בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 29 באפריל 2014

אפרטהייד

כנראה שג'ון קרי הצליח להטריד קצת את הימין שלנו עם הערת האפרטהייד, כי פתאום שומעים מחדש את האפולוגטיקה למה המשטר בשטחים איננו אפרטהייד, למשל מהרב חיים נבון או ממשה פייגלין (גאולה לעולם: הועדה הרוחנית הפנתה אותי אליהם). ומכיוון שזה זמן רציתי לכתוב אחת ולתמיד את הטיעון שלי על העוול המוסרי שבמשטר בשטחים, הנה הזדמנות מצויינת.
אז נתחיל בטענות העובדתיות: ההשואה לפוארטו-ריקו או לשאר הטריטוריות האמריקאיות די מטופשת. תושבי פוארטו ריקו, גואם ושאר הטריטוריות הם אזרחים אמריקאיים והם זוכים לכל הזכויות וההגנות של החוקה. נכון שהם לא יכולים להצביע לנשיאות ולקונגרס, מכיוון שפוארטו-ריקו היא במעמד של טריטוריה, אבל יש להם חופש תנועה, ואם הם יעברו לאחת המדינות הם יוכלו להצביע בה, בדומה לאזרחים ישראלים בחו"ל. בנוסף, בפוארטו ריקו יש ממשל עצמי שנבחר על ידי תושבי הטריוטריה, ולבסוף  גם התושבים נשאלו במספר משאלי עם האם הם מעוניינים להיפך למדינה מן המנין (הפוליטיקה בפוארטו ריקו מאורגנת לפי שאלת הפיכה למדינה או עצמאות, ואחת המפלגות תומכת בהפיכה למדינה) וההצעה נדחתה, בעיקר כי הפיכה למדינה תעלה מיידית את המסים. 
אבל כעת לשאלה היותר בסיסית בדבר המשטר בשטחים, והיא בכלל לגבי הגדרת האזרחות. אזרחות היא לא רק לבחור ולהבחר (גם בסין הקומוניסטית יש אזרחות ואין שם בחירות). אזרחות היא שייכות לקהילה הפוליטית, היותך חלק מהציבור שהשלטון - לפחות להלכה - מחוייב אליו. בעולם המודרני הרבה מאוד מהצרכים והזכויות של הפרט ניתנות על ידי המדינה, בתוך המדינה - שוויון בפני החוק, קידום רווחה אישית וציבורית, חינוך, תעסוקה; ומחוצה לה - היכולת לנוע בין מדינות (הדורשת דרכון), והגנה מפני רדיפה במדינות זרות. כל אלה עוד לפני שדיברנו בכלל על דמוקרטיה, אלא על עצם המושג של מדינה מודרנית; בדמוקרטיה כמובן נלווית גם הזכות להשתתף באופן משמעותי על התהליך הפוליטי, לבחור ולהבחר, וזכויות אדם כמו חופש הבטוי, ההפגנה, הליך הוגן וכו'. מכיוון שכך, בסדר העולמי המודרני ישנה זכות אדם בסיסית ל*איזושהי* אזרחות, כך למשל בסעיף 15 של הצהרת זכויות האדם של האו"ם. זה לא אומר שלאדם יש בהכרח זכות לאזרחות במקום שבו הוא כעת גר - אם היגרתי לשווייץ זה לא נותן לי מיידית זכות לאזרחות בה - אבל המצב שבו אדם ללא שום אזרחות הוא מצב לא מוסרי.
משמעותו של האפרטהייד היתה שדרום אפריקה היא מדינתו של האדם הלבן. אזרחותם של הלבנים לא היתה רק זכותם לבחור ולהבחר (למעשה, משחק עם גבולות איזורי הבחירה הפכו חלק מהקולות של הלבנים לחסרי ערך), אלא באופן בסיסי המדינה נוסדה על ידי האדם הלבן ולמענו. האדם השחור (או הצבעוני) רק "היה שם", נועד לשרת את האדם הלבן או להסתלק מהשטח, ולכן השלטון עסק בו רק כדי להבטיח סדר ורגיעה. המדינה לא היתה מחויבת אליו בשום צורה, אפילו לא בהגדרה. 
כעת, מה המצב בשטחים? בשטחים ישנו מיעוט של אזרחים ישראלים שזוכים לכל זכויות האזרח אל מול נתינים פלסטינים הנתונים לשלטון של כיבוש צבאי (המילה כיבוש כאן היא מילה תיאורית גרידא - זו הגדרתו של השלטון על הפלסטינים בשטחים), שמטרתו העיקרית היא להשליט סדר. הפלסטינים הם נתינים של השלטון הזה, הם לא אזרחים שלו. לא זו בלבד שאין להם זכות לבחור ולהבחר, אין, בהגדרה וכמובן במעשה, שום מחויבות של המדינה השולטת בהם לרווחתם, כמובן שאין להם שוויון בפני החוק (כי הם נשפטים בדין צבאי בניגוד למשפט הישראלי הדמוקרטי השורר על מתנחלים) כמו גם שוויון זכויות בתכנון, בחופש התנועה (בתוך השטחים ובכניסה וביציאה), ועוד - ואלה כבר זכויות שהן בגדר זכווית אדם, לא זכויות אזרח. בחלק זעיר מהשטח יש לפלסטינים שלטון עצמי מוגבל, שגבולות יכולותיו מעוצבות באופן בלעדי על ידי ישראל ואין לו ריבונות להחליט בתחומים מהותיים כמו יחסי חוץ, בטחון, תכנון קרקע, מסוי, סחר חוץ ועוד, והוא מוגבל לתחומי רוב השטח הבנוי של הערים הפלסטיניות. בגדול זה שלטון מוניציפלי פלוס. 
