בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 11 באפריל 2020

אסטרטגיית יציאה

אז אחרי "לשטח את העקומה" כולם התחילו לדון ב"אסטרטגית היציאה", שזה נחמד אבל אין לזה שום סכוי. וכדי להסביר למה לא רציתי לפתוח שרשור ענק אז ניערתי את האבק מהבלוג, והנה זה בא:
במהלך הקריירה שלי עבדתי עד לפני כשלוש שנים בבברייטסורס, חברה שמתכננת, בונה ומפעילה תחנות כח סולאריות בטכנולוגיה של מגדל שמש. העין של סאורון באשלים - זה אנחנו. בבסיס הטכנולוגיה יש שדה של עשרות אלפי מראות, שמכוונות את אור השמש לדוד בראש מגדל, שם נוצר קיטור שמפעיל טורבינה. בדור הנוכחי מחומם מלח מותך שמאפשר לאגור את האנרגיה לשעות הלילה.
אחד החסרונות של הטכנולוגיה הזו היא שהיא מאוד מורכבת. היא מורכבת ממספר חלקים - מכניקה (בנית ההליוסטטים), אלקטרוניקה (שליטה על ההליוסטטים) הרבה מאוד תכנה (מערכת הבקרה, מצלמות תרמיות ועוד), הנדסת תהליך, תכנון הדוד, ועוד ועוד. להביא שדה סולרי כזה לפעילות כך שייצר את 100% מהחשמל שתוכנן שייצר זה פרוייקט מאוד מורכב, ובכך הוא מזכיר את אסטרטגיות היציאה למיניהן (ואגיע לכך בהמשך). היו לברייטסורס כמה וכמה מתחרות, אבל הלכה למעשה בעצם החברה היחידה שהצליחה לבנות ולהפעיל שדה כזה כמו שצריך היא ברייטסורס. ואני חושב שיש לכך שתי סיבות משמעותיות:
הראשונה היא נסיון. בתכנון והפעלה של מערכות מורכבות כאלה אין תחליף לנסיון. מודל, טוב ככל שיהיה, לא תופס את כל המציאות ורק נסיון מפנה אותך לאיזורים שעלולים להיות בעייתיים (ספציפית, כל הההנהלה של ברייטסורס היו בוגרי לוז, חלוצת הטכנולוגיה הסולארית תרמית).
והשניה היא מטה וניהול ביניים. לבעיה מורכבת יש הרבה חזיתות. מנהל צריך להיות מסוגל להפקיד כל אחת בידי מנהל ביניים חזק, ולאפשר לעצמו להתמקד כל פעם בנקודה הכי בוערת, בידיעה ששאר החזיתות גם מטופלות. צריך אמון ושיתוף פעולה בין המנהלים, כך שכל אחד יבצע את חלקו בצורה הטובה ביותר והתגובה תהיה מתואמת.

ומה קורה בקורונה?
יש 5 מדינות שהצליחו להתומדד בצורה סבירה עם הנגיף: סין, דר' קוריאה, טאיוון, סינגפור וניו זילנד. ניו זילנד הצליחה למנוע בכלל התפרצות אז היא לא רלוונטית לנו. סין התמודדה עם הקורונה כמו עם מהפכת התרבות: המשטר הכריז על "מלחמה עממית", נקט באמצעים מאוד אלימים בעצמו ועודד את האזרחים לנקוט את אלימות זה כנגד זה. את זה אנחנו לא רוצים. דרום קוריאה, טאיוון וסינגפור נקטו כולן בשיטה אחת: איתור מהיר של הנדבקים, בידודם (לרוב מחוץ לבית) ועצירת שרשראות ההדבקה. אגב, זה לא מפתיע שהן הצליחו בגלל שהיה להם נסיון מהסארס. עד כאן אני לא מחדש לכם כלום, בודאי קראתם ושמעתם על זה. לכן מחרפן אותי שכל הדיבורים על אסטרטגית היציאה מנסים להתחכם עם מודלים כאלה ואחרים ולהמציא את הגלגל  ולא פשוט אומרים: בואו נעתיק את דרום קוריאה. (למשל, הבוס הנוכחי שלי פרופ' שעשוע. אבל גם הדו"ח של המל"לח מתיחס מאוד ברפרוף לנסיון בעולם, ובכלל לא מתיחס לשאלת הבידוד; הדו"ח היחידי שראיתי שמתיחס לזה הוא של צוות האפידמיולוגים המייעץ למשרד הבריאות)
ולמה לא אומרים את זה? כי להעתיק את דרום קוריאה זו בעיה מאוד מורכבת: צריך להאיץ את הבדיקות, מה שדורש רכש, והשמשת מעבדות, ואולי פיתוח בדיקות חדשות; צריך לבנות מתחמים לבידוד מחוץ לבית, מה שדורש התקשרויות חוזיות עם מלונות, ולוגיסטיקה של אוכל וציוד למבודדים; צריך למזער כמה שיותר התנגדויות לצאת לבידוד מה שואמר שצריך תנאים סבירים במתחמי הבידוד וצריך להתמודד עם אבטחת הפרנסה של המובדדים וטיפול בילדיהם; צריך לאפשר מבנה משפטי לבודד גם את מי שלא מוכן לצאת מביתו; צריך את כל זה לתקשר בצורה טובה לכלל האוכלוסיות בארץ; צריך לבודד כראוי את הנכנסים מנתב"ג; וזה רק from the top of my head. אין כמעט משרד ממשלתי שלא צריך להשתתף במאמץ הזה.
ואם חוזרים לקריטריון ההכרחי לביצוע משימות מורכבות כאלה - מטה חזק, עם אמון הדדי ושיתוף פעולה - הרי שאחת ממורשות נתניהו המרכזיות וההרסניות היא בדיוק הרס האפשרות הזו. לשכת ראש הממשלה היא בדיחה, שמובלת על ידי טופז לוק ויונתן אוריך; מנכ"לי משרד רוה"מ מתחלפים כל הזמן כי אי אפשר לעבוד עם נתניהו ואישתו, וכיום יש שם אלמוני חסר נסיון לחלוטין; השרים - כנ"ל, כי נתניהו דאג למזער כל מי שיכול חס וחלילה להצליח, ולכן נשארנו עם מירי רגב וגלעד ארדן; וגם השרים הקיימים עסוקים יותר בקרבות קרדיט ובחילופי האשמות (ואל תגידו לי שזה תמיד ככה בפוליטיקה. גם פרס האויב הגדול של רבין לא יצא נגדו במהלך מבצע דין וחשבון למשל).
ולכן - ועוד לפני שהתחלנו לדבר על חוסר היכולת הקרדינלי של נתניהו להודות בטעות, הנרקיסיזם שלו או פרשת הסדר שלו ושל ריבלין - לדעתי אין שום סכוי לאסטרטגית יציאה מוסדרת. הסיפור הזה גדול על נתניהו בשבע רמות.