בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

על הרצף

עקיבא נוביק יצר סדרת כתבות, ששודרה השבוע בערוץ 10,  על "דתיי הרצף" - קבוצה שקצת השתנתה בין הכתבות אבל בגדול כוללת את המנעד בין דתיים בלאי לבין דתל"שים בלאי. הסדרה עוררה הרבה עניין - הכתבות הללו מתקרבות לשבור את שיא הצפיה בכתובת בנענע-10 - ועשתה הרבה רעש, וכמובן שמכיוון שכל אחד אוהב לראות שמדברים עליו בטלויזיה, צפיתי בה באדיקות. היא שטחית משהו - כפי שניתן לצפות מכתבות מגזין בנות כמה דקות - ובעיקר מצגיה תופעה שלדעתי די מוכרת לעייפות (די! יש דתיים ששותים בירה בשוק מחנה יהודה? הרגתם אותי עכשיו!) אבל יתכן שאלה מגבלות המדיום. מכל מקום, זו הזדמנות לכתוב קצת שוב על החילון, מה החדש בדתיי הרצף - או, אם נהיה פחות פוליטיקלי קורקט, בתכלס במסורתיים אשכנזים - ומה ההבדל בינם לבין המסורתיים ממסורת עדות המזרח (אני כאן כותב סתם מהגיגי ליבי, אין לי סיומכין למה שאני כותב, אבל זרמו איתי רגע). בזמנו כתבתי על זה את אחד הפוסטים האהובים עלי, ומעניין לראות גם מה השתנה.
א. אפיסטמולוגיה: לא בדקתי לעומק אבל מצפייה ראשונית נראה לי שיש מילה אחת שלא נאמרה בכל 45 הדקות של הסדרה: אלוהים. זה לא מפתיע; מאז קאנט והמהפכה המדעית, קיומו של אלוהים הפך להיות מהודאות הבסיסית ביותר בתמונת העולם לעובדה חוויתית במקרה הטוב, בודאי לא כזו שאפשר להתוכח ולשכנע בקיומה. לא זו אף זו, עבור הדתי לאומי הממוצע, גם אם הוא מאמין באלוהים, הידע שלו על העולם סותר את ההבנה הפשוטה של לפחות חלקים מהתורה: בריאת העולם, המבול, אברהם אבינו, מעמד הר סיני. אני מסופק כמה דתיים לאומיים באמת מאמינים בקיומם ההסטורי והממשי של כל אלה, ולכן גם אם הם מאמינים שאלוהים קיים, דתיים לאומיים צריכים לעשותו אקרובטיקה כזו או אחרת כדי להצדיק מקיומו את החיוב במערכת ההלכתית כמו שאנחנו מכירים אותה. במסורתיות המזרחית אלוהים קיים הרבה יותר - אבל גם שם, הוא לא מספיק כדי לתת תחושת חיוב בכל ההלכה.
ב. אתיקה: מה שמאוד שונה לדעתי בין דתיי  הרצף לבין מסורתיים מזרחיים הוא היחס למערכת הנורמטיבית של ההלכה. הנחת היסוד של המסורתיות המזרחית היא שההלכה היא מערכת נורמטיבית ראויה; שאדם דתי הוא מוסרי יותר. גם אם המסורתי המזרחי לא מקיים הלכה, הוא מעריך את מי שכן. הוא חושב שהוא מוסרי יותר. אנחנו צופים בבית בעונה האחרונה של "מחוברים", ואחת הדמויות היא רינת גבאי. באחד הרגעים היא מפקפקת בחינוך שנתנה לילדותיה: אולי אם הייתי שולחת אותן לבית ספר דתי הן היו יוצאות טובות יותר. זו הסיבה שהרב נבון למשל כל כך אוהב מסורתיים כאלה: הם מקבלים את העליונות המוסרית של הדתיים. זו גישה שדתיי הרצף של נוביק חולקים עליה בגדול: הם לא חושבים שההלכה מייצגת מערכת נורמטיבית מוסרית יותר. למעשה כל הסדרה היא ביקרות של דתיי הרצף על המערכת ההלכתית.
