות, אם לא היתה מתרחשת המלחמה. שנית - המלחמה: נכון שהיציאה למלחמה היתה טעות, אבל עדיין יש להעריך את הגבורה וההירואיות של חיילי ואזרחי הדרום שהאמינו במטרתם ונלחמו למענה עד הסוף המר. ושלישית- הרקונסטרוקציה. 12 השנה שלאחר המלחמה, שבהן ניסה הצפון לשנות את פני החברה הדרומית בכיוון של שוויון בין גזעי - הן הן העוול הנורא שהצפון ביצע כלפי הדרום, המקביל בחומרתו לטעות של המלחמה. אז עכשיו אנחנו פיטים, אפשר להמשיך הלאה.
עד כאן תקציר הנרטיב הדרומי, שכמובן הקשר שלו לעובדות הסטוריות רופף למדי. מה שמפתיע הוא שעד לשנות ה60, הנרטיב הזה היה הנרטיב המרכזי ביחס למלחמת האזרחים. תחשבו למשל על "חלף עם הרוח". גם אחרי המהפכה של זכויות האזרח, הגם שנרטיב הlost cause הוא לא הנרטיב הבלעדי, ובודאי לא שולט במיינסטרים של המחקר ההסטורי, חלקים נרחבים בציבור האמריקאי מחזיקים בו. בכניסה לבית המחוקקים של דרום קרלויינה עדיין מונף דגל הקונפדרציה. בככר מרכזית בריצ'מונד, וריג'ניה, עדיין עומד מונומנט אדיר לג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ועוד ועוד. נראה שלפחות במאה השנים הראשונות למלחמה, בניגוד לאמרה הפופולארית, לא המנצחים אלא דווקא המפסידים כתבו את ההסטוריה שלה.
ונשאלת השאלה למה בעצם. התשובה המקובלת במחקר ההסטורי היא של הסטוריון בשם דיוויד בליית, וטענתו (למשל בספר הזה) היא זו: בעת סיום הרקונסטרוקציה, נעשה מעין "דיל" נרטיבי-הסטורי. הדרום היה מוכן לחזור לאיחוד, ולוותר לתמיד על שאיפות הבדלנות שלו, ובתמורה הצפון הסכים לקבל את הנרטיב הדרומי על המלחמה. כמובן, שלא נחתם דיל פורמלי, אבל הדגש החל משנות ה70 של המאה ה19 היה על איחוד מחדש, והאיחוד מחדש הזה נעשה באצעות קבלת הנרטיב הדרומי - ובמקביל באמצעות דחיקת האוכלוסיה השחורה בחזרה אל מחוץ לחברה באמצעות חוקי ג'ים קראו. האמריקאים הלבנים של הדרום האתחדו מחדש עם האמריקאים הלבנים של הצפון על חשבון האמריקאים השחורים.
ככל טיעון הסטורי, יש כיום מערערים על ההסבר של בליית, למשל קרוליין ג'אני, שטוענת כי הצפון לא "נכנע" לנרטיב הדרומי; ראשית עמדת אוכולוסיות שונות בצפון היתה הרבה יותר מורכבת ורבת פנים, אבל חשוב מכך, לב המטרה שעבורה הצפון נלחם לא היתה שחרור העבדים אלא שמירת האיחוד של ארה"ב בשלמותו, מניעת פרישה והתפרקות. והמטרה הזו, טוענת ג'אני, נמצאת גם בבסיס הנרטיב שהתקבל עד היום; איש לא מפקפק בכך שהאיחוד של ארה"ב הוא שלם ובלתי ניתן לפירוק, גם בנרטיב הפרו-דרומי. העובדה שהפן המהותי של שחרור העבדים כחלק ממלחמת האזרחים נזנח הוא כי לצפון לא היה ממש אכפת ממנו מלכתחילה.
