בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 21 בנובמבר 2016

פרידה (לבינתיים)

זה כנראה פוסט פרידה לתקופה הקרובה; בעצם די עזבתי את הבלוג כבר לפני כמה שנים וחזרתי רק לכבוד הבחירות. כמות הדלק שנדרשת כדי לייצר חשמל להחזיק את הסרברים שמחזיקים את הררי המלים שנכתבו ועוד יכתבו על תוצאות הבחירות יכולים לקנות לאיראנים עוד צי שלם של אוניות נגד צוללות (ואז אולי באמת תהיה הצדקה לקנות עוד כמה צוללות לצה"ל) ולכן לא נראה לי שיש לי הרבה מה להוסיף. בכל זאת כמה נקודות קטנות ואחת גדולה יותר.
1. אני חושב שנעשה עוול גדול מאוד לנייט סילבר. בימים האחרונים לפני הבחירות הוא הבהיר שתי נקודות: האחת, שבמצב של מרוץ צמוד, מצבה של קלינטון בחבר האלקטורים מאוד בעייתי, בניגוד לאובמה ב2012, שמצבו בחבר האלקטורים היה טוב ממצבו בקרב הציבור הכללי, והשניה, שטעות של שלושה אחוזים, לכאן או לכאן, היא בגדר אופציה מאוד סבירה לאור ההסטוריה. לכן הוא נתן לטראמפ סכוי של כשליש להבחר. סכוי של שליש הוא סכוי בכלל לא קטן, ובמאורע יחיד, העובדה שקרה אירוע בסכוי של שליש ממש לא צריכה להפתיע. מי שעשו עוול היו מי שהניחו שאם קלינטון מובילה, בכל אחוז, זה סימן שהיא בודאות מנצחת.
2. זו נקודה מאוד קשה בהיסטוריה האמריקאית, אבל היו כבר נקודות קשות. היתה עבדות, היתה מלחמת אזרחים, היה כינונו של משטר ג'ים קרואו אחרי המלחמה, היה המקרתיזם. מאידך, יש לנו "הטיית השרידות": העובדה שאנחנו רואים את המוסדות, המדינות וכו' ששרדו מטה אותנו לחשוב שהם גם תמיד ישרדו, אבל גם האימפריה הרומית עברה תקופות קשות והתאוששה, ואז הפסיקה להתאושש. האמת היא שאין לדעת.
3. ליברלים אומרים "ההסטוריה תמיד הולכת לקדמה, גם אם עכשיו זו נקודת שפל, בסוף ננצח"; לאומנים אומרים "האינסטיקנטים של הלאום חזקים ובסוף הוא ינצח", שמרנים אומרים "האדם מחפש מסורת, בסוף המסורת תנצח" האמת היא שההסטוריה לא מובטחת לאף אחד. והעובדה שצד אחד "מנצח" - או גם מפסיד - לא הופכת עמדתו למוסרית. האירופאים השמידו במאות ה15-18 השמדת עם את האוכלוסיה הילידית באמריקות, במימדים דומים לשואה. מאו, רוצח ההמונים הגדול בהסטוריה כנראה, עדיין נערץ בסין ותמונתו עדיין מתנוססת מעל כיכר טיינאנמן. הליברליזם, העצמת המיעוטים, קידום שוויון הזכויות ומשטר זכויות האדם שהעמיקו בעשרות השנים האחרונות היו מוסריים מכיוון שאלה כיוונים מוסריים. אני חושב, ומקווה, שהם גם ימשיכו ויעמיקו, אבל גם אם תחול בהם נסיגה מוסריותם בעינה עומדת.
4. הנורמליזציה של ממשלת ישראל את כלל חלקי משטר טראמפ החדש, כולל סטיב באנון - שהאתר שלו מפרסם מאמרים של אנשים ששולחים איחולים לעיתונאים יהודיים שהמשרפות מחכות להם, שהעיד שהוא בעצמו לא מעוניין שילדיו ילמדו עם יהודים, וכו', מעיד כאלף עדים על השנוי בתפיסתה העצמית את ישראל כמדינת היהודים: אנטישמיות כבר איננה שנאת יהודים כיהודים, אלא ביקורת על השלטון הישראלי ביו"ש. גם יהודים, כיהודים, לא ראויים להגנה מצד ממשלת ישראל - החרדה העמוקה והביקורת הנוקבת של רובם המכריע של יהודי אמריקה על מנויו של באנון לא מנעו מנפתלי בנט ומרון דרמר ללכת לאירוע לכבודו, כי בסך הכל אלה יהודים שמאלנים, הם לא באמת רלוונטים. מצד שני, כפי שכתב חמי שלו, בעצם זו לא עמדה מאוד חדשה. בזמן המלחמה המלוכלכת של החונטה בארגנטינה, "נעלמו" אלפי יהודים, כ10% מכלל ה"נעלמים", אחוז גבוה בהרבה מהאחוז הכללי של יהודים בארגנטינה (כ1%). לא רק שממשלת ישראל התעלמה, היא אף מכרה נשק בהיקפים גדולים לחונטה. אחרי הכל, אלה היו יהודים מרקסיסטים ושמאלנים ברובם, אז למי אכפת. ביושר יש לומר שלעוול הזה היו שותפות הן ממשלת רבין הראשונה והן ממשלות בגין.


הנקודה שרציתי יותר להעמיק בה היא חזרה לנושא הפוליטקלי קורקט, שהימין הישראלי - כמו גם האמריקאי - חוגג את מותו עם הבחרו של דונלד טראמפ. הגיע הזמן להפסיק עם הטרלול הזה של "מרחבים בטוחים" באוניבסטיאות שבהם ללבן אסור להכנס; שאסור לומר כבר דברים, גם אם הם אמת, מחשש שיעליבו מיעוט כזה או אחר; מהפירוק הפוסט-מודרני, שמרדד כל דבר ליחסי כח.
אבל אז נתקלתי בעימותון האחרון בין נפתלי בנט ל"גב האומה". במונולוג חביב ב"גב האומה", ליאור שליין לעג לסרטון של בנט על צידוק ישיבתנו בארץ בהבטחת ה' לאברהם, והתעלמותו מקיומם של ערבים. בגדול, עובדתית הדברים שאמר שליין, גם אם הם בוטים ומעליבים, הם אמת: אברהם אבינו הוא דמות פיקטיבית, והיחידים שמאמינים ברלוונטיות הסיפור הזה למציאות ימנו הם כמה מליוני יהודים מתוך 7 מיליארד תושבי העולם. בנט התרעם על שליין כהאי לישנא:
ליאור שליין,
זכותך לא להאמין בתנ״ך ולא להאמין שהייתה דמות כזו, אברהם אבינו, כפי שהצהרת אמש (וזה עוד הדבר הפחות בוטה שאמרת כנגד סיפורי התנ״ך).
אבל הדרך בה אתה מתגרבז על מיליוני ישראלים שומרי מסורת היא דוחה.
זלזלת במזרחיים ובמשורר ארז ביטון, שהעיד כי נפגע ממך עד עמקי נשמתו.
אתה מזלזל בקביעות ביהודים מאמינים כמוני ובשומרי מסורת בפריים טיים,
ושום מכונת צחוקים מוקלטים לא תהפוך את ההתנשאות הפריווילגית הזו ל״סאטירה״.
שימו לב: הטענה היא אפילו לא לויכוח עובדתי, אלא לכך ששליין מזלזל באוכלוסיה גדולה בסטירה שלו. בנט אפילו משתמש במילה האסורה "פריוילגי". כך שבעולם של הימין הישראלי יש אוכלוסיות שאסור לזלזל בהן - דתיים, מזרחיים - ויש שמותר: פליטים אפריקאים ("סרטן", בלשון מירי רגב, התבטאות שלא הפריעה לאף אחד), או ערבים, אותו רסיס בישבן של בנט, וכו'. מה ההבדל? ההבדל הוא לדתיים ומזרחיים מצביעים. יש להם כח פוליטי. וכאן מרים מישל פוקו את ראשו: הכל כאן, שוב, חוזר ליחסי כח. אסור לזלזל במי שיש לו כח פוליטי, מותר לזלזל - או גרוע מכך, לשלול זכויות - במי שאין.
זו פרשנות סבירה גם להבחרו של טראמפ: הקואליציה של טראמפ איננה רק לבנים אבל היא ברובה לבנים, שמעוניינים להשיב לעצמם את הכח העודף שהיה להם בחברה על פני מיעוטים אחרים.אני לא יכול להתווכח עם הנכונות הפוליטית של העמדה הזו. באמת מבחינה פוליטית, לא כדאי לזלזל בציבור עם כח פוליטי שאתה זקוק לו, ואין בעיה לזלזל בציבור בלי כח כזה.אבל זו עמודה לא מוסרית בעליל, אירוני מצד מנהיגי ציבור שטוענים שיש להם עומק מוסרי. לטעון שזכויות מגיעות רק למי שיש לו כח, זו עמדה אנטי מוסרית בעליל.

