בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 30 ביולי 2011

אז איך כל זה יגמר?

כן, עדיין על מחאת האוהלים. צר לי, זה חזק ממני.


מצד אחד, די ברור שהמחאה הזו תכשל. הרי את שוק הדיור לא ניתן לשנות מהיום למחר, ובסוף יושבי המאהלים יתעייפו, והמחאה תדעך. זו לא מחאה עם מטרות ממוקדות, כמו מאבק השכר של הרופאים וחרם הקוטג', שניתן לשאת ולתת על הסכם (במקרה א') או פשוט להוריד את המחירים (במקרה ב'. אגב - עצם ההורדה המתואמת הזו מזמינה חקירה של הממונה על ההגבלים העסקיים). זו מחאה עם מטרה לא מוגדרת מספיק ובלתי ניתנת להשגה, וככזו די ברור שבסוף היא תדעך.
אבל מצד שני, בעצם המחאה הזו היא כבר עכשיו הצלחה כבירה. וזאת מכיוון שזה לא המטרה החשובה, אלא התהליך. המחאה שינתה באחת את סדר היום הציבורי; נתנה לציבור אדיר של המעמד הבינוני את התחושה שהוא לא לבד, ואת תחושת הכח לחדור לשיח ולהשפיע; הביאה המוני אנשים להתעניין, לבדוק, להציע פתרונות, להתוכח; עוררה ציבור שהיה אדיש פוליטית (וייתכן שאפילו אחוש ההצבעה בבחירות הבאות יעלה, מי יתן); זעזעה את המערכת הפוליטית; ויצרה אפשרות סבירה (אני מהסס לומר ודאית, שכן אי אפשר לבטל את האפשרות שתתארגן לנו איזו מיני מלחמה שתשכיח את הכל) שנושא יוקר המחיה ישלוט בסדר היום הציבורי לתקופה ארוכה, ויתכן שאף ישלוט במערכת הבחירות הבאה. זה יהפך לנושא שלא ניתן להתעלם ממנו ושכל המפלגות יצטרכו להתייחס אליו. וככה מביאים לכך שנושאים שדורשים מדיניות ארוכת טווח אכן מטופלים.
זה המצב נכון לעכשיו; וכעת נותר מרווח אפשרויות לגבי העתיד. האופציה הפסימית - שהמחאה תרד מהכותרות תוך שבוע-שבועיים, תדעך, ונאלץ להסתפק בהישגים שפרטתי לעיל. והאופציה האופטימית - שהחברה לא יוותרו, וישארו שם ברוטשילד, בבור שיבר ובשאר הערים. עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש, עוד חודשיים. ודווקא מכיוון שזו לא מחאה ממוקדת, שאין שפן מהכובע שנתניהו יכול לשלוף שיביא לקיפול המאהל, יותר ויותר תחלחל בגורמים במערכת הפוליטית התחושה ש - בפרפראזה על אמרתו הידועה של רייגן - נתניהו לא יכול להביא פתרון כי הוא הבעיה; אחרי הכל הוא מזוהה, ומרצונו החופשי, עם מדיניות כלכלית שתוצאתה היא לא פחות מפארסה, (ועל כך בסוף הפוסט). ואז מתחילה דינמיקה - ח"כים מתחילים לפחד; ש"ס מתחילה לחשוש לתדמיתה החברתית (כמה זמן לדעתכם יתעלמו מהעובדה שש"ס שולטת במשרדי השיכון והפנים בשנים האחרונות?); מרידות בליכוד מתחילות להתעצם (כחלון כבר השבת מופיע בכל העיתונים ודואג לבדל את עצמו מביבי את שטייניץ); בקיצור - ככה מתחילה דינמיקה שמובילה בסוף לבחירות, ויתכן שמהר משחושבים - ברגע שכדור השלג מתחיל להתגלגל הוא ממשיך מעצמו.
טיילתי הערב ברוטשילד, ובדרך חזרה הביתה גם בבור שיבר, ואני בצד האופטימי. מעבר לאופטימיות האדירה שהמקום הזה משרה - כאמור, אנשים מסתובבים, מתווכחים, שלל אנשים מציעים מניפסטים, תל אביבים יוצאים עם הכלבים או הילדים, מתעניינים ומסבירים לילדים; בכלל המקום מלא בהמון המון ילדים, וילדים תמיד משרים אופטימיות. מכל מקום\ איך שראיתי את פינות הזולה הראשונות בין האוהלים הבנתי את מה המקום הזה מזכיר: הוא מזכיר את משכנות הישראלים בהודו (לא שהייתי בהודו, מתעב התכלבות שכמותי, אבל ממה ששמעתי וראיתי). אנשים, רובם המכריע צעירים, יושבים ומנגנים (כן, כנראה שחלקם מעשנים סמים קלים), מידי פעם מסתובבים לפינה אחרת בהמשך השדרה ומדברים עם אנשים אחרים, באיזור אחר מתארגנת מסיבה, all that jazz. רק שהנושא השולט הוא לא טרקים או חוויות רוחניות אלא מהפכה (ללא ספק המילה השלטת במאהל). וכשמבינים שזה המצב, אין סיבה להניח שהמחאה הזו לא תמשך חודשים; אחרי הכל, אם החברה הסתובבו כך חודשים בטיול שאחרי הצבא - שכנראה רובם זוכרים אותו כחוויה הטובה בחייהם - למה שלא ימשיכו חודשים בשחזורו ברוטשילד? וכפי שציטטו באחד העיתונים את אחד המפגינים - "שואלים אותי מתי נקפל את האוהל ונלך הביתה, אבל מבחינתי זה הבית". בקיצור, אני במקום ביבי הייתי מתחיל לדאוג.

הבטחתי את ההסבר למה מדיניותו של נתניהו בעשור האחרון היא פארסה, ופטור בלא גראפים אי אפשר. אז אבא ציין בפני שיותר ברור לראות את הנתונים כאשר שנות ה90 וה2000 באות ברצף, ואם כבר אז הוספתי את השכר החציוני, שמבטא בצורה יותר מדוייקת את חוויתו של הישראלי הממוצע:

ובמלים: בניגוד לשנות ה90, בהן היתה עלייה קבועה ברמת החיים של מר ישראלי (ואולי לכן אנשים הסתובבו עם חיוך על הפנים), בשנות ה2000, במשך עשור שלם, השכר הממוצע עוד לא הצליח לחזור לרמתו מתחילת העשור. כלומר, עם כל הצמיחה של העשור האחרון, רמת ההכנסות של הישראלי הממוצע קפאה ואף ירדה; ומכיוון שהישראלי הממוצע כן משפר את איכות חייו, ובצדק - הרי יש כאן צמיחה - הוא לא גומר את החודש. It's as simple as that. ביפאן קראו לזה "עשור אבוד", והתופעה הזו הביאה לכך שלראשונה בדמוקרטיה היפנית מפלגת השלטון הליברלית איבדה את השלטון בבחירות 2009.

יום שישי, 29 ביולי 2011

קריסה

צריך הרבה יכולת multi-tasking כדי לעקוב אחרי הדרמות הן ברוטשילד פנית שיננקין והן בפינת הרחוב הראשון ורחוב הקפיטול בוושינגטון, אבל הדרמה כל כך מרתקת בשני המקומות שזה שווה את זה.
אז נחזור לאמריקה (תקציר הפרקים הקודמים: כאן וכאן): מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, ג'ון ביינר, נאלץ ברגע האחרון למשוך את הצעת החוק שלו להעלאת תקרת החוב, לאחר שהתברר לו שפשוט אין לו רוב להעביר אותה. מחד, כמות מספקת מסיעתו מרדה בו ולא מוכנה להעביר שום גרסת פשרה, גם לא את של מנהיג מפלגתם, ומאידך לא מספיק דמוקרטים (ייתכן שאף לא אחד, בטוח לא מספיק) ערקו כדי לעזור לו. 
בהחלט סביר שאנחנו רואים את תחילת תהליך הדחתו של ג'ון ביינר מתפקיד יו"ר בית הנבחרים. בטוח שאנחנו רואים את קריסת העמדה הרפובלקאית, שכן די ברור שבדומה לממשלה מול המפגינים ברוטשילד לדמוקרטים אין ממש עם מי לדבר ועם מי לעשות עסקה. התסריט הסביר ביותר כעת הוא שהארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, יעביר את הצעתו (שבסך הכל היתה די קרובה להצעת ביינר, וההבדל העיקרי הוא שהיא מעניקה נצחון פוליטי ושקט פוליטי לדמוקרטים בניגוד לנצחון פוליטי לרפובליקאים והמשך הדיון הציבורי בנושא הרצוי להם), והוא והנשיא יחכו עד שחדלות פרעון תהיה מספיק קרובה, ומשמעותיה הפוליטית מספיק ברורות (משרד האוצר האמריקאי אמור לפרסם היום איזה תשלומים הוא הולך להפסיק לשלם החל מיום שלישי אם תקרת החוב לא תעלה), כדי שמספיק רפובליקאים בבית הנבחרים -יבהלו מספיק כדי להצביע עם הדמוקרטים על הצבעתו של ריד.
המנהיגות הרפובליקאית איבדה הלילה את יכולת ההשפעה שלה על העניינים, שכן היא לא מסוגלת לממש את היכולה העיקרית שהיא צריכה להחזיק כדי שעמדתה תהיה אמינה במו"מ כלשהו והיא להביא את הקולות. תוסיפו לכך את העובדה שהעמדה הרפובליקאית בדיון הזה - בעיקר סירובם להעלות כל מס - גם כך לא פופולארית בציבור האמריקאי, והמסקנה שלי היא שאנחנו רואים את המקבילה נוסח 2011 של השבתת שממשל של ניוט גינגריץ' ב1995, או של הוריקן קתירנה: כאן נקודת השיא של הגל הרפבוליקאי הנוכחי, ותחילת הקריסה בואכה בחירות 2012.  

יום חמישי, 28 ביולי 2011

Follow up

יכול להיות שאני כבר משעמם אתכם, חמשת קוראי הנאמנים, אבל מה שקורה גם באמריקה וגם בארץ פשוט מעניין מדי לטעמי מכדי לפנות לנושאים אחרים ולא לכתוב פוסטי מעקב. אז נתחיל בארה"ב (אבל בהמשך נדבר גם על האוהלים ועל רבנים מעצבנים, אז דלגו ישר לשם אם ארה"ב מייגעת אתכם).
דיוני תקרת החוב (תקציר הפרקים הקודמים כאן) מתחדשים ומתפוצצים לסירוגין, ויוצרים הרבה רעש והרבה פניות והתפתחויות מזעריות לכאן ולכאן שביחד עם סיקור חדשותי של 25 שעות ביממה מצד ערוצי החדשות (יש רק 24? אז תקומו שעה קודם) יוצרות תמונה של הרבה מאוד עצים שקצת קשה לראות מתוכם את היער. אבל עיקר ההתפתחויות הוא כך: הרפובליקאים פוצצו סופית את המשא ומתן, וכעת שני הצדדים מתכוננים למהלכי סוף המשחק שלהם. ומהלך סוף המשחק של ג'ון ביינר הוא להעביר בבית הנבחרים הצעת חוק רפובלקיאית, שאיננה קיצונית כמו הצעת הcut, cap and balance, שאותה דורשים החברים היותר ימניים בסיעה הרפובליקאית ושתהופך את כל התקציבים הפדרליים מאז תקופת קלינטון לבלתי חוקתיים, אבל בגדול עדיין ימנית יותר ממה שהדמוקרטים מוסגלים לקבל (על הסיבה בהמשך). השאיפה שלו היא להגיע ליום הדין שבו מסתיימת יכולת הממשל הפדרלי לשלם את חשובונותיו - כרגע ההערכה היא ה2/8 - כאשר ההצעה שלו היא ההצעה המרכזית על השולחן ואז הלחץ הציבורי יאלץ את הדמוקרטים להסכים לה. בתגובה הארי ריד- מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט - פרסם אף הוא הצעה משלו בדיוק מתוך אותה מחשבה. שתי ההצעות שומרות פחות או יותר על הקוים האדומים של שני הצדדים: אין העלאות מסים, וישנו קיצוץ בתקציב בשיעור גדול יותר מהתוספת לתקרת החוב (כלומר, אם מעלים את תקרת החוב בבליון דולר, במקביל מקצצים בליון דולר בתקציב) - הקוים האדומים של הצד הרפובלקאי; והקיצוצים כוללים גם קיצוצים בתקציב הבטחון, ולא נוגעים בתוכניות הרווחה הגדולות (ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקייד) - הקוים האדומים של הצד הדמוקרטי. בשתי ההצעות מדובר הן על קיצוצים מיידיים והן על מנגנון לזיהוי והעברה מהירה של קיצוצים בעתיד. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שההצעה של ריד מעלה את תקרת החוב בכמות שתספיק עד ל2013, כלומר אחרי הבחירות בעוד שההצעה של ביינר מעלה את תקרת החוב לתקופה המספיקה לכמה חודשים בלבד.
למה זה משנה? או ליתר דיוק, למה ביינר מתעקש על ההצעה שלו? ראשית, מכיוון שלא ברור שהסיעה הרפובליקאית מסוגלת להגיד "כן" לאיזושהי הצעה, אז הוא צריך להראות שהוא הצליח להביא להצעה הטובה ביותר אי פעם. אבל מעבר לכך, למרות שהרפובליקאים הם הצד הלא פופולרי בדיון הזה, עדיין יש להם אינטרס עליון לשמר את נושא תקרת החוב כנושא פוליטי: הוא ממסגר את הדיון הפוליטי באופן שנוטה לטובתם - כשמדברים על "חוב" המחשבה המיידית היא כיצד ניתן לקצצו; אם מדברים על מקומות עבודה, המחשבה היא כיצד ניתן ליוצרם, וזה כבר יותר מכוון למידינות דמוקרטית, למשל של תמריצים. ושנית, נותוני הבסיס של דיוני תקרת החוב הם שלדמוקרטים יש אינטרס גדול יותר לפעולה, שאם לא כן מצב הבסיס הוא שארה"ב תגיע לחדלות פרעון וכרגע נראה שלדמוקרטים (ולעצמאיים) יותר אכפת. לעומת זאת אם נושא תקרת החוב מיושב, הדיון הגדול הבא הוא על פקיעת קיצוצי המס של בוש ב2012, ובדיון הזה לרפובליקאים יש אינטרס לפעולה, שכן אם לא יעשו דבר קיצוצי המס יפקעו, ואז כח המיקוח עובר לצד הדמוקרטי. לכן ביינר מעוניין להביא הצעה שלא תפתור את העניין ליותר מכמה חודשים, בעוד שהדמוקרטים מעוניינים להביא הצעה שתיישב את הנושא לפחות עד לאחר הבחירות ב2012.
הצד הפרוצדורלי במשחק הזה נוטה לטובתו של ביינר. למרות שישנם יוצאים מן הכלל, הדרך הבסיסית שהצעת חוק עוברת היא שהיא עוברת תחילה בבית הנבחרים ורק אז הסנט דן בה, מה שמאפשר להצעתו של ביינר לקבל את הקדימות, אם הוא יצליח להעבירה בבית הנבחרים. אלא שיש לביינר כמה בעיות: ראשית, מעבר לכך שרוב הציבור סומך כרגע יותר על הדמוקרטים (בפרט על אובמה) בנושא תקרת החוב, בנושא הסספציפי הזה, העמדה הדמוקרטית - שיש לטפל בבעיה באופן ארוך טווח יותר (אובמה אף נקט עמדה דרמטית יותר, והוא היה כל הזמן בעד "עסקה גדולה", שתקצץ בליונים (ישראלים, 10 בחזקת 12) בתקציב, כולל רפורמה במסים ובתוכניות הרווחה ואפילו העלאת גיל הזכאות למדיקייר - עמדת כפירה ממש בצד הדמוקרטי, אבל הרפובליקאים פוצצו את המו"מ) - פופולארית יותר. אבל מעבר לכך, הבעיה של ביינר היא ה"אם" הגדול שציינתי לעיל - "אם הוא יצליח להעביר אותה בבית הנבחרים". ביינר סובל מבעיה שיותר מקובל לראות אצל הדמוקרטים: הסיעה שלו מפוצלת. כרגע ישנם לפחות 60 חברים רפובלקאים שלא מוכנים להעלות את תקרת החוב בשום תנאי (באופן לא מקרי, הם חופפים ל59 החברים הרפובליקאים שהתאגדו כ"סיעת התה"). מכיוון שהרוב הרפובליקאי הוא רק של 26 חברים, ברור שאם כל הדמוקרטים יתאחדו נגד הצעתו (וכך נראה בינתיים) היא תיפול. ואם היא תיפול - בין אם בהצבעה, או שלא תעלה כלל להצבעה - יתברר שהרפובלקאים חייבים את הדמוקרטים אפילו בבית הנבחרים, וכח המיקוח של ביינר ירד דרמטית, מה גם שההצעה היחידה שתישאר על השולחן תהיה זו של ריד. בקיצור, ההצבעות מתוכננות היום, אז יהיה שמח.

ובחזרה אלינו (ותקציר הפרקים הקודמים כאן): הרב יובל שרלו נתן (תודה למיכאל על הלינק) את התשובה המטופשת והמקוממת ביותר שקראתי (ממש בכח אני לא משתמש בבטוים חריפים יותר) לשאלתי למה דתיים לא מצטרפים למחאת האוהלים (ואניח שהוא העמדה המייצגת, לאור העובדה שלא ראיתי שום הסבר אחר עדיין. אם יש כזה - אשמח להפניה):
בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שאני מתרשם כי דווקא הממשלה הנוכחית פועלת לטובת פתרון הבעיה יותר מכל ממשלות העבר, ועל כן נראה לי כי מדובר בפופליזם, וברצון לפתור בעיה של שנים בהחלטות חפוזות ולא נכונות. אך בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש. כאשר אנחנו נלחמים על זכויות עובדי קבלן, שומרי קניונים, נגישות לבעלי מוגבליות וכדו' - זו מחאה חברתית, וכאן ראוי מאוד שעולם הרבנות יטול חלק בראש. כאשר מדובר במחאת הדיור - זה עניין שונה לחלוטין. גם לי יש ילדים שאין לי פתרון דיור עבורם, וזה לא נקרא מאבק על צדק חברתי, אלא על זכויות, שכאמור - הוא לגיטימי, אולם לא שם אני מצפה למצוא את עולם הרבנות. 
אם כל ההערכה שהיתה לי לרב שרלו, זה פשוט טיעון מטומטם. אבל בואו נעשה תרגיל בדיבייט:
ראשית, עובדי קבלן, שומרים בקניונים ובעלי מוגבלוית - שבמחאתם שרלו מוכן בטובו לתמוך - לא נלחמים על זכויותיהם? האם שרלו סרב לתמוך במחאה של חרדים למען סגירת כביש בשבת, או של - קודש הקודשים - מפוני גוש קטיף, מכיוון שהם "נלחמים על זכויותיהם" ולכן זה לא מאבק חברתי?
שנית, שרלו עושה כאן עוול בעיקר לאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" ומוכיח שכנראה הוא לא הקשיב אפילו פעם אחת בכל אותם אירועים של מעגלי צדק בהם השתתף: הרי התשתית הלא מודעת של טיעונו היא שאותם "עובדי קבלן, שומרי קניונים ובעלי מוגבלויות" הם האחרים האולטמטיביים, הם לא שווי ערך אליו והוא מוכן ברוב טובו מדי פעם לרדת אליהם ולמחות למענם - ונכונות זו היא המעניקה לו את התואר "חברתי". זו מנטליות צדקה - בניגוד לצדק - שדוחה אפילו אותי, הקפיטליסט המושבע.
 ושלישית, טיעון האד-הומינם הוא מפלטו של הנבל. מחאת שד' רוטשילד מעלה טענה עניינית (גם אם לעתים לא ממש ממוקדת) על אופיה של החברה הישראלית, על מבנהו של המשק הישראלי ועל הדרך שראוי לנהל אותם - כאשר הקש ששבר את גב הגמל הוא מחירי הדיור. האם יש לשרלו משהו לומר בנושא הזה באופן ענייני? כי די בבירור גם הצד השני בויכוח הזה הוא לא אלטרואסטי מדי, כך שטיעונים על אופיים של האנשים המוחים לא ממש רלוונטיים: יתכבד נא שרלו ויתייחס לטיעונים עצמם: האם הוא סבור שמבנהו של המשק הישראלי והחברה הישראלית - שבה 50% מהציבור כלל לא מגיע למדרגת המס התחתונה - הוא סביר, הוא מוסרי? הוא תואם את תפיסתו לרוח התורה? הרי אם זה לא תפקידו של רב לפי תפיסת שרלו, מהו? (אגב, לא לפי תפיסתי - לפי תפיסתי רב הוא לא יותר מעורך דין בתחום ההלכה, אבל זה לפעם אחרת).
וכאן אנחנו מגיעים למה באמת עומד מאחורי סירובו של שרלו - ולטענתי - סירובו של רוב הציבור הדתי - להצטרף למחאה: החל בכותרת נתיחס שרלו להצטרפות למחאה "למרות שהיא פוליטית", והוא אף טורח להבהיר בדרך "היא פוליטית ועוד איך!!!". למה הכוונה כאן? הרי ברור שזו מחאה פולטית, אין הווא אמינא בעניין: זו התאגדות של אנשים שמעוניינת להשפיע על הדרך שהמדינה מתנהלת, מה זו אם לא מחאה פוליטית? אלא כששרלו מדבר על "פוליטית", הוא מתכוון לדבר אחר: פוליטית מסמן את החלוקה השבטית של החברה הישראלית, את פוליטיקת הזהות של "ימני" ו"שמאלני" - שהיא לא בהכרח רלוונטית לתוכנן המדוייק של עמדותיך, ובודאי לא מאפשרת דיון מורכב שבו בנושאים שונים יש עמדות שונות. "פוליטית" דהיינו המחאה שייכת או "לנו", או "להם": מכיוון שהיא מתרכזת בשד' רוטשילד בת"א, בהכרח בחלוקה הזו זו מחאה של סססמולנים, ו"לנו" לא יכול להיות חלק בה.
אם אתם רוצים דוגמה ל"מוסד המיוחד" - הנה היא לפניכם במלוא תפארתה. שרלו לא מסוגל לשאת את המורכבות הבסיסית שבה תתכנה קואליציות שונות בנושאים שונים, וייתכן שבתחום החברתי-כלכלי, בנקודה זו, מחאה שהתחילה בלב תל-אביב היא דווקא הצודקת ואילו נתניהו הוא הטועה. לתמוך ב"עובדי קבלן, שומרי קניונים, בעלי מוגבלויות" - אין קל מזה; זו מטרת קונצנזוס, ולכן היא לא נושאת בחובה אמירה משמעותית על האופן שהחברה צריכה להתנהל. מי יגיד "לא" לבעלי מוגבלויות?. המחאה ברוטשילד? זה כבר משהו אחר, שם מדובר בתפיסה אמיתית לגבי אופי החברה, ושנוי בסדרי העדיפויות, שמתנגשת חזיתית בנתניהו. וכשזה המצב - שרלו הולך עם נתניהו, בניגוד ל87% מהציבור, ואפילו אין לו את האומץ האינטלקטואלי להודות בכך ולא לעטוף את עצמו בהצטדקויות מבישות. רק אחר כך שלא יתפלא שרלו - והציבור הדתי הכללו - אם ל"מדינת תל אביב" (שמכילה, אגב, יותר מ50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, מחדרה עד גדרה) לא אכפת מההתנתקות; "לפי שהוציאו את עצמם מהכלל, כפרו בעיקר".

נ.ב.: דוד ציין בפני שיש נתונים סותרים לגבי טענתי שהדיור בהתנחלויות זול יותר - שקרנ"ש למשל יקרה יותר ממזכרת בתיה או גדרה (ששתיהן פחות או יותר באותו מרחק מת"א כמו קרנ"ש); שמחירי הדיור ביו"ש עלו בשנים האחרונות בין השאר בשל ההקפאה; ושחלק ממהתנחלויות זולות יותר כי "אמנה", החברה המיישבת, מיישמת סבסוד צולב - מוכרת קרקעות ביוקר בישובים הקרובים יותר למרכז כדי לסבסד את התנחלויות גב ההר. אני מניח על פניו שהוא צודק; אלו ראיות אנקדוטליות - כמו גם רוב הדוגמאות ששלום עכשיו הביאה, ואני מניח ששני המקרים אמיתיים והממוצע נמצא ביניהם. אבל  אני עדיין עומד מאחורי הטענה שהכנסת והממשלה העבירו חוקים ותקנות המעדיפים את ההתנחלויות - כמו סבסוד במשכנתאות ובהיטלי פיתוח. זה כמובן לגיטימי, אבל לדעתי פשוט מאוד מאוד מוטעה.
נ.ב. 2: כדי לסיים את הפוסט ברוח טובה - הרשת קצת מסתלבטת על מירי רגב. (הקרדיט למיכאל בשנית - הפוסט הזה מוקדש לו באחוות פועלים).

יום ראשון, 24 ביולי 2011

א' אוהל, ב' זה בית

(כן, כן, זהרת נתן זהבי. יותר מדי מאלה בזמן האחרון, אבל זה המצב).

ליטל כותבת בספר הפנים:
מי אני שאדבר בעודי יושבת בניו יורק, אבל חברים, עם כל ההפגנות והחרמים - הכל ביחד - גם הרופאים, גם הדיור, גם הקוטג' - לא כדאי להזהר קצת? להשאיר כמה חלקות יציבות? שלא ישפך בסוף התינוק עם מי האמבטיה.
ויהונתן מוסיף:
לא ברור על מה מבוסס הטיעון שהאינפלציה בישראל גבוהה משמעותית מבמקומות אחרים: http://stats.oecd.org/inde​x.aspx?queryid=21761  הסבר אלטרנטיבי להפגנות הדיור: שנים של פופוליזם סוציאליסטי יצרו תחושת זכאות אצל אנשים. "מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו." יש לי יותר סימפטיה לרופאים הנפגעים מההתערבות הממשלתית בשוק הרפואה
אלה טענות רציניות, ולכן נכון להגיב להן ברצינות. אז בניתי שני גרפים, שמשווים את השנוי בשכר הממוצע במשק (במונחים ריאליים) לשנוי בתל"ג לנפש (כלומר, צמיחה). הראשון בשנות ה90:
אל מול שנות ה2000:

תאמרו, בצדק, ששנת 2000 קצת מטעה - זו היתה שנת בועה, ולכן לא נכון להכניס אותה לתוך הנתונים. בואו ניקח את אותם גרפים החל משנת 93/2003, השנים שבהן החלה ההתאוששות בשני המקרים:

כלומר, יש צמיחה, ברוך השם. גם שיעור האבטלה נמוך, כמעט ברמת אבטלת חיכוך; באמת ראשי המשק הצליחו למנוע מישראל את רובו של המשבר הכלכלי. אלא שהצמיחה לא מיתרגמת לשיפור ברמת החיים של האוכלוסיה, מה שכן קרה בשנות ה90 (מה? האם זה קשור לממשלות רבין וברק? ואוסלו? חס ושלום). תיאורית ה"טפטןף הכלכלי" של רייגן פשוט לא עובדת יותר (אגב, גם בארה"ב היא לא עובדת, ובצורה קיצונית יותר: מבחינת תל"ג ארה"ב כבר עברה מזמן להתאוששות, והתאגידים מציגים רווחי שיא, אבל זה לא מתרגם לשיפור בתעסוקה, שלא לדבר על השכר).


ולגבי הגורמים הספציפיים: מחירי המזון בארץ עלו (בשיעור ריאלי) ב13% בחמש השנים האחרונות, פי 4 מבאירופה.
דירה ממוצעת עולה, לפי נתוני משרד השיכון, 1.1 מליון שקל, שווה ערך ל129 משכורות (לפי נתוני בנק ישראל) זאת אל מול 55 משכורות בארה"ב (אבל זו קצת דמגוגיה, כי שוק הנדל"ן שם על הפנים). אבל גם בגרמניה צריך רק 54 משכורות, ובשוודיה רק 30.
אבל דירה ממוצעת זו רמאות - זה ממצע את כל הגדלים וכל האיזורים. גם שכר ממוצע זה רמאות. אז בוא נניח שאני רוצה לקנות דירת שלושה חדרים בצור הדסה. אמנם מרחק של 20 דקות מהעיר והדלק לא הולך להיות כיף, אבל בשלב הזה בחיים צריך לצאת לפרברים. דירה שם תעלה לי קצת פחות ממליון שקל. ונניח שהתמזל מזלי ובדיוק נכנסתי לעשירון העליון, כלומר ואני ומשפחתי משתכרים 27,800 ש"ח ברוטו (זה לא אני, זה הלמ"ס אומרת) כלומר בערך 18,000 ש"ח נטו. (זה למעשה פחות, אבל נניח שהשכר מתחלק ביני לבין אשתי שתבוא אמן, ואז אנחנו  יורדים מדרגת מס). אני אצטרך להפריש 53 משכורות מלאות, כלומר לא להוציא שקל במשך 4.5 שנים, כדי לקנות דירה.
ואם אני רוצה לחסוך - למשל בקרן פנסיה - אין איש שיתקע לידי שאת כספי לא תשקיע הקרן באגרות חוב של אנשי עסקים מוצלחים כמו תשובה או בן דוב, ואז תקבל במקרה הטוב 50% מהכסף חזרה. זה מה שבן דוב עשה למשל, כשהלווה את כספנו כדי להשתלט על פרטנר, אבל כשספקולציות הנדל"ן שלו ברומניה קרסו והוא לא יכול להחזיר את החוב, הוא מציע בעזות מצח לעשות "תספורת" של 50% (כלומר לא לשלם 50% מהחוב) בעוד את שאר מחלבות המזומנים שלו הוא משאיר בידיו.

שמחתי ללכת להפגנה אתמול אבל לא הייתי מנושאי הדגל אדום. אני מאמין גדול בשוק חופשי. אבל הנחת היסוד של השוק החופשי היא שהיד הנעלמה מביאה לחלוקה היעילה ביותר של המשאבים בחברה ולמיקסום האושר, או לפחות העושר. וזה לא קורה בישראל השנים האחרונות. אז אחת משתיים: או שהנחות הקפיטליזם שגויות מיסודן, או שיש בישראל עיוותים גדולים שלא מאפשרים ליד החופשית לעבוד. למשל, העובדה שכמעט כל שוקי הצריכה בארץ - ייצור מזון, שיווק מזון, תקשורת, אינטרנט, כבלים, דלק, נייר, בנקים - הם מונופולים או אוגליפולים. או העובדה שרוב מכריע מקרקעות המדינה מנוהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל שכנראה פשוט כבר לא מתפקד באופן מוחלט, מבוסס בשחיתות ופוליטיזציה (לא בכדי אריק שרון וידא שבאיזה משרד ממשלתי שהוא לא יהיה המנהל ילך איתו) וכאשר הוא משווק קרקעות זה לחרדים או ביו"ש. או העבודה שכמעט כל הרגולטרים קופצים יום אחרי שהם מסיימים את תפקידם בשירות הציבורי לאותן חברות שעליהם פקחו קודם לכן (זה אגב לא יחודי לנו. ביפן זה גם היה מקובל, בין השאר ברגולציה על תחנות כח גרעיניות). או העובדה שהמסים העקיפים - מע"ם, דלק - בישראל הם מהגבוהים בעולם בעוד שמס החברות הוא מהנמוכים בעולם (הרבה יותר נמוך מארה"ב למשל) למרות שרובן המכריע של החברות שנהנות ממנו הן אותם מונופולים או אוגליפולים שלעיל, שאת כל רווחיהן עושות מהשוק המקומי. או העובדה שכאשר רוצים למסות את רווחיהן של חברות הגז במעט יותר - להעלות ל20%, לא חס ושלום למעל 30% כמו בארה"ב או ל80% כמו בנורווגיה הקומוניסטית - כלל נציגי הליכוד וישראל ביתנו בועדת הכלכלה נלחמים בכך בכל הכח,  בנימוקים מצחיקים בעליבותם (תקראו, תקראו את הפרוטוקול). או העובדה שמשרד התקשורת הציב תנאי למכרז המפעיל הסלולרי החדש שיביא ערבות מבנק ישראלי, ולכן בינתיים שלושה מתוך ארבעת הזוכים נאלצו לפרוש, מכיוון שיש רק שלושה בנקים בישראל שמסוגלים לתת ערבות כזו וכל אחד מהם קשור עסקית לאחת מחברות הסלולר הקיימות (המתחרה האחרון רצה להביא ערבות מגולדמן סאקס, אבל זה לא ברמה מספיק טובה עבור המשק המתוחכם שלנו). או העובדה ש20 פירמידות עסקיות שולטות בחצי מהמשק הישראלי, ולא בכספן הן: האשראי שניתן לשש הקבוצות העסקיות הגדולות ב2010, הוא בערך רבע מכלל האשראי שניתן במשק, ויותר מכלל האשראי שניתן לעסקים קטנים. או העובדה שנוח דנקנר שולט באמצעות הון עצמי של 156 מליון ש"ח בקבוצה עסקית ששויה 150 מיליארד ש"ח. ושאר הכסף מהלוואות.
כמו יהונתן, גם אני שונא את תרבות ה"מגיע לי". יותר מדי מהדיון הציבורי בארץ מתקיים על ידי תביעות, מבלי התייחסות למאיפה אמור להגיע הכסף. וגם במחאה הזו יש הרבה מזה, והאמירה של דפני ליף "אנחנו לא צריכים להביא פתרונות, בשביל זה יש נבחרי ציבור" לא מקובלת עלי. אבל מצב הבסיס פשוט דורש מחאה. לא ייתכן שהמשק הישראלי מתנהל כך שגם משכורת של העשירון התשיעי לא מספקת לרמת חיים טובה; מדינה דמוקרטית וקפיטליסטית משגשגת רק עם התרחבותו של המעמד הבינוני, ואת טובתו של המעמד הבינוני צריכים לדרוש קודם כל הקפיטליסטים הגדולים ביותר (גם הרפובליקאים כבר לא מעיזים לומר rich בימנו. הם החליפו את הבטוי בjob creator).
ומה שהכי מכעיס הן התגובות: החל מתיאוריות הקונספירציה של ערוץ 7 ונסיונות ההתעלמות של ישראל היום:

והמשך, וזה הכי מכעיס אותי, בנסיונות התיאור של המפגינים כמפונקים תל אביבים. נכון, זו הפגנה של המעמד הבינוני, ומותר גם לו להפגין. אין שום סיבה להתנצל על כך שמי שמשלם מסים ומשרת במילואים גם ירצה קצת מותרות, ללכת לבתי קפה או לגור בתל אביב. נכון, לא כולן יכולים לגור ברוטשילד, ותמיד המגורים בתוך העיר יהיו יקרים יותר, אבל האם באמת בדקתם שהסיבה שהשכירות בת"א מטורפת כל כך היא בלתי נמנעת? ושתלונה עליה הופכת את המתלונן ל"מפונק"? בכלל, איזו חוצפה זו שפוליטיקאים מגיני המשפחות העסקיות העשירות בארץ (ראו לעיל, ועדת הכלכלה), שעשו את כספן באמצעות הלוואות מהציבור וגביית מחירים מופקעים מהציבור, באים בטענות למעמד הבינוני כ"מפונק"?

וקטנוניות לסיום: אתמול לאחר חיפוש נואש ראיתי בהפגנה סך כולל של ארבע כיפות. ארבע. למה זה? כי זה לא עוסק ביש"ע? או אולי כי פשוט מחיר דירה בהתנחלות הוא בערך חצי מבתוך הקו הירוק, חלק לא קטן מכך על חשבון משלם המסים?


עיקר שכחתי: הגרפים של שנות ה90 וה2000 הם בסקלות שונות, אז קצת קשה לראות את הדרמטיות של ההבדל. אז הנה השוואה ישירה:
החל מ90/2000

והחל מ93/2003:


יום שבת, 23 ביולי 2011

שבת שלום

1. נייט סילבר בודק את עמדתם האידיאולוגית של מושלים דמוקרטים ורפובליקאים אל מול עמדת מדינתם. התוצאות? בעוד שאצל הדמוקרטים יש שונות לא מעטה, ובאופן כללי יש קורלציה בין המושל למדינה (כלומר במדינות שמרניות יותר יש מושלים שמרנים יותר) כמעט כל המושלים הרפובליקאים מצטופפים בצד הימני של המפה הפוליטית, בין אם מדינתם ימנית, מתונה או שמאלנית. והתוצאה היא שרובם המכריע של המושלים הרפובליקאים לא פופולארי בצורה קיצונית במדינותיהם.אלה לא חדשות טובות למפלגה הרפובליקאית, מכיוון שבדרך כלל המושלים הם הספסל שממנו עולים מנהיגים לאומיים (ע"ע בוש הבן, קלינטון, רייגן, קרטר, ניקסון, FDR)
2. מכון הסקרים פיו פרסם סקר על עמדותיהם של נוצרים יהודים ומוסלמים אלה ביחס לאלה. חלק מהתוצאות לא ממש מפתיעות (רק 6% מהיהודים בישראל בעלי דעה חיובית ביחס למוסלמים, אבל זה עדיין יותר מבעלי הדעת החיובית ביחס ליהודים בכל אחת מהמדינות המוסלמיות שנסקרו) וחלקן כן (ברוב מדינות האסלאם ישנה התנגדות רבה לאסלאם בקיצוני, ובראש ובראשונה בקרב מוסלמים בישראל וברש"פ; 96% ממוסלמי לבנון בעלי דעה חיובית על נוצרים). בכל מקרה זה מרתק, קראו.
3. אם אתם מרותקים לדיוני תקרת החוב (בטח שכן!) אבל לא ברור לכם מה הסיפור ועל מה המהומה, עזרא קליין מסכם את העניין בפוסט מדוייק ובהיר (אם כי מנקודת מבט שמאלנית, כמובן).
4. אלן ווסט, חבר קונגרס רפובליקאי מדרום פלורידה תומך בתוכנית cut, cap and balance (כתבתי עליה אתמול) שמשמעותה בין השאר קיצוץ נרחב בתוכנית הביטוח הרפואי לקשישים מדיקייר. חברת הקונגרס דבי ווסרמן שולץ, דמוקרטית מפלורידה אף היא וראש המפלגה הדמוקרטית, תקפה אותו (לא בשמו) על במת בית הנבחרים, בעוד הוא איננו באולם, בעיקר על כך שלא מובן לה כיצד מי שמייצג את דרום פולרידה יכול להתעלם כך מבוחריו ולתמוך בקיצוצים כאלה. ווסט התפוצץ - באופן עקרוני לא מקובל בקונגרס להתייחס לחבר קונגרס אחר ישירות, למרות שהתייחסות של ווסרמן שולץ היא ממש לא חריגה - ושלח מייל נזעם לתקשורת שבו הוא האשים את ווסרמן שולץ שהיא תוקפת אותו באופן אישי ולא ענייני; שאם יש לה משהו לומר לו שתאמר זאת בפניו וחתם בכך שהיא "הוכיחה שהיא איננה ליידי". האירוניה כל כך מתבקשת, שאין ממש מה להוסיף חוץ מהטוויסט לסיום: מתברר שבעצם ווסט גר מחוץ למחוז אותו הוא מייצג - שנתפר באומנות על ידי בית הנבחרים הרפובליקאי של פלורידה כדי להבטיח נציג רפובליקאי. למעשה, חברת הקונגרס שמייצגת אותו היא - ניחשתם נכון - ווסרמן שולץ. (רציתי ללנקק אל מפת המחוז של ווסט אבל היא טובה מדי מכדי לותר על המצגה מלאה בבלוג. אז קבלו:

4. תהליך הג'נטריפיקציה של העיר וושינגטון מתקדם במלוא הקיטור מתחת לפני השטח: כעת השחורים כבר אינם רוב בעיר.
5. וזו ויזואליזציה מגניבה של מידת שיתוף הפעולה הבין מפלגתי של כל חבר קונגרס/סנטור ביחס לעמדת המנהיגות שלו.
6. כן, זה אמיתי. המאמר הזה התפרסם בכתב עת מדעי מכובד.
7. ממשלת סין משחקת משחקי הנרי השמיני. וגם בהודו יש כבר כנראה לא מעט נוצרים. הולך להיות שם מעניין.
8. שרה פיילין החליטה להפיץ את הסרט התיעודי עליה, "The Undefeted" תוך מעקף דרכי ההפצה המקובלות. זה התחיל לא רע, אבל כנראה שכרגע זה הולך לא משהו, לפחות אם אפשר ללמוד מחוויתו של קונור פרידסדורף, שהלך לראות את הסרט ומצא את עצמו באולם ריק.
9. זה פשוט אתר גדול.
10. למישל בקמן - חברת הקונגרס הימנית ממינסוטה, שרה פיילין למתקדמים, יש הרבה צ'וצ-פו.
11. לכל נס אסייאני יש סוף: הצמיחה בסינגפור ברבעון השני צנחה ל0.5%, מהשיעורים הנמוכים ביותר (אם לא הנמוך ביותר) בהיסטוריה של המדינה.

 והתמרמרות לסיום: בית החולים שערי צדק בירושלים הוא בית חולים מצויין, ועושים שם עבודת קודש. באמת. הוא גם בבעלות דתית. לגיטימי.  בשל כך, בשבת: א. אי אפשר לחנות בחניון בית החולים; ב. כל 8 המעליות של בית החולים (בנין בן 10 קומות), פרט למעלית השמורה למקרי חירום, פועלות במתכונת שבת; ג. מכונות השתיה לא פועלות.
בכל אחד מהמקרים האלה אין שום סיבה הלכתית לפעולה הזו - בחניון, בית החולים עדיין נאלץ להעסיק שומר, כדי שיאמר למבקרים שאסור להכנס; אין שום מניעה הלכתית להפעיל חלק מהמעליות במתכונת רגילה (החטאים עלי); ובודאי ובודאי אין סיבה לכבות את מכונות השתיה, שכן מערכות החשמל בבית החולים בכל מקרה עובדות. למעשה הן עובדות בשעון שבת כך שמישהו היה צריך במיוחד לנתק את מכונות השתיה. בכל המקרים גם אני לא רואה שום דרך שבה ביטול ההגבלות המטופשות הללו היה משנה במשהו את צביון השבת בבית החולים עבור החולים הדתיים. מה כן התוצאה? שהמבקרים חונים כמו חורנים על שטחי העבודה של הרכבת הקלה ליד בית החולים ונאלצים לשרך רגליהם בין ערמות העפר בדרך לכניסה, ומבקרים מוגבלים בתנועתם צריכים ללכת עד ליציאה מהחניון כדי לתפוס מונית; שכל מי שמכיר מספיק הולך אל מעלית השירות שלא מופעלת במתכונת שבת ועולה לבקר את חוליו ביחד עם ציוד סניטרי, ושכשממש צריך קפה, אין. אין מה לומר, עונג שבת במיטבו.
אז למה עושים את זה? סתם. כי אפשר. כדי שתרגיש שאתה בבית חולים דתי, ותזכור את זה. וואו, כמה שזה מעצבן.

יום שישי, 22 ביולי 2011

מצב רוח

אז מה מצב דיוני תקרת החוב? על הפנים, תודה ששאלתם. תאריך הדד-ליין המעודכן הוא ה2.8, ולא נראה שהרפולביקאים, בעיקר חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, מעוניינים בעסקה כלשהי להעלות את תקרת החוב. משאים ומתנים מרתוניים מתנהלים, ועולות כל מיני אופציות - החל ב"עסקה הגדולה", שאובמה מנסה לקדם, הכוללת קיצוצים של 4 ביליון (ישראלי, 10 בחזקת 12) דולר ב10 שנים וקצת העלאות מסים, המשך בעסקאות קטנות יותר וכלה בהצעתו של מיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנט, שלפיה הקונגרס פשוט יעביר את סמכות העלאת תקרת החוב להיות באחריותו הבלעדית של הנשיא, בתמורה לכך שתהיינה סדרה של הצבעות מביכות מעתה ועד 2012 בהן הרפובליקאים יוכלו להתנגד להעלאת התקרה והדמוקרטים יצטרכו לתמוך (אפשר להסביר ביתר פירוט את פרטי העסקה הזו אבל זה לא כל כך מעניין). ואף עסקה לא מתקבלת על ידי חברי בית הנבחרים הרפובלקאים, לפחות הימניים יותר שבהם. למעשה, בית הנבחרים השבוע היה בעיקר עסוק להעביר את חוק הcap, cut and balance שהחיל הן קיצוצים מיידיים, הן הגבלות קשיחות על הוצאות הממשל בעתיד והן לא פחות מהצעת תיקון לחוקה שתהפוך העלאת מסים לפחות או יותר בלתי אפשרית, ובמקביל תגביל באופן חוקתי את הוצאות הממשל באופן כזה שאפילו תקציבו האולטרה-ימני של פול ראיין יהפוך ללא חוקתי. אל חשש, להצעה הזו אין סכוי ממשי בסנט, לא כל שכן לקבל את חתימתו של אובמה או בקרב המדינות, שם נרדשת הסכמה של שני שליש מהן כדי לאשר תיקון לחוקה. זה בעיקר, בז'רגון של העיתונאים הפוליטיים, תיאטרון קבוקי. ועדיין בכך מתעסק בית הנבחרים שבועיים לפני אסון כלכלי מעשה ידי המערכת השלטונית הבלתי מתפקדת של ארה"ב.
זה מכעיס לא מעט אנשים - בעיקר דמוקרטים, שרואים כיצד הרפובליקאים מוכנים לזרוק את אמריקה לעוד משבר כלכלי אדיר רק כדי לצבור נקודות פוליטיות בקרב הבסיס (אם למישהו זה מזכיר את מר סילבן "בשביל להפיל את הממשלה מותר לעשות הכל, גם להעביר את חוק קצבאות ברוכות ילדים" שלום, זה על אחריותו בלבד); הקונספירטיבים מבין הדמוקרטים אף יטענו שהרפובליקאים מנסים לחבל בכלכלה הכוונה, כדי להוריד את סכויו של אובמה להבחר מחדש, שכן רוב הציבור תולה את האחריות בנשיא בלכמקרה, ואחרי הכל מקונל עצמו הודה בשילוב נדיר של ציניות וכנות, ש"המטרה החשובה ביותר שלנו היא לודא שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת"; אבל כועסים גם לא מעט שמרנים שרואים כיצד הרפובלקאים מסרבים להצעות שהיו מביאות להישגים רפובלקאים חסרי תקדים: הצעת ה"עסקה הגדולה" של אובמה כוללת מהלכים שהיו נחשבים בלתי נתפסים, במיוחד מצד נשיא דמוקרטי, רק לפני כמה שנים כגון העלאת גיל הזכאות למדיקייר וקיצוצים כואבים בפרות הקדושות של מדינת הרווחה האמריקאית: ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד.
אז למה הם מסרבים? אפשרות אחת, שהם פשוט לא מבינים בכלכלה ובאמת בטוחים שחדלות פרעון של הממשל האמריקאי היא לא כל כך נוראה (אל תבטלו את האפשרות הזו כל כך בקלות; אחרי הכל, סביר שאלה צופים אדוקים של פוקס ניוז, ואנחנו יודעים שפוקס ניוז לא מגדלת צופים מאוד מעורים במציאות). אפשרות שניה, שהם בטוחים שהם יכולים להשיג עוד ויתורים, אם כי קשה לראות איזה עוד ויתורים הם יכולים להשיג. ואפשרות שלישית העלה בעל הטור השמרני דייויד ברוקס (במאמר ב4/7, לא פחות): המפלגה הרפובליקאית, לטענתו, הפסיקה להיות מפלגה נורמלית. היא כיום נשלטת על ידי זרם שהוא יותר מחאה פסיכולוגית מאשר אלטרנטיבה שלטונית מציאותית. עכ"ל, ועכשיו לפיתוח שלי: אין להם עניין בעסקה מכיוון שאין להם הערכה מציאותית מה באמת הם רוצים להשיג; הם רוצים בעיקר שאובמה לא יהיה נשיא, שהמסים ירדו לאפס, שהlllliberals (יש לקרוא בהדגשה של הL, בדומה לסססססמלונים הישראלי) יעלמו. חלקית זה מכיוון שהם רואים את הויכוח הפוליטי בצבעים דתיים ממש (רק 19% מבוחרי פריימריז רפובלקיאים סבורים למשל שאובמה יגאל ביום הדין האחרון); חלקית זה מכיוון שלפחות בתת מודע של חלק מהאלקטורט הרפובלקאי, נשיא שחור זה פשוט בלתי נסבל (כמו שבוש - נשיא דרומי שמדגיש את הרד-נקיות שלו, אמתיתי או מזוייפת, היה בלתי נסבל בעיני חלק מהאלקטורט הליברלי), וחלקית זה מכיוון שלמעשה התיאוריה הכלכלית הרפולביקאית השלטת מאז ימי רייגן - מה שקרוי supply side economics, דהיינו שהורדת מסים תעלה את הפעילות הכלכלית, תפצה על אובדן ההכנסות מעצם הורדת המס, ותוריד את שיעור האבטלה שכן היא תעודד את השוק הפרטי להרחיב את התעסוקה - למעשה בתהליך קריסה מהדהד בשנים האחרונות; במשך העשור הראשון של שנות ה2000, המסים בארה"ב היו נמוכים ברמות הסטוריות (למעשה, הנמוכים ביותר מאז שנות ה50). לא זו בלבד שזה לא מנע את המשבר הכלכלי זה גם לא עזר להתאוששות שלאחר מכן, וגם כשההתאוששות הזו מתרחשת, איטית עד כדי כאב, זו התאוששות בעיקר של התאגידים והבנקאים שמציגים רווחי שיא אבל לא מסייעת בשום צורה לשוק התעסוקה, שבו נשמרת רמה גבוהה של 10% אבטלה. מה נותר איפוא לתיאוריה הרפובליקאית להציע? עוד קיצוצי מסים? במה? (לשם ההגינות, גם תיאורית התמריצים הכלכליים מבית המדרש הליברלי לא ממש הוכיחה את עצמה,ף אבל לפחות כעת הדמוקרטים מציגים איזושהי גמישות מחשבתית). ולכן מכיוון שהתאוריה השלטונית הרציונלית לא תקפה יותר מחד, אבל ההזדהות הפוליטית היא רגשית ומחייבת מאידך, המפלגה הרפולבקאית כעוסה ונלהבת מחד אבל אין לה מה להציע באופן ריאלי מאידך, ולכן היא מתחפרת באמירת "לא" קבועה. זו לא מפלגה, זה מצב רוח, ועם מצב רוח קשה לנהל משא ומתן.
אני לא אוהב בדרך כלל את נדב אייל אבל בהקשר דומה מאמר שלו הצליח להסביר בצורה יפה בעיני את שטף הצעות החוק הימניות של השבועות האחרונים (אזהרת נתן זהבי): מכיוון שהתוכנית הפוליטית הבסיסית של הימין קרסה - הרי אפילו נתניהו נאלץ לתמוך במדינה פלסטינית - ומאידך, הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקת זהות ולכן עבור רובו של מחנה הימין (כמו גם השמאל) עריקה פוליטית לא באה בחשבון, הוא מפנה את האנרגיה שלו לשטויות, החל בחרם וכלה בועדות החקירה. עכ"ל, ומכאן הפרשנות שלי: ההצעות האלו נועדו בעיקר לגרום לשאריות השמאל להתפלץ ולהחריף את הקיטוב בעם (תחשבו על זה בפעם הבאה שדובר ימני מדבר במתק שפתיים על "אחדות"; אחדות באה משני הכיוונים) אבל זו עיקר מטרתן מכיוון שהמשמעות העיקרית שנותרה ללהיות ימני היא לעצבן שמאלנים. כי מה החזון שהם יכולים לעמוד מאחריו? סיפוח השטחים? טרנספר? שתי האפשרויות האלה לא ריאליות ולא יתקבלו על רובו המכריע של הציבור הישראלי. תרגילי התחמקות לשימור הסטטוס קוו? זה אולי טוב ליום, יומיים, שבוע, שבועיים, שנה, זה לא ממש מחזיק כחזון. אז נותר לנסות להכעיס שמאלנים, זה לפחות נותן פורקן רגשי.
(זה פוסט שנראה קצת מיושן לאור העובדה שתשומת הלב הוסטה כעת לאוהלים שצצים בערינו כפטריות אחרי הגשם. אל חשש, גם להם יגיע פוסט נתן זהבי משלהם).

יום ראשון, 17 ביולי 2011

הפרוטוקולים של זקני ציון

האמת שהכותרת סתם פרובוקטיבית. אבל היא קצת מתבקשת לאור העובדה שכל מהותו של הפוסט הוא הפניה לשני פרוטוקולים שנתקלתי בהם ביומיים האחרונים. הם ארוכים וקצת מייגעים אבל אני בכל זאת הייתי ממליץ לכם לקרוא - זה מרתק, ומעציב, ולפעמים פשוט מצחיק עד דמעות.

הראשון הוא פרוטוקול של הועד המנהל (קובץ וורד) של רשות השידור מלפני כחודש. חשף אותו רביב דרוקר, והוא נותן  גם קצת רקע על הנפשות הפועלות: עיקרו של הדיון הוא עימות די חריף בין אמיר גילת, יעקב בורובסקי ויואב הורוביץ, יו"ר ושני חברים של הועד המנהל של רשות השידור המקורבים במידה זו או אחרת לנתניהו, לבין חנה גילת, היועצת המשפטית של הרשות. שלושת הראשונים סבורים שגילת תוקעת מקלות בגלגלים ולא נותנת לנהל את הרשות, גילת סבורה שהם פועלים בצורה כמעט לא חוקית והופכים את עבודתה - להגן על מהליכיהם בבית המשפט - לבלתי אפשרית. הישיבה באה בעקבות כך שמבקר המדינה קבע שמנהלי הרשות, כמו גם הרדיו והטלויזיה, שממונים בפועל וללא מכרז - מונו בצורה לא תקינה ויש למנותם במכרז. בתגובה הועד המנהל פיטר אותם, אבל לא הוציא מכרזים להחליפם. ומי ינהל בינתיים? או, אז בשביל זה תפנו לעמוד 29.

אבל אל עצב לכם, הבטחתי גם צחוקים: ובשביל זה ישנה את ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת מאוקטובר שעבר, שדנה במקביל לדיוני ועדת ששינסקי על נושא תמלוגי הגז וניסתה להשפיע על ועדת ששינסקי. אתם בודאי זוכרים זאת במעומעם, כי זה עשה הרבה רעש בזמנו. אני מכל מקום נתקלתי בכך כי אחד מתיאטראות הפרינג' העלה הצגה שהמחזה שלה הוא הישיבה הזו, ופרסם בחוברת דקה את הטקסט. אני ממליץ לכם לקרוא, זו קומדיה טהורה. רק חבל שהקומדיה הזו מנהלת את ישראל.

יום רביעי, 13 ביולי 2011

סתם יום של חול

אחרי איזו התלהמות טובה, תמיד כדאי קצת להתרענן.
1. אולי לא יום טוב כל כך להתגאות בכך, אחרי שחרמות נהיו אצלנו מוקצים. אבל פעם פעם, לפני שבוע, כשעוד התגאינו בחרם הקוטג', יכולנו לשמוח שהוא הגיע עד לוול סטריט ג'ורנל.
2. זה יכול להיות שימושי למדי, לריק סנטורום למשל (עזבו, אל תחפשו אותו עדיין בגוגל).מכל מקום, מוקדש לכל הפראנדרואידים שבין חמשת קוראי.
3. וזה נשמע די רלוונטי אחרי שהיום גובים של רשות המסים עברו פוגרום במאה שערים.
4. ארבע פעמים בשנה השמש מתלכדת בדיוק עם קוי הרחובות של מנהטן. ואז יש הזדמנות לצלם תמונות כמו זו:
5. יש מצב שהרפובליקאים מתחילים למצמץ בקרב תקרת החוב: מיץ' מקונל, מנהיג המיעוט ברפובליקאי בסנט, הציע את העסקה הבאה: הרפובליקאים יוותרו על כל דרישותיהם ויתנו לנשיא להעביר הצבעה נקיה של העלאה תקרת החוב, אבל בתהליך שיחייב את הדמוקרטים להצביע את ההצבעה הזו כל כמה חודשים ובכך להגדיל את המבוכה הפוליטית שלהם. כלומר, מקונל מנסה לגבות מחיר פוליטי במקום מחיר במדיניות. לא ברור מה יקרה עם ההצעה הזו - מנהיגי בית הנבחרים הרפובליקאים ביינר וקנטור דחו אותה על הסף - אבל היא מעוררת סערה בימים האחרונים, ולפי לא מעט הערכות הרפובלקאים - או לפחות מקונל - מתחילים להרגיש שהם עלולים להפסיד פוליטית בקרב הזה. ובפינת הקוריוז, בסוף השבוע ההתפתחות העיקרית היתה נסיון להגיע לעסקה גדולה בהרבה - בשיעור של 4 ביליון (ישראלי, 10 בחזקת 12) דולר, ולא 2 ביליון. אובמה וביינר - מנהיג בית הנבחרים - דנו אבל בסוף ביינר התקפל אל מול לחץ מהימין, בין השאר ממספר 2 שלו, הנושף בעורפו, אריק קנטור. במסיבות העיתונאים שלאחר קריסת המו"מ טען קנטור: הגיע הזמן שהנשיא יציג את תוכניתו, מה אתה מציע הנשיא אובמה?". ועל כך ענה אובמה: Frankly, your speaker has it. Am I dealing with him, or am I dealing with you?"
6. והנה התפתחות מעניינת ששוה פוסט נפרד, אז בינתיים טיזר: לפי סקר שנערך לאחרונה, התמיכה היהודית בברק אובמה קרסה ל43% (זה נמוך יותר מהמועמד הדמוקרט הכי פחות פופולארי בקרב היהודים מאז FDR - קרטר ב79, ובודאי שנמוך בהרבה משיעור התמיכה היהודי באובמה בבחירות 2008, 78%).
8. בזמנו טענתי שתהליך החלוקה מחדש של המחוזות הקונגרסיאלים בעקבות המפקד של 2010 מוכיח את עצמו, באופן מפתיע כלא כל-כך פרו-רפובליקאי, ולמעשה הדמוקרטים יכולים להרויח ממנו מושב או שניים. שון טרנד מצביע על הכשל שגם אני נפלתי בו: ביחס למצב הנוכחי אולי הדמוקרטים ירויחו מושב או שניים אבל באופן כללי הרפובליקאים מאוד יחזקו את אחיזתם במחוזות שהשיגו ב2010, ומכיוון ש2010 היתה שנה מאוד טובה עבורם פירוש הדבר שגם אם הרפובליקאים רק ישמרו על הישיגהם, זה יהיה הישג אדיר. ככלל, לא נכון להסתכל על החלוקה אל מול המצב הנוכחי, אלא נכון להסתכל איך יראה חבר הקונגרס ה217 מימין או משמאל, שכן חבר הקונגרס הזה הוא שיקבע אם הרוב הולך לדמורטים או לרפובליקאים, ובבית הנבחרים יש מעט מאוד יוזמה עצמאית, והרוב המפלגתי הוא הקובע. וטרנד מנתח (לא נייגע בפרטים, אתם מוזמנים לקרוא במאמר) ומראה שחבר הקונגרס ה217 מימין ילאחר החלוקה מחדש של השנה היה ימני באופן משמעותי יותר משהיה חבר הקונגרס ה217 מימין קודם לכן.
9. אני ביחד עם עוד 6798 אחרים, כבר הצטרפתי, וקורא את הקריאה האמריקאית מכולן: Sue me. ואתם?


יום שלישי, 12 ביולי 2011

אפס

קודם כל, אזהרת נתן זהבי חמורה.

הכותרת היא הדבר העיקרי שאפשר לומר על נתניהו, שאפילו לא היה לו את עמוד השדרה המינימלי להגיע לכנסת ולתמוך בחוק החרם של ממשלתו, ולעמוד מאחורי הצבעת ה"בעד" שלו (הוא נעדר עם קיזוז, מהלך שמשמעותו האפקטבית היא הצבעת "בעד")
אז נתניהו נעלם ונאלם, ושלח רק את שטייניץ, ילד הכאפות שלו (בלשון הזהב של אחמד טיבי) להגן על החוק אתמול בנאום והיום ברדיו, ועיקר הטיעון שלו (בטענה "פילוסופית דמוקרטית", לא פחות) היא שחרם הוא פסול מכיוון שהוא פעולה כוחנית - החלטות פוליטיות מתקבלות על ידי שכנוע והצבעה, ולא על ידי פעולה כוחנית של חרם. אז מעבר לכך ששטייניץ לא הצליח להסביר למה, לפי הגישה ה"פילוסופית דמוקרטית" שלו, חרם על קוטג' או על אמנים משתמטים מצה"ל מותר ועל ההתנחלויות אסור, הטיעון שלו מביס את עצמו: כי הרי נניח שאני מארגן חרם, אני לא יכול לכפות על אף אחד להשתתף בחרם שלי, והדרך היחידה שאני גורם לאנשים להשתתף בחרם שלי הוא על ידי פעולת שכנוע. ולפיכך, אם הימין מעוניין לתקוף את החרם - אדרבא, שכנעו את הצרכנים ואז החרם שלי יהיה חסר אפקטיביות לחלוטין. מי שמפעיל כאן פעולה כוחנית הוא שטייניץ, שכל כך מפחד מהחרם שלי ומחוסר היכולת שלו לשכנע אנשים לא להצטרף אליו שהוא מטיל עלי סנקציות - ומה זו אם לא פעולה כוחנית.
השלב הבא של טיעוניו המבריקים של שטייניץ היה נסיון טשטוש הגבולות: החוק, טען שטייניץ, עוסק בעיקרו בחרם על ישראל ורק סעיף אחד שלו מדבר על יו"ש, ואך טבעי שדמוקרטיה תתגונן כלפי מי שקוראים להחרימה; מה גם שהמחרימים קוראים להתערבות מבחוץ שתתערב בפוליטיקה הישראלית במקום לשכנע את המצביע הישראלי. זה כמובן קורא לeven-if דיבייטורי: גם אם נקבל את המקרה הכי קיצוני של שטייניץ, זה בכלל לא ברור מאיליו שהמדינה תאסור גם קריאות להחרמתה; בארה"ב למשל גורמים מגורמים שונים קראו להעמדת בוש לדין בינ"ל והתיקון הראשון לחוקה עדיין עומד להגנתם. טיעון ההתערבות מחו"ל עוד יותר מגוחך, כאשר באותו יום עצמו הכנסת ארחה את גלן בק חביב המדור, וישראל באופן קבוע מנסה לקדם פוליטיקאים אמריקאים התומכים בעמדתה - בצדק רב.
אבל כמובן הכשל הבסיס הוא טשטוש הגבולות. הדיון היה הרבה יותר סביר אם היה מדובר רק על קריאות להחרמת ישראל; הבעיה היא עם הרחבת החוק לקריאות להחרמת ההתנחלויות. זה מזכיר לי כל מיני ידיעות שאספתי לאחרונה: למשל, שעיקר השנויים שהממשלה דרשה בהצעת הפשרה של יוג'ין קנדל על מכסות ייצרו החשמל הסולארי היא לשריין 10% מהמכסות ליו"ש, או הצעת החוק של כצלה הקובעת שסירוב של חברה לתת שירות ביו"ש יהווה עילה לפירוקה - הצעה שזכתה לקולות חצי מהועדה לענייני חקיקה, ועוד ועוד - כל אלה הצעות חוק שמנסות בכח לטשטש, לבטל, את הקו הירוק, והן מעידות בעיקר על הפאניקה האוחזת בימין; ביבי, שטייניץ, בן ארי, כצלה et al  היו מאוד רוצים שהציבור הישראלי יחשוב על חרם על ההתנחלויות כעל חרם על ישראל, אבל שטף הצעות החוק האלה בעיקר מעיד על כמה הקו הירוק חי, קיים ובועט בתודעת הציבור הישראלי; יותר מנחשול ימני זה נראה לי כמו שירת הברבור של מפעל ההתנחלויות. אבל אני אופטימיסט מטבעי.

כל זה לא בא כדי להפחית מחומרת החוק. ועדיין, לא הייתי ממהר כל כך להספיד את הדמוקרטיה הישראלית: ראשית, סביר להניח שהחוק הזה ישבור את שיא המהירות בה חוק מבוטל בבג"צ - אחרי הכל, חופש הבטוי הוכר כחוקתי אפילו לפני חוקי היסוד ואהרון ברק, עוד ב1953 בבג"צ קול העם; שנית דמוקרטיות יודעות לעבור תקופות אופל ולהתאושש - כולם זוכרים את המקרתיזם אבל אם אני מבין נכון, ארה"ב היא עדיין דמוקרטיה; ולבסוף, הדמוקרטיה הישראלית מגלה חוסן מפתיע ב63 שנות קיומה. שנים שרר כאן חוק האוסר על מפגשים עם אש"פ, מישהו היום זוכר אותו?

בקיצור, שכוייח ביבי, שכוייח אלקין. כנראה שהתוצאה העיקרית של החוק שלכם היא להביא עוד כמה אנשי שמאל מתון כמוני להעדיף לא לקנות יינות ברקן, פטריות מחוות תקוע או סלטי שמיר, ולו כדי לשמר משהו מהכבוד העצמי וחופש הבטוי שלהם.


יום ראשון, 10 ביולי 2011

ובינתיים בצד השני של האוקיינוס

חגגנו ונהנינו, ואפילו התאוששנו מההנגאובר. תודה מכל הלב לכל המגיבים. ועתה, השגרה קוראת. ליתר דיוק, דרמות לא קטנות שמתרחשות בוושינגטון.
הראשונה היא המאבק המתמשך על תקרת החוב. החוק האמריקאי מציין תקרה, במספר נומינאלי של דולרים, של חוב שמותר לממשל הפדראלי לשאת. מכיוון שהגרעון התקציבי האמריקאי הולך וגדל אחת לכמה שנים מעלים את תקרת החוב; זו הזדמנות למפלגת האופוזיציה להצביע נגד ולטעון עד כמה הממשל חסר אחריות, ולמשפלגת השלטןו לסתום את האף ולהעביר את ההחלטה מכיוון שלכולם ברור שהאפשרות שתקרת החוב לא תעלה, והממשל הפדרלי האמריקאי יהפוך לחדל פרעון לחלק מחובותיו, היא קטסטרופלית. לכולם, חוץ מכמובן למפלגה הרפובליקאית מודל 2011, שכן החוב הפדרלי כבר הגיע אל תקרת החוב וכרגע האוצר האמריקאי משחק בזמן שאול ובתרגילים חשבונאיים כדי להמשיך לשלם את החשבונות - תרגילים שיגיעו אל מיצוי יכולתם פחות או יותר בתחילת אוגוסט. הרפובליקאים בקונגרס מתחלקים לשתי קבוצות:האחת לא רוצה להעלות את תקרת החוב, נקודה. השניה מוכנה בתמורה לויתורים אדירים מצד הדמוקרטים. ישבו הצדדים למשא ומתן, ובמהלכו הדמוקרטים הסכימו לקיצוצים של ביליונים (ביליונים ישראליים, כלומר 10 בחזקת 12) של דולרים במהלך השנים הקרובות, כולל הפרות הקדושות של תוכניות הרווחה - ביטוח לאומי, מדיקייר ומדיקאייד. בתמורה הם דרשו שלפחות חלק מהגרעון יכוסה על ידי העלאת מסים, ליתר דיוק על ידי ביטול הטבות מס שונות - בשיעור של 15% מקיצוצי התקציב שבעסקה, פחות או יותר העמדה הרפובליקאית בתחילת המו"מ. תגובת אריק קנטור וג'ון קיל, נציגי הרפובלקאים למו"ש היתה לפרוש, בדרישה שכל העלאה כלשהי בהכנסות הממשל היא off the table.
שני הצדדים משחקים כאן משחק מאוד מסוכן: הרפובליקאים בונים על כך שלדמוקרטים לא יהיו ביצים ובסוף הם יכנעו; הדמוקרטים בונים על כך שהם יראו כמי שבאים בתום לב למו"מ ומוכנים לפשרות בעוד הרפובליקאים לא ולכן הציבור יאשים את הרפובליקאים על כשלון המו"מ והתוצאות הקשות שבעקבותיו (ואם בסוף יצליחו להגיע לעסקה גדולה, הם גם ירויחו כי אובמה יפגין מנהיגות). ואיך זה יגמר? לא ברור; התחושה הכללית היא שהולכים לכיוון משבר; כפי שנייט סילבר מנתח, במידה מסויימת הרפובליקאים לא מסוגלים להתפשר מכיוון שהם הפכו תלויים בצורה חסרת תקדים באגף השמרני של מפלגתם. מאידך, ככה גם חשבו לפני השבתת הממשל שלא היתה - כשהפתרון הגיע לא ברגע האחרון אלא קצת אחריו. הבעיה כאן היא שלא בדיוק ברור מתי "הרגע האחרון". הרגע האחרון הוא כשהשווקים יתחילו להאמין באמת שהממשל האמריקאי מסוגל להגיע לחדלות פרעון בגלל איקומפוטנטיות קיצונית של מערכות הממשל שלו, וכשההכרה הזו תחלחל זה יהיה כדור שלג שעלול להיות מאוחר מדי לעוצרו. אז הייתי ממליץ לכם לעשות את מה שעשה אריק קנטור - מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים (והנציג הרפובליקאי היהודי היחיד) ונציגם למו"מ על העלאת תקרת החוב: לסחור בשורט באג"ח אמריקאי.
ומחוץ לbeltway (כביש הטבעת סביב וושינגטון, ובהשאלה, "מחוץ לbeltway" הוא מה שקורה באמריקה האמתית, זו שחיה את חייה ולא עסוקה בהתמכרות אובססיבית לפוליטיקה), המרוץ הרפובליקאי התחיל ברצינות, וכרגע הוא נראה פתוח למדי. זה די חריג למפלגה הרפובליקאית - בשנים עברו בדרך כלל התבלט מועמד מוביל (לרוב מי שהגיע מקום שני פעם קודמת) והמפלגה התאחדה סביבו, בעוד שמאבקי פריימריז ארוכים, מתישים, מכוערים ומפלגים היו התמחות של המפלגה הדמוקרטית. אבל הפעם מי שאמור להיות המועמד המוביל הוא מיט רומני - מושל מסצ'וסטס לשעבר, שהגיע במקום השני ב2004. אלא שיש לו כמה בעיות: ראשיץ, הוא מהאגף המתון של המפלגה, מהרפובליקאים של הכסף, אגף שהולך ונמחק בשנים האחרונות; שנית, ההישג עיקרי שלו כמושל מסצ'וסטס היה העברת חוק ביטוח בריאות שמהווה הדוגמה והבסיס לחוק ביטוח הבריאות של אובמה, או בתפיסה הרפובליקאית האיום הגדול ביותר על החירות מאז אטילה ההוני. שלישית, הוא מורמוני, מה שעלול להיות בעייתי בקרב מצביעים אוונגליסטים שבטוחים שהוא ילך לגיהנום. ולבסוף, יש בו משהו כל כך מלוקק, וצבוע, ונותן את התחושה שהוא ימכור את סבתא שלו בהנחה כדי לקבל את הקול שלך, ברמה שחריגה אפילו בפוליטיקה האמריקאית, וזה אומר הרבה. אז הבוחרים לא מתים עליו, מה שמשאיר פתח למועמד להתבלט כמועמד ה"אנטי רומני". אלא השמועמדים לא מצליחים לעשות זאת בינתיים. פולנטי והנטסמן מאכזבים,בים,  שרה פיילין מצטיירת כבדיחה ברמה שחודרת אפילו לאלקטורט הרפובליקאי, ולכן נותרנו עם שניים: מישל בקמן, חברת הקונגרס ממינסוטה שפריצתה לבמה הלאומית היתה בנאום התגובה שלה לנאום מצב האומה של אובמה, בו לא הביטה אל המצלמה. היא תופסת תאוצה כמועמדת השמרנים, או כאלטרנטיבה הפחות מביכה לפיילין, ובסקרים האחרונים באיווה היא נמצאת בתיקו עם רומני; מצד שני עוד לא התחילו לכסח אותה (ואפשר להתחיל למשל בתפילה שנשאה בפני קהל בכנסיה בו היא מדבר על כך שאלה הימים האחרונים לפני יום הדין האחרון. מצד שני, ככה חושבים גם לא פחות מ50 מליון (קראו זאת שוב, 50 מיליון) אמריקאים). והמועמד האפשרי השני הוא ריק פרי, מושל טקסס. למרות שפרי בא מטקסס ויש חשש שהבוחרים קצת התעייפו מטקס אחרי שנות בוש, ולמרות שבשלב מסויים בדיון הבוער בנושא חוק ביטוח הבריאות הוא איים שטקסס עוד תפרוש מהאיחוד, הוא נחשב למועמד מאוד רציני מכיוון שמחד הוא שמרן ומאידך הוא בליגה לאומית, מושל רציני עם קבלות - בעיקר לאור ה"נס הטקסני" העובדה שבתוך המשבר הכלכלי הקשה טקסס הצליחה דווקא לשמור על צמיחה כלכלית. (ורק בהערת שוליים, חבל רק שכמעט כל הצמיחה הזו מקורה במחירי הנפט המאמירים, שטקסס התברכה בהם. זה קצת מזכיר את הבדיחה על אותו עשיר ששאלו אותו מה סודה צלחתו והוא ענה: עבדתי קשה; השקעתי את כספי בתבונה ופיזרתי בין מסלולים סולידיים ומסוכנים; ואז נפטר דוד שלי והוריש לי הון). פרי עוד לא נכנס למירוץ אבל כל האינדיקציות מראות שהוא בדרך.
בקיצור, יהיה מעניין, stay tuned.

יום שלישי, 5 ביולי 2011

הופ הופ טרללה

לא, אין הכוונה לציין את יום הולדתה של ארה"ב - את זאת חגגנו כבר אתמול. היום לעומת זאת (ותאמינו לי שהתזמון יצא במקרה) הבלוג הזה בן שנה.
ב5.7.10, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, סביר להניח שלא הייתי מעריך שאמשיך בו למשך שנה (והיד עוד נטוייה). יש משהו מאוד מפחיד בלהתחיל לכתוב - מה אם אנשים לא יאהבו, או יראו אותו כמגוחך, או הכי גרוע- מה אם אף אחד לא יקרא? וגם אחרי הקפיצה הראשונית למים, בכלל לא היה לי ברור שיש לי כל כך על מה לכתוב. אבל התחלתי, והיו לי מספיק דברים מעניינים (לפחות לדעתי), והננו כאן.

מה היה לנו השנה? היו בחירות באוסטרליה, ובקנדה, ובחירות מקומיות באנגליה;
וכמובן בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב, שזכו אף לפוסט נוסף, ולעוד אחד, ואפילו לסדרת הכנה;
ולאחר מכן, היריות בגיפורדס, ומהומות וויסקונסין, והכמעט השבתה;
וירדתי כדבעי על הימין האמריקאי, ועל גלן בק (ועוד קצת), ועל פוקס ניוז (עם קצת עזרה, ועוד קצת עזרה, מג'ון סטוארט, וגם מברק אובמה), וגם הסברתי קצת יותר ברצינות למה אני מפחד ממנו, וניחשתי למה היהודים לא עוברים אליו;
והיגגתי על אמריקה - על ילדי הפרחים והיהודים הגלותיים, יום הזכרון וחג ההודיה;
ועל השריפה בכרמל, ויציאה בשאלה, ומשחקי הכס, ועל המגזר (ולפעמים הוא מכעיס אותי במיוחד);
ואפילו יצאתי לחופש (ועוד פעם).
ועוד הרבה קרני ראמים וביצי כינים, חוטים ושרוכי נעליים, וניקלים דיימים וכיו"ב.

אבל מכל זה, השאלה הראשונה לא נענתה - מי הם חמשת קוראי הנאמנים. יש לי פחות או יותר סטטיסטיקות, אבל הן מאוד בעייתיות (כל כניסה נספרת - גם אם לא קראו כלום. מאידך, יכול להיות שבכניסה אחת קוראים כמה פוסטים, ומנויי RSS לא נספרים כלל). אז אני אקפוץ שוב למים ואבקש קצת תגובות: איזה פוסט אהבתם? איזה לא אהבתם? רוצים שאכתוב יותר על נושא? אוכל אהוב? שם של חיה המתחילה באותה האות כמו שמכם? כל תשובה על אחת מהשאלות הללו - או על אחת שלא חשבתי עליה - תתקבל בשמחה. ובכל מקרה, כן נזכה לשנה הבאה.

יום ראשון, 3 ביולי 2011

מזל טוב!

מה נברך את ארה"ב ליום ההולדת ה235 שלה שיחול מחר, והרי לפחות חצי מהפוסטים שלי עוסקים בה בצורה זו או אחרת?
אז החלטתי בהשראת מילה לנסות משהו חדש, ואין שיר הולם יותר, לרגל היום, לנסות עליו את כוחי מאשר "אמריקה" של סיימון וגרנפקל:


המלים המקוריות כאן, והנה הניסיון שלי:

"בוא נתאהב, נשדך גורלנו ביחד"
"כל מה שיש לי נמצא כאן בתיק"
אז קנינו קצת סיגריות, ו"מיסיס וואגנר" גם,
ויצאנו לחפש את אמריקה

"קאתי" אמרתי על אוטובוס גרייהאונד בפיטסבורג
"מישיגן היא מין חלום מעומעם"
לקח לי יומיים בטרמפים מסאגנו
יצאתי לחפש את אמריקה

צוחקים באוטובוס,
וגם עושים פרצופים
היא אמרה שהאיש בחליפה היפה מרגל
"זהירות", אז צחקתי, "יש לו עניבה מצלמת"

"תני לי סיגריה. נראה לי שיש במעיל"
"עישנתי את האחרונה כבר מזמן"
אז הבטתי החוצה, והיא שקעה בעיתון
והירח זרח והאיר שדות

"קאת'י, אני קצת אבוד" – היא ישנה כשדיברתי
"כואב לי, וריק. למה? אין לי מושג"
סופר מכוניות על הניו-ג'רזי טרנפייק
כולם מחפשים את אמריקה

מזל טוב אמריקה, לחיי עוד 235 שנה לפחות.


יום שבת, 2 ביולי 2011

קצת השתכשכות בדיוני המגזר

לפני כשש-שבע שנים, ולפני שהביצה הירושלמית הפכה לנושא נדוש עד לזרא,ערכה תנועת "נאמני תורה ועבודה" כנס - בבי"כ "אוהל נחמה" בירושלים, כמובן - בנושא היחס ההלכתי לזוגיות שלפני החתונה. הכוונה היתה להתייחס למכלול החיים של זוגיות לפני חתונה (שהרי בחברה הציונית דתית נהוגה תקופת חברות וזוגיות לפני שמתחתנים) אבל ההד הציבורי הצטמצם - בניגוד לכוונה המקורית - בשאלת מין לפני חתונה, ועורר לפיכך מהומה גדולה במגזר. וטענות המבקרים והמקטרגים היו בעיקרן שתיים: ראשית, ברור שמדובר כאן באיסור הלכתי, ואי אפשר לשנותו כלאחר יד, ושנית, אם בכל מקרה זוגות מקיימים יחסי מין לפני החתונה - עשו זאת, אף אחד לא נכנס לחדר המיטות שלכם, אבל למה אתם מבקשים את היתר הרבנים לכך?
כמה חודשים לאחר מכן כתב מיכה גודמן מאמר ב"דעות" (לא מצאתי אותו ברשת, לדעתי הוא פורסם באחד מהגליונות שלא הועלו לרשת) בנושא אחר, אבל באחת מהערות השוליים שלו לדעתי הוא האיר את העניין: הדרישה היתה דרישה סוציולוגית. הרי למרות שמבחינה הלכתית לכל המצוות דאורייתא מעמד שווה, מבחינה סוציולוגית לא כך הדבר; מחד ברור שאף לא דתי אחד מקיים כדקדוקן את כל תרי"ג מצוות ומאידך ישנם לא מעט חילונים שמקיימים מצוות מסויימות (אחת מידידותי הטובות בצבא שמרה על כשרות פסח בחומרה הרבה יותר גבוהה ממני, וזאת עוד באחת מתקופותי הדוסיות ביותר) ולכן ישנן מספר מצוות שהן המצוות המגדירות את המחנה, כלומר הן המצוות שבקיומן אתה "דתי" ובעבירה עליהן אתה הופך ל"חילוני"; בפרט שמירת שבת (וגם, לא כל שמירת השבת. אף אחד לא יחשוב שאכילת דג עם עצמות בשבת נחשבת ליציאה בשאלה, למרות שלפי רוב בדעות ההלכתיות יש כאן עבירה על "בורר", אב מלאכה של ממש), שמירת כשרות, חינוך דתי, הגבלות לבוש מסויימות לנשים (משתנה בחלקים שונים של המגזר) ומכלול המצוות הקשורות במין (או לפחות שמירה על עמימות קונסטרוקטיבית ביחס אליהן). והדרישה שעלתה בכנס - כמו גם דרישת ההומוסקסואלים בדיון הקשה המתנהל בנושא בשנים האחרונות - היא להוציא את האיסורים הללו (מין לפני חתונה והומוסקסואליות) מכלל המצוות המגדירות סוציולוגית, ולהפכן לכלל עברה שעבירתה היא עניין שבין אדם לאלוהיו (כמו מצוות אחרות שניתן להיות "דתי" מבלי לקיימן, למשל צדקה).
בקריאה ראשונה של קריאתו של יואב שורק ב"מקור ראשון" של פסח לביטול החברה הדתית (נתתי קדימון לכך כאן) כך הבנתי אותה: שורק  קורא לבטל את האבחנה הסוציולוגית בין "דתיים" ל"חילוניים" ובכך להסיר מחיצות רבות העומדות בפני השפעה הדדית משמעותית בין היהדות לחברה הישראלית בכללה. זה מהלך אמיץ, הן בעצם ההכרה הנובעת ממנו בכך שלקיום החילוני יש גם משמעות ערכית שניתן ללמוד ממנה ובהכרה האמיתית בתרומה שהחברה הכללית, גם זו שאינה שומרת מצוות, יכולה לתרום לעולם היהדות; הן בהכרה הספציפית שבהם תנועה לכיוון העמדה החילונית מתבקשת מהשכל הישר, למשל בתחום מעמד האישה והגיור, והן בבמה ששורק בחר לפרוש בה את השקפתו. אבל זו תפיסה נאיבית לדעתי; ראשית אני חושב שהחברה ששורק מדמיין בחזונו הרבה הרבה יותר דתית ממה שבאמת חברה מעורבת אמיתית תגיע אליו - נכון, סביר שתהיה יותר שמירת חגים, אבל תחום הכשרות למשל בחברה החילונית אבל מהלך אי-רברזבילי ואני מתקשה לראות את הכשרות חוזרת לשלוט במרחב הציבורי (בתור התחלה, נסו למצוא מסעדה כשרה טובה בתל אביב, ואחר כך ספרו לי עליה); שלא לדבר על תחומים הרבה יותר כאובים בימנו כמו נישואין וגירושין; ולחזון שכזה יש סכנה שיעבור את התהליך של חזונו המקורי של הרב קוק - בהתחלה קיבלו את החילונים מתוך תקוה שלבסוף יחזרו בתשובה, ומשאלה לא חזרו בתשובה החלו לפנות עליהם בזעם הרבה יותר חריף מאשר החרדים. ושנית, החברה ששורק מתאר - בה חלק מהציבור שומר על רמה קפדנית יותר של הלכה - מיניה וביה בסוף תתפצל לתת חברות. גם בתקופת חז"ל, שלא הכירה את החילונות המודרנית, העוינות בין תלמידי חכמים לעמי הארץ היתה כזו ש"אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם".
מכל מקום, בא תומר פרסיקו והאיר את עיני לגבי קריאה אפשרית הרבה יותר רדיקלית של שורק -קריאה תיאולוגית, של ביטול עצם הפרוייקט האורתודוקסי. הרי מה היתה מהותו של משבר המודרנה בחברה היהודית? קודם למשבר המודרנה לא היה קיום עצמאי ל"שמירת המצוות"; ההלכה היתה הדרך שבה התארגנו החיים באופן טבעי; קהילה יהודית התנהלה על פי ההלכה, וההלכה והחיים היו משולבים מיניה וביה זה בזו, מכיוון שלא היתה דרך אחרת להיות יהודי - האלטרנטיבה היחידה היתה המרת דת. המודרנה, התחלנות החברה הכללית והאמנסיפציה יצרו פתאום את האפשרות להיות יהודי ללא שמירת כלל השולחן ערוך - אפשרות שהביאה ללחצים לשנויי סדרי החיים והתפילה שהיו תחילתה של התנועה הרפורמית. האורתודוקסיה קמה בתגובה לאלה; וממילא שמירת המצוות האורתודוקסית הפכה מדרך החיים הטבעית לבחירה מודעת, למהלך מכוון. הדינמיקה הזו ממילא משכה את ההלכה האורתודוקסי לכיוון יותר ויותר מסתגר ומחמיר - לא רק מכיוון שהלחצים הסוציולוגיים והאיום על המחנה מצד הרפורמה והחילונות הביאו לתגובת נגד, אלא מכיוון שעצם הצורך לבחור בבחירה מודעת "אני אורתודוקס", גורר את הצורך לנמק "במה אני אורתודוקס" ולכן מעלה בחשיבותן את המצוות המבדילות את האורתודוקס מהחברה הסובבת.לקום בפני הזקנה באוטובוס הוא פעולה שעושה כל איש מוסרי, ולכן לא תתפס כמצווה באותה רמה שהנחת תפילין תתפס (ברור שאם נשאל את האורתודוקס הוא יאמר שזו מצווה וזו מצווה אבל כל קוראי הדתיים, שאלו את עמכם אם אתם מתייחסים לכך כמצוה כמו שאתם מתייחסים להנחת תפילין, במובן של פעולה המעידה על היותכם יראי שמיים). ולכן עולות בחשיבותן דווקא המצוות הלא הגיוניות, המוזרות, אלה שלא היינו מקיימים אותן אלמלא היינו דתיים (זו אולי אחת הסיבות לכך שאיסור השימוש בחשמל בשבת תפס אחיזה כל כך איתנה בהלכה האורתודוקסית, למרות שביסוסו ההלכתי מאוד מפוקפק והשפעותיו על אורח החיים כל כך משמעותיות). ובקריאה הזו, קריאתו של שורק לשידוך מחודש של ההלכה והחיים, היא לא פחות מהפיכה מחדש של כלל הפרוייקט האורתודוקסי.
ובכך לדעתי אין לו סיכוי. תהליך המודרנה הוא בלתי הפיך, והחברה לא תחזור להיות חברה המנוהלת באופן עמוק על ידי ההלכה.
אבל, יכול להיות שמשהו חדש כן יקום. אם אני מסתכל על דתות וחברות העולם, הוא מתחלק בגדול כך: חברות טרום-מודרניות, שבהן הדת למעשה לא הופרדה אף פעם מהחיים - בעיקר ארצות האיסלאם (ויהודי ארצות אלה בא"י, שזו הסיבה לכך שהם מקיימים מסורתיות מהסוג ששורק מקווה לה) ואולי אמל"ט (אני לא מכיר אותן מספיק); מדינות מודרניות כמו המדינות הקתוליות, או מדינות המזרח הרחוק בהן הדת למעשה הפכה לפולקלור - בעלת משמעות תרבותית אבל חסרת כל משמעות תיאולוגית עבור רובה המכריע של האוכלוסיה; ולמדינות פרוטסטנטיות - בעיקר ארה"ב - שהן מחד מודרניות, מאידך בעלות אוכלוסיה דתית ניכרת המתייחסת ברצינות תיאולוגית לדתה, אבל מכיוון שהפרוטסטנטיות לא דורשת מצוות מעשיות, לא נוצרת ההתנגשות בין הדת למודרנה (ובמקומות שנוצרת - כמו הפלות וזכויות חד מיניים - נוצרת מלחמת תרבות אכזרית); ותת חברות המקיימות אי של מסורת ממוצאת בתוך החברה המודרנית - כמו החרדים או האמיש. אבל מהלך כמו האורתודוקסיה המודרנית - שמחד מקיים הלכה באופן מודע אבל מאידך לא מתנתק מהחברה המודרנית - לא מצאנו. יכול להיות שזה הקושי האינהרנטי באורתודוקסיה המודרנית, שגורם להתפרקותה; יכול להיות מאידך שהתפרקות שכזו כן תביא למשהו חדש מהסוג ששורק מתאר. אני לא מסכים במאה אחוז עם חזונו, אבל בטוח שיש בו צדדים מצודדים שאם נזכה בהם אשרינו.

יום שישי, 1 ביולי 2011

דיווחים מהחזית

מלחמת סטוארט-פוקס ממשיכה בעוז, ומכיוון שאני לא מתחייב בשום צורה להיות "הוגן ומאוזן", אני אציג בחדוה רק את צידו של סטוארט. בפרקים הקודמים, סטוארט התראיין בתוכנית הדגל של פוקס, Fox News Sunday, והראיון היה עימותי למדי; בין השאר כריס וואלס המראיין הודה שwe bring the other side of the story; ניסה להוכיח לסטוארט כי הוא (סטוארט) מוטה פוליטית לכיוון השמאלי, ובשלב מסויים סטאורט התפרץ וטען שהצופים של פוקס נמצאים בעלי תמונת העולם הכי לא מדוייקת בכל סקר שנסקר בנושא. אתרים שמרנים למכביר תקפו את סטוארט בתגובה שהטענה הזו איננה נכונה, וסטוארט מחד התנצל ומאידך תקף את פוקס בקטע מרשים על סדרת הטעויות.שקרים האינסופית שלהם בשנתיים האחרונות.
אם כן, פרק ב':
The Daily Show With Jon StewartMon - Thurs 11p / 10c
Oh, for Fox Sake
www.thedailyshow.com
Daily Show Full EpisodesPolitical Humor & Satire BlogThe Daily Show on Facebook

מתברר שוואלאס ניצל את הבמה בתוכניתו ביום ראשון להבהיר ותקן כמה טעויות. לא, לא אף אחת מהטעויות/שקרים של פוקס; הוא בחר להבהיר שהפליטה הפרודיינית האחת שלו שמעידה על התפיסה העצמית של פוקס - we tell the other side of the story - היתה ניסוח לא מדוייק, והוא היה מעדיף אם היה מתנסח we tell the full side of the story. וזה כבר לא סתם עיתונות מפלגתית, זו עיתונות מפלגתית מגוחכת. מכל מקום, לפחות סטוארט יודע גם לצחוק קצת על עצמו בדרך.
ואז מגיע פרק ג':
The Daily Show With Jon StewartMon - Thurs 11p / 10c
Oh, for Fox Sake - Stewart Eviscerates Stewart
www.thedailyshow.com
Daily Show Full EpisodesPolitical Humor & Satire BlogThe Daily Show on Facebook

מכל הטענות נגד פוקס, אחת תמיד נראתה לי קצת מוגזמת: הטענה שתוכניות התחנה מתואמות כולן בתכתיבים מלמעלה, לפי talking points המתאימים לאג'נדה הרפובליקאית באותו הזמן. נכון, הודלפו מדי פעם תזכירים בסגנון זה אבל זה תמיד נשמע לי קצת קונסיפרטיבי מדי. אבל אז, פתאום ביום אחד, כל תוכניות פוקס - תוכניות הבוקר וחדשות הפריים טיים, תוכניות החדשות ותוכניות הפובליציסטיקה, ואפילו תוכנית ביקורת התקשורת - החלו תוקפות את סטוארט, ובאותו הטיעון בדיוק, ואפילו אם אותן דוגמאות. החשד שמעורב כאן תזכיר מרוג'ר איילס (מנכ"ל פוקס) פתאום לא נראה כל כך מופרך.
מכל מקום, פוקס טענו שסטוארט גזעני בשל הבדיחות שלו על המועמד השמרן השחור הרמן קיין, ספרט בשל הנאום הבא של קיין:


האמת שלא ברור לי על מה ההשאשמה כי סטוארט גזען, מכיוון שבכל הסאטירה שלו לא היתה כל התיחסות לצבע העור של קיין או לסטיגמה הקשורה בשחורים - למרות שלמען ההגינות ייאמר, שהדמוקרטים יודעים טוב מאוד להשתמש בטיעון הגזענות המזויף כדי להדוף כל ביקורת חריפה מדי על אובמה, קשורה לצבע עורו או לא. מכל מקום, נכון הדבר שסטוארט לעג במשתמע לטפשות של קיין, כאשר סיכם את מסע הבחירות שלו: Herman Cain, because I don't like to read.
אבל על כך אין לימין לבוא בטענות אל אל עצמו שכן קיין מתהדר בדיוק בכך - בנאום הוא מתחייב לא לחתום על שום חוק שיהיה ארוך יותר משלושה עמודים - ומקבל על כך מחיאות כפיים סוערות. ולא ברור לי מה גרוע יותר, אם הוא באמת מאמין  שחוקים שנועדו להסדיר למשל את מערכת הבריאות האמריקאית, המהווה ששית מהכלכלה הגדולה בעולם - ראוי שיהיו באורך שלושה עמודים, ואז הוא לא סתם טיפש אלא חסר יכולת בסיסית להישקל כמועמד לנשיאות; או שהוא לא מאמין בכך אבל אומר זאת מכיוון שהוא חושב שהקהל שלו יאהב את התפיסה הזו, כלומר מאמין שהקהל שלו מעריך פשטנות וטפשות. מכל מקום, הוא מנגן על אחת התימות שתמיד מדהימות ומאכזבות אותי בפוליטיקה, בעיקר הימנית, האמריקאית: התפיסה האנטי-אינטלקטואלית, במוצהר. העמידה הגאה על כך ש"אני בחור פשוט", ושתפקידים בעלי מורכבות ואחריות בהיקף כמעט יחיד בעולם - כמו נשיא ארה"ב - יכולים ואף ראוי שיהיו מאויישים על ידי אדם "מהרחוב"; ובמשתמע, שחינוך ראוי והכשרה הם של האליטות, של  החוף המזרחי, לא של אמריקאים אמיתיים. או כמו שמנסח זאת טובי זיגלר: "that east cost education is not for real men".
יש הרבה דברים שמעצבנים אותי בפוליטיקה שלנו אבל אני חושב שמאז מלחמת האליטות של ממשלת נתניהו הראשונה (וגם היא היתה יותר בכיוון עדתי, פחות כזלזול בחינוך ובהכשרה) לטון הזה אין מקבילה אצלנו - וטוב שכך.

ונ.ב. לא הייתי מאמץ בחדוה כזו את גלן בק כי הוא מטורף ותמיכתו היא דבר מביך, אבל אם זה לא משכנע אתכם, לפחות חוסו על תדמיתנו בעיני יהדות ארה"ב; את הנזק הזה נצטרך הרבה מסעות "תגלית" כדי לתקן.