בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 31 במרץ 2012

משחקי הרעב

התגעגעתם, תודו, ובכן, חזרתי ובגדול.
הפריימריז הרפובליקאים נגמרו דה פקטו, מיט רומני מנצח, זה כבר משעמם, אז די סיימנו עם זה. עם זאת, יש המון דברים אחרים מעניינים. אבל טרם התאוששתי מספיק מהנסיעה כדי להגיע אליהם. אז מילה קצרה על ההסטריה של השבוע, הלא הם "משחקי הרעב" (הספקתי לראות את הסרט במין הצגת אמצע היום בניו יורק - זה היה הסרט היחידי שזיהיתי את הכותרת שלו -  מה שחסך ממני את עשרות עדרי הבנות הצווחות שכנראה מלוות כל הקרנה בשעה נורמלית).
אורון שמיר קוטל את הסרט באופן מאוד דרמטי באתר "סריטה" (יש שם גם תיאור מקוצר של העלילה, אז אני לא אחזור עליה), והטענה העיקרית שלו היא שהסרט מניפוליטיבי בצורה הכי בזוייה: מצד אחד הוא מבקר את הזיוף והאכזריות של תרבות הריאליטי, אבל מצד שני הוא משתמש בדיוק באותם תרגילים כדי לרכוש את אמון הצופים באולם. למשל, בסרט מראים איך שההפקה מחליטה להכניס קצת רומנטיקה כדי להוסיף עניין, אבל בדיוק באותה נשימה הסרט בעצמו משתמש ברומנטיקה כדי להעיר קצת עניין.
אני מסכים שיש הקבלה בין התרגילים העלילתיים שנעשים על ידי הפקת המשחקים לבין אלו של הסרט עצמו אבל החויה שלי בהקשר הזה (אולי כי קראתי את הביקורת לפני שראיתי את הסרט) היא דווקא הפוכה: במידה מסויימת יש גדולה בהקבלה הזו. כי כצופה בסרט אתה יודע שהמשחק הזה הוא אכזריות וחוסר מוסריות לשמה, ואז בכל פעם שאתה מודע לכך שאתה נסחף לתוך עולם הסרט, פתאום משהו מתעורר בצד ומזהיר אותך: הי, נכנסת גם למשחק, אתה לא טוב יותר מתושביה הנהנתנים והאכזריים של הקפיטול. למשל: רוב המתמודדים האחרים לא ממש מפותחים לכדי דמויות, וחלקם מפותחים לכדי דמויות רעות למדי;; אז אתה רוצה שקטנס תהרוג אותם לעזאזל. אבל אז אתה חושב: רגע, זה מה שקורה לצופים של המשחקים בתוך הסרט, לא?
ובמובן הזה יש פה הרבה חתרנות לדעתי, באופן שיצאתי מהסרט - אחרי שנכנסתי אליו עם הרבה ציניות ונכונות לקטול את להיט המתבגרות התורן - דווקא מוטרד למדי. 

stay tuned, יש הרבה על מה לכתוב השבוע.

