בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 26 בפברואר 2011

הו, מדיסון, מדיסון

הקרב על מדיסון נמשך, ומביא אותי לחשוב קצת יותר לעומק בעד מי אני בסיפור הזה. אז את תקציר הפרקים האחרונים כתבתי כאן, ומה קרה בינתיים?
אז הסנטורים הדמוקרטים הנעדרים עדיין קופצים להם ממוטל למוטל ברחבי אלינוי (כדי שהתקשורת לא תמצא איפה הם ותעשה עליהם אמבוש); הבית התחתון העביר את החוק בהצבעה לילית (סצנת היציאה של חברי האספה אחרי ההצבעה פשוט מאלפת. תתחילו לצפות בערך מחצי דקה לתוך הסרטון, זה נותן משמעות חדשה לבטוי walk of shame), והחוק עבר לסנט שם כאמור אין עדיין נוכחות מספקת (quorum) מכיוון שהסנטורים הדמוקרטים נעדרים, למרות שהמספרים הם כאלה שמספיק שאחד מתוך הארבעה עשר יימצא ברחבי וויסקונסין ויובא לסנט וזה יספיק. נסיון של חברי הסנט הרפובליקאים ללחוץ על הדמוקרטים - למשל על ידי הבאה להצבעה של נושאים אחרים הקרובים לליבם של הדמוקרטים כגון דרישה להצגת תעודות זהות בהצבעה, חקיקה שתפגע במצביעים דמוקרטים בעיקר - לא צלחה בינתיים. מאידך, גם מתחילים דיבורים על recall - אפשרות הקיימת בחוקת וויסקונסין להגיש כמות מסויימת של חתימות שתביא ל"החזרתו" של הנציג ולבחירות חדשות; האיומים הם משני הצדדים אבל הרפובליקאים פגיעיםן יותר שכן הדמוקרטים מייצגים מחוזות דמוקרטיים ביותר בעוד שתשעה מתוך תשעה עשר הרפובליקאים מייצגים מחוזות דמוקרטיים דרך כלל (וייסקנסין, אחרי הכל, היא מרכז ושמאלה, והצביעה עבור המועמד הדמוקרטי בארבע הפעמים האחרונות).
השנוןי העיקרי הוא בתחום הסנטימנט הציבורי שם נראה שהוא נוטה מעט לכיוון הדמוקרטי; אם קודם השאלה העיקרית היתה "כמה זמן הדמוקרטים יחזיקו מעמד" כעת השאלה היא יותר נייטרלית בסגנון "מי ינצח"; מושלים רפובליקאים של מדינות אחרות שגם ניסו להגיש חקיקה שתבטל את זכות המשא ומתן הקיבוצי של עובדי הציבור כמו דניאלס באינדיאנה וסקוט בפלורידה נסוגו בינתיים; ולווקר היתה תקרית תקשורתית מביכה כאשר בעוד מנהיגי הפלג הדמוקרטי בסנט טוענים שהוא לא עונה להם לטלפונים, כתב של עיתון מבאפאלו התקשר לאחוזת המושל והציג את עצמו כדייויד קוך, אחד מהאחים קוך - אנשים עסקים עשירים ביותר שהקימו ותמכו בשורה של מוסות ומעמדים מאוד שמרנים - בין השאר לקמפיין של ווקר - והם מהאנשים היותר שנואים באמריקה, והועבר למושל ודיבר איתו 20 דקות, שבמהלכן בין השאר ווקר תיאר תוכנית לרמות את הסנטורים הדמוקרטים על ידי כך שיזמין אותם לשאת ולתת ומרגע שייכנסו לבניין הקפיטול זה ייחשב כאילו יש quorum. תוכן השיחה לא כל כך נורא כמו העובדה שהיא התקיימה, ולאורך 20 דקות ווקר ממשיך לשמוע הצעות פרובוקטיביות יותר ויותר של המתחזה כנגד המפגינים; ווקר לא מסכים איתן אבל הוא גם לא מתנגד בצורה חריפה ל"קוך", הוא פשוט מנסה להסיט בעדינות את השיחה. כל המאורע מעיד בצורה בולטת על הפער בנגישות למושל בין בעלי האמצעים לבין העובדים. בינתיים הצדדים מתחפרים בעמדותיהם: ווקר מדגיש שהוא לא יתפשר על החקיקה ולא מוכן לשאת ולתת; האיגודים כבר הודיעו שהם מוכנים לדרישותיו של  ווקר בנושאי פנסיה ותשלומים לביטוח בריאות אבל לא מוכנים בשום אופן לוותר על הזכות למשא ומתן קיבוצי בעתיד.

