בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 5 במאי 2016

הערות ליום השואה

1. הרבה מהפיד השמאלני שלי משתף את הנאום של יאיר גולן, אבל אני לא מעוניין לעשות את זה. לא כי הנאום לא משמעותי ואמיץ, ויש בו הרבה צדק, אלא כי אני מאוד לא מאמין בטענות "לקחי השואה", או בהשוואה היסטורית כטיעון מוסרי.
השואה היא אירוע היסטורי דרמטי (כמובן), שיאו של תהליך היסטורי מאוד מפותל ומורכב. לא בכדי יש גישה היסטורית שקושרת את "דרכה המיוחדת של גרמניה בהסטוריה" החל במרטין לותר וכלה בהיטלר. אי אפשר ללמוד לקח מאירוע היסטורי מכיוון שהמשמעות של לימוד לקח היא ניסיון לנתח את האירוע ולראות מה ממנו רלוונטי להיום, וניתוח שכזה לעולם יהיה חסר, כי אף סיטואציה היסטורית לא דומה לחברתה.
וכך, לכאורה אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים אוניברסליים מהשואה, אבל לא עושים דבר מול רצח העם המתרחש מעבר לגבול בסוריה (ואף לועגים לאירופים שמוכנים לקלוט פליטים משם); אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים פרטיקולריים מהשואה, אבל מתכנסים למדינה אולי הכי מסוכנת ליהודים בעולם בימנו. תגידו מיד, ותצדקו, שזה לא אותו הדבר: לא ברור שיש לנו דרך להתערב בצורה אפקטיבית בסוריה, הרצח שם לא שיטתי כמו הנאצים, וכו'; ומאידך בישראל המצב מסוכן אבל יש לנו צבא להגן על עצמנו, ובכל מקרה כאן אנחנו רוב ולא מיעוט, וכו' - נכון, אבל זו בדיוק טענתי: במקום לקח, אנחנו מתחילים לדון על השוואה היסטורית ומוצאים הבדלים בין אז לעכשיו, כי תמיד יש הבדלים כאלה.
דיון ערכי צריך לעשות על ערכים. גזענות וקסנופוביה היא פסולות מוסרית לא רק כי הן מובילות לשואה. הדרום האמריקאי השקיע מאות שנים בבנית חברה גזענית ודכאנית, ומעולם לא הדרדר לא לדיקטטורה ולא להשמדת עם. זה עדיין היה פסול מוסרית, גם אם זה לא היה השואה. הגזענות, ההתלהמות, האלימות והקסנופוביה שמתרחבים בישראל הם בעיה ערכית, בלי קשר להשוואה לגרמניה של שנות ה30.הטיעון הזה הוא לא רק ביחס לגולן ולטיעונים משמאל; ההשואה הקבועה של נתניהו לשואה מגוחכת באותה מידה.
2. זה מתקשר לדיון הדי מטופש על לקחים אוניברסליים מול פרטיקולריים שהתחילה הוגת הדעות עירית לינור (אני מתיחס לאו דווקא ללינור ספציפית אלא כמייצגת של קו מחשבה די רווח בציבור, רובו בימין). זה דיון די מטופש בעיני במבט ראשון כי כאמור, אין ממש משמעות ל"לקחי השואה" בעיני. אבל הוא משמעותי מכיוון שהוא חושף את הטענה המוסרית והערכית של הטוענים. לינור טוענת שהשואה היא אירוע פרטיקולרי בלבד וניתן ללמוד ממנו עבור היהודים בלבד. אבל ניתן ללמוד כל מיני לקחים: למשל, לקח פרטיקולרי הגיוני הוא שיהודים תמיד צריכים להיות מוכנים להגר כאשר הם חשים בסכנה, וכך אם ראש ממשלתם מזהיר שוב ושוב מפני שואה אטומית, הצעד הראוי הוא לחפש מיד דרכון זר. אבל זה לא הלקח הפרטיקולרי שלינור מתכוונת אליו - הלקח שהיא מתכוונת אליו הוא שמכיוון שהיהודים עברו את השואה, יש למדינתם, ישראל, פטור משיקולים מוסריים שלעמים אחרים יש, יש לה נורמות מוסריות משלה. זה אולי טיעון לגיטימי מצד ניצולי שואה עצמם (למשל קישון, שהיתה לו את ההגינות לומר את זה לפחות בצורה יותר מפורשת), אבל זה הדיבור של פוסט-טראומטיים; כמדינה, וכחברה שרובה כבר בני דור שני, שלישי וכבר רביעי לשואה, אנחנו לא יכולים לדבר מתוך הטראומה, וצריך לעמוד ביושר מאחורי הטיעון: הטיעון שמכיוון שהיינו קרבן, אנחנו פטורים משיקולים מוסריים. מעבר לכך שזה אבדן עשתונות ערכי (כפשוטו), האירוניה היא שזה בדיוק הטיעון הפוסט-קולוניאלי שלינור והימין מתרעמים עליו כאשר הוא מופעל כלפי קרבנות אחרים בהסטוריה - הרי לינור ואחרים טוענים, ובצדק, שהעובדה שקבוצה היתה קרבן לא מעניקה לה פטור מביקורת מוסרית.
3. ולבסוף, פטור מבלי פוליטיקה אמריקאית אי אפשר - דונאלד טראמפ התבטא אתמול בעד המשך הבניה הישראלית בהתנחלויות. מה שמבטיח התכנסות של הימין הישראלי סביבו. כדאי לזכור במקביל שאותו דונלד טראמפ סירב להתנער מתמיכתו של דייויד דיוק, מנהיג הKKK, שבתורו, ממש היום, בתזמון מושלם, טען שהיהודים בארה"ב הם ה"בעיה האמיתית".

יום רביעי, 4 במאי 2016

הערות בשולי הדרך, 1

עם פרישתו של קרוז אחרי ההפסד הגדול באינדיאנה הפריימריז הרפובליקאים רשמית נגמרו, בעוד שהפריימריז הדמוקרטים שומרים על פטרן יציב שבסופו קלינטון מנצחת בבערך 15% (הפסדה באינדיאנה היה צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים, ושומר על אותו פטרן). בשביל החדשות הללו לא הייתי פותח פוסט, אבל יש כמה אמיתות שנאמרות בקרב הפרשנים שאני חולק עליהן - והנה מקום טוב לפרוש את כל התיאוריות שלי:
1.
יש חיבה גדולה לחבוט בפרשנים על שלא הצליחו לחזות את עלייתו של טראמפ, והחביטה הזו מוצדקת. הפרשנים - גם הפרשנים המסורתיים וגם הזן החדש של פרשנים מוטי-דאטא כמו נייט סילבר - עד להצבעה באיווה בתחילת פברואר כולם העריכו שטראמפ הוא תפועה חולפת, ושאין לו סכוי לזכות במועמדות. יש הרבה חשבונות נפש בקרב הפרשנים, אבל נוטים לשכוח שיש נתון אחד שכן חזה לאורך כל הדרך את עוצמתו של טראמפ: הסקרים. הנה ממוצע הסקרים הלאומיים של RCP בשנה האחרונה. טראמפ הכריז על מועמדותו ביוני.
נכון, סקרים שנערכים כחצי שנה לפני הבחירות לא חוזים תמיד, או אפילו רוב הזמן, את התוצאה הסופית. אפילו במקרה דנן, ביחד עם עלייתו של טראמפ בסקרים עלה גם בן קרסון - רופא תמהוני מג'ונס הופקינס - והפופולריות שלו החלה לקרוס באיזור נובמבר. אבל הסקרים כן נותנים את נקודת ההתחלה. כל הפרשנים, כאשר הם דנו במועמדות טראמפ בקיץ ובסתיו שעבר, טענו משהו בסגנון: "נכון, הוא מוביל עכשיו בסקרים, אבל הוא תופעה חולפת והוא יקרוס". אלא שכמעט אף אחד לא ניסה לנתח למה ואיך זה יקרה. ההנחה היתה שכאשר מספר המועמדים המיינסטרימיים יצטמצם, התמיכה בהם תתלכד למועמד אחד - אבל ככך שעבר הזמן, ומועמדי המיינסטרים לא רק שלא פרשו, אלא הקפידו רק לתקוף אחד את השני ולא את טראמפ, התיאוריה הזו היתה צריכה להיות חשודה. לגבי הבחירות הכלליות, המצב הפוך. קלינטון מובילה כרגע בכ7% בממוצע. זה לא אומר שהיא תנצח, אבל כדי שהיא לא תנצח משהו צריך להשתנות. נקודת המוצא לפחות כרגע היא שהיא מובילה.
2. טל שניידר מעירה:
סקרים. מומלץ לזרוק את כל הסקרים שנעשו עד היום לפח ולהתחיל לבחון את הנושא מחדש מקו אפס. קלינטון מובילה על טראמפ ברוב סקרי הראש-בראש, אך יחד עם זאת, עד אתמול לא היה ברור שאלה אכן המועמדים ולכן לא ניתן היה ליחס משמעות רבה לשאלות הסקר. רק סקרים חדשים, כאשר הציבור הנשאל מבין מי עומדת מול מי – שווים משהו.
ועוד טיפ, למי שמקשיבים לסקרים: סקר כללי אמריקאי אינו רלבנטי. לפי פוליטיקו, חשוב לראות את הסקרים טראמפ נגד קלינטון במדינות הבאות – פלורידה (29), אוהיו (18), וירג׳ניה (13), קולורדו (6), נבדה (6) אייוה (6) וניו המפשיר (4). המספרים בסוגריים הם המשקל של כל מדינה בחישוב האלקטורל קולג׳. ולכן, אם קלינטון תוביל באופן משמעותי בסקרים בפלורידה, פנסילבניה ווירג׳ניה, מעכשיו ועד נובמבר, אז זה כבר רציני מבחינתה (וההפך). סימנים מוקדמים בנושא הזה מראים שבאוהיו היא לא מובילה בפער משמעותי. בפנסילבניה כרגע היא מובילה. אך כאמור, עדיין מוקדם.