יום שלישי, 20 במרץ 2012

עדכונים מאוקלנד

נפתח במשפט הנדוש ביותר בכל בלוג: איימתי להזניח קצת את הבלוג ועמדתי באיומי. יש הרבה חומר לכסות ובכל זאת, רק פוסט קצר של עדכונים וקצת מחשבות.
קודם כל - מה קורה במירוץ? אז סנטורום זכה באלבמה ובמיסיסיפי בשבוע שעבר, ובאותו היום מיט רומני זכה בהוואי ובשורה של טריטוריות באוקיאנוס השקט - גואם, איי מריאנה, איי הבתולה - שלא יכולים להצביע בבחירות לנשיאות אבל יכולים להצביע בפריימריז. בשבת רומני זכה בנצחון סוחף בפוארטו ריקו, וביום ראשון הצביעו במיזורי (אלה הקוקוסים, שבאמת קובעים, בניגוד לפריימריז שנערכו שם לפני כחודש, בהם זכה סנטורום אבל אין להם שום משמעות מעשית) אבל התוצאות לא תוודענה עד עוד כמה שבועות. היום מצביעים באילינוי, שהפכה להיות המדינה הקריטית של du jour: מצד אחד יש בה חלק כפרי ודומה למערב התיכון ואפילו לדרום - שם סנטורום חזק, אבל מאידך רוב המדינה מרוכז בשיקגו ופרבריה, שם רומני חזק (אם כי מכיוון שזה פריימריז רפובליקאים, היחס המספרי בין שיקגו לשאר המדינה פחות דרמטי כמו בבחירות רגילות).
אלא שהאמירה "X ניצח במדינה Y" מאוד מטעה. עד עכשיו, פרט לפלורידה ולאריזונה אף מדינה לא בחרה בשיטת "המנצח לוקח הכל"; כולן משתמשות בשיטה כזו או אחרת של ייצוג יחסי. מכיוון שלא נראה שהמירוץ הזה מתכנס להכרעה ברורה, כולם מתחילים פשוט לספור נציגים: כדי להתמנות כמועמד לנשיאות, רומני או סנטורום יצטרכו לצבור 1144 נציגים בועידה הרפובליקאית בטמפה בקיץ. וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כל מדינה מקצה את הנציגים אחרת, ורבות מהן מקצות נציגים לפי מי ניצח במחוזות הקונגרסיאליים השונים. זה יוצר תוצאות מעוותות למדי שכן מספר המצביעים הרפובליקאים משתנה דמרטית בין מחוז קונגרסיאלי למחוז קונגריסאלי (גם ההקצאה בין המדינות מעוותת למדי. כפי שדייב וויגל ציין, קול בגואם שווה משהו כמו פי 1400 מקול בפלורידה). שנית, בהרבה מדינות, בעיקר אלה של הקוקוסים, התוצאות שסופרים בסוף יום הבחירות - "רומני זכה בקלפי זה וזה, סנטורום בקלפי זה וזה" הם גם לא התוצאות הרלוונטיות באמת שכן אחרי הבחירה למועמד עצמו, הבוחרים בוחרים את נציגיהם לועידות המחוזיות, שבוחרים את הנציגים לועידה המדינתית, שהיא קובעת מי הנציגים שלמעשה ישלחו לטמפה. לא בטוח שמי שבא להצביע לרומני למשל בקוקוס נשאר עד לחלק השני, והמשמעותי באמת, וגם לא בטוח עד כמה נציג שנבחר כנציג של רומני בועידה מחוזית למשל מחויב באמת להצביע לנציג של רומני בשלב הבא. שלא לדבר על כך שיש נציגים קבועים בועידה (כמו חברי המפלגה המדינתית) שלא נבחרו בכלל בפריימריז.
כך שהמספרים לא ברורים. ברור שלרומני יש יותר נציגים מלאחרים, לא ברור כמה. החלוקה הנדיבה ביותר נותנת לו משהו כמו 540 נציגים, כאשר למעלה מחצי מהנציגים הם ממדינות שכבר הצביעו. אם הוא צריך להגיע ל1144, זה אומר שהוא מדגדג את היעד. למזלו, במהלך אפריל יש סדרה של פריימריז במדינות צפון מזרחיות שבהן כן עובדים לפי "המנצח לוקח הכל", ושבהן הוא צפוי לנצח, אבל עדיין יכולתו להגיע ל1144 מאוד לא ברורה. למעשה, רוב הפרשנים מעריכים שהסכוי לכך שלא יהיה אף מועמד עם 1144 נציגים הוא בערך 50%.
וכאן אנחנו מגיעים לכאוס האמיתי: אם מגיעים לועידה במצב שלאף מועמד אין את כמות הנציגים הדרושה, בכלל לא ברור מה יקרה: נציגים רבים לא מחויבים חוקית להצביע למועמד שבשמו נבחרו, ובודאי שכך לאחר הסיבוב הראשון, אם הסיבוב הזה לא מניב הכרעה. כך שבהחלט יכול להיות שנהיה עדים לועידה בסגנון פרק סיום העונה הששית של "הבית הלבן" (אם לא ראיתם, לכו תראו. פרק מדהים).
מאידך, צריך לזכור שהפריימריז האחרונים יערכו ביוטה במאי, והועידה תערך באוגוסט. מאוד סביר להניח שאם יגיעו למצב שלאף מועמד אין מספיק נציגים יתחילו התייעצויות קדחתניות במשך החודשיים האלה שיניבו הכרעה כזו או אחרת - בעיקר לטובת רומני אם רומני יהיה קרוב, שכן לכולם - גם בתוך המפלגה הרפובליקאית - ברור שועידה ללא הכרעה היא מתכון לאסון אלקטורלי.

וסתם מחשבה בצד: מאוד אירוני שדווקא כאן באוקלנד הנוכחות של הפריימריז אפילו יותר נמוכה מבארץ. כן, זה בחדשות, אבל מי שומע פה חדשות, חוץ ממי שמכור לפוליטיקה? וגם מי שמכור לפוליטיקה אמריקאית כמוני, מכיוון שהחוף המערבי נמצא בין שעתיים לשלוש שעות מאחורי רוב המדינות, עד שאני מגיע חזרה מהעבודה האקשן כבר נגמר, כולם סוגרים את האולפנים והולכים לישון. אז איפה הכיף?

אה, ואם כבר אוקלנד: היא אולי משתפרת, אבל עדיין בשנה שעברה היו כאן 103 מקרי רצח (קרדיט להד). כמעט כולם, כמובן, בשכונות העוני של העיר, וכמעט כולם גברים שחורים צעירים שנרצחו על ידי גברים שחורים צעירים אחרים. והמספר המדהים הזה אפילו לא מכניס את אוקלנד לרשימת 11 הערים המסוכנות בארה"ב. (בבולטימור, למשל - מקום 8 - היו 223 מקרי רצח ב2010). ואם אתם רוצים לדעת מה באמת מסעיר את אמריקה בימים אלה, זה מקרה רצח של ילד שחור, לא חמוש, בן 12 באורלנדו על ידי אזרח בשם ג'ורג' צימרמן (למרות השם, הוא היספאני, לא יהודי) שמינה את עצמו למין משמר אזרחי על דעת עצמו (כשהוא דיווח על הילד למטרה הם אמרו לו להפסיק לעקוב אחריו). המשטרה המקומית בכלל לא חוקרת את המקרה שכן צימרמן טוען להגנה עצמית ולפי החוק של פלורידה, כאשר יש טענת הגנה עצמית חובה על המשטרה או התביעה להוכיח שזה לא המצב כדי להתחיל חקירה, לא להיפך. (למרות שזה מקרה כל כך קיצוני שכנראה הFBI יתערב, על בסיס הסמכות שלו לחקור מקרים של "פשעי שנאה" על רקע גזענות). אמריקה.

