בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

קמפיין me too

קמפיין me too הצליח להבהיר בצורה מאוד חזקה שבאמת כמעט כל אישה חוותה הטרדה או הטרדות מיניות, פעמים רבות תקיפה או תקיפות מיניות, ופעמים הרבה יותר רבות משהיינו חושבים נסיונות אונס. זה גלוי די מטלטל - גם אם אני יודע באופן רציונלי שהטרדות ותקיפות מיניות ונסיונות אונס כל כך רווחים, זה לא דומה לגלוי הספציפי: גם היא, וגם היא, וגם היא.
הקמפיין גם עורר הרבה תגובות וכמה מהן הביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה. אני אנסה להתנסח בזהירות בפוסט כי אני גבר, ולכן עם סיכון הרבה הרבה יותר נמוך להיות הצד הנפגע.
האחת - למשל כמו בפוסט הזה - טוען שהקמפיין הראוי היה של גברים, שיתוודו על מעשיהם: שיתוודו שהם מטרידים ותוקפים ומנסים לאנוס. מכיוון שגברים הם אחראים ועליהם "לנקות את הלכלוך", ומכיוון שאם יראו שכל כך הרבה גברים באמת תוקפים מינית אז אולי זה יעשה את האימפקט הדרוש. היו גם כל מיני ביקורות על הכיוון הזה (בין השאר, שהקמפיין -נועד בראש ובראשונה לנשים שירגישו שהן לא לבד), אבל אני לא חושב שהוא נכון מסיבה אחרת מכיוון שקמפיין כזה בסך הכל מביא לזיכוך עצמי: "היי, תראו, תקפתי, אבל איזה פמיניסט אני שהודתי בזה בפייסבוק!". אני גם אישית מאמין שלא כל הגברים תוקפים כמו שכמעט כל הנשים מותקפות: גבר אחד יכול לתקוף הרבה נשים. אבל ייתכן שאני טועה, ובכל מקרה זה לא רלוונטי: זה לא אומר שהגברים לא אשמים, הם אשמים בגדול אבל מכיוון אחר.
התגובה השניה היתה בפוסט הזה של הרב עופרן ובתגובות אליו. בקצרה הרב עופרן חושש שהלכה למעשה, הקמפיין עלול להביא לתגובה של משיכת כתפיים - זה המצב ואין מה לעשות. הרב עופרן מציע להתיחס להטרדות ותקיפות מיניות כמו לתאונות דרכים ולהתמודד עימן מערכתית, בעיקר דרך חינוך; בתגובות לו מציעים כל מיני המלצות רדיקליות יותר - החל בשיעורי הגנה עצמית לכל הנשים וכלה בדיני ייחוד הלכתיים. וכל הדיון הזה מדגים בדיוק למה כל הגברים אשמים.
אחד הטקסטים הטובים ביותר שקראתי בחיי הוא הפוסט הזה על פמיניזם וסיכון. אני אעשה עוול בלסכם אותו בקצרה אבל בכל זאת לטובת העניין, הטענה היא שאחד הגורמים הבסיסיים שמאפיינים את הפטריארכיה - כמו גם פריוילגיות של קבוצות דומיננטיות אחרות, כמו יהודים, אשכנזים, סטרייטים וכו' - הוא שלקבוצה הדומיננטית - לגברים במקרה הזה - שמורה הזכות להיות בסיכון מזערי שיעשה להם עוול. אנחנו אולי מוכנים לתת זכויות לנשים, אבל בתנאי שזכויות אלו לא יגדילו את הסיכון שלגברים יגרם עוול. כמובן שלנשים כתוצאה מכך נגרם עוול כל הזמן.
והנה תראו מה קרה פה: מתברר לנגד עיננו שלנשים נגרמות עוולות כל הזמן, על הציר שבין מעיקות לקטסטרופליות. לא נשים ערטילאיות: כל הנשים מסביבנו: בנות הזוג שלנו, חברותינו, בנות המשפחה שלנו. ולא סיכון ערטיאלי: עוולות ממש, שגורמות לכך שלכל אישה יש סיכון לא מבוטל לפגיעה מינית שמלווה אותה כל הזמן. ועדיין, כל ההצעות לפתרון נעות בציר בין הצעות כלליות שלא משנות את משוואת הסיכון (חינוך) לבין הצעות שמטיילות עול נוסף וסיכון נוסף על נשים (קורס הגנה עצמית, הדרה מסיטואציות מסויימות בשל דיני יחוד). אפילו ההצעה הרדיקלית, להטיל על הגברים להתוודות בעצמם, משאירה את היוזמה בידי הגברים.  מכיוון שבחברה שלנו לא יעלה על הדעת להעלות את רף הסיכון לגברים כדי להוריד עוולות לנשים.
הנה הצעה: אם ניקח את ההקבלה לתאונות דרכים. מה אם היינו מתייחסים להטרדות אקראיות כמו לעברות תנועה חמורות? מקימים יחידה במשטרה, על טהרת הנשים, שכל תפקידה הוא להטיל קנסות גבוהים על הטרדות קטנות ברחוב. תפסו אותך מפסק רגליים באוטובוס? בום, 5,000 ש"ח. נתפסת שורק לאישה ברחוב? בום, 10,000 ש"ח. אישה התלוננה שהלכת לידה בצורה מטרידה? בום, 20,000 ש"ח. הרי ברור שפתאום כולנו הרבה יותר ניזהר, וארני מעריך שכמות ההטרדות הקטנות תרד משמעותית. נכון, יש גם סיכון שגברים חפים מפשע ידפקו. שיעשה להם עוול. זה לב העניין, מעבירים קצת מהסיכון אל הגברים.
או ביחס לתקיפות ומעשי אונס: תארו לעצמכם (וזו הדוגמה מהפוסט) שכל מה שהיה נדרש כדי להוכיח אונס הוא שאישה התלוננה עליו ושניתן להוכיח באופן סביר שהתקיימו יחסי מין. בלי חקירה במשטרה, בלי משפט. אני יכול להעריך שמספר מקרי האונס ירדו. מאידך, גם הסיכון לתלונות שוא. זה הרי בדיוק העניין.
אני יכול לחשוב על מקרה אחד שבו מהלך חקיקתי באמת שינה במידת מה את חלוקת הסיכון: החוק למניעת הטרדה מינית ב1998. זה סוג השנויים שיכולים לעשות באמת הבדל. אם יש משהו שגברים יכולים לעשות הוא לא להזדעזע או להתוודות, הוא לקרוא לשנוי חוקי משמעותי שיגן יותר על נשים גם במחיר של סיכון מוגבר לגברים.

---

בהערת אגב, זה מצב מאוד דומה ביחס לישראל ולפלסטינים. אני חושב שיש כמעט קונצנזוס מוחלט בקרב הציבור היהודי בארץ שהכיבוש ביו"ש גורם עוול. יש גם רוב שהיה מעוניין לצאת מהשטחים אם היה מובטח לו שאין בכך סיכון בטחוני. אבל גם יש כנראה רוב גדול נגד נסיגה כיום: הנחת היסוד היא שקודם כל הסיכון עבוד יהודים צריך להיות מזערי, ורק לאחר מכן אפשר לדבר על זכויות אדם לפלסטינים. 

יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

הדתה שמדתה

שי גולדן פרסם סרטון חדש, מז'אנר ה"אין הדתה":


הטעויות העובדתיות המביכות - הציונות נובעת מהדת, והשימוש בעברית נובע המדת - כמו גם המעבר להשמצות אישיות - אם אתם מתנגדים להדתה אתם אוטו-אנטישמים - כבר זכו להפרכות טובות ממני. אני בכל זאת רוצה לתרום את אלפית המעלה שלי בהתחממות הגלובלית כתוצאה מהאנרגיה לתחזוקת הסרברים שמחזיקים את הפוסט הזה, כי יש בסרטון נקודה מעניינת שחוזרת אצל הרבה מהימנים החדשים - אברי גלעד, עירית לינור ודומיהם: בסוף, צריך ללמוד, ולכבד, את הדת היהודית כי היא ההצדקה לציונות, לכך שאנחנו פה. אצל גולדן: "כי הציונות היא בעצם אקט של הדתה. כי הסיבה שאנחנו כאן כולנו בארץ ישראל, מדינת היהודים, היא כי אבותנו החליטו, כי הם קראו בתורה, שיש קשר הסטורי בין העם הזה לבין המקום הזה, שנקרא ציון". אצל גלעד: "הרוב [של העמותות הדתיות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים ללימודי דת - א.ר.ק] - אנשים ונשים טובים וטובות, שרוצים לתת ממה שהם למדו לאלה שצריכים מישהו שיראה להם את השורש המשותף של קיומנו כאן". אצל לינור: "בעיני הוא נראה כמו אכזבתם של אלה שהאמינו באמונה שלמה שאפשר לקיים את מדינת היהודים בלי יהדות" ועוד כהנה וכהנה.
אני רוצה מעט לפרק את הטיעון הזה. למה בדיוק הכוונה "הדת היא הסיבה לכך שאנחנו כאן"?
ברמה האינדיוידואלית, רובנו כאן כי נולדנו כאן. אנחנו לא מהגרים מכאן או כי טוב לנו כאן, או כי איננו יכולים להגר (אני לא חושב שפובליציסטים-דה-לה-שמאטע, מנחי שעשועונים או תוכניות בוקר אלה מקצועות שנותנים עדיפות בתור לגרין קארד), או כי למצער המחיר של הגירה גדול מהמחיר של ההשארות בארץ (כלכלית, תרבותית, משפחתית, ועוד. מבחינתי האישית, המעבר לתפיסה גלותית של מיעוט המנוכר למדינתו הוא מחיר חמור מדי, כתבתי על זה פה). עבור מי שאינו שומר תורה ומצוות, דת לא קשורה לכך.