המצב הזה - של שטח עם מיעוט של אזרחים ורוב של נתינים חסרי זכויות - לא קיים *בשום מדינה בעולם*. לא רק בדמוקרטיות, בשום מדינה. גם סין הקומוניסטית מחוייבת כלפי אזרחיה. המקרים המקובלים כדוגמאות  - גרמניה, שוויץ, צ'כיה - הם מקרים בהם מהגרים לא זוכים בקלות (או לעולם) לאזרחות, אבל יש להם אזרחות של מדינת האם, ובמדינות עצמן יש להם את רובן המכריע של זכויות האזרח - שוויון לפני החוק, רווחה - פרט לזכות לבחור ולהבחר. בלטביה שהביא פייגלין כדוגמה, לחסרי אזרחות כתוצאה מפירוק בריה"מ- דהיינו לרוסים - אם אין להם אזרחות רוסית יש להם את כל זכויות האזרח חוץ מלבחור ולהבחר. שלא לדבר על כך שבכל המדינות האלה הלא-אזרחים הם מיעוט, מה שכמובן לא המצב ביו"ש.
איפה מצב כזה כן קיים? המצב הזה היה קיים בכל המושבות הקולוניאליות, כמו גם בארה"ב ביחס לאינדיאנים, ועד לתיקון ה14 ביחס לשחורים (גם השחורים של תקופת ג'ים קרואו זכו ליותר זכויות מהפלסטינים  ביו"ש בימנו, למשל חופש תנועה). המדינה האחרונה שהמצב הזה התקיים בה היא דרא"פ של האפרטהייד. זה גם העוול העיקרי בה, לא עצם האבחנה הגזעית - אבחנה גזעית משמשת גם למהלכים חיוביים כמו אפליה מתקנת. העוול המוסרי באפרטהייד היה העובדה שהאבחנה הגזעית היתה הבסיס לשלילת זכויות אזרח ולאפליה שיטתית כנגד הרוב במדינה. בפרט, גם אם דרא"פ של האפרטהייד היתה מעניקה אזרחות לקבוצה שרירותית של 20% מהשחורים זה לא היה הופך את האפרטהייד ליותר מוסרי או פחות מצורע.
טיעון הקש העיקרי שהרב נבון נאחז בו הוא שהאבחנה בישראל היא לא גזענית ב100%, שכן ישנם ערבים אזרחי ישראל. נקודה אמתית שמתחבאת פה היא שבאמת בתוך תחומי הקו הירוק ישראל איננה מדינת אפרטהייד, להיפך, היא דמוקרטיה למופת. אבל אנחנו מדברים על יו"ש. ושם, האבחנה הזו חסרת משמעות. אז יש קבוצה של ערבים אזרחי ישראל, אז מה? אז הקריטריון המפריד הוא גזעני עם חריג. גזעני עם כוכבית. זה לא משנה במאומה את העוול הבסיסי במצב.
ורק בשביל התרגיל הרטורי - הנה רשימת החוקים העיקריים שביססו את הפארטהייד (לפי ויקיפדיה). חוץ ממס' 2, חלקים ממס' 7 ומס' 9, כולם תקפים לחלוטין בשטחי יו"ש אם מחליפים "שחורים" ב"פלסטינים" ו"לבנים" ב"ישראלים".
  1. חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
  2. חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבין בני גזעים אחרים
  3. חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, כשחור או כצבעוני
  4. חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה, ולהוציאם מחוץ לחוק
  5. חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים לבני הגזעים השונים, ולמעשה אסר על לא-לבנים את המגורים בערים
  6. חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד המתירות או מגבילות את תנועתו
  7. חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה גזעית במתקני שעשועים, בגנים ציבוריים, במתקני שירותים, בחופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
  8. חוק חינוך הבַּנְטוּ (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך להם היו זכאים שחורים, שהייתה נמוכה במידה משמעותית מזו שזכו לה הלבנים
  9. חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע איוש תפקידים בכירים בלבנים בלבד
  10. חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – תחם חבלי ארץ במדינה כ"בנטוסטנים" לשחורים, שם יכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
  11. חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מ"אזרחי" אותם בנטוסטנים והפך אותם מבחינה טכנית לזרים במקום מושבם