יום ראשון, 11 במרץ 2012

מה שלמדתי באוקלנד

החודש אני מבקר מטעם העבודה במשרד שלנו באוקלנד. אלוהים זימן לי את התזמון המוצלח הבא: לאחת החברות המשקיעות בנו יש מנוי קבוע לתא המבקרים מהטובים ביותר באצטדיון oracle בו משחקת קבוצת Golden State Warriors, והם נתנו כריטיסים למשחק שהתקיים השבוע למנכ"ל החברה שלי. הוא חילק אותם לכמה מהעובדים, בין השאר לאחד מהאנשים שאני עובד איתם באופן צמוד. הבחור היה אמור ללכת למשחק עם אישתו אבל זו הבריזה ברגע האחרון אז הוא הציע לי להצטרף - וכך זכיתי לצפות במשחק של גולדן סטייט מול ממפיס מהתא הטוב במגרש. היה ממש מעולה.
אני מספר את זה לא כדי להשוויץ (טוב, קצת גם) אלא בגלל שזה העלה לי כמה תובנות:
הראשונה, שלא בכדי גולדן סטייט נמצאת בתחתית הליגה. ממפיס (ששחקו נגדם) קרעו אותם 20 הפרש. (למרות שהיה משחק מאוד הפכפך: בהתחלה ממפיס פתחו 20 הפרש, אבל עד המחצית גולדן סטייט הצליחו להשוות חזרה. ברבע השלישי גולדן סטייט שוב איבדו את זה וממפיס פתחה מחדש את הפער).
אבל היותר משמעותית היא שחשבתי על כך שבעצם למקום כזה אף פעם לא הייתי מגיע כתייר. גם אם הייתי רוצה לשלם המון כסף, התאים האלה נמכרים מראש וזה לא שאתה פשוט יכול לבוא ולקנות כרטיסים; צריך להיות מחובר בתוך המערכת הנכונה כדי לקבל אותם. מצד שני, סביר להניח שאמריקאים רבים מהמעמד הבינוני גבוה זוכים למין הזדמנות כזו או שדומה לה - דרך מקום העבודה שלהם או הארגונים בהם הם חברים. הכרטיסים האלה ממחישים את הדרך המאוד עדינה אבל מאוד מובחנת שבה בונים את המעמדות בחברה האמריקאית. כי החברה האמריקאית מאוד מאוד מעמדית - בניגוד למיתוסים, בימנו החברה האמריקאית היא מהחברות עם הכי פחות מוביליות חברתית בעולם המפותח - אבל הרבה מהחלוקה המעמדית הזו נעשה מתחת לפני השטח. מכיוון שאי אפשר להפלות באופן מפורש, תחומים רבים של חייו של האמריקאי הממוצע  מבוססים על נכסים שנצברים כתוצאה ממערכת מסועפת המבוססת על מעמד חברתי, ואפילו כסף לא יכול לקנות אותה ישירות: צריך להיות מועסק במקום טוב ובמשרה טובה בארגון; צריך להיות עם הסטוריה מספקת וכו'. כרטיסים לNBA זו דוגמה של פרפראות, אבל תחשבו למשל על הקריטיות של היסטורית האשראי (בארה"ב כדי לקבל אשראי צריך שתהיה לך הסטורית אשראי טובה, שזה מין מלכוד 22, ולכן הורים פעמים רבות עושים כרטיסי אשראי לילדיהם בתיכון או בקולג' כדי שיצברו הסטוריית אשראי טובה), על העובדה שביטוח בריאות קשור במקום עבודה, על ההבדל הדרמטי בסכוי להתקבל למקום עבודה בין בוגר אוניברסיטת ivy leage לאוניברסיטה אחרת, ועוד - חלקים משמעותיים כאלה מבוססים על להיות עם הסטוריה נכונה, להיות מועסק במקום הנכון וכד' - ומשמשים כדי לבסס את המעמדות.
ניסיתי לחשוב על מקבילה ישראלית ואני חושב שהן פחות משמעותיות. לא שהחברה הישראלית לא מעמדית, היא מאוד מעמדית, אבל המעמדות בה מוגדרים בצורה יותר ישירה ובוטה, ולכן יותר קל לפרוץ אותם אם יש לך מספיק כסף למשל. אבל אולי לא, אני לא בטוח מה העמדה שלי לגבי הארץ - אולי זה מסוג הדברים שקל יותר לראות כזר (אם יש לכם הצעות - או דוגמאות לאפליה מוסווה כזו - אשמח לשמוע).
בכל מקרה, אני חושב שזה גם מסביר היבט אחר מאוד בולט של המעמד הבינוני והבינוני גבוה בארה"ב וזו העדריות שלו.. האומן הידוע לשעבר בשם אלנה קגן הכיר לי את הספר, המבוסס על האתר, stuff white people like. כותרת המשנה של הספר מספרת את הכל: the unique taste of millions, והוא מתאר באופן מאוד מצחיק את אוסף ההתנהגויות של הצעיר האמריקאי בן המעמד הבינוני, ההתנהגויות שנועדו לשדר שהוא בעניינים, שהוא מתוחכם ושונה, אבל למעשה אלה בדיוק ההתנהגויות שכל האחרים באותו מעמד מאמצים. הספר מאוד מצחיק אבל מה שמדהים הוא רמת הדיוק שלו - המוזיקה, הקניות בwhole foods, הספרים האופנתיים, הערצת ניו יורק וסן פרנסיסקו - התיאורים בספר תופסים בצורה מאוד מדוייקת את כל הדברים שאמריקאים עושים כדי לסמן שהם האנשים מהסוג הנכון (אני כמובן לא מעל זה; כאן קניתי אוכל בwhole foods, אני אוכל סנדביצ'ים החנויות סנדביצ'ים "קטנות ומצויינות" לארוחת צהרים, אחד הספרים שהכי עשו עלי רושם, "דילמת השפע" או כפי שהוא קרוי במשפחתנו, ספר התירס הגדול, הוא תנ"ך של white people, וכו'). מכל מקום, אני חושב שהמעמדיות הסמויה מסבירה גם חלק מהעדריות הזו: זו דרך לסמן "אני מהמעמד הנכון. אני לא, חס וחלילה, עני, וגם לא נובוריש". וזה, בחברה האמריקאית, סימון מאוד חשוב.

