בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 30 במרץ 2018

צדיק יסוד עולם

לפני מספר ימים פורסם כי הרב שמואל אריאל, ר"מ בישיבת עתניאל, התפטר מהישיבה בשל "טענות שהישיבה לא מציבה גבולות ודברי כפירה נלמדים בישיבה כדעות לגיטימיות"; הטריגר הספיציפי היה מאמר של ד"ר שלום צדיק (מחזור י"א הרטמן כבוד!) בעלון הישיבה. והנה, סערה זוטא חדשה במגזר.
הטענה העיקרית של המאמר היא כי לעמדה האתאיסטית והשמרנית יש בסיס משותף והוא הטענה כי הדת מחייבת להחזיק באמיתות עובדתיות -  מטאפיזיות, פיזיקליות או הסטוריות; אם אמיתות אלה מתערערות, מתערערת ממילא המחויבות לקיום תורה ומצוות. לעומתן, העמדה של פיסלוסופיה היהודית - שהמייצג הגדול שלה הוא הרמב"ם - היא כי הדת לא תלויה בהכרח באמיתות ספציפיות, שכן כל טענה  עובדתית ניתן לפרש באופן שיתישב עם הבנתנו (כפי שעושה הרמב"ם ביחס להתגלות, נבואה, גאולה ועוד). השאלה היא האם כדאי לעשות זאת היא פוליטית - האם הדת מביאה ערך חברתי, ולכן שווה לעשות את המאמץ הפרשני הזה - כעמדת הרמב"ם - או שלהיפך, הדת מביאה נזק ולכן דווקא כדאי להעמיד אותה על אמיתות שקל להפריך, כעמדת שפינוזה. ומכיוון שצדיק חושב שהדת מביאה ערך, ראוי וכדאי לעשות את המאמץ הזה. צדיק לא חושב שבהכרח הטענות העובדתיות של היהדות של ימנו לא נכונות, ולמעשה מטרתו - המוצהרת במאמר - היא ללחום קודם כל באתיאיזם;  הוא רק טוען שמי שמתקשה עם הטענות העובדתיות ביהדות לא בהכרח חייב לאמץ את העמדה האתיאיסטית, שכן ניתן לפרש כל טענה אונתולוגית בצורה שתתישב עם תפיסותנו. זו גם ההמלצה החינוכית שלו בסוף המאמר: עבור בני נוער שחשים שהטענות העובדתיות שבתורה אינן נכונות, עדיף לא להתוכח עמם על כך, אלא לחשוף אותם למסורת הפילוסופית ולהבנה שניתן לפרש כל טענה עובדתית בדרך שתשביע את רצונם.
אז לא יכולתי להתאפק והנה השנקל שלי.
א. התגובה הראשונה שלי היא - זה כל הסיפור? זו הכפירה הגדולה? צדיק לא אומר שום דבר על הרמב"ם שלא לומדים בשיעורים הראשונים בשנה א' במחשבת ישראל (או בכיתה ט' בתיכונים אלה ואחרים), והרמב"ם אומר את טענות צדיק עליו די במפורש בפרקים שונים במורה נבוכים. די מפתיע אותי שמישהו מופתע מכך. זאת ועוד, התזה של צדיק די מוכיחה את עצמה בקרב דתיי ימנו. אני מעז להניח שיש מעט מאוד אנשים, לפחות בקרב הציבור הציוני דתי, שמאמינים שאלוהים מריח את הקרבנות, שבני אלוהים ירדו להזדווג עם בנות האדם ומהם יצאו גיבורים חצאי אלים, שהרקיע הוא אובייקט פיזי שמבחין בין השמיים לאדמה, או שסיפור מגדל בבל התרחש כלשונו. את הטענות האלו  - שכולן מופיעות בתורה - מפרשים בצורה כזו או אחרת. אז נכון, ישנן טענות שגם כיום דתיים רבים מרגישים שהן חיוניות ל"נכונות" הדת כמו שלמות ואלוהיות התורה; אבל בדורות קודמים חשבו כך גם על התיאור המילולי של בריאת העולם או על העל-אנושיות של יצירת חז"ל, טענות ששלילתן נראית מובנת מאליה לרוב הדתיים של ימנו. כך שבתזה העיקרית שלו צדיק צודק; באמת ניתן לפרש כל טענה עובדתית כך שתתישב עם מה שנח לשכלנו לקבל. ולכן אני די משתומם על התרעמה הגדולה לגבי הטענה החינוכית שלו. היא נשמעת לי סבירה לגמרי (מה גם שאם תורשה לי ספקולציה קלה, אני חושד שיש בה מין הנסיון האישי בימנו העליזים עם אבינועם רוזנק ודוד דישון)