עד כאן ההסבר לעוולה הבסיסית. ומה לגבי הפתרון? על כך אומר נבון:
כן, חבריי השמאלנים בפייסבוק שכנעו אותי שהיעדר זכות הצבעה לערביי יש״ע הוא מצב לא נורמלי. אך כששאלתי אותם מה הפתרונות שהם מציעים, גיליתי שהם (הפתרונות-כביכול) עוד הרבה פחות נורמליים. זהו אחד מהמקרים שבהם התרופה הרבה יותר מסוכנת מאשר המחלה. אין ברירה - צריך לחיות עם המצב הלא נורמלי. גם תושבי פוארטו ריקו אינם מצביעים לנשיאות ארה״ב. תגידו שזה לא דומה? אתם צודקים. שום דבר בחיים אינו לגמרי דומה לשום דבר אחר. מה שדומה הוא שיש בעולם גם מצבים מדיניים מורכבים ומעורפלים, שאין להם פתרונות בית-ספר פשוטים. והמצב שלנו מסובך מכולם.
 קודם כל, לא "לא נורמלי", אלא "לא מוסרי". אולי לא נעים לרב להכיר בכך, אבל נראה לי שעמוק בבטן הוא בעצם כן מבין את זה. ואז השאלה היא מה הפתרון ארוך הטווח לעוול הזה. ישנן בגדול ארבעה פתרונות: נסיגה ישראלית, גירוש הפלסטינים, הענקת זכויות אזרח לפלסטינים או קיבוע משטר אפרטהייד עוול (על בסיס גזעני עם כוכבית) כמשטר קבע. הענקת זכויות אזרח מחוץ לדיון כי היא סופה של מדינת הלאום היהודית. גירוש של 2.5 מליון פלסטינים למדינה שאינה מדינתם (ושגם בה אין להם אזרחות) לא מוסרי ולא ריאלי וגם לא פותר את הבעיה (אולי מעביר אותה לתחומו של מישהו אחר אבל ספק). נשארנו עם נסיגה או אפרטהייד.
לכן אני טוען שנסיגה מרובם המכריע של שטחי יו"ש היא אינטרס ישראלי בלי כל קשר לשלום. צריך לסגת גם אם זה לא יביא שלום - תוך הכנת כל ההכנות כדי למזער את הסיכון הבטחוני (אבל זה לא שהימין מבטיח לנו משהו אחר ממלחמה נצחית). צריך הגנה נגד טילים, צריך לבסס הרתעה, הראש היהודי מספיק חכם. לטעון ששליטה אזרחית היא הדרך היחידה לבסס בטחון זו עצלות מחשבתית מהמדרגה הראשונה (וגם לא נכון - גם בלבנון, כולל המלחמה, וגם בעזה ממוצע הנפגעים ירד מאז הנסיגה, גם בלי שלום).
לטענות הזמניות, ה"ייצוב", ה"נחכה ונראה" - הן בעצם תמיכה בפתרון האפרטהייד, גם אם לא נעים לתומכיהם להודות בכך. ה"זמניות" היתה רלוונטית אם היו עושים במקביל מהלכים כדי לקדם את הפתרון הריאלי היחיד, דהיינו נסיגה, או למצער לא מנסים לסכל אותה באמצעות פיזור עוד ועוד התנחלויות בלב אוכלוסיה פלסטינית. מותר לרב נבון לתמוך באפרטהייד, אבל שיהיה ישר מספיק לא לעטוף את עמדתו במלים יפות. זה לא "מצב לא נורמלי", זה מצב לא *מוסרי*. זה משטר שמבוסס על עוול. למשטר הזה קורא הרב נבון ראשית צמיחת גאולתנו עליה חלמו היהודים בכל הדורות.

