בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

בנציון נתניהו, פרק ב'

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט על הגיגיו האחרונים של השר ליחסי ציבור, סליחה, שר החינוך. אבל היה לי חוב חמור יותר, לועדה הרוחנית, שטענה שלא כתבתי פוסט על ההשראה לדרכו המדינית של ראש הממשלה, הלא הוא אביו המנוח פרופ' בן ציון נתניהו, שהראיונות עמו (למשל כאן וכאן) מספקים חומר מרתק לדיון. חיפשתי, וגליתי דווקא שכן כתבתי, בפוסט הזה. האמת, שאני מאוד מרוצה ממה שכתבתי שם. אז תקראו שם.
מה שכן, אם כבר אנחנו חוזרים לנושא הזה, פרספקטיבת הזמן מאפשרת לאבחן עוד כמה אבחנות.
ראשית, אני מסכים עם פרופ' נתניהו ז"ל שהמניע העיקרי של בנו הוא לנסות לדחות, לעכב ולמסמס עד כמה שאפשר את תהליך ההפרדות לשתי מדינות. אלא שהשנים האחרונות מראות שנתניהו הבן - שפרופ' נתניהו דווקא מרוצה ממנו בראיון האחרון - נכשל כשלון חרוץ: על כורחו נגרר לנאום את נאום בר אילן, על כורחו נגרר להקפאה ב2010, על כורחו נגרר למו"מ עם קרי, וגם על כורחו בסוף יחתום על מסמך קרי. התהליך הולך בכיוון אחד. 
הסיבה שנתניהו נכשל היא כי הוא - כמו אביו - נכשל בהבנה יסודית של המצב ההסטורי. הסיבה לכך שיש באורח קבע לחצים כלפי ישראל לסגת מיו"ש איננה, כפי שטוען פרופ' נתניהו בראיון מ98, תהליך אוסלו - שהמסגרת הרשמית שלו נגמרה מזמן, ושלמעשה בעלת האינטרס העיקרי לשמורו היא ישראל ולא הרשות. הסיבה לסד הלוחץ על נתניהו היא שהמצב הנוצר משלטון ישראל בשטחים הוא לא מצב קביל בסטנדרטים המשפטיים והמוסריים של העולם המערבי. ישראל מחזיקה בשטחים משטר בו ישנו מיעוט בעל זכויות אזרח, ורוב של נתינים חסרי זכויות כאלה. מאז ביטול חוקי ג'ים קרואו בדרום ארה"ב ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, משטר שכזה איננו לגיטימי בעולם הדמוקרטי, ולמצער בעולם המערבי שישראל מעוניינת להיות חלק ממנו. ולכן כל עוד המשטר הזה קיים, יווצרו לחצים - חזקים יותר או פחות - על ישראל לסיימו.
שנית, הראיון במעריב, שערך לפני 4 שנים, בניגוד לזה מהארץ שנערך ב98, נתניהו האב דווקא מצליח להבין את הכשל שבמצב הנוכחי, ומציע את הפתרון הבא:
שלא יוכלו לעמוד במלחמתנו בהם, שכוללת הפסקת מזון לערים הערביות, הפסקת החינוך, הפסקת אורות החשמל ועוד ועוד. הם לא יוכלו להתקיים ובסופו של דבר יברחו מכאן. אבל כל זה תלוי במהלך המלחמה ואם ננצח אותם בקרבות
כלומר, במלים אחרות, נתניהו האב מציע ביצוע שורה רחבה של פשעי מלחמה (לפי אמנת ז'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה) ומעשים שלפחות במרבית מדינות המערב יוגדרו כפשעים נגד האנושות (למשל, הרעבת עיר) על מנת להביא לטיהור אתני של שטחי יש"ע. אני לא רוצה בכלל להכנס לדיון המוסרי - נתניהו מעיד על עצמו שהוא איש המאה ה19, והדיון שלו ב"מהות" הערבים ("האויב הערבי הוא קשה כי הנטייה לקונפליקט היא חלק מהמהות שלו. אויבות היא חלק מאישיותו ומאופיו. מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים. לא חשוב באיזה מידה של התנגדות הוא ייפגש, או איזה מחיר יהיה עליו לשלם בעדו. קיומו נראה כקיום במלחמה תמיד") מעיד שהאינטואיצות המוסריות שלו אכן נטועות במאה ה19, המאה שקידשה את עליונות הגזע הלבן ושהעמדות המצדיקות את העבדות השחורה בארה"ב, את האנטישמיות הממוסדת ברוסיה, והמתת חסד של מוגבלים נפשית ופיזית בשם השבחת הגזע היו במרכז הדיון המוסרי. אני רוצה רגע להתעכב על המעשיות: המחשבה שהפתרון המוצע יכול להיות פתרון קביל מעידה על חוסר הבנה בסיסית בתהליכים הסטוריים שעבר המערב אחרי מלחמת העולם השניה. מה שהיה קביל עד סוף שנות ה40 - גירוש המוני, פגיעה שיטתית וחריפה באוכלוסיה אזרחית - פשוט לא קביל כיום עבור מדינה שמעוניינת להיות חלק מהעולם המערבי.
שלישית, עד כאן זה ויכוח מעניין, אבל אם יש משהו שבאמת מעצבן אותי בראיונות הללו הוא היהירות האינסופית של פרופ' נתניהו, כביכול הוא היחידי המבין את עומקם של תהליכים הסטוריים:
אבל הבעיה אינה רק בעמדות הפוליטיות השגויות הרווחות היום. הבעיה אינה רק בזה שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הלאומית. הבעיה היא שאין ייצוג רציני לשום השקפה, לשום תפיסת עולם. אין ניתוח מעמיק ושיטתי משום צד שהוא, אין ויכוח הגיוני של בעיות היסוד. 
האירוניה היא שדווקא האבחנה ההסטורית העיקרית שלו הופרכה בצורה מביכה ממש על ידי המציאות. לאורך כל הראיון נתניהו מביע חשש עמוק לעתידה, ולקיומה ממש של מדינת ישראל, והוא מנמק זאת בשלוש סיבות:
אולם מדינת ישראל נמצאת במצב קשה במיוחד, וזה משלושה טעמים שונים. הטעם הראשון הוא שישראל מצויה באזור אשר צפוי להתפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות כבר בעתיד הקרוב. הטעם השני הוא שמסביב לישראל מתרחשת התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי. "ואילו הטעם השלישי הוא פנימי. שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו.
 "התפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות" אכן קרו, אמנם 12 שנה, ולא "בעתיד הקרוב" כפי שנתניהו חזה אבל נניח לזה. אלא שהתוצאה העיקרית שלהן היא כמובן, לפחות לפי מה שנראה כעת, *שיפור* ממשי במצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל: עיראק יצאה ממעגל האיום על ישראל כבר ב2003; מצרים, שהיתה איום הייחוס הקונבנציונאלי הקשה ביותר מול ישראל נחלשה בצורה דרמטית, בעוד שדווקא הדבר היחידי שנותר יציב לכל אורך התהפוכות הוא הסכם השלום עם ישראל; וסוריה, שפעם היתה בעלת שאיפות להיות במאזן אסטרטגי עם ישראל נעלמה לחלוטין כאיום.
" התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי" - הגם שתוכנית הגרעין של איראן מדאיגה, דווקא ההתפתחויות של השנה האחרונה מעידות על בלימה של תוכניות נשק ההשמדה ההמונית של איראן, והתפרקות מנשק כזה בסוריה ולוב. אבל נגיע לכך בהמשך.
אבל הגורם העיקרי שנתניהו חושש ממנו הוא "אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו". הבוז העמוק לישראלים רווח לכל אורך הראיון, למשל "לכן, אם לא נתאחד, אם לא נבין שמה שאנו מתמודדים עמו הוא שאלה של חיים ומוות לכולנו, לא נשרוד. לא נוכל לעמוד בפני מה שעוד נכון לנו כאן אם יוסיפו לשלוט בתוכנו פיצול פנימי וחולשה נפשית". לכן גם ההערצה לספרד של ימי הרקונקיסטה, שבה "אם ספרדיה היתה שולחת למלחמה שלושה ילדים ושמחה אם חזרו שניים" - הערצה שנניח בספרד עצמה לא כ"כ פופולארית בימנו, לאחר שנושא הדגל שלה היה הגנרליסימיו פרנקו. מכל מקום, דא עקא, מאז הראיון מדינת ישראל עברה כמה וכמה נסיונות קשים - בראשם האינתיפאדה השניה - ובהם הציבור הישראלי דווקא גילה יכולת עמידה מרשימה. לא זו בלבד שלא היתה השתמטות המונית (כפי שאני מניח שנתניהו התכוון לרמוז), גם לא היתה עליה בשיעורי הירידה מהארץ ואפילו לא בשיעורי הפוריות לאורך המשברים האלה.
נתניהו פשוט פספס באופן עמוק את האינטואיציה הבסיסית מאחורי תהליך כמו תהליך אוסלו, והנסיגות האחרות בעקבותיו (ההתנתקות, הנסיגה מלבנון): הם לא נובעות מחולשה, אלא מאינסטינקט מוסרי, מתחושה שלא ראוי ולא נכון לנו לשלוט בשטחים הללו בצורה הזו. אפשר לא להסכים עם הפרשנות המוסרית הזו, אבל נתניהו פשוט לא מבחין בה (למרות שאם היה קורא את כתבי ישעיהו ליבוביץ כבר לאחר ששת הימים, למשל, היה יכול לראות אותם בבירור). מה שכן, זה לפחות קו עקבי: נתניהו עצמו מעיד שהוא היה פסימי עוד בשנות הארבעים, והעובדה שבכלל קמה מדינה היא בעיניו פלא שהוא לא יכול להסביר.
רביעית, נתניהו גם מסביר בצורה בהירה את האובססיה של בנו ביחס לאטום האיראני:
עד לפני שנים אחדות לא הייתי מוטרד כלל מהסכנה של מלחמה אטומית. ידעתי תמיד שהרוסים אינם פרימיטיווים ואינם מטורפים. למרות הכל רוסיה היתה מעצמה תרבותית, אירופית; היה לי ברור שלעולם לא תצא להתקפה אטומית. וכך גם סין שהיא בעלת תרבות עתיקה וריסון עצמי ושיקול דעת. אבל היום אנו עומדים לדעתי לפני סכנה שאין אנו אפילו מתחילים להעריך אותה כראוי. אין אני מטיל ספק בדבר שמרגע שיהיו בידי הערבים או האיראנים פצצות אטומיות ונשק אחר מסוג זה שיוכלו להפעילו בצורות שונות, הם יהיו מרוכזים במחשבה על הדרכים, התוכניות והעיתוי המתאימים להתקפות על ישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות. ערי המערב הגדולות ביותר עלולות להימצא בסכנה של השמדה אם לא ייכנעו לדרישותיהם של טרוריסטים מעטים. לא רק לתל אביב נשקפת סכנה, אלא לערי המטרופולין של ארצות הברית ולבירותיה של מערב אירופה.
זה יפה, אלא שלא ברור בעצם על מה זה מבוסס. אני לא מזלזל באיום האיראני, אבל הסובייטים בזמנם היו הרבה יותר מפורשים בנכונות שלהם להשתמש בנשק אטומי. כרושצ'וב היה ידוע בכך שבועידות בינלאומיות הוא היה מזכיר לכל מנהיגי מדינות המערב כמה טילים אטומיים מכוונים לערי הבירה של כל מנהיג. הרצחנות של המשטר הסיני כלפי עמו שלו - ב"קפיצה הגדולה קדימה" ובמהפכת התרבות - לא ממש הולמת את טענת ה"ריסון עצמי ושיקול דעת". מלחמה אטומית לא קרתה מכיוון שהיתה הרתעה משותפת, למרות שהרוסים נראו משוגעים בשנות ה50, ה60 וה70 בדיוק כמו שהאיראנים נראים לנו היום. שוב, זה לא שאני אומר שאם תהיה פצצה אטומית איראנית הכל יהיה סבבה, רק שהאבחנה שהרוסים היו בני אדם בעוד שהאיראנים פסיכים שלא ניתן לחזות ולהבין לא מבוססת על יותר מאשר אינטואיציה גזענית, לא על איזושהו נימוק הסטורי או מציאותי.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אני כבר בודאי מייגע אתכם. אבל על שלוש פנינים אחרונות לא יכולתי לוותר:
כשאני מתבונן היום באמריקה אני רואה ששוב אין זו אמריקה של ג'פרסון, ולא של לונגפלו, ואפילו לא אותה אמריקה שהכרתי לפני חצי מאה. היא הולכת ונהיית המונית יותר ויותר. הולכת וטובעת בתוך החומרנות של עצמה. היא גם הולכת ומוצפת באוכלוסיות חדשות, שאין להן שום עניין בערכי התרבות המערבית
אני חושב שהוא מתכוון להיספאנים, אם כי די מפתיע אותי שהסטוריון של ספרד יוציא את הלטינו-אמריקאים מחוץ לגדרי התרבות המערבית. מכל מקום, מזל שלא תרגמו אותו לאנגלית כי נתניהו היה הופך לפרסונה נון-גרטה בארה"ב.
ואולם עד מלחמת העולם השנייה הייתי אופטימי מאוד. האמנתי שהקמתה של מדינת היהודים אינה מוטלת בספק. רק כשנתגלו ממדי ההשמדה, כשנתברר שהיהודים שהיו אמורים לבנות את המדינה ולהילחם על קיומה נשמדו, נוכחתי שמצבה הבסיסי של הציונות הורע מאוד. שכן בתוך ששת המיליונים שנשמדו היו ללא ספק לפחות שני מיליונים של ציונים בעלי הכרה לאומית מוצקת. והם היו כוח עצום. הם היו כוח שיכול היה לשאת על גבו את משימת האדירים הזאת. והכוח הזה שהיה הגרעין הלאומי האמיתי שלנו נשמד; הוא חדל להתקיים. דבר זה גרם לי כבר בשנות הארבעים לפסימיות ולדאגה עמוקה. בכל זאת הוקם כאן מה שהוקם. עם כל החסרונות והחולשות היה זה פלא פלאים בעיני שעם החומר האנושי שעמד לרשותנו, שלא היה אידיאלי, הצלחנו לבנות כאן מדינה בת קיימא. ולמרות החולשה של המבנה הפנימי שלנו, עמדנו בחמש מלחמות וניצחנו בהן. כפי הנראה היה דבר מה כביר מאוד ברעיון הציוני שהצליח לגבור על חולשתו האינהרנטית של החומר האנושי היהודי.
לפחות נתניהו עקבי. הוא לא רק גזען ביחס לערבים ולהיספאנים, גם ביחס ליהודים מזרחיים.
הפנינה היפה ביותר היא מהראיון ממעריב:
מצרים איננה ארץ ערבית. האוכלוסייה היא מצרית שמדברת ערבית.
אין מה להוסיף.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה