בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 31 במאי 2012

ממלכת השוקולד

הפריימריז בטקסס שלשום העניקו למיט רומני את הנציגים שנדרשו לו לעבור את קו היעד של 1144 נציגים, והוא עכשיו המועמד הרשמי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב2012 (טוב, לא באמת רשמי - רשמי זה יהיה רק בועידה הרפובליקאית בטמפה באוגוסט, אבל עכשיו אין שום דרך שבועידה הזו רומני לא יבחר, אז בתכל'ס זה רשמי). מזל טוב!
אבל הסיבה לפוסט איננה זו, אלא דווקא יום עיון ששמעתי אתמול באונ' ת"א על הפדרליזם הבלגי. דיברו שלושה פרופסורים מבלגיה ואלי בר נביא על ההתפתחות והעתיד של בעיית השפות והפדרליזם הבלגי (יש הסבר די משעשע על מורכבותו כאן). היה ממש מעניין, אז במחווה לרבע הבלגי שלי (ולצרפתים מבין חמשת קוראי - דיר בלאק, תשמרו את הלעג שלכם לעצמכם), קצת מחשבות מאתמול:
1. הסטוריה. הדעה המקובלת היא שבלגיה היא מין יציר כלאיים של ההסטוריה. עד תחילת המאה ה19 היא נשלטה ע"י האימפריה ההבסבורגית (הספרדית, ולאחר מכן האוסטרית) שהיתה מטבעה רב לשונית; לאחר מלחמות נפוליאון היא נוצרה (למעשה אוחדה עם הולנד ולאחר מכן יצאה לעצמאות) כמגבלה לעוצמתה של צרפת, ומעולם לא היה רציונאל לאומי אמיתי באיחוד דוברי הצרפתית והפלמית לכדי מדינת לאום אחת. אלא שמבט מקרוב מעלה שהתמונה הזו לא כל כך מובנת מאליה: בלגיה יצאה לעצמאות ב1830, 30 שנה לפני שאיטליה אוחדה ו40 שנה לפני שגרמניה אוחדה; הן באיטליה והן בגרמניה השטח המאוחד כלל דוברי ניבים שונים בצורה משמעותית שלא יכלו להבין אחד את השני. הסיבה היחידה שהם נחשבים היום ניבים ושרובם נכחדו הוא שלאחר האיחוד כחלק מהפרוייקט הלאומי נעשה מאמץ מכוון, בעיקר דרך מערכת החינוך, להשליט את הhochdeuch בגרמניה ואת האיטלקית הפיידמונטית באיטליה (אחרי הכל, שפה היא ניב עם צבא. בהערת אגב, לאכזבת הילדים הישראלים באשר הם, זה גם עיקר מטרתו ותוכנו של הספר "הלב" של דה אמיציס, וסיפורו המרגש של מרקו הוא רק חלק מזערי ושולי מהסיפור הכללי, שבכלל מדבר על כיתה של ילדים מכל מחוזות איטליה). אפילו בצרפת - הדוגמה בהא הידיעה למדינה אוניטרית - לפני המהפכה הצרפתית כ50% מהאוכלוסיה לא דיברה צרפתית תקנית, אלא בניבים מקומיים שחלקם בכלל לא ממשפחת השפות הלטיניות; השלטת השפה הצרפתית היתה פרוייקט מכוון ואף כמעט אלים לעתים של המהפכה. בלגיה שונה לא במהותה אלא בהסטוריה שלה, בפרט, בכך שהאליטה דוברת הצרפתית (והאליטה דיברה צרפתית הן בפלנדריה והן בוולוניה) לא ראתה לנכון לבנות פרוייקט לאומי בלגי, והשקיעה מעט מאוד בחינוך להמונים. חוק חינוך חובה הונהג בבלגיה רק ב1918,וגם אז רק עד גיל 14. מכיוון שהכלי העיקרי להשלטת שפת המדינה היה מערכת החינוך, ההזדמנות ל"צירפות" של בלגיה חלפה, והפער הלשוני, שחפף גם לפער מעמדי הביא לצמיחת תנועה לאומית בפלנדריה, אך כזו פלמית המכוונת נגד בלגיה, שבדיעבד גם יצרה את השפה הפלמית - בתחילת המאה ה19 גם ברחבי פלנדריה לא היתה שפה אחת אלא ניבים שונים מאוד זה מזה. גם המצב היום הוא לא סימטרי - יש תנועה לאומית פלמית אבל לא ממש כזו וולונית - הוולונים בעיקר רוצים להשאר בבלגיה, או מיעוט מהם רוצה להסתפח לצרפת.
2. עתיד. החלק השני של הדעה המקובלת הוא שבלגיה עתידה בסופו של דבר להתפרק. לחצים מקומיים מחד ונטילת חלק ניכר מהתפקיד הלאומי על ידי המוסדות האירופים באידך תביא לכך שהמדינה הבלגית תהיה מיותרת, והתפרקותה תהיה הדוגמה לעידן הפוסט לאומי שלפנינו. אלא שזה לא כל כך פשוט ולמעשה בלתי אפשרי בעליל. זה לא כל כך פשוט כי המשבר הכלכלי האחרון, והאינקומפוטנטיות הדרמטית של המנהיגים והמוסדות האירופאים להתמודד עם משבר האירו, מוכיחים כי - בפראפרזה על משפטו המצוטט לעייפה של מרק טווין - השמועות של מותה של מדינת הלאום היו מוגזמות למדי. וזה בלתי אפשרי בגלל סיבה אחת פשוטה - בריסל. כפי שתמצת פרופ' בן פריז - ללא ספק הדובר המוצלח אתמול - הן פלנדריה והן וולוניה לא מוכנות לעזוב בלי בריסל; הן פלנדריה והן וולוניה לא יכולות לעזוב עם בריסל (כי הצד השני לא ייתן להן). זה מזכיר, ולא בכדי, עוד עיר בירה חשובה רגשית לשני עמים הנמצאים בסכסוך לאומי. אלא שבניגוד לירושלים - שהיא בעצם איחוד של שני ערים שהקשר ביניהן, הגם שהוא קיים, הרבה יותר חלש מהקשרים הפנימיים בתוך כל אחת - את בריסל אי אפשר לחלק. הפער בבריסל הוא לא בין שני חלקים של העיר, אלא בין אוכלוסיה לגיאוגרפיה: האוכלוסיה פרנקופונית (ובאופן הולך וגובר; מבין בני 15-30, רק 2% דוברים פלמית כאחת משפות האם שלהם. זה לא המקום השני - המקום הזה שמור לערבית, ש20% מתושבי בריסל דוברים אותה כאחת משפות האם שלהם - ואפילו לא השלישי, אותו חולקת הפלמית עם התורכית) אבל מבחינה גיאוגרפית, בריסל מצויה בתוך השטח הפלמי. זאת ועוד; בעוד שירושלים משמעותית בעיקר מבחינה רגשית, האיזור המטרופוליני של בריסל מייצר כ30% מהתל"ג של בלגיה כולה. בקיצור, בעיה.
3. פתרונות - אז בלגיה כנראה כאן לעוד זמן, והשאלה היא מה עושים. אחרי הכל, מצב שבו לוקח 540 יום להרכיב ממשלה הוא לא מצב בריא. אז דיברו על כל מיני שיפורים לפדרליזם הבלגי - בעיקר הפשטות - אבל מה שהכי שעשע אותי הוא שכולם חזרו לרעיון של מחוז בחירה מאוחד. בבלגיה שיטת הבחירות היא לפי מחוזות בחירה רב נציגיים, והמחוזות (פרט למחוז BHV המפורסם, המכיל את בריסל ופרבריה והוא הסיבה הנוכחית למשברים הקואליציוניים הבלתי נגמרים; הסברתי כאן) האם פלמיים או וולוניים. כל המוסדות - מפלגות, מדיה, אוניברסיטאות וכו' - מחלוקים לחלק פלמי וחלק וולוני ולכן התוצאה היא שכל חבר פרלמנט בלגי, שר או אפילו ראש הממשלה, מתייחס ומחוייב - וגם עומד לבחירה - רק בחלק אחד של המדינה. ולכן הפתרון שכולם מציעים הוא לבחור לפחות את חלק מחברי הפרלמנט במחוז בחירה מאוחד שיכיל את כל בלגיה, וכך הם יהיו מחוייבים כלפי כלל האוכלוסיה. ולמה זה משעשע אותי? כי זה בדיוק ההצעה ההפוכה מההצעה הקבועה לפתרון שיטת הבחירות אצלנו - מעבר לשיטה מחוזית - אבל היא נובעת מאותה טעות בסיסית, שמניחה שפתרון בשיטת הבחירות יפתור את כל הבעיות. המציאות כמובן הפוכה - הבעיות קיימות, והן פשוט מתבטאות בתוצאות הבחירות; אמנם השיטה יכולה לסייע להחמיר אותן או להקל עליהן אבל היא לא באמת תצליח לפתור אותן. אבל תמיד נחמד לחשוב שזה יהיה פתרון הקסם - אחרי הכל, סדנא דארעא חד הוא.

יום שישי, 18 במאי 2012

מ"גדל אשר באך" עד "איפה העוגה"

ועוד שאר זוטות שהצטברו בשולחני:
1. מיט רומני צבר לעצמו כבר מוניטין כזגזגן (שלא לומר שקרן פתולוגי). הוא עצמו התיחס לכך בקיץ, כאשר אמר ש"במגזר הפרטי, אם אתה לא משנה את דעתך אתה עקשן או טיפש" (מין גרסה שלו ל"רק חמור לא משנה את דעתו" של משה דיין). שבוע שעבר, לעומת זאת, בראיון עם ניל קבוטו טען רומני שהוא לא משנה את עמדתו (במשתמע, בניגוד לאובמה) אלא דבק בה: "You don't change your position to win states or certain subgroups of Americans; you have the positions you have" (למשל כאן, דקה 1:58). שזה יפה; רומני מזגזג על עצם הזגזוג. מטא-זגזוג, או שמא זגזוג רפלקסיבי. ממש "גדל אשר באך".
2. ניק האנובר, יזם מאוד מצליח (בין השאר,אחד המשקיעים הראשונים באמזון) העביר לאחרונה הרצאת TED בנושא מסים. הרצאה מוצלחת למדי (אם כי היו טובות יותר), שהרעיון העיקרי שלה הוא שהתפיסה הרווחת בציבוריות האמריקאית - בעיקר מהצד הרפובליקאי אבל הדמוקרטים לא מערערים עליה יותר מדי - הוא שהעשירים הם יצרני מקומות עבודה. בעלי העסקים לא מייצרים מקומות עבודה, טוען הנובר, שכן אם אין לקוחות למוצר, העסק לא יגייס וגם יתחיל לפטר מהר מאוד. מקומות עבודה נוצרים ממעגל פידבק - בדומה לפידבק ביולוגי - בין העסקים לצרכנים, מעגל שמתבסס על מעמד בינוני חזק שיכול לתמוך בצריכה. הקרדיט שבעלי עזקים לוקחים על ייצור מקומות עבודה דומה לכך שסנאי יקח קרדיט על אבולוציה. המשמעות הפוליטית, כמובן, ברורה, בעיקר בתקופה שבה נושא המסוי על עשירים הוא בראש הויכוח הפוליטי, וTED נבהלו ולא פרסמו את הרצאות באתר, מכיוון שהיא חד צדדית מבחינה פוליטית. כמובן, שהצעד הזה השיג את התוצאה ההפוכה: הרעש הציבורי גרר את TED לפרסם בסוף את ההרצאה, והיא זכתה לפופולאריות הרבה יותר גבוהה מאשר היתה זוכה ללא השערוריה. אז כדי לתרום את חלקי, קבלו:
(http://www.youtube.com/watch?v=bBx2Y5HhplI)
3. איזה איור יפה להסביר את המלון בעל אינסוף החדרים של הילברט (או למה קבוצת כל הזוגיים וכל הטבעיים שוות בגודלן):
(מ"לא מדויק")
4. הטבלה הבאה, שמסכת את השכיחות הלידות בארה"ב לפי ימות השנה, מסתובבת באינטרנט לאחרונה:

ראיתי אותה לפחות בשלושה מקומות (למשל, ב"חורים ברשת"). מעבר לתופעות הנראות בבירור לעין - הרבה יותר ילדים נולדים בקיץ - כמה אנשים שמו לב לכך שבימים ספציפיים יש מספר נמוך במיוחד של לידות, בהשוה לימים שלידם - למשל, ב13 בכל חודש, ב4 ביולי, בימים סביב חג המולד. זה נשאר ברחבי הרשת כתעלומה, אבל הרשו לי להציע פתרון פשוט: בארה"ב, אחוז ניכר מהלידות מתבצע בניתוח קיסרי (32% ב2010 למשל). וניתוח קיסרי אפשר לקבוע מראש, ולכן לא מבצעים אותו בחגים, או ב13 בכל חודש. בקיצור, אם אחת מחמש קוראות הבלוג בהריון, בארה"ב, ועמודת בצע ניתוח קיסרי סביב ה13 לחודש - לכי על ה13, סביר להניח שיהיה הרבה פחות צפוף במחלקה.
5. אמט בונדורנט, אחד מעורכי הדין המוערכים בארה"ב, עתר לביהמ"ש העליון האמריקאי בטענה - המתבססת על מאמרו הזה - שהפיליבסטר בסנאט לא חוקתי. מעניין אם זה בכלל ידון, ואם כן מה תהיה התוצאה.
6. הביטוח הלאומי האמריקאי פרסם את רשימת השמות הפופולאריים ביותר לתינוקות ב2011. בניגוד לתחזית מחברי פריקונומיקס, שמות כמו אביבה ואילנה לא התרוממו. השמות שמרניים פחות משציפיתי: הפופולאריים ביותר לבנים הם ג'ייקוב, מייסון, וויליאם, ג'יידן ונואה, ולבנות סופיה, איזבלה, אמה, אוליביה ואמה; בפרט הפתיע אותי לראות שהשמות הכי פופולאריים לבנות  כמעט כולם בעלי צליל זר ולא אנגלי. מדיסון מופיע כשם לבנות במקום השמיני, די מדהים לאור העובדה שהוא הפך לשם לבנות רק בעקבות הסרט "ספלאש" מ84. ובלי קצת פוליטיקה אי אפשר: אלן גרינבלט חקר קצת ומצא שבניגוד למצופה, במדינות ליברליות רווחים שמות שמרניים ובמדינות שמרניות רווחים שמות יצירתיים - הוא מסביר זאת בכך שבמדניות שמרניות בדרך כלל האמהות צעירות הרבה יותר ולכן נוטות יותר להתפרע עם השם, בעוד שבמדינות ליברליות נשים יולדות בגיל מאוחר יותר כשראשן מיושב יותר.
7. בחיים לא תנחשו מהו מסלול הטיסה הכי פופולארי בעולם (הכוונה למסלול טיסה שהוא לא חלק מקונקשן, אלא מסלול מנקודת המוצא לנקודת היעד של הנוסע - אם נסעתי לסאן פרנסיסקו דרך ניו יורק, זה נחשב כמסלול תל-אביב - סן פרנסיסקו, ולא שני מסלולים תל אביב-ניו יורק וניו יורק-סן פרנסיסקו): לפי נתוני האוקנומיסט, זהו המסלול מסיאול לאי החופשה ג'ג'ו ליד קוריאה (כן, גם אני מעולם לא שמעתי עליו), בו נסעו לא פחות מ10 מליון נוסעים ב2011. מדהים אף יותר: בכל עשרת המסלולים הפופולאריים ביותר אין אחד מאמריקה הצפונית או מאירופה.
8. סרטון הפתיחה של "משחקי הכס" - בלגו.
(http://www.youtube.com/watch?v=cAnsW06v5t4#!)
9. כוכבי "הבית הלבן" מתאחדים בwalk and talk אחד אחרון, בפרסומת לעידוד פעילות גופנית
10. תרמו גם אתם כותרת אפשרית לספר של "רסלינג". (אני אהבתי את "איפה איפה איפה איפה העוגה? - הצגת האלצהיימר בתרבות העכשית כקטליזטור לשאלת האני")

יום שישי, 11 במאי 2012

בחזרה לתיכון

יש הרבה תחומי עניין משותפים ביני לבין אבא שלי. אבל ללא ספק, טעם בתכניות טלוויזיה הוא לא אחד מהם. והאקורד הסופי בנושא היה ביחס לסדרה "אורים ותומים". זו סדרה על הווי חיים בישיבה תיכונית, אבל מהצד הפחות נעים שלו: אלימות, צביעות, חיכוכים, ומקרה אחד של ספק התאבדות ספק רצח. אני מאוד אהבתי את הסדרה והצעתי לאבא שלי לראות אותה איתי פעם אחת - אולי כבוגר נתיב מאיר הוא גם יהנה. טעות קשה. אני חושב שהסדרה נמצאת במקום גבוה ברשימת הסדרות הגרועות אליבא דאבא שלי.
אבל בין אם אוהבים אותה ובין אם לאו, אני חושב שיש נקודה שהסדרה כן מצליחה להעביר והיא נקודה שיש בה הרבה אמת: על האלימות הרווחת בבית ספר תיכוני, לבנים בלבד, עם פנימיה. זו יכולה להיות אלימות ממש, אבל לא בהכרח עד כדי כך: הלחץ החברתי האדיר, ההתעמרות בתלמידים השוליים - בני עשרה יכולים להיות אכזריים מאוד (כל אלה היו בתיכון שלי, וזה היה תיכון ללא פנימיה; עם פנימיה אני מניח שהצב הרבה יותר קשה למי שלא מסתדר בחברה). 
נזכרתי בכל זה בגלל הסיפור שמסעיר כעת את הביצה הפוליטית האמריקאית, הלא הוא התחקיר של ג'ייסון הורוביץ בוושינגטון פוסט, לפיו מיט רומני, כאשר היה שמיניסט בבית ספר פרטי יוקרתי, פנימיה לבנים בלבד, התעלל בג'ון לאובר, שביעיסט חדש שהתנהג בצורה נשית משהו, האריך את צערו וחמצן אותו, ונחשד על ידי רוב התלמידים כהומוסקסואל; רומני הצעיר אמר שוב ושוב לחבריו שלאובר "לא שייך לכאן עם השיער הזה" ובשלב מסויים אף סיפר בכח את שערו הארוך של לאובר.
ההקשר ההומוסקסואלי של הסיפור דעך מהר למדי, למרות שהסיפור הגיע על רקע הכרזתו הדרמטית של אובמה; ראשית רומני טען שלא חשב שלאובר הומוסקסואל ומעבר לכך, באמצע שנות ה60 רומני יחס של בוז להומוסקסואלים לא היה התנהגות חריגה. אבל הסיפור עצמו כן תופס. מדברים עליו, מתעסקים בו (האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא שפוקס מנסים שוב ושוב להפריך את נכונות הסיפור, לא בהצלחה יתרה; הורוביץ, בניגוד לדן ראת'ר ופרסת המסמכים בדבר שירותו הצבאי של בוש ב2004, עשה את עבודתו העיתונאית כראוי). 
לכאורה, עוד דוגמה להתעסקות של התקשורת האמריקאית בטפל. זה סיפור מלפני 47 שנים,על מעשים לא מאוד חריגים ביחס למתבגר; זה לא מתקרב לאלכוהוליזם של בוש הצעיר בנעוריו, למשל. מה גם שאם כולנו היינו נשפטים על מעשינו הרעים ביותר בגיל ההתבגרות, סביר להניח שלא הרבה היו יוצאים נקיים כתכלת. אבל רק לכאורה; לגבי כל מועמד עולים סיפורים מסיפורים שונים, אמיתיים או שקריים, על עברו. רובם באמת לא תופסים: האלכוהוליזם לא הפריע לבוש ב2004 והעובדה ששירותו במלחמת ויטנאם הסתכם בהגנה אמיצה על שמי טקסס לא הפריעה לו ב2004; ההתנסות בסמים קלים בנעוריו לא הפריע לביל "לא לקחתי לריאות" קלינטון ב1992, ועוד ועוד. הסיפורים האלה תופסים כאשר הם מתאימים לתפיסה של הציבור לגבי המועמד כיום; לתפיסה בדבר מדיניותו ואופיו בימים אלה. ב2004 הדמוקרטים התפוצצו מסדרת הפרסומות של הקבוצה הימנית swift boat veterans for truth, שבהן טענו חיילים לשעבר של ג'ון קרי שקרי קיבל את אותות הגבורה שלו בויאטנאם על מעשים שלא עשה, וששיקר כדי לקבלן. אלה היו שקרים מוחלטים אבל הם תפסו - חלקית מכיוון שקרי לא הגיב להם כראוי אבל בעיקר כי הם התאימו לתפיסה הציבורית של קרי כיונה מדינית, רך וחלש בנושאי ביטחון לאומי: חלקית זה כי הוא דמוקרט ודמוקרטים לרוב נתפסים ככה (לכן כיום רפובליקאים לא מסוגלים להתמודד עם זה שאובמה הוא זה שהביא להריגת בן לאדן) וחלקית בשל קרי עצמו, שמשובו מויטנאם ולאורך הקריירה שלו בסנט הרבה לבקר את הממסד הבטחוני ואת הצבא.  
וזו הבעיה העיקרית של רומני עם הסיפור הזה: הוא בדיוק מתלבש על התדמית הבעייתי של רומני בקמפיין: איש עשיר שגדל עם כפית זהב בפה ולא מסוגל להזדהות עם הקשיים של אמריקאים רגילים. התדמית הזו נובעת קודם כל מנסיבות חייו של רומני, אבל גם מהתבטאויות בסגנון "I don't care about the very poor, there's a safety net for them", "Corporations are people too, my friend", "My wife Ann drives a couple of cadilacs" ועוד. אבל מעבר לענייני אופי, (שבדרך כלל עיסוק בהם מעיד על רמה נמוכה שאליה הקמפיין מגיע, ואובמה לא היה רוצה להגיע עד לשם), התסריט של הילד החזק שמתעלל בילדים החלשים בכיתה גם מתארת בצורה מדוייקת את ה*מדיניות* של רומני, וזו כבר בעיה יותר קשה. התוכנית הכלכלית של רומני כוללת קיצוצי ענק במסים לעשירים והעלאת המסים על העניים ביותר, בשילוב קיצוצים מסיביים בתוכניות הממשלתיות המסייעות לעניים ביותר בחברה האמריקאית. רק לאחרונה רומני אימץ בשתי ידיים את הצעת התקציב של חבר הקונגרס פול ראיין, הגורו הרבפוליקאי בנושאי תקציב, שמעוניין למנוע קיצוצים בתקציב הפנטגון (שאגב, הגנרלים עצמם טוענים שניתן לקצץ אותם אבל ראיין טוען שהוא לא מאמין להם. תארו לעצמכם איזה צימעס היו עושים מדמוקרט שאומר שהוא לא מאמין לראשי הצבא) על ידי קיצוץ דרמטי בתוכניות כמו בולי מזון ומדיקאייד, תוכניות שמסייעות לגורמים החלשים ביותר בחברה האמריקאית. התוכנית של ראיין כל כך קיצונית, שמועצת הבישופים של הכנסיה הקתולית בארה"ב - אותה כנסיה שבשמה יצאו הרפובליקאים במאבקם כנגד אמצעי מניעה - הודיעה שהיא מתנגדת לתוכנית כי היא פוגעת בצורה קשה בעניים, בניגוד לתפיסת ישו והכנסיה. על רקע הצעות כאלה, קל לראות את הפרסומות הדמוקרטיות ממש כותבות את עצמן: כנער, רומני התעלל בחלשים בכיתה, וגם כיום הוא רוצה להתעלל בחלשים בחברה.

הפער בין אובמה לרומני בסקרים הצטמצם לאחרונה, ובממוצע של real clear politics הוא כרגע אחוז אחד בלבד לטובת אובמה (אם כי אחד הסקרים שמשנים משמעותית את התמונה הוא של רסמוסן, שנותן לרומני יתרון של 7%, והסוקר הזה התגלה בסיבובי הבחירות האחרונים כנוטה משמעותית לכיוון הרפובליקאי). ועדיין, לי זה נראה שהפעם הרפובליקאים משחקים את התפקיד השמור בדרך כלל לדמוקרטים, של ליפול לכל המלכודות המתבקשות. וזה פשוט כיף לראות.

יום רביעי, 9 במאי 2012

הערות על המצב

האמת, לא נורא התרגשתי ממהלכי יום אתמול; לכל מי שבטוח שהמערכת הפוליטית שלנו הוכיחה את עצמה כמלוכלכת ביותר בתבל, אני מציע לעקוב קצת אחרי המהלכים הנדרשים להעביר חוק בסנט האמריקאי, אחרי מערכות היחסים בין חצי ממשלתו של דיויד קמרון וממשלתו הקודמת של גורדון בראון לבין רופרט מרדוק או אחרי מנהגם הרווח של בכירי המערכת הפוליטית בצרפת להתחתן עם עיתונאיות המסקרות אותם. לא בכדי קראתי לבלוג הזה בשמו.
אלא שאז איתרע מזלי ונכנסתי למכונית בצהרי אתמול, ומכיוון שהרדיו היה פתוח על גל"צ הקשבתי למסיבת העיתונאים של צמד החמד החדש (אני יודע, זה נשמע כמו תירוץ לצפיה באופרת סבון, "במקרה הטלויזיה היתה פתוחה"...) וחטפתי בחילה. באמת, בחילה פיזית. אז מכיוון שיש לי בלוג, אני לא צריך להשתמש במדיניות החוץ של ישראל כדי לאוורר את העצבים שלי, אפשר פשוט לאוורר אותן כאן.
1. "עשיה". משל קרא נתניהו את הפוסט שלי אתמול, הדבר אותו הדגיש יותר מכל היה "עשיה"; הממשלה הזו עשתה כל כך הרבה, וגם צירוף קדימה לא בא לשם המהלך הפוליטי כשלעצמו אלא כדי לקדם עשיה, זו הצלחה בpolitics כדי לקדם policy. אני מסכים עם ביבי שצריך גם להצליח בpolitics, ואין בכך כל פסול, אבל לא ממש ברור לי על איזו עשיה הוא מדבר: מה בדיוק עשתה ממשלתו בשלוש השנים האחרונות? הצליחה לדחות שוב ושוב את פנוי הפולשים במגרון? לחוקק חוקים הצהרתיים וחסרי משמעות נגד עמותות שמאל? להוריד את דמי הקישוריות? רק כדי לתת פרספקטיבה, ברק אובמה בו נתניהו נהנה לזלזל בשיחותיו עם חבריו הרפובליקאים, הספיק בשלוש שנות כהונתו: להעביר חבילת תמריצים שהצילה בין השאר את תעשיית המכוניות האמריקאית; להעביר רפורמה מקיפה במערכת הבריאות ובמערכת הפיננסים; לבטל את מדיניות Don't ask, don't tell; להרוג את בן לאדן (טוב, הוא לא הרג אותו בעצמו אבל אתם מבינים למה אני מתכוון); לסייע להפלת המשטר בלוב; ואלה רק האייטמים הגדולים. כדי לא להיות חד צדדי, גם בוש הבן הספיק לא מעט בשלוש שנות כהונתו הראשונות: להוריד שתי הורדות מסים היסטוריות; להתחיל שתי מלחמות; להעביר רפורמה משמעותית במערכת החינוך והרחבה גדולה של מדיקייר; ועוד. וזה נשיא רפובליקאי, שהיה בחופש כמעט רבע מהקדנציה שלו ובאופן כללי מאמין בממשל מצומצם ולא מתערב, ובמערכת הממשל האמריקאית שכל כולה נועדה להקשות על עשיה שלטונית. למען הסר ספק, אני לא חושב שכל העשיה הזו בהכרח חיובית - יכולנו להסתדר גם בלי המלחמה בעיראק למשל -  אבל לזה קוראים עשיה. (אני מביא דוגמאות אמריקאיות כי בפוליטיקה אמריקאית אני שולט הכי טוב, אבל יש דוגמאות דומות מכל מדינות אירופה). מה העשיה שנתניהו בדיוק מתגאה בה? ומה העשיה שהוא בדיוק מתכנן?
2. לכאורה ביחס לעתיד דווקא יש יעדי מדיניות: חוק טל מחודש, ו"שנוי שיטת הממשל". לגבי חוק טל - נחיה ונראה, ורק נזכור שכל ההתעניינות האינטנסיבית פתע פתאום בחוק טל נובעת רק מפסיקת בג"ץ, אותו בג"ץ שנוא שנתניהו קורא "לחשוב" איך לעקוף אותו (ועל כך בהמשך). אבל הנקודה השניה מזכירה גם את המילה השניה שנתניהו השתמש בה שוב ושוב: "יציבות". הבחירות אינן מטרה לעצמן, אמר נתניהו, אלא נועדו לייצר "יציבות". אז קודם כל, בתור מישהו שמתיימר להיות מושפע מהערכי הדמוקרטיה הליברלית האמריקאית, נתניהו מגלה  חולשה די משמעותית בהבנת עקרונות היסוד של השיטה. בודאי שהבחירות הן מטרה לעצמן, הן נועדו לתת לך מנדט מהעם, שהוא, להזכירך, מקור הריבונות בדמוקרטיה. "יציבות" היא מטרת העל של משטרים דיקטטורים דווקא. (אגב, מאותה סיבה כל הנהי על "בחירות מיותרות" נשמע לי עקום לחלוטין. בדמוקרטיה בחירות הן אף פעם לא "מיותרות"; גם אם הן מייצרות כנסת זהה לחלוטין לכנסת היוצאת, יש משמעות רבה בקבלת מנדט מחודש מהעם). אבל מעבר לכך, האדרת היציבות - כמו גם השאיפה לשנוי שיטת הממשל - מבוססות על פרה קדושה שהיגע הזמן לשחוט אותה: המערכת הפוליטית הישראלית לא כל כך לא יציבה. לכולם יש טראומה מסוף שנות ה90 ותחילת ה2000, אבל מזה עשור הבחירות מתקיימות כאן במרווחים הגיוניים של כשלוש שנים; אי השקט הפוליטי העיקרי בעשור האחרון בא בעיקר מתוך ספסלי הליכוד כאשר היה בשלטון, גם בקדנצית שרון ב2003 וגם בקדנציה הנוכחית. נכון, הבחירות מתקיימות כמעט תמיד כשנה לפני מועדן הרשמי. אז מה? באוסטרליה הולכים באופן רשמי כל שלוש שנים לבחירות; בית הנבחרים האמריקאי נבחר כל שנתיים. והמערכת הפוליטית הישראלית בנויה כך שבערך שנה לפני החבירות הקואליציה נוןטה להתפרק כי כולם מריחים בחירות והבחירות מוקדמות. מי אמר שזה בהכרח כל כך נורא? נכון, יצירת ממשלה בישראל דורשת קואליציה, ודורשת תחזוקה פוליטית מתמדת (או שליטה בpolitics, במונחים שביבי מבין). אבל הצרכים האלה יבואו לידי בטוי בכל שיטה - והם קיימים בכל הדמוקרטיות המערביות (שוב, אפנה אתכם לאוסף התרגילים במכוערים הנדרשים להעביר חוק בארה"ב, או לתחזוקה הקבועה של שביעות הרצון של הbackbenchers בבריטניה, או כל דוגמה אירופאית אחרת); עאכו"כ בחברה מפוצלת כמו בישראל. נכון, ברוב משרדי הממשלה לא נעשה כל תכנון ארוך טווח בשל תחלופת שרים גבוהה. אבל זה לרוב בשל האינקומפטנטיות של השרים ורוב הדרג הביצועי; בבריטניה נהוג לעשות reshuffle לממשלה לפחות פעם בקדנציה, וזה לא מונע תכנון ארוך טווח; גם תפקיד בקבינט האמריקאי בדרך כלל לא מגיע לכדי קדנציה נשיאותית שלמה אחת; ואפילו בארץ, שר עם יכולות בינוניות למדי כמו משה כחלון מסוגל לבצע מדיניות גם בזמן הקצר כביכול בו היה במשרד התקשורת. ניסיונות לשנוי השיטה יביאו במקרה הטוב ביותר לאותן הבעיות לצוץ ממקום אחר, במקרה הסביר לכל מיני תוצאות לא צפויות שרק ירעו את השיטה (החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, זוכרים?) ובמקרה הממש גרוע לפגיעה של ממש בדמוקרטיה הישראלית, בעיקר שחלקים ניכרים מהמערכת הפוליטית (ישראל ביתנו המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי, חלק מהמפלגות הערביות) לא באמת מאמינות בדמוקרטיה.
3. "אמינות". בשלב מסויים התחיל אטילה שומפלבי את שאלתו בכך שהציבור, ובכנות גם העיתונאים, מתוסכלים מכך שהותירו אותם בסוד וחשפו בפניהם את המהלך הפוליטי רק לאחר שהושלם. על כך ענה הצמד חמד בציניות זחוחה, שהם באמת מצטערים שלא שיתפו את העיתונאים בסוד מהלכיהם, ובטון יותר רציני ומעט יותר זחוח (מתברר שאפשר) שיש מהלכים שצריך לעשות בסוד והם יודעים עוד לעשות זאת מעברם המשותף. נתניהו רמז כמובן לעברם בסיירת מטכ"ל, אבל כדאי לזכור שמבצעים של סיירת מטכ"ל נשמרים בסוד כדי שהאוייב לא יגלה אותם: האם נתניהו מתיחס לציבור הישראלי, או אפילו לעיתונות, כאויב? מה ההישג הגדול בהסתרת המהלך מהעיתונות? אני מקבל את העובדה  שלפעמים מהלכים פוליטים נעשים בסוד, אבל עדיין אני לא רואה סיבה להתגאות בכך, אחרי הכל בדמוקרטיה המנהיגים חייבים דין וחשבון לציבור. באותה מידה, זה עיקר הטענות שבאים למופז: נכון, לפעמים פוליטיקאים מזגזגים, לפעמים הם חוברים למי שקודם תקפו. אבל העוצמה של המהפך, השימשו במלים החריפות ביותר כנגד הממשלה רק כדי להכנס אליה שתי דקות מאוחר יותר מבלי אפילו לתת דין וחשבון למילותך הקודמות, בלי אפילו להרגיש איזושהי בושה בכך - זה מה שמוציא את כולם מדעתם.
את העצבים שלי על פארסת פולשי וגוזלי הקרקעות בגבעת האולפנה אני אשמור לפוסט נפרד. אני רק אומר שלא ברור לי למה מאשימים את נתניהו שהוא קפיטליסט. מתברר שהוא לא סתם סוציאליסט, אלא אפילו אנרכיסט מאסכולת בקונין, שלא מאמין כלל בזכות הקניין. סליחה, נדייק: לא מאמין בקיום זכות קניין לפלסטינים. אין מה לומר, דמוקרט אמיתי.

יום שלישי, 8 במאי 2012

Dewey defeats Truman


הנשיא הארי טרומן נכנס לתפקידו בהפתעה, כאשר FDR נפטר כמה חודשים לאחר התחלת כהונתו הרביעית; כסגן נשיא טרומן היה כל כך חסר משמעות במערכת הפוליטית שעל פצצת האטום הוא ידע, כבר כנשיא, רק עם כניסתו לפתקיד (וזמן קצר לפני שהורה להפעילה). במשך רוב כהונתו טרומן לא היה פופולארי ולקראת בחירות 1948 נראה היה לפי כל הסימנים שהוא עומד לספוג מפלה: המפלגה הדמוקרטית היתה מפוצלת בין חלקיה הדרומיים, הכפריים והגזעניים לחלקיה הצפוניים והעירוניים; הציבור החל להתעייף משלטון דמוקרטי רצוף של 16 שנים; וטרומן עצמו נתפס כLightweight, בסך הכל חייט ממיזורי. ביום הבחירות, העיתונות היתה כל כך בטוחה שדואי, המועד הרפובליקאי, ינצח, שעיתונים כמו השיקגו דיילי טריביון יצאו בכותרות ראשיות על תוצאות הבחירות עוד לפני שכל הקולות נספרו (למעשה, הכותרות הודפסו עוד לפני שסגרו את הקלפיות בקליפורניה).
ואז הגיעו תוצאות האמת. טרומן ניצח; התמונה שלעיל (של טרומן המאושר מחזיק את כותרת העיתון יום לאחר הבחירות כשהתברר נצחונו) הפכה להיות התמונה האיקונית של נצחון האנדרדוג כנגד כל הסכויים ("Maybe we'll have a Dewey defeats Truman" moment" הוא משפט הנחמה של כל קמפיין מפסיד עד היום).
הבוקר היה הרגע הכי קרוב ל"דואי דפיטס טרומן" שאני זוכר שחוויתי. נכון, הרבה אנשים יטענו שב96 הם הלכו לישון עם פרס וקמו עם ביבי, אבל מי שבאמת הקשיב לתוצאות ב96 ראה כבר מההתחלה שהן צמודות, ולכן מי שהלך לישון בידיעה ודאית שפרס ניצח עשה זאת מתוך wishful thinking. התרגיל המלוכלך של מופז וביבי הערב בא לדעתי בהפתעה לכולם.

ועדיין תרשו לי לטעון שזה ניצחון פירוס לנתניהו. ראשית, התרגילים הללו מבטיחים את שלמות הקואליציה שלו בטווח הקצר, אבל הם פוגעים בתדמיתו בטווח הארוך ומאפשרים ליחימוביץ' לבנות את עצמה כחלופה לשלטונו; זוכרים שאלומרט נחשב כאמן תחזוקת הקואליציה? זוכרים איך כולם היללו את התרגיל של פיצול העבודה וכניסת עצמאות לקואליציה, תרגיל שבדיעבד הפך את העבודה לאופוזיציה אמינה לנתניהו, תפקיד שלא אויש קודם לכן?
אבל מעבר לכך, אני חושב שזה נצחון פירוס ברמה קצת יותר עמוקה. בשיא המאבק להעברת חוק רפורמת הבריאות שלו, אובמה כינס את כל הסנטורים הדמוקרטים (שנבהלו עד אימה מנצחונו של סקוט בראון הרפובליקאי במסצ'וסטס כמה שבועות קודם לכן) לשיחת עידוד ומוטיבציה להעברת החוק. בשיא השיחה הוא אמר משהו בסגנון זה: "מעבר להכל, אנחנו דמוקרטים. זה מה שבאנו לכאן לעשות". לא רצתם לסנט סתם כדי להיות סנטורים, טען אובמה, הרי רצתם לסנט כי רציתם לעשות משהו, להעביר משהו. ורפורמה במערכת הבריאות תמיד היתה בראש סדר העדיפויות הדמוקרטי. לטענת הנוכחים, לשיחה הזו היתה השפעה מכרעת על העברה הרפורמה בסופו של דבר. וזה לדעתי החולשה העיקרית של המהלך הנוכחי של ביבי: אוקיי, ממשלתו זכתה בעוד שנה וחצי. אבל מה הוא באמת בא לעשות? מה הוא מעוניין להשיג? מה תהיה מורשתו? חוק הכשרת הגזל מפלסטינים, אותו מקדמת המפד"ל? עוד סדרת שערוריות בלשכה? מה הוא בא לעשות?
האמת היא, שזה לא שביבי לא יודע מה לעשות: הוא בא לעשות כלום. (משום מה זכור לי שכתבתי על זה אבל אני לא מוצא כרגע). וזה לא מתכון לראש ממשלה מרשים במיוחד, יוכיח אהוד אולמרט. היוצא מן הכלל היחידי הוא נושא איראן, אבל אחרי דברי דיסקין בשבוע שעבר (שמצטרפים לדגן, וארד, ומי לא) אני לא כל כך בטוח שאני סומך עליו בנושא זה. לגבי כל שאר ההבטחות (או איומים) המרשימות בהסכם הקואלציוני - גיוס חרדים, שנוי שיטת הממשל, תקציב מרוסן - תרשו לי להמר שאף לא אחת מהן תעבור; כולן, כמו שאמי אומרת, facon de parler.

יום שלישי, 1 במאי 2012

ענייני דיומא

מוקדש לאומן הידוע בכנוי אלנה קגן:
ופינת הטריוויה חסרת התועלת:
1. בימנו, ישנן ארבע מדינות שידועות בכך שמשטרן נותר קומוניסטי (לפחות להלכה): סין, צפון קוריאה, וייטנאם וקובה (במקרה או שלא, אלא ארבע המדינות הקומוניסטיות היחידות שארה"ב התערבה התערבות צבאית ישירה כנגדן ונלחמה בצבאן). אבל יש עוד (לפחות) שתי מדינות ששולטת בהן מפלגה קומניסטית, ואחת מהן אפילו דמוקרטית למהדרין. מי אלו?
2. ומה מקורו של ה1 במאי והדגל האדום, ומאיזו מדינה הם מגיעים?
(תשובות במורד הפוסט)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

1. הראשונה היא נפאל, שם שולטת ממשלת קואליציה בהובלת המפלגה הקומוניסטית (לא לבלבל עם המפלגה המאואיסטית, שמובילה את המרד מאז 1996; המאואיסטים הובילו את הממשלה למשך מספר חודשים ב2008 אבל הופלו לאחר מכן וכעת הם מחוץ לממשלה וממשיכים בפעולות אלימות מדי פעם). זו להלכה דמוקרטיה, אבל מאוד צעירה (רק מאז 2008) ולא יציבה.
המדינה היותר מפתיעה היא קפריסין: זו דמוקרטיה פרלמנטרית, חברה באיחוד האירופי, ומשתמשת באירו; ועדיין הנשיא והממשלה השלטת הם מהמפלגה הקומוניסטית. הממשלה הזו לא ממשת כלכלה קומוניסטית - גם כי היא לא יכולה - אין לה שליטה כלל במדיניות המוניטרית, והגבלות משמעותיות במדיניות הפיסקלית, בשל החברות בEU ובאירו - וגם כשנוי אידיאולוגי הנובע מהתאמה לחיים שלאחר קריסת בריה"מ. אבל עדיין, זו מפלגה קומוניסטית המושלת בדמוקרטיה פרלמנטרית לעילא.
2. באחת האירוניות הגדולות של ההסטוריה, מקורם של ה1 במאי והדגל האדום דווקא בארה"ב, בעקבות אירועי היימרקט בשיקגו בתחילת מאי 1886 (שבהם, בעקבות רימון שהושלך מתוך הפגנת סולידריות עם שביתה בדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות לעבר המשטרה, ויריות המשטרה אל עבר הקהל בעקבותיו, נהרגו ארבעה מפגינים ונפצעו עשרות). כאות הזדהות עם המפגינים והשובתים ומחאה על האירועים אימצו תנועות הפועלים האמריקאיות ולאחריהן הבינלאומיות את האחד במאי כיום הפועלים ואת הדגל האדום כדגלן, כמחאה על הדם שנשפך. דווקא ארה"ב עצמה, כאשר אימצה את יום העבודה ב1894 (כחלק מהנסיון של הנשיא קליבלנד להתפייס עם תנועות הפועלים לאחר דכויה האלים של שביתת פולמן) בחרה את התאריך הנוכחי בתחילת ספטמבר (בעקבות בחירתה של מדינת ניו יורק; כאשר אומץ יום העובדה כחג פדרלי הוא כבר היה קיים כחג מדינתי ב34 מדינות) כדי להבדילו מהתנועות הקומוניסטיות והאנרכיסטיות שחגגו את ה1 במאי; אבל יום העבודה האמריקאי - שכיום מסמן בעיקר את סוף הקיץ, ופעם בארבע שנים את תחילת החלק ההופסי והמשמעותי של הקמפיין לנשיאות - מקורו כמקבילה ישירה לאחד במאי.