יום רביעי, 8 ביוני 2016

Driving down the 101


הכותרת היא על קליפורניה, בשל חיבתי הרבה אליה, אבל בעצם הפוסט הוא לכבור סיום תהילך הפריימריז בכללו: למרות שברני סנדרס לא יודע להפסיד בכבוד ולכן לא פרש הערב, עדיין הפריימריז הדמוקרטים הסתיימו אתמול כאשר הילרי קלינטון ניצחה, ואף בהישגים גבוהים מעל למצופה: הפרש דרמטי של 17% 27% (תודה לדורון על התיקון) בניו-ג'רזי; נצחון מפתיע בדרום דקוטה (שם נערכו פריימריז; בצפון דקוטה השכנה עם מאפיינים דמוגרפיים זהים אבל עם קאוקוס, סנדרס ניצח); וספירת הקולות בקליפורניה לא הסתיימה (היא תיקח כמה ימים שכן ניתן להצביע בדואר, וכל קול שיש עליו חותמת דואר של עד יום הבחירות תקף, ולכן יכול לקחת לקולות אלה קצת זמן) אבל עם 60% מהקלפיות קלינטון מנצחת ב17%. זה יצטמצם, מכיוון שרוב הקולות שנספרו עד כה הם של של מצביעים מוקדמים ואלה נוטים להיות מבוגרים שנוטים בתורם להיות מצביעי קלינטון, אבל עדיין סביר שקלינטון תנצח ובהפרש נאה בקליפורניה. חשוב מכך: אלה המדינות האחרונות להצביע (פרט לוושינגטון די.סי., שלא יכולה להשפיע ממש על התוצאות וגם סביר שתצביע לקלינטון ברוב מוחץ כי רוב האוכלוסיה היא שחורה או לבנה עשירה, שתי אוכלוסיות אוהדות קלינטון), ובכל פרמטר שניתן לחשב, קלינטון הגיע לרוב מוחלט: רוב של 3 מליון קולות, רוב של נציגים נבחרים, רוב של כלל הנציגים. נכון שתיאורטית נציגי העל יכולים לשנות את דעתם ולהצביע לסנדרס בועידה, אבל למה שיעשו זאת, כאשר רוב מובהק של המצביעים הדמוקרטים בחרו בקלינטון, וגם נציגי העל תומכים בה?
כל אלה סוגרים את המירוץ, וגם השחקנים הראשיים - חוץ כאמור מסאנדרס, שנאם נאום די פתטי הלילה - מבינים זאת; ברק אובמה למשל הוציא הודעה שמברכת את קלינטון על השגת מספר הנציגים הדרוש להיות מועמדת, ומביע תמיכה בה. זו הזדמנות טובה לציין כמה נקודות שאני חושב עליהן כבר זמן.
1. רק הערב עלתה לראשונה בדיון הציבורי בצורה משמעותית המשמעות ההיסטורית של בחירת קילנטון כאשיה הראשונה שנבחרה למועמדות לנשיאות של מפלגה גדולה. אז מעבר כמובן לברכות, זו הזדמנות לדון בכמה המגדר של קלינטון פגע בה, בדרכים קצת נסתרות מהעין. כולם מציינים כיום כמה קלינטון לא פופולרית אבל סיידי דויל מזכירה שקלינטון היתה מזכירת מדינה מאוד מאוד פופולרית; באופן דומה לפני הבחירה שלה לסנט היא היתה שוב לא פופולרית אבל בתור סנטורית היתה מאוד אהודה. קלינטון בבירור מתקשה בקמפיין, בניגוד לממשל (בניגוד לאובמה, שעושה קמפיין מצויין אבל יותר התקשה בממשל, לפחות בשנים הראשונות). אז נכון, שיתכן שזה נובע מתכונות אישיות שלה (אליזבת' וורן למשל היא קמפיינרית טובה יותר). אבל ישנן שתי אפשרויות מאוד תלויות-מגדר שעוזרות להסביר הרבה מהפער הזה. אפשרות אחת, שדויל טוענת, לדעתי בצדק, שיש בכך דוגמה לבעיה שמוצבת עבור נשים באופן כללי - אוהבים את העבודה שהן עושות, אבל לא אוהבים לראות אותן מקדמות את עצמן, מחפשות קידום או הכרה. אז הן נחשבות בי'ציות, אגרסיביות, וורקוהוליקיות וכו'. קלינטון הואשמה אינסוף פעמים שהיא לא "מתחברת" ו"אנושית" מספיק, כאשר ברור שכל סימן של רגשנות מיד יתייג אותה כאישה רגשנית שלא מסוגלת להנהיג. אפשרות שניה, שעזרא קליין מציע, הוא שהקמפיין המודרני מוכוון להעריך תכונות שאנחנו מזהים כטובות אצל גברים ופחות אצל נשים. סנדרס וטראמפ נחשבים כריזמטיים כי הם מתלהבים וצועקים בעצרות שלהם; כאשר הילרי קלינטון צועקת זה נחשב גס רוח. מאידך, קשריה המעולים של קלינטון עם כל הגורמים המשמעותיים במפלגה הדמוקרטית, שאותן בנתה לאורך שנים, לא נתפסים כעדות ליכולת לבנות קואליציות אלא לממסדיות שנואה. כך או כך, אני חושב שיש הערכת חסר משמעותית להישג של קלינטון להתגבר על הקשיים המאוד משמעותיים הללו. במידה מסויימת יש בכך אולי תקוה לשלי יחימוביץ', שלא מעט מהאנטגוניזם שהיא ספציפית גורמת קשור לתכונות שנתפסות שליליות אצל נשים - אסרטיביות, דעתנות, וכד'. 
2. נקודה שניה היא בצד המצביעות: בסקרים לקראת הבחירות הכלליות יש לקלינטון יתרון גורף בקרב נשים, אבל בדרך כלל יש לדמוקרטים יתרון בקרב נשים וטראמפ הוא מיזוגן די בוטה, כך שלא ברור שמגדרה של קלינטון הוא הגורם לפער. בפריימריז, מכל מקום, מגדרה של קלינטון לא עזר לה בקרב נשים: לא היה הבדל משמעותי בתמיכה לה זכתה בין המגדרים, בניגוד לקוי השבר האחרים שהבדילו בין הקלואיציות - לבנים מול שחורים והיספאנים וצעירים מול מבוגרים. זה ניגוד בולט ל2008, שם צבעו של ברק אובמה בפירוש עזר לו לסחוף את הקהילה השחורה מאחוריו, למרות קשריה הטובים של קלינטון עם הקהילה, שהתבטאו בתמיכה הגורפת לה זכתה בקרב השחורים השנה. זה מעלה אבחנה מעניינת בין סוגי מיעוטים: שחורים או היספאניים בארה"ב הם קהילה. יש להם מוסדות, קשרים עמוקים שמאחדים את כולם, וכו', ואלה מתרגמים לעוצמה פוליטית. למעשה הקהילה השחורה היא אחד מגורמי הכח המשמעותיים ביותר במפלגה הדמוקרטית, והם אולי הגורם העיקרי שהביא לנצחון של קלינטון בפריימריז. נשים אינן קהילה, והזהות הנשית מתבטאת הרבה פחות בפוליטיקה: הזהוי המפלגתי יותר חשוב. הסכוי שנשים רפובליקאיות יצביעו למועמדת דמוקרטית כי היא אישה הוא נמוך. כך בארץ, ההבדל בין חרדים ודתיים לאומיים - שהקהילה שלהן מתבטאת בכח פוליטי - לבין נשים או להט"בים, שמתפלגים על פני כל המפה. ולכן כל כך קשה לקדם נושאים שחשובים לציבורים האלה כציבורים (למשל, בדיני אישות).
3. ולבסוף, לגבי התהליך. שני ההישגים הגדולים שכולם מציינים עבור סנדרס הוא היכולת שלו למשוך עד לסוף התהליך והשגת  40% מהקולות. ההישג השני הוא משמעותי, אבל בהינתן רמת התמיכה הזו, ההישג הראשון לא צריך להפתיע. אסביר: עד 2008, שני מנגנונים סייעו לקצר את תהליך הפריימריז בדרך כלל לכחודש - אחרי סופר טיוזדיי כבר היה מועמד פחות או יותר. שני המנגנונים האלה הם חוקי ההצבעה, והכסף. חוקי ההצבעה תקפים יותר בצד הרפובליקאי, שם ישנן הרבה מדינות שמחלקות את נציגיהן בצורה כזו או אחרת של "המנצח לוקח הכל". הצורה הזו גרמה להעצמה מלאכותית של רוב קטן, ולכך שמי שמוביל גם במעט קולות הוביל בכמות גדולה של נציגים. העובדה שרוב המדינות הראשונות בצד הרפולביקאי הקצו נציגים בצורה יחסית הביאה לכך שהמירוץ התארך עד מעבר אליהן; כאשר אחרי סופר-טיוזדיי התחילו להצביע מדינות עם שיטות שונות של המנצח לוקח הכל טראמפ הצליח לתרגם את היתרון שלו, שלא עלה על 35% בשלב זה, ליתרון עצום בנציגים, שהביא לכך שהנצחון שלו בניו-יורק סגר את הסיפור. בצד הדמוקרטי השיטה היא יחסית בכל המדינות, ומאז 1972, ולכן המנגנון הזה לא ממש עובד. המנגנון השני הוא כסף: קמפיינים צריכים כסף. עד אובמה ב2008, המקור העיקרי היה תורמים גדולים, שתרמו סכומים גדולים, ורצו לראות שהכסף שלהם לא סתם נזרק לפח ושהמועמד שלהם יכול לנצח. לכן, מועמדים שהתחילו לפגר בכמות הנציגים התקשו יותר ויותר בגיסו כספים עד שנאלצו לפרוש. אובמה, וביתר שאת ברני סנדרס, גילו את עוצמת גיוס ההמונים. גיוס ההמונים מאפשר קמפיין יותר נקי מכסף גדול - אם כי יש לו את הבעיות שלו, שכן המועמד מחוייב לפופוליזם טוקבקיסטי כדי להשאר בתודעה כל הזמן - אבל בכל מקרה, הוא מאפשר הרבה יותר אויר לנשימה לקמפיינים מפסידים. תורם גדול לא ירצה לתרום מליון דולר למועמד מפסיד, גם אם הוא מחבב אותו (אדלסון עשה את זה לניוט גינגריץ, ב2012, אבל נכווה ולאחר מכן לא נכנס לקמפיינים מפסידים). לעומת זאת, אם אני כתורם קטן מתבקש לתרום $27 למועמד שאני אוהב, יש סיכוי גדול שאעשה את זה גם אם אני יודע שהמועמד יפסיד - זה לא הפסד כלכלי גדול וזו הצהרה פוליטית (בדומה לקמפיין יהודה הישראלי - רוב התורמים לא באמת חיפשו לעזור כלכלית, שכן הקמפיין התארך הרבה מעבר לסכום הנדרש לשיפוץ, אלא כדי לטעון טענה פוליטית). מה שאומר לדעתי, שאם מועמד מצליח ליצור קואליציה משמעותית, אין סיבה שלא נראה מעתה באופן קבע קמפיינים מתארכים לכל אורך הפריימריז.

ולבסוף, קצת על מה שקרה ומה שקורה. בפעם האחרונה שכתבתי, קלינטון הובילה ב7% על טראמפ. מאז הפער הצטמצם ליתרון של 1-2%, אבל בשבועיים האחרונים שוב החל להתרחב, והוא כעת כ4-5%. זה יכול להיות מוסבר בשני הסברים. הראשון הוא שבוע מאוד קשה שעבר על טראמפ. מזה כמה חודשים מתנהל משפט כנגד טראמפ על "אוניבריסטת טראמפ" - סדרת סמינרים וקורסים בנדל"ן שטראמפ שיווק כאוניבריסטה והתבררו כהונאה די גדולה. כעת מתנהל משפט כנגדו, כאשר השופט הוא אמריקאי שנולד באינדיאנה, ממוצא מקסיקני. טראמפ בשבוע שעבר החל להתגולל על השופט שהוא צריך להשעות עצמו מכיוון שהוא מקסיקאי, ולכן בבירור מוטה כנגד טראמפ. בסטנדרנטים של ההגנה המשפטית המטורללת של שרה נתניהו זה לא נשמע חידוש, אבל כזו גזענות בוטה עדיין נשמעת בעייתית בעיני חלקים לא קטנים בארה"ב, ובפרט בעיני הרפובליקאים המיינסטרימיים - אלה מצאו עצמם (שלא בהפתעה יש לומר) מקושרים לאמירות גזעניות כאלה. כך, פול ראיין יצא כנגד האמירה של טראמפ, בטענה שהיא גזענית בפירוש, אבל כשנשאל אמר שעדיין יצביע עבורו. זה הביא לכותרות כמו זו, בטבלואיד הניו-יורקי New York Daily News:
ראיין לא לבד בבעיה הזו, ויש מלמולים של כל מיני רפובליקאים בכירים לסגת מהתמיכה בטראמפ. זה לא בהכרח ישנה הרבה עבור הבוחרים שלהם, אבל זה כן משפיע על כמה אחוזים מהאלקטורט, שתזוזה שלהם הופכת מירוץ צמוד לכזה עם הובלה ברורה. אפשרות שניה לעליה בסקרים היא שהצמצום בפער במירוץ היתה תוצאה של התכנסות של המפלגה הרפובליקאית סביב טראמפ בעוד שהפריימריז הדמוקרטים עדיין התנהלו. בשבועיים האחרונים, כאשר הפריימריז הדמוקרטים מגיעים לידי סיום, בוחרי סנדרס מתחילים לחזור לתמוך בקלינטון. לא ברור שזה באמת קורה - כאמור, סנדרס עצמו עוד לא הודה בהפסדו ופרש - אבל העליה פער בסקרים, כמו גם ההישג הגבוה מהמצופה של קלינטון הערב, יכולים להעיד על כך שהבוחרים בדמוקרטים מחפשים אחדות כנגד טראמפ. 
האם סנדרס באמת יפרוש? אין לדעת. אין ספק שכל יום שעובר הוא יהפוך יותר ויותר פתטי, אבל הוא פוליטיקאי זקן, לא מקושר במיוחד למפלגה הדמוקרטית שעתידו די מאחוריו, כך שיתכן שלא מפריע לו להתבזות. אבל גם אם ישאר, בהחלט סביר שרוב בוחריו יתמכו בסוף בקלינטון אל מול האופציה של טראמפ.
והערה אחרונה: אמנם קלינטון מובילה בהפרש לא זניח, אבל יש כמות חריגה של מתלבטים. בדרך כלל בשלב הזה יש 5-10% מתלבטים בעוד שברוב הסקרים כרגע יש כ20%. אלה לא באמת מתלבטים כנראה כמו אנשים שלא אוהבים את שני המועמדים, אבל הם כן מוסיפים מימד מסויים של אי-ודאות.