ואחרי כל זה, דווקא הקהל במשחק לימד אותי שיעור הפוך. גולדן סטייט היא הקבוצה המקומית של אוקלנד. אוקלנד - העיר בצידו המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו -  בודאי מוכרת לקוראי הבלוג  בעיקר ממהומות השחורים שבהסטוריה שלה, החל מהפנתרים השחורים וכלה ברודני קינג, אבל מסתבר שהיא עוברת תחיה בשנים האחרונות. אני כמובן לא יודע לנתח בעצמי, אבל כך טוענים חברי שגרים שם, ואני כן יכול לומר שמרכז העיר שלה נראה מצויין. מכל מקום, הסטטיסטיקה המעניינת על אוקלנד היא שזו העיר הכי מעורבת גזעית בארה"ב. הכוונה לא לאחוזי השחורים, הלבנים וההספאנים בעיר כולה אלא ברמת הבלוק, הסכוי של אדם לבן ושחור לגור באותו בלוק באוקלנד גדול יותר מבכל עיר אחרת בארה"ב. רואים את זה ברחובות, וזה גם מה שרואים במשחק. צפיתי כבר במשחק NBA בניו יורק, ושם בבירור הקהל מורכב רק מתושביה העשירים יותר של העיר. הקהל באצטדיון אוראקל הורכב באמת מכל המינים והגוונים, וכולם הסתדרו אחד עם השני. זה היה ממש יפה לראות.

ועדיין, כמה דקות לפני הסוף ההצטדיון כבר כמעט התרוקן כי גולדן סטייט שיחקו נורא. טוב נו, אי אפשר לזכות בהכל.

בשבועות הקרובים אני כאמור בחוף המערבי כך שכנראה שתדירות הפוסטים תרד. bare with me.