ויש עוד הסטוריון אחד שאני רוצה להביא את דעתו לפני שאני קושר את הכל ביחד, וזהו ג'ון הופ פרנקלין, הסטוריון שחור מפורסם של הסטוריה אפרו-אמריקאית (בהערת אגב - פרנקלין נולד ב1915, בשיא עידן ג'ים קראו, והחל את הקריירה שלו בשוליים של השוליים. עם השנים המרכז הגיע אליו והוא קיבל הכרה, עד בש1995 קיבל את הpresidential medal of honor. זה כמובן לא מנע את התקרית המצערת שבכניסה לטקס הענקת המדליה, אחת המוזמנות נתנה לו את המעיל שלה שיתלה במתלחה). פרנקלין כתב את המאמר A Century of Civil War Observance ב1962, בשיא מאבק זכויות האזרח ובשיא חגיגות המאה למלחמה, והוא קושר בין אופיים האובססיבי, קרקסי וילדותי כמעט של טקסי ציון מלחמת האזרחים, ששיאו בשחזורי קרבות המוניים - לבין תוכן הזכרון, או ליתר דיוק העלמת כל נושא העבדות והיחסים הבין גזעיים ממנו. היחסים הבין גזעיים, טוען פרנקלין, עמדו כמעין חטא קדמון לאורך ההסטוריה האמריקאית; הצהרת העצמאות על הכרזתה "כל בני האדם נוצרו שווים ולכולם זכויות בלתי ניתנת לערעור לחיים,חירות וחיפוש האושר" נשמעת מעט חלולה כשזוכרים שכ10%-20 מהאוכלוסיה הם עבדים הזוכים לזכויות הזהות לאלה של שור, לא של אדם. כך, וביתר שאת, טוען פרנקלין, ביחס למלחמת האזרחים. הנסיון להעלים את הגורם המתבקש והמובן מאליו למלחמה - העבדות - ואת השיפוט המוסרי המתבקש והמובן מאליו - שהיה צד צודק מוסרית וצד מעוול, ושהנצחון לא היה רק נצחון צבאי אלא גם הישג מוסרי בביטול העבדות - כל הגורמים האלה העולמו כמעט לחלוטין עד תקופתו של פרנקלין, ונסיון ההעלמה שלהם הוא הוא הגורם לזכרון מלחמת האזרחים להיפך לתרגיל כה אובססיבי אך גם עקר. לי התיאור הזה, של מאמצי הזכרון הכבירים שמתאמצים להדשכיח את הגורם המרכזי והחשוב במלחמה, מזכיר מעין עכבר שרץ על גלגל - משקיע המון אנרגיה, עושה המון רעש, כדי להסתיר את מה שבאמת חשוב.
וכאן זה מתקשר לי בחזרה לג'אני מול בליית. אני מסכים עם ג'אני שהצפון לא "נכנע" לדרום במאבק ההסטורי. פשוט לא היה לו אכפת. אם חוזרים לעשור שלפני המלחמה, השאלה אף פעם לא היתה מה יקרה בתוך מדינות הדרום אלא בדבר העבדות בטריטוריות - דהיינו, מי ישלוט במערב ובמשתמע בעתידה של אמריקה. השאלה הזו הוכרעה, והצפון ניצח - הדרום הפך לאיזור נחשל ועני חסר כל השפעה על העתיד האמריקאי בעוד שהצפון עבר מהפכה תעשייתית שניה והפך את ארה"ב לאימפריה שהיא היום. בשלב הזה כבר לא היה לו אכפת כל כך מה קורה בדרום, או גם איך הדרום מספר לעצמו את ההסטוריה. החל בשנות ה70 אמריקה כבר היתה במקום אחר - באמצעה של מהפכה תעשייתית אדירה, עסוקה בסכסוכי עבודה אלימים, מסיימת את ההשתלטות על היבשת ואת המלחמות האחרונות באינדיאנים ומתחילה לפנות לעשיה ברמה הבינלאומית. במצב הזה התעסקות בהסטוריה של המלחמה או ביחסים בין-גזעיים היתה פשוט לא נורא חשובה ומעניינת. כביכול אומר הצפון לדרום- אתם רוצים לחשוב שאתם צדקתם? תפדלו. תהנו. אנחנו כבר בכלל לא שם.
