בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

היצע וביקוש

שנויי האלוגריתם האחרונים בפייסבוק הביאו לכך שסופית הפייסבוק שלי הפך לנורא משעמם, ולכן עברתי סופית לטוויטר. דא עקא, שכאשר אני רוצה לכתוב משהו ארוך, טוויטר הוא, במהותו, לא פלטרפומה מתאימה. אז שבתי לכאן. והפעם, לאחר שבשבת קיימתי את תחביבי הקבוע - לפתוח את מוצ"ש של "מקור ראשון" בטורו של חיים נבון ולהתעצבן - הנה סיבה לחזור לבלוג, כי אני חושב שנבון עושה בטור כשל שאני רואה לא מעט בטיעונים בצד הימני של הדיון הכלכלי.
אתם מוזמנים לקרוא את כל הטור, אבל אם אסכם אותו בקצרה:
א. המחירים ש"גזלנים" גובים עבור מוצריהם באיזורים נידחים (למשל בסוף מסלול הזויתן) אינם מופקעים, מכיוון שהם מייצגים את שיווי המשקל בין היצע וביקוש.  וכך גם באופן כללי, אין דבר כזה "מחירים מופקעים", מכיוון שהם מייצגים היצע וביקוש. זה נכון גם לחניות בבתי חולים או במחירי הדיור.
ב. ספציפית לגבי "גזלנים", המחיר הגבוה גם מגלם את התשומות הנוספות הנגזרות מכך שהוא מוכר במקום נידח
ג. ואם המחירים היו אכן גבוהים מדי, הם היו יורדים בעקבות תחרות.
ד. במקרים כמו מחירי הדיור או חניות בבתי חולים, הורדה מלאכותית של המחיר תביא לתוצאות משניות לא רצויות - בפרט, להורדת המוטיבציה לטיפול בחוסר ההיצע, שהוא הבעיה הבסיסית.
העניין העיקרי כמובן הוא הטיעון הראשון, שהוא רווח למדי בטיעונים מצד ימין של המפה הפוליטית. אלא שהוא דוגמא די מובהקת לבעית הרצוי-מצוי של יום. נכון שהמחיר של מוצר מסויים הוא כזה מכיוון שזו נקודת המפגש בין ההיצע לביקוש (בהנחה של המודל הכלכלי הפשטני ביותר, כמובן שזה הרבה יותר מסובך). זה תיאור של *המצב הקיים*. אך האם *ראוי* שיהיה כך? הרי כל מהותו של המוסר הוא הטלת חוקים שונים על ההתנהגות האנושית, ולשנות אותה מכפי שהיתה לולא אותם חוקים. חלק מהאנשים במצוקה כלכלית יגנבו. האם זה אומר שאין איסור על גניבה? להיפך, כל חוק מוסרי בא בדיוק כדי לאסור התנהגות קיימת "במצב הטבעי". נבון עצמו, כמאמציו להצדיק את המוסרנות המינית שהוא מוצא ביהדות, מצדיק איסורים רבים על התנהגות מינית טבעית - אוננות, קיום יחסי מין בשבועיים מתוך החודש, ועוד.
האמת, שאפילו נבון מרגיש שהטיעון על היצע וביקוש לא ממש מספיק, ולכן הוא עובר לטיעון ב' (וגם ביחס למשכירי דירות, מחליק את הטענה, שלא ראיתי לה שום ביסוס, שרוב המשכירים הם פנסיונרים שזו הכנסתם היחידה). כאן יש טיעון משתמע אחר: שמחיר "הוגן" הוא כזה שתלוי בתשומות שהושקעו במוצר. מכיוון שטילון בסיום נחל הזויתן (או בסיום ניווט בקורס קצינים) הוא מוצר אחר מטילון במכולת - מושקע בו הבלאי של הרכב של הגזלן, הסיכון שלקח ועוד - הוגן שהוא ימכר ב15 ש"ח במקום ב5 ש"ח. ומכיוון שבתחום הגלידות בסוף מסלולי טיולים התחרות די חופשית, סעיף ג' אכן מוודא שכנראה שהמחיר קרוב יחסית לתשומות. אלא שכאן בדיוק ההבדל בין הגזלן לבין הדוגמאות האחרות: סעיף ג' לא תקף לדוגמאות האחרות: משכירי הדירות, והחניות בבתי החולים, נהנים ממחיר גבוה לא מכיוון שהושקעו תשומות גדולות יותר, אלא מכיוון שיש הגבלה מלאכותית או טבעית להיצע של המוצר. רוב גדול של הישראלים מעוניינים לגור בתל אביב (הסמולנית, ולא נניח בבית אל ב', אבל זה כבר לפוסט אחר); מקומות החניה שליד בתי החולים נהנים מכך שהם ליד בית החולים. אפשר לפנטז שאלו בעיות שניתן לפתור בבנית עוד חניות ועוד דירות אבל האמת שרובנו יכולים לחשוב מעבר לערך במילון יסוד למונחי הכלכלה ולהבין שכנראה שאלה מוסצרים שישארו במחסור: גם אם נגביה את כל הבניינים במרכז ת"א פי שניים ושלוש, ונגדיל את היצע החניה בבתי החולים, עדיין המחירים יהיו די גבוהים. 
האינטואיציה המוסרית שלנו היא שיש מושג כזה של "הפקעת מחירים", שיש מחירים שהם גבוהים מדי. יתכן, שהדרך הטובה ביותר להגיע לכך היא באמצעות תחרות, אלא שכולנו יודעים שזה הרבה פעמים לא מספיק. יתכן שאמצעים רגולטרוים הם לא פתרון טוב, או שיהיו להם תוצאות משניות לא רצויות. זו עדיין לא סיבה להסיק שהמטרה לא ראויה; צריך לחפש את אמצעים שיגיעו למטרה הזו במינימום נזק. הקפיצה מתיאור הסיבה לכך שמחיר הוא ברמה שהוא להצדקה המוסרית שראוי שהוא יהיה כך היא כשל, והיא כנראה נובעת מכך שלנבון באמת לא ממש מפריעים המחירים. מה חבל שלא כך לכולנו. 

יום חמישי, 12 באפריל 2018

יום השואה 2018

יש שיר אלגנטי מאוד של צור ארליך שרבים אוהבים לצטט אותו בתקופת ימי הזכרון:
שני ימי זכרון סמוכים כל שנה
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי 
אוהבים לצטט אותו גם כי הוא כתוב יפה מאוד וגם כי הוא מבטא את האחד הנראטיבים הרווחים ביותר בישראל סביב השואה, והוא שמדינה היתה מונעת את השואה. אם היתה לנו מדינה, השואה לא היתה מרחשת, בודאי לא במימדים שהתרחשה. אבל בעצם זה נרטיב די אוילי.
תמיד משחק בהסטוריה אלטרנטיבית הוא בעייתי, אבל נניח שהיו מקימים את מדינת ישראל ב1920, והיא היתה מצליחה להתגבר על היישוב הערבי ולהתייצב עד שנות השלושים, כך שבשנות השלושים היא היתה קולטת מליוני יהודים מאירופה. הנאצים כידוע הציבו את השמדת היהודים גבוה מאוד בסדר העדיפויות שלהם, גם כשהיא פגעה במאמץ המלחמתי בצורה משמעותית. אתם באמת חושבים שאם הם היו חושבים שהשמדת היהודים חשובה מספיק הם לא היו משטחים את מדינת ישראל הצעירה בהפצצות עד שהיתה מושמדת? עד 1942 הנאצים הכריעו את צרפת, פולין וכל מדינות מרכז ומערב אירופה, וכמעט והכריעה את בריטניה ובריה"מ, האימפריות האדירות ביותר בעולם באותה התקופה (פרט לארה"ב). למדינת ישראל הצעירה והקטנה היה סכוי נגדם? אם כבר, המדינה היהודית היתה מקלה עליהם את המלאכה מכיוון שהיא רכזה את כל היהודים עבורם בגטו אחד גדול.
כפי שכבר הצביע ישעיהו ליבוביץ', מדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים לא ממש תופסת. יש הרבה יתרונות ליהודים במידנת ישראל: השתייכות לחברת הרוב, המנעות מאנטישמיות "פעוטה" - כמו קללות או אף אלימות פה ושם - כפי שמתרחשת במדינות שונות, ותחושת סוכנות, העובדה שגם אם אתה מאויים כיהודי יהיה מי שיגיב וינסה להגן עליך, בדמות צה"ל. אבל, כמובן, שיבתם של היהודים להסטוריה באה תוך קונפליקט עם תושביה הערביים של א"י והעולם הערבי והמוסלמי ככלל ולכן גם כיום כנראה שבהערכת סיכונים ריאלית מדינת ישראל היא מקום מסוכן יותר ליהודי לחיות בו מאשר רוב מדינות העולם.
אם יש צעד הסטורי שבאמת כנראה היה מציל יהודים רבים זה לא הקמת מדינה יהודית לפני השואה אלא ביטול חוק ג׳ונסון ריד מ1924, שסגר כמעט הרמטית את ארה"ב להגירה ממזרח ודרום אירופה. אם הגירה המונית לארה"ב היתה מתאפשרת בשנות ה30 כפי שהתאפשרה בתחילת המאה ה20, מליונים רבים של יהודים היו יכולים להגר למדינה שבאמת היתה בטוחה עבורם במהלך המלחמה. כך שאם כבר רוצים ללמוד לקח הסטורי מהשואה, הוא שצריך להקל את חוקי ההגירה לארה"ב.
כמובן, זה לא הלקח שאני חושב שצריך ללמוד מהשואה. פשוט כי אין מה ללמוד שום לקח מהשואה. השנה הויכוח המלאה על לקח אוניברלי מול פרטיקולרי בא בעקבות חוברת של חיל חינוך שהחרד"לים מתרעמים עליה; לפני שנתיים זה היה בעקבות נאומו של יאיר גולן וכתבתי על זה אז. אז לא אחזור באריכות, אבל בקצרה: השואה היא אירוע הסטורי. אפשר (ואולי גם צריך) לזכור אותו כחלק מתהליך האבל הלאומי, ואפשר (ואולי גם צריך) ללמוד אותו באירוע הסטורי, שהשפיע ועיצב על העולם שאנחנו מכירים היום: הוא הביא בין השאר להקמת מדינת ישראל כמו גם להפיכת תפיסת זכויות האדם לבסיס המוסר המודרני כמו שמוכר לנו היום, ולשני התהליכים הללו היו הצלחות וגם כשלונות. אבל אין מאירוע הסטורי לקח מוסרי.
יש משהו מטעה בנאצים מכיוון שהם גם עשו מעשים מחרידים מוסרית וגם נכשלו לבסוף, ולכן קל לנו לחשוב על הלקח ההסטורי שיש ללמוד מהם, כי הכשלון ההסטורי הביא גם להוקעה מוסרית (ובמשתמע, אנחנו גם חושבים שהגורל ההסטורי "הגיע להם" בשל העוול המוסרי שביצעו). אבל מאו צה דונג ביצע מעשי זוועה גרועים כמו הנאצים או אף יותר, ואיש לא שואל מה הלקח של משטר מאו צה דונג, כי המשטר הקומוניסטי בסין עוד עימנו. הדרום האמריקאי ביסס משטר עבדות משך מאות שנים וגם כיום איש לא שואל מה הלקח ההסטורי שיש ללמוד מכך, מכיוון שלמרות שהדרום הפסיד במלחמת האזרחים הצפון החליט לקבל את הנאראטיב הדרומי כחלק מהנאראטיב הלאומי ולכן הוא מעולם לא הוקע. דיון מוסרי צריך לעשות על ערכים מוסריים - למדינת ישראל יש צידוק לקיומה בשל זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ללא קשר לשואה, וזכויות אדם צריך לכבד מכיוון שהן בסיס להתיחסות לאדם כאדם, לא כי הנאצים היו נוראיים.
מה שכן, יש נקודה שאני כן מסכים בה עם חיל החינוך: אין משהו מהותי שמונע מפרסטון הבריטי, אשלי האמריקאית או דניאל היהודי להיפך לנאצי כמו שטרודה נהפכה. ההסטוריה של גרמניה, המוסדות שבנתה (או העדרם), והתנאים הפוליטיים. הכלכליים והחברתיים של שנות ה20 וה30 הביאו לכך שהפכה לנאצית, ובמובן הזה כמובן ששום חברה לא עוברת תהליך דומה. אבל זה לא נובע מאיזו מהות אינהרנטית של פרסטון, אשלי, דניאל וטרודה, אלא בדיוק מהמוסדות וההסטוריה של החברה שלהם, והמוסדות הללו יכולים להשתנות, וחו"ו לאורף הזמן לאפשר נאציזם; כמו כן, חברות אחרות יכולות להגיע לתהומות מוסריים בגוונים אחרים, כפי שמוכיחה כאמור סין של מאו צה דונג או אטלנטה של "חלף עם הרוח".
וחשוב מאלה: אני מאוד מתקשה עם ספרים על השואה, אבל את "דו"ח על הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט לא יכולתי להוריד מהיד. אני יודע שיש הרבה בעייתיות בטיעון ההסטורי של ארנדט - בעיקר כלפי היודנראטים - אבל בבסיסו יש טענה שאותי מאוד משכנעת, והיא שפעולת ההשמדה של הנאצים היתה תלויה גם בשיתוף פעולה של הרבה גורמים במדינות הכבושות, וככל שהיתה התנגדות משמעותית יותר - בין אם בין מדינות שונות או בזמנים שונים באותה מדינה - ההשמדה הואטה או אפילו נעצרה. ולכן העובדה שבאמת ההשמדה הצליחה להתבצע היא כי רוב מכריע של האנשים היו מספיק אדישים לה מכדי להתנגד בצורה אפקטיבית. זה לא אומר משהו בהכרח על האירופאים של שנות ה40, זה בעיקר אומר על כל אדם: צריך הרבה אומץ וכח להיות דיסידנט, ולכן רוב מכריע של האנשים משתפים פעולה ברמה כזו או אחרת. גם אני, כנראה, אם הייתי צרפתי או פולני או אפילו גרמני שנקלע למקום הזה ולתקופה הזו, הייתי בין הממוצעים ולא בין הדיסידנטים. צריך יוהרה להיות בטוח שאתה, הקורא הספציפי, היית מתנהג אחרת.

יום שישי, 30 במרץ 2018

צדיק יסוד עולם

לפני מספר ימים פורסם כי הרב שמואל אריאל, ר"מ בישיבת עתניאל, התפטר מהישיבה בשל "טענות שהישיבה לא מציבה גבולות ודברי כפירה נלמדים בישיבה כדעות לגיטימיות"; הטריגר הספיציפי היה מאמר של ד"ר שלום צדיק (מחזור י"א הרטמן כבוד!) בעלון הישיבה. והנה, סערה זוטא חדשה במגזר.
הטענה העיקרית של המאמר היא כי לעמדה האתאיסטית והשמרנית יש בסיס משותף והוא הטענה כי הדת מחייבת להחזיק באמיתות עובדתיות -  מטאפיזיות, פיזיקליות או הסטוריות; אם אמיתות אלה מתערערות, מתערערת ממילא המחויבות לקיום תורה ומצוות. לעומתן, העמדה של פיסלוסופיה היהודית - שהמייצג הגדול שלה הוא הרמב"ם - היא כי הדת לא תלויה בהכרח באמיתות ספציפיות, שכן כל טענה  עובדתית ניתן לפרש באופן שיתישב עם הבנתנו (כפי שעושה הרמב"ם ביחס להתגלות, נבואה, גאולה ועוד). השאלה היא האם כדאי לעשות זאת היא פוליטית - האם הדת מביאה ערך חברתי, ולכן שווה לעשות את המאמץ הפרשני הזה - כעמדת הרמב"ם - או שלהיפך, הדת מביאה נזק ולכן דווקא כדאי להעמיד אותה על אמיתות שקל להפריך, כעמדת שפינוזה. ומכיוון שצדיק חושב שהדת מביאה ערך, ראוי וכדאי לעשות את המאמץ הזה. צדיק לא חושב שבהכרח הטענות העובדתיות של היהדות של ימנו לא נכונות, ולמעשה מטרתו - המוצהרת במאמר - היא ללחום קודם כל באתיאיזם;  הוא רק טוען שמי שמתקשה עם הטענות העובדתיות ביהדות לא בהכרח חייב לאמץ את העמדה האתיאיסטית, שכן ניתן לפרש כל טענה אונתולוגית בצורה שתתישב עם תפיסותנו. זו גם ההמלצה החינוכית שלו בסוף המאמר: עבור בני נוער שחשים שהטענות העובדתיות שבתורה אינן נכונות, עדיף לא להתוכח עמם על כך, אלא לחשוף אותם למסורת הפילוסופית ולהבנה שניתן לפרש כל טענה עובדתית בדרך שתשביע את רצונם.
אז לא יכולתי להתאפק והנה השנקל שלי.
א. התגובה הראשונה שלי היא - זה כל הסיפור? זו הכפירה הגדולה? צדיק לא אומר שום דבר על הרמב"ם שלא לומדים בשיעורים הראשונים בשנה א' במחשבת ישראל (או בכיתה ט' בתיכונים אלה ואחרים), והרמב"ם אומר את טענות צדיק עליו די במפורש בפרקים שונים במורה נבוכים. די מפתיע אותי שמישהו מופתע מכך. זאת ועוד, התזה של צדיק די מוכיחה את עצמה בקרב דתיי ימנו. אני מעז להניח שיש מעט מאוד אנשים, לפחות בקרב הציבור הציוני דתי, שמאמינים שאלוהים מריח את הקרבנות, שבני אלוהים ירדו להזדווג עם בנות האדם ומהם יצאו גיבורים חצאי אלים, שהרקיע הוא אובייקט פיזי שמבחין בין השמיים לאדמה, או שסיפור מגדל בבל התרחש כלשונו. את הטענות האלו  - שכולן מופיעות בתורה - מפרשים בצורה כזו או אחרת. אז נכון, ישנן טענות שגם כיום דתיים רבים מרגישים שהן חיוניות ל"נכונות" הדת כמו שלמות ואלוהיות התורה; אבל בדורות קודמים חשבו כך גם על התיאור המילולי של בריאת העולם או על העל-אנושיות של יצירת חז"ל, טענות ששלילתן נראית מובנת מאליה לרוב הדתיים של ימנו. כך שבתזה העיקרית שלו צדיק צודק; באמת ניתן לפרש כל טענה עובדתית כך שתתישב עם מה שנח לשכלנו לקבל. ולכן אני די משתומם על התרעמה הגדולה לגבי הטענה החינוכית שלו. היא נשמעת לי סבירה לגמרי (מה גם שאם תורשה לי ספקולציה קלה, אני חושד שיש בה מין הנסיון האישי בימנו העליזים עם אבינועם רוזנק ודוד דישון)
ב. אבל בטענה החינוכית צדיק גם מפספס בגדול, מכיוון שלדעתי לפחות הוא בכלל לא מתיחס לתהליך הריאלי של דתל"שות בימנו. הוא טוען שהעצה החינוכית שלו היא בעקבות שיחות עם נערים רבים שנותרו נבוכים מול הקביעות העובדתיות ביהדות, כך שאני קצת מסייג את נחרצות הטיעון שלי - צריך אולי לעשות סקר דתל"שים כדי להכריע - אבל התחושה שלי היא שכפירה כיום לא נעשית מסיבות של אונתולוגיה. היא נעשית מסיבות של אתיקה ואסתטיקה. הטריגר למחשבות דתלשות הוא לא האם יש אלוהים או לא. הוא למה אני מוצא את עצמי מחויב למערכת שכל כך מפלה נשים? שמתעללת בלהט"בים? למה אני מחויב לפרקטיקה כל כך לא נכונה של התבגרות מינית, כולל שלל איסורי הנגיעה והאוננות? ולמה בעצם מקדישים כל כך הרבה מאמץ למצוות פולחניות שבינן לבין מוסר אין דבר? אפשר להרחיב רבות אבל הרחבתי בזמנו בפוסט הדתל"שות, ובכל זאת החג בפתח. 
כעת, צודק צדיק שבעיות בתחום עיקרי אמונה הן פחות בעייתיות עבור היהדות - מה שאין כן לגבי הנצרות למשל, ולכן היא הקדישה כל כך הרבה מאמץ החל בחיבורים פילוסופיים וכלה במלחמות דת רוויות דם בדיונים כריסטולוגים. כי היהדות היא דת של פראקסיס. אבל כאשר הבעיות עצמן הן בתחום הפראקסיס - למה מפלים נשים, למה אוסרים על אוננות, וכו' - זו בעיה הרבה יותר חמורה מבחינת מחויבות לדת היהודית. ואת זה צדיק מפספס לגמרי.
ג. לבסוף, בקטנה: אחרי שצדיק פורס את גישת הרמב"ם מול שפינוזה לגבי התועלת הפוליטית שבדת הוא מרמז שהוא היה מכריע כשיטת הרמב"ם (אם כי אני לא יודע אם הוא אישית באמת דוגל בשמירת מצוות רק בשל התועלת הפוליטית שבהן), דהיינו שלדת יש ערך חיובי בשמירת החברה, מכיוון שחילונות מביאה להדרדרות בערך המשפחה ולירידה בילודה, שמחייבת הגירה המונית. זה טיעון רווח בקרב כותבים דתיים שמרנים כמו הרב חיים נבון, ואני מוכרח לציין שהוא מעט מטופש בעיני. ראשית, ההנחה שירידה בילודה מחייבת הגירה המונית לא מוכחת, ולמעשה יפן מפריכה אותה. אבל מעבר לכך, מה בעצם כל כך נורא במצב הילודה כעת? במדינות המערב החילוניות הילודה לרוב מעט מתחת לשיעור החלפת האוכלוסיה; לאורך רובה המכריע של ההסטוריה האוכלוסיה האנושית בקושי גדלה מסיבות מלתוסיאניות ורק מאז המהפכה התעשייתית יש גידול מטורף באוכלוסיית העולם. בפרספקטיבה הזו הירידה בילודה היא בקושי בגדר חזרה לממוצע.ומכל מקום,אם אנחנו באמת משווים את חוסנה של החברה האם תרצו לטעון שחברות מערב אירופה החילוניות מתפוררות, אל מול החברות הערביות הדתיות כ"כ, השרויות במלחמות אזרחים, שחיתות שלטונית, עוני, שבטיות וחמולתיות? אחרי הכל, הפליטים בורחים מהעולם הערבי הדתי למדינות אירופה החילוניות, ואמריקאים מעדיפים לגור בסן פרנסיסקו מאשר בקהילה כפרית דתית במיסיסיפי. אתמהה.

יום שבת, 3 במרץ 2018

ג'רי, מי יגל עפר מעיניך


המפה המופלאה הזו היא מפת 18 המחוזות הקונגרסיאליים של פנסילבניה. הם נראים די מכוער, ולא ממש הגיוניים, ולכן אם אתם באמת רוצים להבין למה הם שורטטו כך, אולי עדיף להסתכל על המפה הבאה:
אלה תוצאות הבחירות ב2016. למרות שהתפלגות הקולות בפנסילבניה היתה בערך חצי חצי, הרפובליקאים זכו ב12 מתוך 18 המחוזות. זה כמובן לא במקרה, המחוזות שורטטו ע"י בית המחוקקים הרפובליקאי כדי למקסם את ההשפעה הרפובליקאית: לדחוס כמה שיותר קולות דמוקרטיים לכמה שמעט מחוזות - בפילדלפיה ברום מזרח, בפיטסבורג בדרום מערב וסקרנטון בצפון מזרח - מחד, ולפזר את הקולות הרפובליקאים בין שאר המחוזות כך שבכל מחוז יהיה רוב רפובליקאי בטוח מספיק אבל לא גדול מדי כדי לא לבזבז קולות. זו לא טכניקה חדשה; קוראים לזה ג'רימנדרינג וזו פרקטיקה נואלת שרווחת מאז המאה ה18. אבל הרפובליקאים בשלל מדינות - ובפרט, בפנסילבניה - הגדילו לעשות בשנים האחרונות והביאו את הג'רימנדרינג לקיצונות כמו זו שרואים כאן.
ולכן, בתגובה, בכמה וכמה מדינות דמוקרטים עתרו לבתי המשפט כדי לבטל את המפות הללו. ברוב המקרים העתירות הגיעו עד לבית המשפט העליון, שרובו שמרני, והוא דחה אותן (אם כי, אם אני לא טועה יש עוד עתירה ביחס לצפון קרוליינה שעוד מחכה לפסיקה). אבל בפנסילבניה העותרים עתרו לבית המשפט העליון המדינתי בטענה שהמפה סותרת את החוקה של פנסליבניה, שאוסרת על כל "כח...להתערב כדי למנוע את זכות ההצבעה". בית המשפט - ששופטיו בפנסילבניה נבחרים ע"י הציבור, ורובם כרגע ליברלים - פסק לטובת העותרים והטיל על בית המחוקקים והמושל לשרטט מפה חדשה סבירה יותר, ובפרט שהמחוזות קומפקטיים: שלא יפרקו מחוז (כבמובן של county' היחידה המנהלית הבסיסית באיזורי הכפר) עיירה או עיר שלא לצורך. בית המחוקקים הציע הצעה אבל המושל - שהוא כיום דמוקרט - הטיל עליה וטו, ולכן בית המשפט שרטט מפה בעצמו, שנראית כך:
או! זה כבר נראה הרבה יותר טוב!
האמנם? ומה עם המפה הזו?
(מתנצל שאין אחידות בפורמט המפות, לא מצאתי אתר אחד שמציג את כולן באותו פורמט). המפה הזו היא המפה שהציע בית המחוקקים של פנסילבניה, והיא היתה צפויה להשיג בערך 11 מחוזות לרפובליקאים מול 7 לדמוקרטים, בעוד שהמפה של בית המשפט צפויה להשיג בערך חצי חצי.
האמת היא שמבחינת "קומפקטיות", המפה של בית המשפט מצליחה להגיע פחות או יותר למינימום של חיתוכי מחוזות בהנתן האילוצים: הצורך להשיג שוויון אוכלוסיה פחות או יותר, הצורך ליצור מספיק מחוזות שבהם רוב המצביעים בני מיעוטים (הוראה של חוק זכויות האזרח מ1965, שנועדה למנוע את המצב שהתרחש עד אז במדינות הדרום, שבו השתמשו בין השאר בגבולות המחוזות כדי לבטל את היכולת של שחורים להשפיע על הבחירות). אבל היא לא האופציה היחידה שמגיעה לתוצאה הזו, ובכל מקום שבו היה צורך לקבל החלטה נראה שהשופטים החליטו בצורה שתיטיב עם הדמוקרטים, למשל השליטה שבצפון מערב המחוז השישי כוללת את העיירה רדינג, מעוז דמוקרטי, והפוכת את המחוז הששי ךיותר תחרותי עבור הדמוקרטים.
אהה! תאמרו (כפי שאומרים הרפובליקאים בפנסליבניה), זה שוב פעם ג'רימנדרינג, פשוט הפוך! אז לא בדיוק, השאלה היא למה הכוונה בהוראה לייצר מפה "הוגנת". הבעיה של הדמוקרטים היא לא *רק* ג'רימנדרינג, אלא העובדה שהקולות שלהם מפוזרים בצורה מאוד לא יעילה גיאוגרפית. בערים כמו ]ילדלפיה או פיטסבורג (או ניו יורק, או כל עיר גדולה אחרת) יש להם מעל 90% מהקולות, בעוד שהרוב הרפובליקאי בפרברים ובאיזורי הכפר הוא בערך 70%. ולכן אם היו משרטטים את המחזוות בצורה גיאוגרפית טהורה כנראה שהיה יתרון לחרפובליקאים. אך האם זה באמת הוגן? האם זה לא כשלעצמו סותר את הוראת החוקה של פנסליבניה לקיים "בחירות הוגנות ושוות"? ואם כן, האם אין חיוב בעת שרטוט המפות לאזן, עד כמה שניתן, את אי ההגינות הזו?
מאידך, בעצם הקונספט של בחירות ישירות יש אי הגינות, למשל כלפי מועמדים ממפלגות קטנות. כל הרעיון הוא שערכים אחרים - כמו קשר ישיר עם הבוחר, אפשור ייצוג לכל אזור, ויציבות מפלגתית, באים לידי בטוי בשיטה בצורה שמפצה על אי ההגינות הגיאוגרפית.כמו שאנחנו יודעים, השיטה היחסית יוצרת הרבה מאוד בעיות בפני עצמה.
במסגרת הדיונים הרבים על ג'רימנרינג, עלתה גם ההצעה הבאה על איך אפשר לחלק את מדינת ניו יורק כך שכל 27 המחוזות שלה יהיו דמוקרטיים:

היא זכתה לכנוי baconmandering כי כל המחזות צרים כמו רצועות בייקון, שיוצאות מתוך העיר ניו יורק. זה כמובן נראה מגוחך. אבל is it really? מי אמר שדווקא הקריטריון הגיאוגרפי הוא הנכון לחלק מחוזות? באתונה העתיקה כל שבט הורכב משלושה חלקים, חלק אחד מהעיר, חלק אחד מאיזור החוף וחלק אחד מהכפר. אולי דווקא נכון שכל חבר קונגרס יצטרך להתיחס לכמה סוגים של בוחרים? אולי הקריטריון הנכון לייצוג הוא דווקא כלכלי - 10 סנטורים לכל עשירון?

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

מה אנחנו עושים כאן?

בחירתו הסנסציונית של דאג ג'ונס בשבוע שעבר כסנטור הדמוקרטי מאלבמה והעברת רפורמת המס של הרפובליקאים אתמול מזכירים מאוד את אירועי 2009 במהופך: אז בחירתו של אובמה הצליחה לעורר גל זעם נרחב מהצד הרפולביקאי שיצר את תנועת "מסיבת התה"; הדמורקטים עסקו במשך שנה על חוק הבריאות שנודע בשם "אובמהקייר", והרפובליקאים תקפו את החוק שוב ושוב עד שבחורף 2008-9 הוא כבר היה מאוד לא פופולארי. בכל זאת בית הנבחרים העביר את הגרסא שלו והסנט- שבו היה לדמוקרטים רוב חסין-פיליבסטר של 60-40 - העביר את הגרסא שלו. ואז היו אמורים לעבור לתהליך של conference - יצירת חוק מאוחד, ששני הבתים היו צריכים לאשר אותו. אלא שאז טד קנדי, הסנטור הדמוקרט האגדי ממסצ'וסטס, נפטר, ומרת'ה קוקלי, המועמדת הדמוקרטית להחליף אותו, היתה כ"כ גרועה, והרוח היתה כ"כ לטובת הרפובליקאים, שסקוט בראון הרפובליקאי ניצח אותה במסצ'וסטס הכחולה.
זה גרם לשני דברים: ראשית, ברמה הטכנית, הרוב הדמוקרטי בסנט ירד ל59. זה אומר שהדמוקרטים לא יכלו להעביר גרסה מאוד שונה של החוק בסנט (הם יכלו להעביר רק דברים תקציביים דרך תהליך שנקרא reconicliation, ונגע בזה בהמשך). ושנית, כל הסנטורים ובעיקר חברי בית הנבחרים הדמוקרטים מאוד מאוד נבהלו מחוסר הפופולאריות של החוק. היה חשש אמיתי שבדקה ה90 החוק עומד ליפול.
ואז אובמה עשה מעשה. הוא אסף את כל הנציגים הדמוקרטיים ונאם להם. בדרך כלל אובמה האמין בנאומים הרבה יותר מההשפעה האמיתית שלהם, אבל הפעם הנאום זה באמת עשה את ההבדל. הוא אמר להם פחות או יותר כך (זו פראפרזה שלי, אין לי את הנוסח המדוייק מול העיניים): נכון, החוק הזה מאוד לא פופולארי עכשיו. יש לנו יסוד להניח שהוא יהפך פופולארי עם הזמן, אבל יתכן שלא או יתכן שמאוחר מדי עבור חלק מכם. ייתכן שעבור חלקכם זה career ending vote. אבל אתם עדיין חייבים להצביע בעד. כי אנחנו דמוקרטים, זה מה שבאנו לכאן לעשות. במשך עשורים אנחנו מדברים על הרחבת הנגישות לביטוח בריאות, והנה, יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אם לא נעשה את זה - אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו טורחים להבחר?
זה עבד. בית הנבחרים העביר את החוק, והיום אובמקייר עוד איתנו (חבוט ע"י פגיעות שונות מהחקיקה הרפובליקאית, אבל בינתיים עוד איתנו).
אני חושב שאותו הגיון עומד מאחורי ההעברה של חוק המס של הרפובליקאים השבוע. הוא חוק מאוד מאוד לא פופולארי. יש יסוד להניח שבניגוד לאובמקייר, הוא לא יהפך לפופולארי יותר עם הזמן מכיוון שבעוד שבאובמקייר החלקים הבעייתיים - כמו הindividual mandate ומס על כמה אביזרי בריאות - הגיעו קודם, בעוד שההטבות, כמו הרחבת מדיקאייד או השווקים האינטרנטיים לביטוח, הגיעו מאוחר יותר, ואילו ברפורמת המס של ראיין ומקונל המס יורד עכשיו ועל המעמד הבינוני הוא יעלה מחדש עוד כמה שנים (בשל אילוצי תהליך הreconciliation שדרכו העבירו את החוק ללא צורך לשבור פיליבסטר בסנט, לכך אין להם רוב) - אבל עדיין הרפובליקאים העבירו אותו. מכיוון שזה מה שהם באו לעשות; הורדת מס לעשירים (ולאחר מכן קיצוץ תוכניות רווחה לעניים) זה לב האג'נדה של המפלגה הרפובליקאית. את תכניות הרווחה לא בטוח שיצליחו לקצץ, אבל לפחות להוריד מס לעשירים הם יכולים.
ונזכרתי בזה גם בהקשר של הדיון של השוחד של נתניהו. מלך הווטאבאוטיזם קלמן ליבסקינד חזר השבת במאמרו על אחד הטיעונים הקבועים של מאתרגי נתניהו והוא האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות. אז מעבר לכך שהמקבילה לא מלאה - גם עם כל האתרוגים ממשלת שרון לא נסתה לפגוע באמצעות חקיקה בחקירות המשטרה נגדו; ומעבר לכך שלימין לא היתה בעיה לא רק עם שחיתות נתניהו היום אלא אם אותה שחיתות של שרון, עד לרגע שהכריז על תכנית ההתנתקות; ומעבר לעובדה שהרקורד של השמאל קצת יותר מורכב, שכן השמאל הוא שהפיל את אולמרט על שחיתות (לקול קריאות טהרנות של ישראל היום. זוכרים את התקופה שישראל היום התיימר לדבר בשם שלטון החוק?) ראוי להתיחס גם להשוואה הזו, כי אני חושב שיש הבדל מהותי.
נכון, ראוי לומר ביושר: השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את תכנית ההתנתקות. מפלגת העבודה נכנסה לממשלת שרון גם לאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין על שוחד. מכיוון השמאל ראה בתכנית הזו הזדמנות הסטורית לסיים את המבצע הצבאי המתמשך של תחזוקת מובלעות יהודיות בלב אוכלוסיה פלסטינית, על ההדרדרות הבטחונית, האלימות היומיומית והעוולות הקבועות המתלוות למבצע הזה. השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את ההתנתקות, ולא יותר. כי זה מה שהשמאל בא לעשות: לסיים את משטר האפרטהייד הכרוך בתחזוק התחלויות יהודיות בתוך אוכלוסיה פלסטינית הנתונה תחת משטר צבאי. ויתכן שבשביל הזדמנות הסטורית כזו ראוי לסלוח זמנית לשחיתות, כהוראת שעה, לצורך ספציפי חד פעמי.
ליבסקינד מנסה לגזור את הגזרה השווה: "אז אם השמאל חושב שלטובת צורך מדיני, לגיטימי לשים בצד את חוש הריח ואת הדאגה לטוהר המידות...למה לא לגיטימי שהימין יחשוב כך גם הוא, ויסביר שמבחינתו התפקוד המדיני של נתניהו חשוב יותר מסיגרים?" קודם כל, זה כמובן לגיטימי, אבל ראוי להבהיר מה הטענה הזו אומרת: מה הכוונה "התפקוד המדיני של נתניהו"? מה הוא בא לעשות? התשובה המובלעת היא כמובן, שהוא לא בא לעשות דבר אלא למנוע: למנוע נסיגה מיהודה ושומרון. אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי להבטיח בצורה ודאית יותר שלא תהיינה נסיגות בעתיד הימין בודאי היה דורש זאת ממנו בתמורה לתמיכה על אף השוחד, אבל כנראה שאין דבר כזה. יש רק מניעה. יש כמה השלכות מרכזיות לטענה הזו:
א. עומק השבריריות של מדיניות הימין: הסנטימנט מאחורי הטיעון הימני הוא שברגע שתעלה ממשלת שמאל-מרכז, בראשות לפיד או גבאי, היא מסוגלת להביא לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון. כל מפעל ההתנחלויות לא מחזיק כנגד מנהיגים די טירונים שהימין לא מפסיק להביע זלזול בהם, ושאחד מהם לפחות מכריז השכם והערב שהוא בכלל לא מעוניין לפנות התנחלויות. ועדיין, הסיכון שיעלו כה חמור שהוא שווה לסלוח בעבורו על שוחד של שלושת-רבעי מליון שקל. זאת ועוד, שלטון הימין - לפי ההנחה הזו - תלוי אך ורק באדם אחד- בנימין נתניהו. שהרי מבחינה חוקתית, אם הוא מתפטר יכולה לקום ממשלת ימין חדשה ואפילו לא צריך ללכת לבחירות. אלא שההנחה היא כנראה שירידתו מהזירה משמעותה אובדן שלטון הימין. מה זה אומר על המחנה הזה?
ב. הטענה הזו בעצם הופכת את כל המאמץ לחסר תוחלת. אני אישית לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי, אבל כן ברור שההנחה שהמצב ישאר לעד בדיוק כך לא תתגשם במציאות. מתישהו משהו ישתנה, מתישהו השלטון יתחלף. אם הימין בטוח שברגע שזה יקרה כל המפעל שלו קורס, אז זה די חסר טעם לדחות את הקץ, לא?
ג. יש הבדל מהותי בין לסלוח לשוחד כהוראת שעה, עבור מהלך ספציפי,  לבין לסלוח לשוחד לשם שמירה על השלטון עצמו. אם צריך לסלוח לנתניהו כי הוא נתניהו, על מה לא נסלח? על פדופיליה? (זה לא תיאורטי, הרפובליקאים קראו לבוחרי אלבמה לשלוח פדופיל לסנט כי הוא רפובליקאי). ועד מתי? לנצח? בניגוד לויתור מקומי, האמירה שנסלח על שוחד כדי לשמר את השלטון כי המטרה היא רק שמירה על השלטון מבטיחה הטמעה של תרבות שוחד ושחיתות בכל מערכות השלטון, כי על כל שוחד נסלח, ולעד, כדי לשמור על שלטון הימין - בעצם, ספציפית על שלטון נתניהו. וזה כבר הבדל מהותי.