ב. אבל בטענה החינוכית צדיק גם מפספס בגדול, מכיוון שלדעתי לפחות הוא בכלל לא מתיחס לתהליך הריאלי של דתל"שות בימנו. הוא טוען שהעצה החינוכית שלו היא בעקבות שיחות עם נערים רבים שנותרו נבוכים מול הקביעות העובדתיות ביהדות, כך שאני קצת מסייג את נחרצות הטיעון שלי - צריך אולי לעשות סקר דתל"שים כדי להכריע - אבל התחושה שלי היא שכפירה כיום לא נעשית מסיבות של אונתולוגיה. היא נעשית מסיבות של אתיקה ואסתטיקה. הטריגר למחשבות דתלשות הוא לא האם יש אלוהים או לא. הוא למה אני מוצא את עצמי מחויב למערכת שכל כך מפלה נשים? שמתעללת בלהט"בים? למה אני מחויב לפרקטיקה כל כך לא נכונה של התבגרות מינית, כולל שלל איסורי הנגיעה והאוננות? ולמה בעצם מקדישים כל כך הרבה מאמץ למצוות פולחניות שבינן לבין מוסר אין דבר? אפשר להרחיב רבות אבל הרחבתי בזמנו בפוסט הדתל"שות, ובכל זאת החג בפתח. 
כעת, צודק צדיק שבעיות בתחום עיקרי אמונה הן פחות בעייתיות עבור היהדות - מה שאין כן לגבי הנצרות למשל, ולכן היא הקדישה כל כך הרבה מאמץ החל בחיבורים פילוסופיים וכלה במלחמות דת רוויות דם בדיונים כריסטולוגים. כי היהדות היא דת של פראקסיס. אבל כאשר הבעיות עצמן הן בתחום הפראקסיס - למה מפלים נשים, למה אוסרים על אוננות, וכו' - זו בעיה הרבה יותר חמורה מבחינת מחויבות לדת היהודית. ואת זה צדיק מפספס לגמרי.
ג. לבסוף, בקטנה: אחרי שצדיק פורס את גישת הרמב"ם מול שפינוזה לגבי התועלת הפוליטית שבדת הוא מרמז שהוא היה מכריע כשיטת הרמב"ם (אם כי אני לא יודע אם הוא אישית באמת דוגל בשמירת מצוות רק בשל התועלת הפוליטית שבהן), דהיינו שלדת יש ערך חיובי בשמירת החברה, מכיוון שחילונות מביאה להדרדרות בערך המשפחה ולירידה בילודה, שמחייבת הגירה המונית. זה טיעון רווח בקרב כותבים דתיים שמרנים כמו הרב חיים נבון, ואני מוכרח לציין שהוא מעט מטופש בעיני. ראשית, ההנחה שירידה בילודה מחייבת הגירה המונית לא מוכחת, ולמעשה יפן מפריכה אותה. אבל מעבר לכך, מה בעצם כל כך נורא במצב הילודה כעת? במדינות המערב החילוניות הילודה לרוב מעט מתחת לשיעור החלפת האוכלוסיה; לאורך רובה המכריע של ההסטוריה האוכלוסיה האנושית בקושי גדלה מסיבות מלתוסיאניות ורק מאז המהפכה התעשייתית יש גידול מטורף באוכלוסיית העולם. בפרספקטיבה הזו הירידה בילודה היא בקושי בגדר חזרה לממוצע.ומכל מקום,אם אנחנו באמת משווים את חוסנה של החברה האם תרצו לטעון שחברות מערב אירופה החילוניות מתפוררות, אל מול החברות הערביות הדתיות כ"כ, השרויות במלחמות אזרחים, שחיתות שלטונית, עוני, שבטיות וחמולתיות? אחרי הכל, הפליטים בורחים מהעולם הערבי הדתי למדינות אירופה החילוניות, ואמריקאים מעדיפים לגור בסן פרנסיסקו מאשר בקהילה כפרית דתית במיסיסיפי. אתמהה.

