בחירתו הסנסציונית של דאג ג'ונס בשבוע שעבר כסנטור הדמוקרטי מאלבמה והעברת רפורמת המס של הרפובליקאים אתמול מזכירים מאוד את אירועי 2009 במהופך: אז בחירתו של אובמה הצליחה לעורר גל זעם נרחב מהצד הרפולביקאי שיצר את תנועת "מסיבת התה"; הדמורקטים עסקו במשך שנה על חוק הבריאות שנודע בשם "אובמהקייר", והרפובליקאים תקפו את החוק שוב ושוב עד שבחורף 2008-9 הוא כבר היה מאוד לא פופולארי. בכל זאת בית הנבחרים העביר את הגרסא שלו והסנט- שבו היה לדמוקרטים רוב חסין-פיליבסטר של 60-40 - העביר את הגרסא שלו. ואז היו אמורים לעבור לתהליך של conference - יצירת חוק מאוחד, ששני הבתים היו צריכים לאשר אותו. אלא שאז טד קנדי, הסנטור הדמוקרט האגדי ממסצ'וסטס, נפטר, ומרת'ה קוקלי, המועמדת הדמוקרטית להחליף אותו, היתה כ"כ גרועה, והרוח היתה כ"כ לטובת הרפובליקאים, שסקוט בראון הרפובליקאי ניצח אותה במסצ'וסטס הכחולה.
זה גרם לשני דברים: ראשית, ברמה הטכנית, הרוב הדמוקרטי בסנט ירד ל59. זה אומר שהדמוקרטים לא יכלו להעביר גרסה מאוד שונה של החוק בסנט (הם יכלו להעביר רק דברים תקציביים דרך תהליך שנקרא reconicliation, ונגע בזה בהמשך). ושנית, כל הסנטורים ובעיקר חברי בית הנבחרים הדמוקרטים מאוד מאוד נבהלו מחוסר הפופולאריות של החוק. היה חשש אמיתי שבדקה ה90 החוק עומד ליפול.
ואז אובמה עשה מעשה. הוא אסף את כל הנציגים הדמוקרטיים ונאם להם. בדרך כלל אובמה האמין בנאומים הרבה יותר מההשפעה האמיתית שלהם, אבל הפעם הנאום זה באמת עשה את ההבדל. הוא אמר להם פחות או יותר כך (זו פראפרזה שלי, אין לי את הנוסח המדוייק מול העיניים): נכון, החוק הזה מאוד לא פופולארי עכשיו. יש לנו יסוד להניח שהוא יהפך פופולארי עם הזמן, אבל יתכן שלא או יתכן שמאוחר מדי עבור חלק מכם. ייתכן שעבור חלקכם זה career ending vote. אבל אתם עדיין חייבים להצביע בעד. כי אנחנו דמוקרטים, זה מה שבאנו לכאן לעשות. במשך עשורים אנחנו מדברים על הרחבת הנגישות לביטוח בריאות, והנה, יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אם לא נעשה את זה - אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו טורחים להבחר?
זה עבד. בית הנבחרים העביר את החוק, והיום אובמקייר עוד איתנו (חבוט ע"י פגיעות שונות מהחקיקה הרפובליקאית, אבל בינתיים עוד איתנו).
אני חושב שאותו הגיון עומד מאחורי ההעברה של חוק המס של הרפובליקאים השבוע. הוא חוק מאוד מאוד לא פופולארי. יש יסוד להניח שבניגוד לאובמקייר, הוא לא יהפך לפופולארי יותר עם הזמן מכיוון שבעוד שבאובמקייר החלקים הבעייתיים - כמו הindividual mandate ומס על כמה אביזרי בריאות - הגיעו קודם, בעוד שההטבות, כמו הרחבת מדיקאייד או השווקים האינטרנטיים לביטוח, הגיעו מאוחר יותר, ואילו ברפורמת המס של ראיין ומקונל המס יורד עכשיו ועל המעמד הבינוני הוא יעלה מחדש עוד כמה שנים (בשל אילוצי תהליך הreconciliation שדרכו העבירו את החוק ללא צורך לשבור פיליבסטר בסנט, לכך אין להם רוב) - אבל עדיין הרפובליקאים העבירו אותו. מכיוון שזה מה שהם באו לעשות; הורדת מס לעשירים (ולאחר מכן קיצוץ תוכניות רווחה לעניים) זה לב האג'נדה של המפלגה הרפובליקאית. את תכניות הרווחה לא בטוח שיצליחו לקצץ, אבל לפחות להוריד מס לעשירים הם יכולים.
ונזכרתי בזה גם בהקשר של הדיון של השוחד של נתניהו. מלך הווטאבאוטיזם קלמן ליבסקינד חזר השבת במאמרו על אחד הטיעונים הקבועים של מאתרגי נתניהו והוא האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות. אז מעבר לכך שהמקבילה לא מלאה - גם עם כל האתרוגים ממשלת שרון לא נסתה לפגוע באמצעות חקיקה בחקירות המשטרה נגדו; ומעבר לכך שלימין לא היתה בעיה לא רק עם שחיתות נתניהו היום אלא אם אותה שחיתות של שרון, עד לרגע שהכריז על תכנית ההתנתקות; ומעבר לעובדה שהרקורד של השמאל קצת יותר מורכב, שכן השמאל הוא שהפיל את אולמרט על שחיתות (לקול קריאות טהרנות של ישראל היום. זוכרים את התקופה שישראל היום התיימר לדבר בשם שלטון החוק?) ראוי להתיחס גם להשוואה הזו, כי אני חושב שיש הבדל מהותי.
נכון, ראוי לומר ביושר: השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את תכנית ההתנתקות. מפלגת העבודה נכנסה לממשלת שרון גם לאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין על שוחד. מכיוון השמאל ראה בתכנית הזו הזדמנות הסטורית לסיים את המבצע הצבאי המתמשך של תחזוקת מובלעות יהודיות בלב אוכלוסיה פלסטינית, על ההדרדרות הבטחונית, האלימות היומיומית והעוולות הקבועות המתלוות למבצע הזה. השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את ההתנתקות, ולא יותר. כי זה מה שהשמאל בא לעשות: לסיים את משטר האפרטהייד הכרוך בתחזוק התחלויות יהודיות בתוך אוכלוסיה פלסטינית הנתונה תחת משטר צבאי. ויתכן שבשביל הזדמנות הסטורית כזו ראוי לסלוח זמנית לשחיתות, כהוראת שעה, לצורך ספציפי חד פעמי.
ליבסקינד מנסה לגזור את הגזרה השווה: "אז אם השמאל חושב שלטובת צורך מדיני, לגיטימי לשים בצד את חוש הריח ואת הדאגה לטוהר המידות...למה לא לגיטימי שהימין יחשוב כך גם הוא, ויסביר שמבחינתו התפקוד המדיני של נתניהו חשוב יותר מסיגרים?" קודם כל, זה כמובן לגיטימי, אבל ראוי להבהיר מה הטענה הזו אומרת: מה הכוונה "התפקוד המדיני של נתניהו"? מה הוא בא לעשות? התשובה המובלעת היא כמובן, שהוא לא בא לעשות דבר אלא למנוע: למנוע נסיגה מיהודה ושומרון. אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי להבטיח בצורה ודאית יותר שלא תהיינה נסיגות בעתיד הימין בודאי היה דורש זאת ממנו בתמורה לתמיכה על אף השוחד, אבל כנראה שאין דבר כזה. יש רק מניעה. יש כמה השלכות מרכזיות לטענה הזו:
א. עומק השבריריות של מדיניות הימין: הסנטימנט מאחורי הטיעון הימני הוא שברגע שתעלה ממשלת שמאל-מרכז, בראשות לפיד או גבאי, היא מסוגלת להביא לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון. כל מפעל ההתנחלויות לא מחזיק כנגד מנהיגים די טירונים שהימין לא מפסיק להביע זלזול בהם, ושאחד מהם לפחות מכריז השכם והערב שהוא בכלל לא מעוניין לפנות התנחלויות. ועדיין, הסיכון שיעלו כה חמור שהוא שווה לסלוח בעבורו על שוחד של שלושת-רבעי מליון שקל. זאת ועוד, שלטון הימין - לפי ההנחה הזו - תלוי אך ורק באדם אחד- בנימין נתניהו. שהרי מבחינה חוקתית, אם הוא מתפטר יכולה לקום ממשלת ימין חדשה ואפילו לא צריך ללכת לבחירות. אלא שההנחה היא כנראה שירידתו מהזירה משמעותה אובדן שלטון הימין. מה זה אומר על המחנה הזה?
ב. הטענה הזו בעצם הופכת את כל המאמץ לחסר תוחלת. אני אישית לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי, אבל כן ברור שההנחה שהמצב ישאר לעד בדיוק כך לא תתגשם במציאות. מתישהו משהו ישתנה, מתישהו השלטון יתחלף. אם הימין בטוח שברגע שזה יקרה כל המפעל שלו קורס, אז זה די חסר טעם לדחות את הקץ, לא?
ג. יש הבדל מהותי בין לסלוח לשוחד כהוראת שעה, עבור מהלך ספציפי, לבין לסלוח לשוחד לשם שמירה על השלטון עצמו. אם צריך לסלוח לנתניהו כי הוא נתניהו, על מה לא נסלח? על פדופיליה? (זה לא תיאורטי, הרפובליקאים קראו לבוחרי אלבמה לשלוח פדופיל לסנט כי הוא רפובליקאי). ועד מתי? לנצח? בניגוד לויתור מקומי, האמירה שנסלח על שוחד כדי לשמר את השלטון כי המטרה היא רק שמירה על השלטון מבטיחה הטמעה של תרבות שוחד ושחיתות בכל מערכות השלטון, כי על כל שוחד נסלח, ולעד, כדי לשמור על שלטון הימין - בעצם, ספציפית על שלטון נתניהו. וזה כבר הבדל מהותי.
זה גרם לשני דברים: ראשית, ברמה הטכנית, הרוב הדמוקרטי בסנט ירד ל59. זה אומר שהדמוקרטים לא יכלו להעביר גרסה מאוד שונה של החוק בסנט (הם יכלו להעביר רק דברים תקציביים דרך תהליך שנקרא reconicliation, ונגע בזה בהמשך). ושנית, כל הסנטורים ובעיקר חברי בית הנבחרים הדמוקרטים מאוד מאוד נבהלו מחוסר הפופולאריות של החוק. היה חשש אמיתי שבדקה ה90 החוק עומד ליפול.
ואז אובמה עשה מעשה. הוא אסף את כל הנציגים הדמוקרטיים ונאם להם. בדרך כלל אובמה האמין בנאומים הרבה יותר מההשפעה האמיתית שלהם, אבל הפעם הנאום זה באמת עשה את ההבדל. הוא אמר להם פחות או יותר כך (זו פראפרזה שלי, אין לי את הנוסח המדוייק מול העיניים): נכון, החוק הזה מאוד לא פופולארי עכשיו. יש לנו יסוד להניח שהוא יהפך פופולארי עם הזמן, אבל יתכן שלא או יתכן שמאוחר מדי עבור חלק מכם. ייתכן שעבור חלקכם זה career ending vote. אבל אתם עדיין חייבים להצביע בעד. כי אנחנו דמוקרטים, זה מה שבאנו לכאן לעשות. במשך עשורים אנחנו מדברים על הרחבת הנגישות לביטוח בריאות, והנה, יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אם לא נעשה את זה - אז מה אנחנו עושים כאן בכלל? למה אנחנו טורחים להבחר?
זה עבד. בית הנבחרים העביר את החוק, והיום אובמקייר עוד איתנו (חבוט ע"י פגיעות שונות מהחקיקה הרפובליקאית, אבל בינתיים עוד איתנו).
אני חושב שאותו הגיון עומד מאחורי ההעברה של חוק המס של הרפובליקאים השבוע. הוא חוק מאוד מאוד לא פופולארי. יש יסוד להניח שבניגוד לאובמקייר, הוא לא יהפך לפופולארי יותר עם הזמן מכיוון שבעוד שבאובמקייר החלקים הבעייתיים - כמו הindividual mandate ומס על כמה אביזרי בריאות - הגיעו קודם, בעוד שההטבות, כמו הרחבת מדיקאייד או השווקים האינטרנטיים לביטוח, הגיעו מאוחר יותר, ואילו ברפורמת המס של ראיין ומקונל המס יורד עכשיו ועל המעמד הבינוני הוא יעלה מחדש עוד כמה שנים (בשל אילוצי תהליך הreconciliation שדרכו העבירו את החוק ללא צורך לשבור פיליבסטר בסנט, לכך אין להם רוב) - אבל עדיין הרפובליקאים העבירו אותו. מכיוון שזה מה שהם באו לעשות; הורדת מס לעשירים (ולאחר מכן קיצוץ תוכניות רווחה לעניים) זה לב האג'נדה של המפלגה הרפובליקאית. את תכניות הרווחה לא בטוח שיצליחו לקצץ, אבל לפחות להוריד מס לעשירים הם יכולים.
ונזכרתי בזה גם בהקשר של הדיון של השוחד של נתניהו. מלך הווטאבאוטיזם קלמן ליבסקינד חזר השבת במאמרו על אחד הטיעונים הקבועים של מאתרגי נתניהו והוא האתרוג של שרון בזמן ההתנתקות. אז מעבר לכך שהמקבילה לא מלאה - גם עם כל האתרוגים ממשלת שרון לא נסתה לפגוע באמצעות חקיקה בחקירות המשטרה נגדו; ומעבר לכך שלימין לא היתה בעיה לא רק עם שחיתות נתניהו היום אלא אם אותה שחיתות של שרון, עד לרגע שהכריז על תכנית ההתנתקות; ומעבר לעובדה שהרקורד של השמאל קצת יותר מורכב, שכן השמאל הוא שהפיל את אולמרט על שחיתות (לקול קריאות טהרנות של ישראל היום. זוכרים את התקופה שישראל היום התיימר לדבר בשם שלטון החוק?) ראוי להתיחס גם להשוואה הזו, כי אני חושב שיש הבדל מהותי.
נכון, ראוי לומר ביושר: השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את תכנית ההתנתקות. מפלגת העבודה נכנסה לממשלת שרון גם לאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין על שוחד. מכיוון השמאל ראה בתכנית הזו הזדמנות הסטורית לסיים את המבצע הצבאי המתמשך של תחזוקת מובלעות יהודיות בלב אוכלוסיה פלסטינית, על ההדרדרות הבטחונית, האלימות היומיומית והעוולות הקבועות המתלוות למבצע הזה. השמאל היה מוכן לסלוח לשרון על שוחד כדי שיבצע את ההתנתקות, ולא יותר. כי זה מה שהשמאל בא לעשות: לסיים את משטר האפרטהייד הכרוך בתחזוק התחלויות יהודיות בתוך אוכלוסיה פלסטינית הנתונה תחת משטר צבאי. ויתכן שבשביל הזדמנות הסטורית כזו ראוי לסלוח זמנית לשחיתות, כהוראת שעה, לצורך ספציפי חד פעמי.
ליבסקינד מנסה לגזור את הגזרה השווה: "אז אם השמאל חושב שלטובת צורך מדיני, לגיטימי לשים בצד את חוש הריח ואת הדאגה לטוהר המידות...למה לא לגיטימי שהימין יחשוב כך גם הוא, ויסביר שמבחינתו התפקוד המדיני של נתניהו חשוב יותר מסיגרים?" קודם כל, זה כמובן לגיטימי, אבל ראוי להבהיר מה הטענה הזו אומרת: מה הכוונה "התפקוד המדיני של נתניהו"? מה הוא בא לעשות? התשובה המובלעת היא כמובן, שהוא לא בא לעשות דבר אלא למנוע: למנוע נסיגה מיהודה ושומרון. אם היה משהו שהוא היה יכול לעשות כדי להבטיח בצורה ודאית יותר שלא תהיינה נסיגות בעתיד הימין בודאי היה דורש זאת ממנו בתמורה לתמיכה על אף השוחד, אבל כנראה שאין דבר כזה. יש רק מניעה. יש כמה השלכות מרכזיות לטענה הזו:
א. עומק השבריריות של מדיניות הימין: הסנטימנט מאחורי הטיעון הימני הוא שברגע שתעלה ממשלת שמאל-מרכז, בראשות לפיד או גבאי, היא מסוגלת להביא לנסיגה משמעותית ביהודה ושומרון. כל מפעל ההתנחלויות לא מחזיק כנגד מנהיגים די טירונים שהימין לא מפסיק להביע זלזול בהם, ושאחד מהם לפחות מכריז השכם והערב שהוא בכלל לא מעוניין לפנות התנחלויות. ועדיין, הסיכון שיעלו כה חמור שהוא שווה לסלוח בעבורו על שוחד של שלושת-רבעי מליון שקל. זאת ועוד, שלטון הימין - לפי ההנחה הזו - תלוי אך ורק באדם אחד- בנימין נתניהו. שהרי מבחינה חוקתית, אם הוא מתפטר יכולה לקום ממשלת ימין חדשה ואפילו לא צריך ללכת לבחירות. אלא שההנחה היא כנראה שירידתו מהזירה משמעותה אובדן שלטון הימין. מה זה אומר על המחנה הזה?
ב. הטענה הזו בעצם הופכת את כל המאמץ לחסר תוחלת. אני אישית לא מאמין בדטרמיניזם הסטורי, אבל כן ברור שההנחה שהמצב ישאר לעד בדיוק כך לא תתגשם במציאות. מתישהו משהו ישתנה, מתישהו השלטון יתחלף. אם הימין בטוח שברגע שזה יקרה כל המפעל שלו קורס, אז זה די חסר טעם לדחות את הקץ, לא?
ג. יש הבדל מהותי בין לסלוח לשוחד כהוראת שעה, עבור מהלך ספציפי, לבין לסלוח לשוחד לשם שמירה על השלטון עצמו. אם צריך לסלוח לנתניהו כי הוא נתניהו, על מה לא נסלח? על פדופיליה? (זה לא תיאורטי, הרפובליקאים קראו לבוחרי אלבמה לשלוח פדופיל לסנט כי הוא רפובליקאי). ועד מתי? לנצח? בניגוד לויתור מקומי, האמירה שנסלח על שוחד כדי לשמר את השלטון כי המטרה היא רק שמירה על השלטון מבטיחה הטמעה של תרבות שוחד ושחיתות בכל מערכות השלטון, כי על כל שוחד נסלח, ולעד, כדי לשמור על שלטון הימין - בעצם, ספציפית על שלטון נתניהו. וזה כבר הבדל מהותי.