אלא שזו לא היתה תמיד גישת הצפון. היו תקופות שבהן לצפון כן אכפת - הבולטות שבהן הן הרקונסטרוקציה בין 1865 ל1877 ומאבקי זכויות האזרח בין 1955 ל1965- שתי תקופות שבהן הצפון עסק בשנוי כפוי ומבחוץ של החברה הדרומית בכיוון של יותר שוויון בין גזעי. כך שהדרום וסוכני הזכרון שלו לא יכולים לשקוט לבטח; תמיד קיימת הסכנה שהמסר המוסרי המשמעותי מאחרוי המלחמה - העוול המוסרי שבחברת העבדות הדרומית - יצוץ שוב, ועימו הסכנה הפוליטית של התערבות הממשל הפדרלי ביחסי הגזעים בדרום. לכן חייבים להמשיך שוב ושוב, עם נרטיב הlost cause, עוד ועוד, אסור לרדת מהגלגל. ואסור גם להראות את הזיעה, זה צריך להראות כאילו זוהי הפרשנות היחידה ההגיונית והמתבקשת.

למה נזכרתי בכל זה? סתם בגלל הכתבה על הסושיה באש קודש.

יום שני, 13 בינואר 2014

תדע כל אם עבריה

 אם תרשו לי פרפרזה על נועה בן-ארצי: תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על שרון. אני רוצה לדבר על גיוס בנות דתיות לצה"ל.
מבין ים המלל באינסופי בואכה בלתי נסבל על אריק שרון בצבצה בגלי צה"ל ידיעה  המציינת שנמצאה ברשת תשובה של הרב פירון מלפני כעשור, ולפיה אינו מכיר פסיקה המתירה לבנות דתיות להתגייס, וממילא אף הוא סבור שאסור להן להתגיס. תגובתו של פירון לא מתירה ספק שזו עמדתו גם היום; תגובתו הראשונית לכתבה באתר סרוגים היתה:
שר החינוך הרב שי פירון סבור שאכן כמעט ואין פוסקי הלכה שהתירו לבנות דתיות להתגייס לצבא. לשם כך נועד מסלול של שנתיים שירות לאומי. אין בעמדה זו כדי לפגוע בחובתן של כלל הבנות לשרת בצה״ל.
כנראה שמישהו בלשכה נכנס ולחש לכבוד השר את העצה הבסיסית בעולם הדיבייט: try to do the upmost not to contradict yourself, כי התגובה הבאה שלו, בכתבה לגלי צה"ל, היתה הרבה יותר מתוחכמת; לא ממש הייתי חייב להביא אותה בשביל הפוסט אבל היא דוגמה מופלאה לנסיון מעודן אך החלטי להטעות ביודעין את הציבור:
שר החינוך סבור כי אין מקום להשתמטות גם בקרב בנות דתיות, וכי לאור עמדת פוסקי ההלכה, עליהן למלא את חובתן כלפי המדינה בשירות של שנתיים במסלול השירות הלאומי המקובל
  טוב, אז שי פירון יצא בהתחלה קצת דביל, ואח"כ צבוע ומגלגל עיניים. זה לא חדש ולא ממש דורש פוסט, כלב נשך בן אדם. זה בעיקר מעניין כי זה שיאו של דיון מאוד לוהט בציבור הדתי על גיוס בנות לצה"ל.
מה פתאום עכשיו, אתם שואלים? סיפורנו מתחיל קודם כל במספרים: בשנים האחרונות ישנה עליה דרמטית במספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל. לאחר ירידה בין השנים 2005 ל2010, בין השנים 2010 ו2012 עלה שיעור זה מ935 ל1503, מתוך מחזור של כ5000 בנות, כלומר עליה משיעור גיוס של 18% לשיעור גיוס של 30% בשנתיים בלבד, והמגמה ממשיכה גם ב2013 ו2014. אין לי הסבר טוב להתפתחות הזו דווקא עכשיו, אם כי ברור שחלק מהסיפור קשור לפעילות של עמותת "אלומה" - עמותה שנוסדה ע"י גורמים בקיבוץ הדתי והיא מהמשובחות במגזר השלישי בישראל (ובמקרה גם נהנית מעבודתם וכישוריהם של הגורמים המוסמכים כמו גם בעלת מניות מסוימות בשליש גן-עדן הרלוונטי אלי, אבל זה חוץ-א-מעיישה). מכל מקום, אחד הפרוייקטים המרכזיים של אלומה הוא פרוייקט לעידוד ותמיכה בבנות דתיות המשרתות בצה"ל. במסגרת פרוייקט זה קיימה העמותה  בנובמבר שעבר ערב הסברה לבנות דתיות לקראת הגיוס, שזכה להצלחה גדולה ולהשתתפות של למעלה מ1200 בנות ( כרבע מכלל המחזור (!)). כל הגורמים הרלוונטיים היו שם: היוהל"נ, ראש אכ"א, בכירים ממנהל חברה ונוער משרד החינוך. רק גורם אחד לא היה שם: מנהלי בתי הספר והאולפנות הדתיות (אף לא אחד (!)).
בא הרב בני לאו וכתב בפייסבוקו פשוט את העובדות שציינתי לעיל. שהבנות הולכות לצבא, למרות - ואולי בגלל? - המסר הברור והחד של מערכת החינוך שלהן בדבר האיסור ללכת; שהן נהנות מתמיכת משפחותיהן, סביבתן הקרובה, הצבא ומערכות המדינה; ושמערכת החינוך הדתית מתעלמת. השטח בורח מכם, אמר הרב לאו למנהלים. אתם מנותקים.
וזה יצר מהומת אלוהים, ששיאה במסה של הרב שמואל אליהו בדבר האיסור לבנות להתגייס, שלוותה במקביל במכתב מעודן יותר שנשלח למנהלי בתי"ס ואולפנות דתיות בדבר האיסור להתגייס. המכתב הציבורי הוא מסמך כל כך מדהים, שאני חש צורך להביא אותו כאן בשלמותו. כך דברי כבוד תורתו:
הניסיון מורה שרוב הבנות הדתיות שהלכו לצבא יצאו פגועות. אם הם הלכו לתפקידים מינהלים - הם יצאו פגועות בצניעות וברמה הדתית שלהן. אם הם יצאו לתפקידים קרביים - הן יצאו פגועות גם גופנית בשברי מאמץ וכד'. הכל בגלל פעולות גופניות שמתאימות לגברים ולא לנשים. בוודאי נוכל למצוא כמה בנות שאולי לא יצאו פגועות, אבל רובן המוחלט של הבנות יצא פגוע. 
גם המסגרות שהן כאילו דתיות לא הוכיחו את עצמן. יתכבדו נא כל אלה שמטיפים לבנות ללכת לצבא במסגרות דתיות ויראו לנו את הנתונים. כמה בנות דתיות נכנסו דרכן לצבא וכמה יצאו דתיות. מביאים בפני בנות בשמינית חיילות עם שמלות כאילו כך הן נראות ביום יום. אבל באמת זו רק הצגה. רוב הבנות שמתגייסות מאבדות את כל הצביון הדתי שלהן עם כניסתם למערכת הצבאית. ההצגה מראה תדמית של כאילו ושל בודדות. הרוב לא מחזיקות מעמד ויוצאות פגועות מאוד בתחום הדתי והאמוני. 
שמא נאמר כי יש תועלת לצבא בשירותן של הבנות, אז זהו שיש תועלת אבל יש גם נזק, והנזק לצהל יותר גדול מהתועלת. בצבא ארצות הברית כבר הבינו את המשוואה הזו והבינו ששירות נשים הוא יותר נזק מתועלת. לא בגלל שהן לא טובות, אלא בגלל שהתערובת בצבא מורידה את הרמה של החיילים מאוד. צבא הוא מכשיר ללחימה ולא מקום בילוי משותף ובודאי לא מקום להשגת שויון מגדרי כזה או אחר. 
זה לא סוד כי מי שמניע ודוחף פוליטית וציבורית את תהליך השתלבות הנשים בצבא הם ארגוני השמאל והשמאל הקיצוני שבדרך כלל פועלים בעד סרבנות לשרת הצבא. ארגונים שפועלים נגד קציני צבא בבתי משפט ובממשלות בעולם. ארגונים שפועלים בדרך כלל נגד חיילים שביצעו את תפקידם. ארגונים שמנסים לקשור את ידיו של הצבא בכל מיני חוקים מגבילים. ארגונים שפועלים להכפיש את פעולות הצבא בעולם. כל בת צריכה לשאול את עצמה, למה ארגוני השמאל הללו פתאום הם בעד התגייסות בנות לצבא? 
התשובה היא שהם נראים כאילו "בעד הצבא" אבל באמת הם "נגד הצבא". הם מעודדים גיוס הבנות לא בעד הצבא אלא נגד הצבא. הם יודעים ששילוב בנות בצבא מוריד את הרמה של הצבא פלאים. 
תחשוב כל בת למה רוב מוחלט של הרבנים והמחנכים שאוהבים את צהל - מתנגדים לגיוס בנות לצבא, ולמה רוב מוחלט של ארגוני השמאל ששונאים את צהל - מעודדים גיוס בנות לצבא? 
צריך לדעת שבין המפקדים בצבא יש מחלוקת אם שירות בנות תורם או מזיק. המחלוקת היא ברורה. המפקדים שיושבים בקריה ורוצים להראות יפה בתקשורת - מפחדים מארגוני השמאל ומיישרים איתם קו. המפקדים הקרביים שלא נבהלים מהתקשורות - יגידו לכן ברורות. גיוס של בנות יותר מזיק לצבא ממה שהוא מועיל. מזיק לבנות כי הוא לא מתאים להם גופנית. מזיק לחיילים שעסוקים בבנות במקום להיות עסוקים בבטחון. מזיק לצה"ל שמוריד את הרמה הקרבית שלו כדי להתאים לבנות שבאופן טבעי כושרן הגופני פחות מכושר של בנים. את התוצאה של הנזק - ראינו במלחמת לבנון השניה. 
תחשוב כל בת שמהרהרת בגיוס, למה אני צריכה להקריב שנתיים מהחיים שלי בשביל לעזור לשמאל במלאכתו הבזויה?
אליהו לא הסתפק בשיגור המכתב, הוא גם יוזם ייסוד ארגון הסברה שיפיץ את איסור הגיוס באולפנות. הוא גם לא לבד, רבים ממנהלי בתי הספר מפיצים את הבשורה, ומצטרפים למאבק בהתלהבות, והוא זוכה לתמיכת רבנים חרד"לים מרכזיים אחרים כמו הרב אריאל; והוא גם יזם את ההחלטה המחודשת של מועצת הרבנות הראשית המדגישה את האיסור על גיוס בנות דתיות לצבא, החלטה שבעקבותיה יאיר לפיד יצא עם ההנפצה הפייסבוקית היומית שלו, על כך שיזום את פיטורי הרבנים הראשיים, ובעקבותיה רן חורי חיפש ומצא את תשובתו של פירון - כדי להביך, ובצדק, את לפיד - והנה הגענו לאיפה שאנו היום. למותר לציין, כמובן, שפרט לרב בני לאו הצדיק בסדום, ולרבני הקיבוצים הדתיים, לא נשמע קול רבני או מנהיגותי-דתי אחד התומך בגיוס הבנות, מהלך שלא זו בלבד שמתיישב באופן עקרוני עם האידיאולוגיה הציונית דתית - אחרי הכל, מה יותר ציוני מגיוס לצה"ל? - אלא סוחף את השטח ונמצא בעלייה מסחררת.

אז עד כאן ההסטוריה, מה שיותר מעניין הוא התיאולוגיה, או בפשטות: למה? למה דווקא גיוס בנות לצה"ל כל כך מרתיח את רבני החרד"לות והמיינסטרים של הציונות הדתית?  הרי על פניו גיוס לצה"ל אמור להתפס כחיובי באידיאולוגיה ציונית דתית; הטענות בדבר החילון של הבנות בצבא מנוגדות לראיות מהשטח; וגם הרמיזות לפגיעות מיניות לא ממש תופסות מים בצה"ל של ימנו. וגם אם הם כן רואים אלמנט שלילי בגיוס בנות לצה"ל, מה מביא לעוצמה כזו נחרצת של התנגדות, עד כדי בניית תיאוריות קונספירציה מופרכות כל כך, שהן גורמות לקונספירציה של אוליבר סטון על כך שניקסון ארגן את רצח קנדי להיראות כמו תיאוריה הסטורית מיינסטרימית? מה דווקא בנושא הזה גורם לירידה הקולקטיבית מהפסים?
