ערמת לינקים 23.2

כבר מזמן לא פרסמנו ערמת לינקים ראויה לשמה. אז קבלו.
1. עם מנויו של ג'ון קרי למזכיר המדינה, הוא התפטר מהסנט. ההערכה בהתחלה היתה שסקוט בראון, הסנטור הרפובליקאי לשעבר שהפסיד לאליזבת וורן בנובמבר, יתמודד על הכסא מהצד הרפובליקאי (מהצד הדמוקרטי לא חסרים מתמודדים), אבל הוא החליט לוותר, כמו גם אד רנדל, מושל מסצ'וסטס רפובליקאי. וכך הרפובליקאים נותרו בלי מועמדים רציניים, עם מעט מאוד זמן לאסוף חתימות התומכות באיזשהו מועמד, ועם סופה חורפית אדירה לפני שבועיים, בדיוק בזמן הנדרש לאיסוף החתימות. התוצאה היא שבבחירות המיוחדות להחליף את קרי אין מועמד רפובליקאי.
2. מסימני המשבר הדמוגרפי ביפן: בשנה שעבר נמכרו שם, לראשונה בהסטוריה, יותר חיתולים למבוגרים מחיתולים לתינוקות.
3. שוב פעם רפובליקאים לא מוסגלים להבחין בין פרודיה למציאות: מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, מיץ' מקונל, הפנה שאילתא לפנטגון לגבי ידיעה באתר סטירי דמוי the onion על כך שאחד מהאסירים בגואנטנמו מקבל הטבות לחיילים משוחררים. (אם מקונל היה קורא עד הסוף סביר שהוא היה מבים את הפרודיה שכן בסוף המאמר מצוטט דובר צבאי שאומר שהמטרה בהפניית העצירים למשרד לענייני חיילים משוחררים, לקבלת ההטבות, הוא לשבור אותם סופית באמצעות הבירוקרטיה של המשרד)
4. דיק מוריס - אולי הפרשן שטעה בצורה הכי פנומנלית בתחזיות לקראת בחירות 2012 (הוא חזה שרומני ינצח נצחון סוחף, שהרפובליקאים יקחו את הסנט, ועוד) פוטר מפוקס ניוז. מסתבר שאפילו לחוסר הaccountabily של פרשנים, ובפוקס ניוז, יש גבול.
5. תומר פרסיקו בהמשך לדיוני הרב סתיו.
6. בעקבות הסרט לינקולן, החליטה מדינת מיסיסיפי לאשר, באיחור אופנתי של 148 שנים, את התיקון ה13 לחוקה האוסר עבדות (למעשה, בית הנבחרים של מיסיסיפי אישר את התיקון ב1995, איחור של רק 130 שנה, אבל הם מעולם לא שלחו את האישור לרשם הפדרלי. בעקבות הסרט מזכיר המדינה של מיסיסיפי בחר לבדוק מה בדיוק הסטטוס ומצא שרשמית מיסיסיפי עדיין לא אישרה)
7. כך נפרד כלכלן מחברה שלו (מגרג מנקיו)
8.  ערוץ 1 מדרדר לתהומות חדשים (חשבתם שאי אפשר? אז אפשר!)
9. יש הרבה פנים חדשות חיוביות בכנסת הזו, אבל מצד שני רע"מ-תע"ל הצליחה לאזן עם הח"כ הביגמיסט - כן, ביגמיסט - הראשון.
10. הממשל הפדרלי האמריקאי מוציא פי 7 יותר על זקנים מאשר על ילדים
11. אבנר שחר קשתן כותב בצורה מדוייקת על מה רע בעיצוב של משרדי גוגל בת"א
12. לכבוד יום הולדת ה100 שלה, קצת הסטוריה של תחנת גרנד-סנטרל בניו-יורק

שבוע טוב!

מה שומעים בKQED

אם אינכם יודעים מה זה KQED, זו כמובן התחנה המקומית של NPR באיזור סן פרנסיסקו וסקרמנטו (שמגיע להם ח"ח על בחירת השם...). רק מהקשבה ספורדית אתמול בדרך לארכיונים ובחזרה, הנה מה ששומעים:
1. דיון על ההחלטה של איגוד הצופים בארה"ב לאפשר להומוסקסואלים להיות חברים ומדריכים בצופים. מתברר שכעת יש איסור כזה; הם רצו לבטל את האיסור הזה אבל דחו את ההחלטה למאי בגלל שכמה כנסיות, בראשן הכנסיה המורמונית, שכמסתבר, מהוות חלק משמעותי מהגב הכלכלי של הצופים, מתנגדים למהלך. במהלך הדיון הרדיופוני בנושא אחד המשתתפים הביא את ישראל כדוגמה למדינה שבה בכל המוסדות הללו - תנועות נוער, צבא וכו' - יש שוויון מלא להומוסקסואלים.
2. דיוונים על הדו"ח של משרד המשפטים האמריקאי שהודלף שלשום ומבסס את הבסיס החוקי שבמסגרתו הממשל האמריקאי הורג פעילי טרור, גם אמריקאים, במדינות זרות, לרוב באמצעות מזל"טים. בדיון היו דעות לכאן ולכאן אבל גם התומכים ציינו שמאוד מטרידה העצמאות שהרשות המבצעת לקחה לעצמה - הממשל בעצם טוען שהוא יכול לשפוט ולהוציא להורג אזרחים אמריקאים על דעת עצמו בשל היותם "מנהיגי טרור" - ורובם ציינו שבישראל למשל יש ביקורת שיפוטית קפדנית של בג"ץ על סיכולים ממוקדים.
3. ראיון עם נגנת הג'ז המדהימה ענת כהן.

לפעמים נעים להיות ישראלי בחו"ל.

ערימת לינקים 17.11.12

אני לא הולך לכתוב על המבצע. יש לי הרבה אמפתיה עם תושבי הדרום. עם זאת: א. אין לי הרבה דברים חכמים לומר; ב. הדבר ההגיוני ביותר הוא לשמור על שגרה; וג. שלל ההודעות בפיד הפייסבוק שלי, הן כאלה שמשתבחות בצדקתנו העצמית סטייל שמשון-די-נעבעכדיקר והן כאלה שמגלגלות סלוגני "די למלחמה" בפציפיזם הזוי משהו, גורמות לי להקיא קצת בפה.
אם אתם מתעקשים, אביעד קליינברג ונעמה כרמי כותבים דברי טעם.

אז לשלל נושאים אסקפיסטיים:

1. הנושא החם ביותר בצד הרפובליקאי הוא ההתקפות בבנגאזי - מה ידע הממשל, מה אמר ומה לא אמר - ועיקר הביקורת היא על סוזן רייס, השגרירה באו"ם, שארבעה ימים אחרי ההתקפה התראיינה בתוכניות הארוח של יום ראשון ומדבריה ניתן היה להבין שההתקפה היא בעיקר תוצאה של התלקחות ספונטנית בעקבות ההפגנות ולא אירוע טרור. הימין בטוח שיש כאן ווטרגייט מחכה להחקר, ולכן מנסה לתקוף את אובמה שוב ושוב בנושא, בין השאר בהבטחה של הסנטורים מקיין וגראהם לעשות ככל יכולתם לבלום את מנויה האפשרי של רייס למזכירת המדינה. זה כמובן רק גרם לאובמה להיות יותר נחוש במנוי רייס (שבהערת אגב, לא כל כך טוב לנו, היא נחשבת מהאגף הפחות פרו-ישראלי בממשל) אבל גם הביא אותם לכמה התקלויות מביכות. כך למשל מקיין כינס מסיבת עיתונאים שבה תקף את הממשל על כך שהוא לא משחרר מספיק מידע למחוקקים, אלא שמתברר שאותה מסיבת עיתונאים התקיימה בזמן שבו התקיים שימוע בדלתיים סגורות של ועדת המודיעין של הסנט, שבה מקיין חבר, על הנושא, ומקיין החמיץ אותו. כששאלו אותו על כך הכתבים, מקיין איבד את השליטה בעצמו.
2. אחת הבעיות עם הויזואליזציה הרגילה לתואצות בחירות בארה"ב - שבה צובעים כל מדינה באדום או כחול - היא שהיא די מטעה; ראשית, היא יוצרת דיוכטומיה ולא מתיחסת למקרי הביניים, ושנית היא לא מתחשבת בריכוז האוכלוסיה - כך איזורים רבים צבועים באדום אך האוכלוסיה שבהם קטנה מאוד, וזה מציג מפה "אדומה" יותר מהמפה אמיתית. ויל פמיה (המוכר לכם מ"הקשר בין דינוזאורים למחוזות דמוקרטיים") מציג כמה ויזואליזציות לתיקון הנושא, היפה מביניהן לדעתי היא זו:

(קרדיט לאלון)
3. יש למה לחכות. ל31.3:

4. אתר טאמבלר חדש מוקדש לאזכור כל הפרשנים עם התחזיות היותר מופרכות לבחירות 2012, ואוניברסיטת פורדהם מדרגת את הסוקרים הכי טובים.
5. מכל ההסברים שרפובליקאים הסבירו לעצמם ולתקשורת למה רומני הפסיד, כריס כריסטי הכי מדוייק: He didn't get enough votes
6. כך היה נראה בלוג של סארטר (מקומפרס)
7. רביב דרוקר קונסיפרטיבי משהו, אבל בכלל לא מופרך בעיני.
8. אסף אוני נותן פרסטקטיבה מעניינת על משבר העיתונות המודפסת

ועוד דיבייט

אם לא ראיתם, פנו לכם שעה וחצי וחמישה דולר וצפו בדיבייט בין ג'ון סטוארט לבין ביל אוריילי. הוא מרתק. (אני לא מאמבד כי אי אפשר; חברת ההפקות של אוריילי שהפיקה את הדיבייט תפסה די מהר את סרטוני היו-טיוב של הדיבייט).
מצד אחד, הוא מעורר קנאה; רמת השליטה בפרטים בדיבייט הרבה יותר גבוהה ממה שהייתי מצפה מרוב העיתונאים שלנו למשל (ודי אם נשווה למשל לראיון של יאיר לפיד באולפן ששי, שם השאלה שכל הזמן הקפידו לשאול אותו הוא מי האנשים שהצליח כבר לגייס ולא איזה משהו מהותי על תוכניותיו והצעותיו למשל. זה לא כל העיתונאים שלנו - יש ששולטים בחומר ושואלים שאלות רלוונטיות. אבל לא הרבה).
מצד שני, הדיבייט הזה מאיר בזרקור בוהק את הבעיה העיקרית בשיח הציבורי האמריקאי כיום, וזה שאין כבר שיח ציבורי בעצם; יש תיבות תהודה נפרדות, של הימין ושל השמאל, וכל צופה בוחר לצפות בחדשות שמתאימות לתפיסה שלו. חדשות אידיאולוגיות זה לא בהכרח רע (בעידן העיתונות המפלגתית בישראל למשל זה לא מנע שיח ציבורי) אבל המצב הוא יותר מעיתונות מפלגתית: בין הימין והשמאל לא מתבצע בכלל שיח. ולכן הדיבייט הזה - שהוא בסך הכל אירוע בידורי - היה בין ההזדמנויות הבודדות במסע הבחירות הזה בו ניתן היה לצפות בדובר מהשמאל ומהימין באמת מתווכחים זה עם זה, דנים זה עם זה ומאתגרים זה את זה. (לכאורה זה גם מה שדיבייטים אמיתיים אמורים לעשות אבל רובם מתגלגלים לתחרות talking points בלי באמת שיח)

ג'ון סטוארט היה כמובן הרבה יותר טוב לדעתי, למרות שאוריילי כן העלה כמה נקודות שהשמאל לא מתמודד איתן כראוי - למשל, המדיניות המבולבלת של אובמה כלפי האביב הערבי, או הצורך להתמודד עם הכשל הפיננסי של הביטוח הלאומי ומדיקייר. אבל סטוארט היה הרבה יותר חזק. ובפרט, שתי נקודות בדיבייט היו ממש מדהימות לדעתי.
בראשונה, בערך באיזור הדקה ה30, סטוארט לוקח את משפחתו של אוריילי עצמו כמי שנהנתה מתמיכה ממשלתית - אביו זכה לדיוק מסובסד בהיותו חייל משחורר ממלחה"ע השניה, במסגרת חוק החיילים המשוחררים של FDR; החינוך בלויטון, הפרבר הראשון באמריקה, שבו גדל אוריילי, היה חינם, ועוד. והשיא הוא ביחס לתביעת נכות: אוריילי טען קודם בלהט על עליה דרמטית בתביעות הנכות של אמריקאים בזמן אובמה, בשל תרבות ה"מגיע לי" שהוא השליט. וסטוארט סיים את סקירתו על הקריירה של אביו של ארויילי בכך שהוא (האבא) תבע תביעת - ואז הוא שואל את אוריילי:

סטוארט: תביעה של מה?
אוריילי: לא יודע. ביטוח לאומי?
סטוארט: לא. תביעת נכות.
אוריילי: לא נכון.
שתיקה מביכה. ואז סטוארט מכניס את ידו לפנים הז'קט, כאילו הוא הולך להוציא מסמך.
אוריילי 'נזכר': אה! זה! אבל זו תביעת נכות מחברה פרטית!

