שקרים, שקרים מחורבנים וסטטיסטיקה

בשבוע שעבר, כשקראתי קצת על מצרים התגלגלתי בין בלוגים עד שהגעתי למדד הדמוקרטיה של האקונומיסט. המדד כמובן מרתק; אנחנו במקום 37, עם ציון 7.48 (מתוך 10) - לא מדהים, אבל לא רע כמו שהייתי מצפה; אנחנו בעיקר חוטפים על סעיף "זכויות אדם". בעיקר זה מוזר לי כי לא ברור לי אם הם כוללים את השטחים או לא; אם לא, אז הייתי מצפה שנקבל ציון גבוה יותר, ואם כן אז הייתי מצפה שנקבל ציון נמוך יותר, מה גם שהרש"פ - או ליתר דיוק "פלסטין" - מופיעה גם בפני עצמה. בכל מקרה אנחנו בסביבה לא כ"כ רעה - באיזור טאיוואן וקפריסין, רק 6 מקומות מתחת לצרפת. ועוד נקודה מדהימה בעיני היא שהרש"פ - עם הכיבוש, וחמאס בעזה והכל - שנייה רק ללבנון מתוך כל מדינות ערב. ואחריה במדינות ערב עיראק - שוב, עם הכיבוש האמריקאי והכל. הרש"פ במקום 93 (ציון 5.44), עיראק במקום 111 (ציון 4) והמדינה הערבית הבאה בתור היא כווית, מקום 114 (ציון 3.88). זה כמובן, לפני המהפכות בטוניסיה ומצרים...

ואז קראתי את הפרק המילולי, ועל המזרח התיכון וצפון אפריקה הם כותבים שהוא מהאזורים הכי דיקטטוריים בעולם (הפתעה!), וש"משתנה דמה של שייכות למזרח התיכון הוא בעל השפעה שלילית ומשמעותית סטטיסטית גם אם מנכים את ההכנסות מנפט". כלומר, עצם שייכותה של מדינה למזרח התיכון מעידה על סיכוי גבוה להיות דיקטטורית. אלא שזה, כמובן, יופומיזם; הנקודה היא היותה של מדינה ערבית, או מוסלמית, ולאו דווקא מיקומה במרחב, היא האינדיקציה להיותה דיקטטורית. אבל את זה בחיים לא יכתבו באקונומיסט.

אז החלטתי לשחק קצת בסטטיסטיקה. לקחתי את מדד הדמוקרטיה האמור, והוספתי שלושה משתנים: משתני דמה של 0/1 אם המדינה ערבית או לא, מוסלמית או לא, ותל"ג לנפש (לקחתי מויקיפדיה) - כדי לנרמל מול משהו, כי יכול להיות שדמוקרטיה באה עם עושר (למעשה הבדיקה היותר נכונה היא לבדוק מול מעמד בינוני, כלומר נניח לחלק את התל"ג לנפש במדד ג'יני או משהו כזה, אבל לא הגעתי עד כדי כך). ואז עשיתי רגרסיה לינארית - זה די קל לעשות את זה באקסל וכשמשתלטים על העניין זה די כיף - ומתברר שאין נורא מתאם בין תל"ג לדמוקרטיה כפי שהייתי מצפה - תל"ג לנפש מסביר רק ב25% את השונות במדד הדמוקרטיה - אבל עצם היות מדינה ערבית מנבא לא פחות מ13% מהשונות במדד הדמוקרטיה, והיותה של מדינה מוסלמית מנבא לא פחות מ21% (כמעט כמו תל"ג).  שלושת המשתנים הללו בלבד מספיקים כדי להסביר לא פחות מ47% מהשונות במדד הדמוקרטיה (כלומר אין גם קורלציה ביניהם, היות מדינה מוסלמית מוסיף על כח הניבוי של התל"ג לנפש, והוא לא זהה לו). יתקנו אותי הסטטיסטיקאים אם אני טועה, אבל זה נראה לי די מדהים: עצם היותה של מדינה מוסלמית נושא בלא פחות מחמישית מהאחריות לכך שהיא דיקטטורית.

ואם כבר הייתי בשוונג, אז ניסיתי לבדוק את הטענה שלי משבוע שעבר שדמוקרטיה לא בהכרח כרוכה עם יחס חיובי יותר כלפי ארה"ב. אז כאן אני על בסיס רעוע הרבה יותר; קצת קשה לי למצוא נתונים כמותיים על "עד כמה מדיניותה של מדינה היא פרו מערבית או אנטי מערבית" (אגב, במדיניות פנים האמריקאים עושים דברים כאלה כל הזמן - יש דירוגים רבים לגבי מידת השמרנות/ליברליות של סנטורים וחברי קונגרס) אז השתמשתי בדעת הקהל, ליתר דיוק בסקר של מכון פיו על עמדתו של הציבור במדינות שונות על ארה"ב (ואם נדייק - מה האחוז של אנשים שענו שיש להם עמדה חיובית על ארה"ב). הסקר הזה קיים רק על 22 מדינות כך שבסיס המדגם היה קטן הרבה יותר (בסיס המדגם ברגרסיה הקודמת היה 155 מדינות), כך שצריך לקחת את התוצאות בעירבון מאוד מאוד מאוד מוגבל. אבל עדיין אני אתן לתוצאות לדבר בעד עצמן: היות מדינה דמוקרטית מסביר רק 13% מהשונות ביחס לארה"ב; היות מדינה מוסלמית מסביר 55% מהשונות. ביחד המשתנים מסבירים 58% מהשונות, כך שכל כח ההסבר של הדמקורטיה של מדינה נובע מהקורלציה בין מדינות לא דמוקרטיות למדינות מוסלמיות. כלומר, בפשטות: זה לא שנתינים מסכנים תחת עריצות שונאים את אמריקה; זה מוסלמים ששונאים את אמריקה, וסכוי גבוה שהם ימשיכו לשנוא אותה גם אם הם יחיו בדמוקרטיה.

זו לא טענה מאוד מבוססת, שכן אפשר בודאי להתווכח אם האינדיקטורים שלקחתי נכונים, ואחרי הכל זו רק סטטיסטיקה, שעל טיבה כבר עמד דיזרעאלי בציטוט שבכותרת (למעשה, כנראה שדיזרעאלי לא אמר את זה, למרות שמרק טווין מצטט את הציטוט מפיו) - במיוחד סטטיסטיקה של רופאים מהסוג שהבאתי בקטע השני. אבל אלה מספרים, ועם מספרים קשה מאד להתווכח, במיוחד שכל מה שיש בצד השני זה  לרוב מגדלים באוויר - זה היה הבסיס של רוב ניתוחי מדיניות החוץ האמריקאיים שראיתי שבשבוע האחרון, ובראש ובראשונה של אובמה עצמו. וככלל, נחמד לראות שהמפרים הראשונים שמצאתי מאששים בצורה כל כך נחרצת את תחושת הבטן שלי.

נ.ב. 1 הניתוח הזה של וולטר ראסל מיד הוא הפעם הראשונה ששמעתי אמריקאי אומר דבר טעם בנושא מאז שהתחילו המהומות במצרים. גם מאוד אהבתי את המאמר של שלמה אבינרי ב"הארץ השבוע" השבת, אבל עוד לא הצלחתי למצוא אותו באתר הארץ, אז אם הם יעלו אותו אלנקק אליו בהמשך
נ.ב 2 - תודה ליהונתן על העזרה הטכנית.
נ.ב. 3 - מישהו יודע איך אפשר להוסיף קבצים לבלוג בתשתית של blogger? (אם אדע, אוסיף את האקסלים המקוריים...)

קצת שירה יפנית

קל לכתוב הייקו
אם אין בו כל הגיון.
טורקמניסטאן

או:
הייקו טוב לכתוב
ביפאן, שם כל מילה
הברה. כאן- לא.

ואם כבר:
בהייקו משפט
לא אמור לגלוש סתם כך
בין שורות. חבל.

מוקדש לאתר threadless, הקרדיט כמובן לאלון.

בין יהודים, גויים ולוחות שנה

דוד האיר את עיני שטעיתי והטעיתי גם אתכם, עשרת קוראי היקרים, בפוסט הקודם, שכן יש עוד מאורע שהיהודים מציינים לפי לוח השנה הלועזי. הסיפור הוא כזה: בתפילת שמונה עשרה, ישנם שני מקומות שהם נוסח התפילה משתנה לפי עונות השנה. בברכת גבורות, בה מהללים את ה' על גבורותיו, מוסיפים בחורף "משיב הרוח ומוריד הגשם", בעוד שבקיץ, בארץ ישראל, אומרים "מוריד הטל"; ובברכת השנים, בה מבקשים מה' שנה טובה, יבול טוב ובמשתמע גם פרנסה, מבקשים בחורף "ותן טל ומטר לברכה" ובקיץ "ותן ברכה". ומתי מתחיל ונגמר החורף? אז בכל מקרה מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ו"ותן טל ומטר לברכה" בפסח. ו"משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים לומר בשמחת תורה. אבל "ותן טל ומטר לברכה" מתחילים לומר בז' בחשוון (שבועיים לאחר סוף סוכות, כדי שהולכי הרגל יספיקו לחזור הביתה לפני הגשם). וזהו, כך חשבתי (ציוני בור שכמותי) ודוד האיר את עיני שבחו"ל מתחילים לומר "ותן טל ומטר לברכה" ב5 בדצמבר אם פברואר מעובר, וב6 לדצמבר אם פברואר לא מעובר. ויכול להיות שיש עוד מועדים שנשמרים לפי הלוח הלועזי.
ואם אנחנו כבר בענייני לוחות שנה, לא רק היהודים מציינים ימים לפי לוח השנה של הנוצרים, גם הנוצרים מציינים חלק מחגיהם - למעשה, החג החשוב ביותר מבחינה תיאולוגית לנוצרים, חג הפסחא - לפי לוח השנה היהודי. נסביר: הפסחא נחגג ביום ראשון הראשון שלאחר הירח המלא הראשון שלאחר ה21 במרץ (לכל מי שחשב שהחגים האמריקאים, עם ה"יום חמישי השלישי של נומבר" שלהם, מסובכים - הם לא המציאו כלום). ולמה זה קשור ללוח השנה העברי? מכיוון שהציווי הבסיסי שעומד מאחורי העיבור של השנה העברית - הפסוק "זכור את חודש האביב" - מפורש באופן מסורתי כך שיש לוודא שחודש האביב - בפרט פסח - יצא בזמן הקרוב ביותר, אך לאחר, יום השוויון האביבי, כלומר ה21/3. ומכיוון שפסח מתוארך לט"ו בניסן, כלומר, תמיד יוצא בזמן ירח מלא, הרי ש"יום ראשון הראשון שלאחר הירח המלא שלאחר ה21/3" הוא בעברית פשוטה "יום ראשון שלאחר שבת חוה"מ פסח".
זה אגב לא מקרה, שכן פסחא מציין את צליבתו, תחייתו ועלייתו לשמים של ישו. ישו ותלמידיו הגיעו לירושלים כדי לעלות לרגל לכבוד פסח, ועלייתו לרגל הניעה את סדרת המאורעות שהביאה לבסוף לצליבתו. המתח המשיחי הרב בעיר, שהיה כרוך בהגעתו של ישו, היה קשור גם לפסח, חג הגאולה. אני לא בקיא בפרטים המדויקים ולכן התארוך שאני הולך לתאר יכול להיות מוטעה, אבל הפירוש שאני מכיר הוא שהסעודה האחרונה הייתה סעודת ליל הסדר; ישו נצלב ביום ששי, ויומיים לאחר מכן (כלומר ביום שלישי לצליבתו) ביום ראשון קם לתחייה ועלה לשמיים. ולכן מכאן ואילך שומרים הנוצרים את יום ראשון המדובר כפסחא. (אגב, גם אחד המאורעות שאחראים יותר מכל לאנטישמיות לאורך הדורות הוא סביב פסח: לפי הברית החדשה הנציב הרומי פונטוס פילאטוס הציע לקהל היהודי שהתקהל ליד ארמונו לשחרר פושע אחד לכבוד הפסח - ישו או בראבא, גנב פשוט; הקהל דרש את בראבא ושישו ייצלב, ולשאלתו ובקשותו של פילטוס שיחשבו שנית ענו לו היהודים "הוציאוהו לצליבה, דמו על ידינו ועל ידי בנינו". המשפט הפשוט הזה אשם במיליוני רציחות של יהודים).
התארוך המדויק של פסחא יכול אף להעיד על חוסר דיוק קטן בחישוב העיבור היהודי; כאמור, חישוב העיבור נועד לוודא שפסח יצא קרוב ככל האפשר, אך לאחר, ה21/3, ובמאות השנים הראשונות ההחלטה מתי לעבר הייתה סוד איזוטרי. בשנת 359 התגבש  ע"י רבי הלל נשיאה לוח מדויק לעיבור, המורכב ממחזור של 19 שנים, ובו השנה השלישית, הששית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השעב עשרה והתשע עשרה הן מעוברות. זה חישוב מאדש מדוייק יחסית אבל יש בו סטייה קטנה מאוד קדימה, כלומר הוא  דוחק את פסח מעט מעט קדימה בכל מחזור. וכך יצא שבשנים האחרונות הדחיקה הזו הגיעה לכדי מצב שבאחת השנים האחרונות, פסח יצא לאחר ה21/4, כלומר חודש מאוחר מדי לעומת הכוונה המקורית,  ולראשונה בהיסטוריה פחות או יותר לא התלכד עם הפסחא. אבל בשלב זה פוסקי ההלכה היו שמרנים מדי מכדי לשנות את העיבור.
אבל עוד יותר יפה מכך שהוא - וכאן אני אומר סברת כרס לחלוטין, אבל עדיין - שהפסחא הנוצרי יכול לפסוק בהלכה שעמדה במחלוקת שנים ארוכות. אחת המחלוקות הידועות במשנה בין הפרושים (חכמי בית שני היו אבות המסורת ההלכתית עד ימינו) לצדוקים (קבוצה דתית-הלכתית אחרת שהייתה מרוכזת סביב הכהנים), היא בפירוש זמן ספירת העומר. ספירת העומר - וחג השבועות הנגזר ממנה - נלמדת מהפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת...שבע שבתות תמימות תהיינה". הצדוקים פרשו - פירוש שלדעתי יותר משתלב עם הפשט - ש"ממחרת השבת" פשוטו כמשמעו, מיום ראשון - כלומר מיום ראשון שלאחר שבת חוה"מ פסח, ומכאן ששבועות יוצא לפי גישתם שבעה שבועות לאחר מכן, תמיד ביום ראשון אך התאריך לא קבוע. הפרושים לעומתם פרשו "ממחרת השבת" ממחרת חג ראשון של פסח, וכך נוהגים אנו עד היום - מנהג שמציב את שבועות בתאריך קבוע בז' סיוון. (ישנן כנראה עוד כתות - כמו זו שכתבה את ספר היובלים - שפרשו כמו הצדוקים). מכל מקום, אם נלך לרגע לנוצרים, גם להם יש חג מקביל לשבועות - הפנטקוסט - המציין את ירידת רוח הקודש על השליחים - הנחגג 50 ימים בדיוק לאחר הפסחא - כלומר, בדיוק במועד של חג השבועות, לפי הגישה הצדוקית. ומכיוון שהברית החדשה נחשבת למקור מהעתיקים ביותר לתקופת בית שני, יתכן שיש כאן הוכחה לאותנטיות של הגישה הצדוקית.
וייתכן כמובן שלא. ראשית, לא ברור לי ממתי התארוך של הפסחא והפנטקוסט מוסד, ומעבר לכך, הנוצרים לא בהכרח ייצגו קבוצה מרכזית בעם היהודי; יש הטוענים שמקורם בכלל באיסיים. מה שכן ברור הוא שמקורם בקבוצה עויינת מאוד להנהגה הפרושית, שכן אם יש לורד וולדמורט בברית החדשה הרי שאלו הפרושים. אבל עדיין זה מעניין.

----
ותודה לרן שמצא לי כמה וכמה אי דיוקים גם בפוסט הזה...
----

בהמשך השבוע על פרסום מכעיס, ובינתיים שבוע טוב!

שניים סינים

נפתח בחידה: בכל אחד מזוגות המשפטים שלהלן, משפט אחד נאמר על ידי חכם סיני עתיק, והאחר לא. מיהו המשפט שנאמר על ידי חכם סיני? ומי אמר את המשפט השני? (תשובות בסוף)

"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה"
"אין אדם נכנס לאותו הנהר פעמיים"

"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם"
"מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו"

"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים"
"סייג לחוכמה שתיקה"

בסמסטר הנוכחי, כדי להשלים את ההשלמות שאני צריך לתואר שני בהסטוריה, אני לומד באו"פ קורס על הסטוריה סינית. זו חוויה מאוד מעניינת, כי מצד אחד זו אחת האפשרויות היחידות ללמוד הסטוריה שהתפתחה באופן נפרד לחלוטין, כמעט ללא השפעה, מהנרטיב ההסטורי המוכר לנו של המערב, ומצד שני מדהים לראות עד כמה יש נקודות דמיון; לא רק במין אמירות הסטוריוגרפיות כלליות וגורפות כגון "כל אימפריה עוברת שלושה שלבים של צמיחה, שיא ושקיעה (גיבון בודאי מתהפך בקברו מהקיצור הנמרץ שעשיתי לתיאוריה שלו) אלא בשלבים מאוד דומים שציוויליזציה הסינית והמערבית עברו בערך באותו הזמן: התיעוד הכתוב הראשון בסין מופיע תקופת שושלת שאנג, במאה ה15 לפנה"ס - לא רחוק מהזמן שמופיעות השושלות הגדולות במצרים; הפריחה התרבותית הגדולה בסין של תקופת "מאה האסכולות" במאות 5-2 לפנה"ס - באותו הזמן שנחתם המקרא, ופעלו הפילוסופים היווניים והרומיים הגדולים; הקמת אימפריה ריכוזית כוללנית במאות השניה לפנה"ס עד השניה לסה"נ - במקביל לאימפריה הרומית, והתפוררות הסדר הזה ליחידות קטנות ומסוכסכות, והשתלטות של שבטים זרים על חלק ניכר מהעולם הסיני במאה השניה לסה"נ, תהליך מאוד דגומה להתפוררות האימפריה הרומית מאתיים שנה לאחר מכן; ויש עוד (עד לכאן הגעתי בקורס בינתיים...)
כמובן, יש גם הבדלים משמעותיים: העולם הסיני הצליח לשמור על רצף בזמן, כך שהעם הסיני רואה את עצמו כבעל הסטוריה המתחילה אי שם באלף השני לפנה"ס - היחידים שיכולים לטעון לרצף כזה בעולם המערבי הם היוונים ואנחנו; כמובן האחדות הפוליטית, שסין הצליחה לשקם במאה החמישית לסה"נ ואירופה מעולם לא הצליחה לשקם מאז חילק קונסטנטינוס את האימפריה הרומית לשתיים (אני עוד לא הגעתי לאיך הסינים עשו את זה. שבוע הבא אעדכן :-) ); העובדה שסין מעולם לא חוותה מונותיאיזם, ויש מושגים מרכזיים בהגות המערבית שזרים לה ולהיפך; כל אלה הם גורמים משמעותיים שהופכים את ההשוואה מאוד מעניינת, אבל עדיין הדמיון מרשים אותי בעוצמתו.
וכאן אני מגיע לדוגמאות של תחילת הפוסט: במיוחד ביחס להגות סינית יש במערב - בעיקר עם עידן הניו-אייג' - איזו מיסטיפיקציה. היא נתפסת אקזוטית ובשל כך מכילה חוכמה נסתרת. אז ברור שהניו-אייג' שמעריץ סתם כך תרבויות אקזוטיות הוא מטופש אבל עדיין אנחנו מתייחסים אחרת לתפיסות שבאות מחכמי סין של המאה החמישית לפנה"ס מאשר לתפיסות שבאות מהתנ"ך או מסוקרטס, אפלטון ואריסטו, למרות שלא זו בלבד שהם נכתבו באותה תקופה, יש בהם גם הרבה מאוד גורמים דומים; לא רק בפרגמנטים מקריים אלא גם ברעיונות שלמים, מורכבים ומשמעותיים יותר: לאו-דזה עומד על חמקמקותה של הידיעה, ועל האבסורדיות בעולם - שעליהם גם עומדים הרקליטוס וסוקרטס; קונפוציוס, מו-דזה ואחרים דנים דיונים עמוקים באופיו של השליט הרצוי והאידיאלי - בדיוק כפי שאפלטון דן ומפרט ב"פוליטיאה" ו"החוקים"; קונפוציוס משרטט דמות ראויה של איש מוסר - בדיוק כפי שמצוות בין אדם לחברו בתורה ונבואות הנביאים מעצבים ומדגישים. זה לא נסיון אפולוגטי להגן על תרבות המערב, פשוט בהנתן הדמיון הכל כך משמעותי באופיין של הבעיות והרעיונות הן בהגות המערב המוקדמת והן בהות הסינית המוקדמת - יש משהו מפתיע בהבדל התהומי בתפיסה הפופולארית של השתיים.

ועוד נקודה אחת: דווקא ביחס להבדלים: הבדל מאוד משמעותי שכן קיים בין הציוויליזציה הסינית למערבית היא העדרו המוחלט של מונותיאיזם בראשונה, ומעבר לכך, רוב ההגות הסינית היתה הרבה יותר ארצית, ויחסית יש בה מעט תפיסות מטפיזיות. זו כמובן הפרכה מסיבית של הטענות כנגד חוסר הסובלנות של המונותיאיזם והקורבנות ומלחמות הדת שהוא גרם, שכן מאו דזה-דונג הצליח להתעלות על כל רוצחי ההמונים שהעולם המערבי הצליח להעמיד עד היום (והוא לא הראשון, ההסטוריה הסינית מלאה במלחמות אזרחים עקובות מדם).אפשר גם להמשיך ולטעון, שהתפיסה הפוליתיאיסטית, שלא רואה שום דבר מעבר לעולם, יכולה להסביר חלק מהסטגנציה החברתית הסינית, ואת העובדה שאין כמעט תפיסה של שנוי חברתי (בסין כמו גם כמובן בהודו) - אבל אלה באמת הכללות גורפות, שאין לי ממש בסיס משפק לטעון אותם חוץ מסברת הכרס שלי.

תשובות למי ששרד עד סוף הפוסט:
"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה" הוא משפט הפתיחה של "ספר הדרך והסגולה" של לאו-דזה, סין, מאה חמישית לפנה"ס, שהיה בסיס לטאואיזם במאות שלאחר מכן. "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקליטוס, אסיה הקטנה היוונית, מאה הששית לפנה"ס.
"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - אמר כמובן קהלת (בקריאת הבר מצווה שלי :-) ), לפי המסורת שלמה מלך ישראל, המאה העשירית לפנה"ס, לפי המחקר נכתב בא"י במהלך התקופה ההלניסטית, מאה רביעית לפנה"ס. "מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו" - קונפוציוס, גדולי חכמי סין, המאה החמישית לפנה"ס.
"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים" - גם כן מ"ספר הדרך והסגולה", בעוד "סייג לחכמה שתיקה" בא כמובן מפרקי אבות א', נכתב בא"י, לא ברור מתי.

על דתיים בארץ ויהודים באמריקה

קראתי לאחרונה שני מאמרים מעניינים - לא בדיוק מאמרים, יותר ראיון ופוסט - שיש לי מה לומר עליהם אבל לא הרבה, אז נצרף אותם ביחד לפוסט. אבל אל תנסו למצוא קשר בין השניים, כי אין.
א. ד"ר חנן מוזס מבר אילן ערך לאחרונה מחקר מקיף בו הוא ניסה למפות את עמדות תת הקבוצות השונות בציבור הסרוג בארץ בכל מיני תחומים - שמירת הלכה, יחס למדינה, יחס לסוגיות הבוערות של המגזר כמו מעמד האישה, הומוסקסואליות, מעמד הרבנים , ועוד ועוד. לא הצלחתי למצוא את המחקר עצמו באינטרנט אבל קראתי ראיון איתו ויש שם כמה דברים מאוד מעניינים: קודם כל המספרים. הוא מחלק את הציבור הדתי - לפי מאפיינים של מקום מגורים, מערכת חינוך וכד' -  ל"תורנים לאומיים" או חרד"לים, שהם 20%, בורגנות דתית שהם 70% ודתיים מודרניים - קיבוצניקים, הרטמניסטים וכדומה - שהם לא פחות מעשרה אחוזים. זה הפתיע אותי, כי לי תמיד הייתה התחושה שהדתיים המודרניים זה גטו שבין רחוב עזה לדרך חברון, וכנראה שיש כמה מאות אלפים כאלו (בחישוב מהיר, אם ציונים דתיים הם בערך 12% מהאוכלוסייה היהודית, ומתוכם 10% דתיים מודרניים - זה בערך 50,000-60,000 איש).
ומיד לאחר מכן הפתיעה אותי ההתאמה החד-חד ערכית: לכל ארוך השאלון, בכל נושא, התורניים היו יותר "ימינה" מהבורגנים שהיו יותר ימינה מהדתיים המודרניים; ואף מעבר לכך: מוזס ביקש מהנשאלים להגדיר את עצמם, באחת משבע הגדרות החל ב"חרד"לים" וכלה ב"אורתודוקסים מודרניים"; הגדרות העצמיות לא חפפו בדיוק את ההגדרה מקורית - היו אנשים שמוזס הגדיר כבורגנים דתיים שהגדירו את עצמם "תורנים לאומיים" למשל - אבל גם בתוך קבוצת האנשים שהגדירו את עצמם באותה הגדרה, באופן עקבי לכל אורך השאלון התורניים היו ימינה מהבורגנים שהיו ימינה מהדתיים המודרניים, וכן בתוך הקבוצות, מי שבחר בהגדרה עצמית "ימנית" יותר היה "ימני" יותר בכל תשובותיו. זה לא מאוד מפתיע אבל הטוטאליות של העניין בכל זאת קצת מפתיעה - אין מורכבות, אין אנשים שבתחום מסויים חושבים משהו אחד ובתחום אחר חושבים משהו אחר, יש משבצות ומשמת עצמך במשבצת זה מכריע את כל השקפתך (שלא תבינו לרגע שזו ביקורת, שהרי אני שנים ארוכות הייתי הדוגמה למשבצת של אורתודוקס מודרני. אבל זה עדיין מעניין).
גם מקומה של האובססיה המינית לא נפקד: כאשר נדרשו הנשאלים לדרג שישה ערכים: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוהים, חופש פנימי, צניעות וערכי המשפחה, וצמיחה רוחנית - התורניים דרגו במקום הראשון שמירת ההלכה ובמקום השני (!!) "צניעות וערכי המשפחה". יותר מלימוד תורה (שהליטוואקים מבין חמשת קוראי יזדעזעו) ויותר מקרבת ה' (שהחסידים יזדעזעו).
ויש עוד פנינים כמו יחס לסירוב פקודה (לא פחות מחצי מהדתיים הימניים -כולל דתיים מודרניים - תומכים בסירוב כזה במקרה של התנתקות נוספת) הפער בין הציבור למנהיגות, ועוד ועוד. תקראו, זה מרתק לדעתי. והשיא הוא בפיקנטריה - על דבר אחד, בלבד, כולם כולם מסכימים. כולם אוהבים מנייני קרליבך (ציון 1.8 מבסולם שבין 1 ל5). הרב קרליבך - שמת בחוסר כל לאחר שנודה מהציבור הדתי בארץ - יכול להתהפך בנחת בקברו.

ב. וולטר רסל מיד מאבחן את אחת האבחנות היפות לדעתי על הכשל הלוגי שבבסיס פעילותו של ג'יי-סטריט. ג'יי סטריט הוא ארגון לובי יהודי שקם בקונטרה לאייפאק, בתפיסה שאייפאק, בתמיכתה במדיניות ימין ישראלית - לא באמת מייצגת את עמדות יהודי ארה"ב, שתפיסתם בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני שמאליות הרבה יותר. ג'יי סטריט שם לעצמו למטרה לייצג את התמיכה היהודית בתפיסה השמאלית לפתרון הסכסוך היהודי פלסטיני, כדי לחזק תמיכה בבתי הקונגרס בעמדות אוהדות לעמדתו (למשל, בלחץ על ישראל להתפשר במו"מ). בין השאר, ג'יי סטריט מפרס מדי פעם בפעם סקרים המראים כי הציבור היהודי נמצא הרבה יותר שמאלה מהארגונים המייצגים אותו - ארגון הנשיאים, אייפאק - בנושא ישראל. ומה הכשל? שמיד טוען שבניגוד לתפיסת ג'יי סטריט, הקונגרס תומך בעמדות אייפאק לא כי אייפאק חזק או היהודים תומכים בהן אלא כי הציבור האמריקאי תומך בעמדות האלה. בפשטות, זה לא שתמיכה בישראל פופולארית בארה"ב כי אייפאק חזק, זה שאייפאק חזק כי תמיכה בישראל היא עמדה פופולארית בארה"ב, וכאשר אייפאק מנסה לתמוך בעמדה לא פופולארית (למשל - בשחרור פולארד) - הוא מתגלה במלוא חולשתו. זה לא מיוחד לאייפאק, אגב, גם הNRA - שדולת הרובים, שמקובל להגדיר כשדולה החזקה ביותר בקונגרס - חזקה בשל הפופולאריות של העמדות בהן היא תומכת ולא להיפך. וכך גם שדולות אחרות (הNAMBLA - North American Man-Boy Love Association - כנראה לעולם לא יהיה חזק גם אם יתרום כסף רב להרבה מועמדים) ולכן כל הסקרים שבעולם על עמדות היהודים לא ישנו - כי עמדות היהודים במקרה זה לא רלוונטיות (למעשה, בחירות הביניים הוכיחו את התפיסה הזו בצורה יפה: ברק אובמה נקט עמדה לעומתית למדי כלפי ממשלת ישראל והציבור היהודי נשאר איתו; אמנם הנושא לא היה משמעותי ברוב המירוצים אבל במירוצים שהוא עלה - למשל בבחירות לסנט בפנסילבניה שם פאט טומי הרפבליקאי האשים את המועד הדמוקראטי ג'ו ססטאק שהוא אנטי ישראלי - זה התברר כנושא מנצח לרפובליקאים למרות שהיהודים נשארו לתמוך בדמוקראטים). זה מזכיר לי מחקר שסיפר לי עליו פרופ' אנגלרד בבית הכנסת, שעשו על אפקטיביות של ועדות חקירה ממלכתיות באנגליה. במחקר התברר שהקריטריון העיקרי לאפקטיביות של ועדת חקירה היא כמה המסקנה שאליה הגיעה ועדת החקירה היתה פופולארית בציבור ממילא: ועדות חקירה שהמליצו המלצות שהיו פופלאריות בציבור נתפסו כמשמעותיות והיה סכוי שהמלצותיהן תיושמנה; ועדות חקירה שהגישו המלצות לא פופלאריות נשכחו. וצריך רק לחשוב על ועדת אגרנט מול ועדת אור למשל כדי לראות שאנחנו לא כ"כ שונים.

הדבר הויראלי הבא

רק ביומיים האחרונים ראיתי שני סרטי אנימציה מאותו בית יוצר, הראשון לועג למדע המדינה (שבלוגים פוליטיים קישרו אליו בהתלהבות) והשני לועג לתיאוריה של מדעי המחשב (שכמובן קושר על ידי כוכב חדש ומבטיח במחלקה למדמ"ח של האוניברסיטה העברית החל מהשנה הבאה).
יש לי תחושה שזה ה"סרט התרגום המשעשע של היטלר בבונקר" הבא. אבל זה עשוי מאוד מוצלח, אז אם אתם רוצים ללעוג למקצוע שלכם, צרו סרט כזה בעצמכם, לפני שזה נהיה נדוש. עכשיו זה הזמן!

10/10/10

לא זו בלבד שהתאריך היום יוצא עגול ומגניב (וכנראה מעשיר את בעלי אולמות החתונות לא מעט), ולא זו בלבד שהתאריך גם מהווה מספר בינארי, המספר הבינארי הזה - 101010 - הוא בהצגה עשרונית 42. אז נצלו את ההזדמנות היום כדי לעצור לשנייה ולהרהר במשמעות החיים, היקום וכל השאר...