בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שני, 28 באוקטובר 2013

מבט שלישי ואחרון (?)

אחרי המבט הראשון של הראל והשני שלי, הייתי חייב עוד ויזואליזציה אחת ודי.
אז הנה התוצאות בכל שכונה, לפי קוד RGB: אחוז האדום מציין אתאחוז ההצבעה לברקת, ירוק את אחוז ההזבעה לליאון וכחול את אחוז ההצבעה לאפשטיין. מידת השקיפות / עכירות מציינת את אחוז ההצבעה מתוך בעלי זכות הבחירה.
הכתמים החומים - בקטמונים, בגילה, בקרית מנחם, בהר חומה - זה הסיפור של הבחירות הללו. אני מותיר את שאר הפרשנויות לחמשת הקוראים הנאמנים.

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

מבט שני על התוצאות בירושלים

כתבו כבר הרבה - מתומר פרסיקו ועד ניר חסון, מיוסי ורטר ועד שרי רוט - על תוצאות הבחירות בירושלים. ועדיין כמעט אף אחד לא מסתכל על המספרים, וחבל. בעצם אולי לא, כי ככה נותרו לי כמה מיתוסים לנפץ.
אז בהמשך לפוסט של הראל, לקחתי את תוצאות הבחירות לפי קלפיות ואמרתי לעצמי - למה לעשות עבודת סקריפטים ואלגוריתמיקה מתוחכמת, אם אפשר לעשות עבודה שחורה וחורנית?. אמרתי ועשיתי: חילקתי את הקלפיות לשכונות, לפי החלוקה הבאה:
כאשר השכונות הן:
1 נוה יעקב
2 פסגת זאב
3 בית חנינא
4 שועפאט
5 רמת שלמה
6 רמות
7 סנהדריה
8 רמות אשכול-גב צרפתית
9 רוממה
10 קרית בעלז
11 עזרת תורה-תל ארזה
12 מקור ברוך-גאולה
13 שמואל הנביא-בוכרים
14 מאה שערים
15 מוסררה
16 ואדי ג'וז-באב א-זהרה-מרכז העיר המזרחית
17 שייח ג'ראח
18 ראס אלעמוד
19 העיר העתיקה (ללא הרבוע היהודי)
20 הרובע היהודי
21 נחלאות-מרכז העיר
22 רחביה
23 טלביה-מושבות (מושבה גרמנית ומשובה יוונית)
24 גבעת חנניה (אבו טור היהודית, כולל ימין משה)
25 אבו-טור (הערבית)
26 תלפיות מזרח
27 ג'בל מוכבר
28 צור בחר
29 תלפיות
30 בקעה
31 קטמונים
32 קטמון הישנה
33 בית צפאפה
34 גילה
35 גבעת מרדכי
36 רמת שרת-מלחה-גבעת משואה
37 קרית מנחם-עיר גנים
38 קרית יובל
39 עין כרם
40 בית וגן
41 בית הכרם
42 הר נוף
43 מוצא
44 גבעת שאול
45 קרית משה
46 הר חומה
ואת השכונות חילקתי לארבעה גושים עיקריים:
ערבים:  בית חנינא, שועפאת, ואדי ג'וז-באב-א-זהרה-מרכז העיר המזרחית, שיח' ג'ראח, ראס אל עמוד, העיר העתיקה, אבו-טור, ג'בל מוכבר, צור בח'ר, בית צפאפה. ובמספרים: 3, 4, 16, 17, 18, 19, 25, 27, 28
חרדים: רמת שלמה, רמות, סנהדריה, רוממה, קרית בעלז, עזרת תורה-תל ארזה, מקור ברוך-גאולה, שמואל הנביא-שכונת הבוכרים, מאה שערים, מוסררה, הרובע היהודי, בית וגן, הר נוף, גבעת שאול. ובמספרים: 5-7, 9, 10-15, 20, 40, 42, 44
חילונים ודת"ל:
מרכז, כלומר גוש הבנוי העיקרי מנחלאות ועד תלפיות, בתוספת שכונות הרכס המערבי עד הר הרצל במערב. אלה באופן כללי השכונות העשירות יותר בעיר: נחלאות-מרכז העיר, רחביה, טלביה-מושבות, גבעת חנניה, תלפיות, בקעה, קטמון הישנה, קטמונים, גבעת מרדכי, בית הכרם, מוצא, עין כרם. ובמספרים: 21-24, 29-32, 35,41,43, 39, 41, 43, 45
פריפריה: גוש השכונות הדרום מערבי שנבנה בשנות ה50 ושכונות הלווין שנבנו החל משנות ה70: נווה יעקב, פסגת זאב, רמות אשכול-גבעה צרפתית, תלפיות מזרח, גילה, רמת שרת-מלחה-גבעת משואה, קרית מנחם-עיר גנים, קרית יובל, הר חומה. ובמספרים: 1, 2, 8, 26, 34, 36-38, 46.
החלוקה הזו לא מדוייקת לחלוטין. את רמות סיווגתי כחרדית ואת קרית יובל ורמת אשכול-גבעה צרפתית כחילונית, למרות שיש בהן מיעוט משמעותי מהמגזר האחר; זו תופעה שקיימת גם בשכונות אחרות. שכונות המרכז באופן כללי במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, אבל האוכלוסיה שלהן הרבה פחות הומוגנית משכונות בורגניות של ערים אחרות. זה לא הצפון הישן או אחוזה.  השיוך של בית הכרם וקרית משה לשכונות המרכז ולא הפריפריה הוא יותר סוציולוגי (מבחינת האכולוסיה שלהן, שהיא ממעמד סוציואקונומי גבוה) מאשר גיאוגרפי, ואת הקטמונים צרפתי אליהן בשל הג'נטריפיקציה המסיבית שהם עוברים בחודשים אלה. כמו כן יתכן שגבולות הקלפיות לא מדוייקים (שבקלפי בשכונה א יש כמה רחובות משכונה סמוכה). אבל זה נותן חלוקה סבירה.
אז מה זה נותן לנו?
בשכונות הערביות יש בערך 185,000 בעלי זכות בחירה (בז"ב), כ32% מבעלי זכות הבחירה. אבל הם לא מצביעים בכלל (בבחירות האלה נספרו רק 1,000 קולות בכל הקלפיות האלה) מסיבות מדיניות, ולכן למעשה המשחק משוחק בקרב המצביעים היהודים, כ390,000 בז"ב (אני לא נכנס לשאלה אם זה טוב או לא שהערבים לא מצביעים - זה רק עניין עובדתי). בשכונות החרדיות יש 140,000 בז"ב, כ36% מבזה"ב. יש עוד בערך 4% מהאוכלוסיה הכללית שהיא אוכלוסיה חרדית שמתגוררת בשכונות שסיווגתי כלא חרדיות (אגיע לזה עוד מעט). בשכונות המרכז 120,000 בז"ב ובפריפריה 130,00, כלומר פחות או יותר שווה.

