בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 27 בינואר 2014

הו קנדה (2)

הגורמים המוסמכים המליצו לי לחזור לכתוב קצת על אמריקה, כדי לצמצם במשהו את מידת ניפוח וריד המצח שלי. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, ומכיוון שהימין שלנו כל כך נהנה להשתפך על תמיכתו של ראש ממשלת קנדה, סטיב הרפר, בביקורו בשבוע שעבר, למה לא לבקר קצת בקנדה.
הפוסט האחרון שכתבתי על קנדה היה לפני כשנתיים, לאחר הבחירות שם. הבחירות הללו היו שיאו של תהליך של התחזקות הימין בקנדה; לאורך המאה ה20 המפלגה הליברלית מהשמאל-מרכז היתה מפלגת השלטון הרווחת, והימין היה מפוצל; הפיצול המשמעותי ביותר היה במהלך שנות ה80 וה90, בין המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית, המתונה יותר, המבוססת באונטריו וקוויבק לבין הברית הקנדית הימנית יותר, שהחלה כתנועת מחאה של המחוזות המערביים (מניטובה ואלברטה - הדומים במאפייניהם למדינות המישורים הגדולים בארה"ב) כנגד ההתחנפות, בעיניהם, של מפלגות מהרכז לשאיפות הבדלניות של קוובק. הרפר ניצח, החל מ2003, על תהליך של איחוד הימין וחיזוקו, תהליך שהתקדם מבחירות לבחירות: ב2003 הליברלים לראשונה נאלצו לכהן כממשלת מיעוט, ב2007 השמרנים זכו בשלטון כממשלת מיעוט וב2011 זכו לרוב מוחלט. אלא שבחירות 2011 היו אף דרמטיות יותר מעצם זכייתם של השמרנים ברוב. הן נערכו לאחר שבמהלך ממשלת המיעוט השמרנית סבלה קנדה ממשברים שלטוניים תכופים. הרפר סירב לכנס את הפרלמנט לחודשים ארוכים, שכן ידע שאין לו רוב והוא יפסיד בהצבעות, ולבסוף ב2011 לראשונה בהסטוריה מנהיג הפרלמנט הקנדי הכריז כי הקבינט ביזה את הפרלמנט (in contempt of parliament) - מהלך שמשמעותו היא שהקבינט שולט באופן לא חוקי. הליברלים ניצלו את הפסיקה כדי לכפות הצבעת אי אמון והביאו לבחירות חדשות.
אלא שהבוחר הקנדי ראה את התהליך בעיקר כבלאגאן מיותר, ואת הליברלים כמפלגה חסרת כיוון, עייפה ולא אמינה. התוצאה היתה שהשמרנים ניצחו ברוב מוחלט - אם כי עדיין רק ב40% מהקולות, שתורגמו לרוב מוחלט בשל שיטת first past the post, בה בכל מחוז בחירה (בקנדה קוראים להם riding) מנצח מועמד אחד שזוכה למספר הרב ביותר של הקולות במחוז, גם אם לא לרוב מוחלט; והליברלים כמעט ונמחקו, בעוד שמפלגת שמאל בשם הNew Democratic Party (או NDP), שהיתה עד אז שולית למדי, זינקה למעמד של המפלגה השניה בגודלה עם 30% מהקולות ושלישי מהמושבים. עלייתה המטאורית של הNDP באה על חשבון הליברלים, שנמחקו כמעט ל34 מושבים בלבד (מפלרמנט של 306 מושבים), ועל חשבון הBloc Québécois, המפלגה הבדלנית המרכזית של קוובק. 
כמי שרגיל לבחירות שמסתיימות ברוב ימני יציב ובמפלגת אוירה בשמאל-מרכז, פניתי לבדוק מה קורה כיום בקנדה; ציפיתי לראות שהרפר נחשב ראש ממשלה חזק ובלתי מעורער, גרסה מצופה ברוטב מייפל של king Bibi. ולכן מה רבה הפתעתי כשראיתי את הסקרים האחרונים (הצבעים הם בשיטה האירופית, לא האמריקאית, כלומר כחול לשמרנים, אדום לליברלים, צהוב לNDP, תכלת לבלוק קוובק וירוק לירוקים):

מתברר שבזמן שלא שמנו לב קרה שם הרבה אקשן. ראשית, מנהיג הNDP בבחירות, ג'ק לייטון, חלה ואחר מכן מת מסרטן תוך חודשים ספורים. הוא הוחלף על ידי ניקול טורמל שהוחלפה על ידי תומס מולקייר. אבל התפתחות הרבה יותר מסעירה היא עלייתו המטאורית של ג'סטין טרודו, בנו של פייר טרודו, ראש ממשלה אגדי מהמפלגה הליברלית שמשל במשך 15 שנה. טרודו הבן הוא פוליטיקאי צעיר,יפה וסוחף, אם כי לא ברור עם יש בו הרבה תוכן. קצת מזכיר את ברק אובמה. המפלגה הליברלית ליקקה את פצעיה אחרי הבחירות, מנהיגה כמובן התפטר, ולאחר כמה מנהיגים זמניים נבחר טרודו הצעיר לראשותה. ומאז היא זוכה לעלייה מטאורית בסקרים, עד כדי חזרה לתמונה הרגילה של המפה הפוליטית הקנדית מלפני שנות ה2000, של רוב ליברלי די משמעותי. זאת ועוד, העליה נראית כמתפלגת בכל האיזורים, פרט לאלברטה, שהיא מעוז שמרני מאז ומתמיד (כאמור, בדומה מאוד למדינות כמו כמו מונטנה הגובלת בה מדרום). במקביל, המפלגה השמרנית של הרפר מגלה סימנים ראשונים של קרעים,  בין הבסיס המערבי הקיצוני יותר לחלקים המזרחיים באונטריו, קוובק ומזרח קנדה. הבחירות עוד רחוקות, אבל אם הייתי קלמן ליבקינד לא הייתי מתבשם כל כך בבטחון התמיכה הקנדית, שבהחלט יתכן שימיה קצובים. מאידך, אי אפשר לדעת, כי גם אם טרודו יזכה איש לא יודע מה עמדתו במדיניות חוץ. אבל המדיניות המסורתית של קנדה היא יותר שמאלית מהדמוקרטים. הרפר הביא לראשונה בסיס חברתי אחר לפוליטיקה הקנדית, המבוסס במחוזות המערביים וכאמור, הרבה יותר קרוב למפלגה הרפובליקאית של ארה"ב, אבל כרגע נראה שזהו פרק קצר וחריג שנבע בעיקר מפיצול השמאל-מרכז, שעדיין מהווה את רוב האלקטורט הקנדי.

ובהערת שוליים נוספת - שמתם לב כמה פוליטיקאיים קנדיים ברמה הפדרלית באים מקוובק? האחרון בהם טרודו אבל גם רבים מראשי הממשלה שלפני הרפר - ז'אן קרטיין, בריאן מלרוני, פייר טרודו, מנהיג הליברלים הקודם איגנטיף, ועוד ועוד. וזאת מחבל שמכיל כ22% מהאוכלוסיה, ושבאופן קבוע כמעט 50% ממנו מעוניינים להתנתק מקנדה. 

