עבדות של ימינו

בהמלצת הועדה הרוחנית, פניתי לקרוא את מאמרה של אוה אילוז, המשוה את המשטר בשטחים לעבדות. שטות כזו מופרכת הרבה זמן לא ראיתי.

אז מכיוון שאני עושה תרגילים כאלה לרוב לכותבים מימין, בואו נתבונן שניה בטיעוניה וניתן להם לקרוס מאליהם.

לאורך חציו הראשון של המאמר אילוז מנסה לטעון כי יש דמיון בין המשטר בשטחים לעבדות מכיוון שבשניהם עם אחד מצוי בויכוח פנימי חריף שעיקרו שאלת יחסו לעם אחר. מעבר לעובדה שאין כאן שום הבנה עמוקה לגבי עבדות
(עליה נגיע בהמשך), האנגלים ביחס לאירלנד באמצע המאה ה19; הצרפתים ביחס לאלג'יריה בשנות ה50; האמריקאים ביחס לויטנאם בשנות ה60 - כל אלה מקרים העונים לקריטריון של אילוז. אם כל אלה עבדות אז המושג "עבדות" מאבד מתוכנו.

אחר כך אילוז בעצם מחליטה שזו לא הסיבה, אלא שישה קריטריונים שבהם המשטר בשטחים דומה לעבדות:

1. לתושבי השטחים אין גישה לאזרחות

2. תושבי השטחים נתונים למערכת משפט אחרת מזו של אזרחי ישראל

3. תושבי השטחים "משמשים לתחזוקה והרחבה של נכסי האדון אך נשללת מהם הזכות לרכוש או להרחיב נכסים משלהם"
4. תושבי השטחים נתונים לענישה פיזית שרירותית
5. לתשובי השטחים יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו
6. חייהם האישיים של תושבי השטחים (נישואים ומין) נשלטים בידי האדון.

אז ככה: 1 ו-2 הם בהחלט עוולות אבל ממש לא מאפיינות את העבדות. הם היו תקפות במשטר האפרטהייד, בכל המשטרים האימפריאליים והקולוניאליים, ברוב המדינות הערביות והמוסלמיות, שם במידה זו או אחרת יש שליטה של הדין הדתי המבחין בין מוסלמים ללא-מוסלמים, ועוד. כל אלה משטרים עם עוולות ברמות שונות, אבל הם לא עבדות.
3. זה באמת קריטריון מאפיין חזק של עבדות (למעשה, ההגדרה הכי מקובלת לאופיו של החופש ששחורים יזכו לו לאחר האמנסיפציה בקרב חוגים רפובליקניים היתה "הזכות לפירות עבודתם"). אלא שאין שום בסיס לטענה שהפלסטינים אכן נתונים למשטר כזה; התחום היחידי שאילוז מתיחסת אליו הוא קרקעות, אבל בבירור שם המניע הוא האחיזה בקרקע, לא מניעת היכולת לשמור את רכוש הפלסטינים. ישראל לא מונעת מפלסטינים לצבור רכוש, ולחלקם אף ליהפך לעשירים.
4. כאן יש ערבוב של שתי הפרכות: ראשית, זה לא קריטריון מאפיין לעבדות. אלימות וטרור כלפי האוכלוסיה היה מאפיין של כל משטר לא דמוקרטי מאז שחר ההסטוריה. שנית, הגם שישראל מפעליה אלימות רבה, אין להשוות אותה לאלימות כלפי העבדים הן מבחינת חומרתה (חיילים ישראלים לא מלקים פלסטינים יום יום בשוט כדרך קבע) והן במשטור שלה - בעל עבדים לא מחויב לתת דין וחשבון על האלימות שהוא הפגין כלפי עבדיו, זו זכותו לעשות בהם ככל שיעלה על רוחו. אלימות של צה"ל כלפי פלסטינים צריכה להיות מוסברת ומנומקת (גם אם הסברים אלה לא תמיד ניתנים או רציניים, זה עדיין הבדל תפיסתי דרמטי).
5. זו הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. גם לי יש מרחב פיזי מוגבל לנוע בתוכו. אני לא יכול להכנס לכמעט אף ממדינה ממדינות ערב, ולכל שאר המדינות אני צריך ויזה. אסיר מוגבל הרבה יותר ממני. הוא עדיין לא עבד.
6. שוב, הגדרה כל כך כללית שאין לה משמעות. בעלי עבדים יכלו לפרק משפחות כרצונם,למכור את ילדי עבדיהם לאחרים ובואפן כליל להתעלם מכל משמעות של משפחה בקרב עבדיהם. פלסטינים מהגדה לא יכולים להתחתן עם פלסטינים מעזה. זו אולי מגבלה, אבל היא בכלל לא קרובה בסדר גודל, באותה מידה אני לא יכול להתחתן עם יהודיה איראנית.

אילוז מנסה לטעון שהיא לא משווה לעבדות ממש אלא ל"מצב של עבדות", שזה נסיון יפה לחמוק מכך שכנראה גם היא מבינה שהיא לא מבינה באופן מהותי מה משמעות המילה עבדות. עבדות היא קודם כל יחס של רכוש. העבד מוצא מכלל בני האדם, ונחשב בגדר רכוש של אדונו. תנאיו נובעים קודם כל מהמעמד הזה, והתוצאה היא עוולות שחלקן הוזכרו וחלקן לא, כי לאילוז אין מקבילה פלסטינית להן: העדר השליטה בזמן של העבד ובפעילותיו, העדר יכולת להתאסף, אפשרות של שנוי דרמטי וכפוי בכל תנאי חייו - ע"י מכירה לאדון אחר או סתם העברה לתחום אחר בחווה, איסור על לימוד ועל קרוא וכתוב, ועוד ועוד.
המשטר של ישראל בשטחים מלא עוולות. אבל אדם בוגר אמור להיות מסוגל לזהות כמה צורות של עוולות, לא כל משטר עוול הוא אותו הדבר. חבל שאילוז השחיתה כל כך הרבה מלים רק כי היא ראתה את "12 שנים של עבדות" ורצתה גם. מצד אחד, קצת עצוב לראות שגם שמאלנים נגררים לפעמים להנמקות מופרכות. מצד שני, לפחות זה נותן לי הזדמנות להיות קצת יותר מאוזן.

אבל בכל מקרה, זו לא היתה הסיבה לפוסט. הסיבה היא רק כדי לעדכן שבינואר נרשמו לביטוח בריאות באמצעות אובמקייר 1.4 מליון אמריקאים, לראשונה כמות העולה על התחזיות המוקדמות של משרד התקציב האמריקאי; בסך הכל נרשמו עד כה 3.3 מליון איש. מה שאומר שההערכה של הרפובליקאים שהסכוי האחרון שלהם לבטל את החוק הוא ינואר 2014 היתה נכונה: הסכוי לבטל תוכנית שכבר מבטחת 3.3 מליון איש ולזרוק אותם חזרה לרחוב מאוד מאוד קטן. 

בנציון נתניהו, פרק ב'

בהתחלה רציתי לכתוב פוסט על הגיגיו האחרונים של השר ליחסי ציבור, סליחה, שר החינוך. אבל היה לי חוב חמור יותר, לועדה הרוחנית, שטענה שלא כתבתי פוסט על ההשראה לדרכו המדינית של ראש הממשלה, הלא הוא אביו המנוח פרופ' בן ציון נתניהו, שהראיונות עמו (למשל כאן וכאן) מספקים חומר מרתק לדיון. חיפשתי, וגליתי דווקא שכן כתבתי, בפוסט הזה. האמת, שאני מאוד מרוצה ממה שכתבתי שם. אז תקראו שם.

מה שכן, אם כבר אנחנו חוזרים לנושא הזה, פרספקטיבת הזמן מאפשרת לאבחן עוד כמה אבחנות.

ראשית, אני מסכים עם פרופ' נתניהו ז"ל שהמניע העיקרי של בנו הוא לנסות לדחות, לעכב ולמסמס עד כמה שאפשר את תהליך ההפרדות לשתי מדינות. אלא שהשנים האחרונות מראות שנתניהו הבן - שפרופ' נתניהו דווקא מרוצה ממנו בראיון האחרון - נכשל כשלון חרוץ: על כורחו נגרר לנאום את נאום בר אילן, על כורחו נגרר להקפאה ב2010, על כורחו נגרר למו"מ עם קרי, וגם על כורחו בסוף יחתום על מסמך קרי. התהליך הולך בכיוון אחד. 

הסיבה שנתניהו נכשל היא כי הוא - כמו אביו - נכשל בהבנה יסודית של המצב ההסטורי. הסיבה לכך שיש באורח קבע לחצים כלפי ישראל לסגת מיו"ש איננה, כפי שטוען פרופ' נתניהו בראיון מ98, תהליך אוסלו - שהמסגרת הרשמית שלו נגמרה מזמן, ושלמעשה בעלת האינטרס העיקרי לשמורו היא ישראל ולא הרשות. הסיבה לסד הלוחץ על נתניהו היא שהמצב הנוצר משלטון ישראל בשטחים הוא לא מצב קביל בסטנדרטים המשפטיים והמוסריים של העולם המערבי. ישראל מחזיקה בשטחים משטר בו ישנו מיעוט בעל זכויות אזרח, ורוב של נתינים חסרי זכויות כאלה. מאז ביטול חוקי ג'ים קרואו בדרום ארה"ב ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, משטר שכזה איננו לגיטימי בעולם הדמוקרטי, ולמצער בעולם המערבי שישראל מעוניינת להיות חלק ממנו. ולכן כל עוד המשטר הזה קיים, יווצרו לחצים - חזקים יותר או פחות - על ישראל לסיימו.

שנית, הראיון במעריב, שערך לפני 4 שנים, בניגוד לזה מהארץ שנערך ב98, נתניהו האב דווקא מצליח להבין את הכשל שבמצב הנוכחי, ומציע את הפתרון הבא:

שלא יוכלו לעמוד במלחמתנו בהם, שכוללת הפסקת מזון לערים הערביות, הפסקת החינוך, הפסקת אורות החשמל ועוד ועוד. הם לא יוכלו להתקיים ובסופו של דבר יברחו מכאן. אבל כל זה תלוי במהלך המלחמה ואם ננצח אותם בקרבות

כלומר, במלים אחרות, נתניהו האב מציע ביצוע שורה רחבה של פשעי מלחמה (לפי אמנת ז'נבה הרביעית שישראל חתומה עליה) ומעשים שלפחות במרבית מדינות המערב יוגדרו כפשעים נגד האנושות (למשל, הרעבת עיר) על מנת להביא לטיהור אתני של שטחי יש"ע. אני לא רוצה בכלל להכנס לדיון המוסרי - נתניהו מעיד על עצמו שהוא איש המאה ה19, והדיון שלו ב"מהות" הערבים ("האויב הערבי הוא קשה כי הנטייה לקונפליקט היא חלק מהמהות שלו. אויבות היא חלק מאישיותו ומאופיו. מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים. לא חשוב באיזה מידה של התנגדות הוא ייפגש, או איזה מחיר יהיה עליו לשלם בעדו. קיומו נראה כקיום במלחמה תמיד") מעיד שהאינטואיצות המוסריות שלו אכן נטועות במאה ה19, המאה שקידשה את עליונות הגזע הלבן ושהעמדות המצדיקות את העבדות השחורה בארה"ב, את האנטישמיות הממוסדת ברוסיה, והמתת חסד של מוגבלים נפשית ופיזית בשם השבחת הגזע היו במרכז הדיון המוסרי. אני רוצה רגע להתעכב על המעשיות: המחשבה שהפתרון המוצע יכול להיות פתרון קביל מעידה על חוסר הבנה בסיסית בתהליכים הסטוריים שעבר המערב אחרי מלחמת העולם השניה. מה שהיה קביל עד סוף שנות ה40 - גירוש המוני, פגיעה שיטתית וחריפה באוכלוסיה אזרחית - פשוט לא קביל כיום עבור מדינה שמעוניינת להיות חלק מהעולם המערבי.
שלישית, עד כאן זה ויכוח מעניין, אבל אם יש משהו שבאמת מעצבן אותי בראיונות הללו הוא היהירות האינסופית של פרופ' נתניהו, כביכול הוא היחידי המבין את עומקם של תהליכים הסטוריים:

אבל הבעיה אינה רק בעמדות הפוליטיות השגויות הרווחות היום. הבעיה אינה רק בזה שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הלאומית. הבעיה היא שאין ייצוג רציני לשום השקפה, לשום תפיסת עולם. אין ניתוח מעמיק ושיטתי משום צד שהוא, אין ויכוח הגיוני של בעיות היסוד. 

האירוניה היא שדווקא האבחנה ההסטורית העיקרית שלו הופרכה בצורה מביכה ממש על ידי המציאות. לאורך כל הראיון נתניהו מביע חשש עמוק לעתידה, ולקיומה ממש של מדינת ישראל, והוא מנמק זאת בשלוש סיבות:

אולם מדינת ישראל נמצאת במצב קשה במיוחד, וזה משלושה טעמים שונים. הטעם הראשון הוא שישראל מצויה באזור אשר צפוי להתפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות כבר בעתיד הקרוב. הטעם השני הוא שמסביב לישראל מתרחשת התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי. "ואילו הטעם השלישי הוא פנימי. שהרי קיומנו כאן תלוי בראש ובראשונה בגיבוש עמדה מוצקת בתוכנו, שעשויה להפוך את העם כולו לכוח מלוכד ומוכן למאבק על קיומו ועתידו. ואולם אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו. להיפך, נדמה לי שעמנו משתדל להתעלם מסכנות אלו; שהוא כאילו בורח מהן. עמנו מסיח את דעתו מהמתרחש סביבו.

 "התפרצויות וולקניות ולרעידות אדמה חזקות" אכן קרו, אמנם 12 שנה, ולא "בעתיד הקרוב" כפי שנתניהו חזה אבל נניח לזה. אלא שהתוצאה העיקרית שלהן היא כמובן, לפחות לפי מה שנראה כעת, *שיפור* ממשי במצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל: עיראק יצאה ממעגל האיום על ישראל כבר ב2003; מצרים, שהיתה איום הייחוס הקונבנציונאלי הקשה ביותר מול ישראל נחלשה בצורה דרמטית, בעוד שדווקא הדבר היחידי שנותר יציב לכל אורך התהפוכות הוא הסכם השלום עם ישראל; וסוריה, שפעם היתה בעלת שאיפות להיות במאזן אסטרטגי עם ישראל נעלמה לחלוטין כאיום.
" התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי" - הגם שתוכנית הגרעין של איראן מדאיגה, דווקא ההתפתחויות של השנה האחרונה מעידות על בלימה של תוכניות נשק ההשמדה ההמונית של איראן, והתפרקות מנשק כזה בסוריה ולוב. אבל נגיע לכך בהמשך.
אבל הגורם העיקרי שנתניהו חושש ממנו הוא "אין אני רואה היום בתוכנו עמדה מוצקת כזו, עמדה של עם המבין את מלוא משמעותן של הסכנות האורבות לו". הבוז העמוק לישראלים רווח לכל אורך הראיון, למשל "לכן, אם לא נתאחד, אם לא נבין שמה שאנו מתמודדים עמו הוא שאלה של חיים ומוות לכולנו, לא נשרוד. לא נוכל לעמוד בפני מה שעוד נכון לנו כאן אם יוסיפו לשלוט בתוכנו פיצול פנימי וחולשה נפשית". לכן גם ההערצה לספרד של ימי הרקונקיסטה, שבה "אם ספרדיה היתה שולחת למלחמה שלושה ילדים ושמחה אם חזרו שניים" - הערצה שנניח בספרד עצמה לא כ"כ פופולארית בימנו, לאחר שנושא הדגל שלה היה הגנרליסימיו פרנקו. מכל מקום, דא עקא, מאז הראיון מדינת ישראל עברה כמה וכמה נסיונות קשים - בראשם האינתיפאדה השניה - ובהם הציבור הישראלי דווקא גילה יכולת עמידה מרשימה. לא זו בלבד שלא היתה השתמטות המונית (כפי שאני מניח שנתניהו התכוון לרמוז), גם לא היתה עליה בשיעורי הירידה מהארץ ואפילו לא בשיעורי הפוריות לאורך המשברים האלה.
נתניהו פשוט פספס באופן עמוק את האינטואיציה הבסיסית מאחורי תהליך כמו תהליך אוסלו, והנסיגות האחרות בעקבותיו (ההתנתקות, הנסיגה מלבנון): הם לא נובעות מחולשה, אלא מאינסטינקט מוסרי, מתחושה שלא ראוי ולא נכון לנו לשלוט בשטחים הללו בצורה הזו. אפשר לא להסכים עם הפרשנות המוסרית הזו, אבל נתניהו פשוט לא מבחין בה (למרות שאם היה קורא את כתבי ישעיהו ליבוביץ כבר לאחר ששת הימים, למשל, היה יכול לראות אותם בבירור). מה שכן, זה לפחות קו עקבי: נתניהו עצמו מעיד שהוא היה פסימי עוד בשנות הארבעים, והעובדה שבכלל קמה מדינה היא בעיניו פלא שהוא לא יכול להסביר.
רביעית, נתניהו גם מסביר בצורה בהירה את האובססיה של בנו ביחס לאטום האיראני:

עד לפני שנים אחדות לא הייתי מוטרד כלל מהסכנה של מלחמה אטומית. ידעתי תמיד שהרוסים אינם פרימיטיווים ואינם מטורפים. למרות הכל רוסיה היתה מעצמה תרבותית, אירופית; היה לי ברור שלעולם לא תצא להתקפה אטומית. וכך גם סין שהיא בעלת תרבות עתיקה וריסון עצמי ושיקול דעת. אבל היום אנו עומדים לדעתי לפני סכנה שאין אנו אפילו מתחילים להעריך אותה כראוי. אין אני מטיל ספק בדבר שמרגע שיהיו בידי הערבים או האיראנים פצצות אטומיות ונשק אחר מסוג זה שיוכלו להפעילו בצורות שונות, הם יהיו מרוכזים במחשבה על הדרכים, התוכניות והעיתוי המתאימים להתקפות על ישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות. ערי המערב הגדולות ביותר עלולות להימצא בסכנה של השמדה אם לא ייכנעו לדרישותיהם של טרוריסטים מעטים. לא רק לתל אביב נשקפת סכנה, אלא לערי המטרופולין של ארצות הברית ולבירותיה של מערב אירופה.

זה יפה, אלא שלא ברור בעצם על מה זה מבוסס. אני לא מזלזל באיום האיראני, אבל הסובייטים בזמנם היו הרבה יותר מפורשים בנכונות שלהם להשתמש בנשק אטומי. כרושצ'וב היה ידוע בכך שבועידות בינלאומיות הוא היה מזכיר לכל מנהיגי מדינות המערב כמה טילים אטומיים מכוונים לערי הבירה של כל מנהיג. הרצחנות של המשטר הסיני כלפי עמו שלו - ב"קפיצה הגדולה קדימה" ובמהפכת התרבות - לא ממש הולמת את טענת ה"ריסון עצמי ושיקול דעת". מלחמה אטומית לא קרתה מכיוון שהיתה הרתעה משותפת, למרות שהרוסים נראו משוגעים בשנות ה50, ה60 וה70 בדיוק כמו שהאיראנים נראים לנו היום. שוב, זה לא שאני אומר שאם תהיה פצצה אטומית איראנית הכל יהיה סבבה, רק שהאבחנה שהרוסים היו בני אדם בעוד שהאיראנים פסיכים שלא ניתן לחזות ולהבין לא מבוססת על יותר מאשר אינטואיציה גזענית, לא על איזושהו נימוק הסטורי או מציאותי.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אני כבר בודאי מייגע אתכם. אבל על שלוש פנינים אחרונות לא יכולתי לוותר:

כשאני מתבונן היום באמריקה אני רואה ששוב אין זו אמריקה של ג'פרסון, ולא של לונגפלו, ואפילו לא אותה אמריקה שהכרתי לפני חצי מאה. היא הולכת ונהיית המונית יותר ויותר. הולכת וטובעת בתוך החומרנות של עצמה. היא גם הולכת ומוצפת באוכלוסיות חדשות, שאין להן שום עניין בערכי התרבות המערבית

אני חושב שהוא מתכוון להיספאנים, אם כי די מפתיע אותי שהסטוריון של ספרד יוציא את הלטינו-אמריקאים מחוץ לגדרי התרבות המערבית. מכל מקום, מזל שלא תרגמו אותו לאנגלית כי נתניהו היה הופך לפרסונה נון-גרטה בארה"ב.

ואולם עד מלחמת העולם השנייה הייתי אופטימי מאוד. האמנתי שהקמתה של מדינת היהודים אינה מוטלת בספק. רק כשנתגלו ממדי ההשמדה, כשנתברר שהיהודים שהיו אמורים לבנות את המדינה ולהילחם על קיומה נשמדו, נוכחתי שמצבה הבסיסי של הציונות הורע מאוד. שכן בתוך ששת המיליונים שנשמדו היו ללא ספק לפחות שני מיליונים של ציונים בעלי הכרה לאומית מוצקת. והם היו כוח עצום. הם היו כוח שיכול היה לשאת על גבו את משימת האדירים הזאת. והכוח הזה שהיה הגרעין הלאומי האמיתי שלנו נשמד; הוא חדל להתקיים. דבר זה גרם לי כבר בשנות הארבעים לפסימיות ולדאגה עמוקה. בכל זאת הוקם כאן מה שהוקם. עם כל החסרונות והחולשות היה זה פלא פלאים בעיני שעם החומר האנושי שעמד לרשותנו, שלא היה אידיאלי, הצלחנו לבנות כאן מדינה בת קיימא. ולמרות החולשה של המבנה הפנימי שלנו, עמדנו בחמש מלחמות וניצחנו בהן. כפי הנראה היה דבר מה כביר מאוד ברעיון הציוני שהצליח לגבור על חולשתו האינהרנטית של החומר האנושי היהודי.

לפחות נתניהו עקבי. הוא לא רק גזען ביחס לערבים ולהיספאנים, גם ביחס ליהודים מזרחיים.
הפנינה היפה ביותר היא מהראיון ממעריב:

מצרים איננה ארץ ערבית. האוכלוסייה היא מצרית שמדברת ערבית.

אין מה להוסיף.

לזכור ולשכוח

לפני מספר חודשים ביקרתי בארה"ב, ובין השאר ביקרתי באתר ההנצחה של שדה הקרב בגטיסברג (מסיבות שהגורמים המוסמכים טרם הסירו את הצא"פ מעליהן). גטיסברג הוא האתר של אחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת האזרחים, מהסיבה הבאה: למעשה, בצידה המזרחי של החזית (גם המערבי, אבל נעזוב את זה כרגע) כל המלחמה התרחשה על אדמת הדרום. פעמיים ניסה הגנרל לי (הגנרל המיתולוגי של חלקו המרכזי של צבא הדרום) להעביר את המלחמה לאדמת הצפון: בקיץ 1862, אז קילומטרים ספורים לאחר שחצה את גבול מרילנד נתקל בטעות בכוח מרכזי של צבא הצפון, ובקרב עקוב מדם בשם קרב אנטיטם נבלם - נצחון ראשון לצפון לאחר חודשים רבים, שאפשר ללינקולן להכריז את הכרזת שחרור העבדים שלו; ובקיץ 1863, כאשר לי ניסה לפלוש צפונה כמה שיותר רחוק כדי להמם את הצפון ולהחליש את הרצון הפוליטי להמשיך במלחמה. המסע הזה נבלם בקרב דרמטי, בן שלושה ימים, ליד העיירה גטיסברג בדרום פנסילבניה, והוא נחשב - ביחד עם קרב ויקסבורג, בו נפלה באותם ימים בדיוק העיר ויקסבורג שעל המיסיסיפי לכוחות הצפון ויצרה שליטה מלאה של כוחות הצפון לכל אורך הנהר - לנקודת המפנה במלחמה.
מכל מקום, אפשר לעשות סיור במכונית של כשלוש שעות שעובר דרך כל התחנות המרכזיות בקרב. בין השאר הוא עובר בseminary ridge, הגבעה שעליה נערכו כוחות הדרום, ובאיזור הזה האתר מלא באנדרטאות גדולות שהקימו מדינות הדרום - וירג'יניה, דרום קרוליינה, אלבמה - לכוחותיהן שלחמו בקרב. שזה די מפתיע, שכן אחרי הכל הדרום הפסיד במלחמה, הן הפסד צבאי והן הפסד מוסרי. לא הייתי מצפה שהוא יתענג על זכרונה.
אלא שזה אחד המאפיינים הבולטים והמפתיעים של מלחמת האזחרים האמריקאית. ראשית, היא עדיין מוזכרת ונוכחת שוב ושוב - ודי אם נחשוב על גל הסרטים האחרון, החל ב"לינקולן", "דז'אנגו חסר מעצורים" וכלה ב"12 שנים של עבדות". לא זו בלבד, אלא שהיא מוזכרת ונוכחת בעיקר בדרום, ולא זו בלבד אלא שהנרטיב הרווח הרבה יותר נוטה לצד הדרום משהייתי מצפה.
הנרטיב הדרומי ביחס למלחמת האזרחים - מה שמכונה הlost cause -  מורכב משלושה חלקים: ראשית - העבדות: בעבדות השחורים לא סבלו כל כך; אמנם הם היו עבדים אבל אדוניהם דאגו להם, ובכל מקרה מצבם היה טוב הרבה יותר מבאפריקה, משם באו, או ממצבם כעובדים משוחררים, כפי שקרה אחרי המלחמה. ובכל מקרה, הדרום היה בסוף מוותר על העבדות מרצונו, בהדרגתיות ומבלי אלימות, אם לא היתה מתרחשת המלחמה. שנית - המלחמה: נכון שהיציאה למלחמה היתה טעות, אבל עדיין יש להעריך את הגבורה וההירואיות של חיילי ואזרחי הדרום שהאמינו במטרתם ונלחמו למענה עד הסוף המר. ושלישית- הרקונסטרוקציה. 12 השנה שלאחר המלחמה, שבהן ניסה הצפון לשנות את פני החברה הדרומית בכיוון של שוויון בין גזעי - הן הן העוול הנורא שהצפון ביצע כלפי הדרום, המקביל בחומרתו לטעות של המלחמה. אז עכשיו אנחנו פיטים, אפשר להמשיך הלאה.
עד כאן תקציר הנרטיב הדרומי, שכמובן הקשר שלו לעובדות הסטוריות רופף למדי. מה שמפתיע הוא שעד לשנות ה60, הנרטיב הזה היה הנרטיב המרכזי ביחס למלחמת האזרחים. תחשבו למשל על "חלף עם הרוח". גם אחרי המהפכה של זכויות האזרח, הגם שנרטיב הlost cause הוא לא הנרטיב הבלעדי, ובודאי לא שולט במיינסטרים של המחקר ההסטורי, חלקים נרחבים בציבור האמריקאי מחזיקים בו. בכניסה לבית המחוקקים של דרום קרלויינה עדיין מונף דגל הקונפדרציה. בככר מרכזית בריצ'מונד, וריג'ניה, עדיין עומד מונומנט אדיר לג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ועוד ועוד. נראה שלפחות במאה השנים הראשונות למלחמה, בניגוד לאמרה הפופולארית, לא המנצחים אלא דווקא המפסידים כתבו את ההסטוריה שלה.
ונשאלת השאלה למה בעצם. התשובה המקובלת במחקר ההסטורי היא של הסטוריון בשם דיוויד בליית, וטענתו (למשל בספר הזה) היא זו: בעת סיום הרקונסטרוקציה, נעשה מעין "דיל" נרטיבי-הסטורי. הדרום היה מוכן לחזור לאיחוד, ולוותר לתמיד על שאיפות הבדלנות שלו, ובתמורה הצפון הסכים לקבל את הנרטיב הדרומי על המלחמה. כמובן, שלא נחתם דיל פורמלי, אבל הדגש החל משנות ה70 של המאה ה19 היה על איחוד מחדש, והאיחוד מחדש הזה נעשה באצעות קבלת הנרטיב הדרומי - ובמקביל באמצעות דחיקת האוכלוסיה השחורה בחזרה אל מחוץ לחברה באמצעות חוקי ג'ים קראו. האמריקאים הלבנים של הדרום האתחדו מחדש עם האמריקאים הלבנים של הצפון על חשבון האמריקאים השחורים.
ככל טיעון הסטורי, יש כיום מערערים על ההסבר של בליית, למשל קרוליין ג'אני, שטוענת כי הצפון לא "נכנע" לנרטיב הדרומי; ראשית עמדת אוכולוסיות שונות בצפון היתה הרבה יותר מורכבת ורבת פנים, אבל חשוב מכך, לב המטרה שעבורה הצפון נלחם לא היתה שחרור העבדים אלא שמירת האיחוד של ארה"ב בשלמותו, מניעת פרישה והתפרקות. והמטרה הזו, טוענת ג'אני, נמצאת גם בבסיס הנרטיב שהתקבל עד היום; איש לא מפקפק בכך שהאיחוד של ארה"ב הוא שלם ובלתי ניתן לפירוק, גם בנרטיב הפרו-דרומי. העובדה שהפן המהותי של שחרור העבדים כחלק ממלחמת האזרחים נזנח הוא כי לצפון לא היה ממש אכפת ממנו מלכתחילה.
ויש עוד הסטוריון אחד שאני רוצה להביא את דעתו לפני שאני קושר את הכל ביחד, וזהו ג'ון הופ פרנקלין, הסטוריון שחור מפורסם של הסטוריה אפרו-אמריקאית (בהערת אגב - פרנקלין נולד ב1915, בשיא עידן ג'ים קראו, והחל את הקריירה שלו בשוליים של השוליים. עם השנים המרכז הגיע אליו והוא קיבל הכרה, עד בש1995 קיבל את הpresidential medal of honor. זה כמובן לא מנע את התקרית המצערת שבכניסה לטקס הענקת המדליה, אחת המוזמנות נתנה לו את המעיל שלה שיתלה במתלחה). פרנקלין כתב את המאמר A Century of Civil War Observance ב1962, בשיא מאבק זכויות האזרח ובשיא חגיגות המאה למלחמה, והוא קושר בין אופיים האובססיבי, קרקסי וילדותי כמעט של טקסי ציון מלחמת האזרחים, ששיאו בשחזורי קרבות המוניים - לבין תוכן הזכרון, או ליתר דיוק העלמת כל נושא העבדות והיחסים הבין גזעיים ממנו. היחסים הבין גזעיים, טוען פרנקלין, עמדו כמעין חטא קדמון לאורך ההסטוריה האמריקאית; הצהרת העצמאות על הכרזתה "כל בני האדם נוצרו שווים ולכולם זכויות בלתי ניתנת לערעור לחיים,חירות וחיפוש האושר" נשמעת מעט חלולה כשזוכרים שכ10%-20 מהאוכלוסיה הם עבדים הזוכים לזכויות הזהות לאלה של שור, לא של אדם. כך, וביתר שאת, טוען פרנקלין, ביחס למלחמת האזרחים. הנסיון להעלים את הגורם המתבקש והמובן מאליו למלחמה - העבדות - ואת השיפוט המוסרי המתבקש והמובן מאליו - שהיה צד צודק מוסרית וצד מעוול, ושהנצחון לא היה רק נצחון צבאי אלא גם הישג מוסרי בביטול העבדות - כל הגורמים האלה העולמו כמעט לחלוטין עד תקופתו של פרנקלין, ונסיון ההעלמה שלהם הוא הוא הגורם לזכרון מלחמת האזרחים להיפך לתרגיל כה אובססיבי אך גם עקר. לי התיאור הזה, של מאמצי הזכרון הכבירים שמתאמצים להדשכיח את הגורם המרכזי והחשוב במלחמה, מזכיר מעין עכבר שרץ על גלגל - משקיע המון אנרגיה, עושה המון רעש, כדי להסתיר את מה שבאמת חשוב.
וכאן זה מתקשר לי בחזרה לג'אני מול בליית. אני מסכים עם ג'אני שהצפון לא "נכנע" לדרום במאבק ההסטורי. פשוט לא היה לו אכפת. אם חוזרים לעשור שלפני המלחמה, השאלה אף פעם לא היתה מה יקרה בתוך מדינות הדרום אלא בדבר העבדות בטריטוריות - דהיינו, מי ישלוט במערב ובמשתמע בעתידה של אמריקה. השאלה הזו הוכרעה, והצפון ניצח - הדרום הפך לאיזור נחשל ועני חסר כל השפעה על העתיד האמריקאי בעוד שהצפון עבר מהפכה תעשייתית שניה והפך את ארה"ב לאימפריה שהיא היום. בשלב הזה כבר לא היה לו אכפת כל כך מה קורה בדרום, או גם איך הדרום מספר לעצמו את ההסטוריה. החל בשנות ה70 אמריקה כבר היתה במקום אחר - באמצעה של מהפכה תעשייתית אדירה, עסוקה בסכסוכי עבודה אלימים, מסיימת את ההשתלטות על היבשת ואת המלחמות האחרונות באינדיאנים ומתחילה לפנות לעשיה ברמה הבינלאומית. במצב הזה התעסקות בהסטוריה של המלחמה או ביחסים בין-גזעיים היתה פשוט לא נורא חשובה ומעניינת. כביכול אומר הצפון לדרום- אתם רוצים לחשוב שאתם צדקתם? תפדלו. תהנו. אנחנו כבר בכלל לא שם.
אלא שזו לא היתה תמיד גישת הצפון. היו תקופות שבהן לצפון כן אכפת - הבולטות שבהן הן הרקונסטרוקציה בין 1865 ל1877 ומאבקי זכויות האזרח בין 1955 ל1965- שתי תקופות שבהן הצפון עסק בשנוי כפוי ומבחוץ של החברה הדרומית בכיוון של יותר שוויון בין גזעי. כך שהדרום וסוכני הזכרון שלו לא יכולים לשקוט לבטח; תמיד קיימת הסכנה שהמסר המוסרי המשמעותי מאחרוי המלחמה - העוול המוסרי שבחברת העבדות הדרומית - יצוץ שוב, ועימו הסכנה הפוליטית של התערבות הממשל הפדרלי ביחסי הגזעים בדרום. לכן חייבים להמשיך שוב ושוב, עם נרטיב הlost cause, עוד ועוד, אסור לרדת מהגלגל. ואסור גם להראות את הזיעה, זה צריך להראות כאילו זוהי הפרשנות היחידה ההגיונית והמתבקשת.

למה נזכרתי בכל זה? סתם בגלל הכתבה על הסושיה באש קודש.

געגועי ל68

אחד הנשיאים שזוכים להערכת חסר הסטורית רצינית זהו ריצ'רד ניקסון. נכון, הוא היה פרנואיד וקצת משוגע, ונכון שפרשת ווטרגייט יצרה משבר אימון כה חמור בין האמריקאי הממוצע לממשל שלו שהעובדה שהיא מכסה על כל שאר מעשיו של ניקסון לגיטימית והגיונית, אבל עדיין מדי פעם שווה להזכר גם בהשפעות ארוכות הטווח האחרות שלו: הפשרת היחסים עם סין, היציאה מויאטנאם, משיכת מצרים לעולם המערבי. אבל יש עוד תחום שבו דווקא לניקסון היתה מורשת ארוכת טווח, והוא בהערכות הפוליטית הפנימית האמריקאית.

אם מסתכלים על ההסטוריה האמריקאית מגובה 30,000 רגל, אפשר לראות תקופות בהן היתה דומיננטיות לצד אחד של המפה הפוליטית ותקופות בהן לצד השני. ממלחמת האזרחים ועד השפל הגדול, המפלגה הרפובליקאית שלטה ללא מצרים: מ1860 עד 1932 דמוקרטים איכלסו את הבית הלבן רק ארבע קדנציות - קצת יותר מחמישית מהזמן. מאידך, בין 1932 ל1968, אייזנאור היה הרפובליקאי היחיד שהצליח לכבוש את הבית הלבן - שוב, קצת למעלה מחמישית מהזמן. התקופה שמ68 ועד אובמה היתה שוב תקופה של הימין - מתוך 10 הקדנציות בתקופה זו דמוקרטים שלטו בבית הלבן רק בשלוש (קרטר וקלינטון). כמובן שהחלוקה הזו לא מתבטאת רק במי מאכלס את הבית הלבן אלא ברוח השלטת: הרוח השלטת בשני צידי המפה הפוליטית בין שנות ה30 לשנות ה60 היתה הרבה יותר שמאלית מזו השלטת, בשני צידי המפה, בין שנות ה70 לימנו; ברוב תחומי מדיניות הפנים, איזנאור הרפובליקאי היה יותר שמאלי מקלינטון הדמוקרט. 

מקובל לראות את תחילת העידן הרפובליקאי במהפכה השמרנית של רונלד רייגן. יש בזה משהו, מכיוון שבתחומי מידינות, תחילת התזוזה הדמרטית ימינה התחילה בימי רייגן ולא לפניו. אבל מבחינה אלקטורלית,השנוי מתחיל בריצ'רד ניקסון וב1968. מסוף הרקונסטרוקציה שלאחר מלחמת האזרחים, מרגע שהשליטה הפוליטית במדינות הדרום חזרה ללבנים תושבי מדינות הללו ומיד לאחר מכן נשללו הזכויות הפוליטיות של השחורים והנהגו חוקי ג'ים קרואו, בשנות ה70 של המאה ה19, המפלגה הדמוקרטית שלטה בדרום שליטה מוחלטת וללא עוררין. האיזור כונה the solid south. חקיקת חוקי זכויות האזרח ב1965 ע"י ג'ונסון הדמוקרט ערער את השליטה הזו - שוויון זכויות לשחורים היה הדבר הנורא ביותר עבור לבני הדרום, והנה נשיא דמוקרט הוא שהנהיג אותו. ניקסון זיהה את השבר והאסטרטגיה שלו היתה לפנות למדינות הדרום ולרוב הלבן הגזען השולט בהן ולהעבירו למחנה הרפובליקאי, זאת באמצעות סיסמאות כמו "חוק וסדר", "התנגדות לתשלומי הרווחה" או "זכויות המדינות", שברובן היו מסווה למדיניות גזענית. האסטרטגיה הזו הצליחה מעל למשוער - לא זו בלבד שניקסון זכה ב1968, אלא שהיום המפלגה השלטת באופן גורף ומוחלט במדינות אלה היא דווקא הרפובליקאית, עד כדי כך שמשקיף פוליטי ממוצע של ימנו שלא מכיר את ההסטוריה יתקשה להאמין שדווקא המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הדרום עד לפני 50 שנה.

אבל ניקסון לא היה לבד, המפלגה הדמוקרטית עזרה לו מאוד בביסוס עידן רפובליקאי. המאורע הדרמטי השני של 1968 הוא הועידה הדמוקרטית בשיקגו. בועידה זו הגיע לשיא שילוב של שנוי שיטת הבחירה  - הנהגת פריימריז בכל המדינות, שהביא להחלשות דרמטית של המנהיגות המפלגתית המסורתית - ביחד עם שיאה של תרבות הנגד של שנות ה60, תנועת ההתנגדות לויאטנם ותנועות זכויות השחורים המיליטנטיות יותר, כדוגמת הפנתרים השחורים. כל אלה הפכו את הועידה לזירה של כאוס מוחלט, עם הפגנות בתוך ומחוץ לאולם הועידה שלבסוף פוזרו באלימות. התמונות הללו, ביחד עם העדר מנהיגות דמקורטית רצינית, בעיקר לאחר רצח בובי קנדי וקדם יותר באותה השנה, והמהומות הבין גזעיות לאחר רצח מרטין לות'ר קינג - יצרו תחושה של כאוס כללי במדינה ושל התפרקות מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית ופתחו את הפתח לדומיננטיות רפובליקאית. מלבד חלון קצר של ממשל קרטר - שעלה לשלטון לאחר משבר ווטרגייט וגם לא שרד יותר מקדנציה אחת - לדמוקרטים לקח מעל 20 שנה, עד קלינטון - אם לא עד אובמה - להתאושש.

במידה רבה ייתכן שאנחנו רואים תהליך דומה שעובר כעת על המפלגה הרפובליקאית. מעבר למורשת האיומה של בוש במדיניות החוץ (מי שרוצה לחפש את שורשי ההתנגדות האמריקאית למעורבות בסוריה, שיחפש אותן בעיראק) ובתחום הכלכלי, בוש הותיר אחריו מפלגה רפובליקאית מרוסקת. נכון שב2010 נחלו הרפובליקאים התאוששות מרשימה וזכו לרוב בבית הנבחרים ובבתי מחוקקים של מדינות רבות, אבל התאוששות זו לא באה כתמיכה במפלגה הרפובליקאית הממוסדת אלא באמצעות מועמדים חוץ ממסדיים של הtea party. זו גם התאוששות שהוארכה עד לימנו באמצעים מלאכותיים, בעיקר באמצעות שנוי גבולות מחוזות הבחירה במדינות רבות לאחר הצנזוס ב2010, שנוי שנועד לחזק את המועמדים הרפובליקאים. כך, ב2012 זכו הרפובליקאים לרוב של 30 מושבים בבית הנבחרים למרות שבחישוב ארצי, מועמדים דמוקרטיים זכו לרוב מליון וחצי קולות על פני מועמדים רפובליקאים; בבחירות לסנט או למושלויות - בחירות שהתחום הגיאוגרפי שלהן קבוע ולא ניתן לשחק איתו - הרפובליקאים לא הצליחו להשיג הישגים מאז 2010. התוצאה היא שהמנהיגות הרפובליקאית קרסה - ואין דוגמה טובה יותר מההשבתה הנוכחית. ב2011, כאשר כמעט הושובת הממשל וכמעט נפרצה תקרת החוב, היה ברור שבגדול יש מטרה משותפת גם לנשיא ולסנט הדמוקרטים וגם לבית הנבחרים הרפובליקאי והיא צמצום הגרעון. גם אם זו לא היתה המטרה הראשית של הדמוקרטים הם הכירו בכך שבחירות 2010 שבדיוק הסתיימו העניקו מנדט לרפובליקאים ולדרישתם לצמצום הגרעון. המחלוקת היתה על כמות הצמצום והדרך להשיגו - אם ע"י העלאות מסים וצמצום הוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) או צמצום בתוכניות הרווחה (כדרישת הרפובליקאים). לכן גם ניתן היה להגיע לפשרה - צמצום בהוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) ובהוצאות ממשל שאינן בתוכניות הרווחה, אך ללא העלאות מסים (כדרישת הרפובלקאים). בהשבתה של היום, לא ברור מה בכלל הרפובליקאים רוצים. רשמית הדרישה היתה לבטל את אובמהקייר, אבל ברור לכולם שזו לא דרישה הגיונית, במיוחד שמיט רומני רץ עם מצע שדרישה זו היתה אחת מהנקודות המרכזיות בו, והפסיד. די מהר גם הרפובליקאים נסוגו מהדרישה הזו. אז מה הם רוצים כיום? לא ברור, הם רוצים "להשיג משהו". הם בעיקר רוצים להשפיל את אובמה, להרגיש שנצחו. זאת ועוד, מי שמנהל את ההצגה הוא לא המנהיגות. לג'ון ביינר ולאריק קנטור אין שום יכולת לנווט את העניינים, שכן אם זה היה תלוי בהם הם לא היו מעוניינים בהשבתה כלל. מי שמנהל את ההצגה הוא חברי בית נבחרים מהtea party, שנבחרים ממחוזות בהם לרפובליקאים יש שליטה מוחלטת ובדומה סנטורים ממדינות דרומיות כמו טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. פוליטקאים אלה-  והאלקטורט שלהם - לא מרגישים את הפגיעה ההולכת וגוברת במותג הרפובליקאי כתוצאה מההשבתה. כאמור, האלקטורט שלהם נמצא באיזורים בהם שליטה רפובליקאית מוחלטת, שניזון מתחנות כפוקס ניוז ושדרנים כראש לימבו, וחי למעשה בתוך תיבת תהודה ימנית ובניתוק שאר ארה"ב, ועבור האלקטורט הזה, השבתה ועימות היא דבר נפלא; הדומיננטיות של נציגי הדרום בקבוצה הזו מחזקת את החשד שחלק מהרצון להשפיל את אובמה נובע גם מצבע עורו. 

וכאן אנחנו חוזרים ל1968. שנוי בשיטת הבחירה, ריסוק המנהיגות המיינסטרימית, בועה קוגניטיבית המנותקת משאר אמריקה, שלטון האגפים הקיצוניים - אלה בדיוק מאפייני המשבר של המפלגה הדמוקרטית של שנות ה70 וה80. הרפובליקאים שולטים היום בבית הנבחרים ובבתי המחוקקים של המדינות באמצעות מניפולציה של מחוזות הבחירה, אבל בתחום הזה לא לעולם חוסן - בסופו של דבר הדמוגרפיה במחזוות הללו תשתנה או שגבולותיהם ישתנו ואז יתכן שיתברר שבימים אלו ממש המפלגה הרפובליקאית הכניסה את עצמה למשבר של דור או יותר.

ערמת לינקים 23.2

כבר מזמן לא פרסמנו ערמת לינקים ראויה לשמה. אז קבלו.
1. עם מנויו של ג'ון קרי למזכיר המדינה, הוא התפטר מהסנט. ההערכה בהתחלה היתה שסקוט בראון, הסנטור הרפובליקאי לשעבר שהפסיד לאליזבת וורן בנובמבר, יתמודד על הכסא מהצד הרפובליקאי (מהצד הדמוקרטי לא חסרים מתמודדים), אבל הוא החליט לוותר, כמו גם אד רנדל, מושל מסצ'וסטס רפובליקאי. וכך הרפובליקאים נותרו בלי מועמדים רציניים, עם מעט מאוד זמן לאסוף חתימות התומכות באיזשהו מועמד, ועם סופה חורפית אדירה לפני שבועיים, בדיוק בזמן הנדרש לאיסוף החתימות. התוצאה היא שבבחירות המיוחדות להחליף את קרי אין מועמד רפובליקאי.
2. מסימני המשבר הדמוגרפי ביפן: בשנה שעבר נמכרו שם, לראשונה בהסטוריה, יותר חיתולים למבוגרים מחיתולים לתינוקות.
3. שוב פעם רפובליקאים לא מוסגלים להבחין בין פרודיה למציאות: מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, מיץ' מקונל, הפנה שאילתא לפנטגון לגבי ידיעה באתר סטירי דמוי the onion על כך שאחד מהאסירים בגואנטנמו מקבל הטבות לחיילים משוחררים. (אם מקונל היה קורא עד הסוף סביר שהוא היה מבים את הפרודיה שכן בסוף המאמר מצוטט דובר צבאי שאומר שהמטרה בהפניית העצירים למשרד לענייני חיילים משוחררים, לקבלת ההטבות, הוא לשבור אותם סופית באמצעות הבירוקרטיה של המשרד)
4. דיק מוריס - אולי הפרשן שטעה בצורה הכי פנומנלית בתחזיות לקראת בחירות 2012 (הוא חזה שרומני ינצח נצחון סוחף, שהרפובליקאים יקחו את הסנט, ועוד) פוטר מפוקס ניוז. מסתבר שאפילו לחוסר הaccountabily של פרשנים, ובפוקס ניוז, יש גבול.
5. תומר פרסיקו בהמשך לדיוני הרב סתיו.
6. בעקבות הסרט לינקולן, החליטה מדינת מיסיסיפי לאשר, באיחור אופנתי של 148 שנים, את התיקון ה13 לחוקה האוסר עבדות (למעשה, בית הנבחרים של מיסיסיפי אישר את התיקון ב1995, איחור של רק 130 שנה, אבל הם מעולם לא שלחו את האישור לרשם הפדרלי. בעקבות הסרט מזכיר המדינה של מיסיסיפי בחר לבדוק מה בדיוק הסטטוס ומצא שרשמית מיסיסיפי עדיין לא אישרה)
7. כך נפרד כלכלן מחברה שלו (מגרג מנקיו)
8.  ערוץ 1 מדרדר לתהומות חדשים (חשבתם שאי אפשר? אז אפשר!)
9. יש הרבה פנים חדשות חיוביות בכנסת הזו, אבל מצד שני רע"מ-תע"ל הצליחה לאזן עם הח"כ הביגמיסט - כן, ביגמיסט - הראשון.
10. הממשל הפדרלי האמריקאי מוציא פי 7 יותר על זקנים מאשר על ילדים
11. אבנר שחר קשתן כותב בצורה מדוייקת על מה רע בעיצוב של משרדי גוגל בת"א
12. לכבוד יום הולדת ה100 שלה, קצת הסטוריה של תחנת גרנד-סנטרל בניו-יורק

שבוע טוב!

ערמת לינקים 1.2

לקחנו כמה ימים להתאושש מהבחירות, כמו גם מצונאמי הטראפיק לפוסטים של הראל, ואפשר לחזור לשגרה אם ערמת לינקים ראויה (ולא כוללת את ההשבעה של ברק אובמה לכהונה שניה, שנבלעה אף היא בהמולת הבחירות וראויה לזכות לפוסט משל עצמה).

1. רצועת הפריים-טיים של פוקס ניוז הדרדרה בינואר לרייטינג הכי גרוע שלה מזה 12 שנים.

2. במסגרת הדיונים הפוליטיים האמריקאים שהחצנו בשל הבחירות הבישראל, מתנהל עכשיו דיון משמעותי בנושאי בקרת נשק - בעקבות הרצח ההמוני בקונטיקט, אובמה החליט לדחוף סדרת חקיקה ופעולות מנהליות לחיזוק הבקרה על הנשק, מה שעורר כמובן תגובה נזעמתמצד הNRA והרפובליקאים. בין השאר הNRA ארגן סופשבוע של תערוכות נשק שבו כולם יוכלו לראות שנושאי הנשק הם אזרחים טובים ושומרי חוק שלא לגיטימי לקחת את נשקם; הם קראו לאירוע הזה gun appreciation day. מה שקצת קלקל את המסר היה שבמסגרת אירועי היום, חמישה אנשים לפחות נפגעו מתאונות נשק בתערוכות.

3. לפי מחקר חדש, 63% מהנבחרים בבית הנבחרים החדש מייצגים מחוז שאינו מחוז הולדתם, ו40% מייצגים מחזו שלא נמצא במדינה שבה נולדו. זה לא מאוד מפתיע שכן ארה"ב מאוד מובילית מרחבית, אנשים עוברים ממקום למקום בכל רחבי ארה"ב. מה שדי מפתיע הוא ששיעור המחוקקים שלא מייצגים את מחוז הולדתם דווקא יורד בשנים האחרונות, משיא של כמעט 70% בשנות ה70 וה80.

4. חייבים להוריד את הכובע בפני ארנולד שוורצנגר, שעם פרישתו מתפקיד המושל חזר לשחק בסרטי אקדן הוליוודיים כאילו לא היו דברים מעולם. ואם כבר כוכב הוליוודי אז עד הסוף - עכשיו אספן שקנה ארוניות מחסן שהשתייך כמסתבר למגזין פנטהאוז מצא קלטות סקס ישנות של המושל לשעבר. רק בקליפורניה.

5. רק כדי שתהיו בעניינים, הרפובליקאים התקפלו לחלוטין בענייני תקרת החוב והחליטו להעלות חד צדדית את התקרה כך שתפקע רק עוד שלושה חודשים. הם טוענים שיהיה להם אז את אותו המינוף אבל זה לא ממש אמין שכן הסיבה העיקרית לדחיה היא ההערכה אצל ההנהגה ובעיקר בקהילה העסקית שזה הימור שהגיע זמן לשים לו סוף כי הוא מסוכן מדי - והקהילה העיסקית היא מי שממננת אחרי הכל, את המפלגה הרפובליקאית.
6. הימין האמריקאי אוהב ללעוג לקליפורניה, על הממש להלא מתפקד שלה ומערכות רווחה הבזבזניות שלה, כדוגמה לקריסת התפיסה הליברלית. אבל קליפורניה מתעקשת להתאושש כל פעם מחדש: לאחר שתיקוני מסוי שעברו במשאל עם ועל ידי הסופר-רוב הדמוקרטי בבית הנבחרים של המדינה העלו את המדינה בדרך לעודף תקציבי, עכשיו התגלו מרבצי נפט אדירים בתוך מבנים סלעיים במדינה - מה שקרוי shale oil, מחצבים ששיטות חדשות מאפשרות את ניצולם, בדומה למאגרי הshale gas במזרח ארה"ב. ולא רק שהתגלו המרבצים הללו, נראה שגודלם הוא יותר מכל תפוקת הנפט של כל שאר ארה"ב. כי יש מדינות שאלוהים פשוט נותן להן הכל, וקליפורניה היא הראשונה בתור.
7. בפינת הויזואליזציה המגניבה: ברנדון המרדין אנדרסון השתמש בנצוני הצזוס כדי לצייר מפה שבה כל אמריקאי מיוצג בנקודה אחת. מעבר לפטרנים הברורים - ריכוז האוכלוסיה בצפון מזרח ולאורך החוף הפסיפי, הפתיע אותי לראות את הפס הנוסף של ריכוז האוכלוסיה, באיזור הדרום מזרחי מצפון קרלויינה ועד אטלנטה. וגם מגניב לראות איך במדינות המישורים הגדולים, שבהן חילקו את הקרקעות לחוות משבצות משבצות ובאמצע כל קבוצת משבצות בנו עיירה, הפטרן נשאר עד היום, ורואים איך העיירות קופצות לעין משבצות משבצות
8. המקום לבדוק בפעם הבאה שיש לכם קרייבינג לברוקס באמצע יום לימודים באונ' ת"א (מעדו קינן)
9. אחת התוצאות הלא צפויות של מדיניות הילד היחיד בסין היא שגדל שלם דור של מפונקים בלתי נסבלים.
10. בתחילת הכהונה ממשל אובמה הקצה חלק מאתר הבית הלבן להגשת עצומות, תוך התחיבות שכל עצומה שתזכה ליותר מ25,000 חתימות תזכה לתגובה (בינתיים הם העלו את הרף ל100,000). וכך, הבית הלבן גם הגיב לעצומה הקוראת לפיתוח "כוכב מוות" (כן, כמו זה של מלחמת הכוכבים"); המשפט האהוב עלי הוא The administration does not support blowing up planets. גם לעצומה שחתמו עליה עשרות אלפי רפובליקאים ממורמרים ושקראה לממשל לאפשר למדינות רפובליקאיות לפרוש מהאיחוד (לא שבאמת אחת מהן הציעה, אבל אתם יודעים) הם ענו בשיא הרצינות, בהזכירם בין השאר As President Abraham Lincoln explained in his first inaugural address in 1861, "in contemplation of universal law and of the Constitution the Union of these States is perpetual." In the years that followed, more than 600,000 Americans died in a long and bloody civil war that vindicated the principle that the Constitution establishes a permanent union between the States.
11. ואם נחזור לויזואליציה: מפוי של כל פצצה ופצצה שנפלה על לונדון בבליץ.
12. לג'ק לו, מי שעומד להיות שר האוצר הבא של ארה"ב, יש הרבה מעלות (וזה עוד בלי שדיברנו על נסיונו בשוק הפרטי בשנות ה80), אבל ללא ספק הפיצ'ר המגניב ביותר הוא החתימה שלו, שבקרוב תתנוסס על כל שטר אמריקאי שיונפק:

ומכיוון שהאינטרנט הוא מקום מופלא, אתם יכולים גם לארגן לעצמכם חתימה בסגנון ג'ק לו.
13. בממסגרת סקרי "הקונגרס כל כך לא פופולארי שהוא פחות אהוד מ", באחד הסקרים האחרונים הקונגרס האמריקאי פחות אהוד מכנים, פקקי תנועה, טיפול שורש וקולונוסקופיה. אבל, מאידך, חברי הקונגרס יכולים להתנחם בכך שהם עדיין יותר אהודים מבריונים בגני ילדים, ג'ון אדוורדס, לוביסטים, פידל קסטרו, קומוניזם וזיבה.
13. בכל רחבי ארה"ב מצויים כיום מסלולי car pool, בהם מותר לסוע רק אם נוסעיפ ברכב 2 (או 3 או 4) או יותר נוסעים, או תחבורה ציבורית, בדומה לנסיעה חינם במסלול המהיר לת"א. ג'ונתן פרידמן מסן רפאל, קליפורניה נתפס כשהוא נוסע במסלול כזה לבדו. ההגנה שלו? הוא טען שהיו שני אנשים במכונית, מכיוון שעל המושב שליד הנהג היו מונחים מסמכי ההקמה של תאגיד. ותאגידים, כפי שיומר לכם מיט רומני, הם אנשים. ההגנה הזו לא עבדה. אבל בטח כי זה קרה בקליפורניה, ססססמולנים.
14. פינת הויזואליציה, #3: כמה רחוק יכולת להגיע מניון-יורק בתוך יום, ימויים, שלושה, שבוע, שבועיים שלושה וכו', מ1800 ועד ימנו. מדהים.
15. תיאוריה ידועה בבפרק האחרון של "פריקונומיקס" קושרת את הירידה בשיעורי הפשיעה בניו-יורק בתחילת כהונתו של רודי ג'וליאני בשתחילת שנות ה90, ובערים אמריקאיות אחרות באותה התקופה, בפסק הדין רו נ' וייד מ1974 שהפך הפלות בארה"ב לחוקיות, וכך מי שהיו נהפכים לפושעים בעת התבגרותם בתחילת שנות ה90 פשוט לא נולדו כי הם הופלו. אבל האמת היא שהראיות מאחוריה בעייתיות משהו. מכל מקום, מחקר חדש קושר את הירידה בפשיעה בדבר אחר לחלוטין - ירידה בשיעור העופרת במזון ובמים.
16. הקרוניות המפורסמות של סן פרנסיסקו חוגגות יום הולדת 100.

פוסט בחירות מתבקש

לפי החלוקה ההסטורית המקובלת, המערכת הפוליטית האמריקאית מתחלקת לשלוש תקופות:

בתקופה הראשונה, 1791-1828, שתי המפלגות הגדולות היו הפדרלסיטים, תומכי ממשל ריכוזי חזק (יחסית), מכסי מגן וכד'  -בקיצור, תומכי האינטרסים של מדינות הצפון המוכוונות יותר למסחר ולבהמשך לתעשיה, אל מול הדמוקרטים-רפובליקניים, מפלגתו של ג'פרסון, שתמכו בזכויות המדינות, בממשל קטן, ומוכוונים יותר לאינטרסים החקלאיים בדרום. למרות ההצגה השוויונית שלי, למעשה לאחר כהונתו הסוערת של אדמס (שהסתיימה ב1801) הדמוקרטים-רפובליקניים נהנו מעליונות ברמה הפדרלית.

בחירתו של ג'קסון לנשיאות ב1828 בישרה את עלייתה של המערכת המפלגתית השניה - ג'קסון ייסד את המפלגה הדמוקרטית ועלה על גביה לבית הלבן, ומתנגדיו הקימו כנגדו את המפלגה הוויגית (שקרוייה כך כי הם ראו את עצמם כמו הוויגים האנגלים במהפכה המהוללת, המתנגדים ל"מלך ג'קסון"). מערכת זו נבדלה מהמערכת הראשונה, בטמפרנט, בשמות המפלגות, בסוג האנשים - המערכת הראשונה היתה מורכבת רובה ככולה מאנשים האצולה של וריג'יניה ומסצ'וסטס, וג'קסון הביא את כל הפראים מהמערב אל תוך המערכת הפוליטית; היא גם נבדלה באיזון הכוחות שכן הכוחות היו הרבה יותר שקולים בין המפלגות, והיו כמה וכמה נשיאים וויגים -  אבל בעומק הנושאים הן היו סך הכל די דומות - הוויגים תמכו בממשל חזק, בבנק מרכזי, במימון פדרלי לפרוייקטי תשתית כמו תעלות ונהרות, ובמכסי מגן - בגדול, מדיניות שמיטיבה עם המסחר והתעשיה המתפתחת, בעיקר בצפון; הדמוקרטים התנגדו לכל אלה ותמכו באינטרסים החקלאיים. 

שנות ה50 של המאה ה19 הביאות להתמוטטות המערכת הזו ועלייתה של המערכת השלישית, וזאת בעקבות המאבקים הקשים בנושא העבדות בטריטוריות החדשות שנכבשו במערב במלחמת מקסיקו של 1846-1848. בניגוד לשנוי הקודם, כאן היתה ממש הערכות מחדש: כל הנושאים נדחקו מפני נושא העבדות, שפילג את כל המערכות האמריקאיות לפי קווים גיאוגרפיים ברורים; המפלגה הוויגית נעלמה לחלוטין ועל חורבותיה קמה המפלגה הרפובליקאית, שהנושא היחידי שהגדיר אותה בתחילת דרכה הוא התנגדות לעבדות; והמפלגה הדמוקרטית קרסה בצפון והפכה להיות מפלגה דומיננטיות דרומית גדולה התומכת בעבדות - ולאחר המלחמה, באינטרסים של מדינות הדרום. זו המערכת שקיימת עד היום, אם כי בתהליך ארוך שתחילתו בשנות ה20 וסופו בשנות ה70 של המאה ה20 התחלפו התפקידים, והיום הרפובליקאים הם המדינה של הדרום ושל זכויות המדינות והדמוקרטים של הצפון ושל הממשל הריכוזי החזק.

יש לא מעט השפעות לאינתיפאדה השניה שהתחילה ב2000, שעוד כמה וכמה ילדי פועלים במערב התיכון ילכו לקולג' מהכסף שישולם להוריהם על הגז הטבעי שישמש לייצור החשמל להחזיק את כל הסרברים שמחזיקים את מה שייכתב עליהן; אחת מהן היא קריסתה של המערכת הפוליטית הישראלית של שנות ה80 וה90, שאופיינה בתיקו בין גושי, עם יתרון קל לימין, כשהנושא העיקרי הוא תמיכה או התנגדות לתהליך שלום הכרוך בפשרה טריטוריאלית. במובנים מסויימים המערכת זזה באופו דרמטי שמאלה - אין היום אפילו מפלגה אחת בכנסת שתומכת בחזרה לשליטה בעזה או בערים הפלסטיניות בגדה - שהנסיגה מהן, באוסלו ב', כמעט הפילה את ממשלת רבין; ואפילו הליכוד לא מעז להעלות על הכתב התנגדות למדינה פלסטינית, התנגדות שהיתה בלב מצע העבודה של רבין. במובנים אחרים המערכת זזה ימינה -  השם "שמאל" הפך רעיל; ויש לא מעט יוזמות "להכעיס" של הימין - חוק הנכבה, חוק העמותות ודומיהן - שזוכות לתמיכה לא זניחה בציבור. 

המערכת הפוליטית עדיין לא התייצבה לחלוטין חזרה, אבל הדבר העיקרי שאני לומד מתוצאות הבחירות של אתמול הוא שההערכות מחדש של המערכת הפוליטית הישראלית תהיה מהסוג הראשון ולא מהסוג השני. שכן מ30,000 רגל, הבחירות נראות כך: המחאה החברתית, המיאוס מממשלת נתניהו או עוד גורמים הביאו הן לנטישת מצביעים את הליכוד והן לחזרה של גורמים שלא היו מעורבים במערכות בחירות האחרונות, ולהן הוצגו שתי אלטרנטיבות: שלי יחימוביץ' רצתה לבנות הערכות מחדש סביב הציר הכלכלי; יאיר לפיד לא הציג הרבה הצעות מדיניות (ו בשורוק, לא בחולם) מרשימות, אבל הוא הציג מפלגה של טמפרנט (אני לא אומר את זה כזלזול): של המעמד הבינוני המתון, של שמירה על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית (המערכת המשפטית, חופש הבטוי, החופש האקדמי), של סיום הפריוילגיה של פטור צבאי לחרדים, של קידום תהליך מדיני. כמו קדימה, רק עם אנשים הרבה יותר רציניים ומכובדים ולא עם פליטי ליכוד ליגה ט' (ובאופן אירוני, עם מנהיגות הרבה פחות מרשימה משאר הרשימה). במידה רבה, כמו הציונים הכלליים של שנות ה50: "תנו לחיות בארץ הזאת!". והציבור בחר לפיד.

מצד אחד, אני קונה את טענתו החוזרת של עופר שלח באולפנים אתמול, שהאמירה של "גושים" היא מישונת ולא רלוונטית. באמת, נראה שהמערכת של שנות ה80 וה90 מתה; השמאל של אז, לצערי, כנראה לא יחזור בזמן הקרוב. אבל מצד שני, יש כאן מערכת גושית לא כל כך רחוקה: בצד אחד גוש עם תפיסה מאוד אתנוצנטרית של הדמוקרטיה (ליכוד וחלק מהמפד"ל), או לא דמקורטי (חלק מהמפד"ל, מפלגות חרדיות), עוין למערכת המשפטית, לאומני, תמוך בהמשך ההשקעה בכל התנחלות, תומך בגזל קרקעות פלסטיניות אם יושב עליהן מאחז, תמוך בפריוילגיות החרדיות (בראשן פטור משירות צבאי) אדיש למעמדה הבינ"ל של ישראל ולתגובות העולם. גוש חוק הנכבה, וחוק העמותות וחוק החרם. הגוש השני הוא מלפיד שמאלה, והוא או שמאלי ממש או פרגמטי, תומך במערכת המשפט ובמוסדות הדמוקרטיים, רגיש למעמדה הבינ"ל של ישראל, לא מעוניין להשקיע כספים מיותרים בהתנחלויות מבודדות, אולי אפילו יתמוך בפנוי כמה מאחזים. תומך בביטול של הפריוילגיות החרדיות (ואם באופן ממותן אז משיקולים פרגמטיים). זה גוש בג"צ.

נכון, זו לא החלוקה שאני הייתי רוצה. הייתי שמח אם המערכת היתה שמאלית יותר. אבל אני חושב שזו חלוקה אמיתית, והבחירות של אתמול הם קאמבק גדול של גוש בג"צ. למעשה, אם מסתכלים בצורה הזו, לידתו של הגוש הזה ב2005 לאחר ההתנתקות, עם הקמת "קדימה"; הצירוף של השבץ של שרון עם הרמה ההו-כה-נמוכה של שאר הרשימה, כמו גם השחיתות של ראשיה - שהביאה את קדימה להחליש את המערכת המשפטית גם היא - הביא לקריסתה, והחלפתה ב"יש עתיד". עכשיו נראה אם יאיר לפיד (או בואו נהיה רציניים: עופר שלח) יוכל לבנות מזה משהו. נקווה; יש לי מקום לאופטימיות מכיוון שבניגוד לקדימה, שהיתה עם מנהיגות חזקה ורשימה איומה, כאן המצב הפוך: המנהיגות חלשה אבל הרשימה מרשימה למדי.

ועוד בקטנות:

* איזה יופי שהאויר יצא במידה רבה מבלון נפתלי בנט. הרשו לי לרקוד ריקוד קטן של אושר. בנט יכול לומר ש"חזרנו ללב הרלוונטיות הפוליטית" עד מחר, אבל במצב הנוכחי, כשלו רק 11 מנדטים והוא הסמן הימני ביותר בכנסת הזו, הוא לא "לב הרלוונטיות הפוליטית".

* לכל מי שתהה לאן נעלמה המחאה, אתמול היתה תשובה: גדולתה של המחאה היתה בהערת התודעה הפוליטית, ובמחיקת תחושת הייאוש וחוסר התוחלת במעורבות. וזה בא לידי ביטוי במקום שהכי נכון שיבוא בדמוקרטיה - בקלפי; גם בעליה באחוזי ההצבעה - שהיתה יותר גדולה במרכז מאשר במעוזי ליכוד מסורתיים, וגם במעבר מצביעים מנתניהו שמאלה. נכון, הרבה אנשים לא הצביעו בחדוה. הם בציעו כדי שמשטרת הקיטורים תרשה להם לקטר. אבל הם הצביעו, וחשו שזה מה שהם יכולים לעשות, וזה מאוד חשוב גם להמשך: האינדיקציה הגדולה ביותר להצבעה של אדם הוא אם הצביע בבחירות קודמות, ולהיפך, אנשים נוטים להמשיך שלא להצביע מרגע שלא הצביעו פעם אחת (קצת כמו תהליך של יציאה בשאלה, אחרי הפעם הראשונה שמחללים שבת והשמים לא נופלים).

* בנוסף, אם יש איזהשהו מסר מהבחירות האלה זה אי אמון גורף בנתניהו ובכנסת היוצאת ככלל. 60 ח"כים מכהנים לא יחזרו לכנסת. חצי מהח"כים. 

* די מדהים שאין מילה אחת של חרטה או אפילו  הודאה בטעות מצד כל הפרשנים, שדברו על מערכת בחירות משעממת וצפויה. כולנו צחקנו על קרל רוב, אבל שם לפחות פוקס ניוז התביישו בכך מספיק כדי להוריד אותו מהאויר לכמה שבועות. ובארץ? יוק.

* ולבסוף, במילות הזהב של נייט סילבר: I'm only as good as my pols are. הסקרים לא היו נורא גרועים - הסקר האחרון של הארץ סה"כ לא היה נורא רחוק בכל המפלגות חוץ משישה מנדטים שהוא פספס אצל לפיד, אבל ששת המנדטים האלה הם כל העניין. חברים, likely voter model. תתחילו להיות מקצוענים.

יהיו כנראה עוד איזה פוסט או שניים - ועדת הבחירות המרכזית מאפשרת לקבל את כל הנתונים בחתך ישובים וקלפיות מה שמאפשר שעות של הנאה עם גראפים, מה גם שהראל מצפה - אבל זה בהמשך. ובינתיים - יום טוב לכולם.

בנט, נפתלי בנט

הועדה הרוחנית הפנתה אותי לעימות המרתק הזה בין ציפי לבני לנפתלי בנט:

(http://www.youtube.com/watch?v=lp8fu1tgCI4) למי שלא רוצה/יכול לראות את הסרטון, כאשר לבני טוענת שהיא רוצה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי שהעולם יראה אותנו לא רק דרך הסכסוך (הייתי אומר שיש גם סיבה מהותית, אבל אני אתן לה להנות מהספק שזה רק טיעון משני) עונה בנט בהתרגשות: "אז תפסיקי לדבר על זה כל היום, ציפי! בואי נדבר על הסוגיות החשובות. את מדברת על בידוד והתנחלויות. בואי נדבר על יפו היפה שיש לנו כאן. הואי נדבר על אומת הסטארטאפ. אני חושב שהאשמה היא עלינו כאן, ציפי".

ואז נזכרתי בג'ון בל. בל היה מועמד מפלגת ה"איחוד החוקתי" לבחירות בארה"ב, 1860. המפלגה הזו נבנתה משרידי המפלגה הוויגית בדרום; החלק הצפוני של המפלגה הזו  הפך להיות הבסיס למפלגה הרפובליקאית - מפלגת ה"אנטי עבדות". שרידי הוויגים  הדרומי נותר כמין מצב ביניים - תומך עבדות אבל מתון, לא קיצוני כמו חמומי המוח בדרום קרוליינה וג'ורג'יה ומיסיסיפי. מכל מקום, זה מה שהיה לבל לתרום לדיון הלאומי, בנאום קבלת המועמדות שלו, לאחר שועידת המפלגה בבולטימור מינתה אותו למועמדה לנשיאות:

The distinguished gentlemen that met at Baltimore the other day, have banished from their councils those discussions which have so long prevailed upon the subject of the institutions of the South, and the diversity of the feelings between the institutions of the North and the South. They consider them as called up in the canvass and discussed for party purposes, in the main by zealots,....

I do not think that the further agitation and discussion of these subjects could lead to any public good, either to the North or to the South, but nothing but mischief to one or the other, or both, or to the cause of our common country

בל,דרך אגב, הגיע במקום השלישי בבחירות הללו, עם 12.3% מהקולות.

אבל אז ראיתי שבנט דווקא לא מאמין שהתעלמות מוחלטת (תוך תקוה שבעולם לא ישים לב) היא הפתרון, והוא כן מציע פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני:

אז סחתיין על ההשקעה. הסרטון עשוי טוב. חבל שהתוכן כל כך מופרך.

אני לא אכנס לכל פרטי ההפרכה  - שלום בוגוסלבסקי עושה זאת טוב ממני. אבל רק כמה קטנות כי לא יכולתי להתאפק:

החזית המזרחית? לא יודע אם בנט שמע על כמה התפחתחויות לאחרונה, כמו הכיבוש האמריקאי בעיראק. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה70, שמבקשות את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהן בחזרה.

שליטה במאגרי המים? אני לא יודע אם בנט שמע על מין טכנולוגיה כזו, "התפלה" שמה. יש שמועות שיש איים שהיא מספקת להם את כל המים, בלי הזדקקות למי גשמים כלל. ולפי שמועות אחרות, יש אפילו מתקנים כאלה בארץ. הצלצול הזה ששמעתם? אלה שנות ה50, ששמעו ששנות ה70 קיבלו בחזרה את התפיסה הגיאו-אסטרטגית שלהם אז הם תוהות אולי גם התפיסה הגיאואסטרטגית שלהן תוחזר להן.

ולבסוף, הכשל החביב עלי מכולם, הלא הוא הסתירה הפנימית. שכן מחד, בנט טוען שיש סכנות גדולות במדינה פלסטינית ביו"ש - איום הטילים, האיום במשיכת פליטים פלסטינים, וכו'. ומאידך, הוא טוען שקיימת כבר ריבונות פלסטינית בשטחי A וB ולכן "יוצא האויר מבלון האפרטהייד". אז ממה נפשך - אם ניתן ריבונות מלאה לפלסטינים בשטחי A וB - או שיש כבר כזו - אז באותה מידה יתממשו הסכנות שמהן הזהיר בנט; למעשה, הוא היה צריך לתמוך בהכרה במדינה הפלסטינית באו"ם, שכן לטענתו שטחי A וB מגשימים את המדינה הפלסטינית. ואם יש הבדל בין המצב הנוכחי, או מצב הקבע, של שטחי A וB, שמאפשר לנו שליטה המונעת את הסכנות של בנט, ומצב זה שונה ממדינה, ולכן בנט מתנגד להכרת האו"ם במדינה פלסטינית - הרי שחזרנו לאפרטהייד.

המציאות העצובה (עבור הימין) היא שאין דרך לוגית לפתור את הסתירה הזו, ולכן ישראל שמרה על יו"ש במצב של כיבוש צבאי, שמטבעו אמור להיות זמני עד שיושג הסכם קבע. אלא שזמניות מחייבת שמירת הסטטוס קוו, ובפרט מניעת צעדים שמטרתם לספח את השטח אבל לא את האנשים - דהיינו התנחלויות,  ה"מוסד המיוחד" שלנו. וכמה שבנט ירצה לחמוק מכך, בסוף הכל חוזר אליהן ומכך לא יוכל לברוח. 

באין חזון יפרע עם

לפני חצי שנה, בעת הפסטיבל התקשורתי סביב מותו של פרופ' נתניהו - הסטורון מדיביואלי ממוצע למדי שהעובדה שבנו הוא ראש הממשלה הביאה את העיתונות להתיחס אליו משל היה האינטלקטואל הגדול ביותר של העם היהודי מאז משה מנדלסון -  פרסם הארץ ראיון של ארי שביט עם בנציון נתניהו מ1998. הועדה הרוחנית של הבלוג הפנתה אותי אליו, ובצדק: הראיון הזה באמת ראוי לפוסט, למרות היותו ארוך למדי, ודי מתיש לקריאה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מה גם שהמרחק בזמן פוטר אותי מחובת אחרי מות קדושים אמור.

בקריאה ראשונה, הראיון הזה הדהים אותי בשתי רמות.
ראשית, עד הראיון הזה עוד לא ראיתי מישהו שמתגעגע בצורה כל כך ישירה ומודעת לימי הביניים. לא באופן מטאפורי, וגם לא באיזה סאבטקסט עדין: נתניהו מכריז בגלוי שהמקום והזמן הראויים להערכה בעיניו הם ספרד של המאות ה12-15. והסיבה שהוא מעריך את ספרד של אותה התקופה הוא חדות המלחמה והמוות שלה. (במחשבה שני, יש עוד אדם שהעריץ במידה כזו את ספרד של הרקונקיסטה, ומאותן סיבות: הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו)
ושנית, הפער הכל כך מדהים בין היומרות של פרופ' נתניהו לבין איכות הניתוח שלו. נתניהו מאמן באמת ובתמים שהוא היחיד במדינת ישראל שמבין את המצב ואת התהליכים ההסטוריים לעומקם, שחודר לנבכי התהליך ההסטורי עצמו; אבל מאידך בראיון עצמו הוא מתגלה כמי שמנותק באופן תהומי מהבנת הנקודה ההיסטורית שבה אנו נמצאים בימנו; ובפרט, מתפיסת זכויות האדם והאזרח שהפכה מובנת מאליה בעולם המערבי (שהיה רוצה לראות עצמו חלק ממנו) מאז סיום הקולוניאליזם, שלא מאפשרת עוד לשלוט באוכלוסיית נתינים חסרי זכויות אזרח כעניין של מה בכך. לא זו בלבד שהוא לא רואה כל בעיה בהנצחת מצב של שלטון ג'ים קראו גזעני בגדה, בו ליהודים יש אזרחות ולפלסטינים אין (אלא אם הם יהיו ילדים טובים ואז נתניהו אולי יאות לתת להם);הוא אפילו לא מבין את האינטואיציות המוסריות הבסיסיות שעומדות בבסיס ההתנגדות למצב הזה - התנגדות שהיא העמדה הרווחת בכל העולם המערבי חוץ מברח' הפורצים 4. הוא כל כך מנותק מהבנת תקופתנו שהוא חייב ליחס את ההתנגדות הבסיסית למצב הזה לאנטישמיות (מצד אומות העולם) ולחולשה הפנימית בעם היהודי (מצד היהודים). עם כזה כשלון בהבנה הסטורית, לא מפתיע שהוא לא קיבל משרה באוניברסיטה העברית.

מכל מקום, לא זו הסיבה שהועדה הרוחנית הפנתה אותי לפוסט. הסיבה היא ניתוח מניעיו של ביבי נתניהו, לא של אביו. ותיקי הבלוג בודאי זוכרים את הפוסט על שווי משקל יציב ולא יציב. שם טענתי, בקצרה, שמטרתו העיקרית של ביבי בבואו למשול היא לא לעשות דבר, לנסות לשמר בכח את הסטטוס קוו שכן כל שנוי יקריס את המערכת הישראלית פלסטינית לשווי המשקל היציב של שתי מדינות (יקריס במובן הקוונטי, לא במובן שיפוטי כלשהו). וטענה הועדה הרוחנית שלא כך הוא. הראיון של פרופ' נתניהו - שהיה כידוע מוערץ על ידי בנו - מסביר את המניעים העיקריים במהלכיו של ביבי:

המשימה המוטלת עליו היום היא קשה ביותר. קשה ביותר. למרות החולשות הגדולות של העם הזה, ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו, הוא מנסה לצמצם את הסכנות שהסכם זה הכניס אותנו לתוכן ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית. כי הוא יודע שאם מדינה כזו תוקם מצבנו יהיה חמור. לכן יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר אתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה.

כלומר, מטרתו של נתניהו היא להפסיק, ובמידת האפשר להפוך את כיוונו, של תהליך ההפרדות בין העמים, אך מבלי לומר זאת בגלוי. ובכך - טוענת הועדה הרוחנית - נתניהו הצליח; התהליך המדיני משותק; השמאל הישראלי התכווץ לכדי קבוצה שולית, עד כדי שאפילו יו"ר מפלגת העבודה מתחמקת מעניינים מדיניים כמו מאש כדי לא להתפס כ"שמאלנית".

חלקית הטיעון הזה שכנע אותי. במידה רבה אני חושב שנתניהו מנסה בכל כהונותיו לעצור עד כמה שהוא יכול את תהליך ההפרדות; התהליך המדיני כיום באמת מוקפא, ההתנחלויות מתרחבות, וחוקים חדשים קמים חדשות לבקרים כדי להצר את צעדיו של המשאל המדיני (אני מעולם לא האמנתי שחוקי השגעון - חוק העמותות, חוק החרם וכו' - באו מצד גורמי ימין בליכוד בנגידו לעמדתו של נתניהו; גם אם הוא לא היה חלק מהמלך ברור שאם הוא לא היה מעוניין זה לא היה קורה). ואפשר לראות את שיאו של התהליך בטקס יום הזכרון לרבין בכנסת ביום ראשון (הפרוטוקול כאן, זהירות, וורד), בו בחר רובי ריבלין להספיד את "קונספצית אוסלו"; וביבי לא אמר זאת במפורש, אבל במובלע זה גם היה המסר שלו, בדיוק כמצוות אביו: להתנגד לתהליך אבל במסווה, כדי שלא יבינו באמריקה. מה דוגמה טובה יותר לנצחון הימין?
בא נאומה של שלי יחימוביץ' והפך את הקערה על פיה. יחימוביץ' התחילה דווקא בנושאים האהובים עליה, הנושאים הכלכליים (רבין היה הראשון שהטיל מס על רווחי הון, הממשלה האחרונה שבה אי השוויון קטן, הממשלה שהגדילה באופן דרמטי את תקציב החינוך) ונראה היה כי היא מתחמקת מתשובה מדינית ואין לך שיאו של נצחון הימין מזה. אלא שאז סיימה יחימוביץ' את נאומה בקטעים הבאים (שאני חושב שהיא לא קראה מן הכתב, אבל אני לא בטוח כי שמעתי ברדיו):

אדוני היושב-ראש, חברי היקר לי, רובי, אחרי ששמעתי את נאומך נאלצתי לשנות את מה שהתכוונתי לומר מלכתחילה. אבל על הדברים האלה, שאמרתי קודם, לא ויתרתי משום שההצגה הקיצונית, אני מצטערת לומר, של הפתרון לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו שוב זורקת אותנו לרגרסיה, למקום אחר שבו אנחנו עוסקים אך ורק בסוגיית הגבולות ושוכחים שגם יש לנו מדינה; משום שהדברים שאמרת כאן, רובי, מטלטלים אותנו שוב טלטלה עזה לאותו שסע עמוק שכבר אינו קיים באמת. הוא לא קיים באמת משום שהציבור בישראל, כמעט כל-כולו, לא רוצה עוד בחזון שהצגת, הוא לא מעוניין בו. אין כמעט אדם בישראל שרוצה לחיות במדינה דו-לאומית, שזו המשמעות הישירה והקשה להחריד של דבריך, רובי. הדברים האלה לא עולים בקנה אחד אפילו עם עמדתם של רוב מצביעי הליכוד, ואפילו לא עם עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי מאזרחי ישראל מבקש לחיות במדינה דו-לאומית? מי מוכן לוותר על החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית? איזו מדינה בדיוק תהיה לנו כאן בין הים לירדן? האם יהיה כאן רוב יהודי? איזו שיטת הצבעה תהיה כאן? האם יהיו כאלה שזכאים להצביע וכאלה שלא זכאים להצביע? איך נשמור על צביוננו כעם?כן, הפתרון הזה – "הפתרון" במירכאות – של מדינה דו-לאומית נשמע כעת, למרבה הצער, גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. צריך להודות בזה. הוא נשמע גם שם, וגם בשוליים הקיצוניים של הימין. מפיך, רובי חברי, אני מודה, זה נשמע קשה מנשוא וקשה לעיכול. אין ספק שזכותך להביע את עמדתך, ואני משתמשת בזכותי לבקר קשות את העמדה הזאת שהיא כל כך מסוכנת לחזון הציוני.

 יחימוביץ' טוענת שאין טעם בויכוח המדיני לא כי הימין ניצח אלא כי השמאל ניצח. אפשר להתוכח על האסטרטגיה של יחימוביץ' בהדגשה כל כך קיצונית של נושאי החברה והכלכלה אבל זה לא העניין שלי כעת; הטיעון שלה לגבי הציבור בישראל נכון - כך למשל, בסקר ה"אפרטהייד" המפורסם (שההצגה שלו היו הטעיה נוסח "הארץ" במירעו) פחות מ40% מהציבור תומכים בסיפוח הגדה (וזה כולל את הערבים שתומכים בסיפוח הגדה כדרך לביטול אופיה היהודי של ישראל). מאז אוסלו, תהליך ההפרדות בין העמים הולך בכיוון אחד - החל בעזה ויריחו, היציאה מערי הגדה, ההתנתקות, וכלה בגבעת האולפנה; וכל נסיגה שכזו יצרה מצב קבוע בו אין מישהו בישראל שמציע לחזור ולכבוש את השטחים הללו דרך קבע. גם בחומת מגן וגם בעופרת יצוקה כבר מתחילת המבצע כל המנהיגות הישראלית טרחה להדגיש שאין מטרתה כיבוש של קבע ואכן צה"ל יצא מהשטחים בסיום המבצע. ואפילו נתניהו עצמו, אם כל מה שינסה לצייר עצמו כמתנגד הנסיגות הגדול, רשום בהסטוריה כמי שהצביע בעד ההתנתקות וכמי שנשא את נאום בר אילן.

לא שאני חושב שנתניהו באמת מאמין בתהליך ההפרדות. הוא מנסה באמת לבלום אותו ככל יכולתו. אבל זהו תהליך עם אינרציה משל עצמו ונתניהו יכול לבלום אותו רק אם הוא כל הזמן בשלטון ורק במהלכים מתחת לפני השטח. ברמת החזון, ברמת המטרה, אין לנתניהו הגדרת חזון ומטרה, כמו שלאביו אין; אין להם פתרון אחר לבעיה הבסיסית של שלטון הג'ים קראוו בגדה (אפילו לרובי ריבלין אין באמת כל שהיה לו לומר הוא שאיכשהו המצב יפתר, מעין גרסא מודרנית של "מין השמים ירחמו" של ר' יוחנן בן תרדיון). אז הוא יכול לנסות לעכב, אבל הנסיון הזה סופו להכשל. אחרי הכל, החוק השני של התרמודינמיקה שולט בכולנו.

התיקון השני

יש פוסט ארוך על התנחלויות בדרך, אבל בינתיים, מעשה הרצח המזוויע (האמת, זה תואר קצת מיותר. יש רצח שאיננו מזוויע?) בקולורדו הוא הזדמנות טובה להפריך מעט מיתוסים בנושא אמריקה וכלי נשק.
הראשון, והוא הרווח בכל מקום חוץ מבארה"ב עצמה, הוא שהגישה הקלה לנשק חם בארה"ב היא הגורם לשיעור רצח גבוה במדינה. כמובן, שסביר להניח שהגבלת האפשרות לרכוש כלי נשק היתה מורידה את כמות הפשיעה האלימה, הקשר הסיבתי לא כל כך ישיר ומובן מאיליו. הצצה קצרה ברשימת מדינות העולם לפי שיעור רצח לנפש מראה שארה"ב נמצאת רק במקום ה35, אחרי מדינות כמו אוקריינה, אורוגאי ותאילנד, שבהן כמובן אין גישה חוקית ישירה לנשק חם. בקנדה, לעומת זאת, שהנגישות בה לנשק חם לא כל כך רחוקה מהנגישות בארה"ב, שיעורי הרצח לנפש הם פחות ממחצית (הקרדיט, כמובן, ליהל). כך שהקשר הוא לא כל כך ישיר.
השני, שעכשיו יחל דיון בארה"ב בנושא החקיקה בנושאי נשק חם. לא יתחיל דיון כזה כי הדמוקרטים לא מעוניינים בו, והרפובליקאים בודאי שלא - הרי הם מעוניינים לשמר את הסטטוס קוו, בו אין כמעט הגבלות, על כנו. אבל למה שהדמוקרטים לא ינצלו (לא באופן ציני אלא באופן אמיתי לחלוטין) טרגדיה שכזו כדי להעלות את נושאי הנשק החם לדיון הציבורי? ראשית, מכיוון שבגדול הם הפסידו בויכוח הזה. אבל שנית, וזו נקודה שבדרך כלל נמצאת מתחת לראדאר, המניע העיקרי לדיון על נשק חם דעך בעשור האחרון. כל השאיפה להגביל גישה לנשק חם החלה כאשר שיעורי הפשיעה האלימה בערים הגדולות החלו לעלות באופן דרמטי החל בשנות ה60. המעמד הבינוני-גבוה העירוני, המנהיג את השמאל האמריקאי מאז התנועה הפרוגרסיבית של תחילת המאה ה20, החל להיות מושפע מאלימות זו ורצה לפתור אותה בין השאר באמצעות הגבלת הגישה לנשק; באיזורים הכפריים יותר, שלא הושפעו כלל מעליית הפשיעה בערים הגדולות, לא הבינו מאיפה פתאום הדרישה הזו צצה וראו אותה כאיום על אורח חייהם, והשאר ידוע. אלא שבשני העשורים האחרונים היתה ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בערים הגדולות (בניו יורק הירידה הזו משוייכת לג'וליאני, אבל כל מי שקרא פריקונומיקס ודאי זוכר שכנראה הסיבה לכך היא היתר ההפלות בפס"ד רו נ' וייד בשנת 73; פשוט מאז אנשים המועדים לפשיעה החלו לא להוולד. אם לא קראתם, אז תקראו), ובהתאם המניע העיקרי מאחורי השאיפה להגביל נגישות לנשק דעך.
והשלישי הוא שהנגישות הבלתי מוגבלת לנשק מעוגנת בחוקה. כמובן, קיים בחוקה את התיקון השני, אבל בכלל לא בטוח שהפרשנות הטבעית שלו משמעותה נגישות בלתי מוגבלת לרוב סוגי הנשק האישי, כפי שקיים כיום. התיקון השני טוען כך:

A well regulated militia being necessary to the security of a free state, the right of the people to keep and bear arms shall not be infringed

השאלה היא כמובן מה היחס בין שני חלקי המשפט. הפרשנות המקובלת היום היא שאין ביניהם קשר מחייב, והחלק הראשון הוא רק תיאור בעלמא. אלא שקריאה יותר טבעית של הטקסט (ובודאי כזו הנאמנה לכוונת מנסחי החוקה, כפי שדווקא שופטי הימין - ובראשם סקליה - טוענים שהם מפעילים) תבהיר שחלקו הראשון של המשפט הוא הסיבה לחלקו השני, ולכן ההיתר לשאת נשק חם הוא רק במסגרת מליצית אזרחים מאורגנת - כפי שקיימת כיום במשמר הלאומי של כל מדינה - ולכן ההיתר לשאת נשק הוא לא במובן של אפשרות לכל אדם לקנות רובה בסופר ביחד עם העגבניות אלא רק במסגרת מליציה מאורגנת. זו לא הפרשנות הרווחת כיום, כאמור, אבל כדאי לזכור שהיא אפשרית וכנראה שגם יותר סבירה ונאמנה לכוונת האבות המייסדים.

מדינת רווחה 2

ביום ששי קניתי את ספרו של מייקל לואיס "בומרנג", ועד מוצ"ש כבר סיימתי אותו. הספר פשוט מצויין. לואיס, שהתפרסם בספרו "מכונת הכסף" על המשבר הכלכלי ב2008 מתאר בספר את תיירות האסונות הפיננסיים שלו מאז. הוא הלך למוקדי האסונות הפיננסיים הגדולים של השנים האחרונות - איסלנד, יוון, אירלנד, גרמניה (שהיא עצמה לא אסון פיננסי, היא רק הלוותה כסף לכל אלה) וקליפורניה - בניסיון להבין מה בעצם קרה כאן. התיאוריה הבסיסית שלו היא זו:

הצונאמי של אשראי זול ששטף את כדור הארץ בין השנים 2002 ו2007 ... נתן לחברות אנושיות שלמות לחשוף היבטים מאופיין שבדרך כלל לא יכלו לבוא על סיפוקם. למדינות שלמות נאמר: "האורות כבו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואף אחד לא ידע מזה אף פעם". מה שהם רצו לעשות עם הכסף בחשכה היה שונה ממקום למקום. האמריקאים רצו להפוך לבעלים של בתים הרבה יותר גדולים משיכלו להרשות לעצמם, ולאפשר לחזקים לנצל את החלשים. האיסלנדים רצו להפסיק לדוג ולהפוק לבנקאי השקעות, ולאפשר לזכרי האלפא שלהם לחזוף מגלומניה שהודחקה במשך עידנים. הגרמנים רצו להיות עוד יותר גרמנים; האירים רצו להפסיק להיות אירים. כל החברות השונות הללו עברו את אותו אירוע, אבל כל אחת הגיבה לו בדרכה המוזרה. אלא שאף תגובה לא היתה מוזרה כמו זו של היוונים.

ובאמת, לואיס מתאר מאפיינים מרתקים של כל החברות הללו בגילה במסע שלו, אבל באמת התיאור המחריד ביותר הוא על יוון. כי ביוון, מה שבאמת מדהים הוא לא צד ההוצאות של הממשלה - שגם הוא מחריד כשלעצמו, עם עלויות שכר אדירות ללא כל תמורה ראויה מצד המגזר הציבורי; לא השוחד הרווח בכל פעילות או אינטראקציה עם הממשלה, וגם לא השקרים הבוטים בספרי החשבונות הממשלתיים. מה שממש מדהים הוא צד ההכנסות: היוונים פשוט לא משלמים מיסים. בין 30 ל40% מהפעילות החייבת במס לא מדווחת. היחידים שבעצם משלמים מס הכנסה הם השכירים בחברות הגדולות, שהמס מנוכה ישירות ממשכורתם; עצמאיים פשוט משקרים. פקיד שומה אחד טען בפני לואיס שאם היו אוכפים את החוק כל הרופאים היווניים היו הולכים לכלא על העלמת מס; אפילו בפגישתם בלובי של מלון מהודר, לואיס ואורחו לא קיבלו קבלה על המשקאות שקנו; המלון מעלים את מס הקניה. מכיוון שגביית מס ההכנסה כל כך לא ריאלית הממשלה פנתה להסתמך על מסי קניה ורכוש, אבל היוונים משקרים במצח נחושה על שווי בתיהם. לפי הערכה רווחת, כל חברי הפרלמנט היוונים מצהירים על שווי נדל"ן נמוך בהרבה מהשווי האמיתי, ואלה האנשים שכותבים את החוקים. והתוצאה של המצב האבסורדי הזה היא התפוררות של הערבות ההדדית הבסיסית, התפוררות מוסרית של החברה. אם נחזור ללואיס:

ממשלת יוון איננה רק מושחתת, אלא גם משחיתה. ברגע שראית איך זה עובד, יכולת פתאום להבין תופעה שקודם נראתה לא הגיונית לחלוטין: הקושי של היוונים לומר מילה טובה זה על זה. יוונים, כל אחד מהם בנפרד, הם אנשים מקסימים: מצחיקים, חמים, חכמים, שנעים לבלות בחברתם. סיימתי כ-25 ראיונות וחשבתי לעצמי בכל פעם מחדש, "איזה אנשים מקסימים!". הם לא חושבים כך זה על זה: הדבר שהכי קשה לעשות ביוון הוא לגרום ליווני אחד לתת ליווני אחר מחמאה מאחורי הגב. כל הצלחה, מכל סוג שהוא, מתקבלת בחשדנות. כולם בטוחים למדי שכולם מעלימים מס, או משחדים פוליטיקאים או נוטלים שוחד, או משקרים לגבי שווי הנדל"ן שלהם. וההעדר המוחלט של אמון הדדי מעצים את עצמו. מגפת השקרים, הרמאות והגנבה הופכת כל סוג של חיים קהילתיים לבלתי אפשרי. ההתמוטטות של חיי הקהילה רק מעודדת עוד שקרים, רמאות וגניבה. בהעדר אמון זה בזה, נסמכים היוונים רק על עצמם ובני משפחותיהם.
המבנה של הכלכלה הוא קולקטיביסטי, אבל המדינה, ברוחה, היא ההיפך מקולקטיבית. המבנה האמיתי שלה הוא בדלני. משקיעים הזרימו מאות מליארדי דולרים לתוך המערכת הזאת, ושגשוג האשראי דחף את המדינה אל מעבר לקצה, להתמוטטות מוסרית מוחלטת.

משמח להסתכל באנחת רווחה על המצב היווני מרחוק ולראות שלא כך אצלנו. לפחות במיינסטרים של הציבור (נכון, יש העלמות מס, ולא תמיד נהגי מונית מפעילי םמונה, אבל זה לא קרוב למצב ביוון). אבל יש שני חריגים - בזמן ובהיקף.
בזמן, כדאי לזכור שזה לא תמיד היה כך: עד אמצע שנות ה80, רבים מהיחסים בין ישראלי למדינתו היו מבוססים על רמאות; די לזכור את ישראבלוף של הגשש, או את ה"הוצ רכב" של קרובים קרובים. אם אתם לא זוכרים, אז הנה קצת הפסקה מתודית:

מתי המצב הזה השתנה? בקדנצית פרס כראש ממשלה, 1984-1986 - אולי ראש הממשלה הטוב ביותר שיראל אחרי בן גוריון, רק שאף אחד לא זוכר לא את זה (כן, כולם היום אוהבים את פרס אבל זה כי הוא קונצזוסיאלי ולא באמת עושה כלום). בקדנציה הזו פרס לא רק שהוריד את האינפלציה מרמותיה המטורפות, ונסוג ממרבית שטח לבנון, כלומר ניקה את הלכלוך אחרי בגין, אלא גם הקים את ועדת בן-שחר  שעשתה מהפך אדיר במבנה המסים הישראלי, הורידה את השיעורים המופרכים של מס ההכנסה (שבעצם אף אחד לא שילם), הפשיטה את המס בצורה קיצונית והורידה את כל אפשריות התרגילים וההוצ'ים למיניהם, ובמקביל הגביר דרמטית את האכיפה לאחר מכן - ואכן, שיעור העלמות המס ירד באופן דרמטי. כמובן, העלמות מס הן לא חזות הכל אבל זו גם אותה תקופה שבה המוסר הכלכלי הישראלי השתפר באופן כללי, כך שיש כנראה קשר בין הדברים.
ובאשר להיקף - נתחיל בסיפור קטן: כשהייתי בשנה ג' הייתי צריך לקנות את פירוש הרמב"ן לתורה בשביל שיעור של הלברטל. הלכתי לשם כך באופן טבעי לשכונות החרדיות, בפרט לחנות ספרי קודש טובה בזכרון יוסף. כששילמתי, המוכר כלאחר יד לקח המזומן שלי ושם אותו בקופסא קטנה ליד הקופה הרושמת; לא רק שלא קיבלתי קבלה, דבר שמעולם לא קרה לי בחנות כמו חנות ספרים קודם; המוכר אפילו לא העלה על דעתו, לא היסס לשניה, שמא עליו כן לרשום את העסקה דרך הקופה הרושמת ולשלם עליה מס. אולי כבר דמיינתי, אבל בחיי שבשלב זה נראה היה לי שיש תלתלי אבק על הקופה הרושמת. מאז אני לא קונה ספרים בשכונות החרדיות (כמובן, זה שפתחו חנות ספרי קודש ברחוב הל"ה עוזר לעניין).
כמובן, זה סיפור אנקדוטלי; ואין לי מספרים והוכחות לגבי שיעור העלמות המס בציבור הערבי והחרדי; אבל זו מקובלה ידועה ששיעורי הכלכלה השחורה בציבורים הללו הם גבוהים. וזה לא מפתיע, שכן היחס האינסטרומנטלי גרידא כלפי המדינה מוביל בטבעיות למעשי רמאות, שהרי אם מדינת ישראל  שקולה לשלטון הצאר, מותר וראוי להתחכם לו.  אלא שההשלכה של יחס כזה כלפי המדינה והחברה, אם יתפרס לכלל החברה, הוא הרסני; הוא יכול להביא אותנו למצב יווני לא רק ברמה הפיננסית אלא ברמת הסולידאריות הבסיסית בחברה.
לכן, המאמרים החמוצים על הפגנת השוויון בנטל אתמול, המציפים את "הארץ" ואת פיד הפייסבוק שלי, כמו זה של אלוף בן, נועם הופשטטר, לב גרינברג, אריאל סרי לוי או הקריקטורה של אמיר שיבי, הם, תסלחו לי, דברי הבל. ראשית, הדיון על גיוס חרדים לא יכול להיות יוזמה של נתניהו להסיט את תשומת הלב מהדיון החברתי-כלכלי פשוט מכיוון שהיא נכפתה עליו על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי תוקפו של חוק טל יפוג בסוף החודש. אין דבר שנתניהו היה שמח אליו יותר מאשר לא לגעת בנושא הזה. ושנית, וחשוב יותר, הדרישה לשוויון בנטל היא לא דרישה קנטרנית, שנובעת מרצון לדפוק את האחרים האולטימטיביים, אלא היא חיונית כדי לייסד מדינת רווחה אמיתית. הדרך היחידה ליסד מדינת רווחה אמיתית היא אם אזרחי המדינה באמת יחושו סולידאריות למדינתם ונכונות לתרום למענה, ולא רק פרה חולבת שצריך רק לראות כיצד ניתן לסחוט ממנה עוד ועוד הטבות. אחרת באמת ניהפך ליוון, במובן הגרוע ביותר של התיאור של לואיס. ולכן, הדרישה לשירות של החרדים (וגם הערבים, אם כי ההשואה לא מדוייקת, אחרי הכל במקרה הערבי מעורב כאן סכסוך לאומי) לא באה כדי להשיג עבדים, כפי שטוען אלוף בן, מה גם שאין שום סיבה שלא ישרתו בצה"ל עצמו; היא דרישה לייסד את כללי המשחק של המדינה על קבלה אבל גם על נתינה. נכון, צריך לדרוש מנוחי דנקנר שישלם מס גבוה הרבה יותר. ובאותה מידה, כל עוד יש בישראל שירות חובה (וישאר שירות חובה הרבה זמן, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות אידיאולוגיות ואישית אני חושב שזה נכון; שירות צבאי מקצועי מביא לכך שרק העניים הולכים למות בשביל המדינה, וזו בטוח לא מדיניות חברתית ראויה) ראוי לדרוש מצעיר חרדי לתת שלוש שנים מחייו כפי שצעיר חילוני נותן. (אתם יודעים מה, אם אתם רוצים אפשר גם למדוד את זה בכסף. שישלם מס אי-שירות של 36 משכורות ממוצעות במשק בתוספת תשלום על הסיכון. למדנו רוברטס שאפשר להסתכל על כל ענישה כלכלית כמס....). לא רק שזה לא סותר את מדינת הרווחה, זהו תנאי חיוני לקיומה.

עדכון: אביעד קליינברג כתב דברים דומים, ובצורה מאוד מוצלחת. הtakeaway  היפה ביותר לדעתי הוא זה: חברה שבה החובות מתחלקות באופן שונה למגזרים שונים היא לא סוציאל-דמוקרטית ואפילו לא קפיטליסטית. היא חברה פיאודלית.

דרד סקוט והרלטיביזם

הזכרתי פעם את הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי ניכס לעצמו את הזכות לפסול חוקים של הקונגרס (למרות שהחוקה לא מעניקה לו זכות זו) בפס"ד מרבורי נגד מדיסון מ1803. הפעם הבאה שביהמ"ש העליון האמריקאי השתמש בכוחו זה היתה לא פחות מ53 שנה לאחר מכן, בפס"ד סקוט נגד סנפורד, שהיה גם אחד מאבני הדרך בדרך למלחמת האזרחים. והסיפור הוא כזה:

מהרגע שבו ארה"ב החלה להתפשט מערבה (שזה בעצם החל מסוף מלחמת העצמאות) התחולל מאבק קבוע בין מדינות הצפון לדרום לגבי אופיין של הטריטוריות במערב: האם תשרור בהן עבדות או לא. ב1820 נוצר מצב של קיפאון: בשני הגושים היה אותו מספר מדינות ולכן אותו מספר סנטורים, ואף גוש לא היה מוכן שתתקבל מדינה מהגוש השני והאיזון יופר. במצב זה הגיע תורה של מיזורי להתקבל כמדינה - והיא רצתה להיות מדינה עם עבדות, ולכן התקבלה פשרה: מיזורי תתקבל יחד עם מיין (שהתפצלה ממסצ'וסטס; זה אחד משני המקרים היחידים בהיסטוריה שמדינה נוצרה מתוך שטחה של מדינה קיימת, למרות שהחוקה אוסרת זאת בפירוש. השאלה מה המקרה השני תשאר כתרגיל בית לקוראים) וישמר האיזון; ומעתה ואילך, בשטחים המערביים שעדיין לא מאורגנים כמדינות, כל שטח מצפון לקו הרוחב 36 מעלות 30 דקות יהיה נקי מעבדות (פרט למיזורי שכבר התקבלה כמדינה), ובכל השטח מדרום לקו זה תשרור עבדות. הפשרה הזו התקבלה בחוק של הקונגרס בשנת 1820 וכונתה פשרת מיזורי.

נקפוץ 36 שנים קדימה: דרד סקוט היה עבד שחור של דר' אמרסון, רופא צבאי, שקנה אותו במיזורי. לאחר מכן אותו דר' אמרסון הוצב בטריטוריות שהיום הן המדינות אילינוי ווויסקונסין, שתיהן מצפון לקו פשרת מיזורי ולכן ללא עבדות, ולקח איתו את סקוט ומשפחתו. לאחר מכן חזר אמרסון למיזורי עם סקוט ומשפחתו, ושם מכר אותם לנאשם סנפורד. סקוט תבע את סנפורד בטענה שהוא אדם חופשי, מכיוון שחי תקופה מסויימת בטריטוריות מצפון לקו 36:30, ומכיוון שכך, פעולות של סנפורד כגון הכאתו והכאת אישתו הן בגדר תקיפה.

בית המשפט דחה כמובן את העתירה (וההתמרמרות על פסק הדין היתה עוד אבן דרך שדרדרה את יחסי הגושים בדרך למלחמת האזרחים), בטענה שסקוט כאדם שחור אינו אזרח ולכן אין לו כלל זכות עמידה. זאת ועוד, ביהמ"ש פסל את תקפותה של פשרת מיזורי (כאמור, חוק בן 36 שנים!), מכיוון שהיא פוגעת בזכויות האזרחים שלשלטון אסור לפגוע בהן; וכאן היתה התדהמה הראשונה שלי כשקראתי את פסק הדין הזה לראשונה (בהן צדקי, באמת לא האמנתי בהתחלה שלכך הם מתכוונים): נשיא ביהמ"ש טאני מאריך ביחודה של שיטת המשטר האמריקאית, בה הממשלה מוגבלת ואינה יכולה לפגוע בזכויות האזרחים, ורק בסוף בעצם מובן שהוא מתכוון לזכויות של *בעלי העבדים* על רכושם!

אבל השבוע נזכרתי בפסק הדין הזה דווקא בשל הנקודה השנייה שהדהימה אותי כשקראתי אותו לראשונה, וזו הגנתו של סנפורד. סנפורד טוען כי

That the plaintiff was a negro slave, the lawful property of the defendant, and, as such, the defendant gently laid his hands upon him, and thereby had only restrained him, as the defendant had a right to do.

מה שהדהים אותי הוא לא הטענה המשפטית (שלסנפורד היתה זכות חוקית להכות את סקוט) אלא הטענה על המציאות: מכיוון שסקוט הוא עבד, המעשה של הכאתו הופך מassult (שזו לשון התביעה) לgently laid his hands upon him. מעמדו של האדם קובע את תפיסת המציאות על המעשים שנעשים ביחס אליו.
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל מאמרה של קרני אלדד היום ב"הארץ", בו היא מודה בשמחתה לאיד המפגינים בת"א אתמול על האלימות שספגו מהשוטרים, מכיוון ש"השמאל" לא התנגד לאלימות המשטרתית כשהיא מופנית נגד מתנחלים. אבל מעבר לטיעוניה עצמם - נגיע להם מיד - הדהים אותי תיאור המעשים. בהפגנה אתמול בת"א

מה שראיתי היה התפרעות אלימה של צעירים תל אביבים, שחלקם, בוונדליזם טהור, מנפצים שמשות של בנקים, ואת  המשטרה מפעילה כוח כדי לעצור אותם.

 ואילו בעמונה

אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת?

כלומר, כאשר מדובר בעמונה, קיימת רק אלימות המשטרה, וההמון כולו לא חמוש ושלו, ומתעלמים מאלימות המפגינים; ואילו בת"א זהו "ונדליזם טהור" של המפגינים והמשטרה מפעילה כח בהתאם. הגדרת המציאות משתנה לפי האוכלוסיה המדוברת. איך מתווכחים עם כזה פוסט מודרניזם רלטביסטי מטורלל?

ובכל זאת, כמה נקודות:
ראשית, כמו שציינו בעין השביעית, כמה ארגונים שמאוד מזוהים עם הסמול הדמוני - כמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח - דווקא יצאו להגן על מפגיני עמונה.
שנית, אני גם עקבי אבל בכיוון הפוך. הגם שאני גם חושב שאלימות משטרתית היא חמורה וצריכה להבדק ולהשפט (מה גם שיש שאלות מאוד קשות ביחס לאמינות דיווחי המשטרה על אירועי אתמול) - אלימות המפגינים - הן בעמונה והן בת"א - היא בלתי נסבלת, בעיקר - כמו שליטל טענה (בהערות; משום מה לא מצאתי איך מלנקקים להערות בפייסבוק, לידיעת כל עובדי פייסבוק קוראי הבלוג) -  מכיוון שהיא שוברת את כללי המשחק הדמוקרטיים. ועדיין יש הבדל משמעותי בין עמונה לתל אביב: בעמונה ניסו באמצעות ההפגנה למנוע פעולה שלטונית שהתקבלה באופן תקין, דמוקרטי ולגיטימי. אם היו רק באים למחות, אין לי שום טענה נגדם, אלא שהשאיפה היתה למנוע. וזו גם שבירה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ואותה אין לקבל בשום אופן, גם אם לא היתה אלימה.
ושלישית, ובלי קשר לקרני אלדד, אבל כן בדומה לטיעון של אבי, הגם שמאוד תמכתי במחאה החברתית בקיץ שעבר, אני חושב שכעת אין בה טעם. להפגנות במשטר דמוקרטי יש כמה יעדים: להתנגד למדיניות ספציפית, להעלות נושא לסדר היום הציבורי, או לנסות לשכנע את הציבור בעמדה מסויימת. המטרה הראשונה לא רלוונטית, שכן לא מדובר בהתנגדות לצעד ספציפי של הממשלה, ואת שתי המטרות האחרונות המחאה הצליחה בקיץ שעבר להשיג בצורה מרשימה, ועל כך תהילתה. מעבר לכך, שנוי משמעותי בסדר היום ובמדיניות (בניגוד להתנגדות למדיניות ספציפית) לא יושגו בהפגנות: הם יושגו בפעילות פוליטית אפורה שסופה מתבטא בקלפי. הפגנות בשלב הזה לא יכולות להשיג יותר ממה שהשיגו, והרבה יותר מועיל אם את המרץ הזה היו מפנים לחיזוק מפלגות התומכות במטרתם (או בהתפקדות למפלגות ושנוי דרכן, או יצירת מפלגות חדשות).

לבנון, revisited

כאשר מנחם בגין החליט לפלוש ללבנון ב6.6.82 הוא עשה זאת כתגובה לאירוע נקודתי - נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון. אבל גם המשמעות הסמלית של התאריך בודאי לא חמקה מעיניו - הוא היה משוכנע שהמלחמה הזו תהיה המשך מפואר למלחמת ששת הימים, ואולי אף תאפיל עליה. באופן מקברי משהו, השיח הציבורי בשבוע האחרון מוכיח שלפחות בחלקו השני, בגין ניבא ולא ידע מה הוא מנבא: בשבוע האחרון, שבו התרחשו ימי השנה לפתיחתן של שתי המלחמות, שמעתי כמעט רק על מלחמת לבנון הראשונה ועל כשלונותיה, ולא על ששת הימים.
אבל עדיין, מכל הדיונים על מלחמת לבנון, הנושא של הנסיגה מלבנון נעלם כמעט לחלוטין. איש לא רוצה לדון בו ולהזכיר אותו כלל - ולא כל שכן, לתת את הקרדיט הראוי למבצעו, אהוד ברק. התיאוריה שלי היא שזו תגובת הדחקה, מכיוון שלרוב האנשים לא נעים להודות בפני עצמם שאכן שקענו באיוולת הלבנונית כל כך הרבה שנים כשהפתרון הברור היה מונח לפתחנו לפחות מאז 85. אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי. מכל מקום, כשאשר כן דנים בנסיגה מלבנון, התפיסה המקובלת היא שהיא קנתה לנו רק שקט מדומה, שעליו שילמנו בריבית דריבית במלחמת לבנון השניה - מלחמה שבתורה היתה הכשלון המשמעותי ביותר של ישראל בשדה הקרב. והגיע הזמן לבדוק אם הנרטיב הזה עומד במבחן המציאות.
ראשית, לעניין המספרי הטהור. בזמן שהותו של צה"ל ברצועת הבטחון נהרגו בממוצע כ25 חיילים בשנה בלבנון. מכאן שבהנחה שיכולות החזבאללה היה נשארות קפואות ברמת שנת 2000 היו לישראל 300 הרוגים ב12 השנים שמאז הנסיגה. במלחמת לבנון השניה נהרגו 156 חיילים ואזרחים, ועוד כמה הרוגים בודדים בפעולות בשנים 2000-2006, כלומר קצת מעל מחצית ההרוגים. וזאת, כמובן, בהנחה שהחיזבאללה לא היה משתכלל כלל בפעילותו, הנחה שכמובן אין שום סיבה לדבוק בה לאור ההשתכללות הקבועה של הארגון בסוף שנות ה90; ועוד בהזנחת ההשפעה ההרסנית שיש לטפטוף הרוגים קבוע על יכולת הלחימה הישראלית (זו לא תופעה חדשה של הדורות האחרונים, הרכרוכיים, של ישראלים - השפעה הרסנית דומה היתה גם להרוגי מלחמת ההתשה, בשיאו של פאר הכח הישראלי לאחר ששת הימים).
אבל, אומר טיעון הנגד, אלה הם חיילים שתפקידם להגן על המדינה, ולו במחיר חייהם, בעוד שבאירועים שאחרי הנסיגה - כולל במלחמת לבנון השניה - נהרגו אזרחים רבים. אז שוב למספרים - במלחמת לבנון השניה נהרגו 44 אזרחים, ועוד מספר בודד של אזרחים בשנים שקדמו לה; בפריסה על 12 שנים אלה הם 4 הרוגים בשנה.לא הצלחתי למצוא בשום מקום נתונים מדוייקים על  הרוגים אזרחיים לפני 2000, אבל המצב הבסיסי היה של טפטוף קבוע ומתמשך של קטיושות על יישובי הצפון, ויציאה למבצע צבאי גדול כל כמה שנים (דין וחשבון, ענבי זעם) שלווה בירי רקטות מסיבי אל הצפון -ובמצב זה מספר כזה של הרוגים אזרחיים נשמע לי כמו תוצאה מתבקשת.
אבל מעבר לחישובים המספריים הקרים, מלחמת לבנון השניה - על אף שהיו בה כשלונות רבים - הצליחה להביא לתוצאה האסטרטגית שאליה חתרה ישראל ללא הצלחה מאז 1970: שקט בגבול הצפון. מאז 2006 היה האירוע בטחוני אחד בלבד בגבול זה. נוצר מצב של יציבות בגבול ובו ירי על שטח ישראל הוא קאזוס בלי שהחזבאללה נרתע מלהפר אותו; זו תוצאה שאף אחד מהמהלכים בין השנים 1970-2000 לא הצליח ליצור, והוא מבוסס כמובן על הנסיגה: העובדה שכוחות צה"ל לא חורגים מקו הגבול הבינ"ל היא תנאי הכרחי (אם כי כמובן לא מספיק, דרושה הרתעה חזקה) למאזן ההרתעה בין ישראל לחזבאללה, שמקיים את השקט באיזור.
טוענים מתנגדי הנסיגה, שהיא נתנה רוח גבית למתנגדי השלום בציבור הפלסטיני והאיצה את פרוץ האינתיפאדה השניה, שלא היתה מתרחשת ללא הנסיגה. ייתכן שזה נכון, אם כי זו כמובן הסטוריה אלטרנטיבית, שאין שום דרך להוכיח אותה; אם עוסקים בהסטוריה אלטרנטיבית אני גם יכול להציע הסטוריה כזו למצב שבו צה"ל נשאר בדרום לבנון: ההחלטה האסטרטגית של ערפאת ב2000 לוותר על הסכם קבע עדיין מתרחשת והשילוב בין החלטה זו לבין המתח בשטחים מביא עדיין לפריצת האינתיפאדה, שההתמודדות עמה קשה הרבה יותר לאור העובדה שצה"ל נאלץ להמשיך את הפעילות השוטפת בלבנון; לאורך כל שנות ה2000 מתמשך ירי טילים קבוע על ישובי הצפון, וההתפתחות הכלכלית והאנושית הדרמטית של האזור נמנעת; ירי הטילים הוא בטווח הולך וגובר - עד לחיפה ודרומה לה - מכיוון ששהות צה"ל ברצועת הבטחון לא השפיעה כלל על יכולת ההתחמשות של חזבאללה, שתחמושתו עברה דרך קבע על כביש בירות דמשק, אליו צה"ל לא היה קרוב (ברוב חלקיה, רצועת הבטחון לא היתה ברוחב של יותר משני קילומטרים); ולבסוף, אירועים המאיימים על המשטר הסורי - בעיקר כאלה כמו בשנה האחרונה - היו מובילים מיידית לחימום מכוון של גבול הצפון כדי להסיט את תשומת הלב הבינ"ל מסוריה, כפי שהמשטר הסורי הפעיל את חזבאללה מאז הקמתו של הארגון.
אז נכון, האגו שלנו נפגע בנסיגה ובמלחמת לבנון השניה, ונסראללה נאם כמה נאומי רהב שפגעו בנו מורלית. אני לא מזלזל בכך, והיו כאמור לנסיגה ולמלחמה גם תוצאות שליליות, אבל ניתוח קצת יותר רציונלי ופחות רגשי מראה שהן דווקא היו מההצלחות היותר גדולות של ישראל.

ושתי הערות סיום קטנות: בעזה אנחנו עדיין לא שם, אבל הרבה יותר קרובים משאי פעם היינו. להתנתקות נוצרה תדמית רעה - כמו לנסיגה מלבנון - ואי אפשר להכחיש שהיו לה גם תוצאות שליליות, אבל בחשבון ארוך טווח אני חושב שהיא תוכיח את עצמה כמו הנסיגה מלבנון. אבל על כך יעיד העתיד.
ולכל המתלוננים ששלי יחימוביץ' לא שמאלנית מספיק בנושאים בטחוניים, כדאי לזכור את התפקיד שהיא מילאה בעיצוב השיח הציבורי בנושא כשכל המדינה, חוץ מהורים לחיילים בלבנון, העדיפה להדחיק את מה שקורה שם.

ממלכת השוקולד

הפריימריז בטקסס שלשום העניקו למיט רומני את הנציגים שנדרשו לו לעבור את קו היעד של 1144 נציגים, והוא עכשיו המועמד הרשמי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב2012 (טוב, לא באמת רשמי - רשמי זה יהיה רק בועידה הרפובליקאית בטמפה באוגוסט, אבל עכשיו אין שום דרך שבועידה הזו רומני לא יבחר, אז בתכל'ס זה רשמי). מזל טוב!

אבל הסיבה לפוסט איננה זו, אלא דווקא יום עיון ששמעתי אתמול באונ' ת"א על הפדרליזם הבלגי. דיברו שלושה פרופסורים מבלגיה ואלי בר נביא על ההתפתחות והעתיד של בעיית השפות והפדרליזם הבלגי (יש הסבר די משעשע על מורכבותו כאן). היה ממש מעניין, אז במחווה לרבע הבלגי שלי (ולצרפתים מבין חמשת קוראי - דיר בלאק, תשמרו את הלעג שלכם לעצמכם), קצת מחשבות מאתמול:

1. הסטוריה. הדעה המקובלת היא שבלגיה היא מין יציר כלאיים של ההסטוריה. עד תחילת המאה ה19 היא נשלטה ע"י האימפריה ההבסבורגית (הספרדית, ולאחר מכן האוסטרית) שהיתה מטבעה רב לשונית; לאחר מלחמות נפוליאון היא נוצרה (למעשה אוחדה עם הולנד ולאחר מכן יצאה לעצמאות) כמגבלה לעוצמתה של צרפת, ומעולם לא היה רציונאל לאומי אמיתי באיחוד דוברי הצרפתית והפלמית לכדי מדינת לאום אחת. אלא שמבט מקרוב מעלה שהתמונה הזו לא כל כך מובנת מאליה: בלגיה יצאה לעצמאות ב1830, 30 שנה לפני שאיטליה אוחדה ו40 שנה לפני שגרמניה אוחדה; הן באיטליה והן בגרמניה השטח המאוחד כלל דוברי ניבים שונים בצורה משמעותית שלא יכלו להבין אחד את השני. הסיבה היחידה שהם נחשבים היום ניבים ושרובם נכחדו הוא שלאחר האיחוד כחלק מהפרוייקט הלאומי נעשה מאמץ מכוון, בעיקר דרך מערכת החינוך, להשליט את הhochdeuch בגרמניה ואת האיטלקית הפיידמונטית באיטליה (אחרי הכל, שפה היא ניב עם צבא. בהערת אגב, לאכזבת הילדים הישראלים באשר הם, זה גם עיקר מטרתו ותוכנו של הספר "הלב" של דה אמיציס, וסיפורו המרגש של מרקו הוא רק חלק מזערי ושולי מהסיפור הכללי, שבכלל מדבר על כיתה של ילדים מכל מחוזות איטליה). אפילו בצרפת - הדוגמה בהא הידיעה למדינה אוניטרית - לפני המהפכה הצרפתית כ50% מהאוכלוסיה לא דיברה צרפתית תקנית, אלא בניבים מקומיים שחלקם בכלל לא ממשפחת השפות הלטיניות; השלטת השפה הצרפתית היתה פרוייקט מכוון ואף כמעט אלים לעתים של המהפכה. בלגיה שונה לא במהותה אלא בהסטוריה שלה, בפרט, בכך שהאליטה דוברת הצרפתית (והאליטה דיברה צרפתית הן בפלנדריה והן בוולוניה) לא ראתה לנכון לבנות פרוייקט לאומי בלגי, והשקיעה מעט מאוד בחינוך להמונים. חוק חינוך חובה הונהג בבלגיה רק ב1918,וגם אז רק עד גיל 14. מכיוון שהכלי העיקרי להשלטת שפת המדינה היה מערכת החינוך, ההזדמנות ל"צירפות" של בלגיה חלפה, והפער הלשוני, שחפף גם לפער מעמדי הביא לצמיחת תנועה לאומית בפלנדריה, אך כזו פלמית המכוונת נגד בלגיה, שבדיעבד גם יצרה את השפה הפלמית - בתחילת המאה ה19 גם ברחבי פלנדריה לא היתה שפה אחת אלא ניבים שונים מאוד זה מזה. גם המצב היום הוא לא סימטרי - יש תנועה לאומית פלמית אבל לא ממש כזו וולונית - הוולונים בעיקר רוצים להשאר בבלגיה, או מיעוט מהם רוצה להסתפח לצרפת.

2. עתיד. החלק השני של הדעה המקובלת הוא שבלגיה עתידה בסופו של דבר להתפרק. לחצים מקומיים מחד ונטילת חלק ניכר מהתפקיד הלאומי על ידי המוסדות האירופים באידך תביא לכך שהמדינה הבלגית תהיה מיותרת, והתפרקותה תהיה הדוגמה לעידן הפוסט לאומי שלפנינו. אלא שזה לא כל כך פשוט ולמעשה בלתי אפשרי בעליל. זה לא כל כך פשוט כי המשבר הכלכלי האחרון, והאינקומפוטנטיות הדרמטית של המנהיגים והמוסדות האירופאים להתמודד עם משבר האירו, מוכיחים כי - בפראפרזה על משפטו המצוטט לעייפה של מרק טווין - השמועות של מותה של מדינת הלאום היו מוגזמות למדי. וזה בלתי אפשרי בגלל סיבה אחת פשוטה - בריסל. כפי שתמצת פרופ' בן פריז - ללא ספק הדובר המוצלח אתמול - הן פלנדריה והן וולוניה לא מוכנות לעזוב בלי בריסל; הן פלנדריה והן וולוניה לא יכולות לעזוב עם בריסל (כי הצד השני לא ייתן להן). זה מזכיר, ולא בכדי, עוד עיר בירה חשובה רגשית לשני עמים הנמצאים בסכסוך לאומי. אלא שבניגוד לירושלים - שהיא בעצם איחוד של שני ערים שהקשר ביניהן, הגם שהוא קיים, הרבה יותר חלש מהקשרים הפנימיים בתוך כל אחת - את בריסל אי אפשר לחלק. הפער בבריסל הוא לא בין שני חלקים של העיר, אלא בין אוכלוסיה לגיאוגרפיה: האוכלוסיה פרנקופונית (ובאופן הולך וגובר; מבין בני 15-30, רק 2% דוברים פלמית כאחת משפות האם שלהם. זה לא המקום השני - המקום הזה שמור לערבית, ש20% מתושבי בריסל דוברים אותה כאחת משפות האם שלהם - ואפילו לא השלישי, אותו חולקת הפלמית עם התורכית) אבל מבחינה גיאוגרפית, בריסל מצויה בתוך השטח הפלמי. זאת ועוד; בעוד שירושלים משמעותית בעיקר מבחינה רגשית, האיזור המטרופוליני של בריסל מייצר כ30% מהתל"ג של בלגיה כולה. בקיצור, בעיה.

3. פתרונות - אז בלגיה כנראה כאן לעוד זמן, והשאלה היא מה עושים. אחרי הכל, מצב שבו לוקח 540 יום להרכיב ממשלה הוא לא מצב בריא. אז דיברו על כל מיני שיפורים לפדרליזם הבלגי - בעיקר הפשטות - אבל מה שהכי שעשע אותי הוא שכולם חזרו לרעיון של מחוז בחירה מאוחד. בבלגיה שיטת הבחירות היא לפי מחוזות בחירה רב נציגיים, והמחוזות (פרט למחוז BHV המפורסם, המכיל את בריסל ופרבריה והוא הסיבה הנוכחית למשברים הקואליציוניים הבלתי נגמרים; הסברתי כאן) האם פלמיים או וולוניים. כל המוסדות - מפלגות, מדיה, אוניברסיטאות וכו' - מחלוקים לחלק פלמי וחלק וולוני ולכן התוצאה היא שכל חבר פרלמנט בלגי, שר או אפילו ראש הממשלה, מתייחס ומחוייב - וגם עומד לבחירה - רק בחלק אחד של המדינה. ולכן הפתרון שכולם מציעים הוא לבחור לפחות את חלק מחברי הפרלמנט במחוז בחירה מאוחד שיכיל את כל בלגיה, וכך הם יהיו מחוייבים כלפי כלל האוכלוסיה. ולמה זה משעשע אותי? כי זה בדיוק ההצעה ההפוכה מההצעה הקבועה לפתרון שיטת הבחירות אצלנו - מעבר לשיטה מחוזית - אבל היא נובעת מאותה טעות בסיסית, שמניחה שפתרון בשיטת הבחירות יפתור את כל הבעיות. המציאות כמובן הפוכה - הבעיות קיימות, והן פשוט מתבטאות בתוצאות הבחירות; אמנם השיטה יכולה לסייע להחמיר אותן או להקל עליהן אבל היא לא באמת תצליח לפתור אותן. אבל תמיד נחמד לחשוב שזה יהיה פתרון הקסם - אחרי הכל, סדנא דארעא חד הוא.

מפסח ועד יום העצמאות

הפוסט הזה צמח באופן אורגני - אני רוצה לכתוב אותו כבר כמה שבועות וכל פעם נוסף לא עוד שלב. אז להמנע מכבדות יתר, אני אחלק אותו לשלבים: אם יוצא לכם כבד מדי תמיד אפשר להפסיק בסוף השלב ולחזור לאחר מכן מאותו המקום (וככה גם נתוני הגלישה לבלוג ישתפרו. win win situation)

1. בבסיס בו שירתתי היו מספר סוגי תורנויות: שבוע עבודות רס"ר, שבוע שמירות, אבטחה. והיתה את התורנות השנואה מכולן, זו המכונה "מטלה מזדמנת" (אתם מוזמנים בזמנכם החופשי לנחש איזו אות החליפה את ע' הפועל בשם התואר של התורנות הזו בפי כל): אחת לכמה זמן היתה צצה מטלה שלא חזו אותה מראש (למשל, להכין את חדר המורשת לפורום מטכ"ל שביקר בבסיס, להגיש ולפנות להם אוכל. בדידי הווא עובדא), ואז היו מש"ק התורניות במקרה הטוב הולך לפי רשימה ובמקרה הרע צד חיילים במסדרון למלא את המטלה. אבל היתה מטלה מזדמנת אחת שיכולת, כחייל, לחזות אותה מראש בדיוק רב חודשים מראש: בכל שנה, מעט לאחר פורים, רס"ר המטבח היה מסתכל ביחד עם המב"ס על לוח השנה ומגלה: הפתעה! עוד מעט פסח! ולכבוד פסח צריך לנקות את המטבח! מהר מהר, יש לסנג'ר חיילים מהיום למחר למטלה הזו כי שוב הופתענו מפסח, שמקפיד להגיע משום מה תמיד בט"ו ניסן.
2. נתחוך ולמקום ולזמן אחר, והקישור יתבאר בסוף הפסקה. שנות ה60 וה70 היו השנים בהם בית המשפט העליון האמריקאי היה בנקודה הליברלית ביותר שלו. בשנים אלה הוצאו פסקי הדין הליברלים הידועים -סיום הסגרגציה במדינות הדרום; הקראת זכויות החשודים (המוכר מהסרטים: "You have the right to remain silent, everything you say can and will be used against you in acourt of law..."); וכמובן פס"ד רו נ' וייד, שמגדיר את הזכות לפרטיות כזכות המוגנת בחוקה ואת הזכות לבצע הפלה כחלק מזכות זו, ואוסר על המדינות ועל הממשל הפדרלי לאסור הפלות. מאז שנות ה70 אחד הצירים העיקריים של המאבק של התנועה השמרנית הוא בשנוי פניו של בית המשפט העליון. זה תהליך ארוך (צריך לחכות ששופטים ימותו או יפרשו מרצונם כדי להחליף אותם, ובכל זאת במהלך התקופה הזו היו גם כמה נשיאים דמוקרטים שמינו שופטים עליונים)  אבל הוא מתרחש בעקביות כבר שלושה עשורים, ובית המשפט העליון זז ימינה יותר ויותר; המהלך המשמעותי ביותר בהקשר זה היה מינויים של ג'ון רוברטס ובעיקר סמואל אליטו בידי ג'ורג' בוש הבן, שניהם שופטים שמרנים צעירים וחריפים, ובעוד שרוברטס החילף את נשיא ביהמ"ש העליון הקודם רוננקווסט שהיה גם הוא שמרן, אליטו החליף את סנדרה דיי אוקונור, שהיתה שופטת מתונה ונחשבת שופטת "אמצע", בין ארבעת השופטים השמרנים וארבעת השופטים הליברלים. החלפתה באליטו לאחר פרישתה הזיזה את נקודת האמצע של ביהמ"ש העליון משמעותית ימינה, אל השופט קנדי, שאמנם מדי פעם פוסק עם הליברלים אבל הוא בגדול שופט שמרן. (אובמה גם הוא מינה שתי שופטות אבל שתיהן החליפו שופטים ליברלים, אז לא היתה לכך ממש השפעה על כיוון ביהמ"ש). אם העובדה שביהמ"ש שמרן ולא מהסס להשתמש בכוחו לפסוק לפי השקפת עולמו  לא היתה ברורה באה פסיקת citizens united לפני מספר חודשים, שבאבחה אחת ביטלה למעשה את כל ההגבלות על מימון בחירות, והוכיחה זאת בבירור. זה הרכב בית המשפט שלפניו הופיע הממשל הפדרלי בנסיון להן על רפורמת הבריאות הדרמטית של אובמה, ולאור העובדה שלפחות חלק מבתי המשפט בערכאות נמוכות יותר מצאו את החוק או חלק ממנו לא חוקתי, הליברלים היו צריכים לפחות להעלות בדעתם שהחוק יתקל בבעיות. ועדיין, עד לפני שבועיים לא היה כותב ליברל אחד שהעלה בדעתו שייתכן שיש כאן איזשהי בעייתיות שצריך להתכונן לקראתה ולהגן עליה. והנה: הפתעה! פסח! או ליתר דיוק - הפתעה! בית משפט שמרן! וככזה, פתאום במהלך הדיון השופטים השמרנים שאלו - הייתם מאמינים? -  שאלות קשות את עורך הדין של הממשל, ונראה פתאום שיתכן שהחוק בסכנה. וכל הבלוגוספרה הליברלית בסערה - איך זה ייתכן? איך לא ראינו את זה? (אם צריך דוגמה לסגירות הקוגניטיבית בשני צידי המפה הפוליטית - הנה היא).
3. גם הצד השמרני כמובן לא טלית שכולה תכלת. בפרט, השופט סקליה עשה קצת צחוק מעצמו כשהתייחס לסעיף בחוק - נסיון לתת הטבות לנברסקה כדי לזכות בקולו של הסנטור נלסון מנברסקה, שזכה בפוקס ניוז לכנוי הגנאי cornhusker kickback - השוחד של נברסקה - ושאל בשלב מסויים אם הטיעון של הממשלה יכול גם להצדיק אותו, כשמתברר שהסעיף בכלל לא נכלל בנוסח הסופי של החוק. או פאנל של ערכאה נמוכה יותר המורכב משופטים שמרנים, שכל כך התעצבן מכך שאובמה התיחס בפומבי לכך שהוא "מקוה שביהמ"ש העליון לא יפנה לצעד קיצוני של ביטול חוק מסיבי של הקוגנרס" (הצהרה מדוייקת למדי, ביטול חוק זה באמת צעד קיצוני) שהוא דרש מנציג הממשל הפדראלי שטען לפניו בתביעה אחרת הקשורה לחוק, להציג לו תוך מספר ימים את עמדת המחלקה המשפטית של הממשל, בלא פחות משלושה עמודים עם רווח בודד בין השורות (ממש כך!) האם הממשל מקבל את העובדה שלביהמ"ש יש סמכות לפסול חוקים.
4. זה היה נראה מגוחך אפילו לחלק מהפרשנים בפוקס ניוז (הייתם מאמינים?) למשל גרטה ון ססטרן, מנחה עם רקע משפטי שאמרה ששלושה עמודים זה די הרבה פעמים לכתוב "מרבורי נ' מדיסון" (אגב, אותן שלוש מילים אמרה עורכת הדין במהלך הדיון, בהנחה שזה יסגור את העניין). "מרבורי נ' מדיסון" הוא פסק הדין מ1803 בוא קבע ביהמ"ש העליון את סמכותו לפסול חוקים של הקונגרס.
5. רגע, רגע, רגע, אני שומע את חמשת קוראי אומרים. "קבע בית המשפט"? מה, הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים לא כתובה בחוקה? אז זהו, שלא. כמו אהרון ברק, גם ג'ון מרשל, נשיא ביהמ"ש העליון באותה תקופה (או שמא ראוי יותר לומר, כמו ג'ון מרשל, גם אהרון ברק)  לקח לעצמו את הזכות לפסול חוקים. שערוריה! איזו מין דמוקרטיה זו!
6. וזה התקשר לי בדיוק להצעת החוק עוקפת בג"ץ של יעקב נאמן (ללא ספק, שר המשפטים המסוכן ביותר שהיה בישראל מאז ומעולם). הטיעון האנטי-בג"ץ מכיוון הימין הוא תמיד שמעולם לא ניתנה לבג"צ הסמכות לפסול חוקים ושהוא לקח אותה באופן דיקטטורי משהו. אז כדאי להזכר לפעמים גם במרבורי נ' מדיסון. אבל באופן יותר עמוק, נכון. יש משהו בעייתי מבחינה דמוקרטית בצורה שבה בג"צ מצד אחד מבטל את החלטות הכנסת ומצד שני אופן המנוי אליו מושפע באופן עקיף מאוד מהחלטת העם. היושר האינטלקטואלי מחייב להודות שדעתי היתה נוחה יותר לו היה אפשר לבנות מערכת שקשורה באופן ישיר יותר לעם - בין אם ביטול הביקורת השיפוטית (כמו בבריטניה) או בצורת בחירת שופטםים יותר פוליטית (כמו בארה"ב). דא עקא, שיש בעיה אחת עיקרית המבדילה ביננו לבין ארה"ב למשל במקרה הזה: בישראל פחות או יותר חצי מהציבור לא מקבל את הדמוקרטיה באופן בסיסי. רוב הציבור הערבי, הציבור החרדי, חלק לא קטן מעולי בריה"מ לשעבר (לפחות הדור הראשון) ומשהו כמו חצי מהציבור הדתי לאומי לא מאמינים בדמוקרטיה יותר מאשר ככלי להשגת מטרות אד הוק. וכשזה המצב, הדמוקרטיה צריכה לפעמים לבנות מנגונים שיותר מרוחקים מהשפעה ישירה של העם.
7. זה נשמע יומרני ומתנשא מצידי, אבל כדאי לזכור שאנחנו ממש לא היחידים: הממשל האמריקאי נבנה בכוונה עם כל מיני גורמים שמאזנים ובולמים אחד את השני ושחלקם בכוונה נבחרים בדרכים עקיפות. אבל אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא גרמניה: גרמניה היא הדמוקרטיה היחידה לדעתי שחוקתה אוסרת על משאלי עם. זה נשמע אבסורדי כשחושבים על זה, אבל זו התוצאה של הנסיון לבנות חוקה ב1949, כשהעקרון הראשי שמנחה אותה הוא "בון איננה ויימר": נסיון לבנות חוקה של דמוקרטיה שמפחדת מהעם עצמו (וכמובן, מסיבה טובה). לכן אוסרים על משאלי עם, לכן אחוז החסימה הגבוה, לכן הביקורת השיפוטית בידי בית משפט ששיטת הבחירה אליו מאוד מרוחקת מהעם (נשמע מוכר?).
8. תגידו - נכון - אבל שם זה לפחות מוגדר בחוקה. אבל זה עניין של התשלשלות הסטורית, לא של עקרון. אף אחד לא אמר שהמצב החוקתי של לפני המהפכה החוקתית הוא יותר לגיטימי מאשר שלאחריו: אחרי הכל, האספה המכוננת היתה אמורה לכתוב חוקה ונכשלה בכך ולכן הפכה את עצמה לכנסת הראשונה ב"פשרת הררי" המפורסמת; מי אמר שהמצב החוקתי שנוצר כתוצאה מכך יותר לגיטימי? בישראל עבדו בפרטאץ', באילתור ובפשרות, כי אלה אנחנו. אבל מבחינת הדמוקרטיות של המבנה שיצרנו - אנחנו בחברה טובה למדי.