יום שבת, 3 במרץ 2012

מלחמות התרבות 2

הבטחתי פוסט על הקושי של הרפובליקאים להגמל מחסרונם שלא לומר אמת (כבוד לדוד בן גוריון, אמן הניסוחים), ובשאיפה נגיע לכך בהמשך השבוע, אבל ברשותכם, עוד פוסט עם עדכונים במלחמת הימין האמריקאי באמצעי מניעה.
בסוף הפרקים הקודמים, המלחמה היתה בעיקר ברמה הפדרלית, כאשר הרפובלקאים נלחמים כנגד החיוב לכסות אמצעי מניעה במסגרת ביטוח בריאות; במסגרת זו הם העלו הצעת חוק לסנט המאפשרת לכל מעסיק או חברת ביטוח להחליט שלא לכסות הליך רפואי כלשהו אם הוא נוגד "את אמונתו הדתית או עקרונותיו המוסריים" - חוק הקרוי "התיקון של בלנט" (the Blunt amendment) על שם הסנטור בלנט ממיזורי שהציע אותה. ההצעה הזו עלתה להצבעה בסנט ונפלה ברוב של 52-48, כאשר באופן מדהים לא רק שכל הרפובליקאים תמכו בה (כולל כביכול מתונים כמו הסנטור בראון ממסצ'וסטס, או הסנטורית אולימפיה סנוו ממיין שהשבוע הודיעה שהיא לא רצה לכהונה נוספת שכן הסנט הפך להיות מפוצל מדי ואי אפשר לקדם בו דבר; בהערת אגב, בכך היא נתנה לדמוקרטים מתנת פז של מושב שלא היה להם סכוי לזכות בו שהפך להיות מועמד סביר ביותר להיפוך לדמוקרטים) אלא גם שלושה דמוקרטים שמרנים. גם הזכרנו את השימוע בועדת הפיקוח על הממשל של בית הנבחרים בנושא, שהעידו בו רק גברים, והיו"ר פסל את העדה האחת שהדמוקרטים ביקשו להביא, סנדרה פלוק, סטודנטית מאוניברסיטת ג'ורג'טאון.
אלא שבינתיים קרו עוד כמה דברים, דווקא ברמת המדינות: מאז 2010, בהן הרפובליקאים ניצחו נצחון סוחף ברמת המדינות וזכו לשליטה מלאה בכל חלק הממשל של רבות מהן, הם העבירו סדרה של הגבלות על הפלות היכן שיכלו. הסימן הראשון שהרפובליקאים קופצים מעל הכריש בנושא היה כשלונם במשאל עם במיסיסיפי - המדינה השמרנית ביותר בארה"ב - להעביר תיקון לחוקה המגדיר כל ביצה מופרית באדם - תיקון שלא רק שיהפוך כל הפלה לרצח, אלא גם כל שימוש באמצעי מניעה הורמונליים לרצח, שלא לדבר על כך שאישה בהריון שנוסעת לחו"ל תהפוך למבריחת שב"חים. הכשלון הזה לא מנע מרפובליקאים במדינות אחרות להתמיד בנושא הזה, ובשבועות האחרונים ניסו הרפובליקאים בוירג'יניה להעביר חוק המחייב כל אישה שרוצה לעבור הפלה קודם כל לעבור בדיקת אולטראסאונד - גם אם הבדיקה כלל לא חיונית. הסיבה מאחורי המהלך ברורה (למרות שאף אחד לא אומר אותה בגלוי) - נסיון להפעיל סחיטה רגשית על האישה ע"י הצגת התמונות, אם כי המחוקקים של וריג'יניה לא הלכו עד הסוף והם הואילו לציין בחוק שהם לא מכריחים את האישה להסתכל בתמונה (הצעה דומה בפנסילבניה מחייבת שראשה של האישה יהיה מופנה לתמונה, ושהרופא יתאר אותה אם האישה מסרבת לצפות). מכל מקום, זה לא החלק הכי שערורייתי בחוק; החלק הכי שערורייתי הוא שהעובדה שבשליש הראשון של ההריון הדרך להשיג את התמונה הטובה ביותר - שזו דרישת החוק - היא לא באולטראסאונד חיצוני (כמו שמוכר מהסרטים) אלא וגינלי. אני לא אתאר בפירוט אבל נראה לי שחמשת קוראי הבלוג חכמים מספיק להבין במה מדובר - ושוב, יש לזכור, לאישה או לרופא אין שום יכולת החלטה בנושא, וכמובן שהבדיקה הזו לא קשורה בשום צורך רפואי. ההצעה עברה בבית התחתון ועמדה לעבור בבית העליון, ומושל וירג'ניה, בוב מקדונל, שגם מעוניין מאוד להיות מועמד לסגן נשיא, הכריז שיחתום עליה.
איכשהו הנושא הזה חמק מתחת לרדאר (ואפילו עבר בכמה מדינות אחרות) עד שתיבת התהודה התקשורתית של השמאל - MSNBC, בלוגים ושאר הכלים שהשמאל בנה כקונטרה לפוקס ניוז - החלו לפמפם את הנושא עד שהוא עלה לראש סדר היום. בשילוב עם ההתפתחויות ברמה הפדרלית, המהלך הזה סייע לשמאל לבצע מהלך דו-שלבי מרשים בעיצוב הדיון. ראשית, הדיון סופית נטש את הזוית של חופש הדת, שממנה כזכור החל הימין ברמה הפדרלית, ועוצב בבירור כדיון של מלחמת תרבות בנושא הפלות, אמצעי מניעה, ומין המופרד מהבאת ילדים לעולם באופן כללי. אבל המהלך היותר מרשים הוא העובדה שהדיון הזה סייע לשמאל לעצב מחדש את עמדתו בנושא הפלות בכלל - שהוא נושא ארוך וותיק. לאורך שנים, העמדות המקובלות בנושא הפלות היו "בעד חיים" (דהיינו, מתנגדים לפלות) מול "בעד חופש בחירה" (דהיינו, תומכים בהפלות). הבעיה עם המבנה הזה, עבור התומכים בהפלות, הוא העובדה שבעוד שהעמדה המתנגדת להפלות נתפסת כבאה מבסיס מוסרי - תמיכה בחיים - העמדה התומכת בהפלות נתפסת כתומכת בזכות צרכנית כמעט - זכותי לבחור נעליים כאלה או אחרות; זכותי לבחור להפיל או לא (אני לא תומך בביקורת הזו, אני רק מתאר כיצד היא נתפסת בדיוק הציבורי) ולכן השמאל בתהליך ארוך של נסיגה השהיה בנושא הפלות מאז רו נגד וייד ב73. המהלכים השערורייתיים של הרפובליקאים בשבועות האחרונים שינו את התפיסה של עמדת השמאל בנושא: זו לא עמדה התומכת בבחירה, אלא עמדה התומכת בזכות האישה על גופה, בזכות האישה לקבל טיפול רפואי ובזכות האישה שלא יכפה עליה הליך רפואי המזכיר אונס ללא כל צורך רפואי ובשל כפיית הממשל. זו כבר עמדה מוסרית לעילא ולעילא, ומכיוון שהעמדות הרפולביקאיות - בעיקר בנושא האולטראסאונד - כל כך קשות להגנה, הדמוקרטים מנצחים בקרב הזה (הדוגמה הטובה ביותר היא העובדה שמושל וירג'יניה - שחשש מחד להתכחש להבטחתו לתמוך בחוק ומאידך לסיכוייו להבחר כמועמד לסגנות נשיא אם יהיה חתום על חוק כזה - דאג שההצבעה על החוק בסנט הוירג'יניאי דחתה למועד לא ידוע).