ומעבר להתפתחויות המעניינות כשלעצמן, מי פה הטוב ומי הרע? באינסטינקט ראשוני, אני כמובן בעד הדמוקטים והאיגודים המקצועיים. העמדה הרפובליקאית - המבטלת לחלוטין כל זכות למשא ומתן קיבוצי של עובדי ציבור חוץ משוטרים וכבאים (במקרה המקצועות שהאיגודים שלהם תמכו בווקר) היא די קיצונית בקנה מידה של כל מדינה מערבית פרט לארה"ב. בנוסף, המפגינים הם מאוד סימפטיים: לאנשי המערב התיכון יש תדמית של חברותיים ונעימים ונראה שלפחות המפגינים המתראיינים - כמו גם עדויות מכתבים מהשטח, גם שמרניים - זה מאוד נכון. (ואם נהיה גם ציניים משהו, שהעובדה שמדובר בוויסקונסין, בה שיעור המיעוטים נמוך ביותר וממילא שיעורם בקרב המפגינים נמוך, כנראה עוזרת. לא נעים להודות, אולי גזעני, אבל מה לעשות, נכון). ההפגנות לא בוטות ובודאי לא אלימות (הסרטון שהראיתי לעיל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל) והמפגינים נראים כמו אנשים מן הישוב; בנוסף, צריך לזכור שבגלל המעורבות הקטנה יחסית של הממשלה בחיי הכלכלה האמריקאים המגזר הציבורי מכיל כמעט רק מקצועות שקשה שלא להזדהות איתם: מורים, אחיות, שוטרים, פועלי זבל, וכד'. וברוב המקצועות האלה השכר נמוך ביותר והדיל הוא שבתמורה יש יותר בטחון בעבודה ויותר זכויות נלוות כגון פנסיה וביטוח רפואי זול. ולבסוף, בעיקר בארה"ב בה אין כל מימון ציבורי למפלגות, ומאז פסיקת בית המשפט העליון לפני כשנה אין גם שום מגבלה על יכולתם של תאגידים לתרום למועמדים פוליטיים - וההשפעה שתרומות כאלה כמובן יוצרת (למשל במקרה של פסאודו דייויד קוך שדיברתי עליו) נשמע די בריא שיתאפשר קיומם ושגשוגם של איגודי עובדים כדי לאזן קצת את המשוואה.
מצד שני, ברור לי שאם זה היה קורה בארץ הייתי בודאות בצד האוצר ולא בצד ההסתדרות. באינסטינקט, ההנחה שלי היא שכשההסתדרות יוצאת לשביתה ברוב המקרים היא טועה; האוצר אמנם ארוגנטי אבל בדרך כלל צודק יותר. אז נכון שההסתדרות כאן שונה מארגוני העובדים שם, אבל הדמיון יותר גדול משנדמה: גם ברה"ב ארגוני העובדים החזקים ביותר הם של המגזר הציבורי, שאין לו תחרות משמעותית (שהרי המשכורות באות ממשלם המסים) וגם שם האיגודים הביאו לחוקי העסקה שהפכו את המערכת למסואבת ומאובנת. ארגוני המורים במיוחד, שכן הם כיום הארגון החזק והמשמעותי ביותר - הביאו לחוקי העסקה בהם למורים יש קביעות עד לפרישה, דרגות שכר קבועות ותנאים סוציאלים נדיבים, ולכן אין שום אפשרות לפטר מורים גרועים או אפילו לתגמל יותר את המורים הטובים ביותר. במקביל - בין אם בשל העובדה הזו ובין אם בשל גורמים אחרים - רוב רובה של מערכת החינוןך הציבורי בארה"ב במצב רע מאוד; בפרברים החינוך הציבורי לא רע אבל בערים הוא לרוב קטסטרופלי, ולכן מי שיכול להרשות לעצמו שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים, מה שמעיד יותר מכל על כשלון המערכת; בין אם זו אשמת האיגודים ובין אם לאו הם הגורם העיקרי הבולם כל רפורמה (לעוד מישהו קופץ לראש רן ארז?) זאת ועוד; תחילתם של ארגוני העובדים בארה"ב בגלגול מארגוני פטרונאז' של מהגרים - יהודיים, מזרח אירופאים ואיטלקים - בתחילת המאה ה20 ולא מעט פעמים הארגונים הללו היו מעורבים בפעילויות ספק חוקיות. אם התדמית של ההסתדרות בארץ היא עמיר פרץ עם המגאפון, בארה"ב היא של "בוס" איטלקי, עם כל האסוציאציה המתבקשת (כאמור, לעתים בצדק) למאפיה. ולבסוף, אפשר להוסיף את הראיה הרחבה, למשל של וולטר ראסל מיד, שטוען שאיגודים מקצועיים מהסוג המוכר - ארגוני ענק של המגזר הציבורי או של מפעלי ענק כמו מפעלי המכוניות - הם שריד של מודל חברתי ליברלי של המאה ה20, שלא תקף יותר; דעיכתם מתבקשת כדי לעבור למודל חברתי חדש, המתאים יותר לעידן המידע והתחרות הגלובלית הנוכחי, וככל שתהיה מהירה יותר כן ייטב.
ואז, מצד שני, ניתן לומר שגם אם המודל החברתי של הניו-דיל לא תקף יותר, זה לא אומר שהמודל החברתי של התור המוזהב או של שנות ה20 - של פערים חברתיים אדירים - שאליו שואפים הרפובליקאים הוא בריא יותר. יש הסכמה כללית שמעמד בינוני רחב הוא מטרה ראויה ונכונה. בקיצור, בניגוד למנהגי בקודש, אין לי דעה נחרצת. אבל אם יש לכם, חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים - אמרו...

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

ערמת לינקים

1. ימים יגידו כיצד תסתים המהפכה במצרים, אבל אם היא תלך לכיוון פחות טוב מבחינתנו, כדאי לזכור את המאמר הזה של ג'ין קירקפטריק מ79, ולהחליף רק כמה בטויי מפתח (והקרדיט לבעל הקרדיט)
2. ומצרים גם הראתה שלפחות בימים אלה, פלסטין היא יותר אובססיה של השמאל הבינ"ל מאשר של העולם הערבי - ואפילו באוסטרליה הרחוקה שמו לב.
3. מצד שני, צריך לקחת את החדשות מאוסטרליה בעירבון מוגבל אם ברדיו שלהם הגיעו למסקנה שחברת הקונגרס  מתאוששת, עד כדי כך  שהיא כבר לא נזקקת לויברטור.
4. כחובב מפות מושבע, לא יכולתי לפספס את ההזמנות ללנקק לכאן.
5. באחד הפוסטים הותיקים, נזכרתי בלעג ביעקב מרידור, שכשניסה להגן על הטענתו כי יש לו המצאה שתאיר בנורה אחת את כל רמת-גן בראיון רדיו, ענה, בתשובה לטענה שהרעיון הזה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה  "אז מה, אנחנו מבטלים חוקים בכנסת כל הזמן". חשבתי שהשיא הטמטום בידנו, אבל לא לעולם חוסן,והאמריקאים תמיד יכולים להתעלות עלינו: בית המחוקקים של מונטנה למשל העביר לאחרונה חוק המשבח את ההתחממות הגלובלית כתופעה שתסייע לרווחת מונטנה ועסקיה.
6. מצד שני, לפחות הם לא עשו כמעשה אורגון, ששלחה לסנט לכהנוה השביעית את הסנטור וו, שכמסתבר הצוות שלו כמעט אשפז אותו בכפיה בבית חולים לחולי נפש מעט לפני הבחירות.
7. וגם זו דרך ליצור אילוסטרציה לבטוי הכואב: you're fired.
8. גלן בק מעלה את הפרנויה לגבהים חדשים, ועכשיו גם ממליץ לתומכיו לחקור באינטרנט אבל לא להשתמש בגוגל. מי יודע מה ישתלו להם שם.
9. והנה דיפלומט אמיתי: השגריר ההודי באו"ם התבלבל והקריא, למשך דקות ארוכות, את הצהרת פורטוגל במקום הודו. והיפה הוא, שכשלחשו לו שהוא טועה הוא עבר להודעת הודו מבלי להניד עפעף.
10. אחרי גארי קספרוב והפסדו ל"גרון עמוק", ווטסון ניצח את אלופי "מלך הטריוויה" 
11. וזו סדרה שאני עומד לראות.

יש עוד, אבל נשמור לפעם הבאה.

יום שבת, 19 בפברואר 2011

כיכר תחריר, מדיסון, ויסקונסין

אין צורך לחשוש, המשטר בוינסקונסין לא עומד ליפול. אבל עדיין, מתרחשת שם דרמה מאוד מעניינת בימים אלה, שרק עכשיו מתחילה לתפוס את הכותרות המגיעות לה.
לויסקונסין, מדינה חביבה במערב התיכון, יש מסורת פרוגרסיבית עם שורשים עמוקים, עוד מימי לה-פולט, המושל שלה בתחילת המאה ה20 ומראשי הפרוגסיבים. ובאופן ייחודי משהו, הבסיס הליברלי בויסקונסין - כמו גם במידנות שכנות במערב המערב התיכון כמו מינסוטה וחלקים מאיווה - מצוי גם בחלק מהאיזורים הכפריים, שכן ויסקונסין לא עירונית במיוחד (יש בה את מילווקי, אבל ב\מילווקי וסביבותיה גרים רק מליון וחצי מתוך חמשה וחצי מליון תושבי ויסקונסין). מאידך, היא לא כחולה כהה כמו מדינות הצפון מזרח או שכנתה מדרום אילינוי (ב2004 למשל, קרי ניצח את המדינה בקושי), ויש בה גם מוקדים רפובליקאים חזקים, בהם מחוז הקוגרס ששלח לקונגרס את פול ראיין, הצתיג הבולט ביותר של הרפובליקאים בענייני תקציב, שפרסם תוכנית תקציבית לממשל הפדרלי עם קיצוצים אדירים. לפיכך, זה לא מתפיע שבגל הרפובליקאי של השנה שעברה נבחר מושל רפובליקאי למדינה, סקוט ווקר, ורוב רפובליקאי בשני בתיו של בית המחוקקים המדינתי.
עוד גורם רקע שחשוב להציג הוא המצב התקציבי של המדינה, שהוא במילה אחת קטסטרופלי. בדומה למדינות אחרות, כמו גם לממשל הפדרלי, ההכנסות ממסים של וויסקונסין קרסו מאז המשבר הכלכלי של 2007 והיא נכנסה לגרעון חריף. אלא שבניגוד לממשל הפדרלי, מדינות לא יכולות להנפיק אגרות חוב או להכנס לגרעון, ולכן נדרשה תוכנית חירום תקציבית.
וכאן נכנס ווקר לתמונה; הוא החליט לא לתת למשבר לחלוף מבלי לנצל אותו ובחקיקת תקציב החירום שהציע בשבועות האחרונים הוא כלל מלבד פגיעה בזכויות של עובדי המדינה כמו דרישה להפרשות גבוהות יותר לפנסיה ולביטוח בריאות גם צעדים דרקוניים נגד איגודי העובדים של עובדי המדינה, ובהם ביטול זכותם לשאת ולתת על כל נושא פרט לשכר ישיר; הגבלת העליה בשכר לאינפלציה (כולמר, למעשה ביטול זכותם לשאת ולתת בכלל); ביטול זכותם לנכות מסי חבר מהמשכורות - מה שמוביל לפגיעה כלכלית קשה - ודרישה לאישור קיום האיגוד המקצועי בהצבעת כלל העובדים מדי שנה.
כל ניתוח סביר יביא למסקנה שמשמעותם של החוקים הללו למעשה ביטול איגודי העובדים, שכן הם לא מאפשרים לאיגוד להביא תוצאות, לא מאפשרים לו לבסס יכולת כלכלית וגם דורשים ממנו להצדיק את קיומו מדי שנה בשנה כאשר אין לו יכולת לעשות זאת. זו חקיקה לגיטימית כמובן (וולטר ראסל מיד למשל טוען שהיא אכזרית למדי אך הכרחית לשם קיום הליברליזם עצמו' אחרים כמו עזרא קליין חולקים), וייתכן שגם היתה פופולארית שכן איגודי עובדי הציבור (ובפרט המורים) בארה"ב מאוד לא פופולאריים, אבל גם הבטן האמריקאית מתקשה לעכל ביטול למעשה של זכות ההתאגדות של עובדי המדינה, מה גם שווקר לא הציג ביושר את המשמעות האמיתית של החקיקה שלו והוא ממשיך להציגה כחקיקה תקיבית בלבד.
עבור האיגודים המקצועיים כמובן, והמפלגה הדמוקרטית (הנשענת עליהם במידה רבה) החקיקה הזו היא הכזרת מלחמת חורמה של ממש, והם יצאו למאבק בכל הכלים שביכולתם; ובכלל זה הוציאו לרחובות מדיסון, בירתה הקטנה של ווינסקונסין ומהמקומות הליברלים ביותר בארה"ב (היא מכילה בעיקר עובדי ממשלה ואת אוניברסיטת ויסקונסין, מהליברליות ביותר בארה"ב) הפגנות גדולות שלמעשה שיתקו את מרכז העיר לכמה ימים. במקביל, מכיוון שברור שאם ההצעה תעלה להצבעה בבתי המחוקקים של המדינה היא תעבור בשל הרוב הרפובליקאי שבהם, חברי הסנט המדינתי הדמוקרטים החליטו לעשות תרגיל: לפי כללי הסנט המדינתי של וויסקונסין לא ניתן להצביע על חוק אפילו אם חסר סנטור אחד, וכל 14 הסנטורים הדמוקרטים לא הופיעו לדיונים ופשוט ברחו אל מעבר לגבול לאילינוי השכנה, שם לשוטרי המדינה - אותם התכוון ווקר לשלוח כדי להביא את הזסנטורים הדמוקרטים להצבעה - אין סמכות (אל חשש, לא צפויה מלחמה בין ויסקונסין לאילינוי בזמן הקרוב, אם כי אין לדעת...).
האמת היא, שהסנטורים הדמוקרטים של וויסקונסין לא המציאו את התרגיל הזה. ב2003, כאשר המפלגה הרפובליקאית של טקסס בראשות טום דיליי - מנהיג בית הנבחרים (הפדרלי) דאז - רצתה לנצל את הרוב הרפובליקאי שברשותה כדי לשרטט מחדש את גבולות המחוזות הקונגרסיאליים לטובת הרפובליקאים, החברים הדמוקרטיים של בית הנבחרים המדינתי ברחו לניו-מקסיקו; הם לבסוף נכנעו והשרטוט מחדש עבר (והעניק לרפובליקאים עוד ארבעה מושבים בבית הנבחרים)  אם כי לאחר מכן חלקו נפל בידי בית המשפט. ברור שגם כאן, הסנטורים במוויסקונסין לא יכולים להשאר במוטל ברדפורד, אילינוי, לנצח. אבל הם כן הצליחו ליצור תחושת משבר חריפה ולהביא לסיקור תקשורתי, וגם להשהות את התהליך מספיק זמן כדי שאמריקאים רבים יתחילו לשאול האם לא ניתן לפתור את המשבר התקציבי לא רק על ידי ריסוק מוחלט של העבודה המאורגנת אלא גם, שומו שמיים, על ידי העלאת מסים על העשירים ביותר. לא ברור לאיפה הדיון הציבורי בנושא הולך כרגע, אבל בהחלט יכול להיות שכאן אנחנו רואים את הנקודה שהרפובליקאים "קפצו מעל הכריש" בתחום הכלכלי, כאשר הם מתעקשים לקצץ קיצוצים רבים וכאובים ומאידך מסרבים בכל תוקף לום על העלאת מסים.

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

השבוע לפני ארבע שנים

ברק אובמה הכריז על ריצה לנשיאות ארה"ב. די מדהים לחשוב שרק לפני ארבע שנים הוא היה סנטור זוטר מאילינוי, מעין כוכב מבטיח אבל לא יותר מזה. בינתיים הוא הספיק להביס את כל התחזיות ואת הילרי קלינטון במירוץ למועמדות הדמוקרטית; לנצח את המירוץ לנשיאות; להעביר שלוש רפורמות דרמטיות בתחום מדיניות הפנים, אחת מהן רפורמה בביטוח בריאות שמנסים להעביר כבר עשרות שנים; לכהן כראש המפלגה הדמוקרטית במהלך הפסד היסטורי בבחירות אמצע הקדנציה ולהוכיח את עצמו ככשלון די מהדהד במדיניות חוץ. לא מעט.
מה שעוד מדהים לחשוב הוא שבשלב מקביל ב2007 שמונה מועמדים - בהם כל הרציניים - הכריזו על מועמדותם בפריימריז הדמוקרטי (ג'ו ביידן, הילרי קלינטון, כריס דוד, ג'ון אדווראדס,דניס קוסיניץ', ביל ריצ'רדסון, טום וילסאק ולבסוף אובמה) ושבעה מועמדים - ובהם כל הרציניים - הכריזו על מועמדותם בפררימריז הרפובליקאים (טומי טומפסון, ג'ים גלימור, סאם בראונבק, מיט רומני, רון פול, רודי ג'וליאני, ג'ון מקיין). כיום  - בצד הדמוקרטי כמעט בטוח שלא יהיו פריימריז משמעותיים (הנשיא המכהן האחרון שזכה לפריימריז כאלה היה ג'ימי קרטר, ועם כל הבקורת שיש לי על אובמה הוא עוד לא הגיע לדרגת הכשלון של קרטר). אבל גם בצד הרפובליקאי ישנם רק שני מועמדים רשמיים: פרד קרייגר - פעיל פוליטי ופעיל זכויות הומוסקסואלים רפובליקאי (אתם כולים לנחש כמה סכוי יש לבחור הזה) והרמן קיין, שדרן רדיו ימני שחור מג'ורג'יה, שניהם מועמדי פרינג'. כל הרציניים עוד לא הכריזו.
זה מעלה שתי שאלות: למה (שעליה אנסה להשיב בהמשך) ומי בכלל עומד להתמודד (וכמובן - זה טוב לנו או רע לנו?). אז זה מצב בורסת הניחושים בשלב זה:
קודם כל יש את פליטי הסיבוב הקודם. ראשון להם מיט רומני, שהגיע למקום שני בפריימריז ב2008, ולרפובליקאים יש נטייה להכתיר את "הבא בתור" (ג'ון מקיין הגיע למקום שני בפריימריז ב2000), ונחשב בינתיים למועמד המוביל. בהיותו מושל לשעבר של מסצ'וסטס, הוא המועמד של הצד המתון של המפלגה הרפובליקאית, אלא שכמה דברים עומדים לו לרועץ: הצד האידיאולוגי של המפלגה חזק מאי-פעם; הוא מורמוני, מה שעלול להוות בעיה עבור חלק מהבוחרים הנוצרים היותר שמרנים; וכמושל מסצ'וסטס הוא חתם על חוק ביטוח בריאות מדינתי שמאוד דומה לחוק שאובמה העביר לפני כשנה, שנחשב היום לדבר האנטיכריסטוס עצמו בחוגי המפלגה הרפובליקאית. חוץ ממנו יש את מייק האקאבי, מושל ארקנסו לשעבר שהשיג הישגים מפתיעים בפררימריז של 2008 (לאמריקאים יש כנוי למועמד כזה - dark horse - מועמד שמגיע משום מקום ומפתיע את כולם). הקאבי, כומר בפטיסטי מוסמך, מייצג את הצד השמרני, אבל יש לו אפיל עממי (אמיתי, לא מומצא בסגנון ג'ורג' וו. בוש) ונטיה טבעית לעורר סימפטיה, שגורמים לכך שהוא מעורר פחות אנטגוניזם באלקטורט הכללי כמו שאר המועמדים השמרנים.
פליטה אחרת (מסוג מסויים) של הפריימריז הקודמים היא שרה פיילין. עליה אין מה להכביר יותר מדי מלים.
ויש גם מועמדים חיצוניים שדי ברור שהם רצים: היילי ברבור, מושל מיסיסיפי; טים פולנטי, מושל מינסוטה; מיץ' דניאלס, מושל אינדיאנה - על כולם אין לי הרבה מה לומר בינתיים - ורציני יותר מכל אלה הוא ניוט גינגריץ', מנהיג בית הנבחרים באמצע שנות ה90, שהוביל את המאבקים האדירים עם ביל קלינטון. יש לו כריזמה לא קטנה ושאריות אבק כוכבים עוד משנות ה90 אך מצד שני יש לו בהסטוריה גם שלוש נשים - לא בו זמנית (לדרגת מוסלמי הוא עוד לא הגיע) אם כי השמועות טוענות שעם האחרונה הוא התרועע עוד כשהיה נשוי לאשתו השניה. מכל מקום, חיי המשפחה שלו יקשו עליו בפריימריז רפובליקאים. יש עוד מועמדים פוטנציאלים מסוג זה, מוכרים פחות ופחות - הסנטור ג'ון ת'ון מדרום דקוטה, השגריר לסין עד לפני חודשיים ג'ון הנטסמן, ועוד.
הקטגוריה הבאה היא סופרסטארים שמכחישים שהם רצים אבל שמועות רצות סביבם כל הזמן - העיקרי שבהם הוא כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי החדש מאז 2009. מאז כניסתו לתפקיד הוא הספיק להתעמת מספר פעמים ובהצלחה עם ארגוני העובדים של מדינתו - בפרט ארגוני המורים, מהגורמים השנואים ביותר על המפלגה הרפובליקאית; וגם לעשות זאת בצורה מאוד מתוקשרת ולכן הפך לסופר-סטאר בקהל השמרני. אלא שהוא מכחיש נמרצות שהוא עומד לרוץ: לפני שלושה חודשים אמר "מלבד התאבדות, אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות כדי לשכנע אנשים שאני לא רץ" והשבוע אמר "תראו, בפעם האחרונה איימתי בהתאבדות. כנראה שאני ממש צריך להתאבד כדי לשכנע אנשים שאני לא רץ".
ולבסוף אנחנו מגיעים לקטגוריה החביבה מכולם: הקוריוזים. דונלד טראמפ, למשל - איל הנדל"ן המוכר בעיקר כיום בשל חיבתו הפטישיסטית משהו לציפויי זהב ולשמו עצמו (שני דברים שמופיעים בכל פורייקט נדל"ן שלו) ובתור הבוס המחפש מתמחה בתוכנית הריאליטי the apprentice, מרמז שהוא עומד לרוץ; מישל בקמן, חברת הקונגרס הסופר ימנית שלאחרונה נשאה את הנאום הכושל משהו שהיה אמור להיות תגובת תנועת הtea party לנאום מצב האומה של אובמה; ועוד קוריוזים מקוריוזים שונים.
אז זה יוצא סך הכל די הרבה, אבל אלה כולם השערות ועוד לא ברור מי באמת ירוץ. יהיה מעניין, ונעדכן.

ולבסוף, אנו מגיעים לשאלה למה בעצם אף אחד עדיין לא הכריז על מועמדותו. יש מספר תיאוריות: החל מכך שב2008 הפריימריז היו יותר תחרותיים מכיוון שלא היה מועמד ברור באף מפלגה (מה שבדרך כלל לא קורה) למרות שזה לא הסבר מוצלח במיוחד כי ב2008 המפלגה הרפובליקאית היתה בשפל מורלי בעקבות נשיאות בוש והיום המורל בשורות הרפובליקאים גבוה הרבה יותר; תיאוריה אחרת היא שאף אחד לא רוצה להכריז ראשון כדי לא ליהפך לכליא ברק שכולם יתקפו אותו, כפי שקרה להילרי קלינטון ורודי ג'וליאני - המובילים הראשוניים ב2008; ותיאוריה קונספירטיבית יותר מצביעה על כך שלפחות לשלושה מהמתמודדים הפוטנציאלים - פיילין, האקבי וגינגריץ' - יש חוזים בדרגות שונות של מחויבות בפוקס ניוז - החל בפרשנים וכלה בתוכניות שלמות (במקרה של האקבי) - והכרזה רשמית תחייב אותם מבחינה חוקית להתפטר מתפקידיהם אלה.

בכל מקרה יהיה מעניין, בעיקר כי בפריימריז האלה יתנגשו שני כוחות גדולים במפלגה הרפובליקאית: לצידו של רומני יעמוד הצד השמרן מבחינה כלכלית, הרפובליקאים של הכסף, כמו גם הנטייה הרפובליקאית להתיישר מאחורי מועמד אחד; לצידו של מועמד שמרן - האקבי,פיילין, גינגריץ' - יעמוד המחנה ההולך וגדל של שמרנים דתיים וחברתיים, הרבה מתוכם פונדמנטליסטים, והרבה במדינות הדרום, שלא יהיו מוכנים להתפשר על מומעד מתון או בשפה האמריקאית הציורית, על קרנף, כלומר  RINO: Republican In Name Only. אז יהיה מעניין, וכמו שאומרים בטלויזיה אמריקאית - stay tuned.

נ.ב. שכחתי לכתוב על השאלה האחרונה - בבחינת הרפובליקאים והבעיה היהודית. אין הרבה הבדל האמת בין המועמדים במדיניות חוץ, אבל די מדהים שיראל נהייתה תחנת חובה של כל מועמד רפובילקאי. כאשר מועמדים בלי נסיון חוץ רוצים לחזק את נסיונם ותדמיתם בתחום זה הם מבקרים בישראל - כך עשתה שרה פיילין וכך עשה גם האקאבי לא מזמן. בדרך כלל הם גם מתבטאים התבטאויות שמאוד נעימות לאוזניים של הגורמים הימניים ביותר במפה הפוליטית הישראלית, למרות שלו הייתי ימני (ח"ו)  לא הייתי ממהר להתלהב: אין כמו מדיניות חוץ כתחום שבו עבור נשיאים אמריקאים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". 

יום שבת, 12 בפברואר 2011

ומה עוד קורה בעולם?

על משקל אמרתה הידועה של להקת כוורת - "הם אמרו לו 'התעודד בננו, המצב יכול להיות גרוע יותר', אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה גרוע יותר"; אני הערכתי את המצב במצרים ועל פי ההערכה חזיתי תחזית, כדי שתוכל להיות מאשורת או מופרכת על ידי המציאות - ואכן המציאות הפריכה אותה בגדול. בקיצור, כמסתבר אני לא מבין הרבה על מצרים (יש ניתוחים מעננינים - גם אם מעט מפגרים אחרי המאורעות וקצת מוטים -  למשל כאן). ואני אחזור לארה"ב.
1. הימין האמריקאי ממשיך בנסיונות הדה-לגיטמציה של כל מדיניות דמוקרטית (שכבר כתבתי עליו כאן). אחרי המאבק בחוקתיות רפורמת הבריאות, מכון קאטו - מכון מחקר שמרני ידוע - מכנס יום עיון על החוקתיות של הרפורמה הפיננסית של אובמה. הבעיה היא כמובן ששימוש יתר בכלי מסויים שוחק את האפקטיביות שלו - אם ברור שהרפובליקאים מפקפקים בחוקתיות של כל מדיניות דמוקרטית, טיעוני החוקתיות שלהם יפסיקו להלקח ברצינות, וסאטירה כמו זו של the onion (אתר סטירי של חדשות מפורקות) תתפוס יותר ויותר.
2.  הנה התמונה שראוי לשים על מקש הcaps lock.
3. כבוגר האונ' העברית, די מבאס לקרוא את זה, אבל מתברר שחיונך במוסדות השכלה טובה טובים אמנם מעניק יתרון בטווח הקצר, אבל לא ממש בטווח הארוך. (מצד שני, די מחמיא שהמחקר נעשה כאשר האוניברסיטה העברית מייצגת את החינוך האליטיסטי. כנראה שהמחברים לא היו בהרבה תרגילי שנה א' בהסטוריה)
4. הרפובליקאים פטריוטים כמובן, אבל לא כשזה מגיע ממש לכסף: לשכת המסחר האמרקאית - אחד מהארגונים החזקים ביותר התומכים במפלגה הרפובליקאית - שלחה מכתב לאיראנים המבהיר שהיא מתנגדת לסנקציות. (הלשכה לאחר מכן הכחישה שהיא שלחה מכתב כזה).
5.בפינת הדיסוננס הקוגניטיבי האמריקאי: הבון-טון בשיח הפוליטי האמריקאי בימים אלה - המונע על ידי הרפובלקאים - הוא שיש גרעון אדיר, שנובע מהוצאות ממשלתיות בזבזניות כבירות. חבל רק שהאמריקאים לא מודעים מספיק לשני דברים: א.  לעובדה שהם משלמים את שיעור המס הנמוך ביותר מאז שנות ה50  וב. שתוכניות ממשלתיות רבות נוגעות להם אישית: בחלק מהתוכניות, 64% מהנהנים מהן טענו שהם לא נהנים משום תמיכה ממשלתית. הסמל היפה ביותר לכך הוא קריאתה של בוחרת מבוגרת באחת מהפגישות הספומביות עם חבר הקונגרס שלה "get you government hands out of my Meidcare", כשכדאי לציין בדרך אגב שMedicare הוא ביטוח בריאות ממלכתי - המנוהל על ידי הממשלה - לזקנים מעל גיל 65. מכל מקוםף, יכול להיות שהציבור לא מודע מספיק לעובדות פשוט כי הרפובליקאים משקרים יותר, הרבה יותר.
6. וזה סתם מגניב.
7. וגם זה.
8. בפינת השערוריות עם סטייל: חבר הקונגרס הרפובליקאי, והנשוי, לי מצפון מדינת ניו-יורק, מהתומכים הקולניים בערכי המשפחה  פרסם פרופיל באתר היכרויות פופולרי, הכולל תמונות שלו ללא חולצה.
9. שרה פיילין(tm) פנתה למשרד הפטנטים האמריקאי לרשום את שמה כסימן רשום. ברצינות גמורה.
10. וכל מי שאוהב סרטים שויטות בחירות (אני לא יודע אם יש עוד מישהו חוץ ממני, אבל אם יש אז דע/י לך) חייב לקרוא את הניתוח הזה על איך שיטת הבחירות של ססרטי האוסקר עומדת להשפיע על התוצאה. התחזית שלו: הרשת החברתית המצב טוב.

זה מספיק להפעם, ושבוע טוב לכולם.

יום שבת, 5 בפברואר 2011

שקרים, שקרים מחורבנים וסטטיסטיקה

בשבוע שעבר, כשקראתי קצת על מצרים התגלגלתי בין בלוגים עד שהגעתי למדד הדמוקרטיה של האקונומיסט. המדד כמובן מרתק; אנחנו במקום 37, עם ציון 7.48 (מתוך 10) - לא מדהים, אבל לא רע כמו שהייתי מצפה; אנחנו בעיקר חוטפים על סעיף "זכויות אדם". בעיקר זה מוזר לי כי לא ברור לי אם הם כוללים את השטחים או לא; אם לא, אז הייתי מצפה שנקבל ציון גבוה יותר, ואם כן אז הייתי מצפה שנקבל ציון נמוך יותר, מה גם שהרש"פ - או ליתר דיוק "פלסטין" - מופיעה גם בפני עצמה. בכל מקרה אנחנו בסביבה לא כ"כ רעה - באיזור טאיוואן וקפריסין, רק 6 מקומות מתחת לצרפת. ועוד נקודה מדהימה בעיני היא שהרש"פ - עם הכיבוש, וחמאס בעזה והכל - שנייה רק ללבנון מתוך כל מדינות ערב. ואחריה במדינות ערב עיראק - שוב, עם הכיבוש האמריקאי והכל. הרש"פ במקום 93 (ציון 5.44), עיראק במקום 111 (ציון 4) והמדינה הערבית הבאה בתור היא כווית, מקום 114 (ציון 3.88). זה כמובן, לפני המהפכות בטוניסיה ומצרים...
ואז קראתי את הפרק המילולי, ועל המזרח התיכון וצפון אפריקה הם כותבים שהוא מהאזורים הכי דיקטטוריים בעולם (הפתעה!), וש"משתנה דמה של שייכות למזרח התיכון הוא בעל השפעה שלילית ומשמעותית סטטיסטית גם אם מנכים את ההכנסות מנפט". כלומר, עצם שייכותה של מדינה למזרח התיכון מעידה על סיכוי גבוה להיות דיקטטורית. אלא שזה, כמובן, יופומיזם; הנקודה היא היותה של מדינה ערבית, או מוסלמית, ולאו דווקא מיקומה במרחב, היא האינדיקציה להיותה דיקטטורית. אבל את זה בחיים לא יכתבו באקונומיסט.
אז החלטתי לשחק קצת בסטטיסטיקה. לקחתי את מדד הדמוקרטיה האמור, והוספתי שלושה משתנים: משתני דמה של 0/1 אם המדינה ערבית או לא, מוסלמית או לא, ותל"ג לנפש (לקחתי מויקיפדיה) - כדי לנרמל מול משהו, כי יכול להיות שדמוקרטיה באה עם עושר (למעשה הבדיקה היותר נכונה היא לבדוק מול מעמד בינוני, כלומר נניח לחלק את התל"ג לנפש במדד ג'יני או משהו כזה, אבל לא הגעתי עד כדי כך). ואז עשיתי רגרסיה לינארית - זה די קל לעשות את זה באקסל וכשמשתלטים על העניין זה די כיף - ומתברר שאין נורא מתאם בין תל"ג לדמוקרטיה כפי שהייתי מצפה - תל"ג לנפש מסביר רק ב25% את השונות במדד הדמוקרטיה - אבל עצם היות מדינה ערבית מנבא לא פחות מ13% מהשונות במדד הדמוקרטיה, והיותה של מדינה מוסלמית מנבא לא פחות מ21% (כמעט כמו תל"ג).  שלושת המשתנים הללו בלבד מספיקים כדי להסביר לא פחות מ47% מהשונות במדד הדמוקרטיה (כלומר אין גם קורלציה ביניהם, היות מדינה מוסלמית מוסיף על כח הניבוי של התל"ג לנפש, והוא לא זהה לו). יתקנו אותי הסטטיסטיקאים אם אני טועה, אבל זה נראה לי די מדהים: עצם היותה של מדינה מוסלמית נושא בלא פחות מחמישית מהאחריות לכך שהיא דיקטטורית.
ואם כבר הייתי בשוונג, אז ניסיתי לבדוק את הטענה שלי משבוע שעבר שדמוקרטיה לא בהכרח כרוכה עם יחס חיובי יותר כלפי ארה"ב. אז כאן אני על בסיס רעוע הרבה יותר; קצת קשה לי למצוא נתונים כמותיים על "עד כמה מדיניותה של מדינה היא פרו מערבית או אנטי מערבית" (אגב, במדיניות פנים האמריקאים עושים דברים כאלה כל הזמן - יש דירוגים רבים לגבי מידת השמרנות/ליברליות של סנטורים וחברי קונגרס) אז השתמשתי בדעת הקהל, ליתר דיוק בסקר של מכון פיו על עמדתו של הציבור במדינות שונות על ארה"ב (ואם נדייק - מה האחוז של אנשים שענו שיש להם עמדה חיובית על ארה"ב). הסקר הזה קיים רק על 22 מדינות כך שבסיס המדגם היה קטן הרבה יותר (בסיס המדגם ברגרסיה הקודמת היה 155 מדינות), כך שצריך לקחת את התוצאות בעירבון מאוד מאוד מאוד מוגבל. אבל עדיין אני אתן לתוצאות לדבר בעד עצמן: היות מדינה דמוקרטית מסביר רק 13% מהשונות ביחס לארה"ב; היות מדינה מוסלמית מסביר 55% מהשונות. ביחד המשתנים מסבירים 58% מהשונות, כך שכל כח ההסבר של הדמקורטיה של מדינה נובע מהקורלציה בין מדינות לא דמוקרטיות למדינות מוסלמיות. כלומר, בפשטות: זה לא שנתינים מסכנים תחת עריצות שונאים את אמריקה; זה מוסלמים ששונאים את אמריקה, וסכוי גבוה שהם ימשיכו לשנוא אותה גם אם הם יחיו בדמוקרטיה.
זו לא טענה מאוד מבוססת, שכן אפשר בודאי להתווכח אם האינדיקטורים שלקחתי נכונים, ואחרי הכל זו רק סטטיסטיקה, שעל טיבה כבר עמד דיזרעאלי בציטוט שבכותרת (למעשה, כנראה שדיזרעאלי לא אמר את זה, למרות שמרק טווין מצטט את הציטוט מפיו) - במיוחד סטטיסטיקה של רופאים מהסוג שהבאתי בקטע השני. אבל אלה מספרים, ועם מספרים קשה מאד להתווכח, במיוחד שכל מה שיש בצד השני זה  לרוב מגדלים באוויר - זה היה הבסיס של רוב ניתוחי מדיניות החוץ האמריקאיים שראיתי שבשבוע האחרון, ובראש ובראשונה של אובמה עצמו. וככלל, נחמד לראות שהמפרים הראשונים שמצאתי מאששים בצורה כל כך נחרצת את תחושת הבטן שלי.

נ.ב. 1 הניתוח הזה של וולטר ראסל מיד הוא הפעם הראשונה ששמעתי אמריקאי אומר דבר טעם בנושא מאז שהתחילו המהומות במצרים. גם מאוד אהבתי את המאמר של שלמה אבינרי ב"הארץ השבוע" השבת, אבל עוד לא הצלחתי למצוא אותו באתר הארץ, אז אם הם יעלו אותו אלנקק אליו בהמשך
נ.ב 2 - תודה ליהונתן על העזרה הטכנית.
נ.ב. 3 - מישהו יודע איך אפשר להוסיף קבצים לבלוג בתשתית של blogger? (אם אדע, אוסיף את האקסלים המקוריים...)


יום שלישי, 1 בפברואר 2011

And now, to something completely different

האמת, שאני לא כל כך רוצה לכתוב שוב על מצרים, בעיקר כי אין הרבה מה להוסיף - יש שם עכשיו מלחמת התשה בין המשטר למפגינים ונותר לראות מי ינצח (ואני כבר הימרתי). אך פטור בלא כלום אי אפשר; ומכיוון שאני לא יודע הרבה על מצרים, נוסיף רק עוד דבר קטן על אמריקה: אין ספק שהתגובה של ממשל אובמה למאורעות תציב אותו במקום של כבוד, לצד ממשל קרטר, כאחד הממשלים הגרועים ביותר במדיניות חוץ. כי איך שלא תהיה התוצאה, אמריקה עומדת להפסיד ובגדול מתגובתה: אם הממשל ישרוד, מובארק וסולימאן יזכרו טוב טוב שאמריקה לא עמדה לצדם בעת המבחן (ורק נזכיר שאת השלב האעחרון בהפיכתו לאנטי-אמריקאי נחרץ עשה הוגו צ'אבז אחרי שארה"ב תמכה בהפיכה כושלת נגדו); ואם הממשל לא ישרוד - מי יעלה לשלטון? האפשרות הטובה ביותר אולי מבחינת האמריקאים היא מוחמד בדרעי - דיפלומט אנמי שבתפקידו כראש הIAEA עשה כל שביכולתו לתקוע מקלות בגלגלי המדיניות האמריקאית - במקרים מוצדקים (עיראק) או לא מוצדקים (איראן). תרחשים נוספים - סבירים לא פחות ואולי אף יותר - הם שיעלו לשלטון האחים המוסלמים או שמצרים תדרדר לאנדרלמוסיה (וד"ש מעיראק). ובכל מקרה, העמידה מהצד של האמריקאים עכשיו לא תעזור להם באף אחד מהתרחישים הללו.
שלא לדבר על כך שהממשל נראה נסחף אחרי האירועים, ולא יוזם; גם אם הם החליטו לזרוק את מובארק מתחת לאוטובוס - ויכול להיות שזה המהלך הנכון מבחינתם -  אני לא שומע על שום מגעים עם גורמים אחרים, או נסיון לבנות איזשהו קשר אם איזשהו גורם שיכול לעלות לשלטון. נראה שמדיניות החוץ האמריקאית כרגע מורכבת מincompetece מוחלט מעורב עם התלהבות רומנטית ממהפכה עממית (שכן, כאמור, האמריקאים לא מסוגלים לשער שדמוקרטיה תהיה צעד רע עבורם). בקיצור, קיסינג'ר קיסינג'ר, מי יגלה עפר מעיניך, שלא זו בלבד שיורשיך לא מגיעים ליכולותיך אלא בימים אלה ממש הם עומלים כדי לערער את אחד מהישגיך הגדולים - ניתוק מצרים מבריה"מ וקשירתה לגוש המערבי. (אהף ורק עוד אגב אחד - אולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך שמדיניותו של אובמה ביחס למצרים שגויה היא שקרטר עצמו תומך בה)
ובזאת נסיים עם מצרים, וכפי שכותרת הפוסט מרמזת - עניינים אחרים:
1. ארה"ב בכלל איבדה עניין במצרים, שכן הנושא הבוער החדש הוא פסיקה של שופט פדרלי בפלורידה כי רפורמת הבריאות איננה חוקתית והוא פוסל אותה. (וקרדיט לליטל שהביאה לידיעתי לפני שהספקתי לגלות בעצמי...). זו פסיקה אחת מתוך מספר פסיקות במספר בתי משפט ברחבי ארה"ב בנושא - שחלקן אישרו את החוק וחלקן ביטלו את חלקו, ומה שקיצוני בה הוא שלמרות העובדה שרק סעיף אחד נמצא לא חוקתי - החיוב על רכישת ביטוח בריאות - ביהמ"ש ביטל את כל החוק. ברור שהעניין יגיע לבסוף לביהמ"ש העליון, מה שמעניין בינתיים לראות הוא שהפסיקות עד עתה פוליטיות לחלוטין - שופטים שמונו בממשל קלינטון אישרו את החוק ושופטים שמונו בממשלים רפובליקאים פסלו אותו או את חלקו (מה שלא מעיד טובות ביחס לביהמ"ש העליון, שבו יש רוב של 5-4 לטובת השמרנים, למרות שאנתוני קנדי נחשב לשון מאזניים והוא לא תמיד פוסק בכיוון השמרני), ושלמרות תלונות הימין על האקטיביזם השיפוטי, כאשר מדובר בחוקים שהדמוקרטים העבירו לשופטים שמרנים אין בעיה להיות אקטיביסטים. וכל קשר בין זה לבין פסיקתו של אדמונד לוי בעתירה כנגד חוק פינוי פצוי היא על אחריותכם בלבד.
2.השלט הבא - המוצב בגבעה הצרפתית - ללא ספק גורם לי גאווה להיות ירושלמי (ותודה לאבא, ולירון גונן שצילם):
3. פוקס ניוז מוכיחים את הידיעה המרשימה שלהם בגיאוגרפיה של המזרח התיכון  (תודה לרן).
4. כלכלן של הניו יורק טיימס מראה שהעשירים ביותר בהודו עניין יותר מהעניים ביותר בארה"ב.
5. אחד המערכונים הטובים של saturday night live מפגיש את אנדי סודברג, הקומיקאי שמחקה בדר"כ את מרק צוקרברג בתוכנית, עם ג'סי אייזנבג - שגילם את צוקרברג בסרט הרשת החברתית - ועם צוקרברג עצמו.
6. וזה סתם משעשע.
7. מישל בקמן, חברת הקונגרס ממינסוטה מחביבות הימין הקיצוני התעקשה לשאת תגובה עצמאית לנאום מצב האומה של אובמה, אלא שבדרך היא הצליחה גם לעשות צחוק מעצמה, בעיקר מכיוון שהיא הסתכלה על טלפרומפטר שהיה לצד המצלמה, ולכן נראתה מוזר משהו לאורך כל הנאום. ואם אתם חושבים שג'ון סטוארט (וגם כאן) או Satruday night live לא עטו על המציאה - חישבו שנית.
8. דג הבבל של דגלאס אדמס בדרך אליכם.