פתאום באמצע החיים ג'ון מקיין

בקיץ 2010, לאחר סדרה של מקרי התאבדויות של נערים הומואים ונערות לסביות על רקע התעללות ברחבי ארה"ב, דן סאבאג', סופר ובעל טור, החל פרוייקט ששמו it gets better, בו הוא - לאחר מכן סדרת סלבריטאים ומנהיגים, ובשיאם הילרי קלינטון וברק אובמה - צילמו סרטונים ששודרו בטלויזיה וביו-טיוב תחת הכותרת "it gets better", ובהם הם מנסים להסביר לצעיר ההומוסקסואל המיואש שגם אם כעת המצב שלו נראה על הפנים, הוא משתפר כל הזמן וישתפר גם בעתיד ולכן שלא יאבד תקוה. באורח מקרי פחות או יותר באותו הזמן ברק אובמה השיג את אחד ההשיגים של הקדנציה הראשונה שלו, והוא ביטול מדיניות "Don't ask, don't tell" ששררה בצבא ארה"ב מאז שנות ה90, ולפיה באופן רשמי אסור להומוסקסואלים לשרת בצבא, אבל לא ישאלו אותם באופן יזום על נטייתם. עם זאת אם יתגלה שחייל הוא הומוסקסואל, או חיילת היא לסבית, הם ישוחררו לאלתר. אובמה ביטל את המדיניות בתמיכה ציבורית משמעותית, כחלק מהתהליך המהיר של שנוי במעמדה הציבורי של הקהילה הלהט"בית; אלא שכמה גורמים המשיכו להלחם בשיניים במהלך הזה, למרות שראשי הצבא, ורוב מכריע של החיילים והציבור תמכו בו. בראשם עמד ג'ון מקיין.
זו היתה הזדמנות מצויינת לג'ון סטוארט לעשות ממקיין צימעס:

(לינק כאן)
אתה מבין, אמר סטוארט למקיין: כרגע המצב שלך נראה לא טוב. אתה מתנגד לביטול don't ask, don't tell, וכל ראשי הצבא והחיילים מתננגדים לעמדתך. למעשה, אפילו אישתך מתנגדת. אבל אל תדאג, זה רק נהיה גרוע יותר: אתה תשאר בודד יותר ויותר ואז, יום אחד בעוד 20 שנה, כאשר יעשו סרט דוקמונטרי על קבלתה של הקהילה הלהט"בית בחברה, הדמות הזו של השמרן האנכרנויסטי שמתנגד לשנוי החברתי הבלתי נמנע, כמו ג'ון וואלאס מושל אלבמה בשנות ה60 שקבע: segregation now, segregation forever  - זה יהיה אתה.

אז זו היתה האסוציאציה שלי כשקראתי על שר הדתות בפועל בן דהאן ויוזמתו להקים סיירת שתקנוס בתי עסק שמכריזים על כשרותם מבלי שהם משלמים אתנן למנגנון הכשרות של הרבנות תמורת תעודה.

רציתי להביא לתועלת הציבור רשימת מסעדות כשרות ללא תעודה אבל לא מצאתי רשימה מסודרת. הכי קרוב יש בדף הפייסבוק הזה.

געגועי ל68

אחד הנשיאים שזוכים להערכת חסר הסטורית רצינית זהו ריצ'רד ניקסון. נכון, הוא היה פרנואיד וקצת משוגע, ונכון שפרשת ווטרגייט יצרה משבר אימון כה חמור בין האמריקאי הממוצע לממשל שלו שהעובדה שהיא מכסה על כל שאר מעשיו של ניקסון לגיטימית והגיונית, אבל עדיין מדי פעם שווה להזכר גם בהשפעות ארוכות הטווח האחרות שלו: הפשרת היחסים עם סין, היציאה מויאטנאם, משיכת מצרים לעולם המערבי. אבל יש עוד תחום שבו דווקא לניקסון היתה מורשת ארוכת טווח, והוא בהערכות הפוליטית הפנימית האמריקאית.

אם מסתכלים על ההסטוריה האמריקאית מגובה 30,000 רגל, אפשר לראות תקופות בהן היתה דומיננטיות לצד אחד של המפה הפוליטית ותקופות בהן לצד השני. ממלחמת האזרחים ועד השפל הגדול, המפלגה הרפובליקאית שלטה ללא מצרים: מ1860 עד 1932 דמוקרטים איכלסו את הבית הלבן רק ארבע קדנציות - קצת יותר מחמישית מהזמן. מאידך, בין 1932 ל1968, אייזנאור היה הרפובליקאי היחיד שהצליח לכבוש את הבית הלבן - שוב, קצת למעלה מחמישית מהזמן. התקופה שמ68 ועד אובמה היתה שוב תקופה של הימין - מתוך 10 הקדנציות בתקופה זו דמוקרטים שלטו בבית הלבן רק בשלוש (קרטר וקלינטון). כמובן שהחלוקה הזו לא מתבטאת רק במי מאכלס את הבית הלבן אלא ברוח השלטת: הרוח השלטת בשני צידי המפה הפוליטית בין שנות ה30 לשנות ה60 היתה הרבה יותר שמאלית מזו השלטת, בשני צידי המפה, בין שנות ה70 לימנו; ברוב תחומי מדיניות הפנים, איזנאור הרפובליקאי היה יותר שמאלי מקלינטון הדמוקרט. 

מקובל לראות את תחילת העידן הרפובליקאי במהפכה השמרנית של רונלד רייגן. יש בזה משהו, מכיוון שבתחומי מידינות, תחילת התזוזה הדמרטית ימינה התחילה בימי רייגן ולא לפניו. אבל מבחינה אלקטורלית,השנוי מתחיל בריצ'רד ניקסון וב1968. מסוף הרקונסטרוקציה שלאחר מלחמת האזרחים, מרגע שהשליטה הפוליטית במדינות הדרום חזרה ללבנים תושבי מדינות הללו ומיד לאחר מכן נשללו הזכויות הפוליטיות של השחורים והנהגו חוקי ג'ים קרואו, בשנות ה70 של המאה ה19, המפלגה הדמוקרטית שלטה בדרום שליטה מוחלטת וללא עוררין. האיזור כונה the solid south. חקיקת חוקי זכויות האזרח ב1965 ע"י ג'ונסון הדמוקרט ערער את השליטה הזו - שוויון זכויות לשחורים היה הדבר הנורא ביותר עבור לבני הדרום, והנה נשיא דמוקרט הוא שהנהיג אותו. ניקסון זיהה את השבר והאסטרטגיה שלו היתה לפנות למדינות הדרום ולרוב הלבן הגזען השולט בהן ולהעבירו למחנה הרפובליקאי, זאת באמצעות סיסמאות כמו "חוק וסדר", "התנגדות לתשלומי הרווחה" או "זכויות המדינות", שברובן היו מסווה למדיניות גזענית. האסטרטגיה הזו הצליחה מעל למשוער - לא זו בלבד שניקסון זכה ב1968, אלא שהיום המפלגה השלטת באופן גורף ומוחלט במדינות אלה היא דווקא הרפובליקאית, עד כדי כך שמשקיף פוליטי ממוצע של ימנו שלא מכיר את ההסטוריה יתקשה להאמין שדווקא המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הדרום עד לפני 50 שנה.

אבל ניקסון לא היה לבד, המפלגה הדמוקרטית עזרה לו מאוד בביסוס עידן רפובליקאי. המאורע הדרמטי השני של 1968 הוא הועידה הדמוקרטית בשיקגו. בועידה זו הגיע לשיא שילוב של שנוי שיטת הבחירה  - הנהגת פריימריז בכל המדינות, שהביא להחלשות דרמטית של המנהיגות המפלגתית המסורתית - ביחד עם שיאה של תרבות הנגד של שנות ה60, תנועת ההתנגדות לויאטנם ותנועות זכויות השחורים המיליטנטיות יותר, כדוגמת הפנתרים השחורים. כל אלה הפכו את הועידה לזירה של כאוס מוחלט, עם הפגנות בתוך ומחוץ לאולם הועידה שלבסוף פוזרו באלימות. התמונות הללו, ביחד עם העדר מנהיגות דמקורטית רצינית, בעיקר לאחר רצח בובי קנדי וקדם יותר באותה השנה, והמהומות הבין גזעיות לאחר רצח מרטין לות'ר קינג - יצרו תחושה של כאוס כללי במדינה ושל התפרקות מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית ופתחו את הפתח לדומיננטיות רפובליקאית. מלבד חלון קצר של ממשל קרטר - שעלה לשלטון לאחר משבר ווטרגייט וגם לא שרד יותר מקדנציה אחת - לדמוקרטים לקח מעל 20 שנה, עד קלינטון - אם לא עד אובמה - להתאושש.

במידה רבה ייתכן שאנחנו רואים תהליך דומה שעובר כעת על המפלגה הרפובליקאית. מעבר למורשת האיומה של בוש במדיניות החוץ (מי שרוצה לחפש את שורשי ההתנגדות האמריקאית למעורבות בסוריה, שיחפש אותן בעיראק) ובתחום הכלכלי, בוש הותיר אחריו מפלגה רפובליקאית מרוסקת. נכון שב2010 נחלו הרפובליקאים התאוששות מרשימה וזכו לרוב בבית הנבחרים ובבתי מחוקקים של מדינות רבות, אבל התאוששות זו לא באה כתמיכה במפלגה הרפובליקאית הממוסדת אלא באמצעות מועמדים חוץ ממסדיים של הtea party. זו גם התאוששות שהוארכה עד לימנו באמצעים מלאכותיים, בעיקר באמצעות שנוי גבולות מחוזות הבחירה במדינות רבות לאחר הצנזוס ב2010, שנוי שנועד לחזק את המועמדים הרפובליקאים. כך, ב2012 זכו הרפובליקאים לרוב של 30 מושבים בבית הנבחרים למרות שבחישוב ארצי, מועמדים דמוקרטיים זכו לרוב מליון וחצי קולות על פני מועמדים רפובליקאים; בבחירות לסנט או למושלויות - בחירות שהתחום הגיאוגרפי שלהן קבוע ולא ניתן לשחק איתו - הרפובליקאים לא הצליחו להשיג הישגים מאז 2010. התוצאה היא שהמנהיגות הרפובליקאית קרסה - ואין דוגמה טובה יותר מההשבתה הנוכחית. ב2011, כאשר כמעט הושובת הממשל וכמעט נפרצה תקרת החוב, היה ברור שבגדול יש מטרה משותפת גם לנשיא ולסנט הדמוקרטים וגם לבית הנבחרים הרפובליקאי והיא צמצום הגרעון. גם אם זו לא היתה המטרה הראשית של הדמוקרטים הם הכירו בכך שבחירות 2010 שבדיוק הסתיימו העניקו מנדט לרפובליקאים ולדרישתם לצמצום הגרעון. המחלוקת היתה על כמות הצמצום והדרך להשיגו - אם ע"י העלאות מסים וצמצום הוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) או צמצום בתוכניות הרווחה (כדרישת הרפובליקאים). לכן גם ניתן היה להגיע לפשרה - צמצום בהוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) ובהוצאות ממשל שאינן בתוכניות הרווחה, אך ללא העלאות מסים (כדרישת הרפובלקאים). בהשבתה של היום, לא ברור מה בכלל הרפובליקאים רוצים. רשמית הדרישה היתה לבטל את אובמהקייר, אבל ברור לכולם שזו לא דרישה הגיונית, במיוחד שמיט רומני רץ עם מצע שדרישה זו היתה אחת מהנקודות המרכזיות בו, והפסיד. די מהר גם הרפובליקאים נסוגו מהדרישה הזו. אז מה הם רוצים כיום? לא ברור, הם רוצים "להשיג משהו". הם בעיקר רוצים להשפיל את אובמה, להרגיש שנצחו. זאת ועוד, מי שמנהל את ההצגה הוא לא המנהיגות. לג'ון ביינר ולאריק קנטור אין שום יכולת לנווט את העניינים, שכן אם זה היה תלוי בהם הם לא היו מעוניינים בהשבתה כלל. מי שמנהל את ההצגה הוא חברי בית נבחרים מהtea party, שנבחרים ממחוזות בהם לרפובליקאים יש שליטה מוחלטת ובדומה סנטורים ממדינות דרומיות כמו טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. פוליטקאים אלה-  והאלקטורט שלהם - לא מרגישים את הפגיעה ההולכת וגוברת במותג הרפובליקאי כתוצאה מההשבתה. כאמור, האלקטורט שלהם נמצא באיזורים בהם שליטה רפובליקאית מוחלטת, שניזון מתחנות כפוקס ניוז ושדרנים כראש לימבו, וחי למעשה בתוך תיבת תהודה ימנית ובניתוק שאר ארה"ב, ועבור האלקטורט הזה, השבתה ועימות היא דבר נפלא; הדומיננטיות של נציגי הדרום בקבוצה הזו מחזקת את החשד שחלק מהרצון להשפיל את אובמה נובע גם מצבע עורו. 

וכאן אנחנו חוזרים ל1968. שנוי בשיטת הבחירה, ריסוק המנהיגות המיינסטרימית, בועה קוגניטיבית המנותקת משאר אמריקה, שלטון האגפים הקיצוניים - אלה בדיוק מאפייני המשבר של המפלגה הדמוקרטית של שנות ה70 וה80. הרפובליקאים שולטים היום בבית הנבחרים ובבתי המחוקקים של המדינות באמצעות מניפולציה של מחוזות הבחירה, אבל בתחום הזה לא לעולם חוסן - בסופו של דבר הדמוגרפיה במחזוות הללו תשתנה או שגבולותיהם ישתנו ואז יתכן שיתברר שבימים אלו ממש המפלגה הרפובליקאית הכניסה את עצמה למשבר של דור או יותר.

Then shut it down, take 2

כמעט חצי שנה עברה מאז שעדכנתי לאחרונה בפוליטיקה אמריקאית, ומעודד לראות שיש גורמים קבועים לא משתנים, למשל הקיצוניות עד כדי הרס עצמי של המפלגה הרפובליקאית, ונטיית חבריה להשתמש בפרוצדורות ממשל בסיסיות כדי לנסות ולהשיג הישגים חקיקתיים שהם לא מסוגלים להשיג בדרך קונבנציונאלית.
העניין הוא כזה. ביום שלישי עומד להכנס לתוקף החלק המשמעותי ביותר של חוק הבריאות מ2010 הידוע בשם אובמהקייר. ביום זה יפתחו הexchanges (התרגום המקובל הוא בורסה, אבל זה לא ממש מתאים כאן) - אתרים שמרכזים תוכניות ביטוח בריאות עבור מי שלא מבוטח דרך מקום העבודה שלו (המטרה היא להתמודד כך עם הבעיה העיקרית של ביטוח בריאות אינדיוידואלי בארה"ב והוא שלאינידיואל יש כושר מיקוח אפסי ולכן הפרמיות יקרות בטירוף); במקביל יכנסו לתוקף סובסידיות נדיבות לרכישת ביטח בריאות דרך הexchange לעניים שאינם זכאים לביטוח הבריאות הממשלתי לעניים, מדיקייד. בתחילת השנה הבאה יכנס לתוקף חלקו העיקרי השני והמשלים של אובמהקייר, הindividual mandate - החיוב על כל אזרח אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות (אם הוא לא זכאי לביטוח שכזה מהממשלה דרך מדיקאייד או מדיקייר), או לשלם קנס. בקיצור, שני החלקים הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בחוק, שלפי כל ההערכות עומדים להכניס עשרות מיליוני אמריקאים למעגל ביטוח הבריאות, עומדים להכנס לתוקף.
אם אתם שואלים למה רק עכשיו, זה כי בעת חקיקת החוק הגדירו תקופה של ארבע שנים להיערך אליו, לבנות את הexchanges ולאסוף מספיק כספי מסים כדי לממנו.
למרות שהחוק עדיין לא פופולארי במיוחד (הוא עדיין לא עובר את רף ה40% ברוב הסקרים) לפי כל הסקרים כאשר מציגים בפני המסוקרים את החלקים הספציפיים של החוק הם זוכים לתמיכה רבה, ולכן לפי רוב ההערכות - כולל אלה של המתנגדים החריפים ביותר לחוק - אם החוק יכנס לתוקף ויתחיל לפעול, ואופן יישומו לא יקרוס באופן פנומנלי (שזו אופציה שעלולה להתרחש אבל לא סבירה במיוחד) יהיה בלתי אפשרי פוליטית לבטלו, הוא פשוט יהפך פופולרי מדי. זה בדיוק מה שקרה עם מדיקייר, תוכנית הביטוח הממשלתית לזקנים. ולכן הרפובלקאים מסתכלים על התקופה הקרובה בתור ההזדמנות האחרונה לעכב, ולבסוף לבטל את החוק.
דא עקא, שהרפובליקאים שולטים רק בחצי מתוך אחת משלוש הרשויות - בבית הנבחרים (וגם שם, בעיקר בזכות עיוותים של מחוזות הבחירה, אבל על כך בפעם אחרת). אפשרות אחת היתה לקבל את דין הבוחר, ולהכיר בכך שאובמקייר עבר כחוק והוא היום חוק תקף שצריך לקבל אותו. תרשו לי להגיב על כך בציטוט מפי הגורמים המוסמכים: פףףףףףףףףף. הצחקתם אותי. אפשרות שנייה היא לנסות למנף הצבעות חיוניות כדי להשיג את רצונם.
ולמרבה (או לרוע) המזל, בדיוק שתי הצבעות כאלה צפויות בחודש הקרוב. הראשונה היא לגבי המימון השוטף של הממשלה. המימון הזה מסתיים בסוף החודש (כלומר, עוד יומיים). תקציב מלא ומסודר כמובן שאין, אבל הרפובליקאים מסרבים גם לאשר החלטה בדבר המשך התקצוב לפי הרמות הקיימות (כפי שקורה בארץ בצורה אוטומטית כשאין תקציב מסיבה לגיטימית כמו הקדמת בחירות)- מה שקרוי continuing resolution, או CR - אם לא יוצא מהתקציב כל מימון לאובמקייר. הסנט ואובמה כמובן מסרבים, ולכן לפי כל הסימנים אנו צפויים להשבתת הממשל הפדרלי בעוד יומיים. זה לא בדיוק כל הממשל - עובדים חיוניים עדיין ימשיכו לעבוד, והבית הלבן הבהיר שדווקא מימושו של אובמהקייר לא יתעכב - אבל זה בכל זאת יכול להיות מאוד מציק, החל בעיכובי ענק בטיסות בשל צמצום בפקחי טיסה וכלה בסגירת פארקים לאומיים.
אלא שזה עוד כסף קטן. בעוד כשלושה שבועות החוב האמריקאי עומד להגיע לתקרת החוב - סכום דולרי שרירותי שמעליו אסור לממשל יותר ללוות כסף. אחת לכמה חודשים או שנים צריך להעלות את התקרה הזו באמצעות חקיקה בקונגרס, ותמיד זה לווה בתיאטרון פוליטי ובנאומים חוצבי להבות, אבל התקרה הועלתה; לפני כשנתיים, לראשונה הרפובליקאים החליטו לעשות שימוש בהצבעה הזו כדי לסחוט ויתורים פוליטיים מהנשיא. מעבר לכך שאין בכך שום הגיון - שהרי זה לא אינטרס של הנשיא שאמריקה תשלם את חובותיה, אלא של כל גופי הממשל, מה גם שאת החוב הזה יצר מלכתחילה הקונגרס, שכן כל הוצאות הכספים מאושרות על ידיו - יש בכך סיכון כלכלי אדיר שכן אם אמריקה תפסיק לשלם את חובותיה, זה עלול להפוך את הנכס הבסיסי והבטוח ביותר במערכת הפיננסית העולמית - אג"ח של ממשלת ארה"ב - למסוכן ביותר, ולהכניס את כל המערכת הפיננסית העולמית לכאוס ברמות 2008 אם לא יותר.
המנהיגות הרפובליקאית מודעת לסיכונים הללו. היא גם יודעת שאם אחד או שניים מהאיומים - השבתת הממשל או פרעון חוב - יתממשו, הרפובליקאים הם שיואשמו על ידי הציבור והנזק שיגרם להם יכול להיות משמעותי - השבתת הממשל של 1995 נחשבת לתחילת הקמבאק של ביל קלינטון - עד כדי בלתי הפיך, במקרה של משבר פיננסי אמיתי. אבל המנהיגות הרפובליקאית של ימנו חסרת ערך. אחד מהמורשות המשמעותיות ביותר של ג'ורג' בוש הבן הוא שהמפלגה הרפובליקאית התרסקה; היא הצליחה להתאושש עם עליית הtea party ב2010, אבל התאוששות זו לוותה בריסוק של כל מנגנון מפלגתי, וכתוצאה מכך של איזושהי שליטה של המנהיגות הרפובליקאית בחברי בית הנבחרים מטעם המפלגה, שבתורם הפכו לקיצוניים יותר ויותר (זו הפתחות שהודגמה באופן בולט ביחס לסוריה, אבל על כך בפעם אחרת). כתוצאה מכך ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ואריק קנטור, מספר שניים, פשוט לא מסוגלים לבוא לאיזשהו שולחן משא ומתן כי הם לא מסוגלים להביא את הסיעה שהם עומדים בראשה להציע כפישיתחייבו שהיא תצביע.

אז מה יקרה? אני מעריך שתהיה השבתה, ואחרי כמה ימים שמספיק רפובליקאים מתונים ירגישו את הכאב בסקרים, הם יצטרפו לדמוקרטים בבית הנבחרים, ויעבירו CR והעלאה של תקרת החוב, תוך שבירה של מה שמכונה "כלל הסטרד", שלפיו מנהיג בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקאית לא מביא להצעה הצעה שתעבור בכלל הבית אבל לא זוכה לרוב רפובליקאי. אבל זה גם מה שהערכתי שיקרה בפעם הקודמת, ואז הצליחו להמנע מההשבתה ברגע האחרון, אז אולי זה עוד יקרה. בכל מקרה, יהיה מעניין, ולא הייתי מתכנן טיול ליוסמיטי בסוף השבוע.

ערמת לינקים 27.12.12

1. "ישראל היום" במפגן של עיתונות במיטבה: לפני כמה ימים הוא דיווח  על "מיג סורי שערק בחודש יוני לירדן, הוכשר לשאת נשק כימי ואף לפעול ללא טייס". למאמר לוותה תמונה שכותרתה "מיג סורי בירדן". אלא מאי? מתברר שזו בכלל תמונה שצולמה במצרים לפני למעלה משנתיים, ופרוסמה כבר בישראל היום עצמו.
2. אורית בין חיים מפעילה בלוג חמוד ששמוUnderground New York Public Library ובו צילומים של נוסעים ברכבת התחתית הקוראים ספרים, וזהוי של הספר אותו הם קוראים. בפוסט לקט מיוחד היא אספה את כל החרדים. התוצאות לא מפתיעות: הספר הפופולארי ביותר הוא תלמוד, ולאחר מכן תורה, בעיקר ביום חמישי בערב או ששי (כהכנה לפרשת השבוע, כנראה).
3. רוב מדינות העולם מחזיקות מאגרים אסטרטגיים של משאבים חיוניים לעת צרה; המקובל מכולם הוא נפט. מתברר שקנדה לקחה את העניין צעד נוסף קדימה, ובקוובק ישנם מאגרים אסטרטגיים של רוטב מייפל. לפני שאתם מגחכים, בראד פאלמר מסביר למה זה למעשה ממש הגיוני.
4. לאחר שבוע של שתיקה בעקבות מסע ההרג בבית הספר בקונטיקט החליטו בNRA, שדולת הרובים החזקה, לשבור שתיקה בנושא, ובמסיבת עיתונאים פרשו את הצעותיהם לשנוי הרגולציהכדי להפוך את רחובות ארה"ב לבטוחים יותר. אם חשבתם שהם הגיעו, אחרי שיקול רב, למסקנה שיש מקום להגביל לפחות חלק ממכירת הרובים החופשית ברחבי ארה"ב, תחזרו לקורא את הפוסט אחרי שתתפכחו משכרותכם. מה שהציע יו"ר הNRA הוא להציב שומר חמוש בכל בית ספר. מעבר למופרכות של עניין, דייב וויגל מזכיר פרט קטן - שבבית הספר בקולומביין, קולורדו, שבו התרחש מסע ההרג הנורא ב1998 שהפך לדגם של מסעות הרג כאלה, היה שומר חמוש. זה לא ממש עזר.
5. משמרות המהפכה של איראן השיקו אתר תעמולה חדש בעברית. יש שם שגאות תרגום משעשעות, אבל זה לא ממש מפתיע. מה שמעניין הוא שכפי שתמר עילם גינדין מאבחנת, אלה שגיאות שמאפיינות דוברי ערבית, ולא דוברי פרסית. יתכן שזה מחזק את טענתם של מפגינים מהמהומות ב2009, שטענו כי התמיכה במשטר בקרב האוכלוסיה כה חלשה ש כל דרגי השטח של הבסיג' הם ערבים שיעים שיובאו לאיראן ממדינות ערב.
6. אחת האסטרטגיות של הרפובליקאים במדינות מפתח לסייע למיט רומני לנצח בבחירות היתה לעצב את האלקטורט - ע"י חקיקת חוקים שנועדו להקשות על ההצבעה, בעיקר על בני מיעוטים וצעירים, למשל בחוקים המצמצמים הצבעה מוקדמת או הדורשים הצגת תעודות זהות לשם הצבעה. רבים מהחוקים האלה נפסלו על ידי בתי המשפט, וגם במקומות שלא, השיטה די כשלה - מצביעים די כעסו על כך שמנסים למנוע מהם להצביע ובמדינות רבות אנשים עמדו בתור למשך שעות (במקרים מסויימים בפלורידה - כמובן - 6 שעות ויותר) כדי להצביע. אז הרפובליקאים למדו לקח: מפלגה רפובליקאית של גברים לבנים זועמים לא תצליח לנצח באלקטורט האמריקאי של ימנו. אז צריך לעוות את השיטה. וכך, עולות במספר מדינות שברמה הנשיאותית הן מדינות מתנדנדות או נוטות מעט לדמוקרטים, אבל נשלטות כעת ברמה המדינתית על ידי רפובליקאים בשל הגל הרפובליקאי של 2010 - בפרט, בפנסילבניה, באוהיו, בוירג'יניה ובוויסקונסין - סדרת הצעות חוק מדינתיות שישנו את שיטת הקצאת האלקטורים כך שהאלקטורים יוקצו לפי מחוזות קונגרסיאליים. זו עזות מצח די מרשימה  שכן לא זו בלבד שהשיטה הזו מקטינה את מס' האלקטורים הדמוקרטיים בחצי בערך מכל מדינה כזו - בעוד מדינות רפובליקאיות כמו טקסס ימשיכו להשתמשמ בשיטת winner takes all - השימוש במחוזות קונגרסיאליים יהפוך את העיוות לכיוון הרפובליקאי ליף יותר חריף, וזאת מכיוון שמפת המחוזות עוצבה על ידי בתי מחוקקים ומשלים רפובליקאים ב2010 והיא מאוד מאוד נוטה לרפובליקאים. כך למשל, אם היו משתמשים בשיטה הזו ב2012 פנסילבניה היתה מקצה רק 7 מתוך 20 האלקטורים שלה לדמוקרטים למרות שהקמודרטים זכו ברוב הקולות המדינה.
7. ג'ים דמינט, הסנטור הארכי-שמרן מדרום קרוליינה (ואחד מהמנהיגים הבולטים במחנה הארכי-שמרני בסנט) החליט לפרוש מכהונתו כדי לעמוד בראש הHeritage Foundation, אחד ממכוני המחקר החשובים בצד הימני. מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי החליטה למנות במקומו את חבר הקונגרס טים סקוט, חבר קונגרס מהtea party שנבחר ב2010. סקוט הוא רפובליקאי שחור, שזה די חריג בימנו. ככזה הוא גם יעשה הסטוריה: הוא יהיה הסנטור השחור הראשון ממדינות הדרום מאז שהסתיימה תקופת הרקונסטרוקציה ב1877. סקוט גם יהיה הסנטור השחור היחידי הבעל"ט. ובפינקטריה של ממש, גם הוא וגם הסנטור השני מדרום קרוליינה, לינדזי גראהם, רווקים (ושניהם מאד דתיים), מה שהופך את דרום קרוליינה להיות המדינה היחידה באיחוד שלא מיוצגת ע"י אף סנטור/ית נשוי/אה. Make of that what you will.
8. בפינת ה"מחקר ממש ממש מגניב": במשפחות עניות, אמהות מפיקות חלב אם עשיר יותר עבור הבנות, ובמשפחות עשירות, עבור הבנים.
9. ברוח הצעתו הצנועה של ג'ונת'ן סוויפט, סטיבן מאפסון מציע לפתור את בעיית החוב הלאומי האמריקאי ע"י מכירת אלסקה. (דרך גרג מנקיו)
10. יש מדינות יותר מושחתות מאיתנו, ואפילו מיוון. בפקיסטאן למשל, 60% מהממשלה ולמעה מ2/3 מהשרים לא שילמו כל מס הכנסה בשנה שעברה (זהירות, PDF)
11. ויזאוליזציה חביבה של המצוק הפיסקאלי הבעל"ט.
12. ההרחקה של רוב מפוקס אחרי הפדיחה של ליל הבחירות החזיקה בדיוק 27 יום. הוא חזר לפוקס לפני שבועיים.
13. ככה מחלקת הכלכלה הל הרוורד החליטה לקבל את פני הסטודנטים החדשים:

(http://www.youtube.com/watch?v=VWLylAuLO2k). האמת, יצא חמוד. אני תוהה האם סגל המשפטים או מדמ"ח של העברית יעז לעשות דבר כזה.

סיפור על מסים, חובות וצוק

סיפורנו מתחיל אי אז ב2001, אז העביר הנשיא בוש את אחת מהתוכניות הכלכליות השנויות במחלוקת שלו, קצוצי מסים נרחבים בעיקר לרמות ההכנסה הגבוהות. הדמוקרטים התנגדו לתוכנית בכל מאודם ולכן הטילו עליה פיליבסטר בסנט, ומכיוון שלרפובליקאים לא היה רוב של 60 סנטורים, הם לא יכלו לשבור את הפיליבסטר. לכן הם השתמשו במנגנון חקיקתי אחר, ששמו reconciliation. זה מנגנון חקיקתי בסנט שנועד במקור לפתור בעיות מקומיות בתקציב, ומשום כך הוא מאפשר להעביר חקיקה ברוב רגיל של 51 סנטורים (או 50 + סגן הנשיא בלבד). דא עקא, שיש בצידו מגבלות. שתי המגבלות העיקריות הן שהחוק חייב להיות בנושאים פיסקליים, ושתחולתו מוגבלת ל10 שנים. קיצוצי המסים של בוש עמדו בשני התנאים, אבל בשל כך תחולתם היתה מוגבלת עד ל31 בדצמבר 2010.
בדצמבר 2010, בתקופה שבין הבחירות וכינוס הקונגרס החדש (שבו גל החברים החדשים מהtea party) התכנס הקונגרס למושב lame duck שבו העביר כמה פיסות חקיקה מאוד משמעותיות. בין השאר, הוא העביר עסקת פשרה בין הדמוקרטים לרפובליקאים לפיה הן קיצוצי המסים של בוש והן הקיצוצים במסי המשכורת (ביטוח לאומי ומס בריאות) שהועברו במסגרת תוכנית התמריצים יוארכו עד לסוף 2012.
ואז בקיץ 2011, בעוד אנחנו בישראל יצאנו לקמפינג בשדרות רוטשילד, הרפובליקאים בקונגרס השתעשעו להם עם הרעיון של להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. זאת מכיוון שיש בארה"ב תקרת חוב - סכום שמעליו אסור לממשל ללוות יותר. מכיוון שהגרעון עולה, מדי פעם הנשיאים מעלים את תקרת החוב (רייגן עשה זאת 11 פעמים במהלך כהונתו). וכך ב2011 היה צורך להעלות את תקרת החוב אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להשתמש בהצבעה הזו כדי לסחוט מהממשל קיצוצי תקציב, מתוך ההנחה שהממשל מעוניין יותר מהם להמנע מהמצב שארה"ב לא משלמת את חובותיה (כי היא עברה את תקרת החוב) והופכת לחדלת פרעון. התרגיל הזה עלה בירידה משמעותית בצמיחה באותו הקיץ, בהורדת דירוג האשראי של ארה"ב לראשונה בהסטוריה, ובירידה משמעותית בפופולאריות של הקונגרס הרפובליקאי. הפשרה היתה, שחלק מהקיצוצים יקוצצו כבר אז, וכמו כן תוקם ועדה עם נציגים משני בתי הקונגרס ומשתי המפלגות שתתוה תוכנית לקיצוצים נוספים. ואם הקונגרס לא יעביר תוכנית שכזו עד סוף 2012, יכנסו לתוקף באופן אוטומאטי קיצוצים רחבים ואחידים בתקציב הבטחון (שהרפובליקאים אוהבים) ובתקציב פעילות הממשלה שאיננו תוכניות הרווחה (שהדמוקרטים אוהבים). ההנחה היתה שהקיצוצים הללו יהוו מנוף מספק כדי להביא את הקונגרס לפעול לתוכנית טובה יותר עד סוף 2012. הנחה תמימה ושגויה, כמובן. הועדה דווקא הגיעה להמלצות אבל אחד מחבריה, שמו אולי מוכר לכם, קוראים לו פול ראיין, שכנע את חברי בית הנבחרים הרפובליקאים בועדה לא לתמוך בהמלצותיה והיא מעולם לא הובעה להצבעה.
מכל מקום, הגענו למצב שבו בעוד 7 ימים יכנסו לתוקף סדרה של צעדים פיסקאליים משמעותיים: פקיעתם של קיצוצי המסים של בוש וקיצוצי התקציב בעקבות פארסת תקרת החוב. בגדול הם יכולים להיות צעדים חיוביים אבל השנוי המיידי והמהיר מביא את רוב הכלכלנים להעריך שההשפעה על הכלכלה תהיה רעה למדי, ועלולה להחזיר את ארה"ב למיתון. ומכאן השם שניתן להם: the fiscal clif.
עד הבחירות אף אחד לא התעסק עם הנושא, ודי ברור למה. מאז הבחירות התנהל משא ומתן בין ג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים ולבין ברק אובמה, שכבאופן בסיסי העמדה של אובמה הרבה יותר חזקה עכשיו, ולכן הוא דורש עסקה שתהיה יותר קרובה לעמדה הדמוקרטית, בפרט עסקה שתכלול העלאת מסים על מי שמרויח מעל $250,000 לשנה (ליתר דיוק, החזרת שיעור המס עליהם לזה של ימי קלינטון): ראשית, הוא בדיוק ניצח מערכת בחירות שבה העלאת מסים לעשירים היה נושא מרכזי בקמפיין שלו, ולכן הוא טוען שיש לו מנדט (גם חברי בית הנבחרים הרפובליקאים טוענים שיש להם מנדט כי נבחרו מחדש אבל זו קצת רמאות מכיוון שהם נבחרו בעזרתם האדיבה של המחוקקים הרפובליקאים במדינות רבות, ששרטטו את מפות המחוזות בעקבות הצנזוס של 2010 בצורה מאוד פרו-רפובליקאית. לפי מניין הקולות עצמם לבית הנבחרים, הדמוקרטים היו צריכים להיות הרוב בבית כי הם קיבלו יותר קולות מהרפובליקאים); שנית, לפי כל הסקרים אם יגרם נזק לכלכלה בעקבות הצוק הפיסקלי הציבור יאשים יותר את הרפובליקאים מאשר את אובמה; ושלישית, הגם שהצוק הפיסקלי הוא לא הדרך המועדפת על הדמוקרטים לפתור את בעיית הגרעון, הוא לא כל כך נורא מבחינתם. ביחס לכל התוכניות האחרות לטיפול בגרעון (למשל של בולס סימפסון) הוא הרבה יותר פרוגרסיבי, בשל החלק העיקרי של העלאת מסים וקיצוץ בבטחון, והגם שהוא עלול לגרום לנסיגה כלכלית, סביר להניח שהיא תהיה זמנית. הרפובליקאים לעומת זאת מתעבים העלאות מסים לכל אדם ולכן היו מעדיפים להמנע מהצוק הפיסקלי בכל מחיר. לכן היה סביר לצפות שהרפולביקאים יגיעו להסדר.
סביר, למי שלא מבין את עוצמת השנאה הדתית למסים במפלגה הרפובליקאית של ימנו. כבר בתחילת שבוע שעבר התברר לביינר שלא יהיו לו מספיק קולות כדי לתמוך בפשרה. אז הוא עבר לplan B (כך הוא קרא לה, plan B): שבית הנבחרים יעביר לבד, בקולות רפובליקאיים, חוק שמחד מעלה מסים על מי שמרויח מעל מליון דולר לשנה ומאידך הופך את שאר קיצוצי המס של בוש לקבועים. ואחרי שהחוק יעבור, יוכל ביינר לבוא לסנט ולנשיא ולומר - אנחנו העברנו חוק, אם אתם רוצים לפתור את בעיית הצוק הפיסקלי קבלו את החוק שלנו, וכך לקבל עוד כמה נקודות בדעת הקהל. כל הגופים החוץ-פרלמנטריים המתנגדים למסוי - club for growth, Americans for tax reform של גרובר נורקוויסט - כולם תמכו בתוכנית. אבל זה לא מספיק; השנאה למסים הפכה לדת של ממש במפלגה הרפובליקאית (הפעם האחרונה שחבר בית הנבחרים רפובליקאי כלשהו הצביע בעד העלאת מסים היתה ב1990), וביום חמישי התברר שביינר לא מסוגל לאסוף מספיק קולות להעביר את התוכנית שלו עצמו. אחרי פגישה דרמטית של הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים בה ביינר ניסה נסיון אחרון של שכנוע, ההצבעה בוטלה, והבית התפזר עד לאחר חג המולד. ואיך הסיפור יפתר? אם נצטט את ביינר: god only knows.
האמת היא שהסכוי הגבוה ביותר הוא שאכן יעברו את הfiscal cliff,ובקונגרס הבא אובמה והרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט, יגבשו חוק שיעבור בבית הנבחרים בקולות דמוקרטיים ועם כמה עריקות רפובליקאיות. זה שנוי משמעותי מכיוון שמאז שנות ה90 הכלל הרפובליקאי בבית הנבחרים היה שהמנהיג הרפובליקאי לא מעלה הצעה אם הוא לא יודע שרוב הרפובליקאים יתמכו בה. אבל אין לביינר ברירה. זאת אם הוא אכן יבחר למנהיג הרוב בקונגרס הבא, הפיאסקו הזה מעלה ספקות גם בכך; פרשנים רבים רואים אפשרות שביינר לא יבחר בסיבוב הראשון (כדי לבחור מנהיג לבית הנבחרים צריך רוב מוחלט של הבית, כלומר מספיק כמה עריקות של רפובליקאיים ימנים קיצונים כדי למנוע נצחון לביינר בסיבוב הראשון), ואז יצוץ מועמד קונצזוס, למשל אריק קנטור. ואם זה יקרה, תהיה כאן הסטוריה אירונית במקצת: קנטור יהיה היהודי הראשון שמגיע לתפקיד מנהיג בית הנבחרים, והיהודי בתפקיד הרם ביותר עד כה (מנהיג הבית הוא מס' 3 בשרשרת הפיקוד אחרי הנשיא וסגן הנשיא), והוא בא דווקא מהמפלגה הרפובליקאית באחת התקופות הכי angry white middle-aged men שלה.

דני דנון שותה תה

בדרך כלל אני פוסטים שבאים להדגיש את הנקודה שהמצב הנוכחי X מאוד דומה למצב ההסטורי  Y בתיאור האטריביוטים של Y שמזכירים את X, ואז משפט בסגנון "אתם בודאי חושבים שדיברתי על X, אבל דיברתי למעשה על Y". הנה למשל דוגמה. אבל הפעם אין לי כח, אז נאמר בפשטות: הפריימריז בליכוד היום מאוד מזכירים את הtea party.

בשני המקרים, המקור לתנועה הוא משבר: במקרה האמריקאי, המשבר הכלכלי של 2008 וקריסת הפופולאריות של ממשל בוש מאז הוריקן קתרינה, במקרה הישראלי ההתנתקות והקמת קדימה. בשני המקרים רוב העם נטש את הימין, והימין הפסיד הפסד משמעותי בבחירות. ובשני המקרים המסקנה מחשבון הנפש של מפלגת הימין הוא שצריך ללכת ימינה יותר, והעם יבוא איתנו.
בהתחלה הם קוצרים הצלחה: הtea party הצליחה להחזיר את הרפובליקאים ב2010, ומלחמת לבנון השניה הצליחה להחזיר את ביבי לשלטון ב2009. למעשה, כשמגיעים להחלטות שבאמת משפיעות על המדיניות הם לא מצליחים להשפיע ברמה שהיו רוצים: בארה"ב זה בגלל שהם מפסידים בבחירות נשיאותיות (והרבה ממדיניות אובמה יכנס לתוקף כי הוא נבחר מחדש ואין ממש מה שיכול להפוך את הרפורמות שלו), בישראל בגלל שגם כאשר הימין מנצח בבחירות, המדיניות שלו לא ריאלית ולכן הם נאלצים לקיים את מדיניות השמאל (ע"ע "עמוד ענן", מבצע). ואז התסכול הולך וגובר: פער הולך וגדל נפער בין דרגי השטח למנהיגות, שכן דרגי השטח לא מצליחים להביא לשנוי מדיניות שהיו רוצים, ומנהיגות הימין הופכת למעשה למנהיגות ריקה למדי - עם כל יומרתה למנהיגות, היא לא מצליחה להשפיע ברמה הכי בסיסית של קביעת המועמדים או רשימת המועמדים.

עוד שבוע, עוד דיבייט

אני שומע את תהיותיכם כל השבוע: אור, הרי טענת בתוקף שדיבייטים לא משפיעים על הבחירות, והנה השבוע האחרון הוכיח בדיוק ההיפך: אחרי חודשים רבים של מירוץ סטטי, בשבוע האחרון היתה תזוזה דרמטית לכיוון רומני, בבירור בעקבות הדיבייט!

בניגוד לפעמים קודמות (ע"ע מצרים), אני לא חושב שטעיתי (לפחות בשלב זה). סדרת הדיבייטים לא משנה את התוצאות בדרך כלל. ראשית, יכול להיות שבפעם תהיה פעם חריגה. אבל מעבר לכך, אני חושב שגם הפעם, בסופו של יום סדרת הדיבייטים לא תשנה. זה לא אומר שלא יכול להיות שבמהלך סדרת הדיבייטים תהיה קצת רכבת הרים בסקרים, אבל הם בסוף יתייצבו. לאובמה היה דיבייט ראשון איום, אבל מטבעם אנשים לומדים, ומשתפרים, והמטוטלת תטה חזרה.

והבוקר, ראיה מספר 1 לטיעון שלי: דיבייט סגני הנשיא שהתקיים אתמול בלילה, ולפי רוב ההערכות יתחיל להחזיר חזרה את המטוטלת:

(http://www.youtube.com/watch?v=j3roG09O6T4)

אם ההתעניינות שלכם בפוליטיקה אמריקאית פטישיסטית כמו שלי, או סתם רוצים לצפות ולקנא שאין דבר כזה אצלנו, השקיעו שעה וחצי בצפיה. היה דיבייט מצויין (אולי אפילו טוב יותר מדיבייט סטוארט-אוריילי), גם אם אגרסיבי למדי שבו באמת הצדדים דנו, שאלו והתיחסו אחד לשני. 

גם אם אתם מתעניינים בדיבייט כספורט שווה לכם לצפות. ההבדל העיקרי לדעתי בין ביידן לראיין היה שראיין ניסה להריץ פרפ-קייס, כלומר לבוא עם הטענות שלו מוכנות מראש ולנסות לדחוף אותן לדיון, בלי לחשוב יותר מדי על הרגליים ולהיחס למה שקורה במהלך הדיבייט (שמענו למשל את הטיעון: when you don;t have a record to run on, you attack your oponent so that voters run from it. זה כנראה נכון, אבל לא כל כך רלוונטי לדיבייט. נוצרה השוואה בין הצעות שני הצדדים ובמצב זה ראיין צריך להגן על הצעותיו; להתלונן שקמפיין אובמה רק תוקף לא יעזור). ביידן לעומת זאת היה יותר טוב כדיבייטור, במובן שהוא הרבה יותר חשב על הרגליים והגיב למה שקורה לפניו (ולכן גם נתקע מדי פעם בנסיון לסדר את מחשבותיו, ומאידך לא יכול להתאפק מלחתוך את ראיין כאשר זה שיקר). 

ואם מעניינת אתכם רק השורה התחתונה: רוב ההערכות הן שביידן ניצח, גם אם לא בנוקאאוט. וברור שאת התפקיד העיקרי שלו הוא מילא: הוא עצר את הדימום (אני יודע שזה ברבריזם מאנגלית - stopped the bleeding - יש למישהו הצעות לניב עברי מתאים?). הוא עצר את הפניקה בקמפיין הדמוקרטי ויצר תחושה שהקמפיין הבין את הטעות, למד, וחזר להאבק. במדינה עם אחוזי הצבעה של 50-60%, חלק משמעותי ביותר ממערכת הבחירות הזו תלוי דווקא במידת ההתלהבות של כל צד - לפי חלק מההערכות כל ההתקדמות של רומני בסקרים היתה בשל עליה במפלס ההתלהבות הרפובלקאי וירידה בדמוקרטי, ולא קשורה בשנוי דעתו של מצביע מתנדנד, אפילו אחד. ולכן יש סכוי סביר שנראה חזרה קצת של מטוטלת הסקרים. מאידך, זה רק דיבייט סגנים. לא כל כך הרבה אנשים רואים אותו (אם כי היותר מעורבים - אלה שהיה חשוב לעודד אותם - דווקא כן), ועוד פחות באמת ישנו את הצבעתם בגלל סגן הנשיא (שרה פיילין היתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). את העבודה של לסגור את העסקה עם הבוחרים(שוב ברבריזם: close the deal. ושוב קריאה נרגשת: הצעות לתרגום ראוי?) אובמה יצטרך לעשות בעצמו. בשביל זה יש לו עוד שני דיבייטים.

בנקודת המבט הצרה שלנו, הגם ששני הצדדים התאמצו בצורה קיצונית להראות שהם חברים שלנו, ושהם מתואמים עם ביבי, ברמת התוכן הדיבייט הזה היה הוכחה לכשלונו המהדהד של "נאום חייו" האחרון של נתניהו עם קריקטורת הפצצה. גם ביידן וגם ראיין הבהירו שמבחינתם האביב הבא הוא נקודה מוקדמת מדי להגדרת דדליין מול איראן; ביידן גם הקדיש שניות ארוכות להסביר שהאיראנים רחוקים מפצצה יותר ממה שחושבים, וגם טען שבנקודה הזו המודיעין הישראלי והאמריקאי מתואמים. יכול להיות שזה ספין לצורך פוליטי, אבל כך גם ההדלפות מכיוון נתניהו כך שאין סיבה להאמין להן יותר מלביידן, ולכן אולי יש מקום ליותר אופטימיות ביחס להתקדמות האיראנית ממה שנראה בעיתונות הישראלית. שניהם טענו בתוקף שלא יתנו לאיראן להשיג נשק גרעיני ומאידך שילכו למלחמה רק כאפשרות אחרונה בהחלט. ראיין אמנם ניסה לתקוף ולהשמע כמישהו עם מדיניות חוץ אגרסיבית ואסרטיבית יותר אבל כשלחצו אותו לתת פרטים לא היו לו ממש הצעות אחרות; וכל פעם שנשאל ע"י ביידן או המנחה, האם אתה מציע לשלוח חיילים אמריקאים לעוד מלחמה במזרח התיכון, הוא נסוג. וזה מחזיר אותו לעמדה שהכי מפחידה אותי בימין האמריקאי: הוא מאוד תקיף אבל על חשבוננו; הוא ילחם את המלחמה הגלובאלית באסלאם עד החייל הישראלי האחרון.

(מצד שני, הוא - וגם רומני - הוכיחו את עצמו די כמשקל נוצה באופן כללי במדיניות חוץ, כך שאני לא באמת חושש שהם יבצעו מדיניות כל כך מתוחכמת אם יבחרו. יש יותר סכנה שיעשו פשוט שטויות, ע"ע עיראק).

והמשפט המוצלח בדיבייט? זה ללא ספק כאשר ראיין ניסה להתלות בתקדים קנדי לגבי קיצוץ מסים, וביידן קטע אותו באמירה: so your Jack Kennedy now? אני לא יודע אם הוא כיוון את המשפט כדי ליצור את האלוזיה או שהוא הבין את זה תוך כדי שדיבר (עד סוף המשפט הוא, כמו גם המנחה, ראיין וכל הקהל, כבר הבינו), אבל זה ללא ספק רמיזה מאוד אלגנטית, וקטלנית באותה מידה, לאחד הרגעים החזקים בהסטוריית הדיבייטים הנשיאותיים, הלא הוא: You're not Kennedy, mr. Quale של לויד בנסטון ב88. הסברתי בזמנו כאן (בסעיף 2)  והנה הקטע ההוא אם בא לכם להזכר:

(הלינק כאן: http://www.youtube.com/watch?v=NRCWbFFRpnY)

לבריאות

מפרספקטיבה של חמישה ימים, עוד כמה מחשבות על הפסיקה בדבר חוק הבריאות:
1. האירוניה הגדולה בכל הסיפור הוא, שמי ששמחים היום על הצלתו של החיוב לקנות ביטוח בריאות הם הדמוקרטים, בעוד שזהו רעיון שמקורו רפובליקאי למהדרין (הוא היה הבסיס לתוכנית הבריאות של מיט רומני במסצ'וסטס, הבסיס לתוכנית הבריאות שהרפובליקאים הציגו כאלטרנטיבה להילריקייר ב1992, ומי שהציג אותו לראשונה הוא ההריטג' פאונדיישן - מכון מחקר שמרני). אבל האירוניה הזו היא אקורד הסיום של תהליך שנוי דרמטי ביחס לעמדות הפוליטיות בנושא. עד ללפני שלוש שנים, היתה הסכמה עקרונית בין הדמוקרטים לרפובליקאים בדבר קיום הבעיה - עשרות מיליוני אמריקאים לא מבוטחים והתיקרות תלולה של פרמיות ביטול הבריאות; ובדבר המטרה - הרחבת הביטוח והוזלת הפרמיות. המחלוקת היתה על הדרך: הדמוקרטים רצו מערכת של ביטוח בריאות ממלכתי בעוד שהרפובליקאים רצו לפתור את הבעיה דרך השוק הפרטי. לכן רעיון כמו החיוב לרכוש ביטוח היה כל כך מרכזי בתוכניות הרפובליקאיות, וזכה לתמיכה נלהבת אפילו מקיצונים ימנים כמו ג'ים דמינט. ואז, ב2009 אובמה ויתר בעצם ויתור דרמטי, והיה מוכן למעשה ללכת על הגישה הרפובליקאית. בהתחלה דובר על לשלב בתוכה אופציה של ביטוח ממלכתי אבל בסוף גם היא נפלה. והרפובליקאים -בין אם מציניות פוליטית לשמה, ובין אם מכיוון שהם ראו הזדמנות למשוך את המגרש הפוליטי ימינה - התנגדו לתוכנית נמרצות; אבל הם לא הציעו אלטרנטיבה. מכיוון שהם שינו את אופי הויכוח: למעשה, הרפובלקאים כיום חולקים (למרות שלא בפומבי) על הגדרת הבעיה והמטרה. המטרה העיקרית שלהם איננה להרחיב את ביטוח הבריאות לכמה שיותר אמריקאים, אלא לודא שאף אמריקאי לא יחויב לרכוש ביטוח בניגוד לרצונו. שזו מטרה לגיטימץ, אבל לא נאצלת במיוחד לטעמי.
2. בפינת הצחוקים, בודאי שמעתם על כך שCNN ופוקס טעו בתחילת הסיקור שלהם, ודווחו שהחוק נפסל. רק לאחר זמן - פוקס די מייד, CNN לאחר דקות ארוכות - הם הודו בטעותם. ג'ון סטוארט כמובן עשה מזה צימעס:

The Daily Show with Jon Stewart
Get More: Daily Show Full Episodes,Political Humor & Satire Blog,The Daily Show on Facebook

אבל מעבר לדאחקות, שני דברים מעניינים עולים מכאן: הראשון הוא, שכמעט כולם (לא רק סטוארט, באופן כללי העיתונות הפוליטית האמריקאית) הרבה יותר מלגלגים על CNN מאשר על פוקס. נכון, בCNN הטעות ארכה הרבה יותר זמן, אבל יכול להיות שזה גם בגלל שמפוקס אף אחד לא מצפה לדיווח אמיתי, לכן אף אחד לא מופתע מפאדיחות? ובצורה יותר רצינית, זו פאדיחה דרמטית - שכן לא מדובר בערפל קרב או מלחמה, שהידיעות סותרות ומבלבלות, אלא פשוט בסבלנות לקרוא את פסק הדין עד הסוף. אני אל אתפלא אם יהיה כאן חשבון נפש נוקב דוגמת השנויים לאחר בחירות 2000 (פלורידה הלכה לגור! לא, פלורידה הלכה לבוש! לא, אנחנו בעצם לא יודעים!)
הנקודה השניה היא שיש כאן כמה רמזים לראות מה היא טיבה של מקצוענות. למה CNN ופוקס טעו, בעוד שscotus blog, הבלוג העוקב אחרי בית המשפט העליון ושכולם (כולל אני) השתמשו בשירותיו כדי לראות מה תהיה הפסיקה, לא טעה למרות שהוא יצא עם החדשות כמעט באותו זמן כמוהם? אז קל להבין למה CNN ופוקס טעו: ההחלטה ארוכה, ורוברטס כתב את עמדת הרוב. רוברטס הקדיש את כל הקטעים הראשונים בפסק הדין שלו לפסיקה כי החיוב לרכוש ביטוח אינו חוקתי מתוקף סעיף המסחר או סעיף האמצעים הנצרכים והראויים; רק לאחר שביסס זאת פנה לפסוק שהחיוב הוא מס ולכן חוקתי. כתבי פוקס וCNN בלהטם לפרוץ עם החדשות, קראו את הפסקאות הראשונות והסיקו שהחיוב לא חוקתי ולכן מבוטל.
אז איך SCOTUS blog לא נפל לאותה המלכודת? יכול להיות שהם פשוט קוראים מהר יותר, אבל לי יש חשד אחר. אם מסתכלים לאורך הבלוג באותן דקות גורליות, בהתחלה הם מדווחים שהם קיבלו את פסק הדין לידיהם, ומיד לאחר מכן שהוא ארוך ויקח להם כמה דקות להבין. אחרי דקה-שתיים, המסקנה "החיוב לרכוש ביטוח שורד בתור מס", וכמה שניות לאחר מכן "הקול של רוברטס הציל את החוק" (למזלי, לא פרסמתי את הפוסט שלי לפני הידיעה הזו כי עד אז הייתי משוכנע כמו כולם שאם החוק שורד אז זה בטח 6-3 עם קנדי ורוברטס). עוד דקה שתיים של שקט ואז הסבר על עמדת השופטים הליברלים (שהוא חוקתי מתוקף פסקת המסחר) ועל כך שלכן הכלל המונע מבית המשפט לפסוק על מס לפני שהחל להיגבות לא תקף. ואז התחילו לזרום עוד ועוד פיסות מידע בקצב הולך וגובר. אז מה קרה כאן? לדעתי כותבי הSCOTUS blog לא הסתכלו כלל על התוכן המשפטי בהתחלה. הדבר הראשון שהם הסתכלו עליו הוא מי שהשופטים שמסכימים עם דעתו של רוברטס. משראו שאלה הם השופטים הליברלים, הבינו שהחוק שרד ולכן החלו לחפש למה שרד. ולכן הידיעה "רוברטס הציל את החוק" באה כל כך מוקדם. וזו, רבותי, מקצוענות שצריך להוריד בפניה את הכובע.
3. ולבסוף, פיסת המידע החשובה ביותר מבחינה פוליטית היא הסקר הזה, שנערך לאחר ההחלטה ושמראה שלמרות שהחוק עדיין לא פופולארי, 56% מהאמריקאים מעוניינים להמשיך הלאה, אל מול 36% המעוניינים שהרפובליקאים ימשיכו לנסות למנוע את יישומו. החדשות הרעות מבחינת המפלגה הרפובליקאית הן שהרפובלקיאים חושבים הפוך: 69% חושבים שצריך להמשיך לנסות למנוע את יישום החוק. וכאן כל פוליטיקאי רפובליקאי - ובראשם, מיט רומני -  בבעיה הרגילה שלהם: כדי לרצות את הבסיס, צריך לדחות את הקולות הצפים והמתנדנדים, ולהיפך. 

אות חיים

ובכן, אני יודע שחיכיתם בנשימה עצורה, חמשת קוראי הנאמנים. אז אל חשש, אני עדיין כאן, אם כי עומס מה בעבודה ובכלל הביא לתדירות פרסומים פחותה במקצת בשבועות האחרונים - וכנראה שגם בקרובים. ולאחר ההקדמות (אחד הביטויים המוצלחים שאני מכיר מערבית הוא "ובעד" (wabaa'du) שמשמעותו "ולאחר מכן", כלומר, אחרי שגמרנו את החלק הארוך של הברכות והתארים בתחילת המכתב, אפשר להגיע לעניין).
מכיוון שלא מעט פניני אינטרנט הצטברו ברידר שלי, ולאור בקשת הקהל, נתחיל בעדכוני פוליטיקה אמריקאית:
בראייה כללית, המרוץ נמצא בענות המלפפונים שלו. מיט רומני מחד ביסס את נצחונו בפריימריז הרפובליקאים, ונראה שהמפלגה הרפובליקאית מתאחדת מאחוריו; מאידך החלק המשמעותי ביותר של הקמפיין יתחיל רק לאחר ועידות המפלגות בקיץ וביתר שאת רק לאחר יום העבודה בתחילת ספטמבר. התקופה כרגע היא גרבג' טיים, שבדרך כלל ממלאים אותו בתהיות וניחושים מי יבחר למועמדות לסגן נשיא (השנה רק בצד הרפובליקאי כי בצד הדמוקרטי ברור מי). וגם זה לא כ"כ מעניין השנה כי בגדול שדה המועמדים הרפובליקאי לא מדהים, ולכולם ברור שאם יש משהו שמיט רומני למד מפארסת שרה פיילין ב2008 הוא שלא לבחור מועמד מפתיע שעלול להאפיל עליו.
אז במה מתעסקים? הקמפיינים והתקשורת מתעסקים באובססיביות אחרי מהלך זה או אחר של הקמפיין - אחרי כשלושה שבועות שנחשבו רעים לאובמה, הוא הצליח לצאת להתקפה עם המהלך לאפשר את ישיבתם החוקית של בני מהגרים שנרשמו לקולג' או לצבא, מהלך שהועיל לו בקהילה ההיספאנית ובעיקר שם את רומני במצב בעייתי, שכן הוא לא יכול לתמוך במהלך - כי אז יכעיס את הבסיס הרפובליקאי שונא המהגרים - ולא להתנגד, כי אז יכעיס את הקהילה ההיספאנית, מהחשובות והגדלות בקהל הבוחרים. אבל זו אדוה על המים; התמונה הכללית היא שאובמה שומר פחות או יותר על יתרון של 2-3% בממוצעי הסקרים (הדרך הקלה ביותר לראות זאת הוא בממוצע הסקרים של real clear politics; הסקר היחידי שם עם יתרון לרומני הוא של רסמוסן, חברה שידועה בכך שסקריה מוטים בכמה אחוזים לכיוון הרפובליקאי), ואם הכלכלה לא תשתנה באופן דרמטי לכאן או לכאן יש יסוד סביר להניח שכך גם יסתיימו הבחירות, בתמונת ראי לבחירות 2004. אני עדיין אופוטימי ושומר על הערכתי שאובמה ינצח ב7%, אבל כפי שאירועי מצרים אתמול הוכיחו, ההערכה שלי לא שוה הרבה.
אירוע דרמטי באמת הצפוי בימים הקרובים הוא פסיקתו של ביהמ"ש העליון על חוקתיותו של חוק הבריאות של אובמה. לא אחזור על עצמי, אז כתבתי על זה כאן; אבל רוב הפרשנים מעריכים שביהמ"ש יפיל את החובה לרכוש ביטוח וישאיר את שאר החוק על כנו. זה כמובן יצור מצב מאוד בעייתי, שכן החלקים הפופולאריים של החוק - למשל האיסור על חברות ביטוח למנוע ביטוח בריאות על סמך "תנאים רפואיים קודמים" - נסמכים על החיוב הזה (שכן אחרת, אף אחד לא ירכוש ביטוח כשהוא בריא, ומיד שיחלה ילך לרכוש ביטוח ואז חברות הביטוח יקרסו) ולכן במצב זה צפו דווקא לחברות הביטוח להפעיל לובי מסיבי לחקיקת תיקון; זה צריך להעמיד את הרפובליקאים במצב מעניין שכן חברות הביטוח הן תומכות משמעותיות של הרפובליקאים, אך מאידך כל יומרה לשתף פעולה במשהו עם החוק הקיים תסתור את עקרון היסוד הדתי הרפובליקאי של השנים האחרונות, שחוק הבריאות הזה הוא האיום הגדול ביותר לחירות מאז יוליוס קיסר. מאידך, החלטה כזו תהיה מכה מוראלית קשה לאובמה ועידוד מוראלי משמעותי לרפובליקאים. בקיצור, יהיה מעניין (אם כי סביר להניח שבחשבון אחרון לא ממש ישפיע על הבחירות).
ובכל זאת עוד כמה פכים אמריקאים:
1. לפי סקר חדש, לא פחות מ49% מהאמריקאים סבורים שהרפובליקאים פוגעים בכלכלה בכוונה, כדי לפגוע בסכויי הבחירה של אובמה. רוב הפרשנים סבורים שזה לא משנה כי עדיין הציבור מאשים או משבח את הנשיא על התוצאות הכלכליות, אבל אני מעריך את הבוחר הממוצע האמריקאי יותר מכך (אולי זה כי כדברי צ'רצ'יל, לא שוחחתי איתו חמש דקות).
2. ג'ו וורצלבכר, שרברב מאוהיו, הפך לגיבור רפובליקאי ב2008 כאשר באירוע קמפיין של אובמה שאל אותו שאלה קשה על הכלכלה. הקמפיין של מקיין הפך אותו לסלבריטי לכמה שבועות, והשם Joe the plumber הפך למושג. השנה הוא מנסה לרכב על גל ההצלחה ולרוץ לקונגרס. עד כאן סביר, מה שפחות סביר הוא מודעת הפרסומת הזו שלו, שבה הוא טוען שחוקי הגבלת החזקת נשק הם האשמים בשואה.
3. ריק סקוט, מושל פלורידה הרפובליקאי, מוביל מהלך מאוד שנוי במחלוקת לנקות את ספר הבוחרים; הוא טוען שהמהלך נועד למנוע זיופי בחירות, מתנגדיו טוענים שלאור העובדה שלא הוצג כמעט אף מקרה של זיוף בחירות שהוכח, המהלך נועד בעיקר להוציא מספר הבוחרים בוחרים צעירים או בני מיעוטים, אוכלוסיות שסביר יותר שפחות דואגות לרישומיהן הבירוקטיים, ושבמקרה או שלא נוטות גם להצביע לדמוקרטים בשיעורים גבוהים. משרד המשפטים הפדרלי קבע כי פעולה זו לא חוקית, אבל המושל טען שזה לא רלוונטי כי זו פעולה בסמכות המדינה (שזה נכון חלקית; בשל המונטין שלהן בזכויות אזרח, מדינות הדרום חייבות להעביר לאישור הממשל הפדרלי כל פעולה שלהן בתחום ההצבעה מאז החוק לזכויות האזרח ב1965, והחוק הזה תקף על המחוזות הצפוניים של פלורידה). מכל מקום, משקיפים עירניים הצביעו על כך שלמעשה תחזוק ספר הבוחרים הוא לא במסכות המושל אלא בסמכות מארגני הבחירות המחוזיים, ורבים מאלה מסרבים לעת עתה להענות להנחיות המושל. צפו למאבק משמעותי בהמשך בנושא, לאור העובדה שלפתע התפקיד של מארגן בחירות, תפקיד שולי שבדר"כ מאוכלס על ידי קשישים, הפך פתאום לבוקש ביותר בפלורידה.
4. לפי סקר חדש, 36% מהאמריקאים חושבים שאובמה נוצרי; 11% חושבים שהוא מוסלמי ו44% לא יודעים. אני דווקא לא מזועזע כל כך מהנתונים הללו. ה11% הם כאלה ששונאים את אובמה, ולכן מוכנים להאמין בכל טענה עליו; הטענה שהיא מוסלמי באה משנאתם את אובמה ולא להיפך. ה44% זה בגלל שבמקביל למסע הרפובליקאי להציג את אובמה כלא אמריקאי ולא נוצרי, אובמה באמת לא מציג את דתיותו בצורה מופגנת, וסביר להניח שהוא באמת לא כל כך דתי.
מה שכן מדהים אותי בדיון הזה - בעצם, ליתר דיוק, דווקא בדיון הקבוע המתלווה אליו, של השאלה האם אובמה נולד בארה"ב או לא - הוא העובדה שהוא בעצם חסר משמעות. לכאורה זהו דיון מאוד משמעותי כי רק אדם שנולד בארה"ב יכול להיות נשיא לפי החוקה, ולכן אם אובמה לא נולד בארה"ב נשיאותו לא חוקתית. אלא שזו פרשנות שטחית - המינוח בחוקה הוא Natural born citizen (בניגוד לnaturalized, כלומר מי שהתאזרח). אובמה אזרח אמריקאי מלידה כי נולד לאם אמריקאית ועל כך אין חולק. בעצם, זה אמור להספיק - זה היה מספיק עבור ג'ון מקיין, שנולד בתעלת פנמה, איזור שהוא אמנם בשליטה אמריקאית אבל ללא ריבונות אמריקאית; והספיק עבור ג'ורג' רומני, אביו של מיט רומני, שרץ לנשיאות ב1964 למרות שנולד במקסיקו (אביו - סבו של מיט רומני - ברח למקסיקו עם קהילתו המורמונית כדי להמשיך להחזיק את משפחתו הפוליגמית, כאשר חוקי הפוליגמיה החלו להיאכף בארה"ב). כך שהעובדה שכל היסוד המשפטי של הדיון הזה לא קיים הופכת אותו לעוד יותר ביזארי.
5. ואם כבר, כך היו נראית הטלויזיה בווסטרוז אם super PACs היו נכנסות למשחקי הכס:

(תודה לשיר דמע)
6. ואגב סגירות קוגניטיבית של הימין האמריקאי - בסקר מחודש שעבר, 63% מהרפובליקאים עדיין מאמינים שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית - וזה אחרי שג'ורג' בוש עצמו הודה שכנראה טעה בעניין, וכמובן שכך גם כל בכירי ממשלו הרלוונטיים.
7. לראשונה מזה שנים רבות, מהגרים מארצות אמל"ט הם לא הקבוצה בגדולה ביותר של מהגרים לארה"ב - את מקומם תפסו המהגרים מאסיה. 

מלחמות התרבות 2

הבטחתי פוסט על הקושי של הרפובליקאים להגמל מחסרונם שלא לומר אמת (כבוד לדוד בן גוריון, אמן הניסוחים), ובשאיפה נגיע לכך בהמשך השבוע, אבל ברשותכם, עוד פוסט עם עדכונים במלחמת הימין האמריקאי באמצעי מניעה.

בסוף הפרקים הקודמים, המלחמה היתה בעיקר ברמה הפדרלית, כאשר הרפובלקאים נלחמים כנגד החיוב לכסות אמצעי מניעה במסגרת ביטוח בריאות; במסגרת זו הם העלו הצעת חוק לסנט המאפשרת לכל מעסיק או חברת ביטוח להחליט שלא לכסות הליך רפואי כלשהו אם הוא נוגד "את אמונתו הדתית או עקרונותיו המוסריים" - חוק הקרוי "התיקון של בלנט" (the Blunt amendment) על שם הסנטור בלנט ממיזורי שהציע אותה. ההצעה הזו עלתה להצבעה בסנט ונפלה ברוב של 52-48, כאשר באופן מדהים לא רק שכל הרפובליקאים תמכו בה (כולל כביכול מתונים כמו הסנטור בראון ממסצ'וסטס, או הסנטורית אולימפיה סנוו ממיין שהשבוע הודיעה שהיא לא רצה לכהונה נוספת שכן הסנט הפך להיות מפוצל מדי ואי אפשר לקדם בו דבר; בהערת אגב, בכך היא נתנה לדמוקרטים מתנת פז של מושב שלא היה להם סכוי לזכות בו שהפך להיות מועמד סביר ביותר להיפוך לדמוקרטים) אלא גם שלושה דמוקרטים שמרנים. גם הזכרנו את השימוע בועדת הפיקוח על הממשל של בית הנבחרים בנושא, שהעידו בו רק גברים, והיו"ר פסל את העדה האחת שהדמוקרטים ביקשו להביא, סנדרה פלוק, סטודנטית מאוניברסיטת ג'ורג'טאון.

אלא שבינתיים קרו עוד כמה דברים, דווקא ברמת המדינות: מאז 2010, בהן הרפובליקאים ניצחו נצחון סוחף ברמת המדינות וזכו לשליטה מלאה בכל חלק הממשל של רבות מהן, הם העבירו סדרה של הגבלות על הפלות היכן שיכלו. הסימן הראשון שהרפובליקאים קופצים מעל הכריש בנושא היה כשלונם במשאל עם במיסיסיפי - המדינה השמרנית ביותר בארה"ב - להעביר תיקון לחוקה המגדיר כל ביצה מופרית באדם - תיקון שלא רק שיהפוך כל הפלה לרצח, אלא גם כל שימוש באמצעי מניעה הורמונליים לרצח, שלא לדבר על כך שאישה בהריון שנוסעת לחו"ל תהפוך למבריחת שב"חים. הכשלון הזה לא מנע מרפובליקאים במדינות אחרות להתמיד בנושא הזה, ובשבועות האחרונים ניסו הרפובליקאים בוירג'יניה להעביר חוק המחייב כל אישה שרוצה לעבור הפלה קודם כל לעבור בדיקת אולטראסאונד - גם אם הבדיקה כלל לא חיונית. הסיבה מאחורי המהלך ברורה (למרות שאף אחד לא אומר אותה בגלוי) - נסיון להפעיל סחיטה רגשית על האישה ע"י הצגת התמונות, אם כי המחוקקים של וריג'יניה לא הלכו עד הסוף והם הואילו לציין בחוק שהם לא מכריחים את האישה להסתכל בתמונה (הצעה דומה בפנסילבניה מחייבת שראשה של האישה יהיה מופנה לתמונה, ושהרופא יתאר אותה אם האישה מסרבת לצפות). מכל מקום, זה לא החלק הכי שערורייתי בחוק; החלק הכי שערורייתי הוא שהעובדה שבשליש הראשון של ההריון הדרך להשיג את התמונה הטובה ביותר - שזו דרישת החוק - היא לא באולטראסאונד חיצוני (כמו שמוכר מהסרטים) אלא וגינלי. אני לא אתאר בפירוט אבל נראה לי שחמשת קוראי הבלוג חכמים מספיק להבין במה מדובר - ושוב, יש לזכור, לאישה או לרופא אין שום יכולת החלטה בנושא, וכמובן שהבדיקה הזו לא קשורה בשום צורך רפואי. ההצעה עברה בבית התחתון ועמדה לעבור בבית העליון, ומושל וירג'ניה, בוב מקדונל, שגם מעוניין מאוד להיות מועמד לסגן נשיא, הכריז שיחתום עליה.

איכשהו הנושא הזה חמק מתחת לרדאר (ואפילו עבר בכמה מדינות אחרות) עד שתיבת התהודה התקשורתית של השמאל - MSNBC, בלוגים ושאר הכלים שהשמאל בנה כקונטרה לפוקס ניוז - החלו לפמפם את הנושא עד שהוא עלה לראש סדר היום. בשילוב עם ההתפתחויות ברמה הפדרלית, המהלך הזה סייע לשמאל לבצע מהלך דו-שלבי מרשים בעיצוב הדיון. ראשית, הדיון סופית נטש את הזוית של חופש הדת, שממנה כזכור החל הימין ברמה הפדרלית, ועוצב בבירור כדיון של מלחמת תרבות בנושא הפלות, אמצעי מניעה, ומין המופרד מהבאת ילדים לעולם באופן כללי. אבל המהלך היותר מרשים הוא העובדה שהדיון הזה סייע לשמאל לעצב מחדש את עמדתו בנושא הפלות בכלל - שהוא נושא ארוך וותיק. לאורך שנים, העמדות המקובלות בנושא הפלות היו "בעד חיים" (דהיינו, מתנגדים לפלות) מול "בעד חופש בחירה" (דהיינו, תומכים בהפלות). הבעיה עם המבנה הזה, עבור התומכים בהפלות, הוא העובדה שבעוד שהעמדה המתנגדת להפלות נתפסת כבאה מבסיס מוסרי - תמיכה בחיים - העמדה התומכת בהפלות נתפסת כתומכת בזכות צרכנית כמעט - זכותי לבחור נעליים כאלה או אחרות; זכותי לבחור להפיל או לא (אני לא תומך בביקורת הזו, אני רק מתאר כיצד היא נתפסת בדיוק הציבורי) ולכן השמאל בתהליך ארוך של נסיגה השהיה בנושא הפלות מאז רו נגד וייד ב73. המהלכים השערורייתיים של הרפובליקאים בשבועות האחרונים שינו את התפיסה של עמדת השמאל בנושא: זו לא עמדה התומכת בבחירה, אלא עמדה התומכת בזכות האישה על גופה, בזכות האישה לקבל טיפול רפואי ובזכות האישה שלא יכפה עליה הליך רפואי המזכיר אונס ללא כל צורך רפואי ובשל כפיית הממשל. זו כבר עמדה מוסרית לעילא ולעילא, ומכיוון שהעמדות הרפולביקאיות - בעיקר בנושא האולטראסאונד - כל כך קשות להגנה, הדמוקרטים מנצחים בקרב הזה (הדוגמה הטובה ביותר היא העובדה שמושל וירג'יניה - שחשש מחד להתכחש להבטחתו לתמוך בחוק ומאידך לסיכוייו להבחר כמועמד לסגנות נשיא אם יהיה חתום על חוק כזה - דאג שההצבעה על החוק בסנט הוירג'יניאי דחתה למועד לא ידוע).

והבעיה של הימין בנושא הזה הוא שהוא לא יודע כיצד לסגת, ולכן הוא ממשיך ואף מחריף את המאבק (יש למישהו הצעת תרגום לבטוי הנהדר double down?), וכןא אנחנו חוזרים לסנדרה פלוק, הסטודנטית מג'ורג'טאון שהיתה אמורה להעיד בשימוע בועדתו של חבר הקונגרס דארל עיסא. הדמוקרטים בקונגרס לא נתנו להזדמנות פז שכזו לחמוק, והזמינו אותה לדבר בפאנל (הם במיעוט ולכן הם לא יכולים לזמן שימועים). זה חרפן את דוברי הימין המושבעים - פלוק צעירה, אם יורשה לי - נאה, ודוברת בצורה רהוטה ומשכנעת, ובקיצור, דמות אולטימטיבית להציג את עמדת השמאל בנושא, בעיקר אל מול אוסף הגברים המזדקנים בשימוע של עיסא - והם החלו להשמיץ אותה. הגדיל ועשה ראש לימבו - מנחה רדיו שהוא כבר אייקון בקרב הימין, מי שהוביל את מהפכת תוכניות הרדיו הימניות ברחבי ארה"ב - שהשתלח בפלוק שוב ושוב כמה ימים ברציפות בתוכניתו. אני לא אביא את כל הקליפים - אם אתם באמת רוצים יש אוסף מכובד שלהם כאן - אבל אם נסכם את ההייטלייטס, לימבו קרא לפלוק שוב ושוב "זונה", מכיוון שהיא מבקשת מאיתנו כסף כדי שהיא תקיים יחסי מין; טען שהוריה צריכים להתבייש בכך שבתם מקיימת כל כך הרבה יחסי מין שהיא צריכה שיממנו לה אמצעי מניעה (בכלל, לימבו נראה מאוד נהנה לומר שוב ושוב את המילה "סקס") וקינח בהצעה, שאם פלוק דורשת שנממן לה יחסי מין אז  אדרבא, הבה נממן אותם ובתנאי שהיא תעלה קטעי וידיאו של היחסים שהיא מקיימת לרשת שנוכל לצפות (בהן צדקי, אני לא ממציא כאן דבר).

לימבו כמובן גס רוח ודוחה, ונראה שהפעם אפילו הוא הצליח לעבור את הגבול, שכן כמה מפרסמים כבר החלו להסיר את פרסומותיהם מתוכניתו; אובמה התקשר לפלוק כדי לתמוך בה, והיא זכתה גם לתמיכה פומבית אוניברסיטת ג'ורג'טאון שבה היא לומדת (ושבהיותה מוסד ישועי לא מכסה בבטוחי הבריאות שלה אמצעי מניעה, מזה התחיל כל הסיפור), ואפילו כמה וכמה רפובליקאים החלק להרחיק את עצמם מהשמצותיו של לימבו. אבל העמדה המקובלת בקרב הדוברים השמרניים המקובלים (למשל שון הניטי או אריק אריקסון) היא שאמנם הסגנון של לימבו לא מקובל, אבל הטענה הבסיסית לגיטימית והיא שאין סיבה שנממן אמצעי מניעה שהם תוצאה בריאותית של בחירה בחיי מין מסויימים. מעבר להנחה הלא הגיונית בדבר "נממן" - שהרי פלוק משלמת על ביטוח בריאות ככל אחד אחר - אפשר לתהות האם באותה המידה לימבו למשל יסכים לדרישה להוציא תמיכה מטיפולים בסרטן ריאות אם חס ושלום הוא יחלה בו, שכן מימון טיפולים שכאלה משמעותו שאנו ממנים את בחירותיו לעשן סיגרים בהנאה לאורך כל חייו. 

אבל מה שממש מרתק כאן הוא שהדיון עובר אפילו עוד שלב מעבר למיצוב המוסרי שדיברתי עליו קודם. כאן הימין האמריקאי יוצא חד וחלק כנגד מין. ליתר דיוק, כנגד מהפכת התרבות הגדולה שבאה בעקבות ניתוק המין מהבאת ילדים לעולם, שבאה לעולם עם המצאת הגלולה בשנות ה60. בזמנו ציטטתי את הפוסט של מאט יגלסיאס שטוען שלידתה של התנועה השמרנית בארה"ב, שרוב חבריה בעצמם מיחסים אותה לקמפיין של גולדווטר ב1964, באה כתגובת נגד לתנועת זכויות האזרח של שנות ה60. אבל אני חושב שיש כאן מעט יותר - ואולי מגיע לכך פוסט בפני עצמו. הפרוייקט הגדול של התנועה השמרנית הוא לא רק כנגד השוויון הגזעי שבא לעולם בשנות ה60; הוא כנגד כל השנויים ששנות ה60 מייצגות. כנגד הפמיניזם, תרבות הנגד, זכויות המיעוטים, הפציפיזם, וכמובן מדיניות הרווחה ו"החברה הגדולה" של ג'ונסון; אם תסתכלו על התמות  המרכזיות של התנועה השמרנית כולן באות בעצם להשיב את הגלגל לאחור באחד מהנושאים הללו, בצורה ישירה יותר או פחות. הדיון על הפלות היה בצורה ישירה פחות - שכן עמדת הימין היתה תמיד לאו דווקא נגד הנשים אלא בעד זכויותיהם של עוברים שלא נולדו. ההשמאל יכול היה להציג את האירוניה בעובדה שיש מתאם די מובהק בין מידת השמרנות של מדינה בארה"ב לגובה תמותת התינוקות בה, ומכאן לעובדה המעניינת שכנראה הימין מאוד מאוד מעוניין בשמירה על חיי ילדים עד שהם יוצאים מהרחם, אבל זה טיעון ציני, מרושע, לא מדוייק וגם לא תופס. אבל מלחמת התרבות של החודש האחרון מוציאה את המרצע מן השק כאן. ומכיוון שעם כל האכזבות של סוף שנות ה60, המהפכה התרבותית שהביאו הוטמעה עמוק לתוך התרבות המערבית ככלל והאמריקאית בפרט (גם על כך כתבתי בזמנו - זה פוסט אני מאוד אוהב אז נלנקק אליו שוב), למאבק הזה לדעתי אין ממש סיכוי. אבל הוא מרתק לצפיה.

שלא לדבר על התמונה של פלוק מול לימבו - השוואה שבאמת שווה 100 מלים:

ובינתיים

נחזור, בתקוה, לאמריקה, ובפרט לפטור שהרפובליקאים לקחו לעצמם מלומר אמת, בהמשך השבוע; בינתיים משלל הדברים שנחתו בgoogle reader שלי לאחרונה:

1. נהוג לחשוב שוול סטריט אוהב את הרפבולקאים, וכשנשיא דמוקרטי נבחר הבורסה קורסת. מתברר שלא ממש: לפי מאמר של בלומברג, אם היית משקיע $1000 בתעודת סל של מדד S&P בתחילת ממשלו של קנדי ומשאיר את הכסף בבורסה רק בתקופות של נשיאים דמוקרטים, היו לך היום $10,920; אותה אסטרטגיה רק תחת ממשלים רפובליקאים היתה משאירה לך ביד $2,087 בלבד. יש כאן קצת דמגוגיה כי היום האחרון של נשיא רפובליקאי נכון להיום הוא היום האחרון של בוש, בישא המשבר הכלכלי בעוד שבינתיים הבורסה התאוששה; אבל יש יתרון לדמוקרטים גם אם מורידים את קלינטון - הנשיא הדמוקרטי שהבורסה היתה בו הכי מוצלחת - ובוש הבן, הנשיא הרפובליקאי עם הנפילה הכי גדולה בבורסה. (אני לא חושב שזה באמת מוכיח שדמוקרטים טובים יותר לכלכלה; בעיקר זה מוכיח שההשפעה של הנשיא על הכלכלה היא מועטת הרבה יותר משנדמה).

2. עידו קינן מציג כרזות מינימלסטיות שעיצב מורדי לוי לספרי ילדים. הכנסו ללינק, הן ממש יפות. האהובה עלי (ולכבוד אחיינתי כמובן) היא זו:

3. ואותו עידו קינן מציג גם את הבלוג המצויין שכתב שוקי בן נעים בשם פרופ' אליעזר שקולניק. בהצלחה ליוסף סידר מחר!

4. לפעמים החיים מתעקשים לממש את כל הסטראוטיפים: הספר של מושלת ניו מקסיקו הרפבולקאית סוזנה מרטינז מסרב לקבל אותה יותר לאחר שנודע לו על התנגדותה לנישואים חד מיניים.

5. חלק מהטיעון הרפובליקאי בדבר ממשלה קטנה הוא שיש תפקידים שהחברה צריכה לקיים ולאו דווקא המדינה; חלק ניכר מהתמיכה לחלשים צריך להתבצע, לטענתם, ברמת החברה האזרחית ואגודות צדקה והתנדבות למיניהן, וכשהמדינה נכנסת לתחום הזה אז אזרחים פרטיים מפסיקים לתרום. אני חלקית מקבל את זה; מאוד מכעיס אותי שבארץ למשל מעט מדי אנשים רואים לעצמם חובה להתנדב (בזמן או בכסף) באיזושהי צורה, ומשאירים את הבעיות לכך ש"המדינה צריכה לטפל בזה". חבל, עם זאת, שהמועמדים הרפובליקאים לא ממש עומדים מאחורי הטיעון הזה בכסף: לפי דו"ח המס האחרון, מדווח הוושינגטון פוסט, מכל המועמדים לנשיאות מי שתרם הכי הרבה, כאחוז מהכנסתו, הוא ברק אובמה, שתרם 14% ממשכורתו, ומיט רומני מיד אחריו עם 13%. המעומדים הימנים ממש - סנטורום ופול - נתנו בערך כעשירית מהאחוז הזה.

6. האם שמעתם על תביעת הדיבה של "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק שמכנה אותה "תנועה פשיסטית"? אם לא, אורן פרסיקו מסכם זאת הרבה יותר טוב ממני. אני לא בטוח שאני מסכים עם ההגדרה ("אם תרצו" הם ברוטלים, ולאומנים, ובעיקר ברמה אינטלטוקאלית נמוכה; אני לא בטוח שפשיסטים); אבל אתם יודעים: וולטר, "אני אלחם בכל כוחי...", כל הג'אז הזה. מה גם שהמילה פשיזם או השוואות להיטלר כל כך שכיחות במקומותינו, שלכבוד ישראל צריך להמציא גרסת חוק גודווין 2.0; אז לתבוע על כך תביעת דיבה זה ממש מגוחך.

7. לפי סקר חדש של גאלופ, מבין כל מדינות העולם, אנחנו נמצאים במקום השביעי באחוז האמריקאים המחבבים אותנו, אחרי מדינות מתבקשות כמו קנדה ואוסטרליה וגם כמה הפתעות (לפחות עבורי) כמו יפן וצרפת. 71% מהאמריקאים מחבבבים אותנו, עליה של 3% משנה שעברה. נחמד לדעת, אם כי קצת מאכזב שלא מקום ראשון או לפחות בשלושה הראשונים, לא?

8. מאמר הדעה שכתב מיט רומני בוול סטריט ג'ורנל ב2009, ובו התנגד לחילוץ תעשיית הרכב האמריקאית ע"י וקרא לתת לדטרויט (העיר העומדת במרכז תעשיית הרכב האמריקאית, וכנוי מקובל לשלוש חברות הרכב הגדולות) לפשוט את הרגל - זו היתה כותרת המאמר - ממשיך לעשות לו בעיות; בדיבייט אתמול היא התפתל קשות להסביר את עמדתו זו, לאור העובדה שכיום GM מציגה רווחי עתק, ושהוא חייב לנצח בפריימריז במישיגן - בה יושבת דטרויט - ביום שלישי. לטובתו עומדת העובדה שגם שאר המועמדים הרפובליקאים התנגדו לחילוץ, עם זאת זו לא עמדה מאוד פופלארית בציבור הרחב, ומתברר שאפילו האקונומיסט לא ממש מסכים איתו בנושא. הדמוקרטים יודעים לעשות מהנושא צימעס, ולהציג את הרפובליקאים לא רק כקפיטליסטים חזיריים אלא גם כלא פטריוטיים (שזו בדרך כלל התקפה שבאה מכיוון הפוך):

9. אל תבלבלו את פוקס ניוז עם עובדות. אם הנתונים הכלכליים מצביעים על התאוששות וירידה באבטלה - זה בטח כי הם מפוברקים:

  (http://mediamatters.org/mmtv/201202150003)


(http://mediamatters.org/mmtv/201202060001 - מהדקה ה13:16)
10. לפני כשבועיים פרסם הממשל את הצעת התקציב שלו ל2013. אין לה סכוי לעבור (זו שנת בחירות אחרי הכל), אבל היא בכל זאת נותנת תזכורת על מה מוציא הממשל האמריקאי את רוב כספו: הביטוח הלאומי, שתי תוכניות ביטוח הבריאות מדיקייר (לזקנים) ומדיקייד (לעניים), והצבא - מהווים לא פחות מ68% מהתקציב. או כמו שמסכם זאת עצזרא קליין - הממשל הפדרלי הוא עדיין חברת ביטוח עם צבא גדול.
11. לפי מחקר חדש, הדרך הטובה ביותר להניע אנשים לאכול ארוחות פאסט פוד קטנות יותר - ולכן משמינות פחות - הוא פשוט להציע להם מנות צ'יפס קטנות יותר; במקום "תרצו להגדיל את הצ'יפס והשתיה בשקל תשעים" - "תרצו להקטין את הצ'יפס והשתיה בשקל תשעים" - וזה עובד.
12. חבר הקונגרס הרפובליקאי פלמינג מאינדיאנה פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "עוד פרטים מטרידים על planned parenthood" (ארגון לבריאות נשים שגם מבצע הפלות ושהוא התגלמות האנטיכרייסט בעיני הרפובליקאים) - שמתבסס על כתבה מפוברקת מהאתר הסטירי the onion.

שבוע טוב, ושתמיד נצליח לתת תוצאות בmoney time.

מלחמות התרבות

אני מודע לכך שהעיסוק בפוליטיקה אמריקאית בבלוג מתרחב ומאפיל כמעט על כל נושא אחר בתקופה האחרונה, אבל דברים כל כך מעניינים מתרחשים שם, שפשוט כואב לא לכתוב עליהם.
ועל כן, גם השבוע שני תהליכים מרתקים מתרחשים בפוליטיקה האמריקאית (ודווקא שניהם לא נגזרת של הפריימריז הרפובליקאים ).

הראשון הוא המלחמה שהמפלגה הרפובליקאית החליטה להכריז על אמצעי מניעה. לא הפלות (את זה אנחנו כבר מכירים) - אלא אמצעי מניעה סטנדרטיים, בעיקר הגלולה למניעת הריון. הסיפור הוא כזה:
אחד המאמצים העיקריים במסגרת רפורמת הבריאות של אובמה היה להגדיר סטנדרט בסיסי שכל תוכנית לביטוח בריאות חייבת לעמוד בו. זה חידוש ברמה הפדרלית, אבל סטנדרטים כאלה קיימים בחקיקה של רוב המדינות (שעד לרפורמת הבריאות, היו הגוף היחידי המחוקק בנושאי ביטוח בריאות). לפני מספר שבועות, הוגדרו התקנות הללו בנושא כיסוי מינימלי, וכללו בתוכן את החיוב לכסות גם אמצעי מניעה, בפרט גלולה למניעת הריון; זו גם לא מדיניות חדשה, שכן מדינות רבות מחייבות את הכסוי הזה, בעיקר מאז שויאגרה נכנסה לרוב תוכניות ביטוח הבריאות בסוף שנות ה90. מתוך ציפיה שלכנסיה הקתולית תהיה בעיה עם התקנה הזו (שכן לפי הדוקטרינה הקתולית החיים מתחילים ברגע ההפריה, ולכן שימוש בגלולה או בהתקנים תוך רחמיים הוא רצח), הגדיר הממשל מראש שהכנסיה תהיה פטורה מכסוי כזה בתוכניות שהיא מציעה לעובדיה.
אלא שפתאום, שבועיים אחרי שהתקנות פורסמו (ונתייחס לעניין העיתוי בהמשך) כל הממסד השמרני, התקשורת השמרנית והמפלגה הרפובליקאית החלו כאיש אחד להתרעם על הפגיעה החמורה בחופש הדת שבתקנה הזו, וזאת מכיוון שהתקנה אמנם פוטרת את הכנסיה עצמה, אבל לא פוטרת מוסדות המופעלים מטעמה כגון בתי חולים ואוניברסיטאות (אם מישהי מחמש קוראות הבלוג עומדת לעשות פוסט-דוק באוניבריסיטת ג'ורג'טאון- ביטוח הבריאות שתקבלי שם לא כולל כסוי לאמצעי מניעה, כי מתברר שזהו מוסד ישועי. כל יום לומדים משהו חדש). הממשל נתן לימין השמרני לחמם את עצמו בנושא שבוע-שבועיים, ואז הכריז על פשרה: גם מוסדות המסונפים לכנסיה לא יצטרכו להכליל אמצעי מניעה בתוכניות הבריאות שלהם, אבל במצב זה חברות הביטוח עצמן יכסו את עלות אמצעי המניעה על חשבונן לנשים המעוניינות בכך; חברות הביטוח גם הן מעוניינות בסידור הזה שכן אי שימוש באמצעי מניעה מוביל בדרך כלל להוצאות רפואיות גבוהות הרבה יותר שחברות הביטוח צריכות לכסות.
אלא שהימין (אני אומר ימין כי המאבק הזה מובל לאו דווקא על ידי פוליטיקאים רפובליקאים אלא גם על ידי התקשורת הימנית בראשות פוקס ניוז וגורמים בכניסה הקתולית האמריקאית) כבר הגיע לשלב שהוא רואה את המדיניות הזו כרדיפה הדתית החמורה ביותר מאז בלאדי מרי, ולכן הוא לא יכול, או לא רוצה, לסגת; וזה השלב הקבוע בו הימין האמריקאי הולך צעד אחד יותר מדי ומצליח להפסיד באופן גרנדיוזי. כי בשלב הראשון, הנימוק בדבר הפגיעה בחופש הדת יכול לתפוס בקרב חלק מהציבור, אבל לאחר דחית הפשרה עשו הרפובליקאים שני מהלכים שהפכו את העמדה שלהם לנלעגת למדי. הראשון הוא תיקון חוק שהציע הסנטור הרפובליקאי בלנט ממיזורי, ושתומכים בה כל הסנטורים הרפובליקאים כמו גם כל המועמדים בפריימריז, שמתירה לכל מעסיק או לכל חברת ביטוח להוריד מהכסוי ביטוח כל אלמנט שנוגד את אמונתיהם הדתיות או המוסריות (againt their relegious belief or moral convictions). כלומר, אם אני כמעסיק חושב שאורח חיים ללא התעמלות הוא מנוון, אני יכול להחליט לא לכסות סכרת ומחלות לב; אם אני כחברת ביטוח מחליט שבמקרה כל טיפול רפואי יקר נוגד את עמדתי המוסרית, אני יכול לא לכסות אותו. זה מעקר את כל המהות של ביטוח בריאות, והתקשורת - גם המיינטרימית, לא רק השמאלנית - שמה לב.
השני הוא שימוע שערך בנושא דארל עיסא, ראש הועדה לפיקוח על הממשל בבית הנבחרים (שבהערת אגב, צריך להיות אדם מאוד מתוסכל כי עם כניסתו לתפקיד ב2011 הוא קיווה להפוך לכוכב תקשורת כאשר יזמן את נציגי הבית הלבן לועדתו בכל שני וחמישי, אלא שממשל יחסית חופשי מסקנדלים באופן נדיר בשילוב עם סדר יום ציבורי שעוסק במשבר הכלכלי הותירו אותו מחוץ לאורות הזרקורים). עיסא ניסה למסגר את הנושא כעניין של חופש דת ולכן הזמין כמרים מזרמים נוצריים שונים כמו גם יהודי אורתודוקס (אני לא יודע אם הוא רב או לא אבל יש לו כיפה שחורה גדולה) לשימוע; הדמוקרטים ביקשו לזמן עדה אחת, סטודנטית מג'ורג'טאון שתביא את הפרספקטיבה של נשים שכסוי כזה נמנע מהן, אבל עיסא סירב. וכך, השימוע הניב בעיקר את התמונה הבאה

(http://i.dailymail.co.uk/i/pix/2012/02/17/article-2102411-11C6830A000005DC-268_634x286.jpg)
שהדמוקרטים החלו לפרסם ברחבי הרשת עם השאלה הפשוטה: where are the women?
וכאן כדאי לזכור, שהציבור פשוט לא עם הימין בנושא הזה: הציבור תומך במדיניות של אובמה עוד לפני הצעת הפשרה ברוב של 61% מול 31%; הצעת הפשרה צומך הציבור ברוב של 66%-26%, כולל אפילו רוב של 50%-42% מהרפובלקאים. זה גם די סביר, לאור העובדה ש98% מהנשים האמריקאיות משתמשות באמצעי המניעה המדוברים. אם הנושא נתפס כמלחמה בגלולה, הציבור לא ילך איתו - ניסיון להגדיר כל עובר כאדם נכשל במשאל עם אפילו במיסיסיפי, המדינה הכי שמרנית בארה"ב, בעיקר בגלל שתומכי ההצעה הבהירו שהיא תהווה דה פקטו איסור על שימוש בגלולה - והדיון הפך באופן די ברור להיות ממוסגר באופן הזה.
אז למה הימין  בכל זאת ממשיך? למה הוא לא נסוג בשקט (כפי למשל נסוג בעניין התנגדותו להארכת הקיצוץ במיסי המשכורת - זה קיצוץ מסים שיעזור בעיקר למעמד הביניים ולעניים, ולכן הרפובליקאים מתנגדים - שהארכתה עברה אתמול לאחר השרפובליקאים התקפלו מהתנגדותם)? חלק מהימין פשוט באמת מאמין שגלולה היא רצח, או מתגעגע לימיפ פשוטים יותר, כמו למשל פרייזר פריז, המיליארדר שמחזיק כלכלית את הקמפיין של ריק סנטורום, שמתגעגע לימים שבהן בנות פשוט התשמשו באספירין ושמו אותו בין הברכים שלהן (אני אפילו לא מבין למה הוא התכוון, שכך בנות נמנעו ממין? הסבר יתקבל בברכה):

(http://www.youtube.com/watch?v=hOI7fokqkFc)

יש אנשים קצת יותר רציניים - סנטורום עצמו, למשל, בימים אלה המועמד המוביל בסקרים בפריימריז הרפובליקאים - שפשוט מאמינים שצריך לאסור על כל אמצעי המניעה, מכיוון שמין רק למטרת הנאה, וללא מטרת הבאת ילדים לעולם, הוא פסול. ולא זו בלבד שסנטורום מאמין בכך, הוא גם חושב שאם יבחר לנשיא מחובתו לדבר על כך ולהעלות את הנושא לראש סדר היום (הקטע המעניין מתחיל החל בדקה 17:55):

(http://www.youtube.com/watch?v=KN7WfIZh690)
לזכותו של סנטורום יאמר שהוא עקבי, ושכקתולי העמדה שלו באמת תואמת לעמדת הכנסיה לאורך רוב ההסטוריה שלה. אבל למותר לציין שזו עמדה כל כך קיצונית, שאפילו בקרב החרדים שלנו היא תופסת רק בקרב הקיצוניים ביותר (רוב הרבנים יתירו שימוש באמצעי מניעה אחרי הבאת מספר ילדים לעולם, וסיפוק הנאה ממין הוא ההגדרה של מצוות עונה), לא כל שכן בחברה האמריקאית של ימנו. סנטורום גם מאמין שזכות - ואף חובת - הממשלה להתערב בנושא, ולכן התנגד לפסיקת ביהמ"ש העליון מ1965 שביטל חוק של מדינת קונטיקט שאסר על כל שימוש באמצעי מניעה (גם בקרב זוגות נשואים). זו הרי ההגדרה של "ממשלה קטנה ולא מתערבת", לא? מכל מקום, זו הסיבה שסנטור רפובליקאי בכיר העריך באוזני ג'ון קרל שאם סנטורום יהיה המועמד "נפסיד 35 מדינות".
אבל רוב הרפובליקאים לא קיצוניים כל כך. למעשה, רומני חתם, כמושל מסצ'וסטס, על תקנות יותר מחמירות מהתקנות האלה-  תקנות שלא נותנות אפילו לכנסיה הקתולית פטור. מייק האקאבי, המועמד השמרני של 2008, חתם על תקנות זהות להצעת הטרופ פשרה של אובמה כמושל ארקנסו. אז למה הם נזכרו עכשיו? ואם זו המלחמה החמורה ביותר נגד חופש הדת מאז בלאדי מרי, למה נזכרו להתרעם עליה רק שבועיים לאחר פרסום התקנות?
וכאן אנחנו מגיעים להתפתחות המרתקת השנייה של השבוע. באחד הפוסטים הראשונים, כתבתי איך מרתק היה לראות איך התדמית של ג'ורג' בוש משתנה בעיני הציבור ביום אחד - במהלך סופת קתרינה - ומאז הוא הפך ללא פופולארי עד כדי רעיל, לא משנה מה עשה. נראה שמשהו מעין זה התרחש בכיוון הפוך השבוע. עד השבוע. הדעה הכללית היתה שהכלכלה על הפנים, ושבשל כך סכויי הבחירה מחדש של אובמה מאוד בעייתיים. ופתאום לפני שבוע התפרסמו נתונים טובים על יצירת מקומות עבודה, והתפיסה התהפכה. ראינו כבר נתונים כאלה בעבר וחודש לאחר מכן שוב היו נתונים גרועים; משום מה הפעם יש מין תחושה שזהף באמת הכלכלה מתחילה להתרומם חזרה. יש עוד כל מיני נתונים תומכים - המדדים בבורסה בשיא; GM הציגה את רווחי 2011, שהיתה השנה הכי רווחית בהסטוריה של החברה (מה שמאוד בעייתי עבור מיט רומני, שב2008 הציעה "לתת לGM לפשוט רגל", והתנגד נחרצות לתוכנית ההצלה הממשלתית של GM ע"י הממשל. זה גם אינדיקטור לכלכלה טובה לבלי קשר, כי זה אומר שאמריקאים חוזרים לקנות מכוניות, כלומר יש להם שוב כסף), אבל כנראה זה משהו בתחושה של האנשים, שהנתונים רק מאוששים: יש סכוי (שעדיין יכול לקרוס) שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. העמדה של אובמה בסקרים עולה בהתאם - לראשונה מאז כמתעט תחילת הקדנציה שיעור התומכים בו עלה על ה50%, והוא מוביל ב8% ומעלה על פני כל אחד מהמועדים הרפובליקאים נגדו. ואם זה המצב, הרפובליקאים בבעיה קשה: הם מאבדים את הקייס העיקרי שלהם נגד אובמה. המדיניות הכלכלית הרפובליקאית של עוד הורדות מסים לא נתפסת כצודקת בקרב הציבור, והנצחון שלהם בויכוח הכלכלי היה תלוי בטיעון שאובמה ניסה 4 שנים והכלכלה עדיין בקאנטים". אז הם איבדו את הנושא הכלכלי, החשוב ביותר מבחינתם. מכיוון שגם בנושאי מדיניות חוץ יהיה להם קשה לתקוף את אובמה (אחרי הכל, הוא הביא לתפיסת והריגת בן לאדן, אותה הבטיח בוש 7 שנים ולא קיים; והוא יצא מעיראק, הברוך שבוש נכנס לתוכו) אז נשאר להם לחזור למלחמות  התרבות. לפעמים הם מועילות להם (למשל ב2004 עם עניין הנישואים החד מיניים) אבל כמו שזה נראה עכשיו, זה לא עומד להיות ממש כרטיס מנצח.  

לא (רק) על אמריקה

ואחרי שחזרנו מדיסניוורלד, מה עוד קורה בעולם?
1. טוב לדעת שכספי המסים שלי ושלך מנוצלים היטב. למשל לעריכת ערכים בויקיפדיה, בין השאר לציון העובדה ש"החיים של אביגדור ליברמן הם חיים ישראלי. אביגדור ליברמן מייצג את כל הטוב והמשמעותי ביהודי החי במדינה יהודית" (העריכה הזו) או שהיהדות החרדית היא "הזרם האוטנטי [תעתוק שגוי במקור - א.ק.] של היהדות האורתודוקסית" (העריכה הזו), ועוד עריכות שונות ומשונות שיצאו כולן מכתובות IP של ממשלת ישראל (הפרטים כאן). עזבו מעצבן, זה כבר פשוט מביך.
2. מתברר שרון פול ליברטיאן והכל, עד שזה מגיע לזכות האישה על גופה. ולכן הוא מתנגד לכל הפלה אלא של הריון כתוצאה מגלוי עריות או אונס. אבל זה עוד לא הכל; הוא מתיר הפלה רק במקרה של honest rape, כלומר רון פול לא ממש מאמין לנשים כשהן מדווחות על אונס. הממשלה יודעת יותר טוב מהן, והיא תשפוט אם מדובר באונס "כן" או "לא כן".
3. יאמר לזכותו של גרג מנקיו, הפרופסור השמרן לכלכה מהרוורד ואחד מיועציו הכלכליים הבכירים של מיט רומני, שהוא יודע להכיר בנתונים כלכליים חיוביים - כמו דו"ח האבטלה הטוב יחסית של השבוע שעבר - גם כאשר הנשיא הוא אובמה. יושר אינטלקטואלי הוא לא דבר שאני רגיל לראות מרפובליקאים.
4.  למשל, ממיט רומני: הנה רשימת שקרים רק מהשבועיים האחרונים.
5. פוקס ניוז כל כך פרנואידים מכל ביקורת על העשירים בזמן האחרון, שהם הגיעו לרמה שבה אחד מהמגישים בתחנה יחד אייטס של דקות לא מועטות בביקורת על סרט החבובות החדש, ש"שוטף את מוחותיהם של ילדנו במלחמת מעמדות" (תרגום מדויק, נשבע לכם. הסיבה היא כמובן העובדה שהרשע בסרט הוא עשיר המעוניין להרוס את תיאטרון החבובות כדי לקדוח נפט שקבור מתחתיו):

(http://www.youtube.com/watch?v=jl6ekkvWnOE) יוצרי החבובות לא נשארו חייבים, ובמסיבת עיתונאים לכבוד בכורת הסרט בבריטניה פוקס ניוז זכו לתגובה הולמת מפי קרמיט ומיס פיגי (ההיילייט של מיס פיגי מגיע בסוף):

(http://www.youtube.com/watch?v=Y8YhED4IgQA)
6. לפי מחקר חדש, ההפרדה הגזעית בארה"ב הגיעה לשפל של כל הזמנים, כאשר רק כ20% מהאוכלוסיה השחורה חיה בשכונות שחורות בלבד, ובערים אין כמעט אף שכונה שהיא רק לבנה.
7. די מדהים שזאב אלקין, שהדליף פרטים על פעילות צה"ל לטרוריסטים יהודים ביו"ש, לא זו בלבד שלא הואשם בריגול אלא מונה לחבר בועדת חוץ ובטחון.
8. סקר אחר סקר מראה שהבוחרים הרפובליקאים פחות ופחות מרוצים מהמועמדים שלהם ככל שהם מכירים אותם יותר.
9. צפיה בטלויזיה לא גורמת לסיכון מוגבר למוות בשום צורה.
10. מסתבר שלאמריקאים יש זכרון לא כל כך קצר: 54% עדיין מאשימים את בוש במשבר הכלכלי.
11. אוסף החומסקיבוטים הטובים בעברית.  ועדיין, הגיספנומטור עולה על כולנה.

מצעד הליצנים

ברור לי, חמשת קוראי הנאמנים, שיש לכם די הרבה שעות להרוג - אחרי הכל, הסקרים הראשונים מהבחירות המקדימות באיווה יתפרסמו רק ב19:00 שעון מקומי, כלומר ב3 בבוקר שעון ישראל, ועד אז יש לכם עוד לילה ארוך להעביר. אין נקודת זמן טובה מזו לסכם את הקמפיין הרפובליקאי עד עכשיו, שהתאפיין בפטרן קבוע: מתגלה כוכב שמרני חדש שיכול לתפוס את משבצת ה"מתמודד שאיננו מיט רומני"; הוא מטפס במהירות מטאורית בסקרים; הוא מגיע לרגע איקרוס שלו, מתקרב מדי אל השמש וקורס. אז לשירות הציבור - וכדי להעביר לכם את שעות ההמתנה הליליות - סיכום קצר של מצעד הליצנים, הפריימריז הרפובליקאים, 2012, לפי סדר כרונולוגי של התנפחות הבועה של כל מועמד.

מועמד: דונאלד טראמפ.
מי הוא? איל נדל"ן, שלטענתו הוא מולטי מיליונר אבל לא ברור כמה כסף באמת יש לו; מפורסם בהענקת שמו לכל פרוייקט נדל"ן בו הוא מעורב, ובחיבה לקישוט הבניינים שלו בזהב; מנחה של תוכנית הריאלתי "המתמחה", בה המתמודדים, המתחרים על הזכות לזכות בעבודה באימפריה שלו, צריכים בכל פרק לבצע משימות עסקיות כביכול, ובסוף כל פרק מודח מתמודד בקריאתו הפסקנית של טראמפ: "You're fired!"
תחילת הבועה: אפריל
15 דקות התהילה: טראמפ מעולם לא היה מועמד רשמי, ובשלב כל כך מוקדם המירוץ היה כל כך לא מגובש שקצת קשה להגדיר בשלב כזה מוביל במירוץ.
הסיכה שפוצצה את הבועה: בגדול, הוא ממש ליצן, ואף אחד לא באמת חשב שהוא יהיה מועמד רציני. למעשה, אפילו מהמחשבה שהמועמדים ישתתפו בדיבייט שהוא רצה לארגן ולהנחות, עוררה צמרמורות אי-נוחות קשות בקרב כלל הממסד הרפובליקאי. אבל ספציפית, בשיא הבועה שלו, טראמפ התפלש בקונסיפרציית תעודת הלידה של ברק אובמה, ומשפרסם אובמה את תעודת הלידה שלו, טראמפ נדחק לקונספירציות יותר ויותר מופרכות (למה אובמה לא מפרסם את הציונים שלו מהקולג'?!). המסמר האחרון היה התפקיד המרכזי שטראמפ תפס בסטנדאפ של אובמה בארוחת הכתבים של הבית הלבן (כתבתי על זה כאן)
תחילת הנפילה: אמצע יוני.

מועמד: מישל בקמן
מי היא: חברת קונגרס ממינסוטה, ממנהיגות הtea party. אין לה הרבה הישגים חקיקתיים, אבל היו לה הרבה הישגים תעמולתיים, כלוחמת בצד הימני של המפה; בין השאר היא נשאה נאום משלה בתגובה לנאום "מצב האומה", בנפרד מנאום התגובה הרפובליקאי הרשמי של פול ראיין. אמא ל23 ילדים מאומצים (זו לא טעות דפוס; 23).
תחילת הבועה: אמצע יוני.
15 דקות התהילה: לאחר שהמירוץ יותר התגבש ופחות או יותר כל המועמדים הכריזו על מועמדותם, וכשטראמפ נעלם מהזירה באיזור אמצע יוני, בקמן היתה הראשונה לעלות כפוטנציאל להיות "המועמד שאינו רומני". עם זאת היא מעולם לא עלתה להובלה מוחלטת ברמה הלאומית, ועיקר הבועה שלה היתה באיווה. שם גם הגיעה לשיא: זכייתה בבחירות הדמה של באוניברסיטת איווה באיימס ב13.8. אלה בחירות דמה שמשום מה נחשבות כאינדקטיביות, למרות שברור שהן אינן מצייגות (כדי להצביע צריך לשלום כמה מאות דולרים לפלגה הרפובליקאית של איווה בשביל כרטיס, ולכן הקמפיינים משקיעים הרבה כסף בקניית כרטיסים עבור תומכיהם) וגם אין להם רקורד היסטורי באמת כמנבאות את התוצאות באיווה, לא כל שכן התוצאה הסופית.
הסיכה שפוצצה את הבועה: לצערה של בקמן, היא המועמדת היחידה שהבועה שלה התפוצצה לחלוטין שלא באשמתה: האירוע שפוצץ את הבועה שלה הוא כניסתו של ריק פרי למירוץ, ומעבר המון תומכיה אליו. אבל גם אם זה לא היה קורה, סביר להניח שהיא היתה מפוצצת את בועתה בעצמה - עם רגעים בדיבייט כמו אלה שאפרט בסעיף הבא.
פדיחות נבחרות: העובדה שהיא מאייתת את שמה בצורה שנראית כמו שגיאת כתיב של Michelle; דיבייט בו היא טענה שחיסון נגד סרטן צוואר הרחם, שריק פרי העביר כחיסון חובה בטקסס, יכול לגרום לפיגור שכלי - עובדה מצוצה מן האצבע, כפי שאגודת רופאי הילדים האמריקאיים טרחה לציין בפני התקשורת עוד לפני שהדיבייט נגמר; תמונת השער שלה בNewsweek בה היא נראית כמו מטורפת.
תחילת הנפילה: יום אחרי איימס, כשריק פרי נכנס למירוץ.

מועמד: ריק פרי
מי הוא: מושל טקסס. מאוד שמרן, ומאידך בעל הסטוריה של הצלחה הן בהתמודדויות הפוליטיות בטקסס, והן במדיניות של טקסס - טקסס עברה יחסית בצורה קלה את המשבר הכלכלי, ויצרה הכי הרבה מקומות עבודה מכל מדינות ארה"ב (אם כי באופן יחסי לאוכלוסיה - היא די ממוצעת).
תחילת הבועה: ספקולציות על כניסת פרי למירוץ רווחו כל האביב, ומשנכנס למרוץ ב13.8 מיד קפץ לראש.
15 דקות התהילה: פרי פרץ בסערה אל המרוץ וקפץ הישר לעמדת ההובלה. המועמדות שלו גם התחילה להדאיג ברצינות את הדמוקרטים - בעיקר מכיוון שיש לו רקורד מוכח של יצירת מקומות עבודה. למען ההגינות ההסטורית, אני חייב להודות שגם אני התייחסתי למועמדותו לרעיונות שהציג ברצינות רבה. הדבר העיקרי שעמד בעוכריו היה סדרה ארוכה של דיבייטים, בהם פרי נכשל בצורה מחפירה - דבר שלא רק הוריד באופן משמעותי את סכוייו, אלא גם התחיל להעלות תהיות לגבי השאלה איך לעזאזל הוא הצליח בטקסס, ולתשובות שהמחמיאה שביניהן היא שכמושל הוא היה בסדר אבל הנשיאות גדולה עליו. עם זאת, הנפילה שלו לא היתה כל כך מהירה - לקח די זמן עד שפרי נפל, רק כאשר מועמד אחר הופיע לתפוס את תומכיו.
פדיחות נבחרות: הדיבייטים העניקו שלל רגעים מביכים של פרי: החל בניסיון לתקוף את רומני שבמהלכו התבלבל במה הוא רוצה לומר וכלה ב"אופס" הידוע שבא אחרי ששכח את שם המשרד הממשלתי הפדרלי השלישי אותו הוא מעוניין לסגור. היו לו גם שלל התבטאויות קיצוניות כמו הטענה שהוא היה שופט את בן ברננקי, נגיד הפדרל רזרב, על בגידה בשל המדיניות המוניטרית שלו; ולא נשכח את החווה שבבעלותו ובה נהג לצוד, שהוא קרא לה niggerhead.
הסיכה שפוצצה את הבועה: למרות כל הפדיחות, הבעיות של פרי עם האלקטורט הרפובליקאי החלו דווקא במדיניות: מדיניות שהנהיג בטקסס, לפיה ילדים של מהגרים לא חוקיים שגרים בטקסס יהיו זכאים להנחה בשכר לימוד ברשת האוניברסיטאות של טקסס, בדומה לאזרחי המדינה. כמובן, הפדיחות בדיבייטים היו הסיבה לעיקר נפילתו אבל הנפילה ממש החלה כאשר הרמן קיין הצליח משמעותית בדיבייט בפלורידה ולאחר מכן זכה בהצבעת דמה בפלורידה; קיין פתאום הופיע כמועמד משמעותי ותומכי פרי ברחו אליו.
תחילת הנפילה: זכייתו של קיין בהצבעת הדמה בפלורידה ב22.9, אם כי הדיבורים על הנפילה התחילו גם קודם.

מועמד: הרמן קיין
מי הוא: נשיא רשת הפיצריות Godfather pizza, וראש איגוד המסעדות האמריקאי בסוף שנות ה90. הוא מעולם לא נשא בתפקיד פוליטי, וגם רץ רק פעם אחת, לבית הנבחרים, והפסיד. גם - וזה מאוד חשוב למרות שהרפובליקאים לא יודו בזה - הוא שחור.
תחילת הבועה: קיין היה במירוץ מההתחלה אבל כולם התייחסו אליו כאל מועמד שולי (די בצדק, לאור נסיונו). ההצלחה שלו בהצבעת הדמה בפלורידה יצרה תפיסה שיש לו סיכוי, ומשם הבועה שלו התחילה להתנפח במהירות מטאורית.
15 דקות התהילה: קיין ממש הפתיע את הפרשנים, כי בעצם אף אחד לא ציפה שהוא יעלה לדרגת מועמד רציני. בכל זאת, אין לו שום נסיון פוליטי, וגם המדיניות שהציג היתה פשטנית להחריד: למשל, תוכנית המס שלו, הן9-9-9, שמפשטת את כל חוק המס האמריקאי לשלוש מלים (ויש כאלה שהעלו ספקולציה שההשראה לה באה ממשחק המחשב סים-סיטי). אבל כשהאלקטורט כל כך הרבה כועס על וושינגטון, המסר הפשטני והאנטי ממסדי של קיין תפס והוא טיפס לראשות הסקרים. הוא גם הצליח להשפיע באופן משמעותי על המירוץ, ולהזיז את דיון המס של הרפובליקאים משמעותית ימינה (מס אחיד היה נחשב מחוץ לסקאלת האפשרי עד לא מזמן). אלא שאז התחילו להתגלות הבעיות שלו עם נשים - שני מקרים של תלונה על הטרדה מינית בזמן היותו ראש איגוד המסעדות, שהסתייימו בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט - מה שהקשה עליו להכחיש, למרות שהוא ניסה; ואישה שיצאה לתקשורת וטענה שניהלה עמו רומן במשך 13 שנה, טענה שהוא לא ממש הצליח להכחיש גם כן, למרות שניסה.
פדיחות נבחרות: איפה להתחיל? תוכנית המס שההשראה לה באה ממשחק מחשב; ההכרזה שלו שהוא לא יחתום על שום חוק ארוך יותר מ3 עמודים; ראיון שבו הוא נשאל מה היה עושה ביחס למצב בלוב, והתמהמה במשך דקות ארוכות בנסיון לזכור במה מדובר ומה עשה ברק אובמה ביחס לכך (כדי להגיד שהיה עושה ההיפך); האמירה הגורפת שלו הוא לא יודע מה שמו של נשיא "אוזבקיבקיבקיסטנסטן"; הפרסומת הביזארית בה מנהל הקמפיין של קיין מעשן סיגריה אל המצלמה וקיין עצמו מביט למצלמה ולוקח לו 8 שניות לחייך; ואפילו נאום הפרישה שלו (הוא היחיד ממצעד הליצנים שהיה במירוץ ופרש) שהיה בו ציטוט רב השראה אחד: ציטוט מ"פוקימון: הסרט" (נשבע לכם שהכל אמת, ואני לא ממציא כלום).
הסיכה שפוצצה את הבועה: הצפת שתי התלונות על הטרדה מינית הייתה תאורטית משהו שניתן לשרוד אותו, אבל ההתמודדות של הקמפיין עם הבעיה - התעלמות ולאחר מכן הכחשה שהוא מיד היה צריך לחזור בו ממנה מכיוון שהיא היתה פשוט לא נכונה, ושמירה קבועה של הסיפור בכותרות למשך כשבוע - התחילה את ההתפכחות מקיין, ומה שמסתבר כרומן ארוך מחוץ לנישואים סגר את הגולל סופית (נראה שאשתו, למשל, שמעה על הסיפור רק מהטלוויזיה).
תחילת הנפילה: תלונות ההטרדה המינית החלו לצוף בתחילת נובמבר, ומאז הוא החל לשקוע. קיין פרש מהמירוץ ב3.12.

מועמד: ניוט גינגריץ'
מי הוא: יו"ר בית הנבחרים בין 95 ל99, ומי שהוביל את ההשתלטות הרפובליקאית ההיסטורית על הבית ב95 (לראשונה מזה 40 שנה). ב99 פרש לאחר שכל הסיעה הרפובליקאית מרדה נגדו ומאז לא היה פוליטקאי פעיל, אלא לוביסט, יועץ ופרשן בפוקס ניוז. הוא נחשב "איש הרעיונות", שכן יש לו הרבה הצעות מדיניות, חלקן חדשניות, הרבה מהן ביזאריות.
תחילת הבועה: לגינגריץ' קרה סיפור מדהים: הוא היה במירוץ מתחילתו אבל באביב הוא עשה טעות דרמטית ובתשובה לשאלה על התקציב של פול ראיין הוא ביקר אותו. מכיוון שתקציב ראיין הפך לאורתודוקסיה רפובליקאית, התמיכה בגינגריץ' קרסה. בקיץ גם פרש חלק ניכר מצוות הקמפיין שלו, על רקע חילוקי דעות עם המועמד ואשתו - הטריגר המיידי היה העובדה שהוא בחר לנסוע לחופשה של שבוע בים התיכון באמצע הקמפיין. באופן כללי נראה שהקמפיין שלו מת, והוא לא רץ ברצינות לנישאות אלא יותר מנסה לקדם את עצמו ואת ספריו. אלא שלאחר התפוצצות בועת קיין בתחילת נובמבר, מצביעי ה"רק לא רומני" הנואשים חיפשו מועמד לתמוך ופנו לגינגריץ' - בלי טריגר ברור מצידו של גינגריץ' עצמו.
15 דקות התהילה: גינגריץ' עצמו בעצם די הופםתע מתחיית המתים שפתאום קרתה לו; הממסד הרפובליקאי הופתע לא כל שכן ומיד התגייס באופן חסר תקדים כדי לתקוף אותו. שכן גינגריץ', בדומה לאהוד ברק, הוא יהיר ואטום באופן קיצוני, והוא הצליח להסתכסך עם כל מי שעבד איתו. אמנם יש לו יותר נסיון מכל שאר מצעד הליצנים (חוץ מאולי פרי) אבל חלק מהנסיון הזה מאוד רעיל - די לזכור את מאבק השבתת הממשל מול קלינטון ב95, שבו גינגריץ' ביהירותו הצליח להחזיר את הפופולאריות של קלינטון לרמה שתספיק לקלינטון לנצח נצחון משמעותי ב96 (המאבק הוכרע לאחר שהתברר שחלק מהסיבה שגינגריץ' השבית את הממשל היא שהוא נעלב מכך שקלינטון הושיב אותו בסכא אחרוי באייר פורס 1; הרפובליקאים לא עמדו בביקורת הציבורית ונכנעו) ואת העובדה שגינגריץ' הודח בידי סיעתו ב99. מעבר לכך, ברובד האישי פשוט כל מי שעבד איתו שונא אותו. אבל כל זה לא שינה ממש את מצב של גינגריץ' בסקרים. הוא נראה למשך זמן כמי שהצליח להיות בזמן ובמקום המתאים לתפוס את המועמדות מרומני. ואז רומני הפעיל את הsuper PAC שלו (מעין עמותה שפסיקת ביהמ"ש העליון בתיק citizens united בשנה שעברה מאפשרת לשכמותה לגייס סכומי כסף לא מוגבלים מתורמים אנונימיים ולפרסם איזה סוג פרסומות שהיא רוצה. לכאורה לא אמור להיות לה קשר ישיר למועמד אבל לכולם ברור למי הsuper PACs קשורות) ושטף את הטלויזיה, בעיקר באיווה, בפרסומות שליליות קטלניות נגד גינגריץ'. במקביל התקשורת החלה להזכר בכל מעלליו לאורך השנים, והמניות שלו החלו לרדת כעת הוא כבר לא מוביל, ובאיווה הוא חזר לאחוזים בודדים, אבל הוא עוד לא קרס לחלוטין כמו מתמודדי הבועה האחרים.
פדיחות נבחרות: מכיוון שגינגריץ' בכל זאת יותר מקצוען מהאחרים, הוא לא עשה ממש פדיחות מביכות אבל בכל זאת האישיות שלו לפעמים משתלטת עליו: כך למשל הוא הודה ביהירות ש"לא ברור לו לאור הסקרים איך יכול להיות שהוא *לא* יהיה המועמד"; והוא גם מאוד אוהב להציג רעיונות מדיניות קיצוניים - למשל, שילדים בשכונות עניות יעבדו כעוזרי שרתים בבתי הספר שלם - שקשים לעיכול גם באלקטורט הרפובליקאי.
הסיכה שפוצצה את הבועה - אז זהו, שזה קצת פחות ברור כאן. ברור שהפרסומות השליליות של רומני הקריסו את גינגריץ' באיווה, אבל הוא עדיין לא לחלוטין על הקרשים בסקרים כלל-ארמיקאיים (אם כי הסקרים האלה לא אומרים הרבה). סביר שאם הוא יקרוס באיווה הלילה זו תהיה מכת המוות לקמפיין שלו.
תחילת הנפילה - לפני כשבוע-שבועיים. למרות שב"ישראל היום" עדיין לא שמעו על כך ובחרו לשים את התמונה של גינגריץ' כמי שעומד לנצח בגדול הלילה. כל קשר בין העובדה הזו לעובדה ששלדון אדלסון הוא התומך העיקרי של גינגריץ' ועמד לתרום לו 20 מליון דולר, היא על דעתכם בלבד.

זהו, נותרנו עם עוד כמה מועמדי פרינג' - רון פול, ריק סנטורום - שגם אם יצליחו באיווה ואפילו ינצחו בה, הם לא יהיו המועמדים; הכותרת מניצחון כזה תהיה "איווה שוב הפיקה תוצאה חסרת משמעות", כפי שקורה באופן שכיח בצורה מפתיעה עבור הפריימריז הרפובליקאים - כולל 2008, אז זכה מייק הקאבי באיווה (זוכרים מי זה? חשבתי שלא). אצל הדמוקרטים לעומת זאת, איווה נוטה לנבא באופן אמין למדי את התוצאה הסופית, כפי שיוכיח סנטורצעיר מאילינוי שזכייתו באיווה הקפיצה אותו לזכיה בסוף במועמדות ולאחר מכן בנשיאות - אדם בשם ברק אובמה.

בחירות נעימות; מכאן ועד נובמבר זה רק ילך וישתפר.

חגיגה

עדכון: ג'ון ביינר וחברי בית הנבחרים הרפובליקאים התקפלו, ואישרו כלשונה את הפשרה שהתקבלה בסנאט.
-----
המפלגה הרפובילקאית היא כידוע המפלגה של המסים הנמוכים, ולכן אין מטרה נעלה בעיניה יותר מאשר להוריד מסים. ליתר דיוק, היא מאור מאור מעוניינת להוריד מסים לעשירים; לעניים - לא כל כך. וכאן אנו מגיעים לחגיגה - או שמא יש לומר פארסה - שנתגלגלת בימים האחרונים בוושינגטון, בדבר הורדת מסי המשכורת.
מסי משכורת - שזה תרגום מאוד גרוע שלי למונח payroll tax - הם מסים שמשלם כל מעביד וכל עובד על המשכורת שלו החל מהדולר הראשון, בדומה לביטוח לאומי ומס בריאות בישראל. אלה מסים על עבודה, ורק על עבודה שכירה, ולכן הם יחסית רגרסיביים (בניגוד למסי ירושה או הון) ובנוסף על כך, אלה מסים רגרסיביים בהשואה למס הכנסה מכיוון שאחוז המס אחיד, ולא עולה עם גובה המשכורת. עם זאת, גם מעסיקים מעוניינים בקיצוץ מסים אלו כי הם מעלים את עלות ההעסקה.
לקראת סוף 2010, לאחר הבחירות בהן נצחו הרפובליקאים נצחון דרמטי אבל לפני שהקונגרס החדש, ה112, התכנס, התכנס הקונגרס הישן למושב שנקרא "מושב ברוז צולע". צירוף של סיבות - החל מהפחד של חברי הקונגרס ה111 שהנה הנה באים קבוצת המשוגעים מהtea party ובקונגרס הבא אי אפשר יהיה לעשות כלום, וכלה בעובדה שהרפובליקאים ממש ממש ממש רצו להאריך את קיצוצי המסים של בוש, שעמדו לפקוע בסוף 2010, הושגו סדרת פשרות שהביאו להישגים צנועים אך לא מבוטלים לדמוקרטים, כולל ביטול מדיניות "אל תספר, לא נשאל" של הדרת (מילה פופולארית בימנו) הומוסקסואלים בצבא, אבל העיקריים מביניהם לענייננו הם הארכת הקיצוץ הזמני במסי המשכורת שנכנס לתוקף עם חבילת התמריצים ב2009, וכן הארכת תקופת דמי אבטלה (שבמשבר הנוכחי, שמתאפיין באחוז גבוה במיוחד של מובטלים עם תקופת אבטלה ארוכה). שני אלה היו ההישגים העיקריים שהדמוקרטים השיגו בתמורה להארכת קיצוצי המסים של בוש.
למה אלה הישגים לדמוקרטים? דמי האבטלה זה ברור; הארכת קיצוצי מסי המשכורת נחשבה הישג דמוקרטי כי היא צעד ממריץ לכלכלה, שזה בגדול מה שהדמוקרטים רוצים - הרפובליקאים לא כל כך מאמינים במעורבות ממשלתית כדי לעזור לכלכלה; וכי באופן כללי הרפובליקאים רוצים להוריד מסים, אבל לא לעניים.
חזרה ל2011: ההישגים האלה היו נאים אך מוגבלים לשנה אחת. וכך הגענו לקראת סוף שנת 2011, ובעוד כשבוע עומד לפקוע הקיצוץ במסי המשכורת (והארכת תקופת דמי האבטלה), ולהוריד את השכר הממוצע ב$1,000 לשנה. כמו גם לפגוע משמעותית בצמיחה בשנה הבאה לפי הערכת רוב הכלכלנים. לכן, הגיוני היה לחשוב ששתי המפלגות ירצו להאריך את הקיצוץ, והוא יעבור בלי בעיה.
אז זהו, שלא. נזכור שהרפובליקאים הם לא מפלגה של מסים נמוכים, אלא של מסים נמוכים לעשירים. בנוסף, הורדת מסי המשכורת זה משהו שאובמה רוצה, ולכן אינסטינקטיבית הרפובליקאים נגד. ולכן, הגישה הרפובלקאית היתה להיכנס למשא ומתן כדי לראות אילו הישגים הם יכולים לקבל בתמורה להארכת הקיצוץ; הם קשרו להארכה שני נושאים: קיצוצים בהוצאות הממשל, וכן כיפוף הממשל לכיוון אישור הנחת צינור נפט מקנדה למפרץ מקסיקו - צינור שהארגונים הסביבתיים, כמו גם המדינות בהן הוא הולך לעבור כמו נברסקה (המאוד רפובליקאית, אגב) מתנגדים לו. (מה שהרפובליקאים דחפו הוא לא ממש להכריח את הממשל לאשר את הצינור כי הם לא יכולים לעשות את זה, אבל לכופף אותו לכיוון - הפרטים יותר מסובכים אבל לא ממש מעניינים). הדמוקרטים כמובן סרבו; ראשי המפלגות בסנט נשאו ונתנו והגיעו לפשרה שלפיה הקיצוץ (והארכת דמי האבטלה) יוארכו לחודשיים, ועד אז נראה. מכיוון שזו העסקה שחתמו עליה גם הארי ריד, המנהיג הדמוקרטי בסנט, וגם מיץ' מקונל, המנהיג הרפובליקאי בסנט - מתוך הבנה שהם מייצגים את מפלגותיהם - ההנחה היתה שיש עסקה, והיא אכן עברה בסנט ברוב של 89 נגד 10 (בבירור - רוב משתי המפלגות), והסנט התפזר עד לאחר ראש השנה האזרחית.
אלא שאז נכנסים לתמונה חברי בית הנבחרים הרפובליקאים, בעיקר אנשי התה האהובים עלינו. הרוח הכללית בקרבם היתה שהם יכולים להשיג יותר, וג'ון ביינר, מנהיג בית הנבחרים הרפובליקאי, לא הצליח להנהיגם לקבלת הפשרה, ולכן החליט ללכת בעקבות העדר ולפוצץ את ההסכם. אפילו לא היה לו את האומץ להביא את הצעת הסנט להצבעה בבית הנבחרים מכיוון שהיה חשש סביר שהיא תעבור, כי מספיק רפובליקאים מתונים - בתוספת כל המיעוט הדמוקרטי - יצביעו בעד; במקום בית הנבחרים הצביע על הגרסה הרפובליקאית - שברור שכעת היא לא מקובלת על אף אחד - ודורש להפעיל את המנגנון לאיחוד הצעות חוק משני הבתים (שנזנח לחלוטין בעשור האחרון), ושמו conference commitee.
אלא שביינר והרפובליקאים שאיתו הכניסו את עצמם לבעיה קשה. פרוצדורלית - הסנט התפזר, ואין דרך לכנס אותו, ומצידו שבית הנבחרים יתפוצץ (וכזכור, הסנט נשלט בידי הדמוקרטים). הם גם מאוד הכעיסו את הסנטורים הרפובליקאים, בראשות מקונל (שהתבטא ישירות כנגד חברי הבית הרפובלקאים - צעד מאוד נדיר, אם זוכרים את הדיבר ה11 של רייגן, "לעולם אל תלכלך על רפובליקאי"), ולכן אין להם הרבה שיתוף פעולה בסנט, על שני צדדיו. מבחינה ציבורית, הם נראים איום ונורא עם כל יום שעובר -  גם חסרי מנהיגות ומבולבלים, וגם כמי שאחראים לעלית מסים (פוטנציאלית) מאוד לא פופולארית - עמדה מאוד מוזרה עבור רפובליקאים, שרגילים שמסים הם הנושא בו הם פופולאריים ולא להיפך. ועל הקטסטרופה הזו מסתכלים השמרנים ברחבי ארה"ב ורואים איך הרפובליקאים מחריבים במו ידיהם את היסכוי הטוב ביותר שלהם לאחוז שלושת חלקי השלטון אחרי בחירות 2012, וכך הוול סטריט ג'ורנל הארכי שמרן יצא במאמר מערכת  שכותרו היא לא פחות מRepublican payroll tax fiasco.
בקיצור בלגאן. איך זה יגמר? ההערכה הרווחת היא שהרפובליקאים בבית הנבחרים יתקפלו, שבהחלט יכול להיות שזה רגע ההביריס (בדומה להשבתת הממשל על ידי ניוט גינגריץ' ב95) שמהווה את תחילת הנסיגה הרפובליקאית. מאידך, לעולם אל תזלזלו ביוכלת הדמוקרטית לחלץ תבוסה ממלתעות הנצחון. מה שכן, השעון מתקתק: יש עוד שמונה ימים לרפובליקאים להציל את עצמם, ולא ברור כרגע איך בדיוק הם עושים את זה.