יום שני, 20 בינואר 2014

לזכור ולשכוח

לפני מספר חודשים ביקרתי בארה"ב, ובין השאר ביקרתי באתר ההנצחה של שדה הקרב בגטיסברג (מסיבות שהגורמים המוסמכים טרם הסירו את הצא"פ מעליהן). גטיסברג הוא האתר של אחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת האזרחים, מהסיבה הבאה: למעשה, בצידה המזרחי של החזית (גם המערבי, אבל נעזוב את זה כרגע) כל המלחמה התרחשה על אדמת הדרום. פעמיים ניסה הגנרל לי (הגנרל המיתולוגי של חלקו המרכזי של צבא הדרום) להעביר את המלחמה לאדמת הצפון: בקיץ 1862, אז קילומטרים ספורים לאחר שחצה את גבול מרילנד נתקל בטעות בכוח מרכזי של צבא הצפון, ובקרב עקוב מדם בשם קרב אנטיטם נבלם - נצחון ראשון לצפון לאחר חודשים רבים, שאפשר ללינקולן להכריז את הכרזת שחרור העבדים שלו; ובקיץ 1863, כאשר לי ניסה לפלוש צפונה כמה שיותר רחוק כדי להמם את הצפון ולהחליש את הרצון הפוליטי להמשיך במלחמה. המסע הזה נבלם בקרב דרמטי, בן שלושה ימים, ליד העיירה גטיסברג בדרום פנסילבניה, והוא נחשב - ביחד עם קרב ויקסבורג, בו נפלה באותם ימים בדיוק העיר ויקסבורג שעל המיסיסיפי לכוחות הצפון ויצרה שליטה מלאה של כוחות הצפון לכל אורך הנהר - לנקודת המפנה במלחמה.
מכל מקום, אפשר לעשות סיור במכונית של כשלוש שעות שעובר דרך כל התחנות המרכזיות בקרב. בין השאר הוא עובר בseminary ridge, הגבעה שעליה נערכו כוחות הדרום, ובאיזור הזה האתר מלא באנדרטאות גדולות שהקימו מדינות הדרום - וירג'יניה, דרום קרוליינה, אלבמה - לכוחותיהן שלחמו בקרב. שזה די מפתיע, שכן אחרי הכל הדרום הפסיד במלחמה, הן הפסד צבאי והן הפסד מוסרי. לא הייתי מצפה שהוא יתענג על זכרונה.
אלא שזה אחד המאפיינים הבולטים והמפתיעים של מלחמת האזחרים האמריקאית. ראשית, היא עדיין מוזכרת ונוכחת שוב ושוב - ודי אם נחשוב על גל הסרטים האחרון, החל ב"לינקולן", "דז'אנגו חסר מעצורים" וכלה ב"12 שנים של עבדות". לא זו בלבד, אלא שהיא מוזכרת ונוכחת בעיקר בדרום, ולא זו בלבד אלא שהנרטיב הרווח הרבה יותר נוטה לצד הדרום משהייתי מצפה.
הנרטיב הדרומי ביחס למלחמת האזרחים - מה שמכונה הlost cause -  מורכב משלושה חלקים: ראשית - העבדות: בעבדות השחורים לא סבלו כל כך; אמנם הם היו עבדים אבל אדוניהם דאגו להם, ובכל מקרה מצבם היה טוב הרבה יותר מבאפריקה, משם באו, או ממצבם כעובדים משוחררים, כפי שקרה אחרי המלחמה. ובכל מקרה, הדרום היה בסוף מוותר על העבדות מרצונו, בהדרגתיות ומבלי אלימות, אם לא היתה מתרחשת המלחמה. שנית - המלחמה: נכון שהיציאה למלחמה היתה טעות, אבל עדיין יש להעריך את הגבורה וההירואיות של חיילי ואזרחי הדרום שהאמינו במטרתם ונלחמו למענה עד הסוף המר. ושלישית- הרקונסטרוקציה. 12 השנה שלאחר המלחמה, שבהן ניסה הצפון לשנות את פני החברה הדרומית בכיוון של שוויון בין גזעי - הן הן העוול הנורא שהצפון ביצע כלפי הדרום, המקביל בחומרתו לטעות של המלחמה. אז עכשיו אנחנו פיטים, אפשר להמשיך הלאה.
עד כאן תקציר הנרטיב הדרומי, שכמובן הקשר שלו לעובדות הסטוריות רופף למדי. מה שמפתיע הוא שעד לשנות ה60, הנרטיב הזה היה הנרטיב המרכזי ביחס למלחמת האזרחים. תחשבו למשל על "חלף עם הרוח". גם אחרי המהפכה של זכויות האזרח, הגם שנרטיב הlost cause הוא לא הנרטיב הבלעדי, ובודאי לא שולט במיינסטרים של המחקר ההסטורי, חלקים נרחבים בציבור האמריקאי מחזיקים בו. בכניסה לבית המחוקקים של דרום קרלויינה עדיין מונף דגל הקונפדרציה. בככר מרכזית בריצ'מונד, וריג'ניה, עדיין עומד מונומנט אדיר לג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ועוד ועוד. נראה שלפחות במאה השנים הראשונות למלחמה, בניגוד לאמרה הפופולארית, לא המנצחים אלא דווקא המפסידים כתבו את ההסטוריה שלה.
ונשאלת השאלה למה בעצם. התשובה המקובלת במחקר ההסטורי היא של הסטוריון בשם דיוויד בליית, וטענתו (למשל בספר הזה) היא זו: בעת סיום הרקונסטרוקציה, נעשה מעין "דיל" נרטיבי-הסטורי. הדרום היה מוכן לחזור לאיחוד, ולוותר לתמיד על שאיפות הבדלנות שלו, ובתמורה הצפון הסכים לקבל את הנרטיב הדרומי על המלחמה. כמובן, שלא נחתם דיל פורמלי, אבל הדגש החל משנות ה70 של המאה ה19 היה על איחוד מחדש, והאיחוד מחדש הזה נעשה באצעות קבלת הנרטיב הדרומי - ובמקביל באמצעות דחיקת האוכלוסיה השחורה בחזרה אל מחוץ לחברה באמצעות חוקי ג'ים קראו. האמריקאים הלבנים של הדרום האתחדו מחדש עם האמריקאים הלבנים של הצפון על חשבון האמריקאים השחורים.