12 תגובות:

  1. "ישנן בגדול ארבעה פתרונות: נסיגה ישראלית, גירוש הפלסטינים, הענקת זכויות אזרח לפלסטינים או קיבוע משטר אפרטהייד עוול (על בסיס גזעני עם כוכבית) כמשטר קבע."

    הבעיה היא שהימין חושב ומצליח לשכנע אנשים שיש אפשריות אחרות. בין אם זה הרעיון שנוכל לאזרח את הפלסטינים בלי לשלם מחיר דמוגרפי, או לסגת רק מחלק קטן מהשטחים ולקרוא לזה מדינה פלסטינית, או איזה פתרון ירדני בלתי מוגדר, או להעביר את הזמן מתוך תקווה שננצח דמוגרפית.

    בנוסף לכך, בגלל ההתנהלותת הכושלת של ממשלת אולמרט בשתי מלחמת בתנאים של נסיגה, הימין הצליח שלכנע את הציבור הישראלי שנסיגה מהווה איום בטחוני אפוקליפטי על ישראל -- יותר גרוע מהמשך הכיבוש. במילים אחרות שהאפרטהייד הוא בלית ברירה.

    בנוסף לכך, מכיוון שהיכולת להגיע לשלום ומטלת בספק, ישראל לא יכולה לסגת נסיגה מלאה באופן חד צדדי, גם מי שחושב שנסיגה היא הצעד הנכון צריך להתמודד עם אנשים שחושבים שהם יכולים לפתור את בעיית הכיבושולשמור נתח נאה מהשטחים.

    השבמחק
    תשובות
    1. הימין רק עכשיו התחיל להתמודד עם הבעיה ועצם העובדה שהוא מנסה לחפש אפשרויות אחרות מעיד על כך שהוא גם לא מרוצה מאפשרות האפרטהייד. עד כה ההתמודדות כל כך מביכה אינטלקטואלית שהיא לא באמת עומדת באיזשהו מבחן של מימוש, כך שאני דווקא אופטימי. ברגע האמת המבנה האינטלקטואלי הזה יקרוס.
      שאלת ה"אפרטהייד בלית ברירה" אני מסכים איתך. אלא שיש שני דברים שבגינם אני אופטימי. הראשון הוא מוסרי - העובדה היא שרוב הציבור כם מרגיש אי נחת מוסרית מהמצב, עובדה שהוא כל כך נרתע מהמילה "אפרטהייד". הבהרה של המצב המוסרי יכולה לדעתי לשכנע. השני הוא שלאפרטהייד תהיינה בסוף גם תוצאות כלכליות ובינלאומיות, והן משכנעות את הציבור הישראלי מאוד מהר, יוכיח מקרה הורייזון 2000. אני לא מייחל חס וחלילה לסנקציות בינלאומיות, אני פשוט חושב שהמצב הנוכחי שנראה כאילו נתניהו הצליח לשטות בכולם הוא זמני (ונובע בין השאר משלומאליות מדהימה של ג'ון קרי) והמשמעות של המשך המצב הקיים מבחינה בינלאומית עוד תגלה עצמה גם לפני שתתמממש.

      אני לא חושב שאם ישראל נסוגה חד צדדית היא צריכה לסגת עד קוי 67. אני חושב שצריך לסגת מרובה המכריע של הגדה אבל לא מכולה. אבל אז הסכסוך נהפך באמת לסכסוך טריטוריאלי ורובו המכריע של העוול בשטחים, לפחות זה שבאחריותנו, דועך. וזה מצב שבעיני אפשר לחיות איתו לאורך זמן, גם אם לא לתמיד.

      מחק
    2. אני מעריך את האופטימיות שלך. אני חושב שהדיעות שלנו זהות פחות או יותר, בפרט בנוגע לפסקה האחרונה.

      אני לא לגמרי מסכים איתך שהימין מתמודד רק עכשיו עם הכיבוש. החשש מאפרטהייד והנסיון להתחמק מההשוואה מאפיין את הכיבוש כמעט מראשיתו. זה מעניין איך הימין הצליח לאמץ את הנסיגות של אוסלו ושל ההתנתקות כדי לנסות להעלים את בעיית הכיבוש, בו בזמן שהם מתייחסים לשתי הנסיגות כאסונות אפוקליפטיים.

      "אני חושב שצריך לסגת מרובה המכריע של הגדה אבל לא מכולה."

