בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 25 במרץ 2016

פנינו אל הבחירות הכלליות

אנחנו נכנסים לתקופה יחסית חלשה יותר בפריימריז, ואפשר להתחיל להרהר באיך תראה מערכת הבחירות קלינטון מול טראמפ.

קודם כל, תשאלו למה אני כל כך בטוח שכך יגמרו הפריימריז? הרי ברני סנדרס זכה בנצחונות גדולים ביוטה ואיידהו, ואפילו צמצם את הפער (ב9 נציגים. מתוך 300). התשובה היא פשוטה. נייט סליבר בנה טבלה של מספר הנציגים שכל מועמד צריך לצבור מכל מדינה כדי להגיע לרוב של נציגים, לפי מה שאנחנו יודעים עד כה על המאפיינים הדמוגרפיים של התמיכה בכל אחד מהמועמדים. הילרי קלינטון נמצאת גם היום ב10% מעל מספר המטרה שלה. אמנם, הפער שלה מעט יורד - היא התחילה ב15% אחרי סופר טיוזדיי - אבל הוא ממש לא יורד מהר מספיק כדי שלסנדרס יהיה איזשהו סכוי. כך שגם אם תשמעו על נצחונות גדולים של סנדרס במדינות הקרובות - אלסקה, הוואי ווושינגטון ביום ראשון, וויסקונסין ב5/4 ווויומינג ב9/4 - תזכרו שאלה מדינות טובות מאוד לסנדרס, והיא בסך הכל צריכה להשיג 100 נציגים מכל המדינות הללו יחדיו, אל מול 140 נציגים שסנדרס צרכיך להשיג. (כלומר, נקודת הבסיס היא שהיא מפסידה את המדינות הללו ב16%). לאחריהן מגיעות קבוצת המדינות בצפון-מזרח - ניו-יורק (19/4), רוד איילנד, קונטיקט, מרילנד, פנסילבניה ודלוור (26/4) שמבחינה דמוגרפית טובות לקלינטון (וניו יורק היא גם מדינת הבית שלה כעת) ואחריהן, אלא אם תהיה הפתעה מאוד גדולה, קלינטון צפויה להחזיק בלמעלה מ1500 נציגים. מכיוון שלמעלה מ450 נציגי-על הודיעו על תמיכה בקלינטון, בשלב הזה יתחיל כבר דיבור מאוד חזק על כך שבעצם קלינטון מגיעה למספר הנציגים הדרוש (צריך 2383 נציגים, כולל נציגי על, כדי לנצח), אם כי לפי רוב ההערכות קלינטון לא תגיע סופית למספר הנציגים הרגילים הנדרש עד קליפורניה ב7/6.  בניו יורק טיימס ערכו חישוב דומה ולפיו התוצאות עד ה15/3 מעידות על ייתרון לקילנטון של 14% ברמה הלאומית, וכדי להשלים אותו סנדרס יזדקק ליתרון של 20% ומעלה בהתמודדויות הקרובות. אגב, גם הקמפיין של סנדרס במובלע מכיר במצב, מכיוון שבתדריכים האחרונים שלו הוא מדבר על כך שדרכו של סנדרס למועמדות עוברת דרך נציגי-העל (הנציגים שלא נבחרים ישירות בפריימריז אלא הם ממנגנון המפלגה, וכמעט כולם תומכים בקלינטון).
בצד הרפובליקאי המצב יותר מסובך. ברור שטראמפ מוביל על פני האחרים, אבל מאוד קשה להעריך האם הוא יצליח להשיג את 1237 הנציגים הנדרשים כדי להשיג רוב מוחלט (שזה מה שנדרש כדי להשיג את המועמדות). מכיוון ששיטת הקצאת הנציגים מאוד שונה בין מדינה ומדינה עם הרבה מצבי המנצח-לוקח-הכל או המנצח-לוקח-הרוב ברמת המחוזות הקונגרסיאליים, מאוד קשה להעריך במדוייק מה יהיה מספר הנציגים שטראמפ ישיג על בסיס הישגיו עד כה (בניגוד לצד הדמוקרטי, שם שיטת ההקצאה היא יחסית ולכן קל לתרגם הערכה לתוצאה במדינה מסויימת לנציגים). אבל גם אם לא ישיג את הרוב הנדרש, מאוד סביר שיהיה קרוב אליו, ואז בחודש שבין הבחירות האחרונות ביוני לועידה ביולי, סביר שיצליח לעשות מספיק עסקאות ולקנות מספיק נציגים כדי להשיג בסוף את המועמדות (בהערת אגב, מכיוון שבעשרות השנים האחרונות לא היתה אף ועידה שלא היתה ברורה התוצאה מראש, יש מעט מאוד כללי אתיקה לגבי התנהגות הנציגים, והשילוב של העובדה הזו עם חוסר המעצורים של טראמפ יכול להביא לאחד ממפגני השחיתות הדוחים ביותר בהיסטוריה האחרונה).

אבל עכשיו אפשר להתחיל להסתכל על מה יקרה בבחירות הכלליות. לפני שמדברים על סקרים, צריך לתת את האזהרה הקבועה, שסקרים בשלב כל כך מוקדם לא ממש אומרים הרבה לגבי מה יקרה בנובמבר. ואחרי שאמרנו את זה, ממוצע הסקרים של realclearpolitics מציג פער של בין 6% ל18% לטובת קלינטון, כשהממוצע הוא 50% קלינטון, 38% טראמפ. אני לא מת על ממוצע סקרים, כי הוא מתיחס לכל הסקרים בצורה זהה בעוד שיש סקרים טובים יותר ופחות, אבל אין ברירה בינתיים כי מי שבונים את המודלים היותר מתוחכמים (למשל של סילבר) עוד לא התחילו לעבוד על הבחירות הכלליות. כדי לתת הערכה, ככה זה נראה ברמת האלקטורים:


זו התוצאה של אובמה ב2008, בתוספת ג'ורג'יה ואריזונה. מצד אחד תוצאה די חותכת, של 374 מול 164 אלקטורים, מצד שני, זה מעיד במשהו עד כמה הקוטביות הפוליטית בארה"ב התרכזה גם באופן גיאוגרפי: ב1988 בוש ניצח את דוקאקיס ברוב של 8% ועדיין סחף 40 מדינות מול 10 מדינות לדוקאקיס, כי האלקטורט היה הרבה יותר מעורבב. היום נצחון של 12% לטובת הדמוקרטים עדיין משאיר 21 מדינות אדומות.
מכל מקום, כאמור, עוד מוקדם לשפוט על בסיס סקרים דהיום. אבל צריך להבחין בין שתי סיבות לאזהרה הזו. האחת היא שאנחנו חצי שנה לפני הבחירות ויכול לקרות אירוע דרמטי - פיגוע טרור סטייל 11/9, קריסה כלכלית - שישנה את פני הבחירות (בכוונה לא התיחסתי לפרשת האי-מיילים של קלינטון, מכיוון שלא סביר שהיא תסתיים בכתב אישום. אחרי הכל, התובעת הכללית היא מנוי של אובמה, ומאוד לא סביר שהיא תטרפד את המועמדות של המועמדת הדמוקרטית המובילה על מקרה משפטי שהוא לכל היותר גבולי מאוד מאוד מאוד).
אבל יש גורם שני שבגללו מזהירים מאקסטרפולציה מסקרים חצי שנה לפני הבחירות לבחירות עצמן, והיא שבדרך כלל בשלב הזה לפחות אחד המומעדים לא ממש מוכר לחלקים ניכרים של האלקטורט, שלא מתעניינים בפוליטיקה דרך קבע ומתחילים להתעניין (מה שקוראים באמריקאית tune in) רק לקראת הסתיו. אבל הפעם המקרה שונה - שני המועמדים מוכרים מאוד לכל אמריקאי כמעט - קלינטון בשל נוכחותה בפוליטיקה כבר 30 שנה, וטראמפ בשל מעמד הסלבריטי שלו - והעמדות לגביהם בקרב הציבור די מוצקות. ובהקשר הזה יש כמה נתונים שאמורים להיות מאוד מטרידים עבור טראמפ, למשל העובדה שאחוז המחזיקים בדעה חיובית עליו הוא 31%, מול 63% בדעה שלילית (נכון, גם קלינטון לא פופולרית, אבל המספרים שלה - 41% מול 54% - הרבה פחות גרועים) או העובדה שרק 49% מה*רפובליקאים* יהיו מרוצים אם הוא המועמד - האחוז הנמוך ביותר עבור כל מועמד בפריימריז של ה20 שנה האחרונות. בנוסף, ברוב הפעמים סקרים בשלב הזה לא חזו במדוייק את התוצאה אבל היו קרובים. למשל: ב2012, בשלב הזה ממוצע הסקרים היה אובמה 1%, בסוף אובמה ניצח ב4%. ב2008, הסקרים בשלב הזה היו אובמה 3%, בסוף אובמה ניצח ב7%. ב2004, הסקרים בשלב זה הראו על תיקו, בסוף בוש ניצח ב1.5%. הדוגמה שתומכי טראמפ נוטים להביא היא של 1980, שבה בשלב זה בקרי גאלופ רייגן הפסיד ב15% לקרטר, ובסוף ניצח, אלא שראשית, באותה מערכת בחירות גאלופ היה גרוע (סקרי טיים מאותה תקופה הראו על תיקו) ושנית, זה היה בשיאו של גל התמיכה הלאומי בתחילת משבר בני הערובה באיראן - שדעך והתחלף באכזבה וכעס על קרטר עם המשכות המשבר.
כך שעל פניו יש מקום להיות אופטימיים. אבל לעולם אין לדעת. טראמפ עד כה הפתיע את כולם, והכל אפשרי.

יום חמישי, 17 במרץ 2016

אידו של מרס

קצת מאוחר, בשל פורס מז'ורים למיניהם, אבל הסיכום הקצר (?) של הבחירות ביום שלישי:
(מאתר הניו יורק טיימס)
בצד הדמוקרטי - לקלינטון היה לילה טוב מאוד מאוד. ברמת הציפיות, אחרי ההפתעה של מישיגן, התקשורת, כמו גם קמפיין קלינטון בעצמו, העריכו שהיא תתקשה וסביר להניח שתפסיד במיזורי, אלינוי ואוהיו, שלוש מדינות דומות למישיגן - מהמערב התיכון, עם תעשיה דועכת ועם פריימריז פתוחים (כאלה שגם מי שלא רשום כדמוקרטי יכול להצביע בפריימריז הדמוקרטים; סנדרס פופולארי יותר בקרב מי שלא רשום כדמוקרט וקלינטון בקרב דמוקרטים רשומים); למעשה היא ניצחה את שלושתן, ובאוהיו בהפרש גדול, מה שמחזק את התיאוריה שמישיגן היתה מין מקרה חריג, אולי בגלל שמצביעי קלינטון היו שאננים במישיגן ובחרו להצביע בצד הרפובליקאי. הנצחונות בפלורידה ובצפון קרוליינה משלימים תמונת נצחון בכל מדינות הדרום לקלינטון, וכמובן ההפרשים הגדולים - בעיקר בפלורידה - הביאו לבסוף לכך שקלינטון הגדילה את פער הנציגים בכמאה, כרגע הוא עומד על למעלה משלוש מאות נציגים. מכיוון שנותרו עוד 3275 נציגים במדינות שעוד לא בחרו, סנדרס צריך לנצח בממוצע בפער של עשרה אחוזים בכל המדינות שנותרו כדי להשלים. נכון שהמדינות הבאות טובות יותר לסנדרס, אבל רובן קטנות; סנדרס צריך לנצח בפער דו-ספרתי בקליפורניה, ניו יורק, ניו-ג'רזי ופנסליבניה כדי להשלים וזה מאוד מאוד לא סביר.
בצד הרפובליקאי - גם לדונלד טראמפ היה לילה טוב למדי, אם כי לא ברור עדיין עד כמה. בפלורידה הוא הביס את רוביו וזכה לכל 99 הנציגים, באוהיו קייסיק ניצח וזכה ל66 הנציגים. ההערכה הרווחת היא שבמקרה זה הסכויים של טראמפ להשיג רוב של הנציגים די קטנים, אלא שטראמפ זכה להצלחה גבוהה מהמצופה במיזורי ובאילינוי, לא כ"כ באחוזים כמו בפיזור הקולות. במדינות הללו חלק מהנציגים ניתנים למי שזכה ברוב הקולות בכלל המדינה, והשאר מחולקים לפי מחוזות קונגרסיאלים. במיזורי מוענקים 5 נציגים למי שזוכה בכל מחוז קונגרסיאלי, ובאילינוי הבוחרים צריכים לבחור הן מועמד לנשיאות ישירות, בשביל להכריע מי זוכה בנציגים ברמת כלל המדינה, והן את הנציגים ברמת המחוז הקונגרסיאלי, אבל את הנציגים עצמם: על פתק ההצבעה כתובים שמות הנציגים ובמי הם תומכים, למשל: ג'ון סמית' (דונלד טראמפ).
למה אני מספר את כל זה? כי מחד, השיטה הזו, והעובדה שטראמפ זכה ברוב יחסי של הקולות בפיזור גיאוגרפי די אחיד, מביאה לכך שהוא זכה ברוב מכריע של הנציגים. אבל השיטה קצת מקשה לדעת בדיוק כמה עד שכל התוצאות מעובדות. קשה לדעת איך הקולות מתחלקים בין מחוזות קונגרסיאלים (הקולות מדווחים לפי מחוז מנהלי, county, אבל הגבולות של המחוזות הקונגרסיאליים (congressional district) לא חופפים ואף מורכבים ומפותלים, כדי ליצור מחוזות עם העדפה דמוגרפית למפלגה זו או אחרת), ובאילינוי צריך בכלל לראות שהבוחרים אכן בחרו את הנציגים של המועמד לנשיאות שהם תומכים בו. בפרט, כנראה שטראמפ הפסיד שני נציגים כי בשני מחוזות קונגרסיאליים אחד משלושת הנציגים היה בעל שם שנשמע שם לא אמריקאי טיפוסי, ותומכי טראמפ פשוט לא בחרו בו. הגזענות לפעמים חוזרת להתנקם בך.
עדיין, נראה שטראמפ די ביצר את מעמדו וכרגע השאלה היא האם יצליח או לא להגיע לרוב מוחלט של הנציגים בועידה. אל תאמינו כרגע למי שנותן תחזית בנושא; ברמות התמיכה הנוכחיות, הקצאת הנציגים מאוד מאוד תלויה בפיזור גיאוגרפי (למשל, במדינת ניו-יורק יש הקצאה דומה לזו של מיזורי. בחלק מהמחוזות בעיר ניו יורק יש מטבע הדברים מעט מאוד מצביעים רפובליקאים, וכך יש מצב שפחות מאלף מצביעים קובעים שלושה נציגים בעוד שבאזורים אחרים עשרות אלפי מצביעים קובעים את אותו המספר), ואלה תחזיות שמאוד מאוד קשה לעשות.
וכמובן, מרקו רוביו פרש. מחד, הנפילה שלו די מדהימה, מי שהיה התקווה הגדולה של הממסד הרפובליקאי עד לפני שבועיים הגיע להפסד די משפיל במדינה שלו. מכיוון שהוא לא רץ מחדש לסנט, נראה שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה או לפחות ספגה מכה קשה (הוא עוד צעיר, הוא יכול לחזור, אבל זה יהיה די קשה). עם כל האמפתיה לרוביו, יש בכך מידה מסויימת של קרמה. אחרי הכל, הוא עצמו החל את הקריירה שלו כמועמד "מסיבת התה", כנגד צ'ארלי קריסט, והקריירה שלו בסנט אופיינה - בדומה לכמעט כל הסנטורים הרפובליקאים של העשור האחרון - באובסטרקשוניזם ובליבוי זעם כנגד אובמה; גם בנאום המכונן שנשא לפני כמה ימים כנגד תופעת דונלד טראמפ הוא האשים בעיקר את אובמה בצמיחתו. בריאן בטלר כתב על זה מאמר יפה.
ולבסוף, יום שלישי אפשר גם הצצה קטנה אל המיזוגניה שמתחבאת עמוק מאחורי הראש של לא מעט פרשנים, כאשר בתגובה לנאום הנצחון של קלינטון הם בעיקר היו עסוקים בלשאול למה היא לא מחייכת ולמה היא עצבנית. אחרי הכל, אישה, מה זאת האסרטיביות הזאת.

יום חמישי, 10 במרץ 2016

מדינת העצים בגובה הנכון

פוסט קצר על מישיגן ומיסיסיפי:



בצד הרפובלקאי - טראמפ הצליח קצת מעל למצופה, אחרי שבשבת הצליח קצת פחות מהמצופה. מבחינת הסקרים נראה שלרוביו אין ממש סכוי לנצח בפלורידה, ולעומת זאת לקייסיק יש סכוי לא רע לנצח באוהיו. אם זה המצב, הסכוי של טראמפ להגיע לרוב הנציגים טובים, אבל לא מדהימים. אם טראמפ מנצח את אוהיו ופלורידה, יש לו סכוי מאוד גבוה להשיג רוב; אם הוא מפסיד את שניהם, יש לו סכוי מאוד נמוך להשיג רוב. אם תהיה תוצאה מעורבת, נשארים עם סכויים מעורבים.
בצד הדמוקרטי כמובן היה השוק הגדול, כאשר הסקרים חזו ניצחון דו-ספרתי להילרי קלינטון ובסוף סנדרס ניצח ב1.5%. זו ללא ספק שגיאת הסקרים הגדולה ביותר בהיסטוריה. אפשרות אחת היא שזה היה מקרה חד פעמי - שילוב של כך שהבוחרים של קלינטון היו בטוחים בניצחונה ולכן נשארו בבית (בפריימריז הרפובליקאים הצביעו 100,000 איש יותר מבפריימריז הדמוקרטים - כ8% - ומישיגן היא מדינה עם יותר דמוקרטים מרפובליקאים) או הצביעו בצד הרפובליקאי (מישיגן היא מדינה שבה אתה יכול להצביע באיזה פריימריז שאתה רוצה. במדגמים נמצא ש8% מהמצביעים בפריימריז הרפובליקאים מגדירים עצמן דמוקרטים). אפשרות שניה היא שבאמת פספסו לחלוטין את עמדת המצביעים - בין אם היה שנוי משמעותי בימים האחרונים, מודל הlikely voter היה שגוי או טעויות אחרות - כדאי לזכור שלא היו פריימריז תחרותיים במישיגן כבר 20 שנה: ב2008 מישיגן הקדימה את תאריך הפריימריז בניגוד לכללים ולכן אובמה ואדוארדס פרשו מהמירוץ שם וב2000 ו2004 היו קאוקוסים. בהחלט ייתכן גם שהבחירות חושפות כמה תופעות חדשות בקרב האלקטורט -ראשית, שיתכן שסנדרס הצליח להשיג תמיכה מסויימת בקרב שחורים בצפון, שלא הצליח בדרום (הילרי עדיין נצחה בקרב השחורים במישיגן, אבל בפער נמוך יותר של 66-33), ושנית -  החוליה החלשה של הילרי בסיבוב הזה - לבנים בעלי צווארון כחול, בניגוד מושלם ל2008 (כפי שהערכתי אחרי ניו-המפשייר).
אף אחד לא יודע, ולא הייתי מעריך יותר מדי כל פרשנות נחרצת לגבי מה קרה במישיגן. כולם יהיו חכמים יותר ביום רביעי הבא, אחרי שביום שלישי יצביעו בפלורידה, צפון קרוליינה, אילינוי, אוהיו ומיזורי. שלוש המדינות האחרונות דומות למישיגן - מהמערב התיכון, עם אוכלוסיה גדולה יחסית של לבנים מהצווארון הכחול ועם פריימריז פתוחים (כלומר, שכל אחד יכול להצביע בפריימריז של איזו מפלגה שהוא רוצה). 
אבל עם כל ההפתעה של מישיגן כדאי לזכור שגם הניצחון המפתיע הזה לא קידם את סנדרס יותר מדי במה שחשוב באמת, מספר הנציגים. לקלינטון יש עדיין יתרון של למעלה מ200 נציגים - למעשה, הנצחון המוחץ שלה במיסיסיפי שלשום הביא לכך שבחשבון הסופי היא הרויחה יותר נציגים מסנדרס באותו היום. נכון שרוב המדינות הדרומיות, שבהן להילרי יש את היתרון עד כה, כבר הצביעו, והמדינות הבאות ידידותיות יותר לסנדרס. אבל עדיין,סנדרס צריך להשיג נצחונות משמעותיים הרבה יותר - של 20% הפרש - כדי להשלים את הפער. נייט סליבר ערך רשימה של מספר המטרה של נציגים שכל מועמד צריך להשיג מכל מדינה לפי מאפיינים דמוגרפיים. לפי הרשימה הזו להילרי יש עודף של 90 נציגים, או 14%, על פני מספר המטרה שהיא צריכה כדי להשיג רוב לפי המדינות שהצביעו עד כה, והנצחון של סנדרס במישיגן, על כל ההפתעה שבו, השיג לו בסף הכל 2 נציגים יותר ממספר המטרה שלו, בעוד שבמיסיסיפי קלינטון השיגה 9 נציגים יותר ממספר המטרה שלה. כמובן שאלה מודלים סטטיסטיים, והמספרים לא מדוייקים, אבל זה נותן תחושה: ברני סנדרס צריך להשיג עדיין נצחונות הרבה יותר משמעותיים כדי להיות באמת תחרותי.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

ועכשיו סופר סאטרודיי

תקציר החדשות:
חמש מדינות הצביעו אתמול: קנזס, נברסקה ולואיזיאנה בצד הדמוקרטי, קנזס, קנטקי, לואיזיאנה ומיין בצד הרפובלקאי.
בצד הדמוקרטי סנדרס ניצח נצחונות יפים בקנזס (68%-32%) ובנברסקה (56%-44%), אבל קלינטון הביסה אותו בלואיזיאנה (71%-23%), ובסופו של יום הילרי הגדילה את פער הנציגים שלה ב7 נציגים. מיין עוד מצביעה היום בצד הדמוקרטי, וסנדרס צפוי הלצליח בה (זו מדינה מניו אינגלנד, והיא המדינה הלבנה ביותר מכל 50 המדינות) אבל יש שם רק 25 נציגים סך הכל. עד כה, מתאים למגמות מאז סופר טיוזדיי, מגמות שאם לא ישתנו משמעותית יביאו את הילרי די בקלות למועמדות הדמוקרטית (בהקשר הזה, הנקודה המעניינת הבאה היא הפריימריז במישיגן ביום שלישי, הפעם הראשונה שמצביעה מדינה תעשייתית גדולה, לא מדינה כפרית ולבנה, המתאימה לסנדרס, או מדינה דרומית שבה קלינטון מביסה אותו. קלינטון צפויה להצליח בה, בפער יפה - התוצאה הממוצעת אצל סילבר היא 62% - אם כי לא דרמטי כמו הפערים שלה במדינות הדרום)
בצד הרפובליקאי היו הרבה יותר הפתעות: קרוז ניצח ניצחון משמעותי בקנזס (48%, מול 23% לטראמפ, 17% לרוביו ו11% לקייסיק) ובמיין (46%, מול 33% לטראמפ, 12% לקייסיק ו8% לרוביו); והתקרב מאוד לטראמפ בקנטקי (32%, מול 36% לטראמפ, 16% לרוביו ו14% לקייסיק) ובעיקר, באופן מפתיע מאוד, בלואיזיאנה - 38%, מול 41% לטראמפ, 11% לרוביו ו6% לקייסיק.
אלה חדשות מאוד טובות לקרוז. קודם כל, הוא זכה ביותר נציגים מטראמפ, וצמצם את הפער. שנית, תוצאות כאלה מעידות שלא זו בלבד שהחזיר לחיקו נוצרים אוונגליסטים, אלא אף הצליח להרחיב את התמיכה בו לקהלים אחרים: מיין, בפינה הצפון מזרחית של ארה"ב, היא מדינה עם מעט נוצרים אוונגליסטים (אם כי הצד הרפולבקיאי שלה ימני למדי, באופן חריג יחסית לניו-אינגלנד), ונוצרים אוונגליסטים גם לא יכולים להסביר את הפער בקנזס; זאת ועוד, התוצאה בלואיזיאנה ממש מדהימה כי בסקרים שלפני הבחירות טראמפ הוביל בלמעלה מ20%, וכמעט כל הרשתות הכריזו שטראמפ ניצח מיד עם סגירת הקלפיות. צוותי הסוקרים של הערוצים עברו לילה לא קל כאשר עוד ועוד תוצאות הגיעו, הפער הצטמצם והיה להם חשש אמיתי שהם יצטרכו לסגת מההכרזה. תופעה מעניינת בלואיזיאנה היא שבקולות המוקדמים - בכמעט כל המדינות שבהן נערכים פריימריז (וכמובן גם בבחירות הכלליות) ניתן להצביע כבר כמה ימים לפני יום הבחירות - טראמפ אכן הוביל ב20% ומעלה, אבל הקולות של יום הבחירות עצמו צמצמו משמעותית את הפער. זה יכול להעיד על תזוזה משמעותית מטראמפ בימים האחרונים (אחרי המתקפה המרוכזת עליו מכלל המפלגה הרפובליקאית, כמו גם הדיבייט הזכור לשמצה בו הבטיח לאמריקה שיש לו גדול), אם כי באופן קבוע טראמפ מצליח פחות בקרב מצביעים שמחליטים לקראת הבחירות; הבסיס שלו לרוב נלהב והחליט לתמוך בו כבר ממזמן. תוצאה מעניינת נוספת היא שבמחוזות בקנטקי הקרוב לגבול אוהיו, הקולות התחלקו בערך שווה בשווה בין טראמפ, קרוז וקייסיק. זה חושב כי קייבסיק בעצם תולה הכל בנצחון באוהיו, המדינה שהוא הומודל שלה, שמצביעה ב15/3 ומקצה את 66 הנציגים שלה בשיטת "המנצח לוקח הכל".
המפסיד הגדול של הערב הוא מרקו רוביו, שגוברים הקולות הקוראים לו לפרוש מהמירוץ. זה כשלעצמו די מדהים - ממש כל הממסד הרפובליקאי מתייצב מאחוריו, והבוחרים ממש לא. גם כשהבוחרים מחפשים אלטרנטיבה לטראמפ הם עוברקים לקרוז; אם כי מבט מדוקדק מראה שרוביו מועמד מאוד חלש. הוא סנטור מזה 5 שנים ולא ממש רשם שום הישג בסנט; הוא נראה די מתוכנת וזורק סיסמאות גנריות (שלא לדבר שאת דיון המלתחות מול טראמפ בעצם הוא התחיל, כאשר באירוע בחירות כמה ימים לפני הדיבייט לעג לידיו הקטנות של טראמפ, עם הקריצה הנלווית), ובעצם הוא בעמדותיו מאוד שמרן (אחרי הכל, הוא נבחר בגל מסיבת התה של 2010, כשהביס בפריימריז את מושל פלורידה הרפובליקאי דאז צ'ארלי כריסט, שניסה להבחר לסנט).
קרוז, כדאי לזכור, הוא בערך המועמד היחיד שעוד פחות אהוד מטראמפ בקרב הממסד. בקריירה שלו בסנט - גם כן מאז 2010 - הוא התעלם מכל חבריו, ובשלל הזדמנויות ניסה להכשיל עסקאות מול הנשיא גם כשההנהגה תמכה בהן. גם בקמפיין עצמו נקט בטקטיקות מלוכלכות כאשר בקוקוסים באיווה, למשל, הקמפיין שלו הפיץ שמועה שבן קארסון פרש.

וכאן אני רוצה לעבור לנקודה היותר מעמיקה שרציתי לתאר, והיא לגבי המאבק של טראמפ בממסד. קל לראות במועמדות של טראמפ - שהיא עדיין האפשרות הכי סבירה, אם כי קצת פחות ודאית אחרי אתמול - מכה לממסד בשל גסות הרוח שלו או חוסר הרסן שלו, כמו גם חוסר התיאום עם נציגי ממסד. אבל המאבק פה הוא הרבה יותר משמעותי. מאז רייגן, האידיאולוגיה של המפלגה הרפובליקאית נשענה על 3 רגליים: שמרנות כלכלית - הקטנת הוצאות הממשל, גודלו ומעורבותו בכלכלה, והקטנת מסים; שמרנות חברתית - התנגדות להפלות, נישואי הומוסקסואליים, הגדלת הנוכחות הדתית ברשות הציבור וכו'; ומדיניות חוץ אגרסיבית בהתחלה כנגד בריה"מ וכיום כנגד הטרור האיסלאמי. המועמדות של טראמפ מדברת בשם נושאים אחרים לחלוטין. שתי ההצעות העיקריות שהעלו אותו לגדולה הן: א. בניית חומה בגבול מקסיקו (שממשלת מקסיקו תשלם עליה), וגירוש כל 11 מיליון המהגרים הלא חוקיים מארה"ב וב. מניעת כניסת מוסלמים לארה"ב, והגדלת השימוש בענויים. הנקודה הראשונה, כמו נושא ההגירה בכללו, בכלל לא נוכחים באידיאולוגיה השמרנית הקלאסית, ולא בכדי - יש כאן ניגוד מובנה בין העסקים הגדולים, שמעוניינים בהגירה לשם כח עבודה זול, לבין הפופוליזם אנטי-מהגרים, שניהם חלקים מהקואליציה הרפובליקאית. מאידך, השמרנות החברתית והכלכלית כמעט לא קיימת אצל טראמפ. נכון, לאחרונה הוא פרסם כמה תוכניות מבולבלות בנושא מסים, ביטוח בריאות וכד', אבל בבירור אלה לא הנושאים המשמעותיים במועמדות שלו, והוא משנה את דעתו עליהם לא פעם. גם בתחום יחסי החוץ, הגם שהוא מאוד אגרסיבי כנגד מוסלמים בארה"ב, אין לו תפיסה עמוקה לגבי מעורבות ארה"ב בעולם ואיך לנהל אותה. המפלגה הרפובליקאית של טראמפ היא לא מפלגה שמרנית אלא מפלגה לאומנית, שעיקר האנרגיה שלה מופנית להתקוממות אמריקה הלבנה נגד זרים - היספאנים, מוסלמים, ועוד. ולכן העומדים מול טראמפ, אותו "ממסד" רפובליקאי מפורסם, הם לאו דווקא האגף המתון של המפלגה, אלא ראשי התנועה השמרנית - כולל השמרנים ביותר - שטראמפ גנב להם את הבוחרים. ולכן גם המתקפה שלהם עליו עד כה היתה לא אפקטיבית: ראשית, עד לפני שבוע כמעט ולא התקיפו אותו, אבל גם כשכן התחילו להתקיף אותו - כולל בנאום של מיט רומני ובנאומי הבחירות של רוביו - ההתקפות היו על אופיו, על גודל ידיו, או במקרה הטוב סיסמאות בדבר הצורך בשמרנות אמיתית, אבל הם לא נכנסו בכלל לויכוח המהותי, ולא ניסו להסביר לבוחרים למה העצם המפלגה צריכה להיות מפלגה שמרנית ולא לאומנית. אחד הצעדים הסמליים והמשמעותיים בפיוס בין הקלינטונים לברק אובמה הוא נאומו של ביל קלינטון בועידה ב2012, בו הסביר קלינטון לציבור את הישגיו של אובמה ולמה הם נוגעים להם. קלינטון (הבעל) אשף בזה, והוא נקרא לאחר מכן explainer in chief. ה"ממסד" הרפובליקאי המפורסם בכלל לא מנסה. לכן גם, כאשר טראמפ כן נפגע, התמיכה הולכת לקרוז. קרוז הוא מעומד מובחן שברור מה עומד מאחוריו. רוביו בעיקר עומד כיום כי הוא נציג ה"ממסד", ואותו ממסד בכלל לא מסביר למה הוא צריך להכווין את המפלגה.
(גאולה לעולם - את הרעיון הזה קראתי לא מזמן אצל עזרא קליין, אני לא מוצא לינק כרגע).

היו לי גם כמה מחשבות על המירוץ קלינטון-טראמפ, אבל נשמור אותן להמשך.

יום רביעי, 2 במרץ 2016

סופר טיוזדיי תוצאות

הנה התוצאות נכון לעכשיו, מהאתר של הנ.י. טיימס:
  • בצד הרפובליקאי טראמפ ניצח ברוב המדינות, אבל לא השיג נצחון מספיק מוחץ כדי לסיים את הסיפור. בחשבון הנציגים הוא השיג כ46% מהנציגים שהוקצו אתמול. עדיין נראה שבסכוי גבוה מאוד הוא יהיה המועמד; הסיכויים לcontested convention עם זאת עדיין קיימים - מכל הנציגים שהוקצו עד כה יש לו רוב זעיר - אבל אלה סיכויים נמוכים, בעיקר בגלל מדינות הwunner takes all שמגיעות ב15.3.
  • למרקו רוביו היה לילה רע:
    • הוא לא הצליח לנצח את וירג'יניה למרות התמיכה הגדולה בו בצפון המדינה - צפון וירג'יניה, ליד וושינגטון, הוא איזור שגדל בצורה דרמטית באוכלוסיה בשני העשורים האחרונים. כיום נמצאים שם שליש מהקולות בבחירות הכלליות; הגידול הזה הוא הסיבה העיקרית שוירג'יניה הפכה מאדומה לכחולה בשנים האחרונות. צפון וירג'יניה הוא בהגדרה האיזור של "הממסד" - שם גרים עובדי הממשל, הלוביסטים, עובדי החברות שעובדות עם הממשל, עובדי מכוני המחקר וכד'. העובדה שרוביו לא הצליח לאסוף שם מספיק תמיכה כדי לנצח את המדינה מאוד רעה עבורו.
    • בכמה מדינות - טקסס, אלבמה, ורמונט - הוא לא הצליח להגיע ל20%, ולכן הוא לא מקבל מהן שום נציגים.
  • כאמור, בסכוי מאוד מאוד גבוה דונלד טראמפ יהיה המועמד הרפובליקאי. השאלה הגדולה היא האם המפלגה תתאחד סביבו או שיווצר קרע גדול שיקשה עליו לנצח את קלינטון. האינטואיצה אומרת שיקרה הדבר השני. אבל טראמפ הוכיח יכולת גדולה ובעיקר הממסד הרבוליקאי הוכיח חוסר יכולת מוחלט לסחוף את האלקטורט. פשוט אין לדעת.
  • רק נסיים במשפט הראשון של הסעיף הקודם: בסכוי מאוד מאוד גבוה דונלד טראמפ יהיה המועמד הרפובליקאי, והוא האדם השני או הראשון בסבירות שיהיה נשיא ארה"ב הבא. הרהרו רגע כמה זה הזוי.

  • בצד הדמוקרטי הילרי כצפוי השיגה נצחונות סוחפים במדינות הדרום (כולל, אגב, טקסס, בה יש אוכלוסיה היספנית גדולה יותר מהשחורה). היא השיגה יתרון של כ170 נציגים, שאין לסנדרס ממש אפשרות לצמצם אותו בהמשך.
  • מובן מאליו אבל צריך בכל זאת לומר: הילרי קלינטון ניצחה בראש ובראשונה בשל הקהילה השחורה. הם אלה שהביאו לה נצחון של 30%, 40%, ואפילו 50% במדינות הדרום.
  • הניצחון של הילרי במסצ'וסטס מאוד משמעותי: מסצ'וסטס היא מדינה לבנה למדי עם הרבה לבנים עובדי צווארון כחול, הן בבוסטון והן בעיירות כמו לוול וווסטר שהיו מרכזי תעשייה זעירה עוד מתחילת המאה ה19. אלה היו פוטנציאלית האוכלוסיה הכי בעייתית עבורה, ובכל זאת היא ניצחה את המדינה; היא הפסידה את הקול הלבן במדינה באחוז בודד.
  • נתון מעודד דומה הוא שהילרי קלינטון ניצחה במחוזות האפאלאצ'יים - הרי האפלאצ'יים, שעוברים לאורך החוף המזרחי, קצת פנימה, מצפון מדינת ניו יורק ועד אלבמה, הם המעוז של לבנים עניים. זה היה האיזור הכי טוב לקלינטון ב2008 (את מערב וירג'יניה - מדינה שכולה תחומי האפאלאצ'יים - היא ניצחה אז ב40%) ולכן בהתאם היה מקום לחשוש שיהיה גרוע עבורה הפעם, אם התיאוריה שב2008 הם הלכו לקלינטון כנגד אובמה נכונה. לא כך.
ובסוף בסוף, אם כל ההייפ סביב טראמפ, זה שיעור כלל הקולות שכל מועמד קיבל אתמול (לא כולל קאוקוסים, כלומר בלי קולורדו, מינסוטה ואלסקה):
קלינטון - 3.3 מיליון
טראמפ - 2.8 מיליון
קרוז - 2.3 מיליון
סאנדרס - 2 מיליון
רוביו - 1.8 מיליון

אוכלוסיית המדינות הרלוונטית היא בערך 72 מיליון איש. בבחירות כלליות מצביעים בדרך כלל מעט יותר מחצי, כולמר כ36-38 מיליון במדינות הללו. אתמול הצביעו 12 מיליון. צריך להזהר מלהשליך מפריימריז לבחירות הכלליות ולאמריקה ככלל

יום שלישי, 1 במרץ 2016

יום שלישי הגדול

הבטחתי עוד סקירה על הרפובליקאים לפני סופר טיוזדיי אבל האמת היא שאין הרבה מה לומר. נראה שטראמפ הולך לנצח בכמעט כל המדינות ולצבור כמות נכבדה של נציגים. קרוז אולי ינצח בטקסס, אבל זה די חסר משמעות כי כל המועמדות שלו התבססה על נצחונות במדינות הדרום, ובכל שאר מדינות הדרום שמצביעות היום (ואלו רוב מדינות הדרום) טראמפ ינצח. רוביו יצבור כנראה הרבה מקומות שניים, ויצבור נציגים (מכיוון שכל המדינות היום מקצות נציגים בצורה יחסית כזו או אחרת), אבל כרגע הסקרים מראים שהוא מפסיד בפלורידה, ואם אכן כך יהיה בעוד שבועיים קשה מאוד לראות איך טראמפ לא מגיע לרוב של נציגים עד הועידה, כי מכאן ואילך הרבה מדינות מקצות נציגים בwinner takes all.

הרעיון שטראמפ הולך להיות המועמד הרפובליקאי מחלחל ברחבי המפלגה. הוא התחיל לזכות מחד לכמה תמיכות (endorsements), הבולטת שבהן מכריס כריסטי, מושל ניו-ג'רזי (מה שלא כ"כ מפתיע בעצם כי הרבה מהמשיכה של כריסטי נובעת ממקום דומה לזה של טראמפ - הבוטות שלו, לעתים על גבול הוולגריות). מאידך, גורמים אחרים במפלגה מתחילים לדבר על הימנעות מתמיכה בטראמפ בבחירות הכלליות - שני האירועים המשמעותיים ביותר בהקשר הזה היו שיחה של מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט, עם הסנטורים הרפובליקאים בה קרא להם להריץ מודעות כנגד טראמפ אם זה יועיל להם במסעות הבחירות שלהם, ושיחה של המושלים הרפובליקאים בניסיון אחרון לעצור את טראמפ. לא ברור כמה זה יחזיק; ההערכה הכללית היא שנכנסו לארץ לא ידועה, ואף אחד לא יודע להעריך מה יקרה בהמשך.

בהקשר הזה צריך לזכור, שהמערכת המפלגתית האמריקאית אמנם נראית קבועה, אבל אחת לכמה עשורים היא עוברת טלטלה מהותית.
ב1796, לראשונה נבנתה מערכת דו-מפלגתית עם הרפובליקאים-דמוקרטים של ג'פרסון (בגדול, תומכי ממשל ריכוזי חלש, ונתמכים בעיקר בדרום) מול הפדרליטסים של המילטון ואדמס (תומכי ממשל ריכוזי חזק, נתמכים בצפון ובקרב הסוחרים). בגדול רוב הנשיאים בתקופה זו באו משכבה דקה יחסית של משפחות בוירג'יניה ובמסצ'וסטס.
ב1828 אנדרו ג'קסון פרק לחלוטין את המפלגה הרפובליקאית-דמוקרטית ויצר במקומה את המפלגה הדמוקרטית; הוא בא עם תמיכה רבה מהמערב ומהחקלאים הקטנים יחסית, ותמך מחד בממשל ריכוזי חלש אבל בנשיא חזק. מול התגבשה המפלגה הוויגית, עם תמיכה בעיקר מהמעמדות הגבוהים יותר. על אף שמבחינה אידיאולוגית לא היה הבדל משמעותי מאוד בין המערכת הראשונה לשניה, כניסתו של ג'קסון היוותה לראשונה כניסה של מעמדות נמוכים יותר לפוליטיקה האמריקאית, ואת קריסתה של "אצולת וירג'יניה". יש סיפור ידוע על הזעזוע של הגברת הראשונה היוצאת, גברת מונרו, מכניסתו של ג'קסון וחבריו עם מגפים מלאי בוץ לבית הלבן. רוב השנים הדיון הפוליטי בתקופה הזו היה בנושא מיסוי וכלכלה - הוויגים בעד מיסי מגן והשקעה ממשלתית בתשתיות (נושאים שסייעו לסוחרים ולתעשיינים), הדמוקרטים נגד.
ב1856, בעקבות חוק קנזס-נברסקה ועליית נושא העבדות לראש סדר היום הלאומי, קמה המפלגה הרפובליקאית, מאוחדת סביב נושא אחד: התנגדות להתפשטות העבדות לטריטוריות במערב. המפלגה הוויגית התפוררה בתחילת העשור (למעשה, במהלך העשור גם היתה עליה קצרה של מפלגת הknow-nothing, שהנושא העיקרי שלה היה התנגדות להגירה ולהשפעה קתולית, אבל היא דעכה עם עליית המפלגה הרפובליקאית). המפלגה הדמוקרטית התפצלה למפלגה צפונית ודרומית ב1860, אבל חזרה להתאחד אחרי המלחמה. גם אחרי המלחמה המפלגות נשארו בעיקרן איזוריות - המפלגה הרפובליקאית עם תמיכה בצפון והדמוקרטית עם תמיכה בצפון; לא היו הבדלי מדיניות משמעותיים ביניהן לאחר המלחמה, אבל היתה נאמנות אדירה של הבוחרים לכל מפלגה, בשל הזהות האזורית-מעמדית המלווה לכל מפלגה - הרפובליקאים מפלגת החקלאים העצמאיים בצפון, התעשיינים והמעמד הגבוה, הדמוקרטים מפלגת הדרום והמעמדות הנמוכים בערים.
החל בשנות ה70 החל להתפתח משבר חברתי בארה"ב שהגיע לשיאו בשנות ה90, עם עליית המפלגה הפופוליסטית. בתקופה זו המהפכה התעשתיית הפכה את החקלאות, שהיתה הבסיס לחיים האמריקאים עד אז, למאוד לא רווחית, ותהליכי מודרניזציה השאירו חקלאים רבים מאחור. בתגובה הם הקימו את המפלגה הפופוליסטית, שהצליחה בשנות ה90 להגיע ללא מעט הישגים ברמה המדינתית ואפילו בבית הנבחרים. ב1896 היא העמידה בראשה מנהיג צעיר, פופופליסט, נואם בחסד, בשם וויליאם ג'נגינס בריאן, והצליחה להתאחד עם המפלגה הדמוקרטית ולהביא לבחירתו של בריאן כמועמד המפלגה לנשיאות. בריאן רץ ב1896 על מצע אחד עיקרי: נטישת סטנדרט הזהב והעברת בסיס המטבע לכסף, מדיניות שמשמעותה העלאת האינפלציה. זו היתה מדיניות שתיטיב עם החקלאים, שהיו שרויים בחוב תמידי, ומאידך המיינסטרים העירוני ראה בה טירוף מוחלט - מדיניות שתביא לקריסת הדולר ולהרס הכלכלה האמריקאית. בריאן הפסיד אחרי מערכת בחירות סוערת, אבל למרות שהמבנה המפלגתי לא התשנה המערכת המפלגתית כן. נושאי גזע, שיקום מהמלחמה וכד' ירדו מסדר היום, והמערכת התבססה על רקע כלכלי - כשהרפובליקאים בימין הכלכלי והדמוקרטים בשמאל; והתנועה הפרוגרסיבית, שקראה לתיקונים רבים בתחום הכלכלי והחברתי הצליחה לטעת תשורש בשתי המפלגות. לאורך התקופה הזו הרפובליקאים היוו מפלגה דומיננטית והחזיקו בנישאות ברץ פרט לווילסון, שנבחר בעקבות פיצול במפלגה הרפובליקאית ב1920.
ב1932 השפל הגדול הביא לשידוד מערכות נוסף. רוזבלט הדמוקרט ייצר קואליציה של עניים (כולל שחורים) ומעמד בינוני וליברלי בצפון ולבנים בדרום, והקואליציה הזו ביססה עליונות דמוקרטית בנשיאות (פרט לאייזנאוור) ובקונגרס. גם ברמת המדיניות, הניו דיל והשנים שאחריו היוו קפיצה משמעותית בהתערבות הממשלה בכלכלה.
ב1968, חוק זכויות האזרח של ג'ונסון והמדיניות הדרומית של ניקסון הביאה לשידוד מערכות נוסף ולמערכת שאנחנו מכירים: המפלגה הרפובליקאית עם המעמד הבינוני-גבוה והגבוה, עם האיזורים החקלאיים ועם הדרום, המפלגה הדמוקרטית עם המעמד הנמוך, עם העירוניים ועם הליברלים.

כל ההיסטוריה הזאת כדי לומר שבהחלט יכול להיות שאנחנו צופים בשידוד מערכות נוסף. דונלד טראמפ מאוד שונה מהקואליציה הרפובליקאית הקלאסית. במדיניות חברתית ואפילו במדיניות כלכלית הוא מאו חורג מעיקרי האמונה השמרניים, ועדיין לא ברור איזו קואליציה הוא ייצר (תוצאות פריימריז, שבהן מספר מצביעים קטן יחסית, מאוד שונות מתוצאות בבחירות הכלליות). יש משהו שמאוד מזכיר כאן את בחירות 1896 - אחרי עשור של אי שקט כלכלי וחברתי,אלמנט חריף של שנוי תרבותי ופופוליזם, ומאידך האימה של כל מי שעיניו בראשו אל מול האפשרות של נשיאות טראמפ - כל אלה מזכירים מזכירים את ברייאן ו1896. אז זה נגמר בנצחונו של מקינלי, ובטווח הארוך בעלייתה של התנועה הפרוגרסיבית. כיום? מי יודע.