לגבי השאלה למה הורינו או סבינו הגיעו לכאן, ראשית, כמו שאחרים (למשל תומר פרסיקו) כבר אמרו, הזיקה ההסטורית לארץ ישראל נבעה משלל גורמים, והציונות עצמה היתה דווקא תנועה של מרידה בדת. זה לא חדש, וכל בוגר מערכת החינוך שיודע אפילו מעט הסטוריה יודע את זה. אלא שמעבר לכך, גם אם הזיקה ההסטורית לארץ ישראל מקורה בדת, זה פרט אינפורמציה מעניין מבחינה הסטורית, וצריך ללמוד אותו במסגרת שיעורי ההסטוריה - כפי שעושים - אבל הוא לא באמת רלוונטי ללימודי דת כיום. התיאולוגיה הפוריטנית היתה הגורם העיקרי להגירתם של הפוריטנים למסצו'סטס בבסיס של מה שיהפוך (ביחד עם ההגירה לוירג'יניה) לארה"ב של ימנו. בשיעורי הסטוריה בארה"ב לומדים את זה, אבל אף אחד לא חושב שזה דורש ללמוד תיאולוגיה פוריטנית בבתי הספר; למעשה לימודים כאלה בבתי ספר ציבוריים אסורים על פי הפירוש המקובל לתיקון הראשון לחוקה.
אלא שלדעתי לא לכך באמת גולדן ושות' מתכוונים. כשהם אומרים שהדת עומדת בבסיס "הסיבה שאנחנו כאן" או "השורש המשתוף של קיומנו כאן" היא שהדת עומדת בבסיס האמנה החברתית של מדינת ישראל, כלומר בבסיס החוזה הלא כתוב הבסיסי בין כל חלקי החברה שהופך אותם מחויבים אליה. המושג הזה מגיע מהוגי הנאורות (ולואי שהיו לומדים קצת גם אותם במערכת החינוך) ובעקבותיהם כל המדינות המודרניות מבססות את האמנה החברתית שלהן על התפיסה שהשלטון נועד להגן על זכויותיהם של אזרחיו. בימי הביניים זה לא היה כך: התפיסה הימי-ביניימית היתה שהשלטון ניתן למלך מאלוהים. בעקבות מהפכת הנאורות התבססה התפיסה שבני אדם מקימים חברה כדי להגן על זכויותיהם, ולכן שהמטרה הבסיסית של השלטון היא להיטיב עם אזרחיו; הסיבה ל"למה אני כאן", או "למה אני חלק מהחברה הזו" היא כי החברה הזו מגנה עלי או מיטיבה עמי. התפיסה הזו עומדת כמובן בבסיס המשטר הדמוקרטי, אבל לא רק: גם משטרים דיקטטורים וקומוניסטיים טענו שהם נועדו להיטיב עם אזרחיהם ושאבו את הלגיטימציה שלהם, לפחות לכאורה, מהאזרחים. אילו מדינות בכל זאת פנו לדת כדי לקבל לגיטימציה? או דיקטטורות ימניות ששירתו במובהק רק את שכבות האוכלוסיה הגבוהות - פרנקו, פינושה, החונטה בארגנטינה; או משטרים המבוססים על עליונות של קבוצה אחת ודחיקה של קבוצה אחרת: דרא"פ של האפרטהייד, ג'ים קרואו. החברות האלה השתמשו שימוש אינטנסיבי בדת כדי לבסס את החוזה החברתי, מכיוון שהוא באופן מובהק לא מבוסס על טובת כל התושבים, אלא על דכוי של חלקם ע"י חלק אחר.
כך שמידה מסויימת גולדן ושות' לא טועים או בורים, השאלה היא למה הם מתכוונים בציונות. אם ציונות היא זכות ההגדרה הלאומית של היהיודים בישראל במדינתם - לא צריך לכך שום קשר לדת, הזכות הזו קיימת בהיותם בני אדם. אם מהות הציונות בעיניהם היא דכוי של פלסטינים ע"י יהודים, אז כן, כנראה שצריך דת כדי לבסס חברה שמטרתה היא דכוי כזה. אני לא רואה כך את החברה בישראל או את הציונות.

הערת אגב: חיפשתי די הרבה ולא מצאתי מחקר על שיעור הדתיות של לבנים בדרא"פ לפני וחארי נפילת האפרטהייד. אם הייתי צריך לנחש הייתי מנחש ששיעור הדתיות בקרב לבנים ירד משמעותית. מישהו ראה מחקר בנושא?

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

שארלוטסויל

זו אולי רק אני, אבל התחושה שלי היא שאם היו עושים היום סקר בכל מדינות העולם לגבי התמיכה או התנגדות למצעד הנאצי בשרלוטסויל, המדינה שבה המצעד היה זוכה לתמיכה הרבה ביותר היא ישראל.
אז אפשר להזדעזע ולהכנס לדכאון (לא משהו שנמנעתי ממנו, אל חשש. מזל שאלון ועופר כאלה חמודים). אבל אני חושב שזה גם מאיר עיניים ודורש דיון מעט יותר מעמיק מ"אתם תומכים בנאצים, לעזאזל" כי, כמסתבר, תמיכה בנאצים פעילים היא כבר לא טאבו במדינת היהודים. ומכיוון שלא שמענו מילה מהמנהיגות הפוליטית, פרט לאופוזיציה ולצדיק בסדום הקבוע, הנשיא ריבלין, ששלח איגרת סולידאריות למלקולם הונליין (מראש הממשלה לא שמענו כמובן, אבל גם לא משר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, או מאיזשהו שר אחר); מאיזשהו רב (פרט לרב ביגמן, שוב, צדיק קבוע בסדום) או סתם ממובילי דעת הקהל הימנית, אני פונה למקור האותנטי ביותר בעיני להלך המחשבה של ישראלים ימנים תומכי נאצים, הפוסט של יאיר נתניהו:
אני לא אומר את זה בלעג. זה פוסט מנומק ובהיר, ואני חושב שהוא מייצג הרבה אנשים. חשוב רגע לדון במה כתוב בו.הטיעון של נתניהו מבוסס על ארבעה שלבים:
1. האירוע בשרלוטסויל היה עימות בין נאצים וKKK לBLM וantifa
2. נאצים וKKK זהים מבחינה מוסרית לפעילי BLM וantifa
3. הנאצים הם כבר לא באמת סיכון.
4. BLM הם כן סיכון.
לכן בעימות הזה אני בצד של הנאצים.

1. זה כמובן תיאור שגוי לחלוטין של המצב, אבל אני לא בהכרח מאשים בזה את נתניהו, כי סביר שאת כל המידע שלו בהקשר הזה הוא מקבל מפוקס ניוז. התיאור המדוייק של המצב הוא: שארלוטסויל היא עיירה בדרום מערב וירג'יניה ובה האוניברסיטה של וירג'יניה (אותה יסד וגם תכנו אדריכלית תומס ג'פרסון). כמו בעיירות רבות בדרום, לאחר סוף הרקונסטרוקציה בשנות ה80 של המאה ה19, הוצבו בה פסלים ואנדרטאות לגיבורי הדרום במלחמה, בראשם הגנרל לי, מפקד ארמיית וירג'ניה (החלק המרכזי של צבא הדרום במלחמה) והגאון הצבאי של הדרום. בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות יש מגמה להוריד את האנדרטאות האלה - כי הן, אחרי הכל, מפארות גיבורים שלחמו כדי לבסס את מוסד העבדות, ושארלוטסויל מתכננת להוריד את הפסל של לי שמוצב בככר בעיר. הכוונה הזו היוותה טריגר להפגנת ענק של נאצים וKKK בשארלוטסויל בסופ"ש שעבר. כנגד ההפגנה הזו התארגנה הפגנת נגד, שבכלל לא הובלה ע"י BLM וantifa, אלא ע"י אזרחים רבים של העיירה.
אחד המפגינים הנאצים גם ביצע פיגוע דריסה במפגינת נגד, אלא שהנקודה פה היא לאו דווקא הפיגוע. הביקורת היא על עצם האידיאולוגיה שהמפגינים הנאצים מקדמים - והייתה חריפה באותה מידה גם אם לא היה פיגוע. כך שהעימות כביכול לא רלוונטי.
2. קצרה היריעה מלהתחיל להסביר למה האנלוגיה הזו שגויה, אבל אגע בזה בהרחבה בהמשך.
3. זה נכון ולא נכון. נכון מכיוון שגם היום, עם העליה בנאציזם באמריקה, האיום הממשי המשתקף מהם ליהודים יחסית נמוך. הוא משמעותי ומפחיד (וכדאי לקרוא את השרשור של ברק רביד על העדות של ראש  הקהילה היהודית בשארלוטסויל) אבל עדיין כיום באמריקה הרבה יותר קשה להיות שחור או היספני, ואני אף מעריך בזהירות שיש יותר איום פיזי להיות יהודי בישראל מאשר בארה"ב, גם כיום. מעבר לכך, זה בודאי נכון שהנאצים לא מהוים איום עבור יאיר נתניהו. הוא גר בישראל.
זה לא נכון מכמה סיבות: ראשית ההכרזה שהנאצים "הם זן נכחד" נשמעת מאוד נחרצת אבל אין לה ממש על מה לסמוך. אם יש משהו שהסטוריון או נכד של הסטוריון (גם בינוני כמו בנציון נתניהו) צריך לדעת הוא שאי אפשר לחזות את העתיד. ב1923 אחרי כשלון פוטש הבירה הנאצים נראו כמו בדיחה עלובה; האפרטהייד נראה חזק ובלתי מנוצח ב1976, רגע לפני שמהומות סווטו הפכו את דרום אפריקה לבלתי נשלטת הלכה למעשה. שנית, אירועי השנה-שנתיים האחרונות מראים שהסיטנמנט הלאומני והאנטישמי דווקא בעליה במערב. שלישית, הטריגר להפגנה היתה הסרת פסלו של לי, ולא בכדי: הבסיס העמוק שלה הוא לא הנאציזם אלא העליונות הלבנה, בעיקר על השחורים. לעליונות הלבנה הסטוריה ארוכה באמריקה, ולמרות שיש התקדמות עקבית, ממש לא הייתי מספיד אותה בקרוב; כפי שמלמד כשלון הרקונסטרוקציה, גם כאשר נראה שהעליונות הלבנה על הקרשים, יש לה אפשרות להתאושש. ובהקשר הזה, הגזענות הופנתה תמיד קודם כל לשחורים, ואחר כך לזרים מובהקים אחרים - במאה ה19 לאירים וסינים, בתחילת המאה ה20 לאיטלקים ופולנים וכיום להיספנים - אבל תמיד היהודים היו שם גם ברשימת המטרות. הגזענות של תחילת המאה ה20 הביאה לחוק גו'נסון ריד של 1924, שסגר את ההגירה ליהודים ואולי אחראי יותר מכל, אחרי היטלר ומשתפי הפעולה איתו באירופה כמובן, להשמדת יהודי אירופה. ורביעית, וזה קצת מצחיק שצריך לומר את זה דווקא למי שחושב עצמו כשמרן, יש משמעות לזכרון הסטורי. אדנאוור היה גרמני אנטי-נאצי, ישראל היתה זקוקה נואשות לכספי השילומים, ועדיין בגין נאם נחרצות - עד כדי איום במהפכה אלימה - כנגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית; וגם בן גוריון כשהביא את ההסכם טען שמדובר ב"גרמניה האחרת". אם יוצאים רגע מויכוחי הטוויטר ומסתכלים רגע באופן קצת יותר רחב, לעשות נורמליזציה לנאצים, גם אם הם לא איום, זו פשוט הזיה.
4. ראשית, המטרה של תנועת BLM בכלל לא מתיחסת לישראל, אלא להפסקת הקלות המזעזעת בה שוטרים הורגים שחורים חפים מפשע ולא נענשים על כך. יתכן שיש בתוכה גם פעילים שמתנגדים לישראל, אבל זו מטרה שולית בתנועה. שנית, התמיכה שיש בBDS בארה"ב נומכה עד שולית, ואין לה השפעה ממשית על כלכלת ישראל (כך למשל בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת). שלישית,גם אם פתאום הBDS יזכה להצלחה פנומנלית, מירב ההשפעה שיכולה להיות לו היא להחזיר את הכלכלה הישראלית לתחילת שנות ה90, לפני שהסכמי אוסלו הביאו לביטול החרם הערבי ולקפיצתה של ישראל לעולם הראשון. זו השפעה כלכלית משמעותית, אבל כמובן אין להשוות אותה להשמדה פיזית מוחלטת לה שואפים הנאצים. עם זאת, זה נכון שהנזק הפוטנציאלי הזה יכול להיות ממשי עבור יאיר נתניהו - הוא גר בישראל - וזה נכון שיש נזק שנגרם גם כיום, נזק תדמיתי: הם משמיעים ביקורת על ישראל, וגורמים לישראלים להרגיש לא נוח במדיניות ממשלתם.
וכאן אני מגיע לנקודה העיקרית: מעבר לכשלים העובדתיים, אני חושב שהפוסט הזה חושף הלך מחשבה עמוק שמסביר לדעתי הרבה מהתנהגות (חלק מ) הימין הישראלי. והנקודה מתחילה בשאלה: למה הנאצים רעים. תשובה אחת היא, כי הם השמידו אוכלוסיה שלמה על לא עוול בכפה. תשובה שניה היא, כי הם הרגו אותנו. יאיר נתניהו מחזיק בתשובה השניה: הבעיה שלו היא לא עם הפגם המוסרי של מעשי הנאצים, אלא אם זהות הקרבן. ומכיוון שהיום הנאצים לא מאיימים עליו, והBLM כן - גם אם האיום הרבה פחות משמעותי - אז הוא עם הנאצים, ועם ויקטור אורבן ומארין לה-פן. וכאן אני חוזר לנקודה 2 - לכן מבחינת נתניהו הנאצים והBLM שווים מוסרית: שניהם שונאים אותו. השאלה של המעשים שהם מוכנים לעשות - אלה קוראים להשמדתו הפיזית, אלה לחרם כלכלי; השאלה מה ההקשר של הביקורת כלפיו - אלה יוצאים כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלה מתנגדים למדיניות ספציפית של ממשלת ישראל; השאלה של מטרתם - אלה מתנגדים לקיומו בעולם, אלה קוראים לשנוי ההסדר הפוליטי בשטח בין הירדן לים; כל אלה לא רלוונטים, מכיוון שברגע שהוא הקרבן של ביקורת כלשהי, סימן שמותח הבקורת הוא עוול; ואם מישהו כיום הוא אויב של אויבי, אז אני סבבה איתו.
דרך אגב, הגישה הזו ממש לא חדשה בישראל. אותה גישה הביאה את ישראל לתמוך במשטר האפרטהייד ובמשטר החונטות בארגנטינה (שגם הוא היה בעל נימות אנטישמיות, ושיעור היהודים שהרג היה גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה). אלא שבעבר לפחות היתה יותר בושה בעניין. את השת"פ עם דרא"פ הלבנה לפחות ביצעו בחשאי. המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו בעיני הוא אפרים קישון: בפיליטונים היותר פוליטיים שלו הוא הבהיר שכישראלי הוא מתעניין רק ביחסו של גורם זה או אחר לישראל, והמוסר? נשרף באושוויץ. אלא שמה שניתן להבין (גם אם לא להסכים) מניצול שואה קצת יותר קשה לקבל ממדינה בעלת ארסנל גרעיני.
ואם השלכנו את היומרה המוסרית לפח - ואחרי שטענו שאין בעיה לשתף פעולה עם נאצים אני די חושב שאפשר להסכים שהשלכנו אותה לפח - נשארנו רק עם הטיעון התועלתני - כרגע יש לך כח, אבל מה תעשה אם לא יהיה לך כח? התשובה של נתניהו ודומיו היא פשוטה: פשוט לדאוג שתמיד אני אהיה בעל הכח. וזו תפיסה שחורגת מהאירוע הספציפי הזה, ומסבירה הרבה,לדעתי, מההתהגנות של הממשלה הנוכחית ותומכים נלהבים שלה בציבור. הממשלה הנוכחית שוחקת הרבה מהנורמות שמאפשרות קיום משותף: רידוד השיח לקונספירציות, קללות ואיומים; דהלגיטימציה מתמשכת של היריב הפוליטי; זהוי של טובת המדינה עם הטובה האישית; ציור כל יומרה אופוזציונית כנסיון להפיל את המשטר; ולאחרונה גם דרישה להתעלם משחיתות אישית. כעת, ניתן לטעון לטובת כללי היסוד הללו בשני טיעונים: הראשון הוא שיש לנו סולידריות חברתית ורצון להגיע לטוב משותף. אבל כנראה שאת זה אין - וצריך רק לשמוע את נתניהו האב לואט את המילה שמאל בכזה בוז ושנאה כדי להסיק די בודאות שאין הרבה שאיפה לטוב משותף. השני הוא טעיון תועלתני, שהכללים האלה מגבילים אותך כשיש לך כח אבל הם יגנו עליך כאשר לא יהיה לך כח; זה הטיעון שקלמן ליבסקינד לאחרונה הפנה כנגד בצלאל סמוטריץ' ביחס לשחיתות נתניהו. התשובה לכך של נתניהו הבן (כמייצג) היא פשוטה: אדאג שתמיד יהיה לי את הכח.
אני לא בטוח שיש לי סיום אופטימי. אני לא יודע אם התהליך הזה יעצר. אבל מה שלמדתי כהסטוריון הוא שאי אפשר לדעת את העתיד. אני מאמין שרוב הציבור רוצה בטוב משותף, ולכן אני יכול לקוות שבשלב כזה או אחר תאוות הכח חסרת הגבולות תרחיק מספיק חלקים מהציבור. זו נסיון לנימת סיום אופטימית, אם כי יום שבו ישראלים כה רבים מתאמצים לתמוך בנאצים הוא יום לא קל לאופטימיות.

יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

תשעה באב (take 2)

12 השנים שבין 1865 ל1877 מכונות בהסטוריה האמריקאית תקופת הרקונסטרוקציה. בתקופה זו עסקה ארה"ב בעיקר בתוצאות מלחמת האזרחים ובפרט במה לעשות במדינות הדרום, שכל המבנה החברתי שלהן התפרק בעקבות ביטול העבדות. זו תקופה מרתקת ומורכבת. בנרטיב ההסטורי הסטנדרטי מקובל לחלק אותה לשלושה חלקים: בשלב הראשון, היא נוהלה ע"י הנשיא לינקולן ולאחר הרצחו, ג'ונסון. לינקולן וביתר שאת ג'ונסון - שהיה דרומי - נקטו בגישה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות והם דרשו שנוי חברתי מתון יחסית. ב1866 פקעה סבלנותם של הרפובליקאים בקונגרס, ולאחר שכמעט הצליחו להדיח את ג'ונסון נטלו את המושכות של הרקונסטרוקציה. הם הטילו משטר צבאי בדרום, כפו הענקת זכויות אזרח לשחורים וקידומם החברתי והכלכלי. לשלב הרדיקלי של הרקונסטרוקציה היו כמה השפעות ארוכות טווח - בראשן התיקון ה14 לחוקה, שהיה הבסיס לכל שאיפה לזכויות פוליטיות לאחר מכן - אבל ככלל הוא נחשב לכשלון. לבני הדרום התנגדו התנגדות עזה; הקו-קלוקס קלאן התפשט בדרום והלינצ'ים הפכו לתופעה קבועה; תפקידים רבים אוישו בידי מהגרים לרגע מהצפון שבאו לעשות רווחים קלים מהאפשרויות שנפתחו בפניהם - הם כונו ע"י הדרומיים carpetbaggers על שם התיק הזול, מבד שטיח, שרבים מהם נשאו, ועד היום זהו כנוי לפוליטיקאי מושחת שמגיע לאיזור לא לו לעשות רווח פוליטי מהיר. ב1873 הצפון החל לאבד עניין, והמנהיגות של הלבנים מלפני המלחמה החלה לאט לאט לכבוש מחדש את מוקדי הכח בדרום. שלב זה כונה ע"י לבני הדרום redmption, גאולה; כמובן שעם קבלת הכח בחזרה לידיהם החלו לבני הדרום בנישול השחורים מזכויותיהם הפוליטיות ומהרחקתם מהספרה הציבורית, אם כי ההפרדה נוסח ג'ים קרואו החלה רק שני עשורים לאחר מכן.
ואז הגיעו בחירות 1876. סמואל טילדן, המועמד הדמוקרט, זכה ברוב ברור של סך הקולות, אבל כפי שילמדו אח"כ ניקסון (1960), גור (2000) והילרי קלינטון (2016), סך הקולות זה אף פעם לא מספיק. בחזית האלקטורים, לטילדן היו 184 אלקטורים; להייז, המועמד הרפובליקאי, היו 165, ו20 אלקטורים היו שנויים במחלוקת: בפלורידה, לואיזיאנה ודרום קרלויינה כל מפלגה טענה שהיא נצחה, והיה אלקטור אחד מאורגון שנטען שמועמדותו לא חוקית כי הוא נבחר ציבור. כדי לצאת מהפלונטר הושגה פשרה: כל האלקטורים הוקצו לרפובליקאים והייז נבחר, ובתמורה הייז הוציא את כל שאריות הצבא הפדרלי שעוד נותרו במדינות הדרום והניח להן להשלים את הליך ה"גאולה", ובכך באה לקיצה תקופת הרקונטרוקציה, וניתן האות להתחלת חקיקת חוקי ההפרדה שיגיעו לשיאם בשנות ה90.
כיום, כאשר ידוע שפשרת 1877 אפשרה לאחר מכן לבסס את חוקי ג'ים קרואו בדרום, היא נתפסת כבעייתית אבל בזמנה, ולמעשה עד לשנות ה60 של המאה ה20, היא נחשבה לצעד חשוב בפיוס בין הצפון לדרום. במידה מסויימת זה נכון אבל לא מדוייק: זה היה פיוס בין *לבני* הצפון ל*לבני* הדרום על חשבון השחורים.

תשעה באב הוא דוגמא מדהימה לכוחה של פרשנות. אמנם יש את המימרא במסכת יומא על כך שבית שני חרב בשל שנאת חינם, ואת האדה בגיטין על קמצא ובר קמצא (שבאה אגב לא להראות דווקא שהבית חרב בשל שנאה, אלא יותר להראות שחרב בשל עניין פעוט ולא רציני; המשך האגדות מדברות על כך שבשל עץ ארז חרב טור-מלכא ובשל תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר), אבל לאורך ההסטוריה קשה לומר ששנאת חינם תפסה כזה מקום בתשעה באב. יותר התאבלו על החיים עצמם, שהיו לא משהו עבור יהודים ב2000 שנה האחרונות. אני מאמין גדול בחידושים ולכן לא מפריע לי שמשמעותו של תשעה באב מאוד השתנתה. אבל יש משהו מעט צורם בפסטיבל ההדברות שתשעה באב הפך להיות. באופן כללי אני בעד הדברות, וברור שטוב להקדיש קצת זמן לתרבות דיון ולגיטימציה. אבל איכשהו עניין אהבת החינם השנה מרגישים לי קצת כמו 1877. אנחנו כל כך מרוצים לאחד את עצמנו, על בסיס שכיחת את הדבר הפעוט שנקרא האפרטהייד בגדה. אני לא נגד שאבי גבאי ילך לאפרת, חשוב לדבר עם כל אחד. אבל אולי כדאי היה שישאל אותם למה בנו את מועדון הנוער והספריה שלהם על קרקע פלסטינית פרטית.

הכותרת היא כי כבר כתבתי פוסט תשעה באב לפני כמה שנים, יש כמה דברים מעניינים לדעתי ביחס לתשעה באב. הוא קצת יותר פייסני, כנראה שאני נהיה קצת מריר עם השנים.

יום ראשון, 18 ביוני 2017

שלא נדע

עורך מקור ראשון והטרוריסט המורשע חגי סגל הקדיש את החלק האחרון של טור העורך לו ב"יומן" של השבת לפירוק המחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים ב"הדסה". דווקא מכיוון שזה נושא שלא מתישר לפי המחלוקת הפוליטית הרגילה של שליטה בשטחים כן או לא, ושמדובר בשתי פסקאות בלבד, יש משהו מאיר עיניים באיש במה שהקטע הזה אומר על חגי סגל והקבוצה (הקטנה מסך המגזר הדת לאומי בכללו, אבל קיימת) שהוא מייצג.
1. די ברור מהקטע שסגל לא קרא או שמע על הנושא מעבר לכתבה או שתיים בחדשות. מה הטענות הענייניות במאבק? מה בעתם הרופאים רוצים? מה רוטשטיין רוצה? למה זה התפרץ רק עכשיו? כל אלה נעדרים לחלוטין מהקטע. זה גם מסביר למה קל לו להאשים את הרופאים שכל עניינם הוא יחסי ציבור - אחרי הכל, אם הוא לא קרא, איך ידע שיש גם מחלוקת עניינית? ההעובדה שכנראה הוא לא מבין בעצם כלום בנושא לא מפריעה לסגל להביע עמדה נחרצת ומזזלזלת. רק על כך מגיע לו הפרס על שם עירית לינור וחיים נבון לפובליציסטיקה חסרת ידע.
2. לא פחות משלוש פעמים משתמש סגל במילה "מרד" כדי לתאר את מהלך הרופאים. די תמוה: בית חולים הוא לא צבא, הוא שייך ליחסי העבודה של השוק האזרחי. ביחסים כאלה התפטרות היא בודאי לגיטימית. זה תמוה עוד יותר על רקע התמיכה הקבועה של סגל בליברליזם כלכלי באופן כללי, וסלידתו ממעורבות המדינה בכלכלה. אבל דווקא כאן כן? לשם התרגיל: נניח שלאחר התפוצצות פרשת 2000, עיתונאי הצמרת של ידיעות אחרונות - נחום ברנע, סימה קדמון וכו' - היו מחליטים שהגיעו מים עד נפש, ושהם עוזבים את העיתון ורוצים לעבור למקור ראשון. ונניח ששר התקשורת היה מחביבי ידיעות, והוא היה אוסר על מקור ראשון לקבל אותם - זה היה נראה לסגל הגיוני? הוא היה קורא לזה מרד?
3. מעבר לדיון הענייני (שבעצם לא ממש נוכח כאן, ראו סעיף א) מה שבאמת מבחיל כאן הוא הנימה הזחוחה והמזלזלת: "כשהאבחנה בין כוחות האור לכוחות השחור", "הגיע הזמן שימחלו על כבודם" ועוד ועוד. אני לא אהיה מבקר הסגנון של סגל. אבל אני חושב שהסגנון מבטא משהו: לסגל באמת יש אפס אמפתיה לסבלם של הילדים חולי הסרטן והוריהם, שתומכים ברופאים, ובטענות הרופאים עצמם (שאותם כנראה לא קרא). לא חייבים להסכים עם הרופאים, אפשר גם לחשוב שליצמן ורוטשטיין צודקים, אבל גסות הלב הזאת בסבלם של מי שבאמת החיים התאכזרו אליהם יכולה לבוא רק ממי שבטוח, באופן הכי עמוק, שהמערכת תמיד תהיה לצידו. העדר האמפתיה הזה מעיד על כך שסגל לא מסוגל אפילו לדמיין מצב שהמערכת פונה נגדו במחיר של חיי ילדיו.
4. וקשור לכך: הנימוק הענייני היחיד יחסית שהצלחתי לדלות הוא שסגל תומך ברוטשטיין כדי לא לזעזע את המערכת. זה מתקשר גם לעובדה שבתחילת המאבק הורי הילדים ניסו להחתים את כל חברי מועצת העיר ירושלים, ומכל הסיעות חתמו חוץ מסיעתו של ניר ברקת, הסיעות החרדיות והבית היהודי - שבינתיים, יאמר לזכותם, חזרו בהם. כשחושבים על זה, זה די מפתיע בעצם. שלא כמו הסיעות החרדיות, לדתיים הלאומיים אין קשר מיוחד לליצמן. מאידך, המחלקה בהדסה משרתת את ירושלים ואת הגדה, איזורים עם ריכוז גבוה של דתיים לאומיים. אם חו"ח ילדו של סגל היה חולה בסרטן, הוא היה מטופל שם.כך שהם האולי מהציבורים שהכי נפגעים מפירוקה דה-פקטו של המחלקה בהדסה. את המסקנה הבאה אני הולך לומר בזהירות, כי בצד התפועות שתיארתי גם יש תמיכה גדולה בצד הרופאים מהמגזר - הן רבנים ובתי כנסת והן מתנועות הנוער - האוהל מלא בשלטים מבנ"ע ועזרא. אבל לפחות חלקים מהמגזר או למצער מהנהגתו הפוליטית, כל כך מוזהים עם השלטון הקיים ועם הסטטוס קוו שהם לא מסוגלים לדון בשום נושא, גם אם הוא לא קשור בכלל, שלא דרך הפריזמה של "הלנו אתה או לצרנו"; היציבות השלטונית מעל לכל. ואם ימותו כמה ילדים מסרטן בדרך, ביג דיל.