יום חמישי, 5 במאי 2016

הערות ליום השואה

1. הרבה מהפיד השמאלני שלי משתף את הנאום של יאיר גולן, אבל אני לא מעוניין לעשות את זה. לא כי הנאום לא משמעותי ואמיץ, ויש בו הרבה צדק, אלא כי אני מאוד לא מאמין בטענות "לקחי השואה", או בהשוואה היסטורית כטיעון מוסרי.
השואה היא אירוע היסטורי דרמטי (כמובן), שיאו של תהליך היסטורי מאוד מפותל ומורכב. לא בכדי יש גישה היסטורית שקושרת את "דרכה המיוחדת של גרמניה בהסטוריה" החל במרטין לותר וכלה בהיטלר. אי אפשר ללמוד לקח מאירוע היסטורי מכיוון שהמשמעות של לימוד לקח היא ניסיון לנתח את האירוע ולראות מה ממנו רלוונטי להיום, וניתוח שכזה לעולם יהיה חסר, כי אף סיטואציה היסטורית לא דומה לחברתה.
וכך, לכאורה אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים אוניברסליים מהשואה, אבל לא עושים דבר מול רצח העם המתרחש מעבר לגבול בסוריה (ואף לועגים לאירופים שמוכנים לקלוט פליטים משם); אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים פרטיקולריים מהשואה, אבל מתכנסים למדינה אולי הכי מסוכנת ליהודים בעולם בימנו. תגידו מיד, ותצדקו, שזה לא אותו הדבר: לא ברור שיש לנו דרך להתערב בצורה אפקטיבית בסוריה, הרצח שם לא שיטתי כמו הנאצים, וכו'; ומאידך בישראל המצב מסוכן אבל יש לנו צבא להגן על עצמנו, ובכל מקרה כאן אנחנו רוב ולא מיעוט, וכו' - נכון, אבל זו בדיוק טענתי: במקום לקח, אנחנו מתחילים לדון על השוואה היסטורית ומוצאים הבדלים בין אז לעכשיו, כי תמיד יש הבדלים כאלה.
דיון ערכי צריך לעשות על ערכים. גזענות וקסנופוביה היא פסולות מוסרית לא רק כי הן מובילות לשואה. הדרום האמריקאי השקיע מאות שנים בבנית חברה גזענית ודכאנית, ומעולם לא הדרדר לא לדיקטטורה ולא להשמדת עם. זה עדיין היה פסול מוסרית, גם אם זה לא היה השואה. הגזענות, ההתלהמות, האלימות והקסנופוביה שמתרחבים בישראל הם בעיה ערכית, בלי קשר להשוואה לגרמניה של שנות ה30.הטיעון הזה הוא לא רק ביחס לגולן ולטיעונים משמאל; ההשואה הקבועה של נתניהו לשואה מגוחכת באותה מידה.
2. זה מתקשר לדיון הדי מטופש על לקחים אוניברסליים מול פרטיקולריים שהתחילה הוגת הדעות עירית לינור (אני מתיחס לאו דווקא ללינור ספציפית אלא כמייצגת של קו מחשבה די רווח בציבור, רובו בימין). זה דיון די מטופש בעיני במבט ראשון כי כאמור, אין ממש משמעות ל"לקחי השואה" בעיני. אבל הוא משמעותי מכיוון שהוא חושף את הטענה המוסרית והערכית של הטוענים. לינור טוענת שהשואה היא אירוע פרטיקולרי בלבד וניתן ללמוד ממנו עבור היהודים בלבד. אבל ניתן ללמוד כל מיני לקחים: למשל, לקח פרטיקולרי הגיוני הוא שיהודים תמיד צריכים להיות מוכנים להגר כאשר הם חשים בסכנה, וכך אם ראש ממשלתם מזהיר שוב ושוב מפני שואה אטומית, הצעד הראוי הוא לחפש מיד דרכון זר. אבל זה לא הלקח הפרטיקולרי שלינור מתכוונת אליו - הלקח שהיא מתכוונת אליו הוא שמכיוון שהיהודים עברו את השואה, יש למדינתם, ישראל, פטור משיקולים מוסריים שלעמים אחרים יש, יש לה נורמות מוסריות משלה. זה אולי טיעון לגיטימי מצד ניצולי שואה עצמם (למשל קישון, שהיתה לו את ההגינות לומר את זה לפחות בצורה יותר מפורשת), אבל זה הדיבור של פוסט-טראומטיים; כמדינה, וכחברה שרובה כבר בני דור שני, שלישי וכבר רביעי לשואה, אנחנו לא יכולים לדבר מתוך הטראומה, וצריך לעמוד ביושר מאחורי הטיעון: הטיעון שמכיוון שהיינו קרבן, אנחנו פטורים משיקולים מוסריים. מעבר לכך שזה אבדן עשתונות ערכי (כפשוטו), האירוניה היא שזה בדיוק הטיעון הפוסט-קולוניאלי שלינור והימין מתרעמים עליו כאשר הוא מופעל כלפי קרבנות אחרים בהסטוריה - הרי לינור ואחרים טוענים, ובצדק, שהעובדה שקבוצה היתה קרבן לא מעניקה לה פטור מביקורת מוסרית.
3. ולבסוף, פטור מבלי פוליטיקה אמריקאית אי אפשר - דונאלד טראמפ התבטא אתמול בעד המשך הבניה הישראלית בהתנחלויות. מה שמבטיח התכנסות של הימין הישראלי סביבו. כדאי לזכור במקביל שאותו דונלד טראמפ סירב להתנער מתמיכתו של דייויד דיוק, מנהיג הKKK, שבתורו, ממש היום, בתזמון מושלם, טען שהיהודים בארה"ב הם ה"בעיה האמיתית".

יום רביעי, 4 במאי 2016

הערות בשולי הדרך, 1

עם פרישתו של קרוז אחרי ההפסד הגדול באינדיאנה הפריימריז הרפובליקאים רשמית נגמרו, בעוד שהפריימריז הדמוקרטים שומרים על פטרן יציב שבסופו קלינטון מנצחת בבערך 15% (הפסדה באינדיאנה היה צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים, ושומר על אותו פטרן). בשביל החדשות הללו לא הייתי פותח פוסט, אבל יש כמה אמיתות שנאמרות בקרב הפרשנים שאני חולק עליהן - והנה מקום טוב לפרוש את כל התיאוריות שלי:
1.
יש חיבה גדולה לחבוט בפרשנים על שלא הצליחו לחזות את עלייתו של טראמפ, והחביטה הזו מוצדקת. הפרשנים - גם הפרשנים המסורתיים וגם הזן החדש של פרשנים מוטי-דאטא כמו נייט סילבר - עד להצבעה באיווה בתחילת פברואר כולם העריכו שטראמפ הוא תפועה חולפת, ושאין לו סכוי לזכות במועמדות. יש הרבה חשבונות נפש בקרב הפרשנים, אבל נוטים לשכוח שיש נתון אחד שכן חזה לאורך כל הדרך את עוצמתו של טראמפ: הסקרים. הנה ממוצע הסקרים הלאומיים של RCP בשנה האחרונה. טראמפ הכריז על מועמדותו ביוני.
נכון, סקרים שנערכים כחצי שנה לפני הבחירות לא חוזים תמיד, או אפילו רוב הזמן, את התוצאה הסופית. אפילו במקרה דנן, ביחד עם עלייתו של טראמפ בסקרים עלה גם בן קרסון - רופא תמהוני מג'ונס הופקינס - והפופולריות שלו החלה לקרוס באיזור נובמבר. אבל הסקרים כן נותנים את נקודת ההתחלה. כל הפרשנים, כאשר הם דנו במועמדות טראמפ בקיץ ובסתיו שעבר, טענו משהו בסגנון: "נכון, הוא מוביל עכשיו בסקרים, אבל הוא תופעה חולפת והוא יקרוס". אלא שכמעט אף אחד לא ניסה לנתח למה ואיך זה יקרה. ההנחה היתה שכאשר מספר המועמדים המיינסטרימיים יצטמצם, התמיכה בהם תתלכד למועמד אחד - אבל ככך שעבר הזמן, ומועמדי המיינסטרים לא רק שלא פרשו, אלא הקפידו רק לתקוף אחד את השני ולא את טראמפ, התיאוריה הזו היתה צריכה להיות חשודה. לגבי הבחירות הכלליות, המצב הפוך. קלינטון מובילה כרגע בכ7% בממוצע. זה לא אומר שהיא תנצח, אבל כדי שהיא לא תנצח משהו צריך להשתנות. נקודת המוצא לפחות כרגע היא שהיא מובילה.
2. טל שניידר מעירה:
סקרים. מומלץ לזרוק את כל הסקרים שנעשו עד היום לפח ולהתחיל לבחון את הנושא מחדש מקו אפס. קלינטון מובילה על טראמפ ברוב סקרי הראש-בראש, אך יחד עם זאת, עד אתמול לא היה ברור שאלה אכן המועמדים ולכן לא ניתן היה ליחס משמעות רבה לשאלות הסקר. רק סקרים חדשים, כאשר הציבור הנשאל מבין מי עומדת מול מי – שווים משהו.
ועוד טיפ, למי שמקשיבים לסקרים: סקר כללי אמריקאי אינו רלבנטי. לפי פוליטיקו, חשוב לראות את הסקרים טראמפ נגד קלינטון במדינות הבאות – פלורידה (29), אוהיו (18), וירג׳ניה (13), קולורדו (6), נבדה (6) אייוה (6) וניו המפשיר (4). המספרים בסוגריים הם המשקל של כל מדינה בחישוב האלקטורל קולג׳. ולכן, אם קלינטון תוביל באופן משמעותי בסקרים בפלורידה, פנסילבניה ווירג׳ניה, מעכשיו ועד נובמבר, אז זה כבר רציני מבחינתה (וההפך). סימנים מוקדמים בנושא הזה מראים שבאוהיו היא לא מובילה בפער משמעותי. בפנסילבניה כרגע היא מובילה. אך כאמור, עדיין מוקדם.
על הנקודה הראשונה אפשר להסכים במידת מה, אם כי היא גם מוטלת בספק. לרוב היא נכונה כאשר המועמדים לא מוכרים, ולכן יש סכוי שהתפיסה הציבורית לגביהם תשתנה ככל שיהיו יותר מוכרים (כך קרה עם ברני סנדרס). אבל גם טראמפ וגם קלינטון מאוד מאוד מוכרים. זאת ועוד, גם טראמפ וגם קלינטון הם המובילים המובהקים במירוץ כבר זמן. נכון שבצד הרפובליקאי טראמפ עוד לא קיבל את החותמת הרשמית, ועכשיו משקיבל אותה יתכן שתהיה יותר התכנסות רפובליקאית סביבו. מאידך כנראה שתהיה גם יותר התכנסות דמוקרטית נגדו. מכל מקום, מימד הזמן אכן מוסיף חוסר ודאות, אבל לגבי סקרים לאומים זו נקודה ממש לא מדוייקת. כאשר הסקרים הלאומיים הם בפער קטן, אז שניידר צודקת,  צריך להסתכל רק במדינות המפתח כי הן אלו שיקבעו. אבל כאשר הסקרים הלאומיים מורים של פער משמעותי לכאן או לכאן, זו גאות שמעלה את כל הסירות, כלומר התמיכה במועמד המוביל גבוהה יותר מהנורמל בכל המדינות. במקרה שלנו, פער של 7% לקלינטון אומר שהיא תנצח נצחון משמעותי במדינות שבבחירות צמודות תהיינה נוטות במידה מועטה לדמוקרטים (כמו פנסילבניה או וויסקונסין), תנצח במדינות שבבחירות צמודות הן מתנדנדות (כמו פלורידה ואוהיו הזכורות לטוב) ותהפוך את המדינות שבבחירות צמודות נוטות במידה מועטה לרפובליקאים (כמו צפון קרוליינה או אריזונה) למתנדנדות. יתכן מקרה חריג שבו הפער בין התוצאות במדינה מסויימת לבין התוצאות במדינה אילו היו הבחירות צמודות חריג באופן משמעותי מהפער ברמה הלאומית - למשל, יתכן שטראמפ יזכה לתמיכה נמוכה באופן קיצוני ביוטה, מכיוון שהוא מאוד לא פופולרי בקרב המורמונים, יותר מאשר בציבור הרחב. אבל לרוב הפער לטובת צד זה או אחר מתפלג באופו די אחיד בין המדינות, ביחס לנקודת המוצא שלהן.
מאידך, סקרים לאומיים שמעידים על פער משמעותי יכולים להעיד גם על השפעה במירוצים נוספים. בבחירות בארה"ב יש מה שמכונה coat-tails - ההשפעה של המירוצים בפרופיל גבוה - כמו לנשיאות או לסנט - על מירוצים בפרופיל נמוך יותר, כמו לבית הנבחרים, לבתי מחוקקים מדינתיים וכו'. מכיוון שהרבה משרות עומדות לבחירה באותו יום בחירות, והן נמצאות על אותו פתק הצבעה, הרבה פעמים כאשר יש פער משמעותי לצד זה או אחר בבחירות לנשיאות למשל, הפער מחלחל גם למשרות נוספות, מכיוון שלפעמים בוחרים שלא מורצים ממועמד מפלגתם לנשיאות נשארים בבית ולא מצביעים גם למשרות הנוספות, או להיפך - בוחרים שנלהבים לצאת להצביע בגלל הבחירות לנשיאות מצביעים גם למשרות הנוספות. תיאורטית, בוחרים יכולים להצביע למועמד ממפלגה אחת למשרה אחת ולמועמד מהמפלגה השניה למשרה אחרת - לכך קוראים ticket splitting - אבל זה הופך פחות ופחות מקובל עם עליית הקיטוב המפלגתי בארה"ב בעשורים האחרונים. התופעה הזו מכונה coat tails מכיוון שמטאפורית, המתמודדים למשרות הנמוכות נאחזים בשולי מעילו של המועמד.ת לנשיאות. כך למשל, ב2008, נצחונו המשמעותי של אובמה (7%) גם הביא איתו נצחון דמוקרטי של 5 מושבים בסנט ו30 ומשהו מושבים בבית הנבחרים. על התופעה הזו - של גל משמעותי - מעידים הכי טוב סקרים לאומיים. כך שאם בסקרים הפער יצטמצם, צריך באמת לעבור ולהסתכל על המדינות המתנדנדות, אבל כל עוד הפער משמעותי, הסקרים הלאומיים הם אינדיקציה טובה למדי.

יש לי עוד כמה מסקנות כלליות אבל הפוסט ארוך דיו גם כך. אני אסיים בפרסומת מדהימה של קמפיין ג'ונסון מ1964. מול ג'ונסון רץ הסנטור הרפובליקאי הסופר קיצוני ואף תמהוני משהו בארי גולווטר, שהפסיד הפסד מוחץ. את הפסרומת הזו הריץ נגדו קמפיין ג'ונסון. היא בת 4 דקות, כך שלא תשרוד היום, אבל אם הייתי בקמפיין קלינטון הייתי מיד חושב איך לשכפל אותה לימנו.


יום רביעי, 27 באפריל 2016

And it's over

מעבר לתוצאות היום, החדשות הכי משמעותיות התרחשו לפני כמה דקות, כאשר קמפיין סנדרס הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא מתחייב להמשיך לתחרות עד שכל אמריקאי יזכה להצביע בפריימריז וכדי להשפיע על מצע המפלגה בועידה. למעשה, המשמעות היא שקמפיין סנדרס מודה בכך שאין לו יותר סכוי לנצח את המועמדות, ולמרות שהוא ממשיך פורמלית להתחרות, הוא פורש למעשה מהמירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית.
ולתוצאות בהרחבה: קלינטון ניצחה במרילנד 63-33, בדלוור 60-40, בפנסליבניה 56-44 ובקונטיקט 50-47 והפסידה ברוד איילנד 43-55. מבחינת נציגים, נראה שהיא תרחיב את הפער בלמעלה מ60 נציגים; ביחד עם 30+ הנציגים שבהם זכתה בניו-יורק, הנצחונות האלה מוחקים כמעט לחלוטין את כל רצף הנצחונות של סנדרס מאז 15/3. כעת יש רצף של מדינות קטנות שיכולות להתחלק שוה בשוה - מדינות כמו מונטנה ואורגון יכולות להיות טובות מאוד לסנדרס, ומדינות כמו קנטקי ואידיאנה שאמורות להיות פחות או יותר בתיקו; אבל כל הרצף הזה מקצה פחות מ300 נציגים, ואז ב7.6 קליפורניה וניו-ג'רזי, והסיום עם וושינגטון די.סי. שבוע לאחר מכן. מבחינה מתמטית, סנדרס צריך לנצח בממוצע 2ל-1 כדי להשלים את הפער אבל זה כבר לא ממש רלוונטי כי למעשה הוא פרש מהמירוץ.
אגב, התוצאה הכי מעיניינת בעיני היא דווקא קונטיקט, כי היא מדינה די דומה למסצ'וסטס שהצביעה בסופר טיוזדיי המקורי, 1/3, והתוצאה גם היא דומה. יש כמה פקטורים שבהם קונטיקט טובה יותר לקלינטון - זו מדינה עם פרייזמריז סגורים (רק דמוקרטים מצביעים) בעוד שבמסצ'וסטס אנשים יכלו להרשם כדמוקרטים באותו היום - אבל בגדול זה מעיד על כך שהלכה למעשה לא היה שנוי מאוד משמעותי במירוץ מאז סופר טיוזדיי, ושהתהפוכות בקמפיין היו בעיקר תוצאה של מאפיינים דמוגרפיים שונים של המדינות השונות שמצביעות.

