בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 28 בפברואר 2016

דרום קרוליינה בשנית

יש סכוי גבוה למדי שהתוצאה אתמול בדרום קרוליינה - נצחון סוחף של קלינטון, 74%-26% - מעידה על סופו של המירוץ הדמוקרטי השנה. הילרי ניצחה בדרום קרוליינה בעיקר בזכות תמיכה ברמות הזויות בקרב הקהילה השחורה: היא ניצחה את הקולות השחורים בפער של 86%-14%, תוצאה טובה יותר מזו של אובמה ב2008 (והוא כזכור שחור...). קלינטון ניצחה גם בקרב השחורים הצעירים (גם אם בפער קטן יותר, 50-40), קבוצת הגיל שעד כה נטתה לכיוון סנדרס באחוזים גבוהים, ובקרב השחורים המבוגרים ביותר, מעל 65, זכתה בלא פחות מ96% מהקולות. בקיצור, נראה שמאמציו של סנדרס לחדור לקהילה השחורה הסתיימו בכשלון חרוץ.
מכיוון שהשחורים מהווים בערך רבע מהקולות הדמוקרטים בכלל הפריימריז בארה"ב, אם המגמה הזו תימשך - ואין סיבה להניח עד כה מכל הסקרים של מדינות סופר טיוזדיי שהיא תשתנה - סנדרס יצטרך לנצח את כל הקולות הלא-שחורים בפער של בערך 30%. בפרספקטיבה הזו, גם הנצחון החזק ביותר שלו בניו-המפשייר (95% לבנה) היה 5% נמוך מדי, וזאת בהנחה שהצלחתו בקרב ההיספאנים זהה לזו בקרב הלבנים, הנחה שאפילו הקמפיין שלו לא טוען (הוא טוען שהם בצילחו להתקדם עם ההיספאנים, אבל עדיין מכירים בכך שהם יותר חלשים בקהילה הזו מאשר בקרב לבנים).

בועידה הדמוקרטית יש 4,764 נציגים. 715 מתוכם הם נציגי-על (715 בכירי מפלגה - חברי קונגרס, סנטורים, מושלים, וחברי הנהלת המפלגה הלאומית והמפלגות המדינתיות), שמקבלים אוטומטית מקום בועידה והם יכולים להצביע למי שהם רוצים (זו היתה תוצאה של הפקת הלקחים מועידות 1980 ו1984, שהפריימריז בחרו מועמדים מאוד לא בחירים - קרטר ומקגוורן - והממסד ביקש לעצמו קצת יותר כח בתהליך). רוב מכריע מהם כרגע בעד קלינטון, אבל נשאיר אותם בצד, שכן אם סנדרס ינצח את רוב הנציגים מהפריימריז יקשה על נציגי-העל להצביע הפוך (גם ב2008 בהתחלה רוב נציגי-העל היו בעד קלינטון). נשארנו עם 4049 נציגים, כלומר צריך 2025 נציגים כדי לנצח.
 קלינטון עלתה הלילה ליתרון של 26 נציגים - 91 מול 65. בסופר טיוזדיי, בעוד יומיים, נבחרים 1017 נציגים, מתוכם 476 בשש מדינות דרומיות - אלבמה, ג'ורג'יה, טנסי ארקנסו, טקסס ווירג'יניה - שההרכב הגזעי שלהן דומה לשל דרום קרוליינה, ושבהן נסדרס אפילו לא מנסה להתחרות (הוא לא משקיע שם כסף בפרסום). שלוש המדינות הטובות ביותר של סנדרס בסופר טיוזדיי הן מינסוטה (77 נציגים) - מדינה לבנה עם קאוקוסים,קולורדו (66 נציגים), מדינה עם קאוקוסים, ומסצ'וסטס (91 נציגים) השכנה לורמונט; במסצ'וסטס רוב הסקרים מראים פחות או יותר על תיקו;ואם נניח שסנדרס יצליח לשחזר במינסוטה וקולורדו את ההישג המדהים שלו מניו-המפשייר הוא ירויח תוספת של 29 נציגים על פני קלינטון, בעוד ששש המדינות הדרומיות יעניקו לקלינטון עודף של לפחות כ100 נציגים. לכן סביר שמסופר טיוזדיי קלינטון יוצאת עם פער של 100-200 נציגים, ויוותרו רק עוד 2876 נציגים, כלומר כדי להשלים את הפער סנרסר יצטרך לנצח בממוצע ב5% בכל אחת משאר המדינות - כולל עוד כמה מדינות דרומיות שלא יצביעו בסופר-טיוזדיי כמו מיסיסיפי וצפון קרוליינה. בקיצור זה נשמע מאוד מופרך שהוא יצליח.

דרך אחרת להסתכל על זה: הנה טבלה שנייט סילבר הכין של מה להערכתו סנדרס צריך להשיג בכל מדינה כדי להגיע לשוויון.
עד אתמול היה נראה שסאנדרס מפגר אחרי הבנצ'מארק הזה אבל מתקדם, בנוודה הוא היה כבר במרחק 5%. בדרום קרוליינה הוא קרס ל20% פחות ממה שהוא צריך. 

למה הילרי מצליחה אצל השחורים?
1. הקלינטונים היו מאוד פופולארים בקהילה השחורה עוד מיומיו של ביל קלינטון כמועמד. סיפור חייו, ילדותו בבית עני בדרום יצרו קרבה תרבותית בינו לבין הקהילה השחורה (עד כדי המחוות הסימבוליות כמו נגינה בסקסופון). ההתקפות על קלינטון מימין נתפסו בקרב השחורים כדומות לקשיים שמערימים עליהם.
2. הקלינטונים שמרו לאורך כל השנים על קשרים מאוד חמים עם מנהיגים בקהילה השחורה, כמו למשל חבר הקונגרס ג'ים קלייבורן מדרום קרוליינה, חבר הקונגרס השחור הבכיר ביותר, מספר 3 בהנהגה הדמוקרטית, והפוליטיקאי החזק ביותר בדרום קרוליינה. תמיכתו בהילרי מאוד עזרה לה אתמול.
שתי הסיבות האלה אגב גרמו לביל ולהילרי קלינטון להיות מאוד מואכזבים מעריקת השחורים לטובת אובמה ב2008, וההתבטאויות של ביל קלינטון לפני ההפסד של הילרי בדרום קרוליינה באותה השנה היו מהסימנים הראשונים של התפרקות הקמפיין שלה.
3. כתבתי לפני שבוע על העדר המסר של הילרי אבל היא הצליחה להפוך לימונים ללימונדה, ולבנות את המסר שלה כמסר של מאבק מתמיד איטי ומתמשך, הבונה על ההישגים של אובמה ושואף להתקדם בכל החזיתות. למסר הזה שלושה חלקים, שפופולאריים בקרב השחורים: ראשית, הרחבה של המסר מעבר לעניין הכלכלי; ספציפית עבור שחורים, יש בעיות נוספות של אפליה, אחזקת נשק, ההתנגשויות בין משטרה למפגינים שחורים (כמו מאורעות פרגוסון) וכד' שמאוד חשובים להם ושמהם סאנדרס קצת מתעלם. בהקשר הזה הביקורת על סאנדרס והתנגדותו לכמה הגבלות על החזקת נשק בשנות ה90, והביקור של הילרי בפלינט, מישיגן, עיירה שחורה שבה התגלתה שערוריה של הרעלת מים ע"י הממשל המדינתי, היו מאוד אפקטיביים. שנית, החיבוק של הילרי את אובמה, שמאוד פופולארי בקרב השחורים, עזר לה. ושלישית, המסר של מאבק מתמשך אבל ריאלי, מדבר אל בוחרים שחורים, בעיקר בוחרות (בקרב השחרוים ביחס בין בוחרות לבוחרים הוא 2:1) מבוגרות ומפוכחות, שכמה מהן רואות בתמיכה בהצהרות המהפכה הפומפוזיות של סאנדרס פריוילגיה של סטודנטים לבנים.
4. בניגוד לצד הרפובליקאי, בצד הדמוקרטי לממסד יש השפעה. כאמור, קלייבורן תמך בקלינטון אחרי שב2008 תמך באובמה, בדומה, בנוודה הארי ריד, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנט והפוליטיקאי הדמוקרטי החזק במדינה, תמך בקלינטון אחרי שב2008 תמך בשקט באובמה. זה עזר לה שם.

ולבסוף, רוב הציטוטים מנאום הניצחון של קלינטון התיחסו לעקיצה כנגד טראמפ "despite what you here, we don`t need to make America great again. America never stopped being great". חלקם גם ציטטו את העקיצה "We don't need more walls, we need to break down barriers". אבל ההתקפה העמוקה ביותר על טראמפ וסאנדרס, שניהם מועמדים שהתמיכה בהם מונעת בעיקר מזעם וכעס, באה בסוף הנאום. אני אצטט את הסוף, בכאב גדול שאין אף מנהיג שיכול לתת השראה דומה אצלנו:
I know it sometimes seems a litlle add for someone running for president these days and these times to say we need more love and kindness in America. But I'm telling you, from the bottom of my heart, we do. We do. We have so much to look forward to, there's no doubt in my mind that America's best years can be ahead of us.We have got to believe that. We've got to work on that, we have to stand with each other, we have to hold each other up, lift each other up, move together to the future that we will make. Thank you, god bless you, and gold bless America.
והנה הנאום כולו:

על הקרקס הרפובליקאי נדבר לקראת יום שלישי

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

האם החלון נסגר?

שתי התפתחויות המעידות על כך שייתכן שהמירוצים בשתי המפלגות בדרך להסגר:
דונלד טראמפ ניצח בנוואדה בתוצאה 46% מול 24% לרוביו ו22% לקרוז. המשמעות כאן יותר מהנצחון היא שטראמפ לראשונה עבר את קו 40%, והוא מתקרב לקו 50%. צריך בכל זאת זהירות, שכן נוואדה היא אחת מהמדינות הטובות ביותר לטראמפ, אבל עדיין אם הוא יצליח לשמור על אחוזים כאלה בהמשך, הוא בדרך לזכות ברוב מוחלט של הנציגים. שתי המדינות הקריטיות הן לאו דווקא מדינות של סופר טיוזדיי - למרות שאם קרוז יפסיד בטקסס, הוא גמור סופית - אלא אוהיו ופלורידה שמצביעות ב15/3. שתיהן מדינות שמעניקות נציגים בשיטת "המנצח לוקח הכל", שתיהן מדינות גדולות (כלומר הרבה נציגים) ושתיהן מדינות בית. אם רוביו מפסיד את פלורידה הוא גמור, ואם קייסיק מפסיד את אוהיו הוא גמור (כלומר, קייסיק בכל מקרה גמור אבל בינתיים הוא שותה קולות ממחנה אנטי-טראמפ, ואם הוא לא יצליח לנצח את אוהיו הוא לא יצליח להשיג כמעט שום נציגים).
בצד הדמוקרטי, התפתחות שעברה קצת מתחת לרדאר: ברני סאנדרס הפסיק לקנות פרסום לא רק בדרום קרלויינה אלא גם במדינות הדרומיות שמצביעות בסופר-טיוזדיי (וירג'יניה, ג'ורג'יה, אלבמה, טקסס). זה אומר שדה-פקטו הוא נכנע במדינות האלה, כנראה בשל ההערכה שהוא לא יצליח להתמודד עם היתרון של קלינטון בקרב השחורים. קשה לראות לסנדרס איזשהו סכוי כאשר הוא מוותר מראש על כל כך הרבה נציגים.

ועוד כמה אבחנות:
א. ולכל מי שמזועזע מאיך לעזאזל דונלד טראמפ הולך להיות מועמד אמיתי לנשיאות, תחשבו על זה: מועמד שבא מחוץ לפוליטיקה עם רקורד של הצלחה עסקית; משתלט על מפלגה ימנית ודתית למרות שבאופן אישי הוא פחות שמרן מהאידיאולוגיה המוצהרת של המפלגה; הקמפיין שלו מבוסס בעיקר על המיאוס מתרבות הפי-סי, והרצון של הבוחרים לתעל את הכעס שלהם ולהפסיק להתנצל - דונלד טארמפ הוא נפתלי בנט באמריקאית. זו לא השוואה שטחית בעיני אלא לדעתי יש בה משהו שתופס את המהות של ההצלחה של טראמפ - הרצון של בוחריו לתעל את הזעם שלהם על הליברליזם, על הפי.סי.; ההצעות שצברו לטראמפ את הכי הרבה אהדה היו דווקא אלה שהכי זעזעו את אמריקה המיינסטרימית - הקריאה למהגרים המקסיקנים "רוצחים ואנסים", הדרישה למנוע כניסת מוסלמים לארה"ב, וכד'. בסקר שנערך לאחר הבחירות בדרום קרוליינה 60% מבוחרי טראמפ במדינה סברו שצריך להחזיר את דגל הקונפדרציה שהורד מבנין בית הנבחרים של המדינה; 20% מבוחרי טראמפ בכלל ארה"ב סבורים שזו היתה טעות לשחרר את העבדים בתום מלחמת האזרחים. בקיצור, טראמפ הוא קמפיין האנטי פי.סי - או אצלנו, ה"מפסיקים להתנצל"
ב. בנוסף, מי שמזועזע היום מהפופולאריות של טראמפ כנראה שכח אישה בשם שרה פיילין. הקמפיין של מקיין קרטע עד שהוא הביא אותה ואת עיקר האנרגיה של הבוחרים מקיין קיבל בגללה, והמשיכה שלה דומה מאוד לשל טראמפ. נכון, היא היתה מועמדת לסגן נשיא והוא לנשיאות, והפופולאריות שלה דעכה אחרי שעשתה טעויות רבות תחת הזרקור, בעוד שנטראמפ נראה כמו טפלון שיכול לעשות מה שהוא רוצה ותומכיו יישארו איתו. בכל זאת 8 שנים עושות את שלהן. מכל מקום זו לא תופעה שהגיעה משום מקום
ג. לישראלים שמזועזעים ממועמדות טראמפ כדאי להזכיר ששתי הצעות המדיניות של טראמפ שנחשבות הכי מזעזעות - הדרישה לבנות גדר לאורך כל הגבול הדרומי ושממשלת מקסיקו תשלם עליה והדרישה לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב - נשבות למיינסטרים לחלוטין אצלנו, אם לא מדיניות שהממשלה ממש מתגאה בה.
ד. ואחרי הכל, טראמפ הוא העונש של המפלגה הרפובליקאית, בו היא זכתה ביושר. ג'ורג' בוש השאיר את המפלגה הרפולביקאית עם שתי מורשות איומות - המלחמה בעיראק והשפל הכלכלי, והדרך העיקרית של הרפובליקאים להתמודד עם המורשת הזו היא ללבות את זעם בוחריהם על הממשל הפדרלי. הם חשבו שהם ירכבו על הזעם, השנאה והפילוג שפוקס ניוז, ראש לימבו וכד' יוצרים, או שפשוט פחדו להמודד עימם. בכל מקרה, ברגע האמת, הזעם, השנאה והפילוג בסוף מכליםגם את המנהיגות הרפולביקאית עצמה. קארמה לפעמים כואבת. 

יום ראשון, 21 בפברואר 2016

וגאס וצ'ארלסטון

החדשות מאתמול:
  • בנוואדה קלינטון ניצחה את סאנדרס 53%-47%
  • בדרום קרוליינה טארמפ ניצח: טראמפ 33%, רוביו 23%, קרוז 22%, בוש 8%, קייסיק 8%, קארסון 7%
  • ג'ב בוש פרש
ומה אפשר לומר על זה?
1. ברור שהתוצאות בנוואדה הן חדשות טובות להילרי. היא הצליחה שם מעט יותר מההצלחה שלה ב2008, ומבחינת נציגים משמעותית יותר - ב2008, למרות שניצחה בקרב המצביעים בסוף אובמה קיבל יותר נציגים כי הם מחולקים לפי מחוזות קונגרסיאליים בצורה שנותן עודף ייצוג למחוזות הכפריים (או יותר נכון לומר בנוואדה, המדבריים), שאובמה ניצח בהפרשים גדולים ב2008, בעוד שהילרי ניצחה בלאס וגאס, שבה 70% מהקולות. גם הפעם סאנדרס ניצח מחוץ ללאס וגאס אבל בהפרש משמעותי הרבה פחות מאובמה ב2008 ונראה שסאנדרס יקבל 13-15 מהנציגים אל מול 18-20 של קלינטון.
2. סאנדרס היה צריך לנצח את נוואדה כדי להראות שהוא יכול לנצח במדינות לא לבנות. מבחינה זו, נוואדה היתה המדינה הכי טובה עבורו: בחירות בקאוקוסים ולא בפריימריז, מדינה קטנה יחסית, וכו'. המדגמים בתחילת הערב (למעשה אחה"צ, הקאוקוסים התקיימו ב12 בצהרים בשבת) הראו שסאנדרס מנצח את הקול ההיספאני ב11%, אבל תוצאות האמת די מפריכות את זה, בפרט קלינטון מנצחת משמעותית בקלפיות בשכונות היספאניות בלאס וגאס. זה אולי הסימן הכי רע עבורו כרגע, חוץ מהתוצאות בקרב השחורים.
3. קלינטון ניצחה בקהילה השחורה בשיעור עצום של 50% הפרש, בעוד שסאנדרס קיבל תמכיה רבה הרבה יותר מאובמה בקרב לבנים עניים. מה שמביא לאבחנה מעניינת בדבר הקואליציות השונות. בגדול הקואליציה של סאנדרס היא ליברלים וצעירים, בעוד שקלינטון מושכת מבוגרים ובני מיעוטים. עד כאן, מאוד דומה ל2008; ההבדל הוא שב2008 השחורים הלכו במסה עם אובמה, ועד כה נראה שהשחורים הולכים במסה עם קלינטון (הקלינטונים זכורים מאוד לטובה בקהילה השחורה, ולאובדן של תמיכת השחורים בהילרי ב2008 היה חלק משמעותי באובדן העשתונות של הקמפיין לפני דרום קרלויינה). הצד השני הוא שב2008 תמכו בקלינטון לבנים עניים שהפעם תומכים בסאנדרס, והייתי מנחש שגם לכך קשור צבע עורו של אובמה - הילרי זכתה בתמיכתם מן ההפקר של לבנים עניים שלא יכלו לתמוך במועמד שחור, והפעם הם הולכים לסאנדרס. 
אם התיאוריה שלי נכונה אז מחד זה אומר טוב להילרי, כי הקואליציה שלה גדולה יותר, גם אם במעט; מאידך זה אומר שבכמה מדינות שהיו מאוד טובות לה ב2008 היא דווקא עשויה להתקל בבעיות - אוהיו, פנסילבניה, מערב וירג'יניה - מדינות עם כמויות גדולות יחסית של לבנים עניים.
4. מה שכן, שמעתי אתמול בלילה ניתוח של צ'אק טוד שאני מאוד מסכים איתו: מה שחסר לקלינטון הוא מסר. למה היא רצה. אצל סאנדרס, המסר מאוד ברור: אי שוויון כלכלי, שבירת הבנקים, שכר לימוד חינם בקולג'ים. אצל קלינטון, הרבה מהתוכניות שלה בעצם מומשו על ידי אובמה, וכרגע לא נראה שיש לה מסר חזק מספיק.
5. בצד הרפובליקאי, קודם כל תיקון טעות: לא כל המדינות עברו לשיטה יחסית, כמה מדינות גדולות עדיין מקצות בשיטת "המנצח לוקח הכל", למשל פלורידה. וגם בקרב המדינות האחרות, הרבה מדינות מקצות בשיטת "המנצח לוקח הכל" ברמת המחוז הקונגרסיאלי. מכיוון שנראה שהתמיכה בטראמפ יחסית מפוזרת באחידות, כל עוד הוא מצליח לנצח קבוצה מפוצלת של מתחרים הוא יכול לקחת את כל הנציגים. כך קרה בדרום קרוליינה אתמול. 
6. מאידך, החדשות הטובות עבור הממסד הרפובליקאי הן שג'ב בוש פרש מה שמעמיד את רוביו לראשונה עם סכוי לצבור מספיק תמיכה כדי להתחרות בטראמפ. היה גם מאוד עוזר לו עם קייסיק היה פורש, אבל בינתיים זה לא קורה. ועדיין, אם מצרפים את 8% של בוש לרוביו, הוא כבר מתקרב לטראמפ, מה גם שיש טענה שלטראמפ יש אמנם גרעין מצביעים מאוד נלהב אבל גם תקרה יחסית נמוכה, והוא יתקשה להרחיב את תמיכתו מעבר לאותם 33-35%. נחיה ונראה.
7. אם התוצאה תהיה טראמפ מול הילרי, הייתי מהמר שהילרי תנצח די בקלות. אם המועמד הוא רוביו, יש טענה שהוא מנצח את הילרי בקלות (כך למשל טען עמית סגל) ואני בכלל לא בטוח. הילרי מסתמנת כמועמדת חלשה אבל כך גם רוביו. בעימותים הוא, כמסתבר, מאוד חלש; יש לו עמדות מאוד קיצוניות בעצם (עם כל הממסדיות שלו עכשיו, הוא הגיע לסנט על גל מסיבת התה של 2010 כאשר הביס בפרימריז את המושל הרפובליקאי דאז של פלורידה, צ'ארלי קריסט); ובתחום ההגירה הוא עשה פליפ פלופ רציני כאשר תמך ברפורמת הגירה (מה שהכעיס את הבסיס השמרני) ואז נסוג (מה שמכעיס את הקהילה ההסיפאנית).

היעדים הבאים הם בצד הדמוקרטי דרום קרוליינה בעוד שבוע - שם, אם הילרי תמשיך לשמור על תמיכה כה מסיבית של הקהילה השחורה היא צפויה לנצח בגדול, שכן למעלה מ50% מהמצביעים הדמוקרטים הם שחורים, ובצד הרפובליקאי נוודה בעוד שלושה ימים, שמשום מה אף מועמד לא ממש השקיע בה או התייחס אליה, וטראמפ צפוי לנצח בה בגדול, ואז ביום שלישי הבא סופר טיוזדיי, עם 11 מדינות, רבות מהן בדרום. אח"כ כבר אמור להיות הרבה יותר ברור מה התוצאה הצפויה.

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

אז מה חדש 2?

אחרי שדנו מעט בצד הרפובליקאי, הגיע הזמן לעבור לדון בצד הדמוקרטי.
כאן יש שני מתמודדים בזירה: הילרי קלינטון הידועה לטוב ולרע מחד, וברני סנדרס מהצד השני.
מלכתחילה היתה להילרי התקווה שהקמפיין הזה יהיה תיקון של 2008. היא שיפרה מאוד הפופולאריות שלה כשכיהנה כשרת חוץ תחת אובמה, ולא נראה לי מתחרה רציני. העליה של סנדרס הפתיעה את כולם, ונקודות הדמיון לקמפיין של אובמה - תמיכה גדולה של צעירים, הבחירה שהוא מעמיד לבחור מהלב ולא מהראש, והטעויות שקמפיין קלינטון עושה בתגובה למצב הקשה - כולם מאוד מזכירים את 2008.
מאידך, צריך להיזהר מלעשות השוואות מהירות. קודם כל, הקואליציה של סנדרס ושל קלינטון שונות הפעם. ב2008, הקואליציה של אובמה כללה עשירים (יחסית), משכילים, ליברלים, צעירים ושחורים; קלינטון משכה עניים, לבנים מהצווארון הכחול, פחות משכילים, מבוגרים והספאניים. הפעם, עד כה, נראה שהפער העיקרי הוא דורי - תמיכה אדירה לסנדרס בקרב הצעירים, ותמונת מראה בקרב המבוגרים. מבחינת הכנסה, דווקא בנסדרס תומכים עניים (הגיוני לאור המדיניות שהוא מציע) ובקלינטון העשירים יותר; לגבי המיעוטים, הן שחורים והן היספאניים, ההנחה המקובלת היא שהם תומכי קלינטון אבל סנדרס לא היה מוכר בכלל בקהילות האלה, ולא ברור אם הוא לא יצבור תמיכה עכשיו כשהוא מקבל הרבה חשיפה (סקרים אחרונים מראים שאצל השחורים הוא לא כ"כ תופס, אבל יתכן שאצל ההיספאנים הצעירים כן). התוצאות בנוואדה - בה הרבה היספאנים - ובדרום קרוליינה, בה הרבה שחורים, אמורות לתת יותר בהירות.
עם זאת ככלל התחושה שלי היא קצת של ערפל קרב. עם כל הכבוד לאיווה ולניו-המפשייר, הן רק שתי מדינות מאוד קטנות ולא באמת מנבאות משהו קונקרטי; גם הסקרים שבוצעו עד כה לא באמת אינדיקטיביים, כי רוב הבוחרים רק עכשיו מתחילים להתעניין בכלל בבחירות. היתרון הגדול שהיה לקלינטון עד כה בסקרים הלאומיים נבע לא מעט מהעובדה שהיא מוכרת. תמיד מדהים אותי מחדש איך בכל מערכת בחירות כולם אומרים ש"סקרים לאומיים שנה לפני הבחירות לא אומרים כלום" ואז מופתעים שבאמת התמונה משתנה כשמתקרבים לבחירות.
אז מה כן אפשר לומר?
א. מה שבעיקר כרגע ידוע הוא שזה לא יגמר מהר ובאופן אלגנטי. כל השאר מאוד תלוי בהתפתחויות מכאן ואילך: האם סנדרס יצליח להבקיע לתוך הקהילה השחורה, ממנה עד כה התעלם לחלוטין בכל הקריירה שלו, ושהתנגדותו בעבר לכמה חוקי הגבלת נשק יכולה להיות בעייתית בה? האם התמיכה בקלינטון שבירה ותתפוגג בכל מדינה שבה הבוחרים יתחילו להתעניין? לחילופין, האם - בדומה ל2008 - יצא מקלינטון המיטב כשהיא בגבה אל הקיר והיא תצליח להדוף את האיום של סנדרס?
ב. המאפיין המבחין בין הקואליציות של קלינטון ושל סנדרס הוא דורי - הצעירים תומכים בסנדרס, המבוגרים תומכים בקלינטון. כאמור, מפתה להשוות זאת לאובמה, אבל דווקא רבים מהיועצים הקרובים של אובמה קצת מוטרדים מההשואה הזו. אובמה רץ על מסר מאחד: התעלות מעל הפוליטיקה המפלגתית כדי לקדם מדיניות טובה לאמריקה. לכם מבחינה פרקטית, התוכניות שלו היו זהות של קלינטון אם לא אפילו קצת ימינה ממנה - זה מה שהוא יכל להעביר, והוא מאמין באופן עמוק בצורך בפשרה, כדי לבנות קונצנזוס. זה גם מסר שהתאים אחרי 8 שנים של פלגנות מבית התוצר של ג'ורג' בוש. כך הוא גם ניסה למשול, ולכן נתקל בכל כך הרבה קשיים מולקונגרס עוין. סנדרס לעומתו מייצג בעיקר כעס. הוא לא בא לבנות קונצנזוס אלא מהפכה, הוא לא לעומתי, הוא סופר-לעומתי, מסר הולם יותר את הדור הצעיר של היום, אחרי 8 שנים של משבר והתאוששות איטית, עם הרבה יותר כעס וציניות על המערכת הכלכלית והפוליטית.
 ג. די ברור שהאלקטורט הדמוקרטי מאוד השמיל בשמונה השנים האחרונות. התוית "סוציאליסט" היתה פוסלת את סנדרס מיני וביה לפני שמונה שנים, וכאמור התוכניות של אובמה היו מאוד דומות למיינסטרים הדמוקרטי, מה שלא כך עם סנדרס, שקורא למערכת בריאות ממלכתית ולאפס שכ"ל באוניברסיטאות. ומכאן יכולות להיות שתי אופציות. האחת היא שהאלקטורט כולו השמאיל ואנחנו באמת עומדים בפני שנוי טקטוני במערכת הפוליטית, שנוי שבמסגרתו מישהו כמו סנדרס יכול להבחר. זה מחד נראה לא סביר בל הרי כל כמה עשורים שנויים כאלה קורים - האחרון שבהם, ההערכות מחדש בעקבות חוק זכויות האזרח. מלחמת ויאטנאם ובחירות 1968 - ואין כמו 8 שנים של משבר כלכלי והתאוששות איטית ומאכזבת כדי להביא לשנוי שכזה. ההתפרקות של המפלגה הרפובליקאית כפי שאנו מכירים אותה, שמתרחשת במקביל, יכולה גם לבשר על שנוי כזה.
או שלא. סנדרס הוא מועמד מאוד חריג בשלושת העשורים האחרונים אבל קודם לכן הדמוקרטים הצטיינו בלמנות מועמדים מאוד שמאליים שהתרסקו בבחירות, ע"ע דוקאקיס (1988) ומונדייל (1984). ובכלל, סדנרס עוד לא ניצח.
ד. עוד שתי נקודות דוריות: נייט סילבר רואה הבדל גדול ביחס לתוית "סוציאליסט" בין אנשים עד גיל 30 בערך, תומכי סנדרס, לבין הבוגרים יותר, תומכי קלינטון: הראשונים גדלו בעולם שאחרי המלחמה הקרה, והתוית "סוציאליסט" הרבה יותר מזכירה להם את שוודיה מאשר את בריה"מ, ולכן הרבה פחות מאיימת. טענה נוספת, שאני לא זוכר איפה קראתי אותה, היא לגבי נשים - נשים צעירות תומכות פחות בקלינטןו בגלל שהן לא חוו את המבקים הפמינסטיים הגדולים של שנות ה60 וה70, הן לא זוכרות עולם בו אי אפשר לעשות הפלה למשל. מדלן אולברייט לקחה את האבחנה הזו למקום קצת קיצוני כשאמרה ש"יש מקום מיוחד בגיהנום לנשים שלא מגלות סולידריות" (ובמשתמע, לא תומכות בקלינטון), אבל גם אם לא מקצינים כמוה ייתכן שיש בזה משהו.
ועל כל אלה מעיב צילו הגדול של אנוטנין סקליה ז"ל וכסאו הריק. אבל על כך בפרק הבא

(בהערת אגב, עוד הבדל משמעותי לתחושתי מ2008 הוא שיש הרבה יותר עוקבים וכותבים על הנושא בארץ. אולי כמו תרבות הגיקים, אבל מעקב לא מובן אחרי פוליטיקה אמריקאית מתחיל לתפוס...)

יום שני, 15 בפברואר 2016

אז מה חדש?

אכן הרבה זמן לא כתבתי, שכן החיים מלאים בדברים אחרים שכבר לא ממש משאירים זמן - או פניות נפשית / שעמום - לכתוב. סביר גם להניח שרובכם נטשתם.
אבל השילוב של הבחירות בארה"ב, בקשות מפורשות לכתוב עליהן וסירוב של הגורמים המוסמכים להיות מואשמים בכך שאני לא כותב - הביאו אותי לעשות כמה גיחות קצרות לטובת מסע הבחירות המרהיב ביותר שראינו עד כה.

אז מה קורה? נתחיל בצד הרפובליקאי.

קודם כל, קצת הסבר על התהליך, כי זה יהיה חיוני להבין את ההמשך. בניגוד לנדמה, המועמדים לנשיאות של המפלגות לא נבחרים בפריימריז. הם נבחרים בועידה המפלגתית המתקיימת בקיץ. במאה ה19 ותחילת המאה ה20, מי שהרכיבו את הועידה הזו היו עסקנים מפלגתיים מהמדינות השונות, והמשא ומתן על המועמדים לנשיאות נעשה בועידה עצמה; באופן מפורסם, לינקולן בכלל לא נחשב למועמד ריאלי עד לועידה הרפובליקאית בשיקגו ב1860, והוא התקבל כמועמד פשרה בועידה עצמה. בתחילת הדרך ההחלטה נעשתה במליאת הועידה, ואפילו לעידוד הקהל היתה משמעות - טענה מקובלת היא שעצם קיום הועידה בשיקגו, המגרש הביתי של לינקולן האילינואי, עזר לו להבחר.
אבל,עם הגלגול של המערכת הפנים מפלגתית למערכת בוסים אימתנית לאחר מלחמת האזרחים, ובעיקר לקראת סוף המאה ה19, ומכיוון שהמשתתפים בועידה היו עסקנים הנתונים לשליטתם של בוסים מהמדינות השונות, ההחלטה האמיתית על מועמד התקבלה ב"חדרים האחרויים אפופי העשן" המפורסמים, שקבעו מאחורי הקלעים מה שלאחר מכן נקבע בועידה עצמה, קצת בדומה לועדת השרים לחקיקה מול מליאת הכנסת. ועדיין, מבחינה כרונולוגית זו היתה החלטה שהתקבלה בועידה עצמה.
הפריימריז באו לארה"ב ב1910, בשיא העידן הפרוגרסיבי, כדי להוריד מהשפעת הבוסים ולהחזיר את יכולת ההחלטה לציבור (בדומה לתיקון ה17, שהעביר את בחירות הסנטורים מבתי המחוקקים המדינתיים לציבור), כאשר אורגון הנהיגה פרימריז, כך שנציגיה לועידה יהיו מחוייבים להצביע לפי תוצאותיהן. ועדיין, עד 1968 מעט מדינות הנהיגו פריימריז מחייבים; בלא מעט מדינות נערכו פריימריז אבל לא היתה להם משמעות מחייבת, והם נקראו"תחרות יופי". עדיין היתה להן משמעות מוסרית וציבורית. באופן מפורסם, נצחונו של קנדי במערב וירג'יניה האנטי-קתולית סייע לו להפיג את חשש הבוסים הדמוקרטים ממנוי מועמד קתולי. בנוסף, הם יצרו תהליך ציבורי ארוך למדי של חשיפה של המועמדים, והביאו לכך שרוב הפעמים נשאר רק מועמד אחד עד הועידה.
1968 היתה שנה טראומטית לדמוקרטים. ג'ונסון, צרוב מההתנגדות למלחמת ויאטנאם, החליט שלא לרוץ לכהונה שניה. לתקופה מסויימת נראה שרוברט קנדי הוא המועמד המושיע, אך הוא נרצח בליל הפריימריז בקליפורניה. הדמוקרטים הגיעו לועידה בלי מועמד מוסכם; המפלגה היתה קרועה בנושא מלחמת ויאטנאם (צריך לזכור שמחד מתנגדי המלחמה היו מהשמאל, והמפלגה הדמוקרטית היתה המפלגה הרלוונטית מבחינתם ומאידך כל הממסד שניהל את המלחמה היה גם הוא דמוקרטי). הועידה הכתירה את הוברט המפרי, סגן הנשיא, שלא התמודד ולא זכה באף פריימריז, ונחשב כתומך ג'ונסון ותומך במלחמה. ההחלטה הזו הביאה להפגנות ומהומות, ולקרע שבמידה רבה המפלגה לא התאוששה ממנו עד ימי קלינטון, אם לא אובמה.
אחד הלקחים מהועידה היה הנהגת פריימריז מחייבים בכל המדינות. אלא שלא כל המדינות עורכות פריימריז (פריימריז נערכים באמצעות המערכת המדינתית, לא המפלגתית); במדינות שבהן אין פריימריז, תהליך הבחירה של הנציגים יהיה באמצעות caucus, דהיינו מעין ישיבות מפלגתיות ברמת המחוז, שבוחרים נציגים בועידות המחוזיות, שבוחרות נציגים בועידה המפלגתית, שבוחרת את הנציגים לועידה הלאומית. עד 1968, היו הרבה פעמים caucusים כדי לבחור פורמלית את המועמד שנציגי המדינה יתמכו בו אבל מכיוון שהתהליך נשלט על ידי הממסד המפלגתי התוצאה היתה תמיכה במועמד שהבוסים רצו, בדומה לבחירות במרכז הליכוד. מ1968 הוחלט שגם הליך הcaucus יתחיל תמיד בבחירת הציבור, גם אם יותר מסורבלת (יעקב אילון תמצת זאת ב"זו מעין ישיבת ועד בית") ועקיפה; משהו דומה לבחירות המקדימות במרצ, בעוד שבמדינות הפריימריז יש פריימריז ישירים, כמו בעבודה. הרפובליקאים התישרו גם עם הרעיון, והליך הפריימריז המודרני קם והיה ב1972.
נקודה עדינה ולרוב מוחמצת היא איך תוצאה במדינה מתרגמת לנציגים. בצד הרפולבקאי, יש גמישות למדינות להחליט, וכך הרבה מדינות בחרו בשיטת winner takes all (בעיקר מדינות גדולות, כדי להגדיל את חשיבותן). בצד הדמוקרטי המפלגה ברמה הלאומית קבעה שהתרגום יהיה יחסי. בדרך כלל זה לא ממש משנה, כי בדרך כלל בארבע המדינות הראשונות שדה המועמדים מצומצם ואחרי סופר טיוזדיי כבר נשאר מועמד אחד, בעיקר כי האחרים מבינים שאין להם סכוי או נגמר להם הכסף. אבל כאשר יש כמה מועמדים עם כסף רב להמשיך, ועם תוצאות די צמודות, השיטה היחסית יכולה להביא להתארכות התהליך - כך למשל בין הילרי קלינטון לברק אובמה ב2008, שם קלינטון פרשה רק אחרי שהפסידה באינדיאנה וצפון קרלויינה במאי והוברר שמתמטית אין לה עוד אפשרות לאסוף מספיק נציגים כדי לצמצם את הפער. בכל מקרה, מאז 1968 תמיד התבררה זהותו הסופית של המועמד הרבה לפני הועידה (המקרה הכי קרוב ב2008 הן הוכרעו במאי, והועידה ביולי), והועידות של שתי המפלגות הפכו למופע פוליטי של הצגת שבחי המועמד, ולא למעמד עם משמעות פוליטית אמיתית.
וכאן אנחנו מגיעים לבחירות הרפובליקאיות של השנה. ישנה קלישאה פוליטית לפיה Democrats fall in love, Republicans fall in line; בעוד שבצד הדמוקרטי בדרך כלל פריימריז היו ייצרים ומפלגים, והבוחרים חיפשו מועמד בדיוק כלבבם, בצד הרפובליקאי בדרך כלל הפריימריז הצטמצמו די מהר למועמד מיינסטרימי מוביל ולמתחרה מהימין, ולפרישה של המתחרה הזה די מהר והתיישרות של המפלגה סביב המועמד המוביל יחסית מוקדם. ולכן לא הרבה שמו לב שגם בצד הרפובליקאי כל המדינות עברו לצורה כזו או אחרת של בחירות יחסיות (בין אם יחסיות במופרש, או winner takes all ברמת המחוז הקונגרסיאלי, או גם וגם)
Enter Donnald Trump. אפשר היה לראות סימני התפרקות מסויימים של התהליך הזה כבר ב2012, כאשר עלו סדרת מועמדים מטורללים זה אחר זה כנגד מיט רומני אבל לבסוף רומני זכה באיווה ובניו-המפשייר ומשם המפלגה התיישרה איתו. השנה, בצד הימני טד קרוז הצליח לתפוס את המקום הטיפוסי והמוכר הסטורית של המתחרה הימני, אבל שאר 60-70% מהבוחרים מתפלגים בין טראמפ לבין סדרה של מועמדים שמתחרים על "מסלול הממסד": ג'ב בוש, מרקו רוביו, ג'ון קייסיק, כריס כריסטי (שפרש בינתיים). התקוה של הממסד היתה שאיווה וניו המפשייר ייצרו מועמד מוביל מבין אלה ואז הוא יוכל ללכד את המאבק נגד טארמפ. אבל בינתיים אין מועמד כזה - רוביו הגיע מקום שלישי חזק יחסית באיווה אבל אז קרס בניו המפשייר. קייסק ניצח בניו המפשייר אבל הוא מועמד מאוד שמאלי יחסית למפלגה, ולא ברור שיצליח לשרוד מדינות קשות יותר.
אז מה יהיה? תחת האזהרה של נכונות התחזיות שלי (אחרי הכל, הימרתי שהרצוג יכול לנצח...) יש כמה אפשרויות:
1. שהפיצול של מועמדי המיינסטרים ימשיך, וטראמפ יצבור עוד ועוד תמיכה ובסוך המפלגה תתרצה ללכת איתו, והוא יהיה המועמד הרפובליקאי
2. הפיצול של מועמדי המיינסטרים ימשיך, והמפלגה תחליט שקרוז עדיף (אם כי קרוז שנוא על כל עמיתיו בסנט בצורה כזו שלא ברור שהם יהיו מוכנית לבלוע את זה, גם במחיר של טראמפ). לא ברור שבמקרה כזה טראמפ לא מתמודד כעצמאי, ע"ע רוס פרו ב1992.
3. יעלה מועמד אחד מבין מועמדי המיינסטרים ויצליח להביס את טראמפ ואת קרוז. ראו הערה על סעיף 2.
4. - כרגע, באופן מדהים - זו נראית האופציה הכי סבירה כרגע בעיני - הקולות ישארו מחולקים שליש, שליש ושליש (בין אם יהיה מומעד מיינסטרים אחד או כמה), והמצב הזה ישאר עד לועידה; ואז תהיה contested convention - ועידה שבה ממש מחליטים מי המועמד. ואם זה יקרה  - זה ייצור כאוס לא ייאמן, וכיף אדיר לכל חובבי פוליטיקה אמריקאית כספורט, כמו עבדיכם הנאמן. אף אחד לא יודע מה תהיה התוצאה של מצב כזה, חוץ מפגיעה אנושה במפלגה הרפובליקאית (כאמור, 1968 הכניסה את המפלגה הדמוקרטית למשבר של ארבעה עשורים). הייתי מסתכן ואומר שכל מועמד שיוצא ממצב כזה יפסיד בודאות למועמד הדמוקרטי, אבל כרגע נראה שהדמוקרטים מתלבטים בין סוציאליסט למי שלמרות חיבתי העזה אליה כנראה פשוט לא מסוגלת לנצח בחירות, אז לעולם אל תזלזלו ביכולתם להרוס לעצמם. אבל על כך בפעם הבאה.