ואז הדיון ממשיך האם יש טעם להבחין בין השוק הפרטי לממשלה בהקשר הזה. כמובן, סטוארט היה כאן דמגוג מוחלט. ויכול להיות שיש טעם באבחנה שאוריילי מבחין בין תביעה ממעסיק פרטי לבין תביעה מהממשלה (למרות שיש גם טיעונים כנגד). הרגע הזה מדהים לא בגלל התוכן שלו אלא בגלל העובדה שכאשר הוא מועמד מול עובדה לא נוחה, האיסטינקט הראשוני של אוריילי הוא לשקר, והוא היה עומד בשקרו אם סטוארט לא היה מרמז שיש לו הוכחה נגדית. והנה כל הסיבה שפוקס ניוז הפכה לBullshit Mountain (בלשון הזהב של סטוארט) על רגל אחת.

הנקודה השניה היא כאשר שואלים את אוריילי ואת סטוארט איך הם היו מעצבים את מערכת הבריאות. אוריילי מציג עקרונות, שאם היו ממשיכים להכריח אותו לפרט אותם הוא היה מגלה שהם נפרטים לחוק הבריאות של אובמה. וסטוארט מעלה טיעון שכבר נשכח, למרות שבעבר הוא היה מרכזי בדרישה לרפורמה, והוא שיש עיוות אדיר בכך שביטוח הבריאות קשור במקום העבודה. ולכן הוא גם מציע הצעה שנעלמה לחלוטין כבר מהשיח (ובעבר, היא היתה ההצעה שדמוקרטים שאפו אליה) והיא מערכת בריאות ממלכתית. אוריילי, כמובן, מתפלץ: הממשלה לא מסוגלת לנהל מערכת כזו! ואז סטוארט שואל שאלה שתופסת את אוריילי לגמרי לא מוכן: למה בעצם? למה הממשלה כן מסוגלת לנהל את הצבא למשל, ולא את מערכת הבריאות?
כעת, אני יכול לחשוב על כמה תשובות: למשל, שבאמת הממשלה לא מנהלת את הצבא טוב אבל אם נפריט את הצבא נתגלגל לאנרכיה מוחלטת. או למשל, שמכיוון שלצבא יש שליטה טוטליטרית בפעולות חייליו, יש לו יכולת לבצע איתם פעולות שמערכות ממשלתיות אחרות לא יכולות. ועוד ועוד (כמובן, יש גם טיעוני נגד; אני לא חושב שבהכרח הממשלה לא מסוגלת לנהל את מערכת בריאות. רק רציתי להראות שהשאלה הזו בהחלט debatable). אבל אוריילי היה כל כך המום שהתשובה הכי טובה שהוא יכול לתת היה ש"יש לנו מסורת על איך מנהלים צבא". כשסטוארט התפקע מצחוק מהתשובה הזו אוריילי נטש אותה אבל לא באמת היה מסוגל לתת תשובה, כי זו פשוט אקסיומה של הימין: ממשלה לא מסוגלת לנהל. היא בזבזנית ומשוחתת. כמובן, חוץ מהצבא, לצבא צריך תמיד להגדיל תקציבים.
אני לא אומר שבהכרח זה לא נכון, יש טיעונים בעד הטענה הזו. אבל צריך להביא אותם, ולבחון אותם, והם לא תמיד נכונים. זו לא אקסיומה. ואם יש משהו שהדיבייט הזה הועיל לשיח הציבורי האמריקאי הוא שאולי איזה צופה יבחן את האקסיומות שלו ויבדוק האם הן באמת תקפות.

אה, והיה גם מצחיק. תצפו, שוה את $5 שלכם.

עורו, תושבי משיגן!

עוד הבלחה מהחופשה כדי לשתף את הסרטון המצויין הבא:

אם הייתי תושב מישיגן, הייתי מצביע לה רק בגלל היכולת להרים את הסרטון. למעשה, יש מצב שאם הייתי אמריקאי הייתי עובר זמנית למישיגן רק כדי להצביע לה.
מכל מקום, כדי להעסיק אתכם חמשת קוראי עד שאחזור, נפתח בתחרות של זהוי כל האזכורים לנקודות מפתח בסדרה, של השחקנים וכו' שמוזכרים כאן ביעף (ולא, walk and talk לא נחשב, זה קל מדי). אני אתחיל:
בריג'יט מרי מקורמיק הצליחה ארגן את הסרטון הזה כי היא אחותה של מרי מקורמיק, שהיא השחקנית שמשחקת את קייט הרפר (מי שפותחת את הסרטון).
עכשיו תורכם.

רדיו בלה בלה

אני לא זוכר איפה קראתי את התגובה הכה מדוייקת על המבזקים החדשים של גל"צ: "האחות הפרחה של החדשות". האמת שהם לא כל כך מעצבנים אותי, מלבד הפתיחה מטופשת כל כך "כאן פלוני אלמוני עם מה שקורה עכשיו" במקום "עם החדשות". מכל מקום, זו הזדמנות לפוסט שחשבתי עליו קצת זמן, מאז שהתחלתי לנסוע בתכיפות מדאיגה לארה"ב. בהיותי white person מצטיין, התחנה הקבועה במכונית היא NPR. (פתח סוגרים: אין אף תחנת רדיו לכל ארה"'ב; תחנת רדיו לאומית - כמו NPR - מתבססת על רשת של תחנות מקומיות שמשדרות אותה כל אחת באזורה. ותחניות רדיו נקראות בדר"כ בראשי תיבות של ארבע אותיות שמתחילות בW או בK. והשם של התחנה המקומית של NPR באיזור המפרץ הוא KQED. גדול.)
מכל מקום, כשנסעתי לי ברחבי צפון קליפורניה שמתי לב שהרדיו בסוף השבוע פשוט יותר מעניין מבארץ. יש תוכניות ביזאריות, אבל גם הן מעניינות. אז עשיתי השוואה קטנה ביןם לוח השידורים של NPR וגל"צ ביום הראשון של סוף השבוע.  (לא השוותי את היום השני כי הלוח של גל"צ בשבת  נראה לא כ"כ קבוע). גל"צ אמנם לא מתחכמת כמו NPR אבל היא הכי קרובה למקבילה ישראלית. והיא תחנה טובה, אני מאוד מסמפט אותה בדרך כלל.

NPR - לוח שידורים שבת

שעה	תכנית	תוכן
7-10	Weekend Edition	יומן חדשות
10-11	Car Talk	מוסכניקים עונים לשאלות מאזינים על מכוניות
11-12	Wait, Wait, Don't Tell Me	שעשועון הומוריסטי על נושאי אקטואליה
12-13	This American Life	תוכנית דוקומנטרית (אחת התוכניות הידועות של NPR)
13-14	Radio Specials	תוכניות דוקומנטריות מתחנות רדיו ציבוריות מהעולם
14-15	Moyers & Co.	תוכנית ראיונות (בעיקר על אקטואליה)
15-16	BBC World Service	חדשות בינ"ל
16-17	Living on Earth	נושאי איכות סביבה
17-18	All Things Considered	יומן חדשות
18-20	A Prairie Home Companion	,תוכנית מוזיקה (גם אחת הידועות, עליה מבוסס הסרט המצוין של רוברט אלטמן באותו השם)
20-21	Selected Shorts	שחקנים מפורסמים קוראים סיפורים קצרים של סופרים ידועים

ולעומת זאת, לוח השידורים של גל"צ ביום ששי:

גל"צ - לוח שידורים ששי

שעה	תכנית	תוכן
7-8	בוקר טוב ישראל	יומן חדשות
8-9	מחשבות בע"מ	הגיגים על אקטואליה (איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי)
9-11	בלוי נעים	מגזין תרבות
11-12	קולה של אמא	ד"שים מחיילים למשפחות ולהיפך
12-13	סוף שבוע זוגי	הגיגים על אקטואליה (ידידיה וסיוון רהב מאיר)
13-14	מבקר בששי	הגיגים על אקטואליה (רענן שקד)
14-15	עוד לא שבת	הגיגים על אקטואליה (שלמה ארצי)
15-17	העונג הששי	הגיגים ומוזיקה (שמעון פרנס)
17-18	ספרים, רבותי, ספרים	ספרים וספרות
18-19	ישראקלאסי	מוזיקה קלאסית שנבחרת ע"י אישיות מפורסמת
19-20	שעה הסטורית	הסטוריה
20-22	ששי חם	למרות שהקשבתי לתוכנית הזו מדי פעם לא ממש ברור לי מה יש בה. שני חיילים מנסים להעביר את השעתיים הללו שהם די זמן מת ברדיו.

הקורא חד העין יבחין שיש לא מעט חדשות בשתי התחנות - אולי אפילו קצת יותר בNPR - אבל מעבר לכך בגל"צ יש לא פחות מ6 שעות של תוכניות הגיגים - דמות ברמת פרסום כזו או אחרת מדבר על השבוע "מזווית אישית". וזה אולי הרדיו הכי עלוב שאפשר ליצור. בכל שעה של NPR (וגם ברוב התוכניות בימי החול של גל"צ) יש למגיש איזה תחום ידע או ערך מוסף עלי כמאזין - לכן מעניין להאזין לו. גם למוסכניקים (הם גם מצחיקים למדי). לעומת זאת, למה בעצם המחשבות של שלמה ארצי או רענן שקד  - שלא לדבר על הזוג מאיר או שמעון פרנס - יהיו מעניינות? איזה ידע או מומחיות מיוחדת יש להם? מה הערך המוסף שהם יכולים לתת?

זהו, אין פואנטה לפוסט מעבר לכך. סתם רציתי לפרוק.

הערה מנהלתית: אני נוסע בשבועות הקרובים, אז תדירות הפוסטים תרד. אני בטוח שיהיה לכם קשה, חמשת קוראי היקרים, אבל היו חזקים.

ובינתיים

ובעוד התנצחנו עם המתנחלים ולגלגנו על מיט רומני, מה עוד קורה בעולם?

1. פשוט מגניב:

(מחורים ברשת)

2. וכמה תמונות מדהימות

3. וזה סרטון האנימציה הכי טוב שראיתי זה זמן:

TAP TO RETRY from Neta Cohen on Vimeo.

(באמת, באופן בלתי משוחד לחלוטין)
4. ככה נראה ברק בהילוך איטי:

(שוב, מחורים ברשת)
5. הימין האמריקאי נמצא זה זמן במסע של קריאת כבישים, גשרים, שדות תעופה ומה לא על שם רונלד רייגן (אולי הבולט מביניהם הוא שדה התעופה של וושינגטון - לא הגדול ממערב לה, שנקרא על שם דאלס, אלא הקטן יותר הקרוב לעיר עצמה, שנקרא בעבר Washington National Airoport וכיום נקרא Regan National Airport). אבל הגדיל לעשות חבר הקונגרס דארל עיסא מקליפורניה, כשהציע לקרוא לכל שטחי החוף של ארה"ב על שם רייגן.
6. בעוד כעשרה ימים יחול יום השנה להקמתה של חומת ברלין, וזו סיבה מספקת לכותב הבלוג המצויין Iconic photos להזכיר את התמונה המדהימה של קונרד שומאן עורק לגרמניה המערבית:

בקצרה, הסיפור הוא כזה: למרות שהשליטה בברלין היתה מחולקת בין המעצמות, עד 61 היה פחות או יותר מעבר חופשי בין חלקי העיר, וזה יצר בעיה קשה לשליטי גרמניה המזרחית: ככל שהמצב ברד"ג הפך פחות ופחות נסבל, יותר ויותר אזרחי גרמניה המזרחית ניצלו את המעבר החופשי בין חלקי ברלין כדי לערוק למערב (גרמניה המערבית נתנה אזרחות אוטומאטית לכל תושב גרמניה המזרחית שערק אליה. למעשה, הרפ"ג הגדירה את עצמה כמדינת הגרמנים כולם, ובאופן רשמי מעולם לא הכירה ברד"ג, אם כי מאז האוסטפוליטיק של וילי ברנדט ב70 היתה הכרה כזו אבל רק הכרה חלקית וחצי רשמית. מכל מקום הרפ"ג ראתה את אזרחי הרד"ג כאזרחיה, וכל עריק פשוט מימש מבחינתה את זכותו להתישב בה, משהו דומה לחוק השבות שלנו). ב61 החליטו שליטי הרד"ג להקים חומה בברלין. ברור, שכדי שצעד כזה יהיה אפקטיבי הוא חייב להיות סודי ומהיר (אחרת תהיה בריחה המונית לפני הקמת החומה) אבל בכל זאת, חומה לא בונים ביום אחד ולכן הוקמה בשלב הראשון בתוך לילה אחד מערכת גדרות תיל בתואי החומה. בחלקים שונים בעיר הגדר היתה מאוד נמוכה, וקונרד שומאן, חייל מזרח גרמני פשוט מסקסוניה הוצב לשמור על אחד מחלקיה. שומאן ראה בעיניים כלות איך המערב כה קרוב, וידע שזו הזדמנות שלא תחזור; תושבי מערב ברלין שראו את היסוסיו צעקו לו "בוא", ובהחלטה של רגע הוא קפץ מעבר לגדר, והוברח מיד מהמקום במכונית משטרה של מערב ברלין. צלם עיתונות תפס את הרגע. למרבה האירוניה, לאחר האיחוד כאשר חזר שומאן לסקסוניה התקבל בעוינות על ידי משפחתו ולבסוף התאבד ב98. יש לי עוד כל מיני פכים על החומה, אז אכתוב עליה פוסט ביום המתאים אם אזכור. ואם לא, תזכירו לי.
7. אני תומך בתחינה הזו מכל הלב.
8. מה לדעתכם התמונה שנצפתה הכי הרבה פעמים בהסטוריה? לא הייתם חושבים שדווקא זו (אני בכוונה מלנקק ולא מאמבד כדי לא להרוס את ההפתעה). טוד ווסרמן מביא את סיפורה.
9. עוד שאריות מפסק הדין של ביהמ"ש העליון ביחס לחוק הבריאות: ביל אוריילי, אולי השדר המפורסם ביותר של פוקס ניוז, התנבא שבית המשפט העליון יפסוק שהחיוב לרכוש ביטוח אינו חוקתי, ואם לא, הוא יעלה לשידור ויכריז שהוא (הוא דהיינו אוריילי) אידיוט:

(הלינק כאן) אני עדיין מחכה.
10. בודאי קיבלתם במהלך חייכם אי אילו מיילים מנסיך ניגרי שמנסה להוציא הון מארצו אבל לא יכול, ואם רק תעזרו לו בX דולארים הוא יתחלק איתכם בכסף. אלה כמובן תרגילי עוקץ, והם מוכרים לכולם. מה שמדהים הוא שלמרות שהם מוכרים לכולם לפי מחקר חדש כ50% ממיילי העוקץ עדיין נושאים את הסיפור הזה, עם אותם פרטי יסוד: נסיך ניגרי, כסף כלוא. שזה נשמע אידוטי לחלוטין - אם כולם מכירים את התרגיל הזה, למה ממשיכים להשתמש באותם פרטים בדיוק? מחקר של קומאק הרלי ממיקרוסופט טוען שעוקצי העוקץ משתמשים בפרטים הללו *דווקא* מכיוון שכולם מכירים אותם. העניין הוא כזה: בתור עוקץ, הדבר הכי גרוע עבורך הוא שאחד הנעקצים יענה, יעסיק אותך ולבסוף לא ישלח את הכסף. אתה רוצה שיענו לך רק המטומטמים והפתיים ביותר, שעבורם יש את הסכוי הגבוה ביותר שישלחו את הכסף בלי בעיות. והרי לפננו, המסנן הטוב ביותר לפתיים ומטומטמים: אם מישהו עונה למייל של נסיך ניגרי אחרי כל כך הרבה שנים שהיספור הזה מוכר כעוקץ, כנראה שהוא מטומטם ו/או פתי במיוחד, בדיוק מה ששולח העוקץ רוצה. (אני קראתי אצל עזרא קליין)
11. לא פחות מ20% מהזוגות היהודיים שהתחתנו ב2010 עשו זאת מנישואים אזרחיים מחוץ לישראל.
האטלנטיק מסכם בגראף קטן אחד את ההסטוריה הכלכלית של העולם ב2000 השנה האחרונות:

13. ולבסוף, הסיכום המוקדם שלי את מסעו של מיט רומני בחו"ל פספס שתי פדיחות נוספות במסע: בפולין, רומני ביקר בקבר החייל האלמוני; העיתונאים, שרומני לא ענה לשאלותיהם במשך כל המסע, צעקו לעברו שאלות בעת שהלך לכיוון המכונית. רומני התעלם, אבל למזכיר העיתונות שלו, ריק גורקה, התפוצץ הוריד והוא צעק לעיתונאים: Kiss my ass, this is a holy site for the polish people. לא אקורד סיום מוצלח במיוחד. אבל ההתבטאות שעשתה הכי הרבה רעש היתה טענתו של רומני באירוע גיוס התרומות שלו בירושלים שהפער הכלכלי שבין ישראל לפלסטינים נובע מהבדלים התרבותיים בין החברות. הטענה הזו עשתה הרבה רעש בשל הנימה הגזענית הנובעת ממנה, כמו גם בשל ההתעלמות מעוד אי אילו גורמים המפריעים לפיתוח הכלכלי של פלסטין, כמו השליטה הישראלית ביבוא וייצוא, פשיטות צה"ליות וכד. אבל אני מוכרח לציין שאני מסכים דווקא עם הטענה, לפחות חלקית. צריך להיות תמים לחשוב שלתרבות אין שום קשר לרמת הפיתוח הכלכלי של מדינה, וסביר להניח שלפחות חלק מההסבר להבדל הדרמטי בין מצבה הכלכלי של ישראל ושל כל שכנותינו קשור גם בתרבות. אלא שזו עדיין היתה אמירה טפשית: ראשית, רומני ביסס ותיבל באותה בכמה טעויות עובדתיות מביכות, למשל הטענה שהתל"ג לנפש בישראל הוא $21,000 לנפש, בעוד שהוא כ$30,000 לנפש, והמשכה בטענה שהתל"ג הפסטיני הוא $10,000 לנפש בעוד שבמציאות הוא כנראה בין $1000 ל$2000; או תמצות טענה מספרו של ניל דיאמונד "רובים חידקים ופלדה" שדיימונד עצמו טען במאמר מערכת לאחר מכן שלא קיים בספר. אבל מעבר לכך,  גם אם מיט רומני חושב שעיקר הטענה על השפעת התרבות על הפיתוח הכלכלי היא נכונה, מה התועלת שהשיג באמירתה? ברור שהיא תגרום לניכור בין הפלסטינים לבין רומני, ניכור שגם לנו לא יהיה טוב אם רומני יבחר (אחרי הכל, ארה"ב בקשרים טובים עם הפלסטינים יכולה לעשות לטובתנו יותר מארה"ב מנוכרת לפלסטינים, מצב בו הפלסטינים פונים למוסדות עויינים לנו יותר, כמו האו"ם); והרווח היחידי רומני ישיג הוא רווח אישי לעצמו - בקולות ותרומות מצד מצביעים אוונלגיסטים שלדון אדלסון. והתעלמות מצרכי מדיניות החוץ של ארה"ב לטובת רווחים אלקטורליים מיידים לא מתקבלת כל כך טוב בארה"ב עצמה.

The rainbow tour

נפתח בוידוי: אני אוהב מחזות זמר. כן, עם הקיטש והכל. וכדי להוסיף חטא על פשע, גרסת הסרט של אויטה בכיכובה של מדונה מ1996 עדיין חביבה עלי (כנראה שאני הסטרייט היחיד בעולם שמחבב את הסרט הזה). מכל מקום, אחד השירים בסרט, The rainbow tour, מתאר את מסעה המפורסם של אויטה לאירופה ב1947:

המסע נולד בעקבות הזמנה של פרנקו לחואן פרון, שנבחר רק שנה קודם לכן, לבקר בספרד; ארגנטינה היתה בעלת ברית חשובה של ספרד הפשיסטית באותן שנים, שבהן אבדה ספרד את בעלות בריתה הפשיסטיות שהפסידו במלחמה מחד, והמלחמה הקרה עוד לא התחממה מספיק כדי להפשיר את יחס מדינות המערב לספרד, כפי שקרה החל משנות ה50, מאידך (ארה"ב הכירה בספרד הפרנקואיסטית בתמורה להצבת בסיסים אמריקאים בשטחה ב53). למעשה, ארגנטינה הצילה את ספרד מחרפת רעב פשוטו כמשמעו בסוף שנות ה40. כך שפרון רצה להענות להזמנתו של פרנקו; מאידך, גם ארגנטינה עצמה רק יצאה מהבידוד הבינ"ל שנכפה עליה במהלך המלחמה, ופרון חשש שביקור אצל פרנקו לא יתקבל יפה במערב. הפשרה היתה שאוה תסע לספרד, ולשלל מדינות אירופיות נוספות, בנוסף לביקור אצל האפיפיור, במסע של "רצון טוב" לשפר את תדמיתה של ארגנטינה בעולם. התוצאות היו מעורבות - בעוד שבספרד אוה התקבלה בהתלהבות, במדינות אחרות קבלת הפנים אליה היתה קרירה למדי.
נזכרתי כמובן בשל הrainbow tour שבו פצח מיט רומני החל בשבוע שעבר. מכיוון שהקריירה של מיט רומני עד כה כללה רק תפקידים פנים-אמריקאיים, ששיאם בתפקיד מושל (למעשה, רומני הוא המועמד הכי פחות מנוסה בתפקיד ממשל מזה כמה עשורים), ביקור מתוקשר בחו"ל, שנועד להעלות את הפרופיל של רומני בתחום מדיניות החוץ, רק מתבקש. ואכן רומני תכנן את מסעו הנוכחי בקפידה, עם ביקורים בלונדון - שנועדו להזכיר את נסיונו בניהול אולמפירדת החורף בסולט לייק סיטי ב2002; בארץ, כדי לקרוץ לבוחרי הימין, הן בדתיים אוונגליסטים והן הנצים הבטחוניים, ולטעון שהוא תומך נלהב יותר בשיראל; ובפולין, שגם מהווה בעלת ברית אירופית לארה"ב מהסוג שנצי החוץ הניאו-קונסרביטיבים אוהבים, חלק מ"אריופה החדשה" של דונלד רמספלד, וגם כארץ המוצא לקבוצות בוחרים לא קטנות שמדינות המערב התיכון, ובראשן אוהיו הקריטית. אז איך הולך לו עד עכשיו?

לתאר את הביקור כ"לא משהו" זה אנדרסטיימטנט.

עוד לפני הביקור נשא רומני נאום משמעותי בנושא מדיניות החוץ באירוע השנתי של חיילים בוגרי מלחמות מעבר לים (תרגום מסורבל שלי לVeterans of Foreign Wars). הבעיה היא שהוא לא אמר ממש שום דבר משמעותי. לא ברור היה מהנאום מה תהיה מדיניות החוץ שלו, במה היא שונה מאובמה אותו הוא מבקר וחמור מכך שמה היא שונה ממדיניות החוץ של בוש, אחד הנשיאים הגרועים ביותר בתחום מדיניות החוץ בהסטוריה.
אבל המכות המשמעותיות היו בעת ביקורו בלונדון. בדרך ללונדון אחד מיועציו טען באנונימיות לעיתונאים ש"ברק אובמה לא יודע להעריך את הקשר האנגלו-סקסי בין האומות" - אמריה שמתבטאת כגזענית ממש בארה"ב; הוא שכח את שמו של אד מיליבנד, מנהיג האופוזיציה מהלייבור, בעת שנפגש איתו; ביציאה מפגישת תדרוך עם הממסד הבטחוני הבריטי הוא ציין לעיתונאים שהיה מאוד מעניין לקבל תדרוך מהMI6 - פליטת פה חמורה אם זוכרים שהבריטים מתיחחסים לסודיות של הMI6 בריצנות תהומית, ואשרו את קיומו של הארגון רק 1996 (זה בערך שקול לכך שרומני יצא לעיתונאים ויאמר: התרשמתי מאוד מהיכולות הגרעיניות של ישראל בכור הדימונה); באותה מסיבת עיתונאים הוא אמר שמעניין להסתכל על החלק הסמוי מין העיין של רח' דאונינג 10, או כפי שניסח זאת looking out of 10 Downing st.'s backside מבלי להיות מודע לכך שבאנגליה, backside הוא כנוי לישבן, ו10 downing st לרוב כנוי לראש הממשלה (כמו "הבית הלבן אומר" בארה"ב - מה שהופך את האמירה הזו ללא מוצלחת במיוחד.
אבל הגרוע מאלה קרה בתחילת הביקור. כזכור, חלקו האנגלי של הביקור נועד להיות ביקור של הרגשה טובה, ביקור במשחקים האולימפיים עם כל ההתרגשות וההייפ סביבם, לא יותר. אלא שבראיון לNBC בתחילת הביקור, כאשר בראיין וויליאמס שאל אותו מה התרשמותו מהאוירה עד כה (המשחקים עוד לא התחילו אז) הוא אמר ש"יש כמה חלקים מעוררים דאגה - סדורי הבטחון, שביתה של המוכסים, ולא ברור שהעם הבריטי באמת מתיצב מאחורי המשחקים". זו אמריה שיכולה להיות נכונה, אבל ממש לא הדבר הנכון לומר כאשר כל מטרת ביקורך היא להתארח במשחקים ולהנות מהם - הבריטים נעלבו, ודי בצדק. דיוויד קמרון - ראש ממשלה שמרני, שאעמור להיות בעל ברית של רומני - הגיב כך: "We are holding an olympic games in one of the busiest, most bustling cities anywhere in the world. Of course it's easier if you're holding the olymic games in the middle of nowhere". בוריס ג'ונסון, ראש עירית לונדון - שוב, מהשמרנים, אמור להיות בעל ברית של רומני - בעצרת לפני תחילת המשחקים, כשדי לעודד את הקהל התחיל באמירה "There's some guy named Mit Romeny, wondering if we are prepared. Are we preared?"

בארץ, עד כה, נראה שרומני לא עשה פדיחות כה ברורות. היה לו בלגאן קצת עם הנסיון למנוע מהתקשורת לסקר את אירוע ההתרמה שלו, בכיכובו של שלדון אדלסון, נסיון שנכשל; וכן היה את הביטול התמוה ברגע האחרון של הפגישה עם שלי יחימוביץ', שכנראה בא בהוראה ישירה מלשכת נתניהו (אני מניח שכותרת בסגנון Romney taking orders from Netanyahu's staff לא היתה עוברת טוב בעיתונות האמריקאית, אבל הם איכשהו לא נתפסו לסיפור הזה עדיין). אבל מה שכן מעניין - ומעניין לראות אם הנושא הזה יעלה בתקשורת האמריקאית בהמשך - הוא התוכן של נאומו של רומני באותו אירוע. כנראה כהפקת לקחים, רומני הילל ושיבח את ישראל; זה כמובן לא מפתיע וגם מחמיא. אלא שהנושאים שבחר להלל קצת סותרים את המידינות שלו עצמו. רומני הילל את הכלכלה הישראלית והמשמעת התקציבית הישראלית, ושכח לציין ששיעור מס ההכנסה המירבי בארץ - 48% - יתפס כמהפכה קומוניסטית של ממש במפלגתו; אלב הזוי מכך, רומני הילל את מערכת הבריאות הישראלית. לא שאין מה להלל בה, כמובן, אני חושב שמערכת הבריאות שלנו מצויינת; אבל ראשית, זה תזמון קצת אומלל לעשות זאת יום לפני שנתניהו מנחית גרזן של ממש על אותה מערכת בדיוק, ושנית, שיא האירונניה הוא בכך שמערכת הבריאות שלנו מבוססת על חיוב לקנות ביטוח בריאות - הבסיס של חוק הבריאות של אובמה שלפי רומני ומפלגתו הוא האיום הגדול ביותר לחירות הכלכלית האמריקאית מאז מס התה ב1775. (בארץ זה אפילו יותר אגרסיבי, כי ביטוח הבריאות נגבה כמס ומועבר לקופות החולים דרך הממשלה, והממשלה גם מגדירה את סל הבריאות. הצעות שכאלה היו נתפסזות כמהפכה קומוניסטית של ממש). אז אני שמח שרומני מעריך את מערכת הבריאות שלנו, אני בודאי מעריך אותה. השאלה היא אם הוא יחליט לאמץ משהו ממה שמוצלח בה.

Let's hear it for the rainbow tour. It's been an incredible success. We were'nt quite sure, we've had a few doubts; will Evita pull through but the answer is Yes. Well, No.

-----------------------------------------------------------

עדכון:

1. שכחתי כמובן את התגובה המשעשעת ביותר של הבריטים לפדיחות של רומני: לאחריהן יצרו הבריטים את תית הטוויטר romneyshambles - "פדיחות רומני". למשך כמה ימים התגית הזו היתה הפופופלארית ביותר בטוויטר.

2. שרה קליף תפסה את סיפור רומני ומערכת הבריאות הישראלית.

שלל שרב

בעוד בארה"ב שום דבר לא משתנה בימים האחרונים - רוב המדינה נצלית בחום של 40, כאן באוקלנד קריר ונעים (יש שנוי: השמש יצאה!) וכולם רוקדים סביב רומני שיפרסם כבר את טפסי המס שלו מהשנים שלפני 2010 - התעדכנות קצרה מהארץ מראה שבשבוע קצר שעזבתי הספיקה לפירוק קואליציה, למותו של הרב אלישיב ולפיגוע טרור בבולגריה. מה שמוכיח שאי אפשר להשאיר אתכם לבד אפילו לשבוע. אבל מכל מקום, עוד לא עבר זמן מספק כדי להגיב כראוי על ההתפתחויות האלה, אז ננצל את הזמן לרוקן קצת את הגוגל רידר המתפקע.

1. לפני כמעט חודש יצא לאור ברעש גדול דו"ח המבקר על השריפה בכרמל. זוכרים אותו? וזוכרים את טענת אלי ישי על כך שהוא קרא וחזר וקרא להוסיף תקציבים למערך הכבאות? אז מסתבר שקיים פרוייקט מדהים ששמו הסדנא לידע ציבורי ולהם אתר המאפשר בקלות ובנגישות לגשת לאינפורמציה שהממשל לא ממש מעוניין שתהיה נוחה ונגישה - למשל, החלוקה המדוייקת של הקצאות ושימוש בתקציב המדינה. וחיטוט קצר באתר מראה את התרשים הבא:


לצערי הembed  של התרשים לא מאפשר לראות גם את המספרים, אז אני אביא אותם בעצמי: מתוך תקציב של 281,862,000 ש"ח של משרד הפנים, תפעול שירותי דת הוא ההוצאה השלישית בגודלה (אחרי "הנהלת המשרד ואמרכלות" ו-"תכנון פיזי"), בסך 40,921,000 ש"ח, או כ14% מהתקציב. תקציב שירותי הכבאות הוא 7,339,000 ש"ח או  2.5% מהתקציב, או פחות מחמישית מתקציב שירותי הדת (תקציב הרשויות המקומיות הוא רק מעט יותר, 7,472,000). בקיצור, לכו לאתר, כל המספרים שם, וזה פשוט ממכר.
2. בעקבות גלוי החלקיק האלוהי - אתר יפהפה שנותן תחושה לגבי הסקאלות של היקום. (הקרדיט לאמא)
3. ועוד בלוג חמוד להפליא (שוב, הקרדיט לאמא)
4. לxkcd יש תיאוריה לגבי מה מזכירה לו מפת ארה"ב (קרדיט לרן):

5. בטח שמעתם על פאדיחת ישראל היום ושלמה שרף, אבל אם לא: מסתבר שהסטנדרט המקצועי של ישראל היום מחלחל גם למדור הספורט, שם שלמה שרף כתב לפני כחודש טור על המשחק בין גרמניה ופורטוגל, עם פרשנות על המשחק כביכול צפה בו, כשמתסבר שבאותו זמן היה בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה. וישראל היום אפילו לא ראה צורך לעצמו להתנצל. העין השביעית סיכם זאת כאן.
6. גיימר נלהב במיוחד שיחק במשחק המצויין "ציבילזציה" למשך 10 שנים (כלומר, זה עדיין ציביליזציה II, למרות שיצאו כבר מהדורות חדשות של המשחק) והגיע עד לשנת 3991. התוצאה? עולם מסויט שבו שלוש אימפריות מנהלות מלחמה גרעינית אינסופית, לא נותר כמעט שטח ראוי לחקלאות, האוכלוסיה הדלדלה באופן דרמטי (שיא האוכלוסיה היה בערך בשנת 2000), ועוד תופינים כגון אלה. הנה הדיווח שלו.
7. כששוחרר גלעד שליט בסתיו שעבר, פנה נחום ברנע ללשכת ראש הממשלה בשאלה האם לשרה נתניהו היה חלק בהחלטה על שחרור של שליט. הוא נענה במכתב נחרץ ממשרד עורכי דין של הנתניהוז ובו הכחשה תוך איום לתביעת דיבה. וראו זה פלא, שמונה חודשים לאחר מכן, בראיון החנפנות של בילד לנתניהו, מגלה רה"מ כי "שרה ... היא זו ששכנע אותי סופית לשחרר את גלעד שליט מהשבי". טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו יש אמינות נמוכה יותר מלמיט רומני (סטיב בנן עוד ממשיך לעקוב אחרי שקריו של רומני. יש כבר מהדורה 25)
8. אם אתם כמוני, אז בתיאוריה תמיד רציתם לעשות את שביל ישראל אבל עמוק בלב אתם יודעים שאתם מפונקים מדי בשביל זה. אז לפחות אפשר להשתתף מהכורסא:

(מחורים ברשת)
9. בפינתנו: "עוד עבודה שפעם עשו אנשים נעשית בידי מחשבים, ובסוף תשאר עבודה רק למהנדסי תוכנה, הא הא הא": משרדי עורכי דין מתחילים להשתמש בתוכנות למידה ממוחשבת כדי לסנן כמות ענק של חומרים (למשל, מיליוני אי-מיילים) ולברור מתוכם מה החומרים הרלוונטיים לקייס. עדיין צריך עורכי דין, אבל הרבה פחות - רק כדי שיעברו על הtraining set באורך 1000 או 2000 אימיילים, ואת שאר העבודה תעשה התוכנה. מצד שני, כמאמר המשפט המפורסם: What moore gives, Bill takes (כלומר, אמנם כח החישוב של החומרה עולה באופן מהיר בצורה אקספוננציאלית, אבל במקביל צורכי החישוב של מערכת ההפעלה והתוכנה עולים בהתאם, אז בגדול האיזון נשמר) - או במקרה שלנו, לפני הריצה הטכנולוגית של המחשבים, לא היו מיליוני אי-מיילים בכל קייס מלכתחילה.
10. ומחשב גם מצליח לזהות אסכולות פילוסופיות, שזה די יפה.
11. לארי אליסון, מייסד אורקל ואחד האנשים העשירים בעמק הסיליקון, קנה לעצמו אי בהוואי.
12. די, באמת?
13. מפת המדינות הכושלות של מחלקת המדינה האמריקאית.
14. 130 אחרי שהחל המחקר המדעי של המקרא, שעשה שמות בעולם האמוני של נוצרים ויהודים כאחד, חוקרים מתחילים לחקור באופן מדעי את הקוראן. מעניין אם יצא ברויאר מוסלמי. (ועם בענייני תנ"ך, המכתב הבא של ד'ר חגי משגב לא מאוד דרמטי in the great scheme of things, אבל הוא נותן עוד הצצה מצערת לתהליך ההתפרקות של המגזר והתייצבות המוסדות הרשמיים שלו - במקרה זה, מנהל החמ"ד - עם הצד החרד"לי. מה גם ששליסל באמת ראויה לכל המחמאות שמשגב מרעיף עליה)
15. קצת קריפי, אבל ג'רמיה מקנולד באמת מנהל שיחה עם ג'רמיה מקדונלד בן ה12:

(מחורים ברשת)
16. מזמן לא היתה לנו איזו וורציית מעריצים על משחקי הכס. אז הפעם, בגרסת משחקי מחשב מהאייטיז:

CollegeHumor’s Favorite Funny Videos

17. פוליטיקל וויר מצטט מפרופיל הפייסבוק של קוני שולץ, עיתונאית מוערכת וזוכת פרס פוליצר, את אחת מתכתובות האי-מייל היותר משעשעות בין פעיל ימני כלשהו לבינה:

גב' שולץ היקרה:
אנו עורכים תחקיר על עיתונאים בתיקשורת האליטיסטית שתרועעים בנסיבות חברתיות עם נבחרי ציבור שאותם הם אמורים לסקר. מצאנו מספר רב של תמונות שלך עם הסנטור שרוד בראון. באחת מהם, נראה כאילו את מחבקת אותו.
האם תרצי להגיב?

ולכך ענתה שולץ:

מר <נמחק> היקר
אני מתפלאה שלא מצאת תמונה שלי מנשקת את הסנטור בראון עד שהוא מתעלף מחוסר חמצן. הוא כל כך חמוד.
הוא גם בעלי.
ידעת את זה, נכון?

(למותר לציין, ששולץ השעתה את עצמה מסיקור הקמפיין של בראון או הקריירה הסנטורית שלו)

19. ולבסוף, אכזבה קשה משלי יחימוביץ' בעניין האוניברסידמיקולו באריאל. אין לי כח אפילו להתחיל להפריך את השטויות שטיעונים שלה בנושא. אולי אכתוב פוסט בהזדמנות. אבל אריאל רובינשטיין אומר דברי טעם.

ובינתיים

אחרי דשדוש ארוך בביצה המקומית, הגיע הזמן לקצת עדכונים מהעולם הגדול

1. בפסק זמן במשחק כדורסל של הלוס אנג'לס קליפרס, המעודדות בחרו לרקוד לצלילי, מכל השירים שבעולם, "תגידו לה" של דודו אהרון:

(מ"חורים ברשת")

2. מאז 2006, השנה שבה נכנס האייפון לשימוש, אורכה של שיחת הטלפון הממוצעת בארה"ב צנח מ3.03 דקות ל1.78 דקות. (בתור מי שמבקש בתא הקולי שלו מהמתקשר לא להשאיר הודעה אלא לשלוח SMS, אני יכול להבין למה). מעבר לקוריוז שבעניין, זו בעיה קשה עבור חברות הסלולר (גם בארה"ב) שרוב ההכנסות שלהן עדיין משיחות טלפון.

3. מט יגלסיאס, בולגר אמריקאי שמאלני ידוע למדי, הלל, מכל המוסדות, את בנק ישראל.

4. סימפוניה מאזעקות מכוניות:

(מ"חורים ברשת")

5. FAQ מסודר על נושא הפליטים ומבקשי המקלט

6. וולטר ראסל מיד מעלה תיאוריה מעניינת, שחלק מהתמיכה של רוסיה בבשאר אסד לא נובעת רק מהשריד האחרון שהוא מהווה להשפעתה האסטרטגית באיזור, אלא גם מתוך דאגה לנוצרים בסוריה - רובם ככולם אורתודוקסים, הפלג הנוצרי שרוסיה ראתה את עצמה מאז ומתמיד כפטרוניתו, ולאור הנסיון המר של ההדרדרות המהירה במעמד הנוצרים במדינות אחרות שעברו את האביב הערבי, בעיקר מצרים.

7. מוזיקת פופ הופכת ליותר ויותר עצובה עם השנים (ועם או בלי קשר, יותר ויותר מושרת על ידי נשים)

8. לרגע קצר, הופיעה מחדש הדרכמה היוונית במסכי שערי במט"ח של חברת האינפורמציה הבורסאית הידועה בלומברג.

9. מה העיר הששית בעולם בכמות הצרפתים בגרים בה? ניחשתם נכון, לונדון. 

10. האו"מ החליט למנות כשגריר לעידוד התיירות העולמית את לא פחות מרוברט מוגבה, הדיקטטור הרצחני של זימבבווה.

11. גדי אלכסנדרוביץ' מפריך בצורה מדוייקת ומרשימה את תיאורית דילוגי האותיות בתורה של פרופ' ריפס. 

12. שלי יחימוביץ' יודעת לבחור ספרים

13. וכותבי "התותח הקדוש" יודעים להגיב תגובה ציונית הולמת:

14. "משחקי הכס" אחרון ודי: 

(מהבלוג של אפי טריגר)

נקיון פסח א'

חודש הוא זמן רב לצבור זוטות בreader, אז לכבוד פסח, הנה ניקון יוסדי.

1. משבר הבנקים באיסלנד הותיר את הכלכלה האיסלנדים על הקרשים, ובנואשותם האיסלנדים עומדים לותר על העצמאות המוניטרית שלהם ולאמץ מטבע זר. זה לא אירוע ראשון מסוגו, זה כבר קרה בעבר במדינות אחרות; המעניין הוא שמכל המטבעות איסלנד החליטה לאמץ את הדולר הקנדי.

2. ווטסון, מחשב העל של IBM שניצח את האלופים האנושיים ב"מלך הטריוויה" עובר לעבוד איפה שנמצא הכסף הגדול: בוול סטריט. אנליסטים, הג'ובים שלכם בסכנה.

3. בהמשך לפוסט "מלחמות התרבות", נראה שראש לימבו באמת חצה איזשהו קו אדום, שכן דווקא כוחות השוק אותם הוא מהלל פונים נגדו, ונגד כל הזרם שהוא יצר: לא פחות מ98 מפרסמים לא רק שהסירו את את פרסומותיהם מתוכניתו, אלא הם מבקשים שלא להכלל בכל תוכנית טוק שואו של מנחה קיצוני שעלולה לכלול תוכן פוגעני.

4. ויכוח שעון הקיץ בארץ תמיד הדהים אותי ושעשע אותי כאחת. הרי שורשו של הויכוח הוא שיוסף בורג, שר הפנים הנצחי מהמפד"ל בממשלות מפא"י, פשוט לא אהב שעון קיץ. אז הוא המציא את הנימוק הדתי של הסליחות, שכמובן שלא רק שאין בינו לבין דת דבר אלא אפילו אין בו שום הגיון (שכן בשעון קיץ הזריחה דווקא מאוחרת יותר, ולכן הקמים לסליחות יכולים לקום בשעה נוחה יותר). מאז, משום מה שני הצדדים החליטו לאמץ את העמדות בנושא - הדתיים בנסיון לכפות את קיצור שעון הקיץ, החילונים מתנגדים - מבלי שום קשר לתוכן הענייני של הויכוח. אז ביחס לישראל, אני כמובן נגד קיצור שעון הקיץ כי אני נגד אלימות פוליטית. אבל משעשע לראות שבארה"ב, שם הדיון מנוטרל מכל סוגיית הסליחות, יש הרבה מתנגדים לשעון קיץ סתם בשל הטענה שהוא פשוט לא משיג את מטרותיו. כך, בראד פאלמר מראה ששעון הקריץ פשוט לא מקיים את ההבטחות הכרוכות בו, וגם גורם לבזבוז אנרגיה וליותר תאונות דרכים.

5. שני מחוקקים מבית הנבחרים מעלים הצעת חוק להזיז את יום הבחירות בארה"ב לסוף השבוע - הצעה הגיונית אם זוכרים שבארה"ב יום הבחירות איננו יום חופש, ומראש יום שלישי נקבע ב1845 כדי שיוותר יום לאיכרים להגיע לעיירת המחוז, יום להצביע ויום לחזור מבלי שהתהליך יפגע בשלושת ימי הפולחן לפי הנוצרים המחמירים (ששי, שבת וראשון)

6. כך חולפת תהילת עולם: האנציקלופדיה בריטניקה לא תוציא עוד מהדורה מודפסת.

7. בפינת הויזואליזציות המגניבות: הרוח ברחבי ארה"ב.

8. לכבוד עלייתה לאויר של העונה השניה של "A game of thrones" השבוע, הBBC בודק למה המבטא השולט בסדרות וסרטי פנטזיה גם בארה"ב הוא מבטא בריטי, בניגוד למבטא השולט בדרך כלל בסרטים או טלויזיה אמריקאית, המבטא המערב תיכוני, מנתפס כמבטא ה"נורמלי". התיאוריה שלהם היא שהמבטא הבריטי מצייםן מעין "אחרות" למרות שלי זה נראה יותר פשוט" רוב סיפורי הפנטזיה ממוקמים בעולם ימי ביניימי, ויותר הגיוני לדבר בעולם כזה באנגלית בריטית, שכן ארה"ב לא היתה קיימת אז. אבל זו התיאוריה שלי.

9. והזדמנות ללנקק מחדש לסיבות שבגללן אני אוהב את הסדרה.

10. סטיבנסון וולופרס ביצעו מחקר מעניין, לגבי ההשפעה של אירוע הייסוד על חייה של תנועה פוליטית. תנועת הtea party התחילה בסדרת הפגנות מקבילות ברחבי ארה"ב ב15.4.2009 (15.4 הוא היום שבו אמריקאים צריכים להשלים את טופס החזרי המס שלהם, כלומר אפקטיבית לשלם מסים). באותו יום, מטבע הדברים, היה מזג אויר שונה בערים שונות: ברוב ארה"ב היה יום יפה אבל בחלק מהמדינה ירד גשם. ובאופן טבעי, בערים שירד בהן גשם היו פחות משתתפים בהפגנות. ולפי בדיקת סיטבנסון וולפרס, המשתנה הזה לבדו - גשם או שמש באותו היום - מסביר שונות רבה בגודלן של תנועות הtea party בערים שונות שבכל מאפיין אחר הן זהות.

11. מתוך 33,000 עובדי גולדמן סאקס, לא פחות מ12,000 מחזיקים בתואר "Vice president".

זהו להפעם, כדי לא להאריך יתר על המידה. השאר בהמשך השבוע (בתקוה)

משחקי הרעב

התגעגעתם, תודו, ובכן, חזרתי ובגדול.

הפריימריז הרפובליקאים נגמרו דה פקטו, מיט רומני מנצח, זה כבר משעמם, אז די סיימנו עם זה. עם זאת, יש המון דברים אחרים מעניינים. אבל טרם התאוששתי מספיק מהנסיעה כדי להגיע אליהם. אז מילה קצרה על ההסטריה של השבוע, הלא הם "משחקי הרעב" (הספקתי לראות את הסרט במין הצגת אמצע היום בניו יורק - זה היה הסרט היחידי שזיהיתי את הכותרת שלו -  מה שחסך ממני את עשרות עדרי הבנות הצווחות שכנראה מלוות כל הקרנה בשעה נורמלית).

אורון שמיר קוטל את הסרט באופן מאוד דרמטי באתר "סריטה" (יש שם גם תיאור מקוצר של העלילה, אז אני לא אחזור עליה), והטענה העיקרית שלו היא שהסרט מניפוליטיבי בצורה הכי בזוייה: מצד אחד הוא מבקר את הזיוף והאכזריות של תרבות הריאליטי, אבל מצד שני הוא משתמש בדיוק באותם תרגילים כדי לרכוש את אמון הצופים באולם. למשל, בסרט מראים איך שההפקה מחליטה להכניס קצת רומנטיקה כדי להוסיף עניין, אבל בדיוק באותה נשימה הסרט בעצמו משתמש ברומנטיקה כדי להעיר קצת עניין.

אני מסכים שיש הקבלה בין התרגילים העלילתיים שנעשים על ידי הפקת המשחקים לבין אלו של הסרט עצמו אבל החויה שלי בהקשר הזה (אולי כי קראתי את הביקורת לפני שראיתי את הסרט) היא דווקא הפוכה: במידה מסויימת יש גדולה בהקבלה הזו. כי כצופה בסרט אתה יודע שהמשחק הזה הוא אכזריות וחוסר מוסריות לשמה, ואז בכל פעם שאתה מודע לכך שאתה נסחף לתוך עולם הסרט, פתאום משהו מתעורר בצד ומזהיר אותך: הי, נכנסת גם למשחק, אתה לא טוב יותר מתושביה הנהנתנים והאכזריים של הקפיטול. למשל: רוב המתמודדים האחרים לא ממש מפותחים לכדי דמויות, וחלקם מפותחים לכדי דמויות רעות למדי;; אז אתה רוצה שקטנס תהרוג אותם לעזאזל. אבל אז אתה חושב: רגע, זה מה שקורה לצופים של המשחקים בתוך הסרט, לא?

ובמובן הזה יש פה הרבה חתרנות לדעתי, באופן שיצאתי מהסרט - אחרי שנכנסתי אליו עם הרבה ציניות ונכונות לקטול את להיט המתבגרות התורן - דווקא מוטרד למדי. 

stay tuned, יש הרבה על מה לכתוב השבוע.

בין התירס לגרניט

אז מה עוד קרה בעולם בעודנו תועים בשדות התירס של איווה?

1. מאז אמצע 2010, אנו עדים מצב שלא התרחש בארה"ב למעלה מ50 שנה: בשני בתי הקונגרס אין אף בן למשפחת קנדי. אך אל חשש, ג'ו קנדי השלישי,  בנו של ג'ו קנדי השני, אחיהם של ג'ון, רוברט וטד שהיה חבר קונגרס בעצמו, הודיע שהוא מתמודד בנובמבר על המושב שמתפנה עם פרישתו של ברני פרנק (שהוא אגדה קונגרס בפני עצמו)

2. תמונות נעות של שמיים בהירים וענני נוצה במשרד בגרמניה העלו את יעילות העובדים באופן משמעותי

3. אם אמא שלכם רומזת לכם שכדאי שתתקשרו יותר - היא יודעת מה טוב לכם. לפי מחקר חדש, שיחת טלפון עם אמא מרודיה באופן משמעותי את רמות הלחץ והמועקה. ולא, SMSים הם לא תחליף מספק.

4. בפינת המיזוגניה השבועית: בכנס של מכון פוע"ה על רפואה והלכה, שעסק בשאלות הלכתיות בגניקולוגיה, אסרו על רופאות להרצות, וביקשו מהן לשלוח גברים מטעמן. נסבע לכם שאני לא ממציא את זה.

5. נכון שתהיתם מה עובר על המזוודה שלכם בעודכם קוראים את המגזין המרתק שבכיס המושב שלפניכם במטוס? אז הנה, באדיבות חברת דלתא:

6. לפני שבוע, סמואה - אי די נידח באוקיינוס השקט, קרוב לקו התאריך - החליטה להעביר את איזור הזמן שלה מGMT-11 לGMT+13. זה נשמע כמו קפריזה, אבל בעצם יש בזה לא מעט הגיון: בעשורים הקודמים עיקר הקשר של סמואה היה עם ארה"ב, שכרגע היא חולקת איתה את התאריך. אבל בשנים האחרונות הקשר המסחרי עם אוסטרליה וניו זילנד גדל בהרבה, וזה די לא נוח להיות יום אחד אחריהן. מה גם שפיזית סמואה הרבה יותר קרובה לסידני מאשר ללוס אנג'לס למשל. אז התאריך 20.12.11 פשוט לא התקיים בסמואה.
7. גרג מנקיו מביא סיקור לגבי המקצועות של האלפיון העליון בארה"ב. מככבים: מנהלים (42%) ובנקאים (18%). מתכנתים לא כל כך.
8. המעצב קו יאנג מציע את הרעיון הממש מגניב הבא: קרטון חלב שצבעו משתנה ככל שהחלב פחות טרי:

9. שון טרנד השתמש בנתוני האוכלוסייה העדכניים ביותר של 2011 כדי להעריך מה יהיו השנויים במספר חברי הקונגרס של כל מדינה לאחר מפקד האוכלוסין הבא, ב2020. נשמע קצת מופרך, אבל תחזיות כאלה בעבר (ב2001 לגבי תוצאות 2010, ב1991 לגבי תוצאות 2000 וכד) היו מדויקות באופן מפתיע, אם נחריג התפתחויות קיצוניות וחריגות (כמו קתרינה, שאחרית באופן ישיר לירידה של חבר קונגרס מלואיזיאנה. אז מה מחכה לנו? טקסס תוסיף עוד לא פחות משלושה חברי קונגרס; קליפורניה לא תחזור על הפדיחה ההיסטורית של קפיאה על השמרים, ותוסיף לעצמה עוד חבר קונגרס, וגם קולורדו, וושינגטון וצפון קרולינה במרויחות. בצד המפסיד - בעיקר רצועת החלודה - האיזורים שהיו פעם מרכז תעשייתי וסובלים מהדרדרות מתמשכת: מדינות המערב התיכון -  אילינוי, משיגן, אוהיו, מערב וריג'ניה; וכן ניו יורק (צפון המדינה אף הוא איזור תעשייתי שוקע) ופנסילבניה (בשל השקיעה הארוכה של פיטסבורג וסביבותיה) ורוד איילנד - כולן תאבדנה חבר קונגרס. לכאורה - תחזית עגומה לדמוקרטים, אבל כפי שכבר כתבתי בתחילת ימי הבלוג, בטווח ארוך, לא כל כך בטוח.
10. הנה התחקיר של ערוץ 10 ששלדון אריסון כל כך לא רצה שצופי הטלויזיה הישראלים יראו.
11. מסתבר שתרופות פלצבו עובדות, גם אם אומרים לחולה שזה פלצבו.
12. זה בודאות סרט שאני הולך לראות:

13. אם רציתם לדעת מי מנהל את התקשורת הישראלית ולאילו מטרות (רמז: הססססמול זו לא תשובה מדוייקת).
14: זה כבר קצת באיחור, אבל הנה הסיכום המרשים ביותר של פועלו של קים ג'ונג איל. כך נראית צפון קוריאה מהחלל:

15. מסתבר שג'ון ד. רוקפלר החזיק בשעתו עושר השווה בערכו 1.53% מהכלכלה האמריקאית. כולמר הוא לבדו הכיל יותר מהאחוזון העליון.


שבוע טוב, ולהתראות בניו המפשייר.

ובינתיים

אז מחינו, צפינו בדיבייטים, הלכתנו לישון עם בוז'י וקמנו ... בלי בוז'י; ומה חוץ?

1. אתמול - עוד דיבייט רפובליקאי, הפעם בחסות הtea party וCNN. ועוד כמה רגעים מזעזע מצד הקהל:  בראשון, המנחה, וולף בליצר, שואל באופן פרובוקטיבי את רון פול האם צעיר בן 30 שלא קנה ביטוח רפואי ונפגע בתאונה, וכעת בתרדמת, מי צריך לשלם; פול עונה שזה סיכון שהאדם לקח. בליצר שואל באפון פרובוקטיבי "אז תתן לו למות?" והקהל צועק בתגובה: "כן!!"

ובשני, הקהל מריע כאשר בליצר מזכיר את הצהרתו של פרי מלפני כחודש שהוא היה שופט את בן ברננקי, נגיד הפדרל רזרב, בעוון בגידה (דקה 2:30):

2. גם מסלוטייפ אפשר לעשות אומנות:


Tape Generations from johan rijpma on Vimeo.
(מתוך "חורים ברשת")
3. תיאוריה מעניינת של דרק תומפסון, ולפיה חלק מהסיבה שחינוך ובריאות הם כל כך יקרים ומכאן כל כך מעיקים על מרכות ברווחה היא שהם לא עברו כמעט התייעלות בעשורים האחרונים בדומה לייצור תעשייתי למשל. זה נשמע מאוד הגיוני, במיוחד אם חושבים על כך ששני העשורים האחרונים עברו קפיצה מטורפת ביעילות העובד, בעקבות מהפכת המחשוב, אבל המהפכה הזו כמעט ולא הגיעה לחינוך ולבריאות (כמה זמן רופאים למשל היה נחסך אם כל המערכת היתה ממוחשבת והם לא היו ממלאים תיקים ידנית? כמה מהבדיקות השגרתיות שלכם אצל רופא, או מחלות פשוטות שצריך ללכת לרופא כדי לקבל אנטיביוטיקה היו יכולות להיות מוחלפות במחשב מספיק מתוחכם? כמה הוצאות תחזוקה היו נחסכות לאוניברסיטה אם היא לא היתה צריכה לתחזק אולמות כי היו מעבירים את ההרצאות דרך האינטרנט?). מצד שני, נראה שהמהפכה בדרך: חברת וולפוינט הודיעה שהיא מפתחת טכנולוגיה על בסיס ווטסון, המחשב שניצח במלך הטריוויה, לקבלת החלטות רפואיות - לא ממש להחליף רופא אנושי, אבל לעזור לו. כנראה שבסופו של דבר ניתן יהיה להחליף חלקים לא מבוטלים מכל מקצוע אנושי במחשב (סוחרי בורסה ועורכי דין גם כבר על הכוונת) חוץ ממתכנת - אנחנו מוגנים ע"י בעיית העצירה...
4. הידעתם שגזרים בכלל לא היו כתומים במקור, והם הפכו לכתומים בעקבות התתלהבות פטריוטית של ההלונדים בעקבות מלחמת הצעמאות שלהם ועליית בית אורנג' לשלטון בהולנד?
5. בטח כבר ראיתם את זה: מה קורה שמחפשים "ריכוזיות" באתר דה-מרקר (שהחליט להלחם בנוחי דנקנר לפני או אחרי שזה קנה את מעריב) אל מול אתר כלכליסט (מבית ידיעות, נשלט ע"י מש' מוזס):

6. כמה פציעות לדעתכם מגיעות לחדרי המיון האמריקאים בשל משחקי פיינטבול בכל יום? נחשתם נכון, 56.
7. יש סכוי שהטמטום (שלא לומר, משב הריח) של חליצת בנעליים בעליה לטיסות בארה"ב בדרך להסתיים.
8. מסתבר, שלפארסה הפוליטית של בלגיה יש יתרונות: בגלל שאין שם ממשלה מכהנת אלא רק ממשלת מעבר מזה שנה וחצי, הממשלה הזו לא יכלה לקצץ באופן משמעותי בתקציב - ולכן רמת ההיצע במשק לא קטנה כבמשקים אירופאיים אחרים, ובלגיה נהנתה מהצמיחה הגבוהה ביותר במערב אירופה (אמנם רק 0.8%, אבל גבוה יותר מכל האחרות). כמובן, הצד השלילי הוא שהחוב הבלגי הולך וגדל, אבל את הויכוח הזה נשאיר כבר לקיינסיאנים מול ההיאקיאנים.
9. כצפוי, בעת מיתון אנשים יותר ישנים ויותר רואים טלויזיה (כי יש יותר מובטלים שכך מבלים את זמנם). אבל יש גם צד חיובי: כתוצאה מכך,  מתברר שאנשים נהיים יותר מעורבים פוליטית, ובפרט מצביעים יותר למשרות בהמשך פתק ההצבעה כמו חבר בית הנבחרים או מושל.
10. "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רוצו לקנות. אחד הספרים הטובים שראתי בשנים האחרונות.

מזל טוב!

מה נברך את ארה"ב ליום ההולדת ה235 שלה שיחול מחר, והרי לפחות חצי מהפוסטים שלי עוסקים בה בצורה זו או אחרת?
אז החלטתי בהשראת מילה לנסות משהו חדש, ואין שיר הולם יותר, לרגל היום, לנסות עליו את כוחי מאשר "אמריקה" של סיימון וגרנפקל:


המלים המקוריות כאן, והנה הניסיון שלי:

"בוא נתאהב, נשדך גורלנו ביחד"
"כל מה שיש לי נמצא כאן בתיק"
אז קנינו קצת סיגריות, ו"מיסיס וואגנר" גם,
ויצאנו לחפש את אמריקה

"קאתי" אמרתי על אוטובוס גרייהאונד בפיטסבורג
"מישיגן היא מין חלום מעומעם"
לקח לי יומיים בטרמפים מסאגנו
יצאתי לחפש את אמריקה

צוחקים באוטובוס,
וגם עושים פרצופים
היא אמרה שהאיש בחליפה היפה מרגל
"זהירות", אז צחקתי, "יש לו עניבה מצלמת"

"תני לי סיגריה. נראה לי שיש במעיל"
"עישנתי את האחרונה כבר מזמן"
אז הבטתי החוצה, והיא שקעה בעיתון
והירח זרח והאיר שדות

"קאת'י, אני קצת אבוד" – היא ישנה כשדיברתי
"כואב לי, וריק. למה? אין לי מושג"
סופר מכוניות על הניו-ג'רזי טרנפייק
כולם מחפשים את אמריקה

מזל טוב אמריקה, לחיי עוד 235 שנה לפחות.

בן לניסטר תמיד משלם את חובו

כאשר התחיל לצאת לאור שבועון הטלויזיה "רייטינג", שמעתי ברדיו ראיון עם יובל נתן, עורכו הראשון של העיתון, ובראיון הוא אמר שחלק מהמחשבה מאחורי הוצאתו לאור היא שראוי שיהיה עיתון שמוקדש לטלויזיה, כי לטלויזיה יש מקצוענות. מבקר טלויזיה לא צריך להיות מבקר קולנוע בדימוס או סתם כותב מוכשר שגם רואה טלויזיה, אלא צריך להתיחס אליה ברצינות כמו שמתיחסים לכלכלה (הדוגמה היפה ביותר שהוא נתן לטעמי היא לבעיה הראשונית שהיתה לערוץ 10, שעלה לאויר בערך באותו הזמן. מעבר לתחרות עם המותג של ערוץ 2, וקשיי המימון, הספרות שניתנו לו הן דפוקות; לא נוח ללחוץ בשלט על 1 ולאחר מכן על 0, והערוץ לא היה בסביבת ערוצים חזקים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל זו מחשבה מעניינת).
ונזכרתי בכך מכיוון שאחד מבוגרי "רייטינג", מורן שריר, החל לכתוב את ביקורת הטלויזיה של "הארץ" לפני כמה חודשים ואני נהנה מאד לקרוא אותו, בדיוק מהסיבה הזו: לא תמיד הוא כותב ביקורת מדהימה אבל יש תחושה שהוא מבין על מה הוא מדבר, שהוא מקצוען בטלויזיה. וכל ההקדמה הארוכה הזו היא מכיוון שהביקורת של שריר על "משחקי הכס" היא סיבה מצויינת לכתוב על הסדרה.
משחקי הכס - שפרק סיום עונתה הראשונה שודר ביס אתמול - היא אחת הסדרות הטובות שראיתי. אני לא מקורי בטענה הזו; זו היתה סדרת HBO מושקעת ברמה קיצונית - כמות השקעה המקבילה לסרטי קולנוע, שחדשה את ההייפ סביב הטענה שהטלויזיה עומדת להרוג את הקולנוע - והמבקרים והקהל אהב אותה מההתחלה, מה גם שהיא צברה קהל מפרק לפרק. אז קודם כל תצפו בה. ואחר כך, אני יכול להגג קצת מהגיגי הכורסה שלי בנושא.
הסדרה מבוססת על הספר הראשון בסדרת הפנטזיה של ג'ורג' מרטין "שיר של אש ושל קרח". זו סדרת פנטזיה, אבל חלקי הפנטזיה שבה שוליים ביותר; היא מתארת עולם אגדי הדומה בעיקרו לימי הביניים האירופאיים, מאוכלס באבירים, אצילים, מלכים וטוענים לכתר, כמו גם בערי סוחרים, באיכרים ובכל הטיפוסים שבין לבין, ועיקר העניין הוא מאבקי הכח, התמרונים והמלחמות הנובעות מהם. ההשראה הראשונית היתה מלחמות השושנים האנגליות במאה ה14 - גורמי הכח העיקרים בתחילת הסדרה הם בית סטארק מהצפון ובית לניסטר מהמערב, והדמיון ליורק ולנקסטר לא מקרי - אבל מרטין מפתח את הדרמה ללפחות שבעה בתי אצולה גדולים ועוד עשרות קטנים, עשרות דמויות, לפחות שלוש דתות, ובקיצור תענוג לחובב פוליטיקה שכמוני. מאידך, מרטין מתיחס לימי הביניים כהווייתם, ולא חוסך בתיאורי המלחמה, האימה והסבל שעוברים על תושבי ווסטרוז, זירת ההתרחשות, אם כי מטרין לא מתאר רק עולם מסוייט - יש בו גם הרבה שמחת חיים (והרבה מין), ואפילו לא מעט אהבה.
בקיצור, מרטין עושה הכל חוץ מלהאדיר את עולמו. בניגוד לעולם הטולקיני - שהוא אולי הפרדיגמה לפנטזיה - בווסטרוז אין טוב מוחלט ורע מוחלט, עם מלחמה הרואית ביניהם כשיאה של העלילה. יש הרבה אנשים, עם מעלות וחסרונות, עם אהבות ובעיקר יריבויות, שמשחקים במשחקי כח וכבוד בעלי השלכות נוראות. כמו העולם האמיתי.  והתרגיל הספרותי היפה ביותר שמרטין עושה כדי להעביר את הנקודה הוא שהסיפור מסופר ממספר נקודות מבט. כותרתו של כל פרק היא הדמות שהפרק מסופר מנקודת מבטה, ולא פעם פרקים סמוכים הם מנקודת מבטן של דמויות יריבות. מרטין לא רלטיביסט; יש דמויות טובות יותר ורעות יותר, ויש גם ממש מטורפות; לא כל דבר מתקבל, מוסרי ומובן אם רק נבין את הדמות. אבל לא מעט כן, וזו חווית קריאה מאוד מאתגרת כאשר לאחר כמה פרקים בהם אתה מזדהה עם דמויות של צד אחד של המאבק פתאום עוברים לצד השני. גם לא כדאי להקשר יותר מדי לגיבורים, הרבה מדי מהם מתים בשלב זה או אחר.
אז מרטין יצא ה"שמאלני" של סופרי הפנטזיה. הוא מחד מבקר מאוד את העבר הימי ביניימי שהשמרנות מעריכה, ומציג אותו במלוא עליבותו ואכזריותו, ומאידך מעביר מסר על מורכבות העולם ועל הקושי לחלק לטוב ורע מוחלטים וחסרי פשר. עד כאן, לא חידשתי הרבה, כי המסקנה הזו נמצאת ברבות מהביקורות על הספרים או הסדרה. אני התרשמתי מעוד דבר: מחשיבות העברת הידע. בעולמם של משחקי הכס, הדרך המהירה ביותר להעביר מידע היא באמצעות עורבים, כלומר אמצעי לא אמין ולא מהיר במיוחד, וכשבודקים זאת מרשים לראות כמה ממהלכי העלילה - בעיקר התפניות לרעה - נובעים מכך שאחת הדמויות החליטה החלטה על בסיס מידע חלקי, חסר או שגוי שכן היא לא יודעת על ההתפתחויות שהתפתחו בינתיים באזורים אחרים. זה פרט קטן, אבל דווקא לי הוא האיר עד כמה אני לוקח כמובן מאליו את כמות וזמינות המידע שיש לי כדי לקבל החלטות.
(למרות שבמאמר מוסגר לא תמיד יותר מידע בהכרח מביא לתוצאה טובה: אחת הרעיונות היפים ששמעת מפרופ' בלונדהיים היא על האחריות של המצאת הטלגרף לקידום פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. עד הטלגרף, המידע היה עובר במהירות מעבר האנשים, ולכן בין הצפון לדרום לא היה עובר הרבה מידע מהימן ומהר. זה היה מאפשר למועמדים פוליטיים - בעיקר לנשיאות - להבטיח הבטחות שונות בצפון ובדרום. משהתפרשה רשת הטלגרף, כל נאום של מועמד בצפון נשמע מיד בדרום ולהיפך, והעמימות הקונסטרוקטיבית שאפשרה את איחודם של שני האזורים ביחד לא התאפשרה יותר).

אז מה הפואנטה שלי? אני לא בטוח. אולי בזכות המורכבות, ונגד החלוקה הפשטנית, הדיכוטומית ובעיקר העצלה ל"טובה" ו"רע" מבלי נסיון להבין את המניע של גורמי הכח השונים (להבין זה לא בהכרח להכשיר. אבל בלומר "הם רעים כי הם רעים" אנחנו עושים לעצמנו עבודה קלה מדי). ואולי המסקנה האהובה ביותר על אבא שלי: כל מי שמסתכלים על העבר בערגה ובהערצה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. לרוב העבר היה דרעק, והעתיד רק מכיל בחובו הבטחות לחיים טובים יותר ויותר.

והכותרת? זוהי ססמתם של בית לניסטר - בלשון הזהב של שריר "שושלת מפוארת של מניאקים" אבל גם צור מחצבתו של טיריון, הדמות הסימפטית ביותר בסדרה. אם לא הייתי מספיק לכתוב על הסדרה וכותב את הפוסט הזה רק בעוד חודש היא היתה מושלמת, אבל חשבתי שזה בכל זאת מטופש לחכות חודש עם הפוסט רק כדי להתאים לו את הכותרת.

הערת שוליים

קודם כל, הסרט פשוט מצויין. אבא שלי מספר שהוא התלהב מ"ההסדר" כאשר אסי דיין, כרב, דורש בשבת בבית כנסת ומסדר את הטלית בתנועה של רב. שאסי דיין מצליח לשכנע כרב. באותה מידה, הדמויות והסביבה ב"הערת שוליים" מדוייקות בצורה מדהימה, החל בסבב ששת השיעורים ששקולניק הבן הסופרסטאר מעביר בתיקון ליל שבועות (כמובן, בכל המקומות הנכונים), המשך בכל תככי עולם האקדמיה, וכלה בגודל הכיפה ההרטמניסטי של שקולניק הנכד. אפשר לשאול עם הקונפליקט בעלילה עצמו אמין (שהרי כבר התלמוד אמר "אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו"); אני חושב שכן אבל אני לא באמת מבין בקולנוע אז אני לא אנסה לנתח מעבר לכך. לכו לראות את הסרט.

מכל מקום, הטריגר לפוסט הוא לא הסרט עצמו אלא הטקסט הזה של אורי קליין בהארץ. פשוט מדהים. הוא גם כצפוי עורר דיון - למשל כאן וכאן. כאמור אני לא מומחה גדול לקולנוע, אז אני לא ממש יכול להביע דעה מלומדת מבחינה קולנועית, מה גם שדי ברור שאינטואיטיבית אני אהיה בצד של סידר (אחרי הכל - הוא קידם אותי לדרגת קוין בייקון 3: התפללתי איתו בבית הכנסת; הוא קיבל את פרס התסריט בקאן מרוברט דה-נירו; דה נירו שיחק עם בייקון בסליפרס; בינגו). אותי מדהימה האינטר-טקסטאוליות שקורה פה.
סידר הרי ליהק את קליין לתפקיד אבא מקצועי שלו. די בבירור סידר מתוסכל (באנדרסטייטמנט) מכך שקליין לא מעריך את יצירתו הקולנועית, וממקום מושבו ביציע מזלזל בסידר על כך שהוא לא נועז מספיק (והאמת, אם חושבים על כך שרוב סרטיו של סידר הם ביקורת אכזרית ממש על העולם שהוא בא ממנו - אני יכול להבין את התסכול). קליין יכול היה לעשות עם זה הרבה דברים: הוא היה יכול לא לפרסם דבר; הוא היה יכול לפרסם ביקורת על הסרט מבלי להתיחס למפגש; הוא היה יכול לפרסם את תגובתו למפגש. מה שהוא בחר לעשות - ולא כל כך מתוך ההפתעה כי הוא פרסם את המאמר אחרי שהיה לו זמן לחשוב - הוא לפרסם תגובה אטומה רגשית, ואף מזלזלת בסידר, תוך עמידה על הבהרה מדוייקת מה בדיוק מפריע לו בסרטיו, שוב עטופה בנימה דקה אבל לדעתי ברורה של זלזול. זו זכותו, אבל מדהים אותי שהוא ליהק את עצמו בדיוק קולנועי ממש לתפקיד שקולניק האב: עמידה ודרישה אך ורק על "האמת", תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיהם של כל הנוגעים בדבר.
כמובן, קליין הוא לא אבא של סידר ואין ביניהם כל "יחסים", כך שאני לא בטוח שהתנהגותו ראויה לביקורת. אבל לא נראה לי שאני הייתי מתנהג כך, וכן נראה לי שכך בדיוק היה מתנהג פרופ' אליעזר שקולניק. וזה כל כך מדוייק שאם הייתי יותר קונספירטיבי הייתי חושב שכל הסיפור הוא תרגיל יחסי ציבור של הסרט.

יש עוד הרבה דברים שהצטברו השבוע, so stay tuned.

העולם כמרקחה

1. היה ניתן לצפות שמבצע צבאי להפלת דיקטטור והפצת דמוקרטיה בעולם הערבי יזכה לתמיכה רפובליקאית, אלא אם כמובן מי שמוביל אותו הוא ברק אובמה. ועל כן הרפובליקאים ניסו למצוא כל דרך שיכלו בשבוע האחרון לתקוף את אובמה על המבצע בלוב, וכהרגלם בקודש הגיעו עד דרגות הגיחוך: כך למשל ניוט גינגריץ' ביקר את אובמה על ההתערבות הצבאית לאכיפת איזור אסור בטיסה, מדיניות שהוא עצמו טען שהיה נוקט בה שבועיים קודם לכן (וכן, זה אותו ניוט גיגריץ' שאמר לפני ארבע שנים: "you can't flip flop and be commander in chief"); וכך חבר קונגרס רפובליקאי הביע את החשש שהמבצע עם מטרות לא מוגדרות, ואם תוקפים היום בלוב, מחר עלול המבצע להתגלגל לאפריקה.  (ולא שאין מה לבקר את אובמה על ההתנהלות סביב המבצע הזה, אבל הביקורת הרפובליקאית הפבלובית קצת מצחיקה). וגם הבוחרים הרפובליקאים לא בוחלים בחשיבה אד הומינם, כאשר 70% מהאמריקאים מסכימים עם המדיניות של אכיפת איזור אסור לטיסה אבל ר ק50% מסכימים עם התנהלות אובמה ביחס ללוב (שמהותה היתה אכיפת איזור אסור לטיסה, לפחות עד הימים שבהם בוצע הסקר).
2. גם דיוני התקציב בשיאם, כאשר הדמוקרטים השולטים בסנט ובבבית הלבן מתגוששים עם הרפובליקאים השולטים בבית הנבחרים, וברקע הדדליין של השמיני באפריל, שעד אליו חיבים להגיע לפשרה או שהממשל חדל לעבוד ונכנס להאפלה (זה מצב שהרפובליקאים בעיקר חוששים ממנו כי בפעם האחרונה שהם עשו את זה - מול קלינטון ב1995 - הם סבלו מכך פוליטית סבל רב). ובמסגרת הדיונים האלה יש מלחמות ספינים אינסופיות בין הצדדים, ובאחד הסיבובים צ'אק שומר, ממנהיגי הדמקורטים בסנט, החל לתדרך את עמיתיו מבלי להיות מודע לכך שהמקרופון פתוח - תקרית מביכה משהו. אלא שג'ונתן כהן לא בטוח שזו היתה טעות - הוא חושד שזה תרגיל מבריק שגורם לתקשורת לחזור שוב ושוב על המסר ששומר רצה להעביר (כי מסקרים את התקרית ובמסגרת זו את מה שהוא אמר) מבלי שהוא צריך לומר זאת מפורשות, וששומר למד זאת מלא פחות מסדרת המופת "הבית הלבן"...
3. האמת שלא כל כך רציתי להתיחס לפרשת ביבי מספר מי יודע כמה, והאמת שחשבתי שהיא לא כל כך ביג דיל, עד שהראיון המתבכיין וההסטרי שלו אתמול ושל אישתו הערב בנושא גם הרגיזו אותי וגם העלו לי את החשד שיש פה משהו. בכל מקרה, אין לי כח לכתוב על זה אבל כדאי לקרוא את תגובתו של רביב דרוקר. (ואם כל כמה שאני שונא את הפופוליזם בטענות מהסוג שאני הולך לומר עכשיו, עדיין מדהים אותי איך נציג ציבור מרגיש בנח לישון במלון שעלותו ללילה גבוהה מהמשכורת החודשית הממוצעת במשק - ללא קשר למי שילם עליו).
4. לפעמים ויזואליזציה זה דבר מדהים. למשל, כך נראה שוק האנרגיה האמריקאי.
5. והנה רעיון יפה שמתרוצץ בחוגי השמאל האמריקאי: הדיון הציבורי על הוצאות הממשל מאוד מוטה, והאמריקאי הממוצע חושב שחלקים מסויימים - למשל סיוע חוץ - הרבה יותר דרמטיים ממה שהם, בעוד חלקים אחרים - למשל תקציב הצבא - עולים הרבה פחות ממה שהם באמת עולים. אז הם רוצים להציע "קבלת מס" - שכל משלם מס יקבל קבלה מהממשל על מה בעצם יצא הכסף ששילם. כך למשל נראית קבלה כזו. אולי מתישהו אכתוב פוסט שעושה כזה גם לארץ.
6. סטיב קארל אמנם עוזב את "המשרד" האמריקאית (אולי התוכנית הטובה ביותר המשודרת כיום), אבל ריקי ג'רוייס, כוכב הגרסה הבריטית, אולי יחליף אותו. זה קצת מרגיש כמו גלוי עריות...
7. מישל באקמן, חברת הקונגרס מאבירות הימין הקיצוני הזכורה בעיקר מנאום התגובה הפרטי שלה לנאום "מצב האומה של אובמה בו התעקשה להתסכל לצד המצלמה שם היה הטלפרומפטר שלה, הכריזה על כניסתה למירוץ לנשיאות. מייק מרפי סיכם זאת בפשטות: "זה כנראה רע לרפובליקאים וטוב מאוד לתקשורת"
8. התשובה הראויה בפעם הבאה שמישהו שולף את הבדיחה העבשה "שנות הX התקשרו..."
9. והממשלה נפלה בקנדה, לא שכחתי. מגיע להם פוסט נפרד בהקדם.

גשר על פני מים סוערים

בקרוב עומדת לצאת הוצאה מחודשת של תקליט המופת של סיימון וגרפנקל "גשר על פני מים סוערים" לרגל ארבעים שנה להוצאת האלבום, ולכבוד המאורע הסינמטק הקדיש את השבת לצמד, עם "הבוגר" כמובן (אני מוכרח לציין שהסרט עצמו קצת מאכזב; האמירה האיקונית Mrs Robinson, I think you're trying to tempt me! הרבה פחות מרשימה ממה שהייתי מצפה) ועם סרט של שעה שהצמד הסריט ב69-70, פחות או יותר בזמן עשיית האלבום, ושמו "songs of America". זה סרט מסוג סרטי האלבום - הוא מציג את השירים ובין לבין קצת אמירות ומחשבות של הצמד וקטעים שלהם ממסע ההופעות, והוא כצפוי לאופי התקופה מכיל גם כמה אמירות פוליטיות - קטעים מההפגנות של מרטין לותר קינג, מ"מסע העניים" על וושינגטון, קטעי וידאו שמלווים את מנהיג האיגודים המקצועיים האגדי סיזר שאוובז, וכד'. בפרספקטיבה של ימנו, מפתיע לחשוב שבזמנו הסרט נחשב שערורייתי: חברת AT&T שנתנה את החסות לסרט הסירה את חסותה לאחר שראתה את התוצר המוגמר, ופול סיימון מתאר למשל את אחת מהמחלוקות בינם לבין החברה לגבי קטע שבו השיר "גשר על מים סוערים" מלווה קטעי וידאו של JFK, מרטין לותר קינג ובובי קנדי, ולאחר מכן קטעים של ההלוויות שלהם. החברה טענה שהקטע הזה צריך לרדת כי הוא "לא מאוזן", ואז סיימון וגרפנקל שאלו למה הכוונה ב"לא מאוזן" הם קיבלו את התשובה: "well, these are all Democrats", ואז הם ענו את התשובה המתבקשת: "Funny, we always thought of them as three Americans who were assassinated"...
אבל בעיקר הסרט מציג את תחושבת הבלבול והאכזבה של סוף שנות הששים. בימhנו היום שנות ששים נראות כעשור של אושר והתפתחות אבל סופו היה מלווה בתחושה מרה של אכזבה: המטרות של ילדי הפרחים לא הושגו, המלחמה בויאטנאם התרחבה, הממסד לא השתנה, השחורים בדרום עדיין סבלו מאפליה קשה; ובנוסף, השמאל הפוליטי בארה"ב הגיע לנקודת משבר ב1968 שממנה במידה מסויימת לא התאושש עד היום: המפלגה הדמוקרטית החלה את מסע הבחירות של 1968 בתחuשה קשה, כאשר גו'נסון, הנשיא המכהן מטעמה, סירב לרוץ לכהונה שנייה על רקע המחלוקות הרבות וחוסר הפופולריות שלו בשל המלחמה (צעד חריג ונדיר בהסטוריה האמריקאית). לתקופת מה בובי קנדי נראה כתקוה הגדולה אבל אז גם הוא נרצח, ובאופן דרמטי בלילה שבו הפך למועמד רציני לאחר שניצח את הפריימריז בקליפורניה; ועידת המפלגה בקיץ - שהיתה הראשונה לאחר שנוי משמעותי של הכללים ופתיחת הליך הבחירות לבחירות ישירות ברוב המדינות (קודם לכן חלק ניכר מההליך נוהל בידי הבוסים המפלגתיים במדינות השונות) הפכה למפגן של התפרקות מוחלטת, מלווה בהפגנות סוערות ואלימות  - ובריח עז של חשיש - בתוך ומחוץ לאולם הדיונים ובסופה נבחר סגן הנשיא המפרי, מועמד הממסד. מולו עמד ניקסון - השטן בכבודו ובעצמו בעיני השמאל האמריקאי (במידה מסויימת של צדק...) - שניצח על מצע של "חוק וסדר" לאחר חודשים רבים של מהומות על רקע התנגדות למלחמה ומתח גזעי. בקיצור, היתה תחושה של התפרקות ואכזבה (ואם למישהו זה מזכיר את ישראל ספטמבר 2000 - זה על אחריותכם בלבד).
התחושה הזו עוברת היטב בסרט: לא תחושה של קטסטרופה אבל של מלנכוליה ובלבול. אולי שיאה הוא כשסיימון אומר לתומו (אני מצטט מזיכרון, אז זה בערך): "עד כמה שהדברים שאנחנו אומרים נשמעים מובנים מאליהם - שצריך לצאת מויאטנאם, שכל אמריקאי צריך לקבל אוכל - עד כמה שהם נשמעים מתבקשים, עדיין צריך לומר אותם, עד שהם יקרו". ולכאורה - התחושה הקשה מוצדקת. באמת מבחינה פוליטית דור ילדי הפרחים נכשל כשלון חרוץ; שנות הששים הם בעצם סופו של עידן עליונות השמאל בפוליטיקה האמריקאית, שהתחיל בניו-דיל של רוזבלט. 1968 באמת היתה נקודת מפנה, וכל הנשיאים הדמוקרטים שבאו אחריה היו או בשל צירוף מקרים חריג (קרטר אחרי ווטרגייט) או שנאלצו לקבל את כללי המשחק של הימין - קלינטון שהכריז "The era of big government is over".
אבל רק לכאורה, מכיוון שלמרות שילדי הפרחים הפסידו מבחינה פוליטית-מוסדית, ההסטוריה היתה איתם. אמריקה יצאה מויטנאם, ולא סתם יצאה אלא שניקסון בכבודו ובעצמו הוא זה שהוציא אותה. השחורים קיבלו שוויון זכויות - בעידן של נשיא שחור קשה להעלות על הדעת שאפליה החל באפליה פשוטה ויומיומית וכלה בנסיונות ממשוכים להגביל את זכות הבחירה עדיין רווחה בשנות ה60. תוכניות הרווחה הגדולות של שנות הששים - ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון, ששיאה במדיקייר ומדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים ועניים - הפכו ליסוד מוסד בתקציב האמריקאי שבימים אלה ממש הרפובליקאים מסרבים לדון על קיצוצים בו. וכמובן, הנשים: קשה לתפוס שבתקופה שהסרט יצא אמצעי מניעה היו שנויים במחלוקת, ולקח עוד עשור עד שתעלה סדרת טלויזיה - שגם בימיה תחשב שערורייתית - שבה אישה מעסיקה גבר כעוזר בית, ועד שאישה תעומד כמועמדת למשרת סגן נשיא - ג'רי פרארו, שמתה השבוע, והיתה המועמדת הדמוקרטית לסגנות נשיא 1984, אז התמודדה עם מונדייל וביחד הפסידו 49 מתוך 50 המדינות לרייגן; איפה הימים ההם ואיפה אנחנו, כאשר הדמות הדרמטית והמסעירה - לטוב ולרע (כנראה שבעיקר לרע) בימין האמריקאי היא מי אם לא חביבת המדור שרה פיילין.
אז הפסימיים והמלנכולים - ב1970 ובימנו - יכולים להרגע. המבנה הפוליטי והמוסדי אולי משתנה, אבל לפעמים ההסטוריה פשוט בוחרת צד, ואז המדיניות של הצד הזה הוא מה שיקרה, ירצו בכך או לא.
ואם אתם עדיין מבואסים - תקשיבו לשיר, כולל למלים. זה סתם יעשה לכם טוב על הנשמה.

נ.ב. גם נפלה השבוע ממשלה בקנדה, הרביעית בשבע השנים האחרונות. אבל על כך בפוסט אחר.

ומה עוד קורה בעולם?

על משקל אמרתה הידועה של להקת כוורת - "הם אמרו לו 'התעודד בננו, המצב יכול להיות גרוע יותר', אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה גרוע יותר"; אני הערכתי את המצב במצרים ועל פי ההערכה חזיתי תחזית, כדי שתוכל להיות מאשורת או מופרכת על ידי המציאות - ואכן המציאות הפריכה אותה בגדול. בקיצור, כמסתבר אני לא מבין הרבה על מצרים (יש ניתוחים מעננינים - גם אם מעט מפגרים אחרי המאורעות וקצת מוטים -  למשל כאן). ואני אחזור לארה"ב.

1. הימין האמריקאי ממשיך בנסיונות הדה-לגיטמציה של כל מדיניות דמוקרטית (שכבר כתבתי עליו כאן). אחרי המאבק בחוקתיות רפורמת הבריאות, מכון קאטו - מכון מחקר שמרני ידוע - מכנס יום עיון על החוקתיות של הרפורמה הפיננסית של אובמה. הבעיה היא כמובן ששימוש יתר בכלי מסויים שוחק את האפקטיביות שלו - אם ברור שהרפובליקאים מפקפקים בחוקתיות של כל מדיניות דמוקרטית, טיעוני החוקתיות שלהם יפסיקו להלקח ברצינות, וסאטירה כמו זו של the onion (אתר סטירי של חדשות מפורקות) תתפוס יותר ויותר.

2.  הנה התמונה שראוי לשים על מקש הcaps lock.
3. כבוגר האונ' העברית, די מבאס לקרוא את זה, אבל מתברר שחיונך במוסדות השכלה טובה טובים אמנם מעניק יתרון בטווח הקצר, אבל לא ממש בטווח הארוך. (מצד שני, די מחמיא שהמחקר נעשה כאשר האוניברסיטה העברית מייצגת את החינוך האליטיסטי. כנראה שהמחברים לא היו בהרבה תרגילי שנה א' בהסטוריה)

4. הרפובליקאים פטריוטים כמובן, אבל לא כשזה מגיע ממש לכסף: לשכת המסחר האמרקאית - אחד מהארגונים החזקים ביותר התומכים במפלגה הרפובליקאית - שלחה מכתב לאיראנים המבהיר שהיא מתנגדת לסנקציות. (הלשכה לאחר מכן הכחישה שהיא שלחה מכתב כזה).

5.בפינת הדיסוננס הקוגניטיבי האמריקאי: הבון-טון בשיח הפוליטי האמריקאי בימים אלה - המונע על ידי הרפובלקאים - הוא שיש גרעון אדיר, שנובע מהוצאות ממשלתיות בזבזניות כבירות. חבל רק שהאמריקאים לא מודעים מספיק לשני דברים: א.  לעובדה שהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה50  וב. שתוכניות ממשלתיות רבות נוגעות להם אישית: בחלק מהתוכניות, 64% מהנהנים מהן טענו שהם לא נהנים משום תמיכה ממשלתית. הסמל היפה ביותר לכך הוא קריאתה של בוחרת מבוגרת באחת מהפגישות הספומביות עם חבר הקונגרס שלה "get you government hands out of my Meidcare", כשכדאי לציין בדרך אגב שMedicare הוא ביטוח בריאות ממלכתי - המנוהל על ידי הממשלה - לזקנים מעל גיל 65. מכל מקוםף, יכול להיות שהציבור לא מודע מספיק לעובדות פשוט כי הרפובליקאים משקרים יותר, הרבה יותר.

6. וזה סתם מגניב.

7. וגם זה.

8. בפינת השערוריות עם סטייל: חבר הקונגרס הרפובליקאי, והנשוי, לי מצפון מדינת ניו-יורק, מהתומכים הקולניים בערכי המשפחה  פרסם פרופיל באתר היכרויות פופולרי, הכולל תמונות שלו ללא חולצה.

9. שרה פיילין(tm) פנתה למשרד הפטנטים האמריקאי לרשום את שמה כסימן רשום. ברצינות גמורה.

10. וכל מי שאוהב סרטים שויטות בחירות (אני לא יודע אם יש עוד מישהו חוץ ממני, אבל אם יש אז דע/י לך) חייב לקרוא את הניתוח הזה על איך שיטת הבחירות של ססרטי האוסקר עומדת להשפיע על התוצאה. התחזית שלו: הרשת החברתית המצב טוב.

זה מספיק להפעם, ושבוע טוב לכולם.