יש שיר אלגנטי מאוד של צור ארליך שרבים אוהבים לצטט אותו בתקופת ימי הזכרון:
תמיד משחק בהסטוריה אלטרנטיבית הוא בעייתי, אבל נניח שהיו מקימים את מדינת ישראל ב1920, והיא היתה מצליחה להתגבר על היישוב הערבי ולהתייצב עד שנות השלושים, כך שבשנות השלושים היא היתה קולטת מליוני יהודים מאירופה. הנאצים כידוע הציבו את השמדת היהודים גבוה מאוד בסדר העדיפויות שלהם, גם כשהיא פגעה במאמץ המלחמתי בצורה משמעותית. אתם באמת חושבים שאם הם היו חושבים שהשמדת היהודים חשובה מספיק הם לא היו משטחים את מדינת ישראל הצעירה בהפצצות עד שהיתה מושמדת? עד 1942 הנאצים הכריעו את צרפת, פולין וכל מדינות מרכז ומערב אירופה, וכמעט והכריעה את בריטניה ובריה"מ, האימפריות האדירות ביותר בעולם באותה התקופה (פרט לארה"ב). למדינת ישראל הצעירה והקטנה היה סכוי נגדם? אם כבר, המדינה היהודית היתה מקלה עליהם את המלאכה מכיוון שהיא רכזה את כל היהודים עבורם בגטו אחד גדול.
כפי שכבר הצביע ישעיהו ליבוביץ', מדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים לא ממש תופסת. יש הרבה יתרונות ליהודים במידנת ישראל: השתייכות לחברת הרוב, המנעות מאנטישמיות "פעוטה" - כמו קללות או אף אלימות פה ושם - כפי שמתרחשת במדינות שונות, ותחושת סוכנות, העובדה שגם אם אתה מאויים כיהודי יהיה מי שיגיב וינסה להגן עליך, בדמות צה"ל. אבל, כמובן, שיבתם של היהודים להסטוריה באה תוך קונפליקט עם תושביה הערביים של א"י והעולם הערבי והמוסלמי ככלל ולכן גם כיום כנראה שבהערכת סיכונים ריאלית מדינת ישראל היא מקום מסוכן יותר ליהודי לחיות בו מאשר רוב מדינות העולם.
אם יש צעד הסטורי שבאמת כנראה היה מציל יהודים רבים זה לא הקמת מדינה יהודית לפני השואה אלא ביטול חוק ג׳ונסון ריד מ1924, שסגר כמעט הרמטית את ארה"ב להגירה ממזרח ודרום אירופה. אם הגירה המונית לארה"ב היתה מתאפשרת בשנות ה30 כפי שהתאפשרה בתחילת המאה ה20, מליונים רבים של יהודים היו יכולים להגר למדינה שבאמת היתה בטוחה עבורם במהלך המלחמה. כך שאם כבר רוצים ללמוד לקח הסטורי מהשואה, הוא שצריך להקל את חוקי ההגירה לארה"ב.
כמובן, זה לא הלקח שאני חושב שצריך ללמוד מהשואה. פשוט כי אין מה ללמוד שום לקח מהשואה. השנה הויכוח המלאה על לקח אוניברלי מול פרטיקולרי בא בעקבות חוברת של חיל חינוך שהחרד"לים מתרעמים עליה; לפני שנתיים זה היה בעקבות נאומו של יאיר גולן וכתבתי על זה אז. אז לא אחזור באריכות, אבל בקצרה: השואה היא אירוע הסטורי. אפשר (ואולי גם צריך) לזכור אותו כחלק מתהליך האבל הלאומי, ואפשר (ואולי גם צריך) ללמוד אותו באירוע הסטורי, שהשפיע ועיצב על העולם שאנחנו מכירים היום: הוא הביא בין השאר להקמת מדינת ישראל כמו גם להפיכת תפיסת זכויות האדם לבסיס המוסר המודרני כמו שמוכר לנו היום, ולשני התהליכים הללו היו הצלחות וגם כשלונות. אבל אין מאירוע הסטורי לקח מוסרי.