ככל טיעון הסטורי, יש כיום מערערים על ההסבר של בליית, למשל קרוליין ג'אני, שטוענת כי הצפון לא "נכנע" לנרטיב הדרומי; ראשית עמדת אוכולוסיות שונות בצפון היתה הרבה יותר מורכבת ורבת פנים, אבל חשוב מכך, לב המטרה שעבורה הצפון נלחם לא היתה שחרור העבדים אלא שמירת האיחוד של ארה"ב בשלמותו, מניעת פרישה והתפרקות. והמטרה הזו, טוענת ג'אני, נמצאת גם בבסיס הנרטיב שהתקבל עד היום; איש לא מפקפק בכך שהאיחוד של ארה"ב הוא שלם ובלתי ניתן לפירוק, גם בנרטיב הפרו-דרומי. העובדה שהפן המהותי של שחרור העבדים כחלק ממלחמת האזרחים נזנח הוא כי לצפון לא היה ממש אכפת ממנו מלכתחילה.
ויש עוד הסטוריון אחד שאני רוצה להביא את דעתו לפני שאני קושר את הכל ביחד, וזהו ג'ון הופ פרנקלין, הסטוריון שחור מפורסם של הסטוריה אפרו-אמריקאית (בהערת אגב - פרנקלין נולד ב1915, בשיא עידן ג'ים קראו, והחל את הקריירה שלו בשוליים של השוליים. עם השנים המרכז הגיע אליו והוא קיבל הכרה, עד בש1995 קיבל את הpresidential medal of honor. זה כמובן לא מנע את התקרית המצערת שבכניסה לטקס הענקת המדליה, אחת המוזמנות נתנה לו את המעיל שלה שיתלה במתלחה). פרנקלין כתב את המאמר A Century of Civil War Observance ב1962, בשיא מאבק זכויות האזרח ובשיא חגיגות המאה למלחמה, והוא קושר בין אופיים האובססיבי, קרקסי וילדותי כמעט של טקסי ציון מלחמת האזרחים, ששיאו בשחזורי קרבות המוניים - לבין תוכן הזכרון, או ליתר דיוק העלמת כל נושא העבדות והיחסים הבין גזעיים ממנו. היחסים הבין גזעיים, טוען פרנקלין, עמדו כמעין חטא קדמון לאורך ההסטוריה האמריקאית; הצהרת העצמאות על הכרזתה "כל בני האדם נוצרו שווים ולכולם זכויות בלתי ניתנת לערעור לחיים,חירות וחיפוש האושר" נשמעת מעט חלולה כשזוכרים שכ10%-20 מהאוכלוסיה הם עבדים הזוכים לזכויות הזהות לאלה של שור, לא של אדם. כך, וביתר שאת, טוען פרנקלין, ביחס למלחמת האזרחים. הנסיון להעלים את הגורם המתבקש והמובן מאליו למלחמה - העבדות - ואת השיפוט המוסרי המתבקש והמובן מאליו - שהיה צד צודק מוסרית וצד מעוול, ושהנצחון לא היה רק נצחון צבאי אלא גם הישג מוסרי בביטול העבדות - כל הגורמים האלה העולמו כמעט לחלוטין עד תקופתו של פרנקלין, ונסיון ההעלמה שלהם הוא הוא הגורם לזכרון מלחמת האזרחים להיפך לתרגיל כה אובססיבי אך גם עקר. לי התיאור הזה, של מאמצי הזכרון הכבירים שמתאמצים להדשכיח את הגורם המרכזי והחשוב במלחמה, מזכיר מעין עכבר שרץ על גלגל - משקיע המון אנרגיה, עושה המון רעש, כדי להסתיר את מה שבאמת חשוב.
וכאן זה מתקשר לי בחזרה לג'אני מול בליית. אני מסכים עם ג'אני שהצפון לא "נכנע" לדרום במאבק ההסטורי. פשוט לא היה לו אכפת. אם חוזרים לעשור שלפני המלחמה, השאלה אף פעם לא היתה מה יקרה בתוך מדינות הדרום אלא בדבר העבדות בטריטוריות - דהיינו, מי ישלוט במערב ובמשתמע בעתידה של אמריקה. השאלה הזו הוכרעה, והצפון ניצח - הדרום הפך לאיזור נחשל ועני חסר כל השפעה על העתיד האמריקאי בעוד שהצפון עבר מהפכה תעשייתית שניה והפך את ארה"ב לאימפריה שהיא היום. בשלב הזה כבר לא היה לו אכפת כל כך מה קורה בדרום, או גם איך הדרום מספר לעצמו את ההסטוריה. החל בשנות ה70 אמריקה כבר היתה במקום אחר - באמצעה של מהפכה תעשייתית אדירה, עסוקה בסכסוכי עבודה אלימים, מסיימת את ההשתלטות על היבשת ואת המלחמות האחרונות באינדיאנים ומתחילה לפנות לעשיה ברמה הבינלאומית. במצב הזה התעסקות בהסטוריה של המלחמה או ביחסים בין-גזעיים היתה פשוט לא נורא חשובה ומעניינת. כביכול אומר הצפון לדרום- אתם רוצים לחשוב שאתם צדקתם? תפדלו. תהנו. אנחנו כבר בכלל לא שם.
אלא שזו לא היתה תמיד גישת הצפון. היו תקופות שבהן לצפון כן אכפת - הבולטות שבהן הן הרקונסטרוקציה בין 1865 ל1877 ומאבקי זכויות האזרח בין 1955 ל1965- שתי תקופות שבהן הצפון עסק בשנוי כפוי ומבחוץ של החברה הדרומית בכיוון של יותר שוויון בין גזעי. כך שהדרום וסוכני הזכרון שלו לא יכולים לשקוט לבטח; תמיד קיימת הסכנה שהמסר המוסרי המשמעותי מאחרוי המלחמה - העוול המוסרי שבחברת העבדות הדרומית - יצוץ שוב, ועימו הסכנה הפוליטית של התערבות הממשל הפדרלי ביחסי הגזעים בדרום. לכן חייבים להמשיך שוב ושוב, עם נרטיב הlost cause, עוד ועוד, אסור לרדת מהגלגל. ואסור גם להראות את הזיעה, זה צריך להראות כאילו זוהי הפרשנות היחידה ההגיונית והמתבקשת.