אני חושב שאליהו דווקא מזהה כאן משהו. הוא צודק שהוא נבהל. וזה קשור לתיאוריה של הלברטל על החילון. כתבתי על זה באריכות כאן, אבל בקצרה הטענה היא זו:  בכל אורח חיים שאדם חי, ישנם פערים מסויימים בין האינטואיציות המוסריות או אף אסתטיות של האדם לבין הדברים שמכתיבים אורח חייו; יש דברים שלא נראים לו במאה אחוז הגיוניים או מוסריים. אבל הוא קשור בכל חייו לאורח החיים אז הוא מבצע התאמות והצדקות. זה אגב לא נכון בהכרח לאורח חיים דתי, באותה מידה זה נכון לאורח חיים חילוני. תהליך החילון (או החזרה בתשובה) הוא לא תהליך רציונלי של שיקול והחלטה, אלא הוא תהליך של זרות הולכת וגוברת בין האדם לאורח החיים שלו שמביאה ליכולת ומוטיבציה הולכת ופוחתת לבצע את ההתאמות האלה, מה שגורם לפערים בין הרצוי למצוי לגדול עוד, ומשם לזרות להעמיק, וחוזר חלילה, עד שמתנתק הקשר, והאדם עושה את המהלך של שנוי אורח חייו וההגדרתו העצמית. ולכן, טוען הלברטל, תהליכי החילון הגדולים ביהדות התרחשו בזמן שהתרחשו - בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים - מכיוון שבתקופה הזו רווחו בעם היהודי שלוש תנועות דרמטיות, ההשכלה, הציונות והקומוניזם, שהציעו אידיאולוגיה ותיאולוגיה הכרוכה באורח חיים, ושאיננה דתית. אורח חיים עם אופק. והיכולת הלעבור לפרספקטיבה של אורח החיים הזה היא שהיארה את הפערים מול הדת, יצרה את הזרות והביאה לחילון. כיום שלוש התנועות האלה איבדו מכוחן המאיים - בין אם מכיוון שהצליחו (ציונות), נכשלו (קומוניזם) או איבדו מהרלוונטיות שלהן (אידיאולוגית ההשכלה לאחר המהפכה הפוסט-מודרנית), ולכן כיום "לא ממש מודאגים בפוניבז'". יש תנועה אחת, אומר הלברטל, שיכולה להוות איום בסדר גודל כזה והיא הפמיניזם. זו תנועה שמציגה אורח אידיאולוגיה המשולבת באורח חיים המייצר ומדגיש פער אל מול אורח החיים הדתי, פער שיכול ליצור זרות.
כעת בואו נדמיין את אורח חייה של אישה מהמיינסטרים הדתי. עד לסיום התיכון היא נמצאת בבועה דתית לחלוטין. בשירות הלאומי היא נחשפת במידה זו או אחרת לעולם החילוני אבל עדיין מסגרת הייחוס שלה היא רק המסגרת הדתית. כך גם לאחר מכן באוניברסיטה ובחיי המעשה - אמנם יש חשיפה הולכת וגדלה לעולם החילוני אבל אף פעם לא למסגרת מארגנת שלמה ואחרת, שמעמידה באופן בולט וקיצוני את הפער בין האינטואיציה הבסיסית שלה, שכאישה מגיעות לה זכויות שוות, לבין האפליה הברה והמבנית לה היא זוכה במוסדות ובחברה הדתית לאומית, החל מבית הכנסת וכלה בשיח היומיומי על תפקידים בחברה. על אחת כמה וכמה שהחברה מכוונת אותה להתחתן כמה שיותר מוקדם, ובכך ליצור מחוייבות כמעט בלתי הפיכה לחברה הדתית.
שירות בצבא לעומת זאת הוא דבר שונה לגמרי מכל השלבים שתיארנו. זו היא מסגרת מארגנת אחרת לחלוטין, עם אידיאולוגיה והצדקה משל עצמה. נכון שבצבא יש שוביניזם אבל הוא מכיוון ומסוג אחר לגמרי; ברוב התפקידים שבנות משרתות בהן, בעיקר בנות דתיות -  בחיל המודיעין, בחיל החינוך, או מדריכות במקצועות הקרביים -  הן נמצאות במעמד זהה או אף בעמדת סמכות מול החיילים הגברים. המסר שהמערכת משדרת להן הוא מסר  חד משמעי של העצמה, יכולת ואמון, מסר הפוך לחלוטין מהמסר המצמצם של רוב החברה הדתית כלפי הבנות, לפיו תפקידן בראש ובראשונה לדאוג למשפחה, עליהן לקבל באופן בסיסי את הדרתן מקבלת ההחלטות בתחום הדתי ובהון התרבותי הנגזר ממנו, והדאגה האבוססיבית שלהן צריכה להיות איך לא לשדר כל רמז למיניות. תארו לעצמכן איזה פער נחשף בפני בת שבבסיס נותנים לה לפקד על מחלקה של חיילים בחוות השומר, להדריך טריוני שריון או לנהל את שטף הידיעות המודיעיניות מזירה מסויימת, וכשהיא חוזרת לסופ"ש הביתה המסר מהחברה הוא ש"כל כבודה בת מלך פנימה". היא אפילו לא צריכה להגדיר את עצמה כפמיניסטית כדי לחוש בפער העצום הזה, וכדי להרגיש זרות למעמד שהחברה הדתית המיינסטרימית מקצה לה, הלוא הוא ארבע הבלטות שליד הכיור.
זה כמובן לא אומר ששירות צבאי חייב בהכרח להוביל לחילון. כאמור, הנתונים מלפני שלוש שנים לפחות לא מעידים דווקא על חילון. אבל זה כן יכול להביא לשנוי דרמטי בדרישות של נשים דתיות מהמנהיגות הדתית שלהן ואולי - אולי - לשידוד מערכות בעולם הדתי. בקיצור, זה יכול להפוך את הפדלחו"שיות לכח התרבותי המוביל בעולם הדתי של השנים הבאות. אז לא פלא ששמואל אליהו מודאג.

ותת-נושא מסתעף לסיום: לא פלא שעמותת "אלומה" היא מיסוד הקיבוץ הדתי. יש אולי שתי קבוצות בציבור הדתי שלא מתנגדות ואף מעודדות גיוס בנות דתיות לצה"ל: האחד הוא הקצה הליברלי הירושלמי, הרטמן-פלך. זה לא מפתיע, כי הם הקצה הליברלי בכל תחום. והאמת שבתחום הזה, אפילו הם לא הצדיקים הכי גדולים, התואר הזה שייך לקיבוצניקים. אם מסתכלים על דירוג בתי הספר הדתיים לפי שיעורי גיוס, התיכונים בשדה אליהו וביבנה הם ממובילי הרשימה (ב2007 למשל, הם היו המקום הראשון והשני מרשימת התיכונים הדתיים. ב2009, שדה אליהו היה במקום הראשון בין כלל התיכונים בארץ, ויבנה במקום השמיני. לא מצאתי נתונים עדכניים יותר), ואם מצמצמים לבנות בלבד (התיכונים הקיבוציניקים, בניגוד לרובם המכריע של מוסדות החינוך הדתיים, מעורבים) הם מנצחים ובגדול - שיעור הגיוס של בנות בתיכונים האלה הוא פחות או יותר כמו של בנים, בעוד שברובה המכריע של שאר המערכת הוא כ20-25%, וגם בתיכונים הליברלים ביותר בירושלים הוא לא מגיע לשיעורים של הקיבוצים. אז למה עליהם זה לא מאיים? למה בקיבוצים אפשר?
חלקית זה נובע מכך שחינוך לשירות צבאי היה באג'נדה של הקיבוצים הדתיים - כמו של החילוניים - מאז ומתמיד. אבל אם מסתכלים מהפסרפקטיבה שציינתי, על הקיבוצים הדתיים  שירות צבאי לבנות לא מאיים מכיוון שמסגרת החיים שהוא מציג לא זרה באופן מהותי מהבחינה הפמיניסטית מהמסגרת שממנה באות הבנות. נכון, לא כל הקיבוצים הם סעד, ולא כולם מובילים את מהפכת הפמיניזם הדתי. אלא שבקיבוץ דתי, מסגרת היחוס הבסיסית היא לאו דווקא הדתית, אלא כלל מסגרת החיים של הקיבוץ, שהדת היא חלק ממנה. ובמסגרת הזו, הגם שיש מקומות שבהם יש שוביניזם, יש שוויון מהותי בזכויות ובחובות. נכון שברוב הקיבוצים בתי הכנסת לא שוויוניים, אבל בית הכנסת הוא לא המייצג היחידי ואולי אפילו לא העיקרי של החיי הקהילה ושל מסגרת ההתיחסות. מי שממנה את הרב הוא אספת החברים, ובאספת החברים יש קול זהה לחבר ולחברה.
(ובהרהור אחרון - יכול להיות שזה גם קשור לכך שהקיבוצים הדתיים הם התוצאה של התמודדות והתאמת האורתודוקסיה לשילוב של כל שלוש התנועות המחלנות של לפני מאה שנה - גם ההשכלה, גם הציונות וגם הסוציאליזם...)

----
עדכון:
הגורמים המוסמכים הצליחו למצוא את אחוזי הגיוס של בנים ובנות במועצות האיזוריות והמקומיות. זה לא נותן אינופרמציה חזקה כמו פילוח לפי בתי ספר, אבל זה כן נותן אינפורמציה לגבי איזור ספציפי: המועצות ביהודה ושומרון. ובכן:

  שם מועצה       אחוז גיוס גברים        אחוז גיוס נשים     
 שומרון 81.6% 31.7%
קדומים 69.4% 3.0%
קרני שומרון 77.6% 32.9%
בית אל 70.2% 5.5%
מטה בנימין 81.4% 23.4%
אפרת 82.9% 26.7%
גוש עציון 89.7% 35.8%
הר חברון 78.5% 28.6%
קרית ארבע 78.5% 13.1%

בגדול נראה שהאחוז פחות או יותר דומה לאחוז הגיוס בכלל הציבור הדתי. קדומים ובית אל חריגות באחוז נמוך - הייתי מנחש שזה מכיוון שאלה יישובים חרד"ליים הומוגניים, אבל כך גם קרני שומרון אם אני לא טועה, ובו דווקא יש אחוז גיוס גבוה מהממוצע. גם בקרית ארבע האחוז נמוך במיוחד אבל זה לא מפתיע כי זו מועצה מקומית במעמד סוציו-אקונומי מאוד נמוך ויש מתאם מובהק בין מעמד סוציו-אקונומי לאחוז גיוס בנות גם בישובים חילוניים או מעורבים . (תיקון - בהערות הערו לי שקרית ארבע עברה תהליך שנוי משמעותי בשנים האחרונות והיא במעמד סוציואקנומי דבוה למדי. אז הסיבה לאחוז הגיוס הנמוך יחסית בה נותרה תעלומה) פרט לקרנ"ש מפתיע לטובה גם גוש עציון - יתכן שזה מכיוון שהוא מכיל גם התנחלויות חילוניות (תקוע, נוקדים, הר גילה) ושלושה קיבוצים דתיים.
בתחומי מדינת ישראל הריבונית אין כמעט ערים או מועצות דתיות לאומיות הומוגניות, פרט לחבל יבנה, המכילה את קיבוץ יבנה, ארבעה מושבים דתיים (עם הרחבות שבהן ציבור חרד"לי יותר), ושני מוסדות חינוכיים - בקיצור מועצה הטרוגנית למדי בטווח הציבור הדתי לאומי שבתוכה. שם הנתונים הם: אחוז גיוס גברים 81.0%, ואחוז גיוס נשים 32.6%, כלומר מעט מעל אחוז הגיוס הממוצע לבנות דתיות.