אז מה חדש?

אכן הרבה זמן לא כתבתי, שכן החיים מלאים בדברים אחרים שכבר לא ממש משאירים זמן - או פניות נפשית / שעמום - לכתוב. סביר גם להניח שרובכם נטשתם.
אבל השילוב של הבחירות בארה"ב, בקשות מפורשות לכתוב עליהן וסירוב של הגורמים המוסמכים להיות מואשמים בכך שאני לא כותב - הביאו אותי לעשות כמה גיחות קצרות לטובת מסע הבחירות המרהיב ביותר שראינו עד כה.

אז מה קורה? נתחיל בצד הרפובליקאי.

קודם כל, קצת הסבר על התהליך, כי זה יהיה חיוני להבין את ההמשך. בניגוד לנדמה, המועמדים לנשיאות של המפלגות לא נבחרים בפריימריז. הם נבחרים בועידה המפלגתית המתקיימת בקיץ. במאה ה19 ותחילת המאה ה20, מי שהרכיבו את הועידה הזו היו עסקנים מפלגתיים מהמדינות השונות, והמשא ומתן על המועמדים לנשיאות נעשה בועידה עצמה; באופן מפורסם, לינקולן בכלל לא נחשב למועמד ריאלי עד לועידה הרפובליקאית בשיקגו ב1860, והוא התקבל כמועמד פשרה בועידה עצמה. בתחילת הדרך ההחלטה נעשתה במליאת הועידה, ואפילו לעידוד הקהל היתה משמעות - טענה מקובלת היא שעצם קיום הועידה בשיקגו, המגרש הביתי של לינקולן האילינואי, עזר לו להבחר.
אבל,עם הגלגול של המערכת הפנים מפלגתית למערכת בוסים אימתנית לאחר מלחמת האזרחים, ובעיקר לקראת סוף המאה ה19, ומכיוון שהמשתתפים בועידה היו עסקנים הנתונים לשליטתם של בוסים מהמדינות השונות, ההחלטה האמיתית על מועמד התקבלה ב"חדרים האחרויים אפופי העשן" המפורסמים, שקבעו מאחורי הקלעים מה שלאחר מכן נקבע בועידה עצמה, קצת בדומה לועדת השרים לחקיקה מול מליאת הכנסת. ועדיין, מבחינה כרונולוגית זו היתה החלטה שהתקבלה בועידה עצמה.
הפריימריז באו לארה"ב ב1910, בשיא העידן הפרוגרסיבי, כדי להוריד מהשפעת הבוסים ולהחזיר את יכולת ההחלטה לציבור (בדומה לתיקון ה17, שהעביר את בחירות הסנטורים מבתי המחוקקים המדינתיים לציבור), כאשר אורגון הנהיגה פרימריז, כך שנציגיה לועידה יהיו מחוייבים להצביע לפי תוצאותיהן. ועדיין, עד 1968 מעט מדינות הנהיגו פריימריז מחייבים; בלא מעט מדינות נערכו פריימריז אבל לא היתה להם משמעות מחייבת, והם נקראו"תחרות יופי". עדיין היתה להן משמעות מוסרית וציבורית. באופן מפורסם, נצחונו של קנדי במערב וירג'יניה האנטי-קתולית סייע לו להפיג את חשש הבוסים הדמוקרטים ממנוי מועמד קתולי. בנוסף, הם יצרו תהליך ציבורי ארוך למדי של חשיפה של המועמדים, והביאו לכך שרוב הפעמים נשאר רק מועמד אחד עד הועידה.