ג. אסתטיקה: אז מה נשאר? אסתטיקה. תרבות, טקסים, פולקלור. בעצם הקרבה של דתיי הרצף לדת היא לאלה - לפן האסתטי, הפולקלוריסטי, של אורח החיים הדתי. אני לא אומר את זה בזלזול, זה אספקט מאוד חשוב. זה למעשה הבסיס העיקרי ל"בלאי" של הדתל"ש בלאי שלי. אבל זה ההבדל העיקרי בין דתיי הרצף של נוביק למסורתיים המזרחיים - האם הקרבה לדת היא לפן הערכי או האסתטי.
ד. עוד קצת על אתיקה. הרב אילעי עופרן כתב פוסט בתגובה לכתבות על כך שהמיתוג של "דתיים" הוא רק במצוות הפולחניות - שבת, תפילין, לבוש - ולא במצוות שבין אדם לחברו. עניתי שם שזה לא מיתוג, זו בעיה מהותית. זה לא באג, זה פיצ'ר. עד המודרנה, כשם שהדת עמדה בבסיס ההבנה את העולם, הדת עמדה גם בבסיס המוסר: לא ניתן היה להיות אדם מוסרי מבלי להיות דתי. אלא שמאז החילון זה לא כך. יושר, צדק, אהבה, חסד, תיקון עולם ואהבת הגר - אלה הפכו לנחלת כל החברה, גם הדתית וגם החילונית. וכשזה המצב, מה שנשאר מגדיר את הדתי בניגוד לחילוני הוא המצוות הפולחניות - שהן נייטרליות ביחס למוסר - או מקומות שבהם ההלכה מורה בשונה או אפילו בניגוד למוסר האנושי.
אוקיי, אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שההלכה היהודית דורשת הרבה מאוד ממאמיניה. גם בחיי היומיום, היא מטילה איסורים והגבלות רבות, וגם מבחינה אידיאולוגית, הדת דורשת קדימות ועליונות על כל ערך אחר. אבל אם אלוהים קיים בספק, ואם אפשר להיות מוסרי גם כשאתה חילוני - אז האם הקשר האסתטי שווה את כל זה? בקהילות עם קשיים - משפחות מפורקות רבות, פשיעה גבוהה יחסית וכד' - הדת הרבה פעמים מהווה השראה לתנהגות חברתית נורמטיבית ומוסרית יותר. אני חוטא בסטראוטיפ ומראש מתנצל על כך, אבל יתכן שזה מה שעומד מאחורי ההערכה הערכית של חלק מהמסורתיים המזרחיים את ההלכה. אבל זה לא המצב אצל דתיי הרצף: הם לא רואים עוגנים אתיים בהלכה, ולכן רבים מהם יוצאים בשאלה.
עם זאת התמונה יותר מורכבת. אם אנחנו חושבים על תחומים בהם אנחנו מגדירים הבדל בין דתיים לחילוניים, התחומים הללו כוללים גם תחומים אתיים, שלכאורה היו יכולים להיות עוגנים:
הראשון הוא צניעות ויחסים בין המינים. זה תחום שבו במובהק ההלכה, והציבור בעקובתיה, גוזרת התנהגות שונה מזו הרווחת בציבור החילוני, וזאת מתוך יומרה לעליונות מוסרית, מתוך טענה שההתנהגות הזו היא מוסרית יותר. בתחום הזה באמת יש מהפכה בשנים האחרונות: מיתרון, הצניעות נהפכה לחסרון. כפי שהפרק על מיניות, והדיון הסוער בעקבותיו, מראה יפה, בתחום הזה רווחת בקרב חלק לא קטן מהציבור הדתי לאומי התחושה שהנורמות והחינוך בתחום הזה - ההפרדה בין המינים, המלחמה באוננות, דחיית מגע ומין עד לאחר החתונה, הומוסקסואליות, וכו' וכו' - הם דווקא בעייתיים.
השני הוא הצדקה. לפני עשור או שניים, הקהילות הדתיות היו הרבה יותר בולטות בתחום הצדקה; החרדים עד היום מאוד בולטים בכך. עם זאת, בעוד שייתכן שבשטח התמונה הזו לא השתנתה, מבחינה אידיאולוגית מאז המחאה החברתית של 2011 תחום הצדקה והצדק החברתי ירד באופן מובהק מגדולתו בקרב האידיאולוגים הדתיים לאומיים: למעשה, האידיאולוגים הגדולים ביותר של מדיניות כלכלית קפליטלסטית הם דתיים, והעוינות הכי גדולה למאבקים חברתיים באה מקרב דתיים (ראו מאבק הנכים האחרון).
ולבסוף, כמובן, ארץ ישראל. אם יש תחום שבו הדתיים לאומיים גזרו מהדת התנהגות נורמטיבית שונה ביחס לציבור החילוני הוא ביציאה ליישב את שטחי יו"ש ביהודים. אלא שמתברר שגם כאן הנורמות האלה לא מחייבות שמירה על כל ההלכה. הפרק האחרון מראה שבקרב גנבי האדמות בשדה בועז ובחוות גלעד יש גם דתל"שים; ונוביק הביא סקר לפיו רק 22% מהדתל"שים מעידים שנטו שמאלה מאז הורדת הכיפה. כאן זה קצת יותר טריקי: כן צריך איזשהו עוגן נורמטיבי אנטי-ליברלי כדי ללכת ולהתישב ביו"ש, שכן המעשה הזה בבסיסו מנסה לעגן משטר של פריווילגיות ליהודים; אבל מתברר, שהעוגן הנורמטיבי הזה לא דורש את כל ההלכה. המחשבה שלי לא סגורה לגמרי בתחום הזה. אני גם לא יודע מספיק פרטים - האם רוב הדתל"שים נשארים ימניים מסיבות בטחוניות (ובכך שותפים לחילונים רבים גם בתחומי הקו הירוק) או משתייכים יותר לגרעין הקשה המאמין בזכותנו על יו"ש ללא קשר לנימוק בטחוני; אני לא בטוח שהמציאות כאן כבר התייצבה; ולבסוף, בעוד שנוביק ניסה לטעון שהנתון המפתיע הוא שדתל"שים נשארים ימניים, אותי הסקר דווקא הפתיע בכיון ההפוך: לאור העובדה שהמאפיין המשמעותי ביותר של הציבור הדתי לאומי הוא הדעה הפוליטית (ראו  המחקר הזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה), אותי הנתון ש22% אומרים שהשמאילו בדעותיהם מפתיע בגודלו. (תוספת: עבור מעט מזער של שמאלנים דתיים, יתכן שהתחום הזה הפך להיות דומה לתחום הצניעות: מיתרון לחסרון; כלומר שההתייצבות המובהקת של הציבור הדתי לאומי מאחורי מערכת כה אניטנסיבית של עוולות, מבאישה את ריח ההלכה ככלל. יתכן שזה מה מעומד מאחורי העובדה שבקרב פעילי אגוני זכויות אדם יש אחוז גבוה להחריד של דתל"שים)
ולבסוף, סוציולוגיה: נוביק לא דיבר על זה במפורש בכתבות אבל כן טען מסביב כל הזמן שהשונה בדתיי הרצף הוא רצונם להשאר בתוך הציבור הדתי לאומי. אני לא יודע אם זה נכון או לא, מעניין לעשות על זה סקר. האמירה החריפה ביותר בכתבות היתה דווקא הפוכה: הבן של הרב אבינר אמר שלא אכפת לו שילדיו יהיו חילונים או דתיים אבל שלא יהיו כמו אבא שלו (וזו תגובה שדי חזרה בכתבות). בכל מקרה, ראשית, הטענה שגבולות המגזר הם לא חדים כ"כ ויש רצף סוציולוגי היא לא חדשה. גם בדור של הורי היו זוגות מעורבים, ובתי ספר ליברליים יותר, וכו'. שנית, בודאי שהרצף הזה מתעבה בשנים האחרונות, אבל זה גם לא חדש: בי"ס קשת קיים כבר למעלה מעשור. ולבסוף לבסוף, השאלה היא לאיזה חינוך כל דתיי הרצף הללו ישלחו את ילדיהם. ואני לא בטוח שהתשובה היא החמ"ד.