והבעיה של הימין בנושא הזה הוא שהוא לא יודע כיצד לסגת, ולכן הוא ממשיך ואף מחריף את המאבק (יש למישהו הצעת תרגום לבטוי הנהדר double down?), וכןא אנחנו חוזרים לסנדרה פלוק, הסטודנטית מג'ורג'טאון שהיתה אמורה להעיד בשימוע בועדתו של חבר הקונגרס דארל עיסא. הדמוקרטים בקונגרס לא נתנו להזדמנות פז שכזו לחמוק, והזמינו אותה לדבר בפאנל (הם במיעוט ולכן הם לא יכולים לזמן שימועים). זה חרפן את דוברי הימין המושבעים - פלוק צעירה, אם יורשה לי - נאה, ודוברת בצורה רהוטה ומשכנעת, ובקיצור, דמות אולטימטיבית להציג את עמדת השמאל בנושא, בעיקר אל מול אוסף הגברים המזדקנים בשימוע של עיסא - והם החלו להשמיץ אותה. הגדיל ועשה ראש לימבו - מנחה רדיו שהוא כבר אייקון בקרב הימין, מי שהוביל את מהפכת תוכניות הרדיו הימניות ברחבי ארה"ב - שהשתלח בפלוק שוב ושוב כמה ימים ברציפות בתוכניתו. אני לא אביא את כל הקליפים - אם אתם באמת רוצים יש אוסף מכובד שלהם כאן - אבל אם נסכם את ההייטלייטס, לימבו קרא לפלוק שוב ושוב "זונה", מכיוון שהיא מבקשת מאיתנו כסף כדי שהיא תקיים יחסי מין; טען שהוריה צריכים להתבייש בכך שבתם מקיימת כל כך הרבה יחסי מין שהיא צריכה שיממנו לה אמצעי מניעה (בכלל, לימבו נראה מאוד נהנה לומר שוב ושוב את המילה "סקס") וקינח בהצעה, שאם פלוק דורשת שנממן לה יחסי מין אז  אדרבא, הבה נממן אותם ובתנאי שהיא תעלה קטעי וידיאו של היחסים שהיא מקיימת לרשת שנוכל לצפות (בהן צדקי, אני לא ממציא כאן דבר).
לימבו כמובן גס רוח ודוחה, ונראה שהפעם אפילו הוא הצליח לעבור את הגבול, שכן כמה מפרסמים כבר החלו להסיר את פרסומותיהם מתוכניתו; אובמה התקשר לפלוק כדי לתמוך בה, והיא זכתה גם לתמיכה פומבית אוניברסיטת ג'ורג'טאון שבה היא לומדת (ושבהיותה מוסד ישועי לא מכסה בבטוחי הבריאות שלה אמצעי מניעה, מזה התחיל כל הסיפור), ואפילו כמה וכמה רפובליקאים החלק להרחיק את עצמם מהשמצותיו של לימבו. אבל העמדה המקובלת בקרב הדוברים השמרניים המקובלים (למשל שון הניטי או אריק אריקסון) היא שאמנם הסגנון של לימבו לא מקובל, אבל הטענה הבסיסית לגיטימית והיא שאין סיבה שנממן אמצעי מניעה שהם תוצאה בריאותית של בחירה בחיי מין מסויימים. מעבר להנחה הלא הגיונית בדבר "נממן" - שהרי פלוק משלמת על ביטוח בריאות ככל אחד אחר - אפשר לתהות האם באותה המידה לימבו למשל יסכים לדרישה להוציא תמיכה מטיפולים בסרטן ריאות אם חס ושלום הוא יחלה בו, שכן מימון טיפולים שכאלה משמעותו שאנו ממנים את בחירותיו לעשן סיגרים בהנאה לאורך כל חייו. 

אבל מה שממש מרתק כאן הוא שהדיון עובר אפילו עוד שלב מעבר למיצוב המוסרי שדיברתי עליו קודם. כאן הימין האמריקאי יוצא חד וחלק כנגד מין. ליתר דיוק, כנגד מהפכת התרבות הגדולה שבאה בעקבות ניתוק המין מהבאת ילדים לעולם, שבאה לעולם עם המצאת הגלולה בשנות ה60. בזמנו ציטטתי את הפוסט של מאט יגלסיאס שטוען שלידתה של התנועה השמרנית בארה"ב, שרוב חבריה בעצמם מיחסים אותה לקמפיין של גולדווטר ב1964, באה כתגובת נגד לתנועת זכויות האזרח של שנות ה60. אבל אני חושב שיש כאן מעט יותר - ואולי מגיע לכך פוסט בפני עצמו. הפרוייקט הגדול של התנועה השמרנית הוא לא רק כנגד השוויון הגזעי שבא לעולם בשנות ה60; הוא כנגד כל השנויים ששנות ה60 מייצגות. כנגד הפמיניזם, תרבות הנגד, זכויות המיעוטים, הפציפיזם, וכמובן מדיניות הרווחה ו"החברה הגדולה" של ג'ונסון; אם תסתכלו על התמות  המרכזיות של התנועה השמרנית כולן באות בעצם להשיב את הגלגל לאחור באחד מהנושאים הללו, בצורה ישירה יותר או פחות. הדיון על הפלות היה בצורה ישירה פחות - שכן עמדת הימין היתה תמיד לאו דווקא נגד הנשים אלא בעד זכויותיהם של עוברים שלא נולדו. ההשמאל יכול היה להציג את האירוניה בעובדה שיש מתאם די מובהק בין מידת השמרנות של מדינה בארה"ב לגובה תמותת התינוקות בה, ומכאן לעובדה המעניינת שכנראה הימין מאוד מאוד מעוניין בשמירה על חיי ילדים עד שהם יוצאים מהרחם, אבל זה טיעון ציני, מרושע, לא מדוייק וגם לא תופס. אבל מלחמת התרבות של החודש האחרון מוציאה את המרצע מן השק כאן. ומכיוון שעם כל האכזבות של סוף שנות ה60, המהפכה התרבותית שהביאו הוטמעה עמוק לתוך התרבות המערבית ככלל והאמריקאית בפרט (גם על כך כתבתי בזמנו - זה פוסט אני מאוד אוהב אז נלנקק אליו שוב), למאבק הזה לדעתי אין ממש סיכוי. אבל הוא מרתק לצפיה.
שלא לדבר על התמונה של פלוק מול לימבו - השוואה שבאמת שווה 100 מלים: