בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 28 בינואר 2012

זוטי דברים

התגעגעתי, אז באתי. ויש הרבה זוטות לספר.

1. נתחיל בדקה/תוצאה: הפריימריז הבאים בפלורידה, ביום שלישי. לפי ממוצע הסקרים של real clear poltics, ברמה הארצית גינגריץ' מוביל ב3% על רומני, בפלורידה רומני מוביל ב9%.
2. במוסף "תרבות וספרות" של הארץ לפני כשבועיים הופיע שיר של סמואל בקט ולידו תמונה, לכאורה, של המשורר הידוע. אלא שהתמונה שנלקחה בחטף מהאינטרנט, היא הדבקה של הראש של בקט על תמונה של דוגמן קנדי. אני קראתי על זה בעין השביעית, אבל חלקים ניכרים מהאינטרנט חגגו על הטעות.
עורך המוסף בני ציפר פרסם חצי התנצלות ויותר התבכיינות השבוע:
אבל כדאי להרגיע את ציפר. זה לא שכל כך נהנים ללעוג לטעויות של אחרים; ישראלים נהנים ללעוג לטעויות שלו, הנאה די מובנת לאור הבוז העמוק שלו לישראליות בכלל ולישראלים בפרט.  
3. אם פספסתם את "מצב האומה" (לא התכנית, הנאום האמיתי השבוע), מכל האתרים שמציגים את הנאום הכי מוצלח לראות אותו בתוך חווית המולטמדיה שיצר ממנו הניו יורק טיימס.
4. ריק פרי לומד בדרך הקשה שבריצה לנישאות התוצאה הגרועה ביותר היא לא סתם חזרה להיות מושל טקסס, אלא שגם מצבו כמושל מאוד מחמיר. ואכן, הפופולאריות שלו בטקסס - מדינה רפובליקאית מאוד - צנחה ל40%; וידיעות כגון זו, על כך שמשלמי המסים של טקסס עומדים לשלם $800,000 על הוצאות האבטחה הכרוכות בקמפיין של פרי לא הולכות לעזור לו.
5. אחד הנקודות החזקות בתדמית של ניוט גינגריץ' - וזו נחשבת מוסכמה בכל החוגים הפוליטייים - היא שהוא "איש של רעיונות". יש לו הרבה רעיונות - על כך כולם מסכימים - הבעיה היא שכשבודקים אותם מתברר שיש לו הרבה רעיונות גרועים. על מושבת הירח שהוא מתכוון להקים רוב המדיה כבר דנה, אבל עזרא קליין דן בעוד כמה - כמו הרעיון ליבא מסינגפור את החוק המטיל עונש מות על נשיאת 2 גרם חשיש (בסינגפור זה 20 גרם, אבל סינגפור קטנה על גינגריץ'); הרעיון לרצף את הירח במראות כדי להאיר איזורים עירוניים מוסיימים באור יום בלילה כדי למנוע פשיעה;  ועוד. למעשה, הרעיונות של גינריץ' הם השראה למשחק הרשת Supervillain or Newt, שבו צריך לנחש, על עשרה רעיונות, האם מי שהגה אותם הוא גינגריץ' או נבל מסרט הוליוודי קלאסי. נסו! זה כיף!
7. לני חצי שנה כתבתי על הממשלה החדשה בפרלמנט האיזורי בסקוטלנד, שמורכבת כולה מהמפלגה בסקוטית הלאומית, והבטיחה להביא את נושא העצמאות הסקוטית למשאל עם בתוך ארבע שנים (כעת כבר שלוש וקצת). אלא שמתסבר שהמכשול בפני עצמאות שכזו בא מכיוון לא צפוי: הנחת היסוד של הסקוטים התומכים בעצמאות הוא שהם יתקבלו לארגונים שבריטניה שייכת אליהם, בעיקר האיחוד האירופי, ויהנו מכל ההטבות שהאיחוד נותן (הנחה כזו קיימת בחלקים נרחבים מאירופה, ועומדת בבסיס התופעה שהאיחוד דווקא מחזק את התנועות הלאומיות המקומיות, שמוצאות בו משענת כנגד מדינות הלאום להן הן שייכות). אלא שמתברר שכמה מדינות, ובראשן ספרד, מתכונות לחסום את דרכה של סקוטלנד לאיחוד; הסיבה פשוטה: ספרד מתמודדת את תנועות בדלניות בעצמה - בפרט בקטלוניה, בחבל הבסקים ובגליסיה; לאיזורים אלה (כמו לכל מחוזות ספרד) יש אוטונומיה נרחבת אבל חלקם מעוניינים בעצמאות מלאה. הממשלה הסוציאליסטית היתה יותר אוהדת לדרישות אלה ואילו הממשלה השמרנית שנבחרה לא מזמן הרבה פחות; ספרד מעוניינת להרתיע את התנועות הבדלניות שקרבה על ידי העמדת עיקרון של שמירה על הגבולות הלאומיים באיחוד האירופי - וחסימת דרכה של כל מדינה שפורשת ממדינת האם שלה.
(אגב, באופן אירוני, לפי סקרים אחרונים, רוב משמעותי של אנגלים - 43%-32% - מעוניינים שסקוטלנד תפרוש, בעוד שבסקוטלנד רוב קטן - 43%-40% דווקא מתנגד לפרישה).
8. מי אמר שהממשלה בסין לא מתחילה להיות יותר קשובה לאזרחים? הנה, לאחרונה,ובעקבות לחץ דעת הקהל, הממשלה המחוזית בביג'ין החלה להודות שיש זיהום אויר בעיר.
9. לפי מחקר חדש, יש אמריקאים שכל כך שונאים מסים שכדי להתחמק מתשלום מסים הם מוכנים להפסיד יותר ממה שהיו צריכים לשלם במס.
10.כתב ההגנה הכי מוצלח על ברק אובמה.
11. אם תהיתם מה קורה בדיוק עכשיו במעבר החציה המפורסם בעולם - אז הנה.
12. אחד הקטעים הכי טובים בonion - מגזין חדשות סטירי, בו גרובר נורקוויסט, ראש הארגון האגרסיבי למען הורדת מסים, שההשפעה המשעותית שלו בקרב סנטורים וחברי קונגרס רפובליקאים היא אחת הסיבות לסירוב המוחלט של המפלגה להעלות כל מס - מודה בפני המצלמות בסדרת רומנים שהיו לו עם מסים.
13. דייב ספנס, מועמד רפובליקאי למשרת מושל מיזורי טען שיש לו תואר בכלכלה. מתברר שזה נכון, חלקית: יש לו תואר בכלכלת בית.
14. הבחור הזה יודע לעצב נעלי עקב.
15. בחורי ישיבה חרדים שבאו ללשכת הגיוס לקבל פטור התלוננו כי הם נאלצו לחכות שעה ואך יותר. שערוריה. במיוחד הדהימה אותי התלונה: "הבעיה היא שלא יכולנו להרים קול עליהם, כשאתה שם אתה בהרגשה כאילו עושים לך טובה ואתה צריך לברוח כמו גנב מהמקום". אז אולי יש איזושהי שריד בושה עמוק בלב. (תודה למיכאל)
16. למחוקקים רפובלקאים ברחבי ארה"ב יש אובססיה לקשור כל חוק למקום המדוייק בחוקה שמאשר לחוקק אותו, אבל מחוקקי ניו המפשייר הרפובליקאים התעלו על עצמם: הצעת חוק חדשה שלהם קובעת שכל חוק צריך לבסס את הסמכות לחוקק אותו במגנה כרטה. כן, במגנה כרטה של המאה ה12.
17. אחרי שהתעצבנתי על נטשה מוזגוביה, חמי שלו כותב לאחרונה בהארץ על ארה"ב וכותב לדעתי מצויין. מדוייק ומעניין. אז יש תקוה.

בתקוה השבוע יהיה פוסט על איך רוברטס ואדלסון שינו לעד את הפוליטיקה האמריקאית (תלוי בפלורידה, אז נחכה איתו לפחות עד יום רביעי). היו עמנו! 

יום ראשון, 22 בינואר 2012

ועכשיו, הדקל

(אין ספק, כנויי המדינות בארה"ב יכולים להיות מוזרים משהו. נקוה שלא נגיע לשלב שצריך לעדכן על מיזורי, שכנויה הרשמי הוא the show me state)
מיד כשנסגרו הקלפיות בדרום קרוליינה (the Palmetto state, שזה מין סוג של דקל) הרשתות הכריזו על גינגריץ' כמנצח. ומסיבה טובה: לאחר ספירת 95% מהקלפיות, גינגיריץ' מנצח 40% לעומת 27% בלבד לרומני. וואו.
זה כמובן משנה הכל. או שלא.