זו לא המקרה בצד הרפובליקאי. שם, דונלד טראמפ ניצח בפערים אדירים - 64% ברוד איילנד, 61% בקונטיקט, 58% בקונטיקט, 57% בפנסליבניה ו54% במרילנד. אלה תוצאות טובות משמעותית מכל מה שהיה לו עד כה - עד היום, טראמפ זכה בלמעלה מ50% מהקולות רק בניו-יורק לפני שבוע - ותוצאות טובות בהרבה ממה שציפו לו לפי המאפיינים הדמוגרפיים. כקוריוז - ברוד איילנד הוא כנראה יזכה ביותר נציגים מהמספר המקסימלי שכולם העריכו שהוא יכול לזכות, בגלל כללי הקצאת הנציגים - הם מוקצים 3 נציגים לכל מחוז קונגרסיאלי, כאשר כל מועמד שזוכה במעל 10% זוכה בנציג. מכיוון שקרוז כנראה יזכה בפחות מ10% מהקולות באחד המחוזות נראה שטראמפ יזכה בשני נציגים, מה שאיש לא העריך שאפשרי (כולם הניחו שהנציגים יתחלקו אחד לכל מועמד).
כאמור, טראמפ הצליח הרבה מעל למצופה לפי התוצאות במירוץ עד כה, ולכן נראה שבניגוד לצד הדמוקרטי יש כאן שנוי של ממש בהעדפות המצביעים, ושישנה קבוצת מצביעים שעברו לתמוך בטראמפ. יתכן שאלו מצביעים שלא היו תומכים בו מלכתחילה אבל הטיעון של טראמפ שהשיטה עובדת נגדו - בעקבות הדיבורים על contested convention, והאפשרות שאם טראמפ לא יזכה ברוב של הנציגים הרבה נציגים יעברו לקרוז ויתנו לו את המועמדות - שכנע אותם, כלומר מצביעים שאולי מלכתחילה לא תומכים בטראמפ אבל בהנתן שהוא מוביל על פני המועמדים האחרים חושבים שראוי שיהיה המועמד. מכל מקום, מלבד ההשפעה התקשורתית, לתוצאות האלה יש השפעה של ממש על הקצאת הנציגים, ונראה כעת שהסכוי של טראמפ להשיג רוב מוחלט של נציגים לפני הועידה גדל משמעותית, בעוד שהסכוי לcontested convention ירד (לצערי).

מכיוון שלמעשה זה נראה כמו אקורד הסיום של עונת הפריימריז, אני שוב אוריד את תדירות הפרסומים. אבל נחזור לקראת הבחירות הכלליות!

יום רביעי, 20 באפריל 2016

A city so nice they named it twice

אם שמעתם חדשות הבוקר אז את השורה התחתונה של התוצאות בפררימריז בניו-יורק אתם בודאי יודעים: בצד הדמוקרטי, קלינטון ניצחה 58%-42%; בצד הרפובליקאי טראמפ זכה 60% אל מול 25% לקייסיק ו15% לקרוז.
  • מבחינת נציגים, קלינטון הגדילה את פער הנציגים שלה בקצת יותר מ30 נציגים. אחרי שסדרת הנצחונות של סנדרס בחודש האחרון הורידה את הפער מסביבות 300 ל213, כעת הפער עלה שוב ל244 (לפי החישוב של הניו יורק טיימס. יכולים להיות קצת וריאציות בין החושבים השונים בגלל כללי האלוקציה השונים של נציגים ממשיים במדינות).פער הנציגים שקלינטון זכתה בו - 31 מתוך 247 - הוא 12%, קטן מהפער בקולות של 16%, מכיוון שכמו במדינות אחרות, הנציגים חולקו בצורה פרופורציונית אבל חלק חולקו פרופורציונית לחלוקת הקולות בכל המדינה, וחלק חולקו פרופורציונית לתוצאות בכל מחוז קונגריסאלי (אם כי, בניגוד לרפובליקאים, כל מחוז קיבל מספר שונה של נציגים לפי שיעור הדמוקרטים שבו). בשל כך, בכמה וכמה מחוזות היה לקלינטון יתרון אבל לא כזה שמספיק כדי להשיג נציג נוסף. זו תופעה דומה, בהיפוך, למה שקרה לסנדרס בויסקונסין ובוויומינג.
  • מבחינה דמוגרפית, ניו-יורק למעשה די דומה לאלקטורט הדמוקרטי הממוצע, ובהתאם במצב של תיקו בין קלינטון לסנדרס התוצאה גם בניו-יורק היתה צריכה להיות קרובה לתיקו (למעשה, קצת לטובת סנדרס). כך ש31 הנציגים הללו מרחיקים אותו משמעותית מקלינטון (המטרות מחושבות ע"י סילבר כאן). לפי המודל של סילבר, כדי להשלים את הפער כעת זה מה שסנדרס יצטרך:
STATE OR TERRITORYNO. ELECTED DELEGATESSANDERS’S PATH-TO-2026 PROJECTIONPOPULAR VOTE MARGIN NEEDED TO REACH TARGET
California475280Sanders+18
Pennsylvania189103Sanders+9
New Jersey12669Sanders+10
Maryland9544Clinton+7
Indiana8349Sanders+18
Oregon6146Sanders+51
Puerto Rico6034Sanders+13
Connecticut5532Sanders+16
Kentucky5534Sanders+24
New Mexico3419Sanders+12
West Virginia2920Sanders+38
Rhode Island2416Sanders+33
Delaware2110Clinton+5
Montana2116Sanders+52
South Dakota2014Sanders+40
D.C.209Clinton+10
North Dakota1814Sanders+56
Guam74Sanders+14
Virgin Islands74Sanders+14
    כדי לקבל הערכה כמה זה ריאלי, בסקרים כרגע סנדרס מפגר בקילפורניה ב13%, בניו ג'רזי ב9%, במרילנד ב23%.


  • בצד הרפובליקאי טראמפ זכה בנצחון מרשים - זו המדינה הראשונה שבה זכה בלמעלה מ50% מהקולות. הוא גם יזכה כנראה בכ90 מ95 הנציגים. כזכור, 14 נציגים מחולקים ברמת המדינה למנצח אם זה זוכה בלמעלה מ50% - כפי שקרה לטראמפ - ובנוסף כל מחוז קונגרסיאלי מקבל 3 נציגים. אם המנצח זוכה בלמעלה מ50%, הוא מקבל את שלושתם, אחרת הוא מקבל שניים והמקום השני מקבל אחד. טראמפ ניצח בכל המחוזות הקונגרסיאליים חוץ ממחוז אחד, המכיל את האיסט סייד של מנהטן, וברוב המכריע של המחוזות ניצח בלמעלה מ50%, כך שנראה שקייסיק וקרוז יצליחו לגרד רק מספר בודד של נציגים.
  • ההישג של טראמפ מרשים אבל לא מטורף - הוא היה צפוי לנצח בניו-יורק, שהיא מדינת הבית שלו, כפי שהוא צפוי לנצח בשאר מדינות הצפון מזרח המצביעות בשבוע הבא והלאה. עדיין, זה לא מספיק כדי להגיע בודאות לועידה עם רוב מוחלט של נציגים - לשם כך הוא יצטרך נצחונות מרשימים גם באינדיאנה ובעיקר בקליפורניה.
  • אגב השיטה הביזארית של חלוקת הנציגים הרפובליקאים, כל מחוז כאמור קיבל מפר שווה של נציגים, אבל בניו-יורק יש הבדלים תהומיים בנטייה המפלגתית של מחזות שונים. המדינה כולה דמוקרטית, אבל המחוזות בפרברי ניו-יורק ובעיקר באפסטייט יחסית יותר רפובליקאים מהמחוזות בעיר עצמה, שהם דמוקרטיים בצורה קיצונית. וכך, את שלושת הנציגים של המחוז הקונגריסאלי הראשון, בלונג איילנד, בחרו כ50,000 מצביעים (רפובליקאים); את שלושת הנציגים של המחוז ה22, ממערב לאלבני, בחרו כ60,000 מצביעים (רפובליקאים). את שלושת הנציגים של המחוז ה15, בדרום ברונקס, בחרו 1,026 מצביעים (רפובליקאים) בלבד.
  • ותמונה יפה לסיום: במידה רבה אפסטייט ניו-יורק הוא ערש התנועה הפמיניסטית בארה"ב; הועידה המייסדת של התנועה התכנסה בסנקה פולז, וסוזן ב. אנת'וני, המנהיגה המובהקת של המאבק לזכויות הצבעה לנשים בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, גרה באיזור וקבורה ברוצ'סטר. בארה"ב אחרי שאתה מצביע אתה מקבל מדבקה קטנה ועליה כתוב "I voted", בדומה למדבקת דם המכבים אחרי טקסי יום הזכרון אצלנו; כך ראה הקבר של אנת'וני ברוצ'סטר אתמול בערב:


  • יום שני, 18 באפריל 2016

    פי.סי.