על הנקודה הראשונה אפשר להסכים במידת מה, אם כי היא גם מוטלת בספק. לרוב היא נכונה כאשר המועמדים לא מוכרים, ולכן יש סכוי שהתפיסה הציבורית לגביהם תשתנה ככל שיהיו יותר מוכרים (כך קרה עם ברני סנדרס). אבל גם טראמפ וגם קלינטון מאוד מאוד מוכרים. זאת ועוד, גם טראמפ וגם קלינטון הם המובילים המובהקים במירוץ כבר זמן. נכון שבצד הרפובליקאי טראמפ עוד לא קיבל את החותמת הרשמית, ועכשיו משקיבל אותה יתכן שתהיה יותר התכנסות רפובליקאית סביבו. מאידך כנראה שתהיה גם יותר התכנסות דמוקרטית נגדו. מכל מקום, מימד הזמן אכן מוסיף חוסר ודאות, אבל לגבי סקרים לאומים זו נקודה ממש לא מדוייקת. כאשר הסקרים הלאומיים הם בפער קטן, אז שניידר צודקת,  צריך להסתכל רק במדינות המפתח כי הן אלו שיקבעו. אבל כאשר הסקרים הלאומיים מורים של פער משמעותי לכאן או לכאן, זו גאות שמעלה את כל הסירות, כלומר התמיכה במועמד המוביל גבוהה יותר מהנורמל בכל המדינות. במקרה שלנו, פער של 7% לקלינטון אומר שהיא תנצח נצחון משמעותי במדינות שבבחירות צמודות תהיינה נוטות במידה מועטה לדמוקרטים (כמו פנסילבניה או וויסקונסין), תנצח במדינות שבבחירות צמודות הן מתנדנדות (כמו פלורידה ואוהיו הזכורות לטוב) ותהפוך את המדינות שבבחירות צמודות נוטות במידה מועטה לרפובליקאים (כמו צפון קרוליינה או אריזונה) למתנדנדות. יתכן מקרה חריג שבו הפער בין התוצאות במדינה מסויימת לבין התוצאות במדינה אילו היו הבחירות צמודות חריג באופן משמעותי מהפער ברמה הלאומית - למשל, יתכן שטראמפ יזכה לתמיכה נמוכה באופן קיצוני ביוטה, מכיוון שהוא מאוד לא פופולרי בקרב המורמונים, יותר מאשר בציבור הרחב. אבל לרוב הפער לטובת צד זה או אחר מתפלג באופו די אחיד בין המדינות, ביחס לנקודת המוצא שלהן.
מאידך, סקרים לאומיים שמעידים על פער משמעותי יכולים להעיד גם על השפעה במירוצים נוספים. בבחירות בארה"ב יש מה שמכונה coat-tails - ההשפעה של המירוצים בפרופיל גבוה - כמו לנשיאות או לסנט - על מירוצים בפרופיל נמוך יותר, כמו לבית הנבחרים, לבתי מחוקקים מדינתיים וכו'. מכיוון שהרבה משרות עומדות לבחירה באותו יום בחירות, והן נמצאות על אותו פתק הצבעה, הרבה פעמים כאשר יש פער משמעותי לצד זה או אחר בבחירות לנשיאות למשל, הפער מחלחל גם למשרות נוספות, מכיוון שלפעמים בוחרים שלא מורצים ממועמד מפלגתם לנשיאות נשארים בבית ולא מצביעים גם למשרות הנוספות, או להיפך - בוחרים שנלהבים לצאת להצביע בגלל הבחירות לנשיאות מצביעים גם למשרות הנוספות. תיאורטית, בוחרים יכולים להצביע למועמד ממפלגה אחת למשרה אחת ולמועמד מהמפלגה השניה למשרה אחרת - לכך קוראים ticket splitting - אבל זה הופך פחות ופחות מקובל עם עליית הקיטוב המפלגתי בארה"ב בעשורים האחרונים. התופעה הזו מכונה coat tails מכיוון שמטאפורית, המתמודדים למשרות הנמוכות נאחזים בשולי מעילו של המועמד.ת לנשיאות. כך למשל, ב2008, נצחונו המשמעותי של אובמה (7%) גם הביא איתו נצחון דמוקרטי של 5 מושבים בסנט ו30 ומשהו מושבים בבית הנבחרים. על התופעה הזו - של גל משמעותי - מעידים הכי טוב סקרים לאומיים. כך שאם בסקרים הפער יצטמצם, צריך באמת לעבור ולהסתכל על המדינות המתנדנדות, אבל כל עוד הפער משמעותי, הסקרים הלאומיים הם אינדיקציה טובה למדי.

יש לי עוד כמה מסקנות כלליות אבל הפוסט ארוך דיו גם כך. אני אסיים בפרסומת מדהימה של קמפיין ג'ונסון מ1964. מול ג'ונסון רץ הסנטור הרפובליקאי הסופר קיצוני ואף תמהוני משהו בארי גולווטר, שהפסיד הפסד מוחץ. את הפסרומת הזו הריץ נגדו קמפיין ג'ונסון. היא בת 4 דקות, כך שלא תשרוד היום, אבל אם הייתי בקמפיין קלינטון הייתי מיד חושב איך לשכפל אותה לימנו.