6 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. אולי התרעומת על דבריו של צדיק נובעת מכך שהם מסוג הדברים שמותר לחשוב בלב אבל אסור להגיד בקול רם, כי ברגע שהם נעשים מפורשים הם מביסים את עצמם?

    השבמחק
    תשובות
    1. כלומר, אם להרחיב, מתבונן מבחוץ יכול לומר שערכה של הדת מסתכם בכך שיש לה יתרונות חברתיים או פוליטיים מבלי שהדבר יעורר קושי, אבל לאדם הדתי נקודת המבט הזאת מעוררת קשיים. מילא שקשה לשכנע את עצמך בחשיבותן של כל מיני מצוות קטנוניות ושרירותיות (השבוע אסור לאכול חמץ, בשבוע הבא מותר...) מתוקף איזה יתרון חברתי או פוליטי שמתגלה רק ממעוף ציפור אם בכלל, אבל הדת היהודית היא לא רק פראקסיס, יש בה גם מרכיב אמוני מוצהר ומרכיבים נוספים שמאבדים מתוקפם ללא אמונה (תפילה, למשל). להתפלל בלי אמונה זה לשקר לעצמך ולסביבתך, לא? אני מבין שלא דרושה אמונה יוקדת בשביל להיות דתי, אבל דרוש איזה ערפול בנוגע לסוגייה הזאת, דרוש לא לברר אותה עד הסוף כדי שיהיה אפשר לחיות בשלום עם הדיסוננס, ובדיוק הערפול הזה אובד כשהטיעון של צדיק מנוסח בצורה מפורשת.

      מחק
    2. רעיון מעניין. אני מסכים ולא מסכים.
      אני לא מסכים מכיוון שמבחינה אינטלקטואלחית טהורה באמת לא מחוייב קשר בין האמונות והמעשים ביהדות. לאורך ההסטוריה גורמים שונים האעמינו בסט אמונות שונה בתכלית לגבי האלוהות מהותה וקשרה לעולם - הרמב"ם והקבליסטים, הרבי מליבוביץ' וישעיהו ליבוביץ' - וכולם נחשבו יהודים כשרים. גם לגבי תפילה למשל - אפשר להסתכל עליה כעל עבודה פנימית (כמו הרמב"ם) או כמצווה שמצווים לעשות ללא קשר לתוכנה (כמו ליבוביץ'). מאידך יש הרבה מאוד אנשים שמאמינים בקיום אלוהים ובשאר אמונות מקובלות ביהדות האורתודוקסים של ימנו מבלי להיות מחוייבים לתרי"ג מצוות. יש בדיחה ידועה בחוג למחשבת ישראל שליבוביץ' לא האמין בכלום ועשה הכל ובובר האמין בהכל ולא עשה כלום.
      אבל אני גם מסכים מכיוון שהתרגילים האינטלקטואליים האלה די מפותלים. ברור שיש כאן פירוש, וברור שומציאים דבר מפשוטו, ולכן נדרש פה מאמץ. וכשזה המצב, זה באמת לא דבר שאתה רוצה להודות בו בריש גלי.כך שיכול להיות שמשהו מהתרעומת הוא על החצנה והאדרה של משהו שאולי כולם עושים אבל לא מדברים על זה.

      מחק
    3. בחרתי בדוגמה של תפילה מכיוון שהתפילה (היהודית) איננה פעולה מופשטת ואילמת שקל יחסית לצקת לתוכה משמעות כרצוננו. לטקסט יש תוכן מסוים. כשדיברתי על שקר עצמי התכוונתי לאמירת הטקסט תוך שלילת תוכנו. אז נכון שאפשר לעשות את זה ולהתגבר על הקושי כמו ליבוביץ, אבל אני חושב שזה קשה, ואם הרב אריאל חושש שמרבית צאן מרעיתו לא תהיה מסוגלת לכך, אני מבין אותו.

      מחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק