נקודות על סטייל

לא יצא לי לכתוב השבוע אז אולי מפה ומשם והמירוץ השבועי יגיעו בהמשך; בינתיים מצאתי השבוע את התירוץ לכתוב את "הפוסט הראשון", זה שמחכה לי בראש. והוא הולך ככה:

אנחנו הרבה פעמים חושבים שהפוליטיקה הישראלית מכוערת במיוחד. שהפוליטיקאים שלנו מושחתים במיוחד, או חסרי בושה במיוחד. זו כמובן שטות. שערוריות - שחיתות, חיים אישיים ומה לא - קיימות בכל מדינה. אבל אני מסכים שאנחנו יכולים להתקנא בפוליטיקאים של מדינות אחרות - בפרט, בפוליטיקאים אמריקאים - בדבר אחד: כשהם מסתבכים, הם יודעים לעשות את זה בסטייל. כמה דוגמאות:

כך למשל, קבלת מעטפות מזומנים כשוחד מציגה רמה לא רעה מצד אולמרט, אבל הוא הפקיד אותם לאחר מכן בבנק; איך תשוו את זה לגימור המלוטש שהציג ויליאם ג'פרסון, חבר בית הנבחרים מלואיזיאנה, שהמשטרה מצאה $90,000 בפריזר שלו? או למשל, מינוי עשרות חברי ליכוד במשרד לאיכות הסביבה ולאחר מכן התפארות על כך היא הצגת יכולת לא רעה, אבל היא לא יכולה להשוות לספקטקולר שהציג רוד בלגוייוביץ', מושל אילינוי עד לפני כמה חודשים: כמושל אילינוי היתה לו את הסמכות למנות מחליף בסנאט לברק אובמה, שכאשר נבחר לנשיאות בסוף 2008 נותרו עוד 4 שנים לכהונתו בסנט. בלוגוייוביץ' לא היסס ופחות או יותר הציע את התפקיד במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. 

אבל המקרים שבהם באמת הייתי נותן נקודות על סטייל הם דווקא לא בתחום השחיתות אלא בתחום המשפחה: בתחום הזה בארץ לא כל כך נכנסים לחיי אנשי הציבור, בכך אנחנו באמת יותר דומים לצרפת (שבה לאיש לא היה אכפת שמיטראן גידל ילדה מחוץ לנישואין שנים רבות) מאשר לארה"ב וטוב שכך (זה אולי אחד התחומים הבודדים שהם אני מעדיף את צרפת על ארה"ב). אבל האמריקאים מתייחסים לחיי המשפחה של הפוליטיקאים שלהם כתחום שראוי לבחינה ציבורית, והפוליטיקאים משתפים פעולה ואף - בעיקר בצד הימני של המפה הפוליטית - מעודדים אותה בגלוי. אחד מהעמדות הקבועות של מועמדים מהצד הימני של המפה הפוליטית הוא תמיכתם בfamily values (אין לזה אפילו תרגום טוב לעברית, כמה מרענן) , ולכן זה כל כך מדהים עד משעשע לראות אותם נופלים בכזו דרמטיות:

דוגמה א: לארי קרייג, הסנטור לשעבר מאיידהו; כסנטור הוא היה אחד הימניים ביותר, ובפרט אחד המתנגדים הקולניים ביותר לזכויות הומוסקסואלים. לכן זה היה די מפתיע (או שלא) כאשר נתפס על ידי שוטר חרש בשירותים בשדה התעופה במיניאפוליס בנסיון לשדל את השוטר למין (השוטר שהה שם במבצע שנועד לבדוק טענות של הטרדות מיניות בשירותים)
דוגמה ב: מרק סנפורד, מושל דרום קרוליינה לשעבר, הסופר-שמרני ומי שהציג את צמו כמר famuly values. פתאום באמצע יוני  אשתקד הוא נעלם לשבוע. העוזרים שלו טענו שהוא אמר להם שהוא הולך לטייל בשביל האפלצ'ים (זה באמת טרק די ארוך, אז זה יכול לקחת כמה וכמה ימים, או אף שבועות וחודשים) אך הודו שלא שמעו ממנו מאז. כאשר חזר לאחר שבוע התברר שהוא לא פחות מאשר לקח מטוס פרטי וטס למאהבת שלו בארגנטינה.

ועל כולם עולה אפורת הסבון של חביבת המדור שרה פיילין: אלילת הימין השמרני ומי שהציגה את עצמה כנציגת האמהות (הכנוי שהיא קוראת לעצמה הוא hockey mom, דהיינו האמא שלוקחת את הילדים לאימוני ההוקי; על משקל הsoccer moms - כנוי לאמהות המעמד הבינוני - שלוקחות את ילדיהם לאימוני כדורגל - שהיו קבוצת בוחרים מאוד חשובה בבחירות 96), וכמי שנושאת את דגל הcommon-sense conservative. שבוע לאחר שנבחרה על ידי ג'ון מקיין לרוץ לסגנית הנשיא צידו התברר שביתה בריסטול נכנסה להריון מחוץ לנישואים. מכיוון שהפלה היא כמובן לא בחשבון, כמו גם חיים בחטא, הוכרז שבריסטול ולוי גו'נסון - החבר שלה ואבי הילד - יתחתנו בהקדם. אלא שהתעניינים נעכרו, גו'נסון ובריסטול פיילין נפרדו, וג'ונסון יצא לנצל עד כמה שניתן את 15 דקות התהילה שלו, ששיאן בצילומי עירום לפלייגירל. בשבועות האחרונים הוכרז שבריסטול פיילין וג'נסטון שוב התארסו ולאחר מכן שוב נפרדו, והשבוע נודע שכקונטרה לתוכנית ריאליטי שבה שרה פיילין הולכת לככב על חייה באלסקה, ג'ונסון הולך לככב בתוכנית מציאות בה הוא ינסה לרוץ לראשות העיירה וואסילה - העיירה בה גרה פיילין, שתפקידה הציבורי הראשון היה ראשותה.

האמת, בכל המקרים האלה  ובפרט מקרה פיילין - הסיפורים הם סיפורים אישיים מכוערים וכנראה גם מאוד כואבים לכל המעורבים בדבר. הסיבה העיקרית לדון בהם היא הצביעות: הרי איש לא ביקש מקרייג, סנפורד או פיילין להעלות את נושא ערכי המשפחה: הם מעלים אותו בעצמם באופן קבוע כנשק כנגד הדמוקראטים. גם לדמוקראטים יש לא מעט סיפורים מכוערים (סיפור תאונת הדרכים המוזרה של טד קנדי, או אופרת הסבון שהיא חייו של ג'ון אדוארדס עולים לראש) אבל הם לפחות צבועים פחות, והם לא מנסים לזרוק אבנים כאשר ביתם בנוי מזכוכית מאוד מאוד שבירה.

לזכות הרפובליקאים יאמר שהם לפחות מודעים לצביעותם: כך למשל ניוט גינגריץ' - מי שהוביל את הרפובליקאים ב94 לזכות ברוב ראשון בבית הנבחרים מזה 40 שנה ועמד בראשות הבית עד שנת 98. גינגריץ' עצמו נשוי זו הפעם השלישית וניהל במהלך נישואיו רומנים ארוכים מחוץ לנישואין. כל זה לא היה כל כך מפריע אלמלא העובדה שאת אחד הרומנים הארוכים ביותר שלו ניהל גינגריץ' לאורך כל שנותיו כמנהיג בית הנבחרים, בעודו מנהיג את הבית במאבקו כנגד ביל קלינטון בפרשת מוניקה לווינסקי (ששיאו בניסיון של בית הנבחרים להדיח את קלינטון). כיום גינגריץ' מהרהר על מירוץ לנשיאות (הוא אחד המועמדים הפוטנציאליים הכי חזקים של הרפובליקאים) ולכן הוא מתראיין לתקשורת לא מעט. כאשר שאלו אותו השבוע אם אין צביעות במאבקי "ערכי המשפחה" שלו (בפרט בפרשת לווינסקי) ענה מבלי להתבלבל:

It doesn't matter what I do. People need to hear what I have to say. There's no one else who can say what I can say. It doesn't matter what I live