יום שבת, 21 בינואר 2012

התחיה השלישית

תכננתי לכתוב פוסט כללי על התפתחותם של הפריירמריז הרפובלקיאים עד כה, ועל מיט רומני בפרט - מאחר שנראה שנצחונותיו באיווה ובניו המפשייר מובילים אותו לקראת נצחונות בדרום קרלויינה היום ובפלורידה שבוע הבא שיבטיחו למעשה את מועמדותו. אלא שאז התרחש אחד השבועות היותר מרתקים בפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות. מכיוון שעדיין יתכן - ואף סביר - שרמוני יהיה המועמד, אני שומר את הזכות עוד לכתוב את הפוסט המוקפא, אבל בינתיים נחכה בכסיסת ציפורניים לתוצאות בדרום קרוליינה הלילה.
אז מה קרה השבוע ששינה הכל (או שלא)?
השבוע התחיל כשמצבו של מיט רומני מעולם לא נראה טוב יותר: הוא החל לצבור יתרון משמעותי על פני יריביו בדרום קרוליינה, ובסקרים הארציים (שמתחילים להיות רלוונטיים ככל שסופר טיזודיי - השנה בתחילת מרץ - מתקרב) הוא סוף סוף שבר את תקרת הזכוכית של 25% תמיכה ולהתבסס כמועמד מוביל באופן משמעותי, עם יתרון דו ספרתי על פני הבא בתור.
ואז התחיל השבוע הכי טוב לניוט גינריץ', והכי רע למיט רומני, עד כה בקמפיין. הוא התחיל בדיבייט במירטל ביץ', דרום קרוליינה ביום שני בערב, לאחר תקופה נקיה מדיבייטים. גינגריץ' הפויע טוב בדיבייט - דיבייטים הם הצד החזק שלו. הרגע הטוב שלו בדיבייט היה כאשר העיתונאי השחור חואן וויליאמס מפוקס שאל את גינגריץ' האם הוא לא רואה בעייתיות באמירות האחרונות שלו על שחורים (שאין להם מוסר עבודה; שהם צריכים לרצות משכורות, לא תשלומי רווחה; הצעתו שילדים שחורים יעבדו כשרתים בבית הספר שלהם), גינגריץ' התעמת איתו. הקהל הדרום קרלוייני, שנמאס לו להתנצל על הגזענות המוסווה שלו, הריע ממושכות:
(http://www.youtube.com/watch?v=UL3sf3eFY5s. באופן אירוני, וויליאמס היה לפני מספר חודשים גיבור הימין, כאשר פוטר מNPR לאחר שבראיון סיפר שהוא נלחץ כאשר הוא רואה מוסלמי לידו במטוס)
מאידך, אל רומני הועלתה השאלה שתרדוף אותו כל השבוע: האם תפרסם את דו"חות המס שלך? הגם שאין מחויבות חוקית למועמדים לפרסם את דו"חות המס שלהם, זה הפך להיות נוהג די מקובל, שלמעשה מי שהתחיל אותו הוא אביו של מיט רומני, ג'ורג' רומני, כאשר רץ למועמדות הרפובליקנית ב68 מול ניקסון, מה עוד כל שאר המועמדים מפרסמים את הדו"חות שלהם. ריק פרי העלה את הדרישה הזו באופן אישי ("Mit, we need you to release your tax returns"), ולפי כללי הדיבייט השאלה הועברה לרומני כי הוא הותקפף אישית. המנחה שאל: האם תפרסם את דו"חות המס שלך, ורומני התחמק, וענה שכנראה בסביבות אפריל (15 באפריל הוא היום שבו אמריקאים מסכמים את דו"חות המס שלהם, בדומה ל31/12 אצלנו).
רומני כבר סובל כמה שבועות מבעיות  בשל תדמית העשיר שלו, ופועלו בביין קפיטל (כתבתי על זה בשבוע שעבר). ההתחמקות שלו כמובן העלתה את נושא דו"חות המס - ושיעור המס שרומני משלם - לראש החדשות. למחרת, שאלו אותו כתבים במפורש "כמה מס אתה משלם", והוא נאלץ להודות שהוא משלם סביבות 15%, מכיוון שרוב ההכנסה שלו מגיעה מרווחי הון, בעוד ששיעור המס הפדרלי העליון על הכנסה מעבודה הוא 35% (האחרון שהעלה את נושא מס רווחי הון הנמוך באופן שערורייתי משהו היה וורן באפט, שיצא בקריאה פומבית להעלותם בטענה שלא הגיוני שהוא משלם פחות מס מהמזכירה שלו.  אובמה ניסה לקדם בעקבות זאת חוק שלא הלך לשום מקום להעלת המס לרווחי הון, לפי עקרון שנקרא מאז the Buffet rule). אלא שזה לא היה החלק הכי גרוע בקליפ:
(http://www.youtube.com/watch?v=N7Z2Grnfiwc; לא מצאתי קליפ נקי של התשובה ביו טיוב, אז הציטוט הוא דרך פרסומת המבקרת את רומני).
הקליפ כבר חשף את הפאנצ'ליין, אבל בכל זאת למי שפספס, בירור קצר למחרת העלה שרומני הרויח בהרצאות בשנה האחרונה לא פחות מ$374,000; "לא הרבה", כולל צחוק מזלזל משהו, אינה הדרך ש99.99% מהאלקטורט האמריקאי היה מתאר $374,000. הסקרים החלו לנטות לרעתו של רומני, וגינגריץ' החל סוגר את הפער בדרום קרלויינה במהירות.
ואז התרחש יום חמישי, אחד מהימים המרתקים בפוליטיקה אמריקאית בשנים האחרונות:
ראשית, רק פרי פרש מהמירוץ והודיע מיידית על תמיכתו בגינגריץ' (מזל שהיו לו רק שני דברים להודיע, כי את השלישי היה שוכח). פחות מועמד לפצל את הקול השמרני בדרום קרוליינה. עוד פעילים פוליטיים מרכזיים בדרום קרוליינה (בהם מייק קמבל, בן של מושל רפובליקאי אגדי במדינה), הודיעו על תמיכה בגינגריץ'.
שנית, ספירה מחודשת העלתה את המסקנה למעשה ריק סנטורום ניצח באיווה, ולא רומני. מעשית אין לכך שום משמעות, אבל מכיוון שבכל מקרה כל המשמעות של הפריימריז באיווה היא הנרטיב שהתקשורת יוצרת מהם, הסיפור הזה העלה עוד גל חדשות בדבר העובדה ש"למעשה מיט רומני לא ניצח באיווה"
שלישית, גל של ארבעה סקרים בדרום קרלויינה כולם מראים שגינגריץ' עלה ליתרון במדינה.
רביעית, שאלת שיעורי המס של מיט רומני הולכת ומסתבכת, כאשר מתברר שיתכן שחלק מהסיבה להיסוסיו לפרסם את דו"חות המס שלו היא שהוא מחזיק חלק מהמיליונים הרבים שלו באיי קיימן, מקלט מס ידוע. שוב, אין שום דבר לא חוקי בהחזקת כסף באיי קיימן, אבל זה לא משהו שכדאי לעשות בעודך מתמודד לנשיאות ארה"ב בשעת משבר כלכלי, כאשר רוב משמעותי מהאלקטורט סבור שחוקי המס לא הוגנים ומוטים לטובת העשירים.
חמישית, גרושתו השניה של ניוט גינגריץ', מרי אן - שיום לאחר שאובחנה בטרשת נפוצה התודה לפניה על רומן ארוך שהוא מנהל עם העוזרת הפרלמנטרית שלו, שהיא היום אישתו השלישית - הקליטה ראיון ברשת ABC, ששידרה אותו שלשום בערב, ופרסמה עוד קודם לדיבייט קליפ ממנו, בו מרי אן גינגריץ' טוענת שכאשר התודה בפניה על הרומן שלו ניוט בעצם ביקש ממנה לקבל זאת ולנהל מעתה ואיליך נישואים פתוחים.
ובערב, בערב היה שוב דיבייט, ובו מיט רומני שוב הסתבך עם שאלות פרסום דו"חות המס (ונתפס כמי שמזלזל באביו בדרך) ומאידך, התברר שנקודה חמש שלעיל לא רק שלא פוגעת בגינגריץ', אלא גם עוזרת לו באלקטרוט הרפובלקאי במדינה, שתופס את ההתעסקות בנושא כנסיון של התקשורת לפגוע בפוליטיקאים רפובליקאים. גינגריץ' ניצל את הלך הרוח הזה כדי להפוך את התשובה לשאלה של המנחה, ג'ון קינג, בנושא למתקפה על התקשורת וזכה לתשואות רמות:
(http://www.youtube.com/watch?v=zc4lnlDVW3o)

כך שנראה כרגע שגינגריץ' הוא המועמד המוביל בדרום קרלויינה, שבוחרת היום. וזה יכול לשנות את כל הדינמיקה של המירוץ (בעיקר אם ריק סנטורום, שאין לו הרבה כסף, יפרוש בקרוב ואז זה יכול להיפך למירוץ שין שני מועמדים, התסריט הכי מסוכן עבור רומני). או שלא, וזו תהיה בסך הכל התפתחות מקומית, אדוה על המים שאף אחד לא יזכור אותה בעוד כמה חודשים, חוץ מג'אנקים של פוליטיקה אמריקאית שיזכרו בחדוה שה19 בינואר הביא להם.

