בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

אז מה חדש 2?

אחרי שדנו מעט בצד הרפובליקאי, הגיע הזמן לעבור לדון בצד הדמוקרטי.
כאן יש שני מתמודדים בזירה: הילרי קלינטון הידועה לטוב ולרע מחד, וברני סנדרס מהצד השני.
מלכתחילה היתה להילרי התקווה שהקמפיין הזה יהיה תיקון של 2008. היא שיפרה מאוד הפופולאריות שלה כשכיהנה כשרת חוץ תחת אובמה, ולא נראה לי מתחרה רציני. העליה של סנדרס הפתיעה את כולם, ונקודות הדמיון לקמפיין של אובמה - תמיכה גדולה של צעירים, הבחירה שהוא מעמיד לבחור מהלב ולא מהראש, והטעויות שקמפיין קלינטון עושה בתגובה למצב הקשה - כולם מאוד מזכירים את 2008.
מאידך, צריך להיזהר מלעשות השוואות מהירות. קודם כל, הקואליציה של סנדרס ושל קלינטון שונות הפעם. ב2008, הקואליציה של אובמה כללה עשירים (יחסית), משכילים, ליברלים, צעירים ושחורים; קלינטון משכה עניים, לבנים מהצווארון הכחול, פחות משכילים, מבוגרים והספאניים. הפעם, עד כה, נראה שהפער העיקרי הוא דורי - תמיכה אדירה לסנדרס בקרב הצעירים, ותמונת מראה בקרב המבוגרים. מבחינת הכנסה, דווקא בנסדרס תומכים עניים (הגיוני לאור המדיניות שהוא מציע) ובקלינטון העשירים יותר; לגבי המיעוטים, הן שחורים והן היספאניים, ההנחה המקובלת היא שהם תומכי קלינטון אבל סנדרס לא היה מוכר בכלל בקהילות האלה, ולא ברור אם הוא לא יצבור תמיכה עכשיו כשהוא מקבל הרבה חשיפה (סקרים אחרונים מראים שאצל השחורים הוא לא כ"כ תופס, אבל יתכן שאצל ההיספאנים הצעירים כן). התוצאות בנוואדה - בה הרבה היספאנים - ובדרום קרוליינה, בה הרבה שחורים, אמורות לתת יותר בהירות.
עם זאת ככלל התחושה שלי היא קצת של ערפל קרב. עם כל הכבוד לאיווה ולניו-המפשייר, הן רק שתי מדינות מאוד קטנות ולא באמת מנבאות משהו קונקרטי; גם הסקרים שבוצעו עד כה לא באמת אינדיקטיביים, כי רוב הבוחרים רק עכשיו מתחילים להתעניין בכלל בבחירות. היתרון הגדול שהיה לקלינטון עד כה בסקרים הלאומיים נבע לא מעט מהעובדה שהיא מוכרת. תמיד מדהים אותי מחדש איך בכל מערכת בחירות כולם אומרים ש"סקרים לאומיים שנה לפני הבחירות לא אומרים כלום" ואז מופתעים שבאמת התמונה משתנה כשמתקרבים לבחירות.
אז מה כן אפשר לומר?
א. מה שבעיקר כרגע ידוע הוא שזה לא יגמר מהר ובאופן אלגנטי. כל השאר מאוד תלוי בהתפתחויות מכאן ואילך: האם סנדרס יצליח להבקיע לתוך הקהילה השחורה, ממנה עד כה התעלם לחלוטין בכל הקריירה שלו, ושהתנגדותו בעבר לכמה חוקי הגבלת נשק יכולה להיות בעייתית בה? האם התמיכה בקלינטון שבירה ותתפוגג בכל מדינה שבה הבוחרים יתחילו להתעניין? לחילופין, האם - בדומה ל2008 - יצא מקלינטון המיטב כשהיא בגבה אל הקיר והיא תצליח להדוף את האיום של סנדרס?
ב. המאפיין המבחין בין הקואליציות של קלינטון ושל סנדרס הוא דורי - הצעירים תומכים בסנדרס, המבוגרים תומכים בקלינטון. כאמור, מפתה להשוות זאת לאובמה, אבל דווקא רבים מהיועצים הקרובים של אובמה קצת מוטרדים מההשואה הזו. אובמה רץ על מסר מאחד: התעלות מעל הפוליטיקה המפלגתית כדי לקדם מדיניות טובה לאמריקה. לכם מבחינה פרקטית, התוכניות שלו היו זהות של קלינטון אם לא אפילו קצת ימינה ממנה - זה מה שהוא יכל להעביר, והוא מאמין באופן עמוק בצורך בפשרה, כדי לבנות קונצנזוס. זה גם מסר שהתאים אחרי 8 שנים של פלגנות מבית התוצר של ג'ורג' בוש. כך הוא גם ניסה למשול, ולכן נתקל בכל כך הרבה קשיים מולקונגרס עוין. סנדרס לעומתו מייצג בעיקר כעס. הוא לא בא לבנות קונצנזוס אלא מהפכה, הוא לא לעומתי, הוא סופר-לעומתי, מסר הולם יותר את הדור הצעיר של היום, אחרי 8 שנים של משבר והתאוששות איטית, עם הרבה יותר כעס וציניות על המערכת הכלכלית והפוליטית.
 ג. די ברור שהאלקטורט הדמוקרטי מאוד השמיל בשמונה השנים האחרונות. התוית "סוציאליסט" היתה פוסלת את סנדרס מיני וביה לפני שמונה שנים, וכאמור התוכניות של אובמה היו מאוד דומות למיינסטרים הדמוקרטי, מה שלא כך עם סנדרס, שקורא למערכת בריאות ממלכתית ולאפס שכ"ל באוניברסיטאות. ומכאן יכולות להיות שתי אופציות. האחת היא שהאלקטורט כולו השמאיל ואנחנו באמת עומדים בפני שנוי טקטוני במערכת הפוליטית, שנוי שבמסגרתו מישהו כמו סנדרס יכול להבחר. זה מחד נראה לא סביר בל הרי כל כמה עשורים שנויים כאלה קורים - האחרון שבהם, ההערכות מחדש בעקבות חוק זכויות האזרח. מלחמת ויאטנאם ובחירות 1968 - ואין כמו 8 שנים של משבר כלכלי והתאוששות איטית ומאכזבת כדי להביא לשנוי שכזה. ההתפרקות של המפלגה הרפובליקאית כפי שאנו מכירים אותה, שמתרחשת במקביל, יכולה גם לבשר על שנוי כזה.
או שלא. סנדרס הוא מועמד מאוד חריג בשלושת העשורים האחרונים אבל קודם לכן הדמוקרטים הצטיינו בלמנות מועמדים מאוד שמאליים שהתרסקו בבחירות, ע"ע דוקאקיס (1988) ומונדייל (1984). ובכלל, סדנרס עוד לא ניצח.
ד. עוד שתי נקודות דוריות: נייט סילבר רואה הבדל גדול ביחס לתוית "סוציאליסט" בין אנשים עד גיל 30 בערך, תומכי סנדרס, לבין הבוגרים יותר, תומכי קלינטון: הראשונים גדלו בעולם שאחרי המלחמה הקרה, והתוית "סוציאליסט" הרבה יותר מזכירה להם את שוודיה מאשר את בריה"מ, ולכן הרבה פחות מאיימת. טענה נוספת, שאני לא זוכר איפה קראתי אותה, היא לגבי נשים - נשים צעירות תומכות פחות בקלינטןו בגלל שהן לא חוו את המבקים הפמינסטיים הגדולים של שנות ה60 וה70, הן לא זוכרות עולם בו אי אפשר לעשות הפלה למשל. מדלן אולברייט לקחה את האבחנה הזו למקום קצת קיצוני כשאמרה ש"יש מקום מיוחד בגיהנום לנשים שלא מגלות סולידריות" (ובמשתמע, לא תומכות בקלינטון), אבל גם אם לא מקצינים כמוה ייתכן שיש בזה משהו.
ועל כל אלה מעיב צילו הגדול של אנוטנין סקליה ז"ל וכסאו הריק. אבל על כך בפרק הבא

(בהערת אגב, עוד הבדל משמעותי לתחושתי מ2008 הוא שיש הרבה יותר עוקבים וכותבים על הנושא בארץ. אולי כמו תרבות הגיקים, אבל מעקב לא מובן אחרי פוליטיקה אמריקאית מתחיל לתפוס...)

אין תגובות:

פרסום תגובה