      כן. מול "מקסימום שטח ומינימום פלסטינים" שמאפייין את הרעיונות של בנט ושל יועז הנדל, השמאל שרואה בנסיגה הכרח גם בלי שלום צריך לשכנע במשווואה אחרת -- מינימום שטח (כלומר כמה שיותר לפלסטינים) מקסימום מתנחלים ומקסימום ביטחון.

      מחק
  2. אור, תוכל להבהיר לגבי חוקי האפרטהייד: מה המקבילה הישראלית לחוקים 1,4,8 ?

    השבמחק
    תשובות
    1. 1 - זה תקף גם בישראל גופא, לא רק ביו"ש. הדין האישי - ובכלל זאת נישואין - מחולקים לפי עדות דתיות (מורשת מהמשפט העות'מאני), ובמסגרת זו ישראל לא מאפשרת נישואין של יהודי וערבי. מכללא, לא מתאפשרים נישואין של יהודים ופלסטינים. נישואין של ערבים ישראלים ופלסטיניים אפשריים אם כי לא ניתן אז לפלסטיני לקבל תושבות קבע בישראל, בניגוד לרוב דיני הנישואין בעולם.
      4 - הריבון על האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש הוא הצבא ובדין הצבאי שום מחויבות, גם לא לכאורה, לזכות ההפגנה, ההתאספות או ההביאס קורפוס. ממילא הצבא יכול לאסור כל התארגנות פלסטינית שאיננה לרוחו.
      (אפשר בדוחק למצוא גם מאפיינים דומים לחוק הזה בפקודה למניעת טרור השוררת גם בישראל גופא ומאפשרת לממשלה להוציא מחוץ לחוק ארגוני טרור, אבל ההגדרה של ארגון טרור יותר מוגבלת מההגדרה של איום קומוניסטי בדרא"פ והממשלה משתמשת בה הרבה יותר בנדירות. אבל בכל מקרה אני מדבר על יו"ש, לא על ישראל הריבונית).
      8 מערכת החינוך לפלסטינים ביו"ש שונה לחלוטין. הם לומדים לפי מערכת החינוך הפלסטינית בשטחי A וB והירדנית בשטחי C, שהן ברמה נמוכה בהרבה הן מבחינה לימודית והן מבחינת המשאבים המוקצים להן ממערכת החינוך הישראלית. אם תלמיד פלסטיני רוצה להירשם לבית ספר ישראלי - נניח, תלמיד פלסטיני רוצה ללמוד בבית ספר בהתנחלות או בבית ספר ישראלי בירושלים - הוא לא יכול הן מבחינה עקרונית, שכן הוא לא אזרח ישראלי, והן מבחינה מעשית שכן אין לו אישור כניסה לישראל והוא לא יכול להגיע לבית הספר.

      מחק
  3. אי אפשר להשוות בין ישראל לאפרטהייד בנוגע לנישואין. ישראל מכירה בנישואין בין דתות. הם חוקיים וקיימים. היא לא מספקת את השירות הזה לאזרחיה בגלל המונופול הקלריקלי. המונופול הזה מרגיז אבל אי אפשר להשוות בינו לבין האפרטהייד שבו עצם הקיום של קשר בין בני זוג משני גזעים היו פשע.

    השבמחק
  4. לא שאני רוצה להשוות בין ישראל לסוריה, לבנון, ערב הסעורית ועיראק, אבל גם בהם לפלסטינים אין אזרחות או זכויות אזרח, ואני די בטוח שתוכל לתחם שם שטחים שבהם יש מיעוט אזרחים ורוב נטול אזרחות.
    כך שזו לא *המדינה היחידה בעולם*.

    ואני מסכים עם מיכה לגבי הנישואין. ישראל לא מאפשרת גם נישואין של כהן עם גרושה כחלק מסט החוקים הזה, אבל אין לזה שום קשר לעירוב דתות/גזעים או אפרטהייד.

    השבמחק
    תשובות
    1. צודק לגבי סוריה ולבנון. גם בהן לא נותנים זכויות אזרח לפלסטינים (אם כי חלקם היחסי באוכלוסיה קטן יותר מפלסטינים ביו"ש). זו טענה מוסרית באותה תקפות. אלא שכמו שאמרת, אני לא חושב ש"אנחנו טובים כמו סוריה ולבנון" זה טיעון מוסרי מאוד חזר.
      לגבי הנישואין - נכון שבניגוד למשטר האפרטהייד, ישראל לא אוסרת as such נישואין בין פלסטינים לישראלים. אבל היא לא מאפשרת אותם דה-פקטו: בישראל כשלעצמה הם לא אפשריים, ואפשרויות היציאה של פלסטינים לחו"ל מאוד מוגבלות. אבל נכון שזה לא באותה רמת חומרה כמו במשטר האפרטהייד.

      מחק
  5. מאמר עמדה מעניין, אבל לא השתכנעתי.

    א.
    ניתחת יפה את ההקבלות לאפרטהייד, תוך התעלמות מכך שהמצבים הדומים התפתחו על רקע פוליטי שונה לגמרי. הסכסוך המקומי שלנו סימטרי הרבה יותר ממה שקרה בדרא"פ. הפלסטינים שנאו יהודים וטבחו בהם עוד כשיהודים היו מיעוט קטן. במאורעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט (שנות העשרים) נרצחו מאות יהודים ברחבי הארץ, וחוסל היישוב היהודי הוותיק בחברון.
    במרד הערבי הגדול נרצחו מאות יהודים. מנהיג המרד וערביי ישראל באותו זמן היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסיני, שהיה מקורב לנאצים כבר אז, וכתב בפירוש על שאיפתו לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. בזמן מלה"ע הוא קיבל משכורת מגרמניה וסייע ל-SS אקטיבית. הוא יזם את מבצע אטלס, שבמסגרתו צנחנים נאצים הונחתו ביריחו ושיתפו פעולה עם ערבים מקומיים.
    ב-1947 אישר האו"ם את תוכנית החלוקה, במסגרתה היו אמורות לקום שתי מדינות בא"י. מדינות ערב וערביי ישראל התנגדו לתוכנית הזו, ופתחו במלחמה על היישוב היהודי בארץ. מלבד הצבאות הסדירים והמיליציות של ערביי הארץ, הגיעו לכאן אלפי מתנדבים מהסביבה. עבד אל קאדר חוסיני, מפקד הכוחות הערביים בירושלים והאחיין של, אמר "אנו דורשים שכל היהודים, עד האחרון שבהם, יצאו מארץ ישראל".
    ב-1964 הוקם אש"ף, והאמנה שלו דורשת ריבונות פלסטינית על כל שטח א"י, וביטול מדינת ישראל.

    הסקירה הזו לא באה כדי להטיל אשמה. אדרבה, אני יכול להבין את מניעיהם של הפלסטינים, שהרי יש להם זיקה אמיתית לחיפה ויפו, ולכן ריבונות יהודית בארץ מהווה עילה אמיתית לקונפליקט. מטרתי היא להצביע על כך שהעוינות הפלסטינית אינה תולדה של המדיניות הישראלית בשטחים; ההפך נכון, המדיניות הישראלית בשטחים היא במידה מסוימת תוצאה של העוינות הזו.

    אני לא חושב שהטענה זקוקה לחיזוקים נוספים, אבל נאמר שהיא מסייעת להבין איך חלף כמעט עשור שבו תושבי עזה לא רואים פרצופי חיילים ישראלים ברחובות, ובכל זאת ברצועה מחנכים על ברכי השאיפה להשמיד את ישראל ולכונן מדינה איסלאמית בכל שטח הארץ.

    מהבחינה הזו קשה להקביל בין השחורים בדרא"פ לבין הפלסטינים.

    גם הציפיות לעתיד הן שונות: הפלסטינים לא נלחמים לשוויון זכויות מהסוג שאתה מציג. הקריאה שעולה מהצד שלהם, הן בסקרי דעת קהל והן כיישות פוליטית, היא ביטול המדינה הציונית. הם מעוניינים בזכויות לאומיות, על חשבון הזכות הלאומית שלנו, ואומרים זאת די בחופשיות (לפחות בתקשורת הפנימית שלהם). בספרי לימוד רשמיים של הפלסטינים זכות קיומה של ישראל נשללת; המלחמה בה נתפסת כצו דתי, ויש עידוד לג'יאהד ושהאדה; השואה מוכחשת; ואין דיבור על שלום.