שלוש הערות סיום:
א. אין ספק שמי שהכי מרוצים מעלייתו של גינגריץ' הם הדמוקרטים. גינגריץ' סוחב על גבו מטען רב, והוא לא אהוד עד כדי מתועב בממסד הפמפלגתי הרפובליקאי; הוא מנהל קמפיין מאוד גרוע (לא בכדי הקמפיין שלו כמעט מת פעמיים); ובסקרים ארציים מול אובמה הוא מפגר ב11%, כאשר מולו אובמה עובר את קו הזהב של 50%. אני לא זוכר מאיפה קראתי אבל תקוע לי בראש ש בשאלה האם אתה מחבב או לא (favor/do not favor), המדד הטוב ביותר להעריך  את מידת האהדה שפוליטיקאי לא מכהן מקבל בציבור, גינגריץ' נמצא בגרעון מהמם של 27% אוהדים מול 57% מתנגדים. אבל אני לא זוכר מקור מדויק, אז צריך לקחת את הנתון הזה בספקנות הראויה). הנה המקור; היום זה כבר 27%-58%.
ב. שאלת "טוב ליהודים או רע ליהודים": אני אכתוב על זה בהזדמנות פוסט, אבל אני לא חושב שיש הרבה הבדל. רומני ינהל מדיניות מוטת סקרים לחלוטין (מזכיר לכם מישהו?) ומכיוון שהציבור האמריקאי אוהד בבסיסו את ישראל, הוא יהיה בעד ישראל. גינגריץ' יכול באמת להיות שונה מכיוון שיש לו עמדה מסודרת, מאוד ימנית, ביחס למזרח התיכון, אבל אני חושב שאין סכוי שגינגריץ' ינצח.
ג. התלבטתי הרבה לפני שהכנסתי את נקודה 5 על גרושתו של גינגריץ'. זה באמת מלוכלך, ונוגע בחיים האישיים שבהם לכל אדם יש את מגרעותיו. יש משהו בזעם של גינגריץ' על המתקפה עליו בנושא הזה. יש גם משהו שתגובה של תומכי גינגריץ', שמעריכים אותו על שהודה בטעויות, שינה את דרכיו (הנישואים שלו עם קליסטה, אשתו השלישית והנוכחית, מאוד יציבים) וביקש מחילה; הם כנוצרים מאוד מתחברים לנרטיב הזה. אני אמנם מאוד לא נוצרי, אבל כן משתדל להיות סלחן לחולשות אנושיות. (ואפילו אם נתיחס לעניין עצמו, עד כמה שנישואים פתוחים נשמעים לי לא סבירים ופוגעניים, הם בטוח יותר טובים מבגידה, והצעה כזו נראית כמו נסיון של גינגריץ' לפחות להיות פתוח עם אישתו)
אבל אז נזכרתי שסיפור הרומן המדובר התרחש בשנים 97-99, אותן השנים בדיוק בהן גינגריץ' כמנהיג בית הנבחרים רדף את קלינטון עד חורמה - ליתר דיוק עד משפט הדחה בקונגרס - על פרשת לוינסקי, ובהן התבטא על כך שבגידותיו הן חוסר מוסריות שמעיד על כך שקלינטון לא ראוי להיות נשיא (אני משוכנע שראיתי את הקליפ אבל מחפש אותו כבר 3/4 שעה באינטרנט ולא מוצא, אז אם אתם מוצאים אנא לנקקו). אני מאמין בלהיות סלחן לטעות אנוש, אני כן מאמין בכלל הקטגורי; אני סלחן לעצמי רק בתנאי שאני סלחן לאחרים. וניוט גינגריץ' יהיה זכאי לסלחנות מיד לאחר שיבקש סליחה פומבית מביל  קלינטון.

יום שלישי, 17 בינואר 2012

את היחידה אני נשבע

כשהייתי בשמינית היתה לי חברה חיפאית, שגרה בדרך הים. מכיוון שאבא שלי ניהל אז הקמת כמה פרוייקטים בצפון (אני לא זוכר איזה ספציפית באותה התקופה, נדמה לי שמתקן הסינון של המוביל הארצי) הוא היה נוסע מדי פעם לצפון ועובר בחיפה, ולכן פעם קבענו שבדרך חזרה הוא יתן לי טרמפ. כשקבענו, שאלתי אותו בטלפון: "היא גרה בדרך הים, אתה יודע איפה זה דרך הים?" מעולם לא הייתי קרוב יותר לנישול מהירושה בשאלה הזו: לחיפה יש מקום מיוחד בלבו של אבי מאז שיצא מהבית בא ללמוד בטכניון בשנות ה70, ולחשוב שהוא לא ידע איפה דרך הים זו ממש כפירה בעיקר.
במידה דומה, השנתיים ורבע שבהן גרתי בתל אביב הותירו בי חיבה מיוחדת לעיר. אין מה לומר, כיף לגור במרכז תל אביב. יש בכך הרבה חוויות (ואזהרה לילדי לעתיד: אתם תהיו קרובים לנישול מהירושה אם תניחו שאני לא יודע איך מגיעים לכיכר דיזנגוף). מאידך, חזרתי לירושלים, ולא בכדי: גם את ירושלים אני מאוד אוהב. כך שויכוחי ירושלים-תל אביב לא ממש מדברים אלי בשנים האחרונות: הם נראים לי כמו משהו קצת תיכוניסטי.
יש כמובן הבדלים בין הערים והאוכלוסיה - כמו גם הדמוי - שלהן (גם אני אוהב לטעון שלוחות המודעות של כל עיר ממצים את אופיה: בירושלים יש מודעות של החזרה בתשובה, מודעות פוליטיות (ימניות) או  המון המון מודעות על הרצאות; בתל אביב יש מודעות על הופעות (מוזיקליות) או על ניו-אייג' למיניהו. אבל זה כמובן קוריוז); וכאן אני רוצה להגיע לסיבה שבכל זאת אני כותב פוסט על תל-אביב מול ירושלים למרות ההקדמה שעיל. השנה התחלתי ללמוד MA בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, ואני משתתף בסמינר על ספרד בימי פרנקו. זה סמינר מאוד מוצלח, והסטודנטים אינטליגנטיים ולכן הדיונים מעניינים (כלל לא מובן מאליו, כפי שאני מניח שכל מי שלמד קורסים במדעי הרוח יסכים איתי). אבל יש משהו שקצת - איך ננסח זאת? - לא ממש עצבן אותי, אבל הציק לי בסטודנטים התל אביביים. מין תחושה שהעמדה שלהם מובנת מאליה, שהיא באה מנקודת הראות של הנצח, משקפת את קול התרבות וההגיון. שתל אביב היא מבצר התרבות האחרון, אל מול שאר ישראל. זה לא התבטא בצורה מפורשת, אבל במשתמע. שתי דוגמאות:
1. באחד השיעורים כשהגענו לדון על מלחמת האזרחים (בסוף תמיד חוזרים למלחמת האזרחים), הגענו לשאלה למה דווקא ב36 החברה הספרדית התפרקה כך למלחמה; מה הגורמים שמביאים חברה להתפרק כך. וכשאלה פרובוקטיבית, פרופ' ריין (המרצה) שאל האם לדעתנו, אם נניח ממשלת ישראל תחליט על פנוי התנחלויות, החברה הישראלית תתגלגל למלחמת אזרחים. התשובה בחדר היתה שמובן מאליו שכן, ואני הייתי המום: לדעתי, גם במקרה הקיצוני ביותר, התנגשות אלימה כזו או אחרת, אבל מלחמת אזרחים, מהסוג הספרדי, של מלחמה כוללת של למעלה מ3 שנים? וגם אם כן יש מי שחושב שישראל תגיע למלחמת אזרחים, הייתי מצפה שהוא/היא יהיה בודד, לא הסכמה גורפת של החדר.
2. בשיעור אחר, אגב דיון בתיירות לספרד, פרופ' ריין ציין שלספרדים, גם ובעיקר בתקופה הפרנקיסטית, היה מאוד חשוב מה חושבים עליהם בעולם, שיחשבו שהם מדינה אירופאית כמו צרפת וגרמניה, וציין שזו תופעה הדומה למה שקורה בישראל. כמה סטודנטים הגיבו בכך שבישראל אולי רוצים להחשב ליברליים ואירופאיים בשל ההטבות החומריות שבכך, או כדי לא להתפס כמפגרים מבחינה כלכלית; אבל לרוב הישראלים לא באמת חשוב להתפס כליברלים או דמוקרטים באופן מהותי. כשניסיתי להבין מהם למה הם חושבים כך (שהרי אחד הדברים המעליבים ביותר לרוב הישראלים, לדעתי, הוא לטעון שישראל איננה דמוקרטית) הסאבטקסט היה: איך יכול להיות שבאמת חשוב לישראלים להתפס כליברלים ובכל זאת הם בוחרים בממשלת ימין?

זה מציק לי, כי אלו סטודנטים אינטליגנטיים. הם לא בורים ולא יהירים. אז מאיפה באה הגישה הזו?
בואו ראשית נטאטא את מיתוס ה"תל אביב איננה ישראל האמיתית" ו"הם מנותקים", שמנגחי האליטות מהימין אוהבים למחזר. ולו מהסיבה הפשוטה, שבתחום גוש דן רבתי חיה כמחצית מהאוכלוסיה היהודית בישראל, כך שקשה לטעון שזו לא ישראל האמיתית, ושתל אביב מנותקת; אם כבר יש ישראל אמתית מרכזה הוא בתל אביב, והממחזרים את הטיעון הזה הם המנותקים. (אגב, זה לא ייחודי לנו, גם הימין האמריקאי אוהב לטעון שהוא מייצג את "אמריקה האמתית" בניגוד לתושבי הערים הליברליים של החופים, בהתעלם מהעובדה שהערים הכחולות הגדולות של החופים מאכלסות כשליש מאוכלוסית ארה"ב, וזה לפי החישוב המחמיר ביותר).
עם זאת, זו לא סתם אוכלוסיית תל אביב, אלה סטודנטים, כלומר האינטליגנציה; יש משהו בטענה שלפחות חלק מהאינטיליגנציה ומהאליטה החילונית, המיוצגת בתדמית של "תל אביב", מבססת את תפיסת האליטה שלה על זרות לישראליות. גדי טאוב כתב על כך מאמר טוב ב"ארץ אחרת" לפני כמה זמן (זהירות, PDF). המאמר שלו קצת מקצין אבל תופס נכון מה שמעצבן אותי בחלק מעיתון הארץ (ועדיין, אין מה לעשות, והוא העיתון הטוב ביותר בישראל). אבל אני לא חושב שזה תופס את מהות העניין כאן, מכיוון שהתהליך שגדי טאוב מתאר הוא של מהלך מודע של ניכור לישראל ולישראליות; כאן - כפי שאמא שלי טענה - מדובר יותר בעיוורון. בחוסר יכולת לראות מורכבות מעבר לעמדה שהם מציגים (שאגב, יכול בהחלט להיות שאני מסכים איתה מבחינה עניינית).
ואז ראיתי את המאמר הזה של רוני אלנבלום, שלדעתי תופס את העניין. בדרך כלל אני לא ממש אוהד את הטענות בסגנון "רק בירושלים יש פלורליזם אמיתי", כי בירושלים יש בעיקר מאבק בין הקהילות השונות, לא אידיליה של קבלת האחר והשונה. אבל אלנבלום מציג זוית אחרת, שכן תופסת את הנקודה לדעתי: ירושלים מאתגרת. המגע המתמיד עם קהילות אחרות דורש - לפחות מהאינטליגנציה - מאמץ אינלקטואלי משל עצמך, הוא מפרה. החילונות - והדתיות הליברלית - בירושלים לא יכולה להיות עצלנית; לכן מכון הרטמן יכול לקום בירושלים ולא היה קם בתל אביב. ברור שאלו הכללות, אבל לדעתי חלק התפיסה של עמיתי לסמינר כאילו העמדה הליברלית-חילונית מובנת מאיליה נובעת מהעובדה שהם מעולם לא נחשפו לאלטרנטיבה אינטלקטואלית אמיתית שדרשה מהם רפלקסיה והעמקה בעמדותיהם. לא שכל הירושלמים כל כך מעמיקים ורפלקסיביים, אבל ירושלים מציגה את האתגר. לא תמיד כיף לגור בירושלים, אבל תמיד מעניין.

יום שבת, 14 בינואר 2012

אני יודע מה עשית בביין קפיטל

למרות שלפריימריז במתוכנתם הנוכחית יש הסטוריה לא כל כך ארוכה, ישנן כמה וכמה מדינות שגיבשו לעצמן אופי מיוחד בפריימריז: איווה, כמובן, בתור הראשונה; ניו המפשייר שטעונת שהיא ראשונה (למרות שבעצם היא לא, אבל על כך בפוסט אחר), מנפקת הפתעות וקמבקים (ביל קלינטון ב92, ג'ון מקיין ב2008) ודרום קרוליינה, התחנה הבאה בפריימריז הרפובליקאים, היא המקום בו מורידים את הכפפות. שם מתחילות להופיע התופעות הכי מכוערות של מסע הבחירות: פרסומות שליליות עד כדי קונספירטיביות, robocols (שיחות טלפון מוקלטות) שמאשימות האשמות חסרות כיסוי ולא ברור מי מפעיל אותן, ועוד כדי הדמיון הטובה עליכם. ב2000 למשל, רוב הממסד הרפובליקאי היה מאחורי ג'ורג' בוש, אבל ג'ון מקיין זכה בניו המפשייר והקמפיין שלו נהנה מזריקת אנרגיה, מומנטום ותרומות; ואז בדרום קרלויינה הקמפיין של בוש הפעיל בעקיפין קבוצות שחילקו פליירים וביצעו robocols המאשימים את מקיין שהוא היה אב לילד מחוץ לנישואין של זונה שחורה מניו יורק. למותר לציין שמקיין הפסיד במדינה והמומנטום שלו נעצר. ב2008 ביל קלינטון הצליח להמאיס את עצמו על הממסד הדמוקרטי כאשר תקף את אובמה בטענות שניתן לשמוע מהן אבק גזענות (למרות שאני נוטה להאמין לקלינטון הוא לא התכוון לכך); יש הטוענים שזו היתה הנקודה שהחלה את נטישת הממסד הדמוקרטי את הילרי קלינטון.
גם השנה דרום קרלויינה לא מאכזבת. כוכבי מצעד הליצנים, דהיינו המועמדים שאינם רומני, שלפחות שלושה מהם - סנטורום, פרי וגינגריץ' - עוד במירוץ, הבינו שזו ההזדמנות האחרונה לעצור את רומני, ולכן הם תוקפים אותו בכל הכח. בפרט, הם תוקפים אותו על פועלו במגזר הפרטי: רומני הדגיש לאורך הקמפיין את נסיונו במגזר הפרטי - הן כדי לבדל את עצמו משאר המועמדים, שרובם בילו את כל הקריירה שלהם בפוליטיקה; הן כדי לקלוע למצב הרוח של בוחרים, שמתעבים את וושינגטון; והן כי הרקורד שלו כמושל מסצ'וסטס לא ממש ישמח את הבוחרים הרפובליקאים. אלא שנסיון זה במגזר הפרטי היה מורכב בעיקר מהיותו המנכ"ל של ביין קפיטל, חברה שעיקר עיסוקה היה לקנות חברות פושטות רגל, לפטר מאות ואף אלפי עובדים, ולמכור אותן ברווח. בגדול, עיסוקו של רומני במגזר הפרטי היה לא רחוק מזה של דמותו של ג'ורג' קלוני בסרט "תלוי באויר", והוא הרויח הון תועפות תוך כדי (שנוסף על ההון המשפחתי שממילא היה לו). כמובן, אפשר לטעון שעיסוק שכזה הוא הכרחי ואף מועיל בטווח הארוך - הקפיטליסטים הקיצוניים יקראו לזה "הרס יצירתי" - אבל זה לא ממש מועיל לתדמית של רומני כמישהו שיכול להתחבר למצוקות הבוחר הפשוט (או בלשונו של מייק האקאבי, שהתומדד מול רומני ב2008: "I'd like to be the president who reminds you of the guy you work with, not the guy who laid you off"). זה כמובן לא עוזר שרומני מציע, במהלך דיבייט, כלאחר יד, להתערב על $10,000 או שהוא אומר "I like to be able to fire people" (הציטוט הזה הוצא מהקשרו, אבל עדיין) או תמונות כאלה:


ובכן, עד עתה הרקע של רומני לא עמד לא לרועץ, אבל בדרום קרולינה יורדות הכפפות, וכאמור, כל המועמדים האחרים החלו לתקוף אותו על כך - בנאומים בקמפיין, בפרסומות, והשיא בסרט תיעודי כביכול, של חצי שעה, שהוכן על ידי הPAC התומכת בגינגריץ' ומפרק את נסיונו של רומני בביין לחתיכות:



האמת שזה לא כל כך מפתיע שההתקפות האלה יגיעו. אבל זה כן מפתיע שהן מגיעות מהרפובליקאים - אחרי הכל זו המפלגה של השוק החופשי, זו המפלגה שטוענת שכל דיון על אי שוויון בהכנסות הוא class warfare. ואכן, כל הממסד הרפובליקאי החל מתנפל על המועמדים, ובראשם גינגריץ', להפסיק את המתקפות הללו (למרות שלאור עומק יהירותו של גינגריץ', לא נראה לי שזה באמת יזיז לו), בעוד הדמוקרטים מחככים ידיים בהנאה.
עם זאת, יש שטענו שהדמוקרטים לא צריכים לשמוח כל כך מהר. שייתכן שההתקפות האלה מגעיות מוקדם מידי מבחינתם, כך שעד שנגיע לבחירות הכלליות, כשחלק משמעותי הרבה יותר מהאלקטורט בכלל מתעניין בחדשות, הנושא הזה יהיה חדשות ישנות ורומני יוכל לטאטא אותו (כך למשל קרה לאובמה עם הדרשות הקיצוניות של הכומר שלו). אלא שהתיאוריה המנוגדת יותר משכנעת אותי, והיא שההתקפות האלה הן מתנה משמיים לדמוקרטים לא רק כי הן מחלישות את רומני אלא כי הן באות מהרפובליקאים דווקא. אני בהדמנות רוצה לכתוב על זה פוסט שלם על כך אבל בבסיסה התיאוריה היא כזו: התקשורת, והבוחרים, שפוטים האם רעיון הוא "שמאלני" או "ימני", "בקונצנזוס" או "שנוי במחלוקת" לא לפי תוכנו אלא לפי מי שמשמיע אותו. אם רעיון מסויים מושמע בידי נציגים משתי המפלגות - הוא חוצה מפלגות, ואם תומכים בו במפלגה אחת ומתנגדים באחרת - הוא שנוי במחלוקת, גם אם מבחינה תוכנית אין שום סיבה שיהיה (ככה הרפובליקאים הצליחו להפוך את חוק הבריאות של אובמה, שהיה מבוסס למעשה על רעיונות רפובליקאים ל"שנוי במחלוקת" ולמשוך את הדיון הפוליטי ימינה). כל עוד היחידים שתוקפים את רומני על התנהגות העיט העסקית שלו היו רק מהצד הדמוקרטי, אז בבחירות הכלליות הרפובליקאים היו יכולים לטעון שמדובר שוב ברטוריקה האנטי קפיטליסטית בואכה סוציאליסטית של הדמוקרטים, שהם שונאים עשירים. אבל מרגע שכמעט כל שדה המועמדים הרפובליקאי, גם הקיצוניים ביותר שבו, תוקף את רומני על פועלו בביין - מצבו בדיון הזה בעוד כמה חודשים, מול הדמוקרטים, יהיה הרבה יותר קשה; הדמוקרטים לא יצטרכו לומר דבר, רק לצטט את גינגריץ', פרי וסנטורום.

יום רביעי, 11 בינואר 2012

פתיחה חגיגית

מידי פעם כשאני קורא בלוג אחד המצטט מקור אחר אני מתלבט האם מספיק להביא בשם הציטוט המקורי, או שכדרך הגמרא, ראוי לפרט את כל השרשרת, כדוגמת "אמר ר' יהודה אמר רב". אבל במקרה הזה נכון להביא את כל השרשרת כי כל אחד תרם: אז בוובסטר ראיתי את התרגום של בעל הבלוג לפירמידת אי ההסכמה של גראהם (שלפי הבנתי,המקור לה הוא כאן):
מאוד אהבתי את התרשים הזה. גם כי זה עורר את ההערכה שלי כדיבייטור, אבל גם כי נראה לי שהוא יכול לעזור משהו לשקט הנפשי שלי. כי אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שרוב הפעמים שאני נתקל בטיעון מכעיס בטיפשותו באי אילו דיונים הנהוגים במקומותינו (בממוצע - פעם בשבוע), זה כמעט תמיד נופל בקטגוריות התחתונות של ההיררכיה. אז גבירותי ורבותי - מהיום אני גאה לפתוח את סולם היררכית אי ההסכמה של גראהם (האה"ג). במקום להתעצבן, כל טענה שכזו זוכה בציון לפי ההיררכיה (זה מסתדר יפה כמו הציונים בתעודה של בי"ס יסודי: טוב מאוד, כמעט טוב מאוד, טוב, כמעט טוב, מספיק, מספיק בקושי, לא מספיק) והזוכה בציון הנמוך ביותר יזכה באות של כבוד מטעם הבלוג.
אז בפתיחה החגיגית מתכבד המכתב הפומבי לארגון "קולך" שמצטט הלל גרשוני.  מה יש לנו כאן? המכתב בא כתגובה לביקורת של קולך על האבסורד שבארגון כנס על גיניקולוגיה שבו נשים לא הורשו לדבר (ציינתי את זה בפינת המיזוגוניה השבועית שלשום). אבל הוא לא מתיחס בכלל לטענה של הארגון, כך שיש לנו לכל היותר מספיק בקושי. מכיוון שגם חלק מהטענות כנראה לא נכונות, אני נוטה להוריד לבין מספיק בקושי ללא מספיק. פתיחה מכובדת. הציעו את מועמדיכם.

יום שני, 9 בינואר 2012

בין התירס לגרניט

אז מה עוד קרה בעולם בעודנו תועים בשדות התירס של איווה?
1. מאז אמצע 2010, אנו עדים מצב שלא התרחש בארה"ב למעלה מ50 שנה: בשני בתי הקונגרס אין אף בן למשפחת קנדי. אך אל חשש, ג'ו קנדי השלישי,  בנו של ג'ו קנדי השני, אחיהם של ג'ון, רוברט וטד שהיה חבר קונגרס בעצמו, הודיע שהוא מתמודד בנובמבר על המושב שמתפנה עם פרישתו של ברני פרנק (שהוא אגדה קונגרס בפני עצמו)
3. אם אמא שלכם רומזת לכם שכדאי שתתקשרו יותר - היא יודעת מה טוב לכם. לפי מחקר חדש, שיחת טלפון עם אמא מרודיה באופן משמעותי את רמות הלחץ והמועקה. ולא, SMSים הם לא תחליף מספק.
4. בפינת המיזוגניה השבועית: בכנס של מכון פוע"ה על רפואה והלכה, שעסק בשאלות הלכתיות בגניקולוגיה, אסרו על רופאות להרצות, וביקשו מהן לשלוח גברים מטעמן. נסבע לכם שאני לא ממציא את זה.
5. נכון שתהיתם מה עובר על המזוודה שלכם בעודכם קוראים את המגזין המרתק שבכיס המושב שלפניכם במטוס? אז הנה, באדיבות חברת דלתא:
6. לפני שבוע, סמואה - אי די נידח באוקיינוס השקט, קרוב לקו התאריך - החליטה להעביר את איזור הזמן שלה מGMT-11 לGMT+13. זה נשמע כמו קפריזה, אבל בעצם יש בזה לא מעט הגיון: בעשורים הקודמים עיקר הקשר של סמואה היה עם ארה"ב, שכרגע היא חולקת איתה את התאריך. אבל בשנים האחרונות הקשר המסחרי עם אוסטרליה וניו זילנד גדל בהרבה, וזה די לא נוח להיות יום אחד אחריהן. מה גם שפיזית סמואה הרבה יותר קרובה לסידני מאשר ללוס אנג'לס למשל. אז התאריך 20.12.11 פשוט לא התקיים בסמואה.
7. גרג מנקיו מביא סיקור לגבי המקצועות של האלפיון העליון בארה"ב. מככבים: מנהלים (42%) ובנקאים (18%). מתכנתים לא כל כך.
8. המעצב קו יאנג מציע את הרעיון הממש מגניב הבא: קרטון חלב שצבעו משתנה ככל שהחלב פחות טרי:
9. שון טרנד השתמש בנתוני האוכלוסייה העדכניים ביותר של 2011 כדי להעריך מה יהיו השנויים במספר חברי הקונגרס של כל מדינה לאחר מפקד האוכלוסין הבא, ב2020. נשמע קצת מופרך, אבל תחזיות כאלה בעבר (ב2001 לגבי תוצאות 2010, ב1991 לגבי תוצאות 2000 וכד) היו מדויקות באופן מפתיע, אם נחריג התפתחויות קיצוניות וחריגות (כמו קתרינה, שאחרית באופן ישיר לירידה של חבר קונגרס מלואיזיאנה. אז מה מחכה לנו? טקסס תוסיף עוד לא פחות משלושה חברי קונגרס; קליפורניה לא תחזור על הפדיחה ההיסטורית של קפיאה על השמרים, ותוסיף לעצמה עוד חבר קונגרס, וגם קולורדו, וושינגטון וצפון קרולינה במרויחות. בצד המפסיד - בעיקר רצועת החלודה - האיזורים שהיו פעם מרכז תעשייתי וסובלים מהדרדרות מתמשכת: מדינות המערב התיכון -  אילינוי, משיגן, אוהיו, מערב וריג'ניה; וכן ניו יורק (צפון המדינה אף הוא איזור תעשייתי שוקע) ופנסילבניה (בשל השקיעה הארוכה של פיטסבורג וסביבותיה) ורוד איילנד - כולן תאבדנה חבר קונגרס. לכאורה - תחזית עגומה לדמוקרטים, אבל כפי שכבר כתבתי בתחילת ימי הבלוג, בטווח ארוך, לא כל כך בטוח.
10. הנה התחקיר של ערוץ 10 ששלדון אריסון כל כך לא רצה שצופי הטלויזיה הישראלים יראו.
11. מסתבר שתרופות פלצבו עובדות, גם אם אומרים לחולה שזה פלצבו.
12. זה בודאות סרט שאני הולך לראות:
13. אם רציתם לדעת מי מנהל את התקשורת הישראלית ולאילו מטרות (רמז: הססססמול זו לא תשובה מדוייקת).
14: זה כבר קצת באיחור, אבל הנה הסיכום המרשים ביותר של פועלו של קים ג'ונג איל. כך נראית צפון קוריאה מהחלל:
15. מסתבר שג'ון ד. רוקפלר החזיק בשעתו עושר השווה בערכו 1.53% מהכלכלה האמריקאית. כולמר הוא לבדו הכיל יותר מהאחוזון העליון.


שבוע טוב, ולהתראות בניו המפשייר.



יום חמישי, 5 בינואר 2012

מדינת הנץ 2

סיכום קצת מפוזר של מחשבות אחרי איווה:
1. איווה עצמה לא ממש חשובה. זו מידה די קטנה, ועל אף השיטה שלה הוא Winner takes all (וניגע בזה אחר כך), היא תעניק לרומני רק אחוז אחד מהנציגים בועידה הרפובליקאית שמכריעה באופן פורמאלי את המועמד הרפובליקאי בקיץ. איווה גם לא אינדיקטיבית, בייחוד בצד הרפובליקאי: יותר ממחצית מהפעמים מב50 השנה האחרונות, כאשר התמודד בצד הרפובליקאי מתמודד שלא היה נשיא מכהן, המנצח באיווה לא היה המתמודד בסוף. אז למה כולם מתרכזים באיווה? כי היא ראשונה, ולכן לאחר חודשים רבים של ספוקלציות וסקרים, לכל הגורמים יש איזושהי פיסת אינפורמציה לגבי מה חושבים הבוחרים - וגורמי כח כמו תורמים או פוליטיקאים שמתלבטים במי לתמוך, כמו גם בוחרים במדינות אחרות, משתמשים באינפורמציה הזו. והמתווך העיקרי של האינפורמציה הזו היא התקשורת. ולכן הרבה יותר חשוב ממי באמת ניצח, חשוב מה הנרטיב שהשולט בעקבות הבחירות; ומכיוון שהתקשורת אוהבת הפתעות, הרבה יותר חשוב מצב המועמד אל מול הציפיות מאשר דירוגו האבסולוטי.
2. הנראטיב העיקרי שאני ראיתי מאז שלשום הוא שהנצחון של רומני הוא מכוער - אבל הוא נצחון. התקשורת לא שכחה לציין שרומני ניצח ב8 קולות בלבד, לאחר שציפה לנצחון משמעותי וברור ואף הצהיר על כך, וכן שבמספרים אבסולוטיים הוא קיבל רק כמה מאות קולות יותר מב2008, אז הפסיד את איווה הפסד ברור להאקבי; התקשורת גם לא שכחה לציין שלא ניכרת התלהבות רבה מרומני בקרב האלקטורט - עובדה המתבטאת בכך ששיעורי ההצבעה הרפובליקאים היו נמוכים יותר מאלה של 2008 (וניגע גם בזה אחר כך). אבל מצד שני אייוה ניפתה את בקמן מהתמונה, וכנראה שגם את פרי (אמנם הוא הכריז שהוא ממשיך במירוץ, אבל אף אחד לא באמת סופר אותו אחרי הישגיו באיווה). גם גינגריץ' לא הצליח מי יודע מה, כלומר אף מועמד שאיננו רומני לא הצליח ליצור באזז תקשורתי סביב איזו הופעה מעל לציפיות - ולכן אף מועמד לא הצליח ליצור מומנטום משמעותי. ולכן האוירה העיקרית שאני זיהיתי בתקשורת מסתכמת באמירתו של וולטר שפירו: ניתן לנצח את רומני, אבל לא ממש ברור לי איך.
3. תשאלו - אבל מה עם ריק סנטורום? אמת, סנטורום השיג הישג משמעותי. לאחר שזכה לאחוזים בגבול אחוז הטעות הסטטיסטית בסקרים, הצליח להתרומם ברגע האחרון וכמעט להביס את רומני. אבל יש סכוי קלוש שסנטורום יצליח לממש את הפוטנציאל שנצחון כזה באיווה מעניק: אין לא כמעט קמפיין, אין לו כמעט כסף, במדינות הבאות הוא מקבל תמיכה מאוד דלה. האלקטורט הרפובליקאי באיווה מורכב מכ60% נוצרים אוונגליסטים, אלקטורט אוהד למועמדים אולטרא שמרנים, אבל המדינות הבאות (כמו ניו המפשייר ופלורידה) הרבה פחות. ובעיקר, ההתרוממות של סנטורום היא פשוט הבועה האחרונה שנותרה במצעד הליצנים (ונו"ן לי שלא ציינתי אותו בסוף המצעד) ויש לו הרבה מאוד מגרעות שיקריסו את הקמפיין שלו בקרוב; אחת המרכזיות שבהם היא שלאחר שכיהן שתי כהונות כסנטור בפנסילבניה, הפסיד במירוץ לכהונה השלישית ב17% הפרש. נכון, זה היה ב2006, שהיתה שנה טובה לדמוקרטים, אבל זו בכל זאת תבוסה ואם יש משהו שהאמריקאים לא אוהבים זה לוזריות.
4. רון פול? רון פול השיג הישג יפה, של 20%, פי שניים יותר מבפעם שעברה, ובזה הסתיים תפקידו. אין לו ממש סכוי בהמשך הדרך. מחמם את הלב, אגב, לדעת שהנושא הראשון במדיניות חוץ שבו תוקפים את פול, וזה הנושא שמוריד את קרנו באלקטורט, הוא העדר התמיכה שלו בישראל.
4. אז איווה ניפתה כמה מועמדי "לא רומני" מהמירוץ, וגרשה את שדי העבר של רמוני באיווה, למרות שהוא נורת עם טעם אכזבה קלה בפה. ומכאן, יש שני תרחישים: האחד, שאחד מהמועמדים ה"לא רומני" שנותרו יצליח לרכז את מצביעי "רק לו רומני", לתת פייט אמיתי ואולי לנצח. להערכתי זה יכול להיות ברצינות רק גינגריץ'. השני - שהמפלגה הרפובליקאית תשלים בלב כבד ובסתימת אף מסיבית עם רומני, ותלך איתו. ומי משני התרחישים האלה יקרה צריך להתברר די בקרוב, לאחר פלורידה (בתחילת פברואר) לכל המאוחר.
5. או שלא; יש אמרה ידועה שDemocrats fall in love, Republicans fall in line - הרפובליקאים בדרך כלל מתלכדים מהר סביב מועמד מוביל, סוגרים את הפריימריז צ'יק צ'ק ועוברים למתקפות מחץ על הדמוקרטים, בעוד המצביעים הדמוקרטים מחפשים את המנהגי שירגש אותם ויתאים בדיוק לרצונותיהם ולכן הפריימריז שלהם ארוכים, מבולבלים, והם משקיעים הרבה יותר מאמץ במאבקים פנימיים. אלא שהמפלגה הרפובליקאית מוכיחה הפעם בדיוק ההיפך - שדה המועמדים עדיין גדול ואם יש מסר שהאלטקורט ניסה להעביר הוא שלא יותר מרבע מהמצביעים מוכנים להתלכד סביב רומני. ואז, בנוסף, הועידה הלאומית הרפובליקאית הוסיפה עוד בעיה למרק הזה, והיא שבנסיון לכפות על המדינות השונות לא להקדים את הרפיימריז שלהם לפני ספור טיוזדיי בתחילת מרץ (כדי למנוע מרוץ בין המדינות להקדמת הפריימריז) נקבע שכל מדינה שעורכת את הפריימריז שלה לפני המועד שנקבע לה צריכה להקצות את הנציגים שלה בצורה פרופורציונאלית ולא בשיטת "המנצח לוקח הכל". מכיוון שהעונש הזה לא הרשים ממש כמה וכמה מדינות גדולות כמו פלורידה ומישיגן, יש לא מעט מדינות שמקצות נציגים בצורה פרופורציונאלית וזה יכול להביא למצב של חוסר הכרעה לאורך הרבה מאוד זמן, אולי אפילו בועידה עצמה. האושר שזה יגרום לג'אנקים וכתבים פוליטיים יכול להביא לתופעות שלא ראוי לתאר בבלוג מהוגן.
6. נתון חשוב שצריך עוד לקחת מהבחירות הללו הואאחוז ההצבעה  - שהיה למעשה נמוך יותר מ2008. אם זוכרים את המצב השפוף של הרפובליקאים אז - שפיפות שתרמה לנצחונו המכריע של אובמה - זה א סימן טוב לרפובליקאים.
6. ואחרי הכל - כדאי לזכור שיום לפני איווה ב2008 כולם היו בטוחים שהילרי קלינטון סוגרת את הסיפור, ויום אחרי כולם היו בטוחים שברק אובמה יסגור את הסיפור תוך 4 ימים בניו המפשייר; התסריט היחידי שאף אחד לא העלה על דעתו הוא זה שהתרחש -  מירוץ ארוך וממושך. אז צריך לקחת את התסריטים בערבון מוגבל.

ובקטנה: בכותרת המשנה של הארץ היום נטשה מוזגוביה טענה שההפתעה העיקרית היתה הצלחתו של סנטורום. שזה מפתיע, כי לכל מי שראה אפילו שמץ חדשות בימים שלפני הבחירות היה ברור שסנטורום מתרומם, והתוצאה של הבחירות היתה פחות או יותר מה שאמרו הסקרים. ואם מוזגוביה אפילו לא רואה חדשות אמריקאיות שאני בארץ יכול לראות, אז מה לעזאזל היא עושה בוושינגטון ולמה צריך שם אותה?

יום רביעי, 4 בינואר 2012

מדינת עין הנץ

עדכון:
לאחר ספירת 100% מהקולות, רומני ניצח עם 25% מהקולות, כאשר הוא מוביל על ריק סנטורום ב8 קולות בלבד. מכיוון שהשיטה ברפיימריז הרפובליקאים באיווה היא "המנצח לוקח הכל", רומני זוכה בכל נציגי איווה, אבל זה לא באמת העניין; השאלה היא מה הנראטיב התקשורתי שיוצא מהבחירות האלה. וזה יתברר רק בשעות ובימים הקרובים.
אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים שסנטורום הוא באמת מועמד ריאלי - פשוט, הבועה שלו רק החלה להתנפח ועוד לא הספיקה להתפוצץ; אין לו באמת תמיכה רחבה בכלל ארה"ב ואין לו כמעט בכלל כסף.  ביחס לנצחונו של רומני, הנרטיב התקשורתי מסתמן כנימת אכזבה קלה בנצחון הזה (רומני כבר היה בטוח למדי בנצחונו, והציפיה היתה לנצחון משמעותי יותר)., אם כי בניגוד ל2008, רומני ניצח, וזה בכל זאת מחזק אותו. זאת ועוד, נראה שההשפעה המשמעותית של הבחירות הללו היא לגרום לכמה מועמדים לפרוש - פרי כבר רומז לכך, ונראה שגם לבקמן, שהגיעה אחרונה, אין הרבה אויר להמשיך - כך שזה מאוד מחזק את רומני בהמשך (או מחליש אותו, אם מצביעי "רק לא רומני", שהם גוש די גדול, יחליטו שהם מוכנים לסתום את האף ולהתלכד סביב גינגריץ' למרות הכל. גינגריץ' יצא חלש בבחירות האלה אבל לא באופן פטאלי; הוא הגיע מקום רביעי עם 13%, אחרי רון פול שאף אחד לא סופר כמומעד ריאלי).

עוד ידובר לעייפה על התוצאות האלה (המסקנה הראשונה שלי היא שכנראה רבע מהמצביעים לא נוהגים לגגל את המועמד שבו הם הולכים לתמוך), אבל יש לכך עוד זמן. מכל מקום, בזאת, איווה חוזרת להיות מדינה אלמונית ומלאה תירס לעוד ארבע שנים.

יום שלישי, 3 בינואר 2012

מצעד הליצנים

ברור לי, חמשת קוראי הנאמנים, שיש לכם די הרבה שעות להרוג - אחרי הכל, הסקרים הראשונים מהבחירות המקדימות באיווה יתפרסמו רק ב19:00 שעון מקומי, כלומר ב3 בבוקר שעון ישראל, ועד אז יש לכם עוד לילה ארוך להעביר. אין נקודת זמן טובה מזו לסכם את הקמפיין הרפובליקאי עד עכשיו, שהתאפיין בפטרן קבוע: מתגלה כוכב שמרני חדש שיכול לתפוס את משבצת ה"מתמודד שאיננו מיט רומני"; הוא מטפס במהירות מטאורית בסקרים; הוא מגיע לרגע איקרוס שלו, מתקרב מדי אל השמש וקורס. אז לשירות הציבור - וכדי להעביר לכם את שעות ההמתנה הליליות - סיכום קצר של מצעד הליצנים, הפריימריז הרפובליקאים, 2012, לפי סדר כרונולוגי של התנפחות הבועה של כל מועמד.

מועמד: דונאלד טראמפ.
מי הוא? איל נדל"ן, שלטענתו הוא מולטי מיליונר אבל לא ברור כמה כסף באמת יש לו; מפורסם בהענקת שמו לכל פרוייקט נדל"ן בו הוא מעורב, ובחיבה לקישוט הבניינים שלו בזהב; מנחה של תוכנית הריאלתי "המתמחה", בה המתמודדים, המתחרים על הזכות לזכות בעבודה באימפריה שלו, צריכים בכל פרק לבצע משימות עסקיות כביכול, ובסוף כל פרק מודח מתמודד בקריאתו הפסקנית של טראמפ: "You're fired!"
תחילת הבועה: אפריל
15 דקות התהילה: טראמפ מעולם לא היה מועמד רשמי, ובשלב כל כך מוקדם המירוץ היה כל כך לא מגובש שקצת קשה להגדיר בשלב כזה מוביל במירוץ.
הסיכה שפוצצה את הבועה: בגדול, הוא ממש ליצן, ואף אחד לא באמת חשב שהוא יהיה מועמד רציני. למעשה, אפילו מהמחשבה שהמועמדים ישתתפו בדיבייט שהוא רצה לארגן ולהנחות, עוררה צמרמורות אי-נוחות קשות בקרב כלל הממסד הרפובליקאי. אבל ספציפית, בשיא הבועה שלו, טראמפ התפלש בקונסיפרציית תעודת הלידה של ברק אובמה, ומשפרסם אובמה את תעודת הלידה שלו, טראמפ נדחק לקונספירציות יותר ויותר מופרכות (למה אובמה לא מפרסם את הציונים שלו מהקולג'?!). המסמר האחרון היה התפקיד המרכזי שטראמפ תפס בסטנדאפ של אובמה בארוחת הכתבים של הבית הלבן (כתבתי על זה כאן)
תחילת הנפילה: אמצע יוני.

מועמד: מישל בקמן
מי היא: חברת קונגרס ממינסוטה, ממנהיגות הtea party. אין לה הרבה הישגים חקיקתיים, אבל היו לה הרבה הישגים תעמולתיים, כלוחמת בצד הימני של המפה; בין השאר היא נשאה נאום משלה בתגובה לנאום "מצב האומה", בנפרד מנאום התגובה הרפובליקאי הרשמי של פול ראיין. אמא ל23 ילדים מאומצים (זו לא טעות דפוס; 23).
תחילת הבועה: אמצע יוני.
15 דקות התהילה: לאחר שהמירוץ יותר התגבש ופחות או יותר כל המועמדים הכריזו על מועמדותם, וכשטראמפ נעלם מהזירה באיזור אמצע יוני, בקמן היתה הראשונה לעלות כפוטנציאל להיות "המועמד שאינו רומני". עם זאת היא מעולם לא עלתה להובלה מוחלטת ברמה הלאומית, ועיקר הבועה שלה היתה באיווה. שם גם הגיעה לשיא: זכייתה בבחירות הדמה של באוניברסיטת איווה באיימס ב13.8. אלה בחירות דמה שמשום מה נחשבות כאינדקטיביות, למרות שברור שהן אינן מצייגות (כדי להצביע צריך לשלום כמה מאות דולרים לפלגה הרפובליקאית של איווה בשביל כרטיס, ולכן הקמפיינים משקיעים הרבה כסף בקניית כרטיסים עבור תומכיהם) וגם אין להם רקורד היסטורי באמת כמנבאות את התוצאות באיווה, לא כל שכן התוצאה הסופית.
הסיכה שפוצצה את הבועה: לצערה של בקמן, היא המועמדת היחידה שהבועה שלה התפוצצה לחלוטין שלא באשמתה: האירוע שפוצץ את הבועה שלה הוא כניסתו של ריק פרי למירוץ, ומעבר המון תומכיה אליו. אבל גם אם זה לא היה קורה, סביר להניח שהיא היתה מפוצצת את בועתה בעצמה - עם רגעים בדיבייט כמו אלה שאפרט בסעיף הבא.
פדיחות נבחרות: העובדה שהיא מאייתת את שמה בצורה שנראית כמו שגיאת כתיב של Michelle; דיבייט בו היא טענה שחיסון נגד סרטן צוואר הרחם, שריק פרי העביר כחיסון חובה בטקסס, יכול לגרום לפיגור שכלי - עובדה מצוצה מן האצבע, כפי שאגודת רופאי הילדים האמריקאיים טרחה לציין בפני התקשורת עוד לפני שהדיבייט נגמר; תמונת השער שלה בNewsweek בה היא נראית כמו מטורפת.
תחילת הנפילה: יום אחרי איימס, כשריק פרי נכנס למירוץ.

מועמד: ריק פרי
מי הוא: מושל טקסס. מאוד שמרן, ומאידך בעל הסטוריה של הצלחה הן בהתמודדויות הפוליטיות בטקסס, והן במדיניות של טקסס - טקסס עברה יחסית בצורה קלה את המשבר הכלכלי, ויצרה הכי הרבה מקומות עבודה מכל מדינות ארה"ב (אם כי באופן יחסי לאוכלוסיה - היא די ממוצעת).
תחילת הבועה: ספקולציות על כניסת פרי למירוץ רווחו כל האביב, ומשנכנס למרוץ ב13.8 מיד קפץ לראש.
15 דקות התהילה: פרי פרץ בסערה אל המרוץ וקפץ הישר לעמדת ההובלה. המועמדות שלו גם התחילה להדאיג ברצינות את הדמוקרטים - בעיקר מכיוון שיש לו רקורד מוכח של יצירת מקומות עבודה. למען ההגינות ההסטורית, אני חייב להודות שגם אני התייחסתי למועמדותו לרעיונות שהציג ברצינות רבה. הדבר העיקרי שעמד בעוכריו היה סדרה ארוכה של דיבייטים, בהם פרי נכשל בצורה מחפירה - דבר שלא רק הוריד באופן משמעותי את סכוייו, אלא גם התחיל להעלות תהיות לגבי השאלה איך לעזאזל הוא הצליח בטקסס, ולתשובות שהמחמיאה שביניהן היא שכמושל הוא היה בסדר אבל הנשיאות גדולה עליו. עם זאת, הנפילה שלו לא היתה כל כך מהירה - לקח די זמן עד שפרי נפל, רק כאשר מועמד אחר הופיע לתפוס את תומכיו.
פדיחות נבחרות: הדיבייטים העניקו שלל רגעים מביכים של פרי: החל בניסיון לתקוף את רומני שבמהלכו התבלבל במה הוא רוצה לומר וכלה ב"אופס" הידוע שבא אחרי ששכח את שם המשרד הממשלתי הפדרלי השלישי אותו הוא מעוניין לסגור. היו לו גם שלל התבטאויות קיצוניות כמו הטענה שהוא היה שופט את בן ברננקי, נגיד הפדרל רזרב, על בגידה בשל המדיניות המוניטרית שלו; ולא נשכח את החווה שבבעלותו ובה נהג לצוד, שהוא קרא לה niggerhead.
הסיכה שפוצצה את הבועה: למרות כל הפדיחות, הבעיות של פרי עם האלקטורט הרפובליקאי החלו דווקא במדיניות: מדיניות שהנהיג בטקסס, לפיה ילדים של מהגרים לא חוקיים שגרים בטקסס יהיו זכאים להנחה בשכר לימוד ברשת האוניברסיטאות של טקסס, בדומה לאזרחי המדינה. כמובן, הפדיחות בדיבייטים היו הסיבה לעיקר נפילתו אבל הנפילה ממש החלה כאשר הרמן קיין הצליח משמעותית בדיבייט בפלורידה ולאחר מכן זכה בהצבעת דמה בפלורידה; קיין פתאום הופיע כמועמד משמעותי ותומכי פרי ברחו אליו.
תחילת הנפילה: זכייתו של קיין בהצבעת הדמה בפלורידה ב22.9, אם כי הדיבורים על הנפילה התחילו גם קודם.

מועמד: הרמן קיין
מי הוא: נשיא רשת הפיצריות Godfather pizza, וראש איגוד המסעדות האמריקאי בסוף שנות ה90. הוא מעולם לא נשא בתפקיד פוליטי, וגם רץ רק פעם אחת, לבית הנבחרים, והפסיד. גם - וזה מאוד חשוב למרות שהרפובליקאים לא יודו בזה - הוא שחור.
תחילת הבועה: קיין היה במירוץ מההתחלה אבל כולם התייחסו אליו כאל מועמד שולי (די בצדק, לאור נסיונו). ההצלחה שלו בהצבעת הדמה בפלורידה יצרה תפיסה שיש לו סיכוי, ומשם הבועה שלו התחילה להתנפח במהירות מטאורית.
15 דקות התהילה: קיין ממש הפתיע את הפרשנים, כי בעצם אף אחד לא ציפה שהוא יעלה לדרגת מועמד רציני. בכל זאת, אין לו שום נסיון פוליטי, וגם המדיניות שהציג היתה פשטנית להחריד: למשל, תוכנית המס שלו, הן9-9-9, שמפשטת את כל חוק המס האמריקאי לשלוש מלים (ויש כאלה שהעלו ספקולציה שההשראה לה באה ממשחק המחשב סים-סיטי). אבל כשהאלקטורט כל כך הרבה כועס על וושינגטון, המסר הפשטני והאנטי ממסדי של קיין תפס והוא טיפס לראשות הסקרים. הוא גם הצליח להשפיע באופן משמעותי על המירוץ, ולהזיז את דיון המס של הרפובליקאים משמעותית ימינה (מס אחיד היה נחשב מחוץ לסקאלת האפשרי עד לא מזמן). אלא שאז התחילו להתגלות הבעיות שלו עם נשים - שני מקרים של תלונה על הטרדה מינית בזמן היותו ראש איגוד המסעדות, שהסתייימו בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט - מה שהקשה עליו להכחיש, למרות שהוא ניסה; ואישה שיצאה לתקשורת וטענה שניהלה עמו רומן במשך 13 שנה, טענה שהוא לא ממש הצליח להכחיש גם כן, למרות שניסה.
פדיחות נבחרות: איפה להתחיל? תוכנית המס שההשראה לה באה ממשחק מחשב; ההכרזה שלו שהוא לא יחתום על שום חוק ארוך יותר מ3 עמודים; ראיון שבו הוא נשאל מה היה עושה ביחס למצב בלוב, והתמהמה במשך דקות ארוכות בנסיון לזכור במה מדובר ומה עשה ברק אובמה ביחס לכך (כדי להגיד שהיה עושה ההיפך); האמירה הגורפת שלו הוא לא יודע מה שמו של נשיא "אוזבקיבקיבקיסטנסטן"; הפרסומת הביזארית בה מנהל הקמפיין של קיין מעשן סיגריה אל המצלמה וקיין עצמו מביט למצלמה ולוקח לו 8 שניות לחייך; ואפילו נאום הפרישה שלו (הוא היחיד ממצעד הליצנים שהיה במירוץ ופרש) שהיה בו ציטוט רב השראה אחד: ציטוט מ"פוקימון: הסרט" (נשבע לכם שהכל אמת, ואני לא ממציא כלום).
הסיכה שפוצצה את הבועה: הצפת שתי התלונות על הטרדה מינית הייתה תאורטית משהו שניתן לשרוד אותו, אבל ההתמודדות של הקמפיין עם הבעיה - התעלמות ולאחר מכן הכחשה שהוא מיד היה צריך לחזור בו ממנה מכיוון שהיא היתה פשוט לא נכונה, ושמירה קבועה של הסיפור בכותרות למשך כשבוע - התחילה את ההתפכחות מקיין, ומה שמסתבר כרומן ארוך מחוץ לנישואים סגר את הגולל סופית (נראה שאשתו, למשל, שמעה על הסיפור רק מהטלוויזיה).
תחילת הנפילה: תלונות ההטרדה המינית החלו לצוף בתחילת נובמבר, ומאז הוא החל לשקוע. קיין פרש מהמירוץ ב3.12.

מועמד: ניוט גינגריץ'
מי הוא: יו"ר בית הנבחרים בין 95 ל99, ומי שהוביל את ההשתלטות הרפובליקאית ההיסטורית על הבית ב95 (לראשונה מזה 40 שנה). ב99 פרש לאחר שכל הסיעה הרפובליקאית מרדה נגדו ומאז לא היה פוליטקאי פעיל, אלא לוביסט, יועץ ופרשן בפוקס ניוז. הוא נחשב "איש הרעיונות", שכן יש לו הרבה הצעות מדיניות, חלקן חדשניות, הרבה מהן ביזאריות.
תחילת הבועה: לגינגריץ' קרה סיפור מדהים: הוא היה במירוץ מתחילתו אבל באביב הוא עשה טעות דרמטית ובתשובה לשאלה על התקציב של פול ראיין הוא ביקר אותו. מכיוון שתקציב ראיין הפך לאורתודוקסיה רפובליקאית, התמיכה בגינגריץ' קרסה. בקיץ גם פרש חלק ניכר מצוות הקמפיין שלו, על רקע חילוקי דעות עם המועמד ואשתו - הטריגר המיידי היה העובדה שהוא בחר לנסוע לחופשה של שבוע בים התיכון באמצע הקמפיין. באופן כללי נראה שהקמפיין שלו מת, והוא לא רץ ברצינות לנישאות אלא יותר מנסה לקדם את עצמו ואת ספריו. אלא שלאחר התפוצצות בועת קיין בתחילת נובמבר, מצביעי ה"רק לא רומני" הנואשים חיפשו מועמד לתמוך ופנו לגינגריץ' - בלי טריגר ברור מצידו של גינגריץ' עצמו.
15 דקות התהילה: גינגריץ' עצמו בעצם די הופםתע מתחיית המתים שפתאום קרתה לו; הממסד הרפובליקאי הופתע לא כל שכן ומיד התגייס באופן חסר תקדים כדי לתקוף אותו. שכן גינגריץ', בדומה לאהוד ברק, הוא יהיר ואטום באופן קיצוני, והוא הצליח להסתכסך עם כל מי שעבד איתו. אמנם יש לו יותר נסיון מכל שאר מצעד הליצנים (חוץ מאולי פרי) אבל חלק מהנסיון הזה מאוד רעיל - די לזכור את מאבק השבתת הממשל מול קלינטון ב95, שבו גינגריץ' ביהירותו הצליח להחזיר את הפופולאריות של קלינטון לרמה שתספיק לקלינטון לנצח נצחון משמעותי ב96 (המאבק הוכרע לאחר שהתברר שחלק מהסיבה שגינגריץ' השבית את הממשל היא שהוא נעלב מכך שקלינטון הושיב אותו בסכא אחרוי באייר פורס 1; הרפובליקאים לא עמדו בביקורת הציבורית ונכנעו) ואת העובדה שגינגריץ' הודח בידי סיעתו ב99. מעבר לכך, ברובד האישי פשוט כל מי שעבד איתו שונא אותו. אבל כל זה לא שינה ממש את מצב של גינגריץ' בסקרים. הוא נראה למשך זמן כמי שהצליח להיות בזמן ובמקום המתאים לתפוס את המועמדות מרומני. ואז רומני הפעיל את הsuper PAC שלו (מעין עמותה שפסיקת ביהמ"ש העליון בתיק citizens united בשנה שעברה מאפשרת לשכמותה לגייס סכומי כסף לא מוגבלים מתורמים אנונימיים ולפרסם איזה סוג פרסומות שהיא רוצה. לכאורה לא אמור להיות לה קשר ישיר למועמד אבל לכולם ברור למי הsuper PACs קשורות) ושטף את הטלויזיה, בעיקר באיווה, בפרסומות שליליות קטלניות נגד גינגריץ'. במקביל התקשורת החלה להזכר בכל מעלליו לאורך השנים, והמניות שלו החלו לרדת כעת הוא כבר לא מוביל, ובאיווה הוא חזר לאחוזים בודדים, אבל הוא עוד לא קרס לחלוטין כמו מתמודדי הבועה האחרים.
פדיחות נבחרות: מכיוון שגינגריץ' בכל זאת יותר מקצוען מהאחרים, הוא לא עשה ממש פדיחות מביכות אבל בכל זאת האישיות שלו לפעמים משתלטת עליו: כך למשל הוא הודה ביהירות ש"לא ברור לו לאור הסקרים איך יכול להיות שהוא *לא* יהיה המועמד"; והוא גם מאוד אוהב להציג רעיונות מדיניות קיצוניים - למשל, שילדים בשכונות עניות יעבדו כעוזרי שרתים בבתי הספר שלם - שקשים לעיכול גם באלקטורט הרפובליקאי.
הסיכה שפוצצה את הבועה - אז זהו, שזה קצת פחות ברור כאן. ברור שהפרסומות השליליות של רומני הקריסו את גינגריץ' באיווה, אבל הוא עדיין לא לחלוטין על הקרשים בסקרים כלל-ארמיקאיים (אם כי הסקרים האלה לא אומרים הרבה). סביר שאם הוא יקרוס באיווה הלילה זו תהיה מכת המוות לקמפיין שלו.
תחילת הנפילה - לפני כשבוע-שבועיים. למרות שב"ישראל היום" עדיין לא שמעו על כך ובחרו לשים את התמונה של גינגריץ' כמי שעומד לנצח בגדול הלילה. כל קשר בין העובדה הזו לעובדה ששלדון אדלסון הוא התומך העיקרי של גינגריץ' ועמד לתרום לו 20 מליון דולר, היא על דעתכם בלבד.

זהו, נותרנו עם עוד כמה מועמדי פרינג' - רון פול, ריק סנטורום - שגם אם יצליחו באיווה ואפילו ינצחו בה, הם לא יהיו המועמדים; הכותרת מניצחון כזה תהיה "איווה שוב הפיקה תוצאה חסרת משמעות", כפי שקורה באופן שכיח בצורה מפתיעה עבור הפריימריז הרפובליקאים - כולל 2008, אז זכה מייק הקאבי באיווה (זוכרים מי זה? חשבתי שלא). אצל הדמוקרטים לעומת זאת, איווה נוטה לנבא באופן אמין למדי את התוצאה הסופית, כפי שיוכיח סנטורצעיר מאילינוי שזכייתו באיווה הקפיצה אותו לזכיה בסוף במועמדות ולאחר מכן בנשיאות - אדם בשם ברק אובמה.

בחירות נעימות; מכאן ועד נובמבר זה רק ילך וישתפר.