1968 היתה שנה טראומטית לדמוקרטים. ג'ונסון, צרוב מההתנגדות למלחמת ויאטנאם, החליט שלא לרוץ לכהונה שניה. לתקופה מסויימת נראה שרוברט קנדי הוא המועמד המושיע, אך הוא נרצח בליל הפריימריז בקליפורניה. הדמוקרטים הגיעו לועידה בלי מועמד מוסכם; המפלגה היתה קרועה בנושא מלחמת ויאטנאם (צריך לזכור שמחד מתנגדי המלחמה היו מהשמאל, והמפלגה הדמוקרטית היתה המפלגה הרלוונטית מבחינתם ומאידך כל הממסד שניהל את המלחמה היה גם הוא דמוקרטי). הועידה הכתירה את הוברט המפרי, סגן הנשיא, שלא התמודד ולא זכה באף פריימריז, ונחשב כתומך ג'ונסון ותומך במלחמה. ההחלטה הזו הביאה להפגנות ומהומות, ולקרע שבמידה רבה המפלגה לא התאוששה ממנו עד ימי קלינטון, אם לא אובמה.
אחד הלקחים מהועידה היה הנהגת פריימריז מחייבים בכל המדינות. אלא שלא כל המדינות עורכות פריימריז (פריימריז נערכים באמצעות המערכת המדינתית, לא המפלגתית); במדינות שבהן אין פריימריז, תהליך הבחירה של הנציגים יהיה באמצעות caucus, דהיינו מעין ישיבות מפלגתיות ברמת המחוז, שבוחרים נציגים בועידות המחוזיות, שבוחרות נציגים בועידה המפלגתית, שבוחרת את הנציגים לועידה הלאומית. עד 1968, היו הרבה פעמים caucusים כדי לבחור פורמלית את המועמד שנציגי המדינה יתמכו בו אבל מכיוון שהתהליך נשלט על ידי הממסד המפלגתי התוצאה היתה תמיכה במועמד שהבוסים רצו, בדומה לבחירות במרכז הליכוד. מ1968 הוחלט שגם הליך הcaucus יתחיל תמיד בבחירת הציבור, גם אם יותר מסורבלת (יעקב אילון תמצת זאת ב"זו מעין ישיבת ועד בית") ועקיפה; משהו דומה לבחירות המקדימות במרצ, בעוד שבמדינות הפריימריז יש פריימריז ישירים, כמו בעבודה. הרפובליקאים התישרו גם עם הרעיון, והליך הפריימריז המודרני קם והיה ב1972.
נקודה עדינה ולרוב מוחמצת היא איך תוצאה במדינה מתרגמת לנציגים. בצד הרפולבקאי, יש גמישות למדינות להחליט, וכך הרבה מדינות בחרו בשיטת winner takes all (בעיקר מדינות גדולות, כדי להגדיל את חשיבותן). בצד הדמוקרטי המפלגה ברמה הלאומית קבעה שהתרגום יהיה יחסי. בדרך כלל זה לא ממש משנה, כי בדרך כלל בארבע המדינות הראשונות שדה המועמדים מצומצם ואחרי סופר טיוזדיי כבר נשאר מועמד אחד, בעיקר כי האחרים מבינים שאין להם סכוי או נגמר להם הכסף. אבל כאשר יש כמה מועמדים עם כסף רב להמשיך, ועם תוצאות די צמודות, השיטה היחסית יכולה להביא להתארכות התהליך - כך למשל בין הילרי קלינטון לברק אובמה ב2008, שם קלינטון פרשה רק אחרי שהפסידה באינדיאנה וצפון קרלויינה במאי והוברר שמתמטית אין לה עוד אפשרות לאסוף מספיק נציגים כדי לצמצם את הפער. בכל מקרה, מאז 1968 תמיד התבררה זהותו הסופית של המועמד הרבה לפני הועידה (המקרה הכי קרוב ב2008 הן הוכרעו במאי, והועידה ביולי), והועידות של שתי המפלגות הפכו למופע פוליטי של הצגת שבחי המועמד, ולא למעמד עם משמעות פוליטית אמיתית.
וכאן אנחנו מגיעים לבחירות הרפובליקאיות של השנה. ישנה קלישאה פוליטית לפיה Democrats fall in love, Republicans fall in line; בעוד שבצד הדמוקרטי בדרך כלל פריימריז היו ייצרים ומפלגים, והבוחרים חיפשו מועמד בדיוק כלבבם, בצד הרפובליקאי בדרך כלל הפריימריז הצטמצמו די מהר למועמד מיינסטרימי מוביל ולמתחרה מהימין, ולפרישה של המתחרה הזה די מהר והתיישרות של המפלגה סביב המועמד המוביל יחסית מוקדם. ולכן לא הרבה שמו לב שגם בצד הרפובליקאי כל המדינות עברו לצורה כזו או אחרת של בחירות יחסיות (בין אם יחסיות במופרש, או winner takes all ברמת המחוז הקונגרסיאלי, או גם וגם)
Enter Donnald Trump. אפשר היה לראות סימני התפרקות מסויימים של התהליך הזה כבר ב2012, כאשר עלו סדרת מועמדים מטורללים זה אחר זה כנגד מיט רומני אבל לבסוף רומני זכה באיווה ובניו-המפשייר ומשם המפלגה התיישרה איתו. השנה, בצד הימני טד קרוז הצליח לתפוס את המקום הטיפוסי והמוכר הסטורית של המתחרה הימני, אבל שאר 60-70% מהבוחרים מתפלגים בין טראמפ לבין סדרה של מועמדים שמתחרים על "מסלול הממסד": ג'ב בוש, מרקו רוביו, ג'ון קייסיק, כריס כריסטי (שפרש בינתיים). התקוה של הממסד היתה שאיווה וניו המפשייר ייצרו מועמד מוביל מבין אלה ואז הוא יוכל ללכד את המאבק נגד טארמפ. אבל בינתיים אין מועמד כזה - רוביו הגיע מקום שלישי חזק יחסית באיווה אבל אז קרס בניו המפשייר. קייסק ניצח בניו המפשייר אבל הוא מועמד מאוד שמאלי יחסית למפלגה, ולא ברור שיצליח לשרוד מדינות קשות יותר.
אז מה יהיה? תחת האזהרה של נכונות התחזיות שלי (אחרי הכל, הימרתי שהרצוג יכול לנצח...) יש כמה אפשרויות:
1. שהפיצול של מועמדי המיינסטרים ימשיך, וטראמפ יצבור עוד ועוד תמיכה ובסוך המפלגה תתרצה ללכת איתו, והוא יהיה המועמד הרפובליקאי
2. הפיצול של מועמדי המיינסטרים ימשיך, והמפלגה תחליט שקרוז עדיף (אם כי קרוז שנוא על כל עמיתיו בסנט בצורה כזו שלא ברור שהם יהיו מוכנית לבלוע את זה, גם במחיר של טראמפ). לא ברור שבמקרה כזה טראמפ לא מתמודד כעצמאי, ע"ע רוס פרו ב1992.
3. יעלה מועמד אחד מבין מועמדי המיינסטרים ויצליח להביס את טראמפ ואת קרוז. ראו הערה על סעיף 2.
4. - כרגע, באופן מדהים - זו נראית האופציה הכי סבירה כרגע בעיני - הקולות ישארו מחולקים שליש, שליש ושליש (בין אם יהיה מומעד מיינסטרים אחד או כמה), והמצב הזה ישאר עד לועידה; ואז תהיה contested convention - ועידה שבה ממש מחליטים מי המועמד. ואם זה יקרה  - זה ייצור כאוס לא ייאמן, וכיף אדיר לכל חובבי פוליטיקה אמריקאית כספורט, כמו עבדיכם הנאמן. אף אחד לא יודע מה תהיה התוצאה של מצב כזה, חוץ מפגיעה אנושה במפלגה הרפובליקאית (כאמור, 1968 הכניסה את המפלגה הדמוקרטית למשבר של ארבעה עשורים). הייתי מסתכן ואומר שכל מועמד שיוצא ממצב כזה יפסיד בודאות למועמד הדמוקרטי, אבל כרגע נראה שהדמוקרטים מתלבטים בין סוציאליסט למי שלמרות חיבתי העזה אליה כנראה פשוט לא מסוגלת לנצח בחירות, אז לעולם אל תזלזלו ביכולתם להרוס לעצמם. אבל על כך בפעם הבאה.