בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 30 ביולי 2010

מפה ומשם

יש לי עוד פוסט ארוך בדרך אז אולי אכתוב אותו מחר. ובינתיים:
1. האם חבר האלקטורים בדרך למות? אחד החלקים היותר ביזאריים בשיטת הבחירות האמריקאית היא חבר האלקטורים - הבוחר האמריקאי לא בוחר ישירות את הנשיא; במקום זאת מוקצים לכל מדינה אלקטורים (במספר השווה לסך הסנטורים וחברי הקונגרס שלה) והאלקטורים של כל מדינה מצביעים למועמד שזכה ברוב הקולות של המדינה (חוץ מבנברסקה ובמיין, אבל אלה פרטים לא חשובים). יש כל מיני סיבות הסטוריות לשיטה - החל מהרצון לחזק את כח המדינות וכלה בעובדה שבסוף המאה ה18 היה צורך באנשים שפיזית יגיעו לוושינגטון וייצגו כל מדינה בבחירת הנשיא; אבל היום השיטה יוצרת עיוותים לא קטנים; מחד קולו המיעוט בכל מדינה נזרקים לפח, וכך למשל מיליוני קולות של רפובליקאיחם בקליפורניה ובניו-יורק ושל דמוקרטים בטקסס לא נספרים, ומאידך מכיוון שלכל מדינה ניתנים שני אלקטורים נוספים (המקבילים לשני הסנטורים) ללא קשר לגודלה, למדינות קטנות יש ייצוג גדול יותר.  בדרך כלל העיוותים האלה מקזזים אחד את השני אבל בבחירות צמודות הם עלולים לעוות את רצון הבוחר - הדוגמה הידועה ביותר היא בחירות 2000 (גור זכה ברוב הקולות אבל בוש ניצח). בנוסף, השיטה גורמת לכך שברוב המדינות בהן ברור מי ינצח מערכת הבחירות לא מורגשת כלל (ובהתאם מצביעים רבים לא טורחים להצביע), וכל המאמצים מושקעים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות (battleground) -פלורידה ואוהיו זכו לכבוד הזה במערכות הבחירות האחרונות.
אבל, כדי לשנות את השיטה צריך לתקן את החוקה וזה תהליך כמעט בלתי אפשרי כיום (צריך רוב של שני שליש בשני בתי הקונגרס וגם אישור של 3/4 מהמדינות). אז במקום זאת המתנגדים לשיטה בחרו דרך עוקפת - הם מנסים לאסוף כמה שיותר מדינות שיחתמו על חוק מדינתי (שאותו כמובן הרבה יותר קל להעביר) ולפיו המדינה תעניק את קולות האלקטורים שלה לא למנצח ברוב קולות המדינה אלא למנצח ברוב הקולות הכללי, וזאת בתנאי שמספיק מדינות חתמו על החוק. המשמעות היא שברגע שמדינות בסך 270 אלקטורים (רוב של אלקטורים) יעבירו את החוק, מיידית כל האלקטורים של המדינות הללו יצביעו לפי תוצאת רוב הבוחרים הכללי ומכיוון שיש למדינות הללו רוב בחבר האלקטורים למעשה שיטת האלקטורים תעוקר מתוכן. ולמה אני מספר את כל זה? כי כנראה שלניו-ג'רזי, אילינוי, הוואי ועוד מספר מדינות שכבר העבירו את החוק עומדת להצטרף מסצ'וסטס; אם קליפורניה וניו יורק גם יעבירו את החוק (והן בדרך, יש סיכוי לא רע שהן יעבירו את החוק) תומכי החוק יגיעו ל 147 מתוך 270 הנדרשים - עוד רחוק מהקו, אבל כבר לא כל כך בלתי נתפס.
2. קליפורניה לא מפסיקה להפתיע - 7 שנים אחרי שבצעד חסר תקדים בוחרי קליפורניה החליטו לפטר את המושל גריי דייויס מתפקידו באמצע הקדנציה ולבחור בשוורצנגר במקומו, מתברר שהיום רוב הקליפורניים מעדיפים את דיוויס בחזרה על פני שוורצנגר. זה לא מפתיע לאור העובדה שקליפורניה משותקת לגמרי (היא כבר כמה חודשים לא משלמת לעובדי הציבור בדולרים אלא במין אגרות חוב שלא ברור למה מישהו מכבד אותן), אבל זה מוכיח שכנראה, ולמרות תקדים רייגן, היותך שחקן קולנוע גרוע לא תמיד מכשיר אותך להיות מושל טוב או פופולרי.
3.ואולי ההסבר הפשוט ביותר להתנהגות תושבי קליפורניה היא שהם על חשיש. אחרי הכל, בעוד חצי שנה יש סיכוי לא רע שזה יהיה שם חוקי.
3. והנה הדבר הכי חמוד שראיתי באינטרנט אי פעם.

יום רביעי, 28 ביולי 2010

על ההיסטוריה

יש מנהג לחלק מדוברי השמאל (ולמאמרים שלהם בהארץ) לבנות טיעון מאוד מעצבן שהולך כך: אני בעד XYZ, והמדינה נגד; XYZ נשמע כמו מטרה יפה וראויה ולכן ברור שכל דמוקרטיה ראויה לשמה מקיימת אותו; ישראל לא מקיימת אותו ומכאן שהיא מדינה בלי נורמות דמוקרטיות. תתביישו לכם!
זה טוב ויפה אם זה היה נכון, אלא שלמעשה, בלא מעט מהמקרים, בדיקה פשוטה של העובדות מראה שדווקא רוב המדינות הדמוקראטיות מקיימות מדיניות דומה מאוד לזו של ישראל. דוגמה נפלאה לכך היא המיקרו-דיון שהתקיים הבוקר בהארץ על התקנה שנחתמה אתמול, המאריכה את התקופה שניתן לשמור חומרים ארכיוניים חסויים. התקנה מסמיכה את שר הבטחון, באישור תת הועדה לשירותים חשאיים של ועדת חו"ב של הכנסת, להאריך את תקופת החסיון מ50 שנה ל70 שנה. וברק רביד (בדיווח) ותום שגב (בפרשנות) מתפוצצים:
ההגבלות החדשות יחולו על חומר ארכיוני של כל יחידה במשרד הביטחון ובצה"ל שיוגדרו בצו של שר הביטחון שיאושר על ידי ועדת המשנה לשירותים חשאיים של הכנסת. ח"כים יוכלו לקבוע כי תוכנו של הצו יישאר חסוי. משמעות הסעיף היא מתן סמכות לשר הביטחון לאסור שחרור של חומרי ארכיון של כל יחידה בצה"ל על פי שיקולו. 
כותב רביד, וכל כך מתרגש שלא שם לב לסתירה הפנימית שהוא מצליח ליצור בתוך משפט אחד בלבד (ועל כך היו אומרים בדיבייט: try to do the upmost not to contradict yourself) ושגב מגיש את הפאנצ'ליין:
טדי קולק, לשעבר ראש העיר ירושלים, נהג לומר שסוד הוא מידע הידוע רק לשני אנשים שאחד מהם מת. בישראל אין סודות היסטוריים רבים חשובים באמת. רוב התיקים החסויים שנפתחים לעיון החוקרים אינם חושפים גילויים מרעישים: או שההיסטוריה יודעת כבר את האמת, כי אנשים כמו מרדכי וענונו ומרקוס קלינברג חשפו אותה - או שהאמת מוצעת לכל באינטרנט. הניסיון להסתיר מידע היסטורי מתגלה על כן לא אחת כאיוולת פתטית. יש מידע שאין לחשוף, בדרך כלל, אך לא רק - כדי לשמור על צנעת הפרט. אך ככל שיש בהם בתיקים מידע על מחדלים היסטוריים, שגיאות ומעשים שלא ייעשו - חברה המחויבת לערכי יסוד דמוקרטיים יכולה להניב רק תועלת מחשיפתו: אין דרך טובה יותר למנוע מעשים כאלה בעתיד.
והסילוגיזם ברור: חברה בעלת ערכים דמוקראטיים חופשת מסמכים, ישראל לא חושפת מסמכים, ergo ישראל אינה בעלת ערכים דמוקראטיים. מ.ש.ל.
אבל חבל שלא כל כך נכון. כמעט כל מדינות העולם מוציאות את תחומי הביטחון ומהמודיעין מחוקי חופש המידע שלהן, וחושפות אותם לאחר שנים ארוכות אם בכלל. צרפת, למשל, לא חושפת עדיין חלק מהמסמכים מודיעיניים מתקופת נפוליאון.; גרמניה רק לאחרונה חשפה חלק מהארכיונים מתקופת השואה, וחלקם עוד סגורים, ובריטניה - זו החביבה עלי במיוחד, בשל האנקדוטה הבאה: הבריטים כידוע פיצחו את האניגמה, מכונת ההצפנה הגרמנית, במהלך מלחה"ע השניה, והישג זה הביא להם יתרון מודיעיני אדיר במהלך המלחמה. בהתאם, העובדה שהאניגמה קריאה עבור הכוחות בריטיים היתה הסוד השמור ביותר בבריטניה (ישנו סיפור ידוע, למרבה הצער (?) לא נכון, היא שהבריטים ידעו מראש על הפצצת קובנטרי, אחת הפצצות הקשות ביותר במהלך המלחמה, מראש אבל לא גילו לאזרחים כדי לא לחשוף את האנגימה), והוא לא נחשף עד 1974, 30 שנה לאחר סוף המלחמה. ולמה? מכיוון שכשהבריטים עזבו את הקולוניות שלהם החל משנות ה40 ועד שנות ה60, הם העניקו מתנות רבות למדינות החדשות שנוצרו, ביניהן מכונת הצפנה מצויינת, אנגימה שמה. רק יום לאחר שהקולוניה לשעבר האחרונה הפסיקה להשתמש באניגמה, גילו הבריטים לעולם שהם קוראים אותה כבר 30 שנה.
ישראל ביחס לנורמות הללו בהחלט במקום טוב באמצע. חלק מהמידע היא שומרת, ואף לתקופה ארוכה, וחלק מהמידע היא חושפת לפי נורמות חריגות בחושפניותן - דו"חות ועדת אגרנט והעדויות שהובאו לפניה למשל חשופים כמעט כולם, וחושפים מידע שמעטות המדינות שמוכנות לחשוף כמותו. גם התקנות החדשות הן דמוקראטיות לעילא - הן מקנות סמכות בידי שר הבטחון, אך רק עם אישור של הרשות המחוקקת ומכיוון שאלו תקנות (ולא חוק) יכולה להיות עליהן ביקורת שיפוטית בכל בית משפט, לא רק בג"ץ. מונטסקיה לא היה יכול לכתוב תקנות דמוקראטיות יותר, פשוט שגב לא כל-כך סומך על המוסדות הדומקראטיים הישראליים  (אול בצדק - אבל זאת אי אפשר לטעון כרוממות הדמוקראטיה בגרונך).
יש עוד כל מיני קביעות לא מבוססות אצל שגב - למשל הטענה כי אין טעם בחסימת התיקים כי הכל ידוע כבר בחוץ. מלבד העובדה שהטענה הזו שומטת את כל הבסיס להתרעמות של שגב (כי אם הכל ידוע כבר אז על מה אתה מתרעם?) זו כמובן שטות: גם אם דברים ידועים, יש הבדל גדול בין ידע לא מאומת לבין אישור וחותמת של המדינה על ידע מסויים. כולם יודעים שלישראל יש פצות גרעין, ועדיין הודאה רשמית ישראלית תשנה את את מצבה המדיני משמעותית.
וכאן אני מגיע לאג'נדה האמיתית לדעתי.:המידע ששגב רוצה היה רוצה לראות הוא זה:
תקנות נתניהו מאפשרות למדינה להסתיר לא רק את תולדות פרויקט דימונה ונס ציונה, כי אם את כל סודות המלחמות כולן, לרבות מלחמת העצמאות. לא רק את זהותם של משתפי פעולה ערבים שהמדינה מבקשת להסתיר, כי אם גם כישלונות, מחדלים ופשעי מלחמה, כגון הטבח בדיר יאסין... 
יש בין אלו לבין האמת ההיסטורית מעט מאוד. חלקן לא מידע היסטורי בכלל, וחלקם נושאים היסטוריים שנחקרו לעייפה (כולל ובעיקר ממקורות ישראליים). מה שהנושאים הללו כן יכולים לעשות הם או לגרום נזק מדיני לישראל (במקרה של הכור ונס ציונה) או לשמש ככלי בניסיונות דה לגיטימציה לקיומה של ישראל (אני לא חושב שהעולם כולו נגדנו, אבל צריך להיות תמים כדי להתעלם מהקולות הללו). והסתרת מסמכים בתחומים אלה לא באה רק מ"שיקולים פוליטיים, או לפחות רצון לייפות את ההיסטוריה" (אולי גם) אלא להגנה עצמית בתחומים אלה - וכל דמוקרטיה אמתית היתה עושה אותו הדבר בדיוק.
ולמה זה כל כך מכעיס? כי יכול להיות שדווקא התקנות החדשות לא רצויות - ראשית, כמו שאלון אומר, מידע רוצה להיות חופשי, וכמו שאמר ברנדייס (ואבא שלי אוהב לצטט) אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. שנית, אולי עדיף שאנשים ברמות גבוהות יותר, או חיצוניים קצת למערכת, יהיו אחראיים להחליט מה נשאר סודי ומה לא (על ועדת אגרנט, למשל, הופקדה ועדה בראשות שופט עליון לשעבר). אבל מאמרים כמו של שגב מחלישים את האפשרות לטעון את הטענות האלו.בכך הוא עושה עוול למטרה שלו רק כדי להרגיש תחושת עליונות על החברה הישראלית.

התכוונתי לכתוב על עוד כמה דברים היום אבל התעצבנתי ונסחפתי ויצא לי פוסט ארוך. אז רק בקצרה, להמונים מכם המודאגים, כנראה שהקמפיין של קרלי פיורינה לא מתרומם (או שפשוט הbad hair vote מספיק גדול בקליפורניה) אבל מאידך למג וויטמן - המועמדת הרפובליקאית למשרת המושל, גם היא בכירה לשעבר בהיי-טק, הפעם מאי-ביי, ששופכת כמויות היסטוריות (והיסטריות) של כסף פרטי לתוך המירוץ - הולך כנראה לא רע בכלל. אבל אחרי ההיסטוריה של המירוצים למשרת מושל קליפורניה (החל בשחקני קולנוע גרועים פחות (שוורצנגר) או יותר (רייגן), וכלה במועמד הדמוקראטי השנה, שאם יזכה יכהן במשרה בפעם השלישית שלא ברציפות, כאשר הקדנציה הראשונה היתה בשנות ה70, ויהיה המושל הכי צעיר והכי זקן בהסטוריה של קליפורניה) הכל יכול להיות.

ועוד עניין טכני לסיום - הבלוג עוסק הרבה בפוליטיקה אמריקאית, אבל עד עכשיו לא כתבתי אף פעם את הביטוי פוליטיקה אמריקאית במפורש, אז איך גוגל יכול לדעת? אז הנה כתבתי. נכתוב שוב, ליתר בטחון: פוליטיקה אמריקאית. הבוט של גוגל, לידיעתך.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

מפה ומשם


לא הספקתי לפרסם בשבת, אז באיחור קל:

1. בדרך די עקיפה הגעתי למחקר מקיף שנעשה לגבי הרגלי בילוי הזמן של האמריקאים - לקחו נסקרים וביקשו מהם לתעד ברזולוציה של 10 דקות כיצד הם מבלים את יומם. הייתי כנראה יכול למלא על זה פוסט שלם אבל בכל זאת, זה כנראה היה מייגע אתכם יותר מדי; אז להמונים מביניכם שמעוניינים, התוצאות המלאות כאן. אותי מכל מקום, קצת ביאס לדעת שהאמריקאי הממוצע ישן יותר טוב (שמונה שעות ושלושת רבעי השעה) ועובד פחות (קצת פחות משבע שעות) ממני; אבל בעיקר הדהים אותי שהפעילות הרביעית בהיקפה - אחרי שינה, עבודה ולימודים - היא צפייה בטלוויזיה, עם למעלה משלוש שעות ביממה. כל יממה, כל האמריקאים, למעלה משלוש שעות.
2. כנרה שבתור ילד הייתי בבית היחידי בארץ עם קומודור אמיגה, אז לא יהיו לי הרבה שותפים לנוסטלגיה לכבוד יום ההולדת ה25 לאמיגה זצ"ל. אבל אם תקראו את הכתבה עד הסוף תסכימו איתי שאין מה לבוא בטענות להורי שהביאו את המחשב הביתה, להפך- הוא היה הרבה יותר מוצלח מכל דבר אחר שהיה אז...
3. לכבוד ט"ו באב, וכדי לנפץ קצת מיתוסים  - ידעתם שולינטינוס הקדוש כנראה לא היה ולא נברא?
4. וזה מה שקורה כשמחפשים בגוגל איך לזהות משהו (הקרדיט למוטי מהעבודה שלי):


יום שישי, 23 ביולי 2010

באיזה סרט הם חיים?

ברק אובמה העביר השבוע רפורמה פיננסית גדולה, שמשנה הרבה מהרגולציה על וול-סטריט. בכך הוא השלים סדרה של הישגים חקיקתיים במדיניות פנים (תחום שבו הנשיאים הרבה פחות חזקים ממה שנהוג לחשוב, והם מאוד תלויים בקונגרס וגחמות של כל סנטור וסנטור): חבילת תמריצים בשווי 700 מיליארד דולר,  רפורמה במערכת הבריאות, רפורמה פיננסית. עד כדי כך פעיל הנשיא, שהציבור האמריקאי חושב שהוא עשה גם דברים שלא עשה: בסוף הקדנציה של בוש, העביר בוש חוק חירום להצלת הבנקים שעמדו בפני קריסה. החוק הזה היה כנראה הכרחי אבל כיום הוא מאוד מאוד לא פופולארי, ולצערו של אובמה, לפי סקר שנערך השבוע, רק 35% מהאמריקאים יודעים שבוש העביר אותו, בעוד ש49% בטוחים שהחוק עבר בתקופת אובמה.
לכאורה, הסקר מעיד על הבורות של הציבור האמריקאי בנושאים פוליטיים מסויימים - רק 28% ידעו מי הוא נשיא בית המשפט העליון, ורק 19% ידעו מי הוא ראש ממשלת בריטניה - אבל אני חושב שזה לא תופס את התמונה במלואה. ראשית, כי הציבור האמריקאי בור בדברים מסויימים, אבל לא בהכל - אותו סקר עצמו למשל מראה ש55% יודעים מי הוא מפקד הכוחות האמריקאים באפגנסיטן; כמה ישראלים יודעים מי היום אלוף פיקוד המרכז?  (למרות שיש לציין שנושא מקד הכוחות באפגניסטן היה בחדשות לאחרונה, כך שהמספרים קצת מטעים). ושנית, כי תמיד מדהים אותי לגלות כמה שטויות מוחלטות קונות שביתה בדיון הציבורי בארה"ב, גם בתוך הציבור המעורב פוליטית ועוקב אחרי החדשות; למשל נקודה קבועה של הימין בדיון המתיש על רפורמת הבריאות בשנה שעברה הייתה שהחוק יביא להקמת "ועדות מוות". העובדה שהדבר לא היה ולא נברא (הם נתלו על סעיף שאפשר לחברות ביטוח לסבסד לחולים סופניים המעוניינים בכך יעוץ רפואי לגבי המשך הטיפול בהם, הכולל את האפשרות של סיום הטיפול) לא ממש שינתה; "ועדות המות" נהיו לעובדה ידועה בדיון הציבורי בנושא. בדומה, אם התדמית של אובמה היא של נשיא המעביר חוקים בזבזניים, אז הציבור משייך לו גם את הצלת הבנקים, ולעזאזל העובדות.
הציבור? לא בדיוק כל הציבור, רק חלק: מחקר מדהים (אני קראתי עליו כאן) בא לבדוק האם החלקים של המפה הפוליטית חיים בעולם משל עצמם, שאין קשר ישיר בינו לבין המציאות (הבלוג קרא לכך בעדינות "סגירות אפיסטמולוגית", ואני אקרא לזה בפשטות "חיים בסרט"). והם עשו זאת כך: הם שאלו נסקרים אמריקאים המזוהים כשמרנים (דהיינו, ימנים) או ליברלים (דהיינו, שמאלנים) סדרה של שאלות שבאה לבדוק האם האדם המדובר מתעניין בפוליטיקה ועוקב אחרי החדשות (למשל: מי חבר הקונגרס של המחוז שלך? מי יו"ר בית הנבחרים?) ולאחר מכן סדרה של שאלות שהתשובה להן היא עובדתית, אבל עם השלכה פוליטית (למשל - האם התל"ג של ארה"ב עלה או ירד בתקופת בוש / אובמה? - תשובה על כך תעיד על היכולות של הנשיא המדובר; האם הטמפרטורה העולמית עולה או יורדת בשנים האחרונות? לתשובה "עולה" תהיה השלכה נסתרת: "אז כנראה שאפקט החממה הוא לא שטויות וצריך להוריד את פליטת הפחמן שלנו" - תפיסה שהרפובליקאים מנגדים לה בתוקף). ואז הם ציירו גרף: עד כמה תמונת העולם של הנשאל מדוייקת, בהשואה לכמה הנשאל מתעניין בחדשות. התוצאה מדהימה:
בעוד שאצל שמאלנים - שכנראה רואים חדשות ברשתות השידור הגדולות, או בCNN או MSNBC - ככל שהם יותר מודעים פוליטית, ורואים יותר חדשות, תמונה העולם שלהם מדוייקת יותר, אצל הימנים (שמקבלים את החדשות שלהם מפוקס ניוז, או מתוכניות הרדיו של שדרנים כמו ראש לימבו ושון הניטי) ככל שהם מודעים ומתעניינים יותר, תמונת העולם שלהם מדוייקת פחות

ובפינת הקוריוז לסיום - לא רק את העובדות הימין האמריקאי אוהב לעצב מחדש, גם את השפה האנגלית, וכאן אנו מגיעים לשרה פיילין. האמת שמגיע לה פוסט נפרד, אבל בקצרה המועמדת הרפובליקאית לסגנית נשיא ב2008, ואלילת הימין השמרני כיום, היא בדיוק הסימבול של הredneck האמריקאי -אוהבת רובים, ציד ואת אמריקה, שונאת הפלות, מיסים וליברלים אליטיסטים, ודי בזה באופן כללי להשכלה ולעובדות (אמירה ידועה שלה מקמפיין 2008 הייתה "אני מכירה את רוסיה, מחלון הבית שלי (באלסקה) רואים אותם")
מה שכן, יש לה חוש פוליטי מפותח ובחודשים האחרונים היא משתמשת בהודעות פייסבוק וטוויטר לעקוף את התקשורת - ההודעות הללו לא מלוות בשאלות של עיתונאים, ומאידך העיתונות מסקרת אותם כי שרה פיילין היא סלבריטי וכל מה שקשור בה מעניין. ובכן, בהודעת טוויטר בנושא מסגד שכביכול רוצים לבנות בגראונד זירו  - (אל תבלבלו את פיילין עם העובדה שהמסגד הזה כבר קיים ופשוט הולך להיות משופץ, ושלא מדובר בגראונד זירו אלא בבניין אחר במרחק של שלושה בלוקים), אמרה פיילין: 
Ground zero mosque supporters: doesn't it stab you in the heart, as it does ours, throughout the heartland? moderate muslims, pls refudiate"
ועל כך היתה מגיבה ניצן אחותי בשאגת שמחה: "מזל טוב!! המצאת מילה". ואכן, כל האינטרנט חגג על refudiate,שהיא כמובן לא מילה באנגלית (או בכל שפה אחרת לצורך העניין). פיילין גילתה את הפדיחה ומחקה את ההודעה אבל גולשים ערניים כבר הספיקו לצלם את מסכיהם עם ההודעה, ולהפיץ ברחבי האינטרנט. ולפיילין לא נותרה ברירה אלא להוציא את ההודעה הבאה בטוויטר:
"Refudiate" "misunderestimate", "wee-wee'd up" [מילים נוספות שפיילין נתפסה ממציאה - א.ק.] English is a living language. Shakespeare liked to coin new words too. Got to celebrate it!"
האמת? הודעה לא רעה, שמסיימת בחיוך את המיקרו-פרשה הזו. אבל עדיין הייתי מצטרף להצעת גולשים רבים (שעדיין חוגגים את הסיפור) לפיילין: אל תשווי את עצמך לשייקספיר, ההשוואה עלולה לצאת לא כל כך מחמיאה. 


יום שני, 19 ביולי 2010

תשעה באב

כמה מחשבות לא ממש קשורות אחת לשניה אבל קשורות כולן לתשעה באב.

1. בשנים האחרונות התוכן הציבורי העיקרי שיש לתשעה באב הוא הדיונים על שנאת חינם, משום ש"לא חרב הבית אלא על שנאת חינם", ומשם "על קמצא ובק קמצא חרבה ירושלים", וככלל, בגלל שלא היינו מאוחדים הפסדנו במרד הגדול ויצאנו לגלות בת אלפיים שנה. לטעמי זה קצת דביק ומעיק, ואפשר היה למלא את היום בתוכן אחר, למשל להתאבל בתשעה באב על אי אילו דברים רעים שקרו לעם היהודי מאז שנת 70 לספירה, אבל זה לא ממש מה שמעניין אותי בפוסט הזה. אני רוצה לטעון שטענת ה"בגלל שנאת חינם וכו' וכו" נכונה,אבל בעצם לא נכונה.
הטענה נכונה מכיוון שהמרד הגדול באמת יותר משהיה מרד, היה מלחמת אזרחים. רוב הצדדים הלוחמים בו היו בכלל יהודים, וגם כאשר נכנסו הרומאים למערכה החלקים הקיצוניים ביותר בצד היהודי היו יותר עסוקים בלהילחם ביהודים משתפי הפעולה מאשר ברומאים; הדוגמה הידועה ביותר לכך (למרות שלא ברור אם היא נכונה היסטורית) היא הבערת מאגרי המזון של ירושלים באש על ידי הקנאים. כך שנכון הוא שכנראה שחלק לא קטן מהתבוסה במרד הגדול ניתן ליחס לפלגנות וקיצונות, כמו גם סירוב ברור של החלקים הקיצונים יותר לשפוט באופן רציונלי את יחסי הכוחות מול הרומאים.
אבל סוף הטענה לא נכון, מכיוון שהמרד הגדול בעצם, בסופו של דבר, לא היה כל כך חשוב. נכון שחרב המקדש, ובעולם הדתי של אז חורבן זה גרם זעזוע ומשבר דתי עמוק, אבל הרומאים החריבו מקדשים של עמים מתמרדים מדי פעם בפעם, ואחרי כמה שנים או עשרות שנים הקימו אותם מחדש. המעמד המדיני של יהודה השתנה מעט מאוד בעקבות המרד - יהודה לא היתה עצמאית כבר מאז 66 לפני הספירה, עם מסעות פומפיוס למזרח, ומראית העין האחרונה של העצמאות נמוגה עם מותו של אגריפס הראשון, מלך יהודה האחרון, ב44 לספירה. השנוי המדיני היחידי בעקבות המרד הגדול היה שיהודה הפכה מפרובינציה שנשלטה על-ידי נציב סוריה לפרובינציה הזכאית לנציב משל עצמה. גם לא נגרמה גלות גדולה - אמנם הרומאים לקחו הרבה שבויים ומכרו אותם לעבדות ברומא (ועל כך עוד בהמשך) ולא מעט אנשים מתו במרד, אבל יהודה והגליל היו ונשארו יהודיות בעיקרן. לרומאים לא היתה מדיניות מוכוונת של הגליה. אפילו השנוי הדתי לא היה כל כך קיצוני כשל עמים אחרים שכן היהודים היו עם עם פזורה גדולה - ולפיכך עם שחלקו לפחות רגיל לחיות ללא מקדש קרוב - כבר מאות שנים.
השנוי הדרמטי קרה דווקא במרד בר כוכבא, בשנת 132 לסה"נ, כלומר 62 שנה לאחר מכן. המרד הזה התנהל כמעט הפוך מהמרד הגדול בכל הפרמטרים: היתה לו מנהיגות ברורה וחזקה (בר כוכבא) והעם היה מאוחד מאחוריה; היתה מחשבה אסטרטגית הגיונית במידה מסוימת מאחורי המרד (באותו זמן הפרתים, אויבי הרומאים, התחזקו במזרח והיתה תקוה שהם יגיעו עד לא"י ויעזרו למורדים), אלא שאתרע מזלם של בני אותו הדור; בניגוד למורדי המרד הגדול, שהתמודדו עם רומא יחסית חלשה שמנסה להתאושש מטרואמת שלטו נירון, בר כוכבא נתקל ברומא שהיתה באחת התקופות החזקות ביותר שלה מאז ומעולם; לזכותו יאמר שלמרות זאת הוא הצליח להשמיד לגיון שלם ולהחזיק מעמד שלוש וחצי שנים, ולכן גם הנקמה הרומאית היתה קשה וחמורה - אז (ולא אחרי המרד הגדול) התרוקנה יהודה מתושביה היהודים; אז (ולא אחרי המרד הגדול) נאסר על יהודים לשבת בירושלים; אז ירדה האפשרות של להקים את המקדש מחדש (דבר שעמים אחרים עשו למקדשיהם החרבים) סופית מעל הפרק; פרופ' הר מרחיק וטוען שאז איבדה היהדות את הבכורה על המונותיאיזם העולמי, לא פחות.
למה היום זוכרים את הסיבה לכל הצרות דווקא במרד הגדול ולא במרד בר כוכבא? אני לא יודע. אולי אתם יודעים.

2. באותו הקשר, מעניין לזכור שבעצם גם מעולם - גם לא אחרי מרד בר כוכבא - הייתה הגליה של היהודים. יהודים ישבו בא"י עוד מאות שנים, ולאט לאט עזבו אותה כאשר החיים נעשו קשים יותר ויותר (בעיקר לאחר התנצרות האימפריה הרומית ובסוף עם הכיבוש הערבי במאה ה7). על כך אומר פרופ' שמיר מבית הכנסת שלי - אנו מתפללים בחגים "מפני חטאנו גלינו מארצנו" - לא הוגלינו מארצינו, אנחנו גלינו מרצוננו מארצנו ואלה הם חטאינו...

3. עוד אחד מההבדלים המדהימים בין המרד הגדול למרד בר כוכבא הוא כמה יודעים על כל אחד. בעוד שעל המרד הגדול יש ידיעה היסטורית בפרטי פרטים, על מרד בר כוכבא - שכאמור, היה משמעותי באותה מידה ואולי אפילו יותר - ישנה מחלוקת היסטוריונים על פרטים בסיסיים של המרד: האם המרד הקיף את הגליל? את ירושלים? האם בנו מחדש את המקדש? האם השומרונים השתתפו? מה היתה הסיבה בכלל למרד? כל אלה שאלות פתוחות במחקר. המדהים הוא שהסיבה להבדלים הגדולים האלה בידע הוא אדם אחד וספר אחד - יוסף בן מתתיהו וספרו מלחמות היהודים, במתאר בפרוטרוט את מהלך המרד הגדול. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים משהו בכלל - ובודאי ובודאי כל כך הרבה - על המרד הגדול היא שספרו שרד. תראו כמה הרבה ידע תלוי במקרה היסטורי. (בהערת אגב - תרגום השם "מלחמות היהודים" מטעה; הכוונה של יוסף בן מתתיהו לא היתה מלחמות היהודים בינם לבין עצמם אלא המלחמה היהודית - שכן הספר היה מכוון לקהל הרומאי והרומאים כינו את כל המלחמות שלהם על שם האויבים בהם נלחמו, כך למשל המלחמות הפוניות).

4. כשקוראים הסטוריה קלאסית, אספסיאנוס - שהחריב את מקדשנו - נחשב לקיסר טוב למדי, במיוחד לאחר השנים הקשות לרומא שלפני תקופתו (נירון ולאחריו שנת ארבעת הקיסרים, שמשלו בה  - כפי שמרמז השם - ארבע קיסרים במשך שנה אחת) ואילו הדריאנוס - שדיכא את מרד בר כוכבא - נחשב לאחד מהקיסרים המעולים והנערצים ביותר. בהיסטוריה היהודית - למשל בספרות חז"ל - אלה הן הדמויות השנואות ביותר. זה לא מפתיע, שהרי הרומאים היו אויביהם המושבעים של היהודים; אבל מכיוון שהיהודים הם פחות או יותר העם הכבוש היחידי שהותיר ספרות מאותה תקופה, זוהי פחות או יותר הספרות היחידה המאפשרת לקבל פרספקטיבה אחרת על העולם הרומאי.  הדוגמה הכי יפה לכך לדעתי היא האגדה המפורסמת בבבלי (שבת ל"ג ע"ב):
 פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס

5. וקוריוז לסיום - בספר "תולדות הקיסרות הרומאית" כותב משה עמית:
בשנת 1995 גילה האפיגרף גזה אלפרדי כי כתובת ידועה בכניסה לקולוסיאום בדבר תיקונים בבנין באמצע המאה החמישית נכתבה בגוש שיש שהייתה עליו כתובת קודמת באותיות נחושת. אותיות הנחושת נעקרו ממקומן, ובאן נותרו רק החורים שהוכנסו בהם הפינים שבאמצעותם ניצבו אותיות הנחושת. אלפלדי שחזר את הכתובת המקורית על סמך החורים האלה:
IMP.T.CAES.VESPASIANVS.AVG
AMPHITHEATRVM.NOVVM
EX.MANVIS ----- FIERI.IVSSIT
בעברית: האימפרטור טיטוס קיסר וספסיאנוס אוגוסטוס [שמו הרשמי של הקיסר טיטוס - מ.ע.] ציווה להקים אמפיתיאטרון חדש משלל ... (גוש השיש שבור במקום הריק בשורה השלישית. שם היה כתוב כנראה מקור השלל).
המלחמה היחידה שבעקבותיה לקח טיטוס שלל היתה המערכה לדכוי מרד היהודים בשנת 66-70.
וכנראה זה לא רק כסף אלא גם עבודה. מכיוון שהקולוסיאום נבנה על ידי עבדים, בשנת 72, ומכיוון שאספקת העבדים לרומא היתה כמעט תמיד שבויי מלחמות, והמלחמה המשמעותית היחידה בשנים ההן הייתה המרד הגדול, סביר להניח שרוב כח העבודה שבנה את הקולוסיאום הורכב מאבות אבותינו. 

יום שישי, 16 ביולי 2010

מפה ומשם

1. גמרתי השבוע לקרוא את "Through the language glass" של גיא דויטשר. הוא בלשן, המתאר בספר איך תפיסת מושגים שנראים לנו טבעיים לגמרי - כמו צבעים - בעצם תלויים בשפה, כמו גם דוגמאות אחרות על מקומות בהן השפה משפיעה על המחשבה. תקראו, זה ספר מעולה; לפעמים קצת מאריך אבל יש כמה דוגמאות ממש מגניבות על מוזרות של שפות שונות בעולם. (לא תורגם עדיין לעברית אבל אם אני מבין נכון מתרגמים אותו בימים אלה).
2. ואם אתם רוצים לקנות אותו באינטרנט, תקנו בthe book repository, לא באמזון. המחירים שם זולים יותר, המשלוח חינם, והאתר בריטי, אז לרוב המשלוח מגיע (לישראל) מהר יותר, ואפילו מכתב מייל האישור בריטי לעילא, ומתחיל ב"Thank you ever so much for buying..." בקיצור, עוד לא מצאתי את הcatch. (חבר שלי המליץ לי על האתר אבל אני חושד שהוא לא היה רוצה קרדיט בבלוג. מצד שני, אני לא רוצה להמנע מלהביא גאולה לעולם, אז קרדיט למר  you know who you are)
3. גם האמריקאים הם בוחרים לא רציונאליים בעליל.
4. לא רחוק מלאס וגאס נמצא אחד ההישגים ההנדסיים הגדולים של שנות ה30 של המאה ה20 - סכר הובר (Hoover dam). זה סכר ענק (תשפטו בעצמכם) בערוץ הקניוני של נהר הקולורדו, שגם מפיק חשמל הידרואלקטרי לאיזור וגם אוגר מים באגם גדול מאחוריו, אגירה שאפשרה להזרים את המים הללו לרחבי המדבר של דרום מערב ארה"ב, ואפשרה ללאס-וגאס ולסן-דייגו לגדול לכדי מעלה ממיליון תושבים, וללוס-אנג'לס לגדול לכדי 10 מליון תושבים. מתברר, שהחגיגה נגמרת. שימוש יתר במים הוריד את מפלס האגם עד לקו השחור,ובתוך כמה חודשים מצפים שהמפלס ירד לרמה שלא אפשר יהיה להשתמש יותר בסכר להפקת חשמל. אני רק מקוה שלא נחשוב לייצא אליהם את העור המתקלף של רננה רז.

שבת שלום!

יום חמישי, 15 ביולי 2010

סקר סקר תרדוף

עולם הסקרים האמריקאי כמרקחה. פתאום אנשים מתחילים לשאול את עצמם האם הסקרים שהם בולעים כל יום (וג''אנקים פוליטיים אמריקאים קוראים הרבה סקרים כל יום) באמת אמינים - ויש להם חשש שאולי לא. החל בכך שניתוחים סטטיסטיים מראים שחברת רסמוסן, שמבצעת המוני סקרים (כמעט חצי מכלל הסקרים כרגע) כנראה מוטה למדי לכיוון הרפובליקאי, וכלה בתביעה שהגיש אתר בלוגים שמאלי ידוע בשם דיילי קוס נגד חברת הסקרים שהוא עצמו עבד איתה כמה חודשים, בטענה שהחברה - research 200 -  פשוט פיברקה נתונים. החברה כמובן הגיבה בתקיפות, איימה בתביעה, והסיפור עוד מתגלגל. 
ובין שני הקצוות הללו הכי הרבה רעש דווקא נוצר מדו"ח שהכין נייט סילבר. נייט סילבר הוא סטטסיסטיקאי שהקים לפני כשנתיים אתר בשם 538 (על שם סעיף 538 הנודע לשמצה בחוק הבחירות האמריקאי, שבאמצעותו קבוצות חיצוניות יכולות להתערב בקמפיינים פוליטיים) ובו ניתוחים פוליטיים שונים - בעיקר "סקרי סקרים" המנסים לחזות תוצאות בחירות על בסיס סקרים קיימים, אבל גם כל מיני ניתוחים אחרים, שבעיקר מעידים שהבחור אוהב מספרים וגראפים ופוליטיקה (האתר כאן להמונים מכם המעוניינים). את תהילת העולם שלו השיג סילבר בבחירות 2008 כאשר חזה במדויק מי ינצח ב49 מתוך חמישים המדינות - הישג שאף אחד מהסוקרים הגדולים לא הצליח להשתוות אליו.
והנה, לפני מספר שבועות, פתח סילבר בפרויקט פשוט - לדרג את הסוקרים. לקח כמה שיותר סקרים מכל הרמות - סנטורים, חברי קונגרס, מושלים וכמובן בחירות לנשיאות, בדק עד כמה הם צדקו, שקלל בכל מיני משקולות (בכל זאת, יכול להיות שסקר מחודשיים לפני הבחירות יתן תוצאה שונה מתוצאות בחירות לא כי הסקר טעה אלא כי הציבור שינה את דעתו) ובנה טבלה המדרגת את רמת הדיוק של כל חברת סקרים.
איזו מהומת אלוהים שזה יצר: קודם כל כולם באו אליו בטענות שהוא לא שקוף בחישובים שלו. אז הוא פרסם את כל הנתונים הגולמיים שעליהם התבסס. ומאז כל חברות הסקרים שקיבלו ציונים גרועים מחפשות אותו, מחפשות טעויות שלו (אמיתיות, לא אמיתיות, ואפילו לא אמיתיות עד כדי גיחוך) ואחת אף איימה עליו בתביעה.
אבל אותי פחות מעניינות החברות הגרועות - כולנו יודעים שיש חברות סקרים גרועות. אותי מעניינות הטובות, או ליתר דיוק העובדה שיש הבדלים. כמו בכל תחום בחיים, בסקרים יש מקצוענות ויש חברות טובות וגרועות. בארץ לא ראיתי מישהו שניסה לבדוק את הנושא הזה (אבל אם פספסתי אתם מוזמנים להפנות אותי), יש מין תפיסה כללית שסקרים די גרועים ואי אפשר לסמוך עליהם יותר מדי. כולם זוכרים את הלילה שהם הלכו לישון עם פרס וקמו עם ביבי, או את 40 המנדטים של קדימה ב2006 שהצטמקו ל29 ברגע האמת. אבל אולי לא כולם גרועים? אולי חלק טובים יותר? זה קל מדי לפתור את עצמנו ב"כולם גרועים".
זו קלות דומה לקלות המרגיזה שבאמירה "כל הפוליטיקאים מושחתים". הרי זה לא נכון: לא דין אולמרט והירשזון וליברמן (שכנראה לקחו שוחד גדול) כדין דרעי (שלקח שוחד קטן) כדין נתניהו (שהסתבך עם שטויות של מתנות לא מדווחות) כדין ברק (שעבר על חוקי מימון מפלגות אבל לא לקח כסף לכיסו) כדין ציפי ליבני (שככל הידוע לי, לא מושחתת בכלל). האמירה שכולם מושחתים היא הדרך הקלה לפטור את עצמנו מההכרח כן להבדיל את ההבדל, והיא בהכרח גורמת עוול לפוליטקאים הפחות מושחתים או אפילו אלה שממש ישרים, כמו גם לחברות הסקרים שמדייקות יותר מאחרות.
ואזכור היסטורי קצת קיצוני לסיום: לאחר מלחמת יום הכיפורים יצא הנשיא דאז אפרים קציר באמריה "כולנו אשמים". זו היתה אחת האמירות שהכי הכעיסו את הציבור; כי זה לא נכון. יש אשמים קטנים (הציבור שהיה באופוריה) אבל יש אשמים גדולים - גולדה, דיין, דדו, זעירא. האמירה כולנו אשמים בעצם אומרת - החברה האלה לא ממש אשמים. אז כדאי שיהיה לנו מדי פעם איזה נייט סילבר שיזכיר שיש אנשים שעושים עבודה יותר טובה מאחרים, ולא הגון לכלול את כולם בסל אחד.

יום שני, 12 ביולי 2010

שני פוסטים במחיר של אחד

יש לי פוסט שמחכה מהרביעי ביולי, כלומר שבוע וחצי, ובאמת הגיע כבר תורו. אבל אז מצד שני יש גם משהו קטן לומר על גמר המונדיאל אתמול. אז אם אין ברירה אז אין ברירה - נכתוב את שניהם.

במסגרת המסורות של האמריקאים (טוב, אולי של חלק מהאמריקאים) הם מאוד אוהבים לדרג דברים, ובין השאר את הנשיאים שלהם - ובפרט ברביעי ביולי. מין מסורת יום העצמאות, בדומה לסרטי בורקס אצלנו. אז לכבוד הרביעי ביולי דהשתא, הוציא קולג' סיינה (הקולג' עצמו לא מוכר לי אבל נראה שהסקר שהוא מוציא ידוע למדי) סקר של 236 היסטוריונים המדרגים את כל ארבעים ושלושה נשיאי ארה"ב (כולל אובמה; אמנם אובמה הוא הנשיא ה44, אבל זה כי קליבלנד נספר פעמיים, הוא הנשיא היחידי שכיהן בשתי כהונות לא רצופות), לפי קטגוריות שונות. התוצאות המלאות כאן, אבל הסנסציונית ביותר היא שג'ורג' וו. בוש הגיע למקום ה39. כן, החמישי מהסוף. לפניו ברשימה המפוקפקת רק הנשיאים הבאים: ג'ונסון, הנשיא שבא לאחר רצח לינקולן, ונחשב למי שבזבז את הישגי ניצחון הצפון במלחמת האזרחים ואפשר לדרום לבנות מערכת חוקים ונורמות גזעניות להחריד ששרדו עוד כמאה שנה עד שנות ה60 של המאה ה20; ביוקנן ופירס - שני הנשיאים של העשור לפני מלחמת האזרחים שנחשבים למי שלא השכילו למנוע אותה; והרדינג, נשיא די אלמוני מתחילת המאה ה20 שעיקר פרסומו הוא בשערוריית שחיתות אדירה, שנחשבת לגדולות (לפחות יחסית לתקופה) בהיסטוריה האמריקאית. קרטר, שהותיר אינפלציה של 19% ן444 בני ערובה בטהראן; ניקסון, שפרסם לדיראון עולם את מלון ווטרגייט ועד היום היה הנשיא היחידי שאולץ להתפטר; הובר שהביא את השפל הגדול - כולם כולם נחשבים טובים יותר מW.
כאן צריך גם להציב קצת הסתייגויות: ראשית, העובדה שמדובר במדגם קטן למדי (236) של היסטוריונים, ובהחלט יתכן שיש להם הטיה פוליטית (והעובדה שקלינטון, מהאנשים השנואים ביותר על הימין האמריקאי, הגיע למקום טוב יותר מרייגן, אלילו של אותו ימין אמריקאי, מחשידה עוד יותר); שנית, חלק מהקריטריונים קצת מפוקפקים - הם כוללים למשל מזל ואינטליגנציה (אני מסכים, אפשר אולי להעריך את האינטליגנציה של ג'פרסון ומדיסון, אבל יש לכם הערכה לאינטליגנציה של ון-ביורן, פילמור או צ'סטר ארת'ור?). ובכל זאת, אני חושב שזה אומר משהו על הצייטגייסט: בוש הוא היום שם רעיל בציבוריות אמריקאית. כשהוא סיים את נשיאותו, משהו כמו 30% מהאמריקאים תמכו בו ו60% התנגדו לו - השיעור הגבוה ביותר של מתנגדים לנשיא פורש מלבד ניקסון. בבחירות 2008 ג'ון מקיין ניסה להחביא אותו עד כמה שניתן, וגם בסיבוב הבחירות הנוכחי, שבו צפויים הרפובליקאים להשיג הישגים גדולים, הוא לא נוכח בכלל.
ברמה מסוימת זה לא מפתיע (בכל זאת מדובר בנשיא שפתח שתי מלחמות ולא הצליח לסיים אף אחד מהן, וגם הביא למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול. הוא קצת כמו הנגטיב של FDR, מהנשיאים הנחשבים לטובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית) אבל מצד שני זה קצת כן מפתיע. כי בניגוד לחבריו לתחתית הרשימה, בוש זכה בקדנציה שנייה (הנשיא הבא שזכה בקדנציה שנייה הוא גרנט, 13 מקומות מעל בוש), ואפילו בתוצאה יותר מוצלחת מהבחירות לקדנציה הראשונה (בבחירות 2004 הוא זכה ברוב, דחוק אמנם, של 51-48. בבחירות 2000 הוא כזכור זכה ברוב חבר האלקטורים אבל במניין הקולות בעצם גור זכה). כלומר בוש היה פופולארי בתחילת דרכו. למעשה, אם מסתכלים על רמות הפופולאריות שלו (למשל כאן) רואים שעד 2005 הוא שמר על רמה גבוהה עד סבירה של פופולריות, תמיד מעל50%. אז מה קרה?
התיאוריה שלי היא שאירוע אחד שינה את כל התמונה - הוריקן קתרינה, אוגוסט 2005. ראשית, כך אומרים המספרים, אבל מעבר לכך אני ממש זוכר את שידורי החדשות האמריקאים אז ואיך הטון משתנה. ולמה? כי אחד החלקים החזקים ביותר בתדמית של הרפובליקאים היא שהם competnet. הם יכולים לבצע. אולי הם קצת אכזריים ולא אכפת להם שעניים לא יוכלו לקבל טיפול רפואי למשל, אבל הם לפחות מסוגלים למשול; לדמוקרטים לעומתם הייתה תמיד תדמית של אנשים שוחרי טוב אבל קצת שלומיאלים חסרי יכולת. ואמריקאים אוהבים יכולת, ביצוע. ומה שקתרינה הראתה זה את מערומי התדמית הזו - לאחר הסופה האמריקאים ראו בטלוויזיה עיר אמריקאית שנראית כמו עולם שלישי, עם יכולת תגובה ממשלתית שנראית כמו עולם שלישי. אז נכון שבקתרינה היתה הצטברות של סיבות קשות - מלבד הסופה עצמה, שהייתה בעוצמה חריגה ברמה היסטורית, ומלבד העובדות הגיאוגרפיות של ניו אורלינס - עיר שנמצאת בין נהר לאגם, קרוב מאוד לחוף הים, על אדמת סחף בוצית ולמעשה בגובה מתחת לפני הים - מדובר בלואיזיאנה, מהמדינות העניות ביותר, עם פוליטיקה מקומית מושחתת למדי ומסוכסכת, ומדובר בניו אורלינס, עיר ענייה במיוחד ועם מתחים גזעיים רבים. כנראה שבקליפורינה זה לא היה נראה כך. אבל עדיין, מה שהאמריקאים ראו בסלון זה את בוש מחמיא לבראון, ראש מנהל החירום הפדרלי ואחד האחראים הבולטים למחדל, ואומר לו: You're doing one heck of a job. וברגע אחד, איבד בוש את כל המעמד שאי פעם היה לו.
מה הפואנטה של הפוסט? לא יודע. סתם זה נראה לי מעניין לראות במו עיניך את התגשמות הביטוי "יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת".

ופטור בלי מונדיאל אי אפשר: אמנם אני רציתי שהולנד תנצח - מסיבות פוליטיות בלבד, אל חשש, אני לא מבין חס ושלום בכדורגל; פשוט הולנד בחרה זה עתה ממשלת ימין ואילו ספרד נותרה המדינה היחידה כמעט במערב אירופה עם ממשלה סוציאליסטית, ובאירופה אני תמיד מעדיף את הימין (אבל זה עוד פוסט לפעם אחרת); אבל עדיין לא הכל שחור. זכיית ספרד העלתה זווית חביבה שדיברו עליה קצת אבל לא הרבה, אז שווה להזכיר: כמעט מחצית מנבחרת ספרד מורכבת משחקני ברצלונה, והם בחרו לחגוג את הנצחון עם דגל קטלוניה; לקטלונים יש חשבון ארוך עם הממשל המרכזי בספרד שמתחיל עוד לפני מלחמת האזרחים. אפשר לכתוב פוסט ארוך על המשמעות של כדורגל בזהויות הלאומיות בתוך ספרד, וברצלונה מול ריאל מדריד בפרט (שמתחיל עוד בימי פרנקו), אבל הפוסט גם כך ארוך מספיק וכאמור, אני לא באמת מבין בכדורגל. בכל מקרה, המדהים הוא שהזהות הלאומית הקטלונית היא לא קפריזה; היא מספיק חשובה לקטלונים - או לפחות לשחקני הכדורגל הללו - כדי להתיחס אליה ברגע ההישג המשמעותי בחייהם; וזה כנראה לא רק כדורגל; בימים אלה ממש, קבע בית המשפט העליון הספרדי כי קטלוניה לא זכאית ליותר אוטונומיה ממה שיש לה כיום ובתגובה יצאו מליון בני אדם (!) בהתראה של יום (!!) להפגנה ברחובות ברצלונה.

יום שישי, 9 ביולי 2010

מפה ומשם

דברים שאספתי השבוע מפה ומשם:

1. כדאי לקרוא את מה שכתב דוד גרוסמן בהארץ לפני כמה ימים. פשוט מעולה. כל מילה מיותרת.
2. הרב עמיטל נפטר היום (יש הרבה הספדים באינטרנט, אני אהבתי את ההספד של הרב בני לאו, שלפחות מזכיר את המילה המוקצה "מימד", גם אם קצת משכתב במקצת את ההיסטוריה; בכל זאת, מדובר במפלגה שהתאחדה עם מפלגת העבודה, בגלל זה אני למשל הצבעתי לה). ברוך דין האמת.
3. מסתבר שאחמד טיבי יודע למלא כמה תפקידים בעת ובעונה אחת (או לעבוד mutithreaded כפי שאנו אנשי המחשבים נאמר. ותודה לרן על הלינק)
4. המירוץ לסנט בקליפורניה השנה מעניין באופן מפתיע (בשנים אחרונות קליפורניה היא מדינה בטוחה לדמוקראטים, והעובדה שהמירוץ בכלל תחרותי מפתיעה למדי). בצד הרפובליקאי - קרלי פיורינה, לשעבר בכירה בHP. בצד הדמוקרארטי - ברברה בוקסר, הסנטורית המכהנת, עם חיבה לתספורות נוסח דליה איציק (תשפטו בעצמכם) . לפני כמה שבועות פיורינה שוחחה לפני ראיון עם אנשיה מבלי לשים לב שהמיקרופון פתוח, ולעגה לתספורת של בוקסר (God, what is that the hair! so yesterday.... זה לא הנסוח שלי, זה שלה. נשבע)
בוקסר לא נשארה חייבת, ושילבה בנאום שלה אבחנה מאוד מדויקת על מדינת קליפורניה:
If everyone in California who has had a bad hair day voted for me, we will win by a landslide. I'm going for the bad hair vote!

שבת שלום!

יום שלישי, 6 ביולי 2010

יבוטל החוק לאלתר!

לפני כמה שבועות נבחרה ממשלה חדשה בבריטניה. תוצאות הבחירות הותירו מצב לא מוכר לבריטים בו לאף מפלגה אין רוב מוחלט בפרלמנט ולכן הם נאלצו ליצור ממשלת קואליציה בין השמרנים לליברל-דמוקראטים. אין הרבה נושאים עליהם מסכימות שתי המפלגות אבל אחד הנושאים הללו הוא התנגדות נחרצת לחוקים שקידמה ממשלת הלייבור, שפוגעים בחופש הפרט - ובראשם חוק המכניס לשימוש תעודות זהות, שאחת המשימות הראשונות של הממשלה החדשה היתה לבטל אותו.
מכיוון שדיויד קמרון יודע איך לנהל משא ומתן קואליציוני, לניק קלג, מנהיג הליברל דמוקרטים, וכיום להיות סגן ראש הממשלה, נשאר הרבה כבוד אבל לא הרבה מה לעשות (בכל הנושאים המהותיים של חוץ בטחון וכלכלה השמרנים קבעו את המדיניות כבר בהסכם הקואליציוני). ולכן הוא החליט לקדם את נושא חירויות הפרט והשיק ברעש גדול אתר הקורא לאזרחים להציע איזה חוקים לדעתם מיותרים ופוגעים בחופש הפרט שלא לצורך וצריך לבטל אותם.

פרס הבריטי האהוב עלי הולך היום לארבעת הבריטים (כאן, כאן, כאן וכאן) שהציעו, כל אחד בנפרד וללא קשר ביניהם, לבטל את החוק השני של התרמודינמיקה.

כמובן, שאנחנו יכולים הרבה יותר טוב. הרי אצלנו, כמה ימים לפני בחירות 81, הכריז יעקב מרידור, שהיה מכירי הליכוד ומועמד לרשת את בגין, על ההמצאה שלו - מתקן יצור אנרגיה שיאיר בצריכת אנרגיה של נורה אחת את כל רמת גן. הראיון ניתן ממקום סודי כי מרידור טען שמטוסים מלאים במדענים ומרגלים תעשייתיים בדרכם לארץ לגנוב את ההמצאה שלו (הכל אמת). בשלב מסויים הגיע הראיון לכך:
המראיין: "זה לא ייתכן, זה סותר את החוק השני של התרמודינמיקה" (כן, כנראה שמראיינים ברדיו ידעו קצת יותר פיזיקה אז)
מרידור : "אז מה? אנחנו מבטלים חוקים בכנסת כל הזמן".

יום שני, 5 ביולי 2010

פוסט ראשון

יוסי שריד היום ב"הארץ" מסמפט את נבחרת הכדורגל הגרמנית:
...המגוון האתני והתרבותי של נבחרת גרמניה הוא סוד קסמה, והוא שנותן לה כח. אמנם היא מייצגת את מדינתו של עם הגרמני אך גם את מדינת כל אזרחיה, ואין סתירה עויינת בין שתי ההגדרות, אלא השלמה מרצון עם מציאות חיים; גם וגם....
נכון, נבחרת צרפת תלתה קודם לגאווה את קשת צבעיה הרחבה, ובכל זאת נפלה הפעם משמים, אך יש הבדל: בצרפת מתעקשים לצרפת את הזרי-מתאזרחים, ואילו בגרמניה אין עומדים עליהם לגרמן אותם. בגרמניה, שלא כבצרפת, מוכנים לצרף אותם מבלי לצרוף את תודעתם. הם לא חייבים לשורר על גרמניה כעל ארץ חמדת אבות, וגם לא על נפש גרמניה הומיה...
טיעון נחמד ואלגנטי. רק חבל שלא ממש נכון. אולי נכון בתחום הכדורגל - על זה אני לא אתיימר לדעת הרבה (אם כי הפרשנים טוענים שהנבחרת הגרמנית השנה מצויינת, ובחדשות אנגלה מרקל ומשה צימרמן נראים די מרוצים) ואולי גם ביחס להרכב האתני של הנבחרת הגרמנית, שעליו לא עשיתי מחקר כמו ששריד עשה, אבל הטענה שגרמניה היא דוגמה לדמוקרטיה רב תרבותית ופוסט לאומית היא, איך לומר, לא ממש מדויקת.
ברמה החוקית - גרמניה היא הדוגמה המובהקת ביותר במערב לדמוקרטיה עם מרכיבים אתניים: זו הדמוקרטיה המערב אירופית האחרונה בה הבסיס לאזרחות הוא לפי "זכות הדם" בלבד כלומר - רק ילדים של אזרחים גרמניים הם אזרחים, ועד לשנת 2000 לידה וחיים על אדמת גרמניה לא העניקו כל בסיס לטענה לאזרחות; גרמניה היא מהמדינות הבודדות בעולם שמעניקות עד היום אזרחות אוטומטית לגרמנים אתניים בכל רחבי העולם, ומאידך לא מעניקה אזרחות ל1.7 מיליון הטורקים שחיים כבר שלושה דורות על אדמתה. חוק האזרחות הגרמני אמנם שונה בשנת 2000 והקל על התאזרחות, אבל הוא עדיין מהמגבילים ביותר באירופה, ולמשל מונע מעובדים זרים שרוצים להתאזרח לשמור את אזרחותם הקודמת (מתוך ידיעה ברורה אך לא מוצהרת שסעיף זה ימנע מרוב המהגרים להתאזרח); גם ההקלות המוגבלות האלו התקבלו לאחר מאבק קשה כשכל החצי הימני של המפה הפוליטית מתנגד להן בקולניות. דה פקטו, עדיין כ10% מאוכלוסיית גרמניה אינם אזרחים, מהשיעורים הגבוהים בדמוקרטיות המערב.
ברמה התרבותית - הטענה שגרמניה היא "מדינת כל אזרחיה" ודמוקרטיה רב תרבותית מופרכת עוד יותר; גרמניה מוגדרת בחוקתה כ"מדינת העם הגרמני"; אין בה שפות רשמיות או חינוך שאינם בגרמנית; למעשה, הסעיף הראשון בתקנות ההתאזרחות שלה קובע כי"גרמניה אינה מדינת הגירה", (למרות ש10% מאוכלוסייתה היא של מהגרים) וממילא אין בה תוכניות לשלב את אוכלוסית המהגרים; המונח הגרמני המקובל למהגרי עבודה הוא "עובדים אורחים", המדגיש את ההנחה שהם יחזרו לארצותיהם (גם לאחר שלושה דורות של חיים בגרמניה...), ולבסוף העובדה שנושא ההגירה עולה אחת לכמה שנים כנושא בחירות מלהיט רוחות מעידה שהיא לא ממש חיה בשלום ו"ללא סתירה עוינת בין ההגדרות". יש בגרמניה ויכוח משמעותי על הזהות הלאומית, ויש בה קבוצות גדולות שמעוניינות שגרמניה תהפוך למדינה רב תרבותית, אבל הם עדיין לא ממש שם (עוד על הנושא, להמונים מכם שמעוניינים, אפשר לקרוא למשל בספר הזה).
האמת היא שבלא מעט דברים, בעיקר בקשר בין מדינה ללאום ואתניות, גרמניה מזכירה לא מעט אותנו. אני מסכים עם שריד, יש הרבה מה ללמוד מהדמוקרטיה הגרמנית; אולי הדבר הטוב ביותר ללמוד הוא איך ניתן להיות דמוקרטיה מערבית לדוגמה וגם מדינת לאום (ואתם יודעים מה, כנראה שבתחום הזה גם אנחנו מסתדרים יחסית לא רע). בכל מקרה, קצת קשה להסתכל על גרמניה,עדיין, כדוגמה של המדינה הפוסט-לאומית ששריד היה רוצה. אולי שריד היה צריך להפנות את עיניו לארה"ב, אבל על כך בפוסט אחר.

הרבה אנשים שאני מכיר מסתובבים עם הפוסט הראשון בראש. כלומר, הם אומרים שאם הם יום אחד יכתבו בלוג, ברור להם מה יהיה הפוסט הראשון. גם לי יש כזה פוסט בראש (שעוסק בפוליטיקה אמריקאית ומתחיל בשירותים של שדה תעופה), אבל הוא מוצלח מדי, כנראה שאשמור אותו לימים שבהם העיתון פחות מעצבן / משעשע אותי. בינתיים נתחיל בגרמניה וביוסי שריד, כי זה אולי מדגים את רוב מה שאכתוב - על דברים שמעניינים אותי, על דברים מעניינים שקראתי וכנראה שבעיקר על הסטוריה ופוליטיקה של כל מיני מדינות בעולם (וכנראה שארה"ב תתפוס פה מקום משמעותי), ומכאן הכותרת (היומרנית מדי אולי?) של הבלוג. אני מניח שמדי פעם אכתוב על דברים שמעצבנים אותי, אבל בכל מקרה אשתדל להיות מקורי ולא להיכנס לטיעונים שדופים וממחוזרים על הפוליטיקה המקומית. אני מקווה שיהיה לכם מעניין.