האם החלון נסגר?

שתי התפתחויות המעידות על כך שייתכן שהמירוצים בשתי המפלגות בדרך להסגר:
דונלד טראמפ ניצח בנוואדה בתוצאה 46% מול 24% לרוביו ו22% לקרוז. המשמעות כאן יותר מהנצחון היא שטראמפ לראשונה עבר את קו 40%, והוא מתקרב לקו 50%. צריך בכל זאת זהירות, שכן נוואדה היא אחת מהמדינות הטובות ביותר לטראמפ, אבל עדיין אם הוא יצליח לשמור על אחוזים כאלה בהמשך, הוא בדרך לזכות ברוב מוחלט של הנציגים. שתי המדינות הקריטיות הן לאו דווקא מדינות של סופר טיוזדיי - למרות שאם קרוז יפסיד בטקסס, הוא גמור סופית - אלא אוהיו ופלורידה שמצביעות ב15/3. שתיהן מדינות שמעניקות נציגים בשיטת "המנצח לוקח הכל", שתיהן מדינות גדולות (כלומר הרבה נציגים) ושתיהן מדינות בית. אם רוביו מפסיד את פלורידה הוא גמור, ואם קייסיק מפסיד את אוהיו הוא גמור (כלומר, קייסיק בכל מקרה גמור אבל בינתיים הוא שותה קולות ממחנה אנטי-טראמפ, ואם הוא לא יצליח לנצח את אוהיו הוא לא יצליח להשיג כמעט שום נציגים).
בצד הדמוקרטי, התפתחות שעברה קצת מתחת לרדאר: ברני סאנדרס הפסיק לקנות פרסום לא רק בדרום קרלויינה אלא גם במדינות הדרומיות שמצביעות בסופר-טיוזדיי (וירג'יניה, ג'ורג'יה, אלבמה, טקסס). זה אומר שדה-פקטו הוא נכנע במדינות האלה, כנראה בשל ההערכה שהוא לא יצליח להתמודד עם היתרון של קלינטון בקרב השחורים. קשה לראות לסנדרס איזשהו סכוי כאשר הוא מוותר מראש על כל כך הרבה נציגים.

ועוד כמה אבחנות:
א. ולכל מי שמזועזע מאיך לעזאזל דונלד טראמפ הולך להיות מועמד אמיתי לנשיאות, תחשבו על זה: מועמד שבא מחוץ לפוליטיקה עם רקורד של הצלחה עסקית; משתלט על מפלגה ימנית ודתית למרות שבאופן אישי הוא פחות שמרן מהאידיאולוגיה המוצהרת של המפלגה; הקמפיין שלו מבוסס בעיקר על המיאוס מתרבות הפי-סי, והרצון של הבוחרים לתעל את הכעס שלהם ולהפסיק להתנצל - דונלד טארמפ הוא נפתלי בנט באמריקאית. זו לא השוואה שטחית בעיני אלא לדעתי יש בה משהו שתופס את המהות של ההצלחה של טראמפ - הרצון של בוחריו לתעל את הזעם שלהם על הליברליזם, על הפי.סי.; ההצעות שצברו לטראמפ את הכי הרבה אהדה היו דווקא אלה שהכי זעזעו את אמריקה המיינסטרימית - הקריאה למהגרים המקסיקנים "רוצחים ואנסים", הדרישה למנוע כניסת מוסלמים לארה"ב, וכד'. בסקר שנערך לאחר הבחירות בדרום קרוליינה 60% מבוחרי טראמפ במדינה סברו שצריך להחזיר את דגל הקונפדרציה שהורד מבנין בית הנבחרים של המדינה; 20% מבוחרי טראמפ בכלל ארה"ב סבורים שזו היתה טעות לשחרר את העבדים בתום מלחמת האזרחים. בקיצור, טראמפ הוא קמפיין האנטי פי.סי - או אצלנו, ה"מפסיקים להתנצל"
ב. בנוסף, מי שמזועזע היום מהפופולאריות של טראמפ כנראה שכח אישה בשם שרה פיילין. הקמפיין של מקיין קרטע עד שהוא הביא אותה ואת עיקר האנרגיה של הבוחרים מקיין קיבל בגללה, והמשיכה שלה דומה מאוד לשל טראמפ. נכון, היא היתה מועמדת לסגן נשיא והוא לנשיאות, והפופולאריות שלה דעכה אחרי שעשתה טעויות רבות תחת הזרקור, בעוד שנטראמפ נראה כמו טפלון שיכול לעשות מה שהוא רוצה ותומכיו יישארו איתו. בכל זאת 8 שנים עושות את שלהן. מכל מקום זו לא תופעה שהגיעה משום מקום
ג. לישראלים שמזועזעים ממועמדות טראמפ כדאי להזכיר ששתי הצעות המדיניות של טראמפ שנחשבות הכי מזעזעות - הדרישה לבנות גדר לאורך כל הגבול הדרומי ושממשלת מקסיקו תשלם עליה והדרישה לאסור כניסת מוסלמים לארה"ב - נשבות למיינסטרים לחלוטין אצלנו, אם לא מדיניות שהממשלה ממש מתגאה בה.
ד. ואחרי הכל, טראמפ הוא העונש של המפלגה הרפובליקאית, בו היא זכתה ביושר. ג'ורג' בוש השאיר את המפלגה הרפולביקאית עם שתי מורשות איומות - המלחמה בעיראק והשפל הכלכלי, והדרך העיקרית של הרפובליקאים להתמודד עם המורשת הזו היא ללבות את זעם בוחריהם על הממשל הפדרלי. הם חשבו שהם ירכבו על הזעם, השנאה והפילוג שפוקס ניוז, ראש לימבו וכד' יוצרים, או שפשוט פחדו להמודד עימם. בכל מקרה, ברגע האמת, הזעם, השנאה והפילוג בסוף מכליםגם את המנהיגות הרפולביקאית עצמה. קארמה לפעמים כואבת.