בחזרה לתיכון

יש הרבה תחומי עניין משותפים ביני לבין אבא שלי. אבל ללא ספק, טעם בתכניות טלוויזיה הוא לא אחד מהם. והאקורד הסופי בנושא היה ביחס לסדרה "אורים ותומים". זו סדרה על הווי חיים בישיבה תיכונית, אבל מהצד הפחות נעים שלו: אלימות, צביעות, חיכוכים, ומקרה אחד של ספק התאבדות ספק רצח. אני מאוד אהבתי את הסדרה והצעתי לאבא שלי לראות אותה איתי פעם אחת - אולי כבוגר נתיב מאיר הוא גם יהנה. טעות קשה. אני חושב שהסדרה נמצאת במקום גבוה ברשימת הסדרות הגרועות אליבא דאבא שלי.

אבל בין אם אוהבים אותה ובין אם לאו, אני חושב שיש נקודה שהסדרה כן מצליחה להעביר והיא נקודה שיש בה הרבה אמת: על האלימות הרווחת בבית ספר תיכוני, לבנים בלבד, עם פנימיה. זו יכולה להיות אלימות ממש, אבל לא בהכרח עד כדי כך: הלחץ החברתי האדיר, ההתעמרות בתלמידים השוליים - בני עשרה יכולים להיות אכזריים מאוד (כל אלה היו בתיכון שלי, וזה היה תיכון ללא פנימיה; עם פנימיה אני מניח שהצב הרבה יותר קשה למי שלא מסתדר בחברה). 

נזכרתי בכל זה בגלל הסיפור שמסעיר כעת את הביצה הפוליטית האמריקאית, הלא הוא התחקיר של ג'ייסון הורוביץ בוושינגטון פוסט, לפיו מיט רומני, כאשר היה שמיניסט בבית ספר פרטי יוקרתי, פנימיה לבנים בלבד, התעלל בג'ון לאובר, שביעיסט חדש שהתנהג בצורה נשית משהו, האריך את צערו וחמצן אותו, ונחשד על ידי רוב התלמידים כהומוסקסואל; רומני הצעיר אמר שוב ושוב לחבריו שלאובר "לא שייך לכאן עם השיער הזה" ובשלב מסויים אף סיפר בכח את שערו הארוך של לאובר.

ההקשר ההומוסקסואלי של הסיפור דעך מהר למדי, למרות שהסיפור הגיע על רקע הכרזתו הדרמטית של אובמה; ראשית רומני טען שלא חשב שלאובר הומוסקסואל ומעבר לכך, באמצע שנות ה60 רומני יחס של בוז להומוסקסואלים לא היה התנהגות חריגה. אבל הסיפור עצמו כן תופס. מדברים עליו, מתעסקים בו (האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא שפוקס מנסים שוב ושוב להפריך את נכונות הסיפור, לא בהצלחה יתרה; הורוביץ, בניגוד לדן ראת'ר ופרסת המסמכים בדבר שירותו הצבאי של בוש ב2004, עשה את עבודתו העיתונאית כראוי). 

לכאורה, עוד דוגמה להתעסקות של התקשורת האמריקאית בטפל. זה סיפור מלפני 47 שנים,על מעשים לא מאוד חריגים ביחס למתבגר; זה לא מתקרב לאלכוהוליזם של בוש הצעיר בנעוריו, למשל. מה גם שאם כולנו היינו נשפטים על מעשינו הרעים ביותר בגיל ההתבגרות, סביר להניח שלא הרבה היו יוצאים נקיים כתכלת. אבל רק לכאורה; לגבי כל מועמד עולים סיפורים מסיפורים שונים, אמיתיים או שקריים, על עברו. רובם באמת לא תופסים: האלכוהוליזם לא הפריע לבוש ב2004 והעובדה ששירותו במלחמת ויטנאם הסתכם בהגנה אמיצה על שמי טקסס לא הפריעה לו ב2004; ההתנסות בסמים קלים בנעוריו לא הפריע לביל "לא לקחתי לריאות" קלינטון ב1992, ועוד ועוד. הסיפורים האלה תופסים כאשר הם מתאימים לתפיסה של הציבור לגבי המועמד כיום; לתפיסה בדבר מדיניותו ואופיו בימים אלה. ב2004 הדמוקרטים התפוצצו מסדרת הפרסומות של הקבוצה הימנית swift boat veterans for truth, שבהן טענו חיילים לשעבר של ג'ון קרי שקרי קיבל את אותות הגבורה שלו בויאטנאם על מעשים שלא עשה, וששיקר כדי לקבלן. אלה היו שקרים מוחלטים אבל הם תפסו - חלקית מכיוון שקרי לא הגיב להם כראוי אבל בעיקר כי הם התאימו לתפיסה הציבורית של קרי כיונה מדינית, רך וחלש בנושאי ביטחון לאומי: חלקית זה כי הוא דמוקרט ודמוקרטים לרוב נתפסים ככה (לכן כיום רפובליקאים לא מסוגלים להתמודד עם זה שאובמה הוא זה שהביא להריגת בן לאדן) וחלקית בשל קרי עצמו, שמשובו מויטנאם ולאורך הקריירה שלו בסנט הרבה לבקר את הממסד הבטחוני ואת הצבא.  

וזו הבעיה העיקרית של רומני עם הסיפור הזה: הוא בדיוק מתלבש על התדמית הבעייתי של רומני בקמפיין: איש עשיר שגדל עם כפית זהב בפה ולא מסוגל להזדהות עם הקשיים של אמריקאים רגילים. התדמית הזו נובעת קודם כל מנסיבות חייו של רומני, אבל גם מהתבטאויות בסגנון "I don't care about the very poor, there's a safety net for them", "Corporations are people too, my friend", "My wife Ann drives a couple of cadilacs" ועוד. אבל מעבר לענייני אופי, (שבדרך כלל עיסוק בהם מעיד על רמה נמוכה שאליה הקמפיין מגיע, ואובמה לא היה רוצה להגיע עד לשם), התסריט של הילד החזק שמתעלל בילדים החלשים בכיתה גם מתארת בצורה מדוייקת את ה*מדיניות* של רומני, וזו כבר בעיה יותר קשה. התוכנית הכלכלית של רומני כוללת קיצוצי ענק במסים לעשירים והעלאת המסים על העניים ביותר, בשילוב קיצוצים מסיביים בתוכניות הממשלתיות המסייעות לעניים ביותר בחברה האמריקאית. רק לאחרונה רומני אימץ בשתי ידיים את הצעת התקציב של חבר הקונגרס פול ראיין, הגורו הרבפוליקאי בנושאי תקציב, שמעוניין למנוע קיצוצים בתקציב הפנטגון (שאגב, הגנרלים עצמם טוענים שניתן לקצץ אותם אבל ראיין טוען שהוא לא מאמין להם. תארו לעצמכם איזה צימעס היו עושים מדמוקרט שאומר שהוא לא מאמין לראשי הצבא) על ידי קיצוץ דרמטי בתוכניות כמו בולי מזון ומדיקאייד, תוכניות שמסייעות לגורמים החלשים ביותר בחברה האמריקאית. התוכנית של ראיין כל כך קיצונית, שמועצת הבישופים של הכנסיה הקתולית בארה"ב - אותה כנסיה שבשמה יצאו הרפובליקאים במאבקם כנגד אמצעי מניעה - הודיעה שהיא מתנגדת לתוכנית כי היא פוגעת בצורה קשה בעניים, בניגוד לתפיסת ישו והכנסיה. על רקע הצעות כאלה, קל לראות את הפרסומות הדמוקרטיות ממש כותבות את עצמן: כנער, רומני התעלל בחלשים בכיתה, וגם כיום הוא רוצה להתעלל בחלשים בחברה.

הפער בין אובמה לרומני בסקרים הצטמצם לאחרונה, ובממוצע של real clear politics הוא כרגע אחוז אחד בלבד לטובת אובמה (אם כי אחד הסקרים שמשנים משמעותית את התמונה הוא של רסמוסן, שנותן לרומני יתרון של 7%, והסוקר הזה התגלה בסיבובי הבחירות האחרונים כנוטה משמעותית לכיוון הרפובליקאי). ועדיין, לי זה נראה שהפעם הרפובליקאים משחקים את התפקיד השמור בדרך כלל לדמוקרטים, של ליפול לכל המלכודות המתבקשות. וזה פשוט כיף לראות.