    ב.
    העוינות הנ"ל מסכנת אותי, ואני לא רואה פגם מוסרי באי-שיפור תנאיו של הצד שמולי כדי לבטח את עצמי. עמדתך יוצאת מתוך אמונה אדוקה למדי בהגדרה המערבית לזכויות אדם / אזרח כמדד למוסר. ובכן, לא כולם דתיים כמוך. ברור לי שהחיים יותר יפים עם זכויות, אבל אני לא חש שאני חייב לספק אותם למישהו. גם אם נאמר, למשל, שלכל אדם יש זכות להחזיק באזרחות של מדינה - בבקשה, מדינות העולם מוזמנות להרים את הכפפה; עבור ישראל מתן זכויות מלאות לפלסטינים בטווח המידי (בשני האפיקים הטריוויאליים - בתוך ישראל, או במדינה משלהם) יסכן אותה. כלומר, בשיקול תועלתי יוצא שאדפק יותר מדי ממתן זכויות, ולכן אני לא חש לא-מוסרי שלא לעשות את זה. אני מסכים שלא קל לשווק את העמדה שלי לחסידי האו"ם והבליו, אבל שאלת השיווק היא שאלה נפרדת.

    ג.
    הענקת כוח מדיני וצבאי לפלסטינים כשהם נתונים תחת מעטה עוינות ופונדמנטליזם דתי אינה רק מהלך מסוכן עבורנו, אלא הרה אסון גם עבורם.
    לפעמים אתה רוצה לתת למישהו משהו, אבל עליך לעכב את הנתינה עד שהתנאים יבשילו לכך. הורות היא דוגמא מתמשכת כזו. תוכל לקרוא לזה יחס פטרוני, ואני סבבה עם זה אבל מעדיף לנסח זאת אחרת: הצד החזק צריך לגלות אחריות במערכת היחסים, וחלק מהאחריות היא לא לתת לחלש להרוס את עצמו או אחרים. אגב, העיקרון הכללי הזה היה צריך להיות מיושם גם בדרא"פ, ובכל מערכת יחסים.
    בהינתן המטענים הרגשיים והאידאולוגיים בשני הצדדים אני בהחלט שמח שהצד הישראלי חזק יותר ושולט בשטח. אין לי ספק שאם מאזן הכוחות היה מתהפך היום במפתיע, הסבל הכללי של כל תושבי הארץ היה גדול בהרבה.

    אני מסכים שהפתרון צריך להיות בסופו של דבר מדינת לאום פלסטינית. כדי לתת לפלסטינים ריבונות לאומית באופן אחראי, כלפינו וכלפיהם, עלינו להתקדם בזהירות בתהליך של כמה שנים, ולדאוג לכך שהם עוברים במקביל תהליך כן ופנימי משל עצמם, שבו הם נוטשים בהדרגה את העוינות ומשלימים עם קיומה של ישראל. תהליך כזה חייב להשתקף בחינוך ובתקשורת הפנימיים, ועלינו לוודא זאת ולדרוש מהם את זה.
    בטווח המידי, אני מסכים שבהחלט אפשר וראוי לשפר את היחס לפלסטינים ברמת הפרט.

    השבמחק
    תשובות
    1. נקודה א' לא רלוונטית בעיני. כפי שאתה בעצמך מסכים, יש שני נרטיבים הסטוריים מתחרים, ולשני הצדדים טענות הסטוריות על הארץ. אני חושב שראוי להתפשר על הארץ ואני חשוב שהפלסטינים עושים טעות מוסרית ופרקטית בסרבנותם לשלום, אבל זה עדיין לא מוחק את העוול המוסרי שנעשה בשלטון עליהם. אפשר לראות גם במרד בר כוכבא שהוביל לגלות טעות מוסרית והסטורית, היא עדיין לא מחקה את זכותנו על הארץ.
      ב. הטיעון הבטחוני היה תקף אם היינו מחזיקים ביו"ש משטר צבאי בלבד, ללא אוכלוסיה אזרחית. כך למשל עשינו בדרום לבנון. אז אפשר גם לדון האם השלטון הצבאי הישיר עדיף מנסיגה תוך ביסוס הרתעה - אני אטען שנסיגה עדיפה גם מבחינה בטחונית. הן בלבנן והן בעזה כמות הנפגעים הישראלית ירדה לאחר הנסיגה; טילים נורו הן מלבנון והן מעה גם לפני הנסיגה והדרך האפקטיבית למנוע אותם היתה דווקא להגיע למאזן הרתעה עם ישות שלטונית ממול ולא שליטה ישירה. אבל זה בכל מקרה דיון אחר שכן ביו"ש עיקר העניין הוא לא הנוכחות הצבאית. ביו"ש ישנה אוכלוסיה אזרחית ישראלית, הולכת וגדלה, כשהמטרה המוצהרת והעיקרית של המפעל הזה הוא השתלטות על השטח ללא כל קשר לנימוק בטחוני. קיומן של ההתנחלויות עצמן הוא עול בטחוני, בעוד שעצם קיומן יוצר הרבה מביס העוול שדיברתי עליו. לכן אם הנימוק הוא רק זה, אתה צריך להצטרף אלי בקריאה לפנוי התנחלויות, לפחות באמצעות תמריצים כלכליים.
      ג. זה טיעון לא תקף. המשמעות של זכות ההגדרה העצמית היא שלעם יש הזכות לקבוע את גורלו בעצמו, גם אם בחיורתיו שגויות ונוראיות בעיננו. מי שמך לקבוע מה טוב לפלסטינים? הטיעון הפטרנליסטי הזה שימש את מיטב מצדיקי הקולוניאליזם (עדיף להם שליטה אירופאית מיטיבה!) ובעבר גם העבדות (עדיף להם להיות עבדים תחתנו מאשר בג'ונגלים באפריקה!).

      מחק
  6. שתי שאלות קטנות:

    א. האם לא ניתן להגדיר את ישראל שבתוך הקו הירוק כ"מדינתו של האדם היהודי" למרות זכויות האזרח שאזרחיה הלא-יהודים זכאים להן (לפחות להלכה?) ואם ניתן להגדירה כך, מדוע תיארת זאת כקריטריון עיקרי המעיד על מצב של אפרטהייד בשטחים בלבד?

    ב. המצב של היעדר אזרחות *כלשהי* אינו משקף את מצבה של כל האוכלוסייה הלא-יהודית בגדה המערבית. לחלק גדול ממנה דווקא יש מעמד אזרחי מסוג כזה או אחר בירדן, אם כי חל בו כרסום ניכר בתהליך הדרגתי החל משנות השמונים (עוד על כך אפשר לקרוא כאן - http://www.molad.org/articles/%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%9F-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%99).
    אין לחלוק על כך שהמעמד בירדן אינו משפיע כהוא זה על יכולתו של הפרט בגדה המערבית ב-2014 להשתייך לקהילה פוליטית במקום מגוריו ועל כך שעל ישראל מוטלת מירב האחריות לשלילת יכולת זו, ובכל זאת: מהי, לדעתך, מידת האחריות של ירדן למצב הקונקרטי של העדר אזרחות *כלשהי* לתושבי הגדה?

    מטרת השאלות אינה להחליש את תקפות האנלוגיה ההיסטורית שביצעת (שהרי לעולם אין התאמה מושלמת ומרבית הנקודות האחרות אכן מתקיימות בדרום אפריקה ובשטחים), אלא להצביע על מגבלות הטיעון למול גישה המגדירה את מדינת ישראל כולה כאפרטהייד מזה וגישה המטילה את האחריות לגורל תושבי הגדה על הירדנים מזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. א. לא. ישראל היא מדינה דמוקרטית וזכויות האזרח ניתנות לכל אזרחיה. במרחב הציבורי, ברשות הרבים, היא מבטאת את הזהות הלאומית של רוב אזרחיה, שהיא הזהות היהודית. זה לא שולל, לפחות להלכה, את זכויות האזרח המלאות של האזרחים הלא יהודים - שוויון לפני החוק, זכויות כלכליות וחברתיות, השתתפות בשירות המדינה ובקבלת ההחלטות וכמובן הזכות לבחור ולהבחר. זה המצב גם בכל המדינות הלאום הדמוקרטיות, למשל במערב אירופה. זה כמובן להלכה, למעשה יש כמובן אפליה רבה כנגד האזרחים הערבים בישראל והיא פגומה ופסולה וצריך להלחם בה. אבל היא לא קרובה במימדיה לעוול המוסרי כלפי ערביי יו"ש, ומשמעותי מכך היא לא מובנית בעצם מבנה המשטר עליהם כמו ביו"ש.
      ב. היומרה לתת לפלסטינים אזרחות ירדנית שקולה ליומרה של דרא"פ לתת אזרחות של בנטוסטנים לשחורים - היא חסרת ערך שכן ירדן לא שולטת בשטח. בניגוד למהגר, שבחר לעבור ממדינתו למדינה אחרת, ערביי יו"ש לא בחרו זאת אלא המשטר שלהם הוחלף. במקרה הזה הטענה שיש להם זכויות אזרחיות בירדן היא פיקציה, אלא אם כן ישראל מקדמת הלכה למעשה הסכם שבו ירדן תקבל בחזרה את שטחי יו"ש (אח, הסכם לונדון, מי יגול עפר מעיניך!), שזה כמובן לא רלוונטי כי מאז 88 ירדן ויתרה על קשריה עם הגדה.

      מחק