למה נזכרתי בכל זה? סתם בגלל הכתבה על הסושיה באש קודש.

יום שני, 13 בינואר 2014

תדע כל אם עבריה

 אם תרשו לי פרפרזה על נועה בן-ארצי: תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על שרון. אני רוצה לדבר על גיוס בנות דתיות לצה"ל.
מבין ים המלל באינסופי בואכה בלתי נסבל על אריק שרון בצבצה בגלי צה"ל ידיעה  המציינת שנמצאה ברשת תשובה של הרב פירון מלפני כעשור, ולפיה אינו מכיר פסיקה המתירה לבנות דתיות להתגייס, וממילא אף הוא סבור שאסור להן להתגיס. תגובתו של פירון לא מתירה ספק שזו עמדתו גם היום; תגובתו הראשונית לכתבה באתר סרוגים היתה:
שר החינוך הרב שי פירון סבור שאכן כמעט ואין פוסקי הלכה שהתירו לבנות דתיות להתגייס לצבא. לשם כך נועד מסלול של שנתיים שירות לאומי. אין בעמדה זו כדי לפגוע בחובתן של כלל הבנות לשרת בצה״ל.
כנראה שמישהו בלשכה נכנס ולחש לכבוד השר את העצה הבסיסית בעולם הדיבייט: try to do the upmost not to contradict yourself, כי התגובה הבאה שלו, בכתבה לגלי צה"ל, היתה הרבה יותר מתוחכמת; לא ממש הייתי חייב להביא אותה בשביל הפוסט אבל היא דוגמה מופלאה לנסיון מעודן אך החלטי להטעות ביודעין את הציבור:
שר החינוך סבור כי אין מקום להשתמטות גם בקרב בנות דתיות, וכי לאור עמדת פוסקי ההלכה, עליהן למלא את חובתן כלפי המדינה בשירות של שנתיים במסלול השירות הלאומי המקובל
  טוב, אז שי פירון יצא בהתחלה קצת דביל, ואח"כ צבוע ומגלגל עיניים. זה לא חדש ולא ממש דורש פוסט, כלב נשך בן אדם. זה בעיקר מעניין כי זה שיאו של דיון מאוד לוהט בציבור הדתי על גיוס בנות לצה"ל.
מה פתאום עכשיו, אתם שואלים? סיפורנו מתחיל קודם כל במספרים: בשנים האחרונות ישנה עליה דרמטית במספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל. לאחר ירידה בין השנים 2005 ל2010, בין השנים 2010 ו2012 עלה שיעור זה מ935 ל1503, מתוך מחזור של כ5000 בנות, כלומר עליה משיעור גיוס של 18% לשיעור גיוס של 30% בשנתיים בלבד, והמגמה ממשיכה גם ב2013 ו2014. אין לי הסבר טוב להתפתחות הזו דווקא עכשיו, אם כי ברור שחלק מהסיפור קשור לפעילות של עמותת "אלומה" - עמותה שנוסדה ע"י גורמים בקיבוץ הדתי והיא מהמשובחות במגזר השלישי בישראל (ובמקרה גם נהנית מעבודתם וכישוריהם של הגורמים המוסמכים כמו גם בעלת מניות מסוימות בשליש גן-עדן הרלוונטי אלי, אבל זה חוץ-א-מעיישה). מכל מקום, אחד הפרוייקטים המרכזיים של אלומה הוא פרוייקט לעידוד ותמיכה בבנות דתיות המשרתות בצה"ל. במסגרת פרוייקט זה קיימה העמותה  בנובמבר שעבר ערב הסברה לבנות דתיות לקראת הגיוס, שזכה להצלחה גדולה ולהשתתפות של למעלה מ1200 בנות ( כרבע מכלל המחזור (!)). כל הגורמים הרלוונטיים היו שם: היוהל"נ, ראש אכ"א, בכירים ממנהל חברה ונוער משרד החינוך. רק גורם אחד לא היה שם: מנהלי בתי הספר והאולפנות הדתיות (אף לא אחד (!)).
בא הרב בני לאו וכתב בפייסבוקו פשוט את העובדות שציינתי לעיל. שהבנות הולכות לצבא, למרות - ואולי בגלל? - המסר הברור והחד של מערכת החינוך שלהן בדבר האיסור ללכת; שהן נהנות מתמיכת משפחותיהן, סביבתן הקרובה, הצבא ומערכות המדינה; ושמערכת החינוך הדתית מתעלמת. השטח בורח מכם, אמר הרב לאו למנהלים. אתם מנותקים.
וזה יצר מהומת אלוהים, ששיאה במסה של הרב שמואל אליהו בדבר האיסור לבנות להתגייס, שלוותה במקביל במכתב מעודן יותר שנשלח למנהלי בתי"ס ואולפנות דתיות בדבר האיסור להתגייס. המכתב הציבורי הוא מסמך כל כך מדהים, שאני חש צורך להביא אותו כאן בשלמותו. כך דברי כבוד תורתו:
הניסיון מורה שרוב הבנות הדתיות שהלכו לצבא יצאו פגועות. אם הם הלכו לתפקידים מינהלים - הם יצאו פגועות בצניעות וברמה הדתית שלהן. אם הם יצאו לתפקידים קרביים - הן יצאו פגועות גם גופנית בשברי מאמץ וכד'. הכל בגלל פעולות גופניות שמתאימות לגברים ולא לנשים. בוודאי נוכל למצוא כמה בנות שאולי לא יצאו פגועות, אבל רובן המוחלט של הבנות יצא פגוע. 
גם המסגרות שהן כאילו דתיות לא הוכיחו את עצמן. יתכבדו נא כל אלה שמטיפים לבנות ללכת לצבא במסגרות דתיות ויראו לנו את הנתונים. כמה בנות דתיות נכנסו דרכן לצבא וכמה יצאו דתיות. מביאים בפני בנות בשמינית חיילות עם שמלות כאילו כך הן נראות ביום יום. אבל באמת זו רק הצגה. רוב הבנות שמתגייסות מאבדות את כל הצביון הדתי שלהן עם כניסתם למערכת הצבאית. ההצגה מראה תדמית של כאילו ושל בודדות. הרוב לא מחזיקות מעמד ויוצאות פגועות מאוד בתחום הדתי והאמוני. 
שמא נאמר כי יש תועלת לצבא בשירותן של הבנות, אז זהו שיש תועלת אבל יש גם נזק, והנזק לצהל יותר גדול מהתועלת. בצבא ארצות הברית כבר הבינו את המשוואה הזו והבינו ששירות נשים הוא יותר נזק מתועלת. לא בגלל שהן לא טובות, אלא בגלל שהתערובת בצבא מורידה את הרמה של החיילים מאוד. צבא הוא מכשיר ללחימה ולא מקום בילוי משותף ובודאי לא מקום להשגת שויון מגדרי כזה או אחר. 
זה לא סוד כי מי שמניע ודוחף פוליטית וציבורית את תהליך השתלבות הנשים בצבא הם ארגוני השמאל והשמאל הקיצוני שבדרך כלל פועלים בעד סרבנות לשרת הצבא. ארגונים שפועלים נגד קציני צבא בבתי משפט ובממשלות בעולם. ארגונים שפועלים בדרך כלל נגד חיילים שביצעו את תפקידם. ארגונים שמנסים לקשור את ידיו של הצבא בכל מיני חוקים מגבילים. ארגונים שפועלים להכפיש את פעולות הצבא בעולם. כל בת צריכה לשאול את עצמה, למה ארגוני השמאל הללו פתאום הם בעד התגייסות בנות לצבא? 
התשובה היא שהם נראים כאילו "בעד הצבא" אבל באמת הם "נגד הצבא". הם מעודדים גיוס הבנות לא בעד הצבא אלא נגד הצבא. הם יודעים ששילוב בנות בצבא מוריד את הרמה של הצבא פלאים. 
תחשוב כל בת למה רוב מוחלט של הרבנים והמחנכים שאוהבים את צהל - מתנגדים לגיוס בנות לצבא, ולמה רוב מוחלט של ארגוני השמאל ששונאים את צהל - מעודדים גיוס בנות לצבא? 
צריך לדעת שבין המפקדים בצבא יש מחלוקת אם שירות בנות תורם או מזיק. המחלוקת היא ברורה. המפקדים שיושבים בקריה ורוצים להראות יפה בתקשורת - מפחדים מארגוני השמאל ומיישרים איתם קו. המפקדים הקרביים שלא נבהלים מהתקשורות - יגידו לכן ברורות. גיוס של בנות יותר מזיק לצבא ממה שהוא מועיל. מזיק לבנות כי הוא לא מתאים להם גופנית. מזיק לחיילים שעסוקים בבנות במקום להיות עסוקים בבטחון. מזיק לצה"ל שמוריד את הרמה הקרבית שלו כדי להתאים לבנות שבאופן טבעי כושרן הגופני פחות מכושר של בנים. את התוצאה של הנזק - ראינו במלחמת לבנון השניה. 
תחשוב כל בת שמהרהרת בגיוס, למה אני צריכה להקריב שנתיים מהחיים שלי בשביל לעזור לשמאל במלאכתו הבזויה?
אליהו לא הסתפק בשיגור המכתב, הוא גם יוזם ייסוד ארגון הסברה שיפיץ את איסור הגיוס באולפנות. הוא גם לא לבד, רבים ממנהלי בתי הספר מפיצים את הבשורה, ומצטרפים למאבק בהתלהבות, והוא זוכה לתמיכת רבנים חרד"לים מרכזיים אחרים כמו הרב אריאל; והוא גם יזם את ההחלטה המחודשת של מועצת הרבנות הראשית המדגישה את האיסור על גיוס בנות דתיות לצבא, החלטה שבעקבותיה יאיר לפיד יצא עם ההנפצה הפייסבוקית היומית שלו, על כך שיזום את פיטורי הרבנים הראשיים, ובעקבותיה רן חורי חיפש ומצא את תשובתו של פירון - כדי להביך, ובצדק, את לפיד - והנה הגענו לאיפה שאנו היום. למותר לציין, כמובן, שפרט לרב בני לאו הצדיק בסדום, ולרבני הקיבוצים הדתיים, לא נשמע קול רבני או מנהיגותי-דתי אחד התומך בגיוס הבנות, מהלך שלא זו בלבד שמתיישב באופן עקרוני עם האידיאולוגיה הציונית דתית - אחרי הכל, מה יותר ציוני מגיוס לצה"ל? - אלא סוחף את השטח ונמצא בעלייה מסחררת.

אז עד כאן ההסטוריה, מה שיותר מעניין הוא התיאולוגיה, או בפשטות: למה? למה דווקא גיוס בנות לצה"ל כל כך מרתיח את רבני החרד"לות והמיינסטרים של הציונות הדתית?  הרי על פניו גיוס לצה"ל אמור להתפס כחיובי באידיאולוגיה ציונית דתית; הטענות בדבר החילון של הבנות בצבא מנוגדות לראיות מהשטח; וגם הרמיזות לפגיעות מיניות לא ממש תופסות מים בצה"ל של ימנו. וגם אם הם כן רואים אלמנט שלילי בגיוס בנות לצה"ל, מה מביא לעוצמה כזו נחרצת של התנגדות, עד כדי בניית תיאוריות קונספירציה מופרכות כל כך, שהן גורמות לקונספירציה של אוליבר סטון על כך שניקסון ארגן את רצח קנדי להיראות כמו תיאוריה הסטורית מיינסטרימית? מה דווקא בנושא הזה גורם לירידה הקולקטיבית מהפסים?
אני חושב שאליהו דווקא מזהה כאן משהו. הוא צודק שהוא נבהל. וזה קשור לתיאוריה של הלברטל על החילון. כתבתי על זה באריכות כאן, אבל בקצרה הטענה היא זו:  בכל אורח חיים שאדם חי, ישנם פערים מסויימים בין האינטואיציות המוסריות או אף אסתטיות של האדם לבין הדברים שמכתיבים אורח חייו; יש דברים שלא נראים לו במאה אחוז הגיוניים או מוסריים. אבל הוא קשור בכל חייו לאורח החיים אז הוא מבצע התאמות והצדקות. זה אגב לא נכון בהכרח לאורח חיים דתי, באותה מידה זה נכון לאורח חיים חילוני. תהליך החילון (או החזרה בתשובה) הוא לא תהליך רציונלי של שיקול והחלטה, אלא הוא תהליך של זרות הולכת וגוברת בין האדם לאורח החיים שלו שמביאה ליכולת ומוטיבציה הולכת ופוחתת לבצע את ההתאמות האלה, מה שגורם לפערים בין הרצוי למצוי לגדול עוד, ומשם לזרות להעמיק, וחוזר חלילה, עד שמתנתק הקשר, והאדם עושה את המהלך של שנוי אורח חייו וההגדרתו העצמית. ולכן, טוען הלברטל, תהליכי החילון הגדולים ביהדות התרחשו בזמן שהתרחשו - בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים - מכיוון שבתקופה הזו רווחו בעם היהודי שלוש תנועות דרמטיות, ההשכלה, הציונות והקומוניזם, שהציעו אידיאולוגיה ותיאולוגיה הכרוכה באורח חיים, ושאיננה דתית. אורח חיים עם אופק. והיכולת הלעבור לפרספקטיבה של אורח החיים הזה היא שהיארה את הפערים מול הדת, יצרה את הזרות והביאה לחילון. כיום שלוש התנועות האלה איבדו מכוחן המאיים - בין אם מכיוון שהצליחו (ציונות), נכשלו (קומוניזם) או איבדו מהרלוונטיות שלהן (אידיאולוגית ההשכלה לאחר המהפכה הפוסט-מודרנית), ולכן כיום "לא ממש מודאגים בפוניבז'". יש תנועה אחת, אומר הלברטל, שיכולה להוות איום בסדר גודל כזה והיא הפמיניזם. זו תנועה שמציגה אורח אידיאולוגיה המשולבת באורח חיים המייצר ומדגיש פער אל מול אורח החיים הדתי, פער שיכול ליצור זרות.
כעת בואו נדמיין את אורח חייה של אישה מהמיינסטרים הדתי. עד לסיום התיכון היא נמצאת בבועה דתית לחלוטין. בשירות הלאומי היא נחשפת במידה זו או אחרת לעולם החילוני אבל עדיין מסגרת הייחוס שלה היא רק המסגרת הדתית. כך גם לאחר מכן באוניברסיטה ובחיי המעשה - אמנם יש חשיפה הולכת וגדלה לעולם החילוני אבל אף פעם לא למסגרת מארגנת שלמה ואחרת, שמעמידה באופן בולט וקיצוני את הפער בין האינטואיציה הבסיסית שלה, שכאישה מגיעות לה זכויות שוות, לבין האפליה הברה והמבנית לה היא זוכה במוסדות ובחברה הדתית לאומית, החל מבית הכנסת וכלה בשיח היומיומי על תפקידים בחברה. על אחת כמה וכמה שהחברה מכוונת אותה להתחתן כמה שיותר מוקדם, ובכך ליצור מחוייבות כמעט בלתי הפיכה לחברה הדתית.
שירות בצבא לעומת זאת הוא דבר שונה לגמרי מכל השלבים שתיארנו. זו היא מסגרת מארגנת אחרת לחלוטין, עם אידיאולוגיה והצדקה משל עצמה. נכון שבצבא יש שוביניזם אבל הוא מכיוון ומסוג אחר לגמרי; ברוב התפקידים שבנות משרתות בהן, בעיקר בנות דתיות -  בחיל המודיעין, בחיל החינוך, או מדריכות במקצועות הקרביים -  הן נמצאות במעמד זהה או אף בעמדת סמכות מול החיילים הגברים. המסר שהמערכת משדרת להן הוא מסר  חד משמעי של העצמה, יכולת ואמון, מסר הפוך לחלוטין מהמסר המצמצם של רוב החברה הדתית כלפי הבנות, לפיו תפקידן בראש ובראשונה לדאוג למשפחה, עליהן לקבל באופן בסיסי את הדרתן מקבלת ההחלטות בתחום הדתי ובהון התרבותי הנגזר ממנו, והדאגה האבוססיבית שלהן צריכה להיות איך לא לשדר כל רמז למיניות. תארו לעצמכן איזה פער נחשף בפני בת שבבסיס נותנים לה לפקד על מחלקה של חיילים בחוות השומר, להדריך טריוני שריון או לנהל את שטף הידיעות המודיעיניות מזירה מסויימת, וכשהיא חוזרת לסופ"ש הביתה המסר מהחברה הוא ש"כל כבודה בת מלך פנימה". היא אפילו לא צריכה להגדיר את עצמה כפמיניסטית כדי לחוש בפער העצום הזה, וכדי להרגיש זרות למעמד שהחברה הדתית המיינסטרימית מקצה לה, הלוא הוא ארבע הבלטות שליד הכיור.
זה כמובן לא אומר ששירות צבאי חייב בהכרח להוביל לחילון. כאמור, הנתונים מלפני שלוש שנים לפחות לא מעידים דווקא על חילון. אבל זה כן יכול להביא לשנוי דרמטי בדרישות של נשים דתיות מהמנהיגות הדתית שלהן ואולי - אולי - לשידוד מערכות בעולם הדתי. בקיצור, זה יכול להפוך את הפדלחו"שיות לכח התרבותי המוביל בעולם הדתי של השנים הבאות. אז לא פלא ששמואל אליהו מודאג.