    אחד המאפיינים הבולטים של המועמדות של דונלד טראמפ הוא גישתו הבוטה והישירה, ואחת המעלות הגדולות שלו בעיני תומכיו הוא שהוא מייצג מתקפה על התקינות הפוליטית, הpolitical correctness; באופן קבוע בסקר אחר סקר התכונה האהובה ביותר של דונלד טראמפ על אוהדיו היא שהוא tells it like it is. בקרב התומכים הרכים של טראמפ במיינסטרים - פרשנים שלא מעיזים לתמוך בטראמפ ישירות אבל טוענים שיש משמעות למועמדתו וצריך להתייחס לגורמים העמוקים שמאחוריה - הנושא הראשון שהם לרוב מעלים הוא מתקפתו כנגד הפוליטיקלי קורקט; הדוגמה הבולטת לכך בארה"ב היא ג'ו סקרסבורו, חבר קוגנרס רפובליקאי לשעבר וכיום מנחה תוכנית הבוקר הפופולארית יחסית של MSNBC; בארץ עמדת המיאוס מהפוליטיקלי קורקט הפכה לטיעון קבוע מהצד הימני של המפה. תומר פרסיקו ניתח זאת כרוח התקופה, המעריכה אותנטיות, גם כשזו גסת רוח וירודה.
    כל ההקדמה הזו היא הסבר לטריגר שהביא אותי לרצות לכתוב על, ובזכות, הפי.סי. אלא שדרור פויר הספיק וכתב את רוב מה שרציתי לכתוב לפני וטוב ממני, ראו כאן. אם לאמל"ק את דבריו, הטענה היעקרית שלו היא שמי שמתנגד לפי.סי. הוא בדיוק מי שמעולם לא נפגע מהשפה; זה הגבר הלבן - או בארץ, הגבר היהודי - שהוא בדיוק זה שבדרך כלל פוגע; ועל כן הוא לא מודע לפגיעה שיש בשפה שבה הוא משתמש - בקצרה, בדיוק הפוגען שכנגדו הפי.סי. בא להגן. 
    אלא שאני רוצה לטעון שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. פויר טוען שהוא בא לדבר "בזכות הפי.סי. בזכות הנימוס. בזכות התפיסה שחיים ומוות ביד הלשון"; במשתמע, שהתוקפים את הפי.סי. עושים זאת מתוך זלזול בחשיבות של השפה. וזה בכלל לא העניין. לשם כך נחזור לטראמפ: לפני כמה חודשים באחד הדיבייטים הרפובליקאים, טד קרוז תקף את דונלד טראמפ על כך שהוא לא שמרן אמיתי, ועל כך שהוא מחזיק ב"ערכי ניו-יורק" - כרמיזה לערכים ליברליים הרווחים בערי הצפון-מזרח ובניו-יורק בפרט, ממנה בא טראמפ. טראמפ הגיב בדיבייט כי גם הכבאים והשוטרים ב11.9 נשאו בערכי ניו-יורק, והטיעון של קרוז מזלזל בהקרבה העצומה שלהם. הוא חזר על הטיעון הזה שוב ושוב בוריאציות שונות בעצרות הבחירות שלו בימים האחרונים לקראת הפריימריז בניו-יורק. אבל שימו לב ללב הטיעון: טראמפ לא התווכח עם הטיעון של קרוז עצמו - ויכוח על טיב הערכים הליברליים או השמרניים; הוא טען שעצם הטיעון של "ערכי ניו-יורק" פוגעני כלפי שוטרי וכבאי ה11.9, שהם הסימבול הפטריוטי האולטימטיבי בארה"ב של ימנו. טראמפ מכיר בכך ש"חיים ומוות ביד הלשון", ומכיר בכך שישנן התבטאויות שראוי שתהיינה טאבו בשל פוגעניותן, כאשר הן פוגעות בערך הראוי בעיניו, כגון הפטריוטיות. בדומה, האמירה שאמריקה איננה אומה ייחודית ואיננה האומה הטובה בעולם היא טאבו של ממש בכל ארה"ב ובקרב הימין האמריקאי בפרט. כי היא לא פטריוטית.
    גם בישראל יש הרבה מאוד אמירות שאינן תקינות פוליטית, אבל לא במובן הפי.סי. המקובל, שאותו הימין תוקף: למשל, אמירה שצה"ל איננו בהכרח הצבא המוסרי ביותר בעולם, או שפלסטיני שפוגע בחיילי צה"ל איננו טרוריסט אלא לוחם גרילה. אלה אמירות אסורות כי הן לא פטריוטיות (ותשאלו את זוהיר בהלול). יש בישראל אפילו אמירות שהן טאבו בשל הרמיזה לאפליה, כאשר מדובר בתוך העם היהודי: אמירות פוגעניות כלפי יוהדים מזרחיים, או כלפי יהודים דתיים, אינן תקינות פוליטית ולימין הישראלי אין שום בעיה עם זה, להיפך (ותשאלו את יאיר גרבוז ואת ענת וקסמן).
    הטיעון העיקרי שעומד מאחורי הפי.סי הוא שמהותנות ככלל - כלומר, התפיסה שקבוצת אנשים מסויימת טובה במהותה מהשאר, ובשל כך מגיע לה יותר זכויות - גברים לעומת נשים, סטרייטים לעומת הומוסקסואלים, נוצרים לעומת מוסלמים - ופרט גזענות - כלומר אותה תפיסה ספציפית ביחס לגזע - לבנים כטובים יותר משחורים ומהיספאנים - היא פסולה מוסרית; ולכן אמירות פוגעניות על רקע מהותני הן טאבו. לא בכדי צמח הפי.סי. בארה"ב, החברה שאולי יותר מכל חברה מערבית (אולי חוץ מדרא"פ) עוצבה לאורך ההסטוריה שלה על רקע ציר גזע, והפי. סי. בא לעצב מחדש את הערכים בנושא הזה. המתקפה כנגד הפי.סי. היא לא כנגד עצם הרעיון שלשפה יש כח, ושבשל הכח הזה ישנן אמירות שגם אם אתה חושב אותן לא ראוי שתאמר אותן. היא גם לא הערכה מיוחדת אותנטיות כשלעצמה. הם באה בעצם בשם ערכים: הויכוח המסתתר כאן הוא מה הם הערכים שמותר להגן עליהם ומה הם הערכים שצריכים להשאר טאבו. ומתנגדי הפי.סי. סבורים מהותנות וגזענות הן לא כ"כ חמורות, ולכן הטאבו שמוטל עליהן מוגזם; לכן, אמירות לא פטריוטיות - ובארץ, אמירות המרמזות על מהותנות בתוך העם היהודי - הן כן טאבו, ואילו אמירות גזעניות או מיזוגניות - לא. כי בעצם האמירה היא על ערכים - שאנטי-פטריוטיות היא רעה, אבל גזענות? לא כל כך. לא נעים לטעון בזכות גזענות, אבל זה בעצם מה שעומד מאחורי הטיעון.

    יום ראשון, 10 באפריל 2016

    עונת מלפפונים

    אז מה חדש?
    1. בוויסקונסין הצליח לסנדרס יותר מהמצופה, והוא זכה בפער של 13%. בנציגים הוא זכה ב48 אל מול 38 הנציגים לקלינטון, זה קצת פחות מהפער בקולות מכיוון ששיטת החלוקה קצת דפקה אותו: הנציגים חולקו למחוזות קונגרסיאליים ובתוך כל מחוז קונגרסיאלי, הנציגים חולקו לפי חלוקת הקולות במחוז. אלא שבמספר מחוזות, סנדרס זכה בפער לא מספיק כדי להגיע לפער של נציג באותו מחוז, והנציגים חולקו שוה בשוה במחוז. לכן בנציגים סנדרס השיג רק פער של 11%. מכל מקום, במונחים של קולות סנדרס השיג בוויסקונסין מה שהיה צריך להשיג כדי להדביק את קלינטון, בנציגים השיג פחות - למעשה, השיג את מה שהיה צריך להשיג אם לא היה לו פער להשלים.
    בוויומינג, למרות שסנדרס ניצח הוא למעשה ניצח בהרבה פחות מהמצופה. וויומינג אמורה להיות מדינה מעולה לסנדרס - קטנה, לבנה, כפרית, שהדמוקרטים בה ליברלים, ועם קאוקוסים (למעשה, זו מהמדינות האחרונות עם קאוקוסים: נותרו איי הבתולה, גואם, פוארטו-ריקו וצפון דקוטה). ביוטה ואיידהו השכנות והדומות, סנדרס זכה בלמעלה מ70%. בוויומינג סנדרס זכה רק בפער של 12%, ו14 הנציגים מחולקים שוה בשוה  - שוב, הסיבה היא שהנציגים מחולקים קודם כל למחוזות (מחוזות מנהליים, county, ולא מחוזות קונגרסיאלים - כי כל וויומינג היא מחוז קונגרסיאלי אחד) ובתוך כל מחוז מחולקים לפי שיעור הקולות. בוויומינג סנדרס לא השיג אפילו את מה שהיה צריך כדי לעמוד ביעד של מירוץ מאוזן - 9 נציגים. יתכן שחלק מהסיבה היא שבוויומינג הקאוקוסים סגורים, דהיינו רק למצביעים דמוקרטים רשומים - מאפיין שגם הוא רווח במדינות המצביעות מכאן ואילך - ובקרב מצביעים אלה קלינטון בדרך כלל מצליחה יותר. וייתכן שמדובר באנטי-מומנטום - אגיע לכך בהמשך. (כל ההערכות על מה מועמד צריך להשיג הם מ538 של נייט סילבר).
    2. בצד הרפובליקאי, בוויסקונסין טראמפ השיג 35% מהקולות, שזה בערך מה שניתן לצפות לפי מאפיינים דמוגרפיים. בנציגים הוא השיג רק 6, כי הם מחולקים בwinner takes all ברמת המדינה וברמת המחוזות קונגרסיאלים והוא זכה רק בשני מחוזות. ההפתעה היותר גדולה היא שקרוז זכה ב48% מהקולות, יותר משניבאו לו הסקרים, בעוד שקייסיק זכה ב14%, פחות משניבאו הסקרים, מה שמעיד אולי על הצבעה אסטרטגית של מתנגדי טראמפ. מכל מקום קשה להעריך עד כמה ווסיקונסין מייצגת שנוי במירוץ, כי מעבר למאפיינים הדמוגרפים, כוחות הנגד לטראמפ היו בה חזקים במיוחד, כולל תוכניות הרדיו הימניות, והמושל ווקר שהוא מאוד פופולרי בווסיקונסין. במדינות הצפון מזרח שמצביעות כעת המצב הרבה יותר טוב לטראמפ.
    אלא שכרגיל החדשות הבאמת מעניינות התרחשו מתחת לרדאר השבת, בקולורדו, שבה הצביעה הועידה הרפובליקאית על נציג המדינה. כן, כמו בימים הטובים של הבוסים המפלגתיים, בצד הרפולביקאי בקולורדו לא ערכו לא פריימריז ולא קאוקוס, אלא הועידה המפלגתית בחרה את הנציגים, וכמו בתהליך בחירת שאר הנציגים במדינות שבו נערך לאחרונה, טד קרוז ניצח בגדול וזכה למעשה בכל 34 הנציגים של המדינה. זה הופך את הדרך של טראמפ לרוב מוחלט להרבה יותר קשה.
    3. עכשיו כולם מתרכזים בשבוע וחצי הקרובים בניו-יורק, שמצביעה ביום שלישי הבא. זה די נדיר שניו-יורק מעניינת - בבחירות הכלליות היא תמיד דמוקרטית, ובפריימריז בדרך כלל מצביעה מאוחר (ב2008 היא הצביעה בסופר טיוזדיי, אבל המון מדינות הצביעו אז ולכן ניו-יורק לא קיבלה תשומת לב מיוחדת), והפעם ניו-יורק מקבלת שבוע וחצי של תשומת לב מיוחדת, שכן היא היחידה שמצביעה ב19.4. זה מביא לכל מיני סצנות משעשעות כמו הילרי קלינטון מנסה להעביר את כרטיס הרכבת התחתית 5 פעמים עד שהיא מצליחה:
    (מתנגדי קלינטון מיהרו לחגוג על הסרטון כדוגמה לכך שהיא מנותקת מהעם הנוסע ברכבת התחתית, אלא שניו-יורקרים רבים דווקא הזדהו עם הקושי מול המכונות שלא פעם מסרבות לקבל את הכרטיס) או, וזה החביב עלי, טד קרוז הולך למאפיית מצות בברוקלין:
    במעט יותר רצינות, זו אחת הסיטואציות הבודדות בהן הקול היהודי משמעותי במובן של קולות ממש. לרוב הקול היהודי בעיקר משמעותי במובן של גיוס כספים, שכן כאחוז מהמצביעים היהודים הם מיעוט זניח. אלא שכ9% מאוכלוסיית מדינת ניו-יורק הם יהודים, וזה לא קול זניח בכלל.
    4. גם לברני סנדרס היה את רגע ה10 מלים (על רגע 10 המלים ראו הסבר בפוסט הקודם) שלו, כאשר בראיון לניו יורק דיילי ניוז ענה על הרבה מאוד שאלות בחוסר ידע - הדוגמה הבוטה ביותר היתה כשהעריך שישראל הרגה 10,000 אזרחים בעזה, פי חמש ויותר מההערכות הכי מחמירות של חמאס, אבל היו גם דוגמאות רבות נוספות, כולל הנושא האהוב עליו, פירוק הבנקים, כאשר לא ידע להסביר כיצד הוא בדיוק מתכנן לעשות זאת, מה הסמכויות שיהיו לו כנשיא בנושא, ועוד.
    5. ולבסוף, לעניין המומנטום. יש מוסכמה, עד כדי קלישאה, בקרב הפרשנים הפוליטיים בדבר חשיבותו של מומנטום - שכאשר מועמד מנצח במדינה אחת, זה עוזר לו במדינות הבאות. באופן אירוני, המונח המפורסם לתופעה - the Big Mo - הוטבע ע"י ג'ורג' בוש האב, אחרי שזכה בקאוקוסים באיווה ב1980- והעריך שכעת יצליח הרבה יותר במדינות הבאות; האירוניה היא כמובן שבוש הפסיד בפריימריז הללו לבסוף לרייגן. אבל התופעה כן מתרחשת לעתים, הדוגמה הטובה ביותר הזכורה לי היא ג'ון קרי ב2004, שהיה די אלמוני עד איווה ולאחר שניצח באיווה, ניצח בפער משמעותי בניו-המפשייר ולאחר מכן סחף למעשה את כל המדינות וסיים את הסיפור כבר בסופר טיוזדיי. אלא שהמונח הזה עובר שימוש יתר, בעיקר בפריימריז כמו של השנה. כאשר המועמדים די אלמונים, בתחילת תהליך הפריימריז, יש משמעות רבה למומנטום: מועמד X מנצח, והמצביעים, שרבים מהם לא ממש נוטים לכיוון זה או אחר, קופצים על עגלת המנצח. אבל בפריימריז כמו של השנה - שלכל מועמד יש קואליציה די מגובשת ויציבה מאחוריו - מומנטום לא ממש משפיע, אולי אפילו משפיע השפעה שלילית, בעיקר בצד הדמוקרטי. בצד הדמוקרטי, בכל פעם שנראה שקלינטון סגרה את הסיפור סופית, חלק ממצביעיה מחליטים להשאר בבית או להצביע בצד הרפובליקאי (איפה שאפשר), וסנדרס זוכה מעל למצופה - כך במישיגן, ובסדרת המדינות מאז 15.3 ועד היום. כאשר נראה שקלינטון בסכנה, מצביעיה חוזרים הביתה - כך במדינות של ה15.3, וכך בוויומינג (ואני מעריך שגם יהיה בניו-יורק). תופעה דומה היתה גם ב2008, כאשר אובמה זכה בסדרת נצחונות בפברואר, ואז התחילו דיבורים על כך שקלינטון צריכה לפרוש, ואז קלינטון זכתה באוהיו ו(חלקית) בטקסס; ואז שוב אובמה זכה בסדרת נצחונות, וקלינטון זכתה בפנסליבניה. כמובן שהתפקידים הפעם הפוכים - אז אובמה היה זה עם הפער, שקלינטון לא הצליחה להדביק והפעם המצב הפוך - אבל במובן של אנטי-מומנטום, זו תופעה דומה.