יש משהו מטעה בנאצים מכיוון שהם גם עשו מעשים מחרידים מוסרית וגם נכשלו לבסוף, ולכן קל לנו לחשוב על הלקח ההסטורי שיש ללמוד מהם, כי הכשלון ההסטורי הביא גם להוקעה מוסרית (ובמשתמע, אנחנו גם חושבים שהגורל ההסטורי "הגיע להם" בשל העוול המוסרי שביצעו). אבל מאו צה דונג ביצע מעשי זוועה גרועים כמו הנאצים או אף יותר, ואיש לא שואל מה הלקח של משטר מאו צה דונג, כי המשטר הקומוניסטי בסין עוד עימנו. הדרום האמריקאי ביסס משטר עבדות משך מאות שנים וגם כיום איש לא שואל מה הלקח ההסטורי שיש ללמוד מכך, מכיוון שלמרות שהדרום הפסיד במלחמת האזרחים הצפון החליט לקבל את הנאראטיב הדרומי כחלק מהנאראטיב הלאומי ולכן הוא מעולם לא הוקע. דיון מוסרי צריך לעשות על ערכים מוסריים - למדינת ישראל יש צידוק לקיומה בשל זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ללא קשר לשואה, וזכויות אדם צריך לכבד מכיוון שהן בסיס להתיחסות לאדם כאדם, לא כי הנאצים היו נוראיים.
מה שכן, יש נקודה שאני כן מסכים בה עם חיל החינוך: אין משהו מהותי שמונע מפרסטון הבריטי, אשלי האמריקאית או דניאל היהודי להיפך לנאצי כמו שטרודה נהפכה. ההסטוריה של גרמניה, המוסדות שבנתה (או העדרם), והתנאים הפוליטיים. הכלכליים והחברתיים של שנות ה20 וה30 הביאו לכך שהפכה לנאצית, ובמובן הזה כמובן ששום חברה לא עוברת תהליך דומה. אבל זה לא נובע מאיזו מהות אינהרנטית של פרסטון, אשלי, דניאל וטרודה, אלא בדיוק מהמוסדות וההסטוריה של החברה שלהם, והמוסדות הללו יכולים להשתנות, וחו"ו לאורף הזמן לאפשר נאציזם; כמו כן, חברות אחרות יכולות להגיע לתהומות מוסריים בגוונים אחרים, כפי שמוכיחה כאמור סין של מאו צה דונג או אטלנטה של "חלף עם הרוח".
וחשוב מאלה: אני מאוד מתקשה עם ספרים על השואה, אבל את "דו"ח על הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט לא יכולתי להוריד מהיד. אני יודע שיש הרבה בעייתיות בטיעון ההסטורי של ארנדט - בעיקר כלפי היודנראטים - אבל בבסיסו יש טענה שאותי מאוד משכנעת, והיא שפעולת ההשמדה של הנאצים היתה תלויה גם בשיתוף פעולה של הרבה גורמים במדינות הכבושות, וככל שהיתה התנגדות משמעותית יותר - בין אם בין מדינות שונות או בזמנים שונים באותה מדינה - ההשמדה הואטה או אפילו נעצרה. ולכן העובדה שבאמת ההשמדה הצליחה להתבצע היא כי רוב מכריע של האנשים היו מספיק אדישים לה מכדי להתנגד בצורה אפקטיבית. זה לא אומר משהו בהכרח על האירופאים של שנות ה40, זה בעיקר אומר על כל אדם: צריך הרבה אומץ וכח להיות דיסידנט, ולכן רוב מכריע של האנשים משתפים פעולה ברמה כזו או אחרת. גם אני, כנראה, אם הייתי צרפתי או פולני או אפילו גרמני שנקלע למקום הזה ולתקופה הזו, הייתי בין הממוצעים ולא בין הדיסידנטים. צריך יוהרה להיות בטוח שאתה, הקורא הספציפי, היית מתנהג אחרת.
שני ימי זכרון סמוכים כל שנהאוהבים לצטט אותו גם כי הוא כתוב יפה מאוד וגם כי הוא מבטא את האחד הנראטיבים הרווחים ביותר בישראל סביב השואה, והוא שמדינה היתה מונעת את השואה. אם היתה לנו מדינה, השואה לא היתה מרחשת, בודאי לא במימדים שהתרחשה. אבל בעצם זה נרטיב די אוילי.
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי
תמיד משחק בהסטוריה אלטרנטיבית הוא בעייתי, אבל נניח שהיו מקימים את מדינת ישראל ב1920, והיא היתה מצליחה להתגבר על היישוב הערבי ולהתייצב עד שנות השלושים, כך שבשנות השלושים היא היתה קולטת מליוני יהודים מאירופה. הנאצים כידוע הציבו את השמדת היהודים גבוה מאוד בסדר העדיפויות שלהם, גם כשהיא פגעה במאמץ המלחמתי בצורה משמעותית. אתם באמת חושבים שאם הם היו חושבים שהשמדת היהודים חשובה מספיק הם לא היו משטחים את מדינת ישראל הצעירה בהפצצות עד שהיתה מושמדת? עד 1942 הנאצים הכריעו את צרפת, פולין וכל מדינות מרכז ומערב אירופה, וכמעט והכריעה את בריטניה ובריה"מ, האימפריות האדירות ביותר בעולם באותה התקופה (פרט לארה"ב). למדינת ישראל הצעירה והקטנה היה סכוי נגדם? אם כבר, המדינה היהודית היתה מקלה עליהם את המלאכה מכיוון שהיא רכזה את כל היהודים עבורם בגטו אחד גדול.
כפי שכבר הצביע ישעיהו ליבוביץ', מדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים לא ממש תופסת. יש הרבה יתרונות ליהודים במידנת ישראל: השתייכות לחברת הרוב, המנעות מאנטישמיות "פעוטה" - כמו קללות או אף אלימות פה ושם - כפי שמתרחשת במדינות שונות, ותחושת סוכנות, העובדה שגם אם אתה מאויים כיהודי יהיה מי שיגיב וינסה להגן עליך, בדמות צה"ל. אבל, כמובן, שיבתם של היהודים להסטוריה באה תוך קונפליקט עם תושביה הערביים של א"י והעולם הערבי והמוסלמי ככלל ולכן גם כיום כנראה שבהערכת סיכונים ריאלית מדינת ישראל היא מקום מסוכן יותר ליהודי לחיות בו מאשר רוב מדינות העולם.
אם יש צעד הסטורי שבאמת כנראה היה מציל יהודים רבים זה לא הקמת מדינה יהודית לפני השואה אלא ביטול חוק ג׳ונסון ריד מ1924, שסגר כמעט הרמטית את ארה"ב להגירה ממזרח ודרום אירופה. אם הגירה המונית לארה"ב היתה מתאפשרת בשנות ה30 כפי שהתאפשרה בתחילת המאה ה20, מליונים רבים של יהודים היו יכולים להגר למדינה שבאמת היתה בטוחה עבורם במהלך המלחמה. כך שאם כבר רוצים ללמוד לקח הסטורי מהשואה, הוא שצריך להקל את חוקי ההגירה לארה"ב.
כמובן, זה לא הלקח שאני חושב שצריך ללמוד מהשואה. פשוט כי אין מה ללמוד שום לקח מהשואה. השנה הויכוח המלאה על לקח אוניברלי מול פרטיקולרי בא בעקבות חוברת של חיל חינוך שהחרד"לים מתרעמים עליה; לפני שנתיים זה היה בעקבות נאומו של יאיר גולן וכתבתי על זה אז. אז לא אחזור באריכות, אבל בקצרה: השואה היא אירוע הסטורי. אפשר (ואולי גם צריך) לזכור אותו כחלק מתהליך האבל הלאומי, ואפשר (ואולי גם צריך) ללמוד אותו באירוע הסטורי, שהשפיע ועיצב על העולם שאנחנו מכירים היום: הוא הביא בין השאר להקמת מדינת ישראל כמו גם להפיכת תפיסת זכויות האדם לבסיס המוסר המודרני כמו שמוכר לנו היום, ולשני התהליכים הללו היו הצלחות וגם כשלונות. אבל אין מאירוע הסטורי לקח מוסרי.
יש משהו מטעה בנאצים מכיוון שהם גם עשו מעשים מחרידים מוסרית וגם נכשלו לבסוף, ולכן קל לנו לחשוב על הלקח ההסטורי שיש ללמוד מהם, כי הכשלון ההסטורי הביא גם להוקעה מוסרית (ובמשתמע, אנחנו גם חושבים שהגורל ההסטורי "הגיע להם" בשל העוול המוסרי שביצעו). אבל מאו צה דונג ביצע מעשי זוועה גרועים כמו הנאצים או אף יותר, ואיש לא שואל מה הלקח של משטר מאו צה דונג, כי המשטר הקומוניסטי בסין עוד עימנו. הדרום האמריקאי ביסס משטר עבדות משך מאות שנים וגם כיום איש לא שואל מה הלקח ההסטורי שיש ללמוד מכך, מכיוון שלמרות שהדרום הפסיד במלחמת האזרחים הצפון החליט לקבל את הנאראטיב הדרומי כחלק מהנאראטיב הלאומי ולכן הוא מעולם לא הוקע. דיון מוסרי צריך לעשות על ערכים מוסריים - למדינת ישראל יש צידוק לקיומה בשל זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ללא קשר לשואה, וזכויות אדם צריך לכבד מכיוון שהן בסיס להתיחסות לאדם כאדם, לא כי הנאצים היו נוראיים.
מה שכן, יש נקודה שאני כן מסכים בה עם חיל החינוך: אין משהו מהותי שמונע מפרסטון הבריטי, אשלי האמריקאית או דניאל היהודי להיפך לנאצי כמו שטרודה נהפכה. ההסטוריה של גרמניה, המוסדות שבנתה (או העדרם), והתנאים הפוליטיים. הכלכליים והחברתיים של שנות ה20 וה30 הביאו לכך שהפכה לנאצית, ובמובן הזה כמובן ששום חברה לא עוברת תהליך דומה. אבל זה לא נובע מאיזו מהות אינהרנטית של פרסטון, אשלי, דניאל וטרודה, אלא בדיוק מהמוסדות וההסטוריה של החברה שלהם, והמוסדות הללו יכולים להשתנות, וחו"ו לאורף הזמן לאפשר נאציזם; כמו כן, חברות אחרות יכולות להגיע לתהומות מוסריים בגוונים אחרים, כפי שמוכיחה כאמור סין של מאו צה דונג או אטלנטה של "חלף עם הרוח".
וחשוב מאלה: אני מאוד מתקשה עם ספרים על השואה, אבל את "דו"ח על הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט לא יכולתי להוריד מהיד. אני יודע שיש הרבה בעייתיות בטיעון ההסטורי של ארנדט - בעיקר כלפי היודנראטים - אבל בבסיסו יש טענה שאותי מאוד משכנעת, והיא שפעולת ההשמדה של הנאצים היתה תלויה גם בשיתוף פעולה של הרבה גורמים במדינות הכבושות, וככל שהיתה התנגדות משמעותית יותר - בין אם בין מדינות שונות או בזמנים שונים באותה מדינה - ההשמדה הואטה או אפילו נעצרה. ולכן העובדה שבאמת ההשמדה הצליחה להתבצע היא כי רוב מכריע של האנשים היו מספיק אדישים לה מכדי להתנגד בצורה אפקטיבית. זה לא אומר משהו בהכרח על האירופאים של שנות ה40, זה בעיקר אומר על כל אדם: צריך הרבה אומץ וכח להיות דיסידנט, ולכן רוב מכריע של האנשים משתפים פעולה ברמה כזו או אחרת. גם אני, כנראה, אם הייתי צרפתי או פולני או אפילו גרמני שנקלע למקום הזה ולתקופה הזו, הייתי בין הממוצעים ולא בין הדיסידנטים. צריך יוהרה להיות בטוח שאתה, הקורא הספציפי, היית מתנהג אחרת.