ותת-נושא מסתעף לסיום: לא פלא שעמותת "אלומה" היא מיסוד הקיבוץ הדתי. יש אולי שתי קבוצות בציבור הדתי שלא מתנגדות ואף מעודדות גיוס בנות דתיות לצה"ל: האחד הוא הקצה הליברלי הירושלמי, הרטמן-פלך. זה לא מפתיע, כי הם הקצה הליברלי בכל תחום. והאמת שבתחום הזה, אפילו הם לא הצדיקים הכי גדולים, התואר הזה שייך לקיבוצניקים. אם מסתכלים על דירוג בתי הספר הדתיים לפי שיעורי גיוס, התיכונים בשדה אליהו וביבנה הם ממובילי הרשימה (ב2007 למשל, הם היו המקום הראשון והשני מרשימת התיכונים הדתיים. ב2009, שדה אליהו היה במקום הראשון בין כלל התיכונים בארץ, ויבנה במקום השמיני. לא מצאתי נתונים עדכניים יותר), ואם מצמצמים לבנות בלבד (התיכונים הקיבוציניקים, בניגוד לרובם המכריע של מוסדות החינוך הדתיים, מעורבים) הם מנצחים ובגדול - שיעור הגיוס של בנות בתיכונים האלה הוא פחות או יותר כמו של בנים, בעוד שברובה המכריע של שאר המערכת הוא כ20-25%, וגם בתיכונים הליברלים ביותר בירושלים הוא לא מגיע לשיעורים של הקיבוצים. אז למה עליהם זה לא מאיים? למה בקיבוצים אפשר?
חלקית זה נובע מכך שחינוך לשירות צבאי היה באג'נדה של הקיבוצים הדתיים - כמו של החילוניים - מאז ומתמיד. אבל אם מסתכלים מהפסרפקטיבה שציינתי, על הקיבוצים הדתיים  שירות צבאי לבנות לא מאיים מכיוון שמסגרת החיים שהוא מציג לא זרה באופן מהותי מהבחינה הפמיניסטית מהמסגרת שממנה באות הבנות. נכון, לא כל הקיבוצים הם סעד, ולא כולם מובילים את מהפכת הפמיניזם הדתי. אלא שבקיבוץ דתי, מסגרת היחוס הבסיסית היא לאו דווקא הדתית, אלא כלל מסגרת החיים של הקיבוץ, שהדת היא חלק ממנה. ובמסגרת הזו, הגם שיש מקומות שבהם יש שוביניזם, יש שוויון מהותי בזכויות ובחובות. נכון שברוב הקיבוצים בתי הכנסת לא שוויוניים, אבל בית הכנסת הוא לא המייצג היחידי ואולי אפילו לא העיקרי של החיי הקהילה ושל מסגרת ההתיחסות. מי שממנה את הרב הוא אספת החברים, ובאספת החברים יש קול זהה לחבר ולחברה.
(ובהרהור אחרון - יכול להיות שזה גם קשור לכך שהקיבוצים הדתיים הם התוצאה של התמודדות והתאמת האורתודוקסיה לשילוב של כל שלוש התנועות המחלנות של לפני מאה שנה - גם ההשכלה, גם הציונות וגם הסוציאליזם...)

----
עדכון:
הגורמים המוסמכים הצליחו למצוא את אחוזי הגיוס של בנים ובנות במועצות האיזוריות והמקומיות. זה לא נותן אינופרמציה חזקה כמו פילוח לפי בתי ספר, אבל זה כן נותן אינפורמציה לגבי איזור ספציפי: המועצות ביהודה ושומרון. ובכן:

  שם מועצה       אחוז גיוס גברים        אחוז גיוס נשים     
 שומרון 81.6% 31.7%
קדומים 69.4% 3.0%
קרני שומרון 77.6% 32.9%
בית אל 70.2% 5.5%
מטה בנימין 81.4% 23.4%
אפרת 82.9% 26.7%
גוש עציון 89.7% 35.8%
הר חברון 78.5% 28.6%
קרית ארבע 78.5% 13.1%

בגדול נראה שהאחוז פחות או יותר דומה לאחוז הגיוס בכלל הציבור הדתי. קדומים ובית אל חריגות באחוז נמוך - הייתי מנחש שזה מכיוון שאלה יישובים חרד"ליים הומוגניים, אבל כך גם קרני שומרון אם אני לא טועה, ובו דווקא יש אחוז גיוס גבוה מהממוצע. גם בקרית ארבע האחוז נמוך במיוחד אבל זה לא מפתיע כי זו מועצה מקומית במעמד סוציו-אקונומי מאוד נמוך ויש מתאם מובהק בין מעמד סוציו-אקונומי לאחוז גיוס בנות גם בישובים חילוניים או מעורבים . (תיקון - בהערות הערו לי שקרית ארבע עברה תהליך שנוי משמעותי בשנים האחרונות והיא במעמד סוציואקנומי דבוה למדי. אז הסיבה לאחוז הגיוס הנמוך יחסית בה נותרה תעלומה) פרט לקרנ"ש מפתיע לטובה גם גוש עציון - יתכן שזה מכיוון שהוא מכיל גם התנחלויות חילוניות (תקוע, נוקדים, הר גילה) ושלושה קיבוצים דתיים.
בתחומי מדינת ישראל הריבונית אין כמעט ערים או מועצות דתיות לאומיות הומוגניות, פרט לחבל יבנה, המכילה את קיבוץ יבנה, ארבעה מושבים דתיים (עם הרחבות שבהן ציבור חרד"לי יותר), ושני מוסדות חינוכיים - בקיצור מועצה הטרוגנית למדי בטווח הציבור הדתי לאומי שבתוכה. שם הנתונים הם: אחוז גיוס גברים 81.0%, ואחוז גיוס נשים 32.6%, כלומר מעט מעל אחוז הגיוס הממוצע לבנות דתיות.

יום שישי, 3 בינואר 2014

במקום שאין איש

הבטחתי לעצמי שאעשה קצת הפסקה מענייני המגזר והפוליטיקה הישראלית, ושבפוסט הבא אכתוב קצת על אמריקה. אלא שאז בא הראיון של אלישיב רייכנר עם הרב דרוקמן במקור ראשון, בו האחרון מנסה להגן על החלטתו השערוריתית לתת למוטי אלון ללמד בישיבת אור עציון שבראשותו, ועל המוניטין הכללי שלו כמגן סדרתי על עברייני מין (הרב פרדס, קופולוביץ'), ופשוט לא יכולתי להתאפק.
אז בואו נתחיל.
ההחלטה שלך להמשיך את שיעוריו של הרב אלון פוגעת בשלושה גורמים - בבית המשפט שהרשיע את הרב אלון, בפורום 'תקנה', שביקש להפסיק את פעילותו הציבורית, ובנפגעים עצמם
"שלושת הגורמים הללו ידועים לי, ואם אני נוהג כפי שאני נוהג, אלו שמכירים אותי צריכים להבין שזה לא מפני שאני לא מתייחס לבתי משפט, לרבנים חשובים או לנפגעים. איך אפשר לחשוב כך? אני אומר בכנות שעצם המחשבה הזאת מזעזעת אותי. המבקרים היו צריכים לפנות אליי ולשאול אותי בסוגיה. גם אנשים שלא מכירים אותי צריכים לברר לפני שהם מדברים, תוקפים ורומסים, ואת כל זה עושים מתוך מוסר וצדק"
כמה יוהרה. מי שעשה כאן צעד שערורייתי הוא הרב דרוקמן, והחובה הבסיסית  היא שלו להסביר את עצמו, לא שלנו לנסות לתרץ את מעשיו. אין שום סיבה שנניח שאם דרקומן נראה כמזלזל בבית המשפט בפורום תקנה ובנפגעים הוא לא באמת מזלזל בהם. הוא לא נביא מסתורי שצריך פרשנות למעשיו.
"בנוגע לבית המשפט - לא אמרתי לא לבצע את פסק הדין. בית המשפט קבע מה הרב אלון צריך לעשות. הוא הכריע וגזר את הדין, אבל הוא לא גזר שמעכשיו הוא צריך להיות חוטב עצים"
נכון. הוא לא גזר על אלון שהוא צריך להיות חוטב עצים. אבל הוא כן פסק שאלון עבריין מין ועבריין מין לא יכול לעבוד במוסד חינוכי. זה מתבקש מצד השכל הישר והמוסר הפשוט - לא יתכן לראות בעבריין מין דמות חינוכית, והוא עלול להוות סכנה לתלמידים, ומעבר לכך, זה בדיוק מה שאוסר החוק למניעת העסקת עברייני מין במוסדות מסויימים התשס"א-2001. אם אלון מלמד בישיבה הגבוהה ולא התיכונית אז יתכן שדרוקמן לא עובר עברה פלילית, אבל הוא באמת רוצה לטעון שזה בסדר כי התלמידים בני 19 ולא 18? בקיצור, אלון לא חייב להיות חוטב עצים, הוא יכול להיות גם פקיד בבנק, שף או מהנדס תוכנה. ללמד במוסד חינוכי הוא לא יכול.
"באשר לתלונה הנוכחית שבית המשפט דן בה, היו באותו חדר רק שניים - המתלונן ומי שהתלוננו עליו, ולא אדם נוסף. איש אינו יודע מה היה שם, כולל השופטת. אני חושב שזו טעות להפליל אדם כתוצאה מרושם או ממה ששומעים בתקשורת מבלי שיש הוכחה. ראיתי את העדויות של המתלונן במשטרה ובבית המשפט. צפיתי שיהיה זיכוי מוחלט כי לא הייתה הוכחה - להפך, היו הרבה סתירות בדבריו של המתלונן. אני חושב שהשופטת טעתה"
ראשית, לא יתכן שדרוקמן קרא את כל עדויות המתלונן במשטרה ובבית המשפט מכיוון שהן חסויות, ואם דרוקמן אכן קרא אותן הוא עבר על החוק. שנית, דרוקמן או לא קרא או לא הבין את פסק הדין (לנוחות הקוראים יש עותק כאן, זהירות PDF) שכן מעבר למתלונן עצמו ולארבע נשים עמן דיבר בקרבת זמן למאורעות, התביעה נשענה גם על עדויות של מתלוננים נוספים שאלון ביצע בהם מעשים דומים; לא ניתן להאשימו בגינם שכן הם היו בגירים אבל הם כן מעידים על התנהגות סדרתית.
אבל בסוף יש החלטה של בית משפט, ואם אדם שהורשע בכל זאת מלמד במוסד חינוכי ותורני יש בכך פגיעה בהחלטתו של בית המשפט."אז הוא לא יכול לעשות שום דבר? הוא צריך להיות גנן? לדעתי אין שום בעיה בכך שהוא מעביר שיעור בישיבה הגבוהה שלנו. זה לא בניגוד לרוחו של בית המשפט שאדם ייתן שיעור."
דנו בשטות הזו לעיל.
"זו הרצאה ולא תפקיד חינוכי."
זה מעניין. השיעורים בישיבה הם "הרצאה ולא תפקיד חינוכי"? אז דרוקמן יעסיק חילוני שיעביר שיעור? גנב? שולמית אלוני?
"אם אני חושב שבית המשפט טעה, צריך לעשות עוול לבן אדם ולרדוף אותו כל הזמן? מספיק מה שבית המשפט גזר ומה שעבר עליו כל השנים האלה"
 ראשית, האיסור על העסקתו של אלון בתפקיד חינוכי היא לא כדי להעניש אותו, אלא מכיוון שהצבתו בתפקיד הזה היא אנטי-חינוכית ומסוכנת לתלמידים. מעבר לכך, הרשעה במשפט פלילי גוררת אחריה לא רק את העונש עצמו אלא גם את האמירה הנורמטיבית על המעשה הפסול שנעשה. זה ההבדל בין משפט פלילי לאזרחי - במשפט פלילי אנחנו כחברה גם מכריזים על הנורמה הפסולה שבעברה שנעברה. המשמעות של האמירה הנורמטיבית הזו היא גם, כן, שלפעמים המעשה ימשיך להשפיע על שארית חייו של הפושע. גנב לא יוכל לשמש כגזבר, ועבריין מין לא יוכל לחנך. גם חייהם של המתלוננים נפגעו ואף נהרסו. הם הקורבן כאן, לא אלון, למרות שהם לא חברים של דרוקמן ואלון כן.
....
עכשיו יש קטע שלם על פורום תקנה שפחות מעניין אותי. אז נדלג עליו.
...
הרב אלון לא אמר "חטאתי". הוא לא הודה במעשים, וזו בעיה גם אם הכול התרחש לפני שמונה שנים
"אפילו אם היה צריך לקרות מהלך מסוים של הודאה, אני לא חושב שהוא צריך לקרות לעיני כל בית ישראל. כל אחד עושה תשובה לעיני כל בית ישראל? אנשים רוצים את ליטרת הבשר שלהם. אם אדם מרגיש צורך לעשות תשובה, הוא עושה את זה עם א-לוהיו". 
גם אם הוא דמות ציבורית? 
"מישהו שנותן שיעור הוא לא דמות ציבורית".
אוקיי, כאן דרוקמן או פשוט מטומטם או עושה את עצמו מטומטם, ואני לא יודע מה יותר גרוע. קודם כל אני לא צריך להזכיר לו את "עברות..שבינו אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". אלון חייב תשובה קודם כל לקורבנותיו. שנית, שיעור במהותו הוא פעילות ציבורית. אלון מעביר שיעור לתלמידים. מבחינת התלמידים הללו, אלון לא ביצע תשובה (גם אם ביצע תשובה בפני אלוהיו, דבר שלא ממש משתמע מהתבטאויותיו הציבוריות) אבל הוא כן מעביר שיעור ולכן המסר אליהם הוא שאו שאלון לא פשע, או שהוא פשע אבל החטא הזה לא כל כך נורא.

מה לגבי הנפגעים? אין במהלך הזה פגיעה בקורבנות?  "אני לא יודע במי מדובר מלבד המקרה האחרון שאמרתי את דעתי עליו, אבל מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?"
כמה אטימות ויוהרה. מי שמך להחליט מה מספיק עבור הקרבנות ומה לא? דיברת איתם בכלל? שמעת את כאבם? מעבר לכך, אם דרוקמן יודע מי הקרבן שהתלונן, כנראה יש לו גישה למידע שלי אין (שכן שם הקרבן חסוי) ואם כן הוא יכול גם להגיע לשאר הקרבנות שכאמור העידו אבל לא ניתן להכניסם לכתב האישום.
לא ראית צורך לשמוע את העדויות שהובאו בפני פורום 'תקנה'? 
"אחרי שהפורום החליט מה שהחליט הכול נעשה בהתאם למה שהוא החליט. אני לא ערכאת ערעור. אני חולק על ההתנהלות שלהם, אך לגבי המסקנה שלהם אני לא יודע שום דבר".
כאמור ענייני פורום תקנה פחות חשובים בעיני בשלב זה, אבל המשפט "אני לא ערכאת ערעור" מעניין. הוא נוח לו כדי להסביר למה הוא לא נכנס לעובי הקורה של המקרה, אבל למעשה הרי כל הבסיס לטיעוניו של דרוקמן הוא שהוא לא מסכים עם השופטת, ולכן נוהג כפי שהוא נוהג, ולכן הוא בדיוק מתנהג כמו ערכאת ערעור. באמת היה ראוי שדרוקמן יפנים שהוא אינו ערכאת ערעור ולכן ראוי שיקבל את החלטת בית המשפט ויתנהג בהתאם. בינתיים שווה לצטט לו את הטיפ הידוע מעולם הדיבייטינג: Try to do the upmost not to contradict yourself.
מבקריך מזכירים את פרשת הרב זאב קופולוביץ. טוענים שאתה מגן באופן עקבי על רבנים שפגעו בתלמידיהם. 
"כל שקר שחוזרים עליו כמה פעמים חושבים שהוא הופך להיות אמת. אין שמץ של אמת בדברים שאומרים על התנהלותי בפרשת הרב קופולוביץ. בפעם הראשונה כשעלו חשדות נגדו לא הייתי בתפקיד בישיבות 'בני-עקיבא', ולא ידעתי כלום. חשבתי שהוא עזב את ראשות הישיבה בגלל שהוא חולה לב. בפעם השנייה שזה עלה, באותו יום שבו זה נאמר לי הלכתי אליו הביתה והפסקתי את עבודתו. הדבר היחידי שלא עשיתי היה להודיע למשטרה כי לא ידעתי שזה מה שצריך לעשות. אילו הייתי מודע לכך, הייתי מודיע למשטרה. אני מודה שאי ידיעת החוק לא פוטרת, אבל העובדה היא שיש לי מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה שכתב אחרי בירור שכל מה שהפיצו עליי שכאילו ידעתי והתעלמתי לא נכון. זה שקר, חד-משמעית. אליעז כהן כתב שהיו מקרים נוספים שבהם אטמתי את אוזניי מלשמוע נפגעים נוספים, וגם זה שקר גמור".
אני בכלל לא אכנס לויכוח העובדתי על מעשיו של דרוקמן כן או לא בפרשת קופולוביץ. נניח שכל מה שהוא טוען זו אמת לאמיתה. ונתעכב רגע על משפט אחד: "הדבר היחידי שלא עשיתי היה להודיע למשטרה כי לא ידעתי שזה מה שצריך לעשות". אתה צוחק עלי? ראש רשת ישיבות בני עקיבא לא יודע שכאשר עולות חשדות לעברות מין של מנהל ישיבה תחת פיקוחו בתלמידיו הוא חייב להודיע למשטרה? כל כך בטוח שלא צריך לעשות את זה שהוא אפילו לא מתיעץ עם עורך דין - שהרי כל עורך דין היה אומר לו שהוא חייב מייד לעשות זאת? או שדרוקמן משקר, או שיש לו כזה incompetence וחוסר הבנה בסיסי בחובות של איש חינוך שהוא לא יכול לשמש כר"מ, לא כל שכן כראש ישיבה.