אז מיתוס ראשון: אחוז ההצבעה.
הנרטיב הדרמטי ביותר שעלה מהבחירות האלה הוא הצניחה באחוז ההצבעה. אלא שזה לא ממש מדוייק. הנתון של משרד הפנים בסוף יום הבחירות, 36%, תוקן ל38% בסוף ספירת הקלפיות, ועלה ל39% לאחר ספירת קולות החיילים (ברקת טען מלכתחילה שאחוז ההצבעה יהיה 38% ומעלה הוא זוכה ל50% ומעלה. זה בדיוק מה שקרה). בנכוי הערבים, אחוז ההצבעה היה 56%, משמעותית יותר מהאחוז הארצי. אל תשמיצו את הירושלמים.

מיתוס שני: הצניחה באחוז ההצבעה מ2008.
ב2008 אחוז ההצבעה היה 43%, כלומר הירידה באחוז ההצבעה היתה של 4%. זו ירידה, אבל לא כל כך דרמטית, ולאור העובדה שב2008 היתה תחושת מלחמה אמיתית, והפעם פחות, זה לא כל כך מופרך. בחלוקה למגזרים, נראה שכמעט כל הירידה באה מהשכונות החילוניות והדת"ל: ייצוג החרדים במועצת העיר עלה מ12 ל14, או מ40% ל45%, עליה שבדיוק מסתדרת מספרית אם משייכים את כל הירידה לשכונות החילוניות והדת"ל.

מיתוס שלישי: פער אחוזי ההצבעה.
אחוז ההצבעה בשכונות חילוניות ודת"ל לא כל כך נמוך מזה של החרדים. אחוז ההצבעה בשכונות המרכז היה 53%, בשכונות הפריפריה 51%, ובחרדיות 60%. נכון, זה פער, אבל לא כל כך מסיבי. בחלוקת מצביעים (ולא בעלי זכות בחירה), השכונות החרדיות מקבלות 40% (עוד 5% של החרדים באים מהשכונות הלא חרדיות) במקום 36%, כלומר פער אחוזי ההצבעה מעלה את הייצוג שלהם בעשירית. לא כל כך דרמטי כפי שאפשר היה לחשוב מהעיתונים.

מיתוס רביעי: אחידות המגזרים בעיר.
כולם מדברים על הפיצול בקול החרדי: ברקת (ויעוציו החרדיים, בהם כמתסבר בן דוד רחוק שלי) הצליחו להשיג נייטרליות של שתי קבוצות: החסידויות הגדולות ופלג אוירבך של הליטאים. ברקת יכול היה לנצח אגב רק עם אחד מהגורמים הללו: אפשטיין לבדו  (7000 קולות) או החסידויות הגדולות לבדן (5,000-10,000 קולות לפי ההערכות) לא יכלו לסגור את פער 16,000 הקולות לטובת ברקת. אבל אם היה פיצול חרדי, והירידה באחוז ההצבעה החילוני-דת"ל לא כל כך משמעותית, למה ברקת ניצח בהפרש קטן מהמצופה? כאן מתחבאת תמיכה בליאון בשכונות הלא חרדיות שכולם פספסו:
20% בשכונות המרכז, 29% אחוז בפריפריה. 8.3% מתוכם נובעים מחרדים בשכונות האלה (כאמור, 5% הקולות לרשימות חרדיות משכונות לא חרדיות), השאר - 12% בשכונות המרכז, 20% בפריפריה - תמיכה *לא חרדית* בליאון. לא אנשים שלא הצביעו, אלא הצביעו לליאון.
רואים זאת גם בפירוק לשכונות:

לסיכום: ב1993 אהוד אולמרט, במהלך שבישר את העתיד לבוא ברמה הארצית, המציא את קואליצית המיעוטים בירושלים: קולות ליכוד שמשלימים את הבלוק החרדי לרוב מוצק למדי. אז, וביתר שאת ב98, זה היה נראה כמהלך בלתי הפיך, שממנו אין דרך חזרה. הבחירות לאחר מכן - הן ב2003 והן ב2008 - היו יותר בוטות במגזריות שלהן, שכן המועמד היה חרדי. לפני שלושה ימים ניסה ליאון לשחזר את הישגו של אולמרט - הישג שב93  ובעיקר ב98 נראה בלתי נמנע. ליאון נכשל. נכון, הוא היה מועמד גרוע, אבל עמדו מאחוריו הכוחות הפוליטיים מהחזקים ביותר בפוליטיקה הארצית, כולל תמיכה של מפלגת השלטון ושל מי שנחשב עד לפני כמה חודשים בודאות ראש הממשלה הבא (מה שלא היה לאולמרט ב93). עם כל האכזבה מההישג הנמוך מהמצופה, זה עדיין הישג אדיר של ברקת, שעמד לחלוטין לבד והתמיכה בו היא כזו שבנה בעצמו. יש עוד כל מיני הבדלים (ברקת היה ראש עיר מכהן ומוצלח סך הכל, טדי ב93 היה כבר זקן ונראה אוברבוטל, אם כי היה מיתולוגי וזכה לתמיכה ארצית של מי שהיתה אז מפלגת השלטון) אבל הם די מבטלים זה את זה. מעבר לכך עצם העובדה שליברמן ודרעי נזקקו לבסוף למועמד נוראי נבע מעוצמה של ברקת - הם פנו למועמד אחר מועמד מהליגה הלאומית (רובי ריבלין, צחי הנגבי, מור יוסף) וזכו לשלילה. בפוליטיקה האמריקאית האינדיקציה הראשונה לרוח שהבחירות הבאות נושבות לכיוונה היא ביכולת של המפלגות לגייס מועמדים טובים. 

ואנקדוטלית: הבחירות האלו הם דוגמה מדהימה למצבו של הציבור הדתי בעיר. המפד"ל התרסקה והכניסה נציג אחד למועצה (לפי ההערכות הציבור הדתי הוא חצי מהציבור הלא חרדי בעיר, כלומר יש פוטנציאל של 7-8 מנדטים). נותרו או רשימת קינג - רשימה ברוח ימנית יותר מהאיחוד הלאומי, על גבול הכהניסטית (אני יודע, יש תככים פנימיים בסניף המפדל שהביאו לפילוג ולכך שפלג אחד הלך עם קינג. אבל עצם זה שהם התחברו עם קינג מעיד שהמצביעים מקבלים את זה) ויש את הליברלים - שמצביעיהם מתחלקים בין הרשימות הליברליות בעיר (ברקת, התעוררות, ירושלמים, מרצ). והדרך הטובה ביותר לראות זאת היא בתוצאות של קטמון הישנה - לב ביצת "סרוגים" - שנראות כמעט זהות לאלה של בית הכרם, השכונה החילונית ביותר בעיר, ושונות בצורה מובהקת מקרית משה, שכונה דתית-חרד"לית מובהקת.
(אם אתם רוצים הסבר על הרשימות, יש כאן)
יש עוד המון גרפים יפים לעשות, אולי בהמשך. אבל כרגע שבת בפתח ויש לי קיבוץ להגיע אליו. שבת שלום.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

מבט ראשון אל תוצאות ההצבעה בירושלים

הבוקר שאחרי הבחירות לרשויות המקומיות מאפשר לנו להתחיל בניתוח ההצבעה בירושלים.

הנתון המיידי הזמין לנו  הוא שיעור ההצבעה בכל קלפי. להלן מפה המציגה את שיעורי ההצבעה ב-767 הקלפיות שעבורן יש לנו נתונים. סקאלת הצבעים נעה מכחול כהה (שיעורי הצבעה של 20 אחוז או פחות) ועד אדום כהה (שיעור הצבעה של 85 אחוז ויותר).

אחוז ההצבעה הממוצע על פני הקלפיות הוא 46.96, החציון 52.51, האחוזון ה-25 הוא 40.57 (קרי ברבע מהקלפיות שיעור ההצבעה היה פחות מזה) והאחוזון ה-75 הוא 62.36.

הקלפיות ממופות על המפה לפי קואורדינטות שחישב הרב גוגל ותיקן ושיפר בעל הבלוג אור קרויזר, ותודתי נתונה לו על כך ועל האפשרות לפרסם כאן. כאשר יש כמה קלפיות באותו מקום, הנקודות מופיעות במעגל שמרכזו הוא במיקום הקלפי. המפה לקוחה מפרוייקט openstreetmap.org.


ניתוח זריז של המפה מראה כי שיעורי ההצבעה אצל החרדים היו גבוהים מאשר במגזר הלא-חרדי, ואפסיים במגזר הערבי. כל זה לא מפתיע. יותר מפתיע לגלות שיעורי הצבעה גבוהים יחסית בקרית יובל ובבית הכרם, ושונות גדולה מאוד באחוזי ההצבעה בין השכונות החרדיות: נמוכים יחסית במאה שערים וסביבותיה וגבוהים במיוחד ברמת שלמה. יש אתרים כמו למשל בשכונת פת שבהם יש שונות גבוהה בין קלפיות באותו אתר ממש.

נוסיף עכשיו מפות שמראות היכן הצביעו לכמה מהרשימות החשובות בעיר. כאן מייצג הגודל של כל עיגול את מספר המצביעים האבסולוטי לרשימה.

דגל התורה
הצבעה מובהקת בשכונות החרדיות בלבד. אפשר להבחין בכיסי תמיכה מסויימים בשכונות שבתהליכי שינויים דמוגרפיים כמו קרית יובל.
התעוררות
 פיזור די אחיד בשכונות הלא-חרדיות.

ירושלמים
 חזקים בעיקר בשכונות דרום-מזרח העיר, תמיכה חלשה למשל בפסגת זאב ובקרית יובל.

מרצ העבודה
שס
 תמיכה די חזקה הן בשכונות החרדיות והן בשכונות הקצה.
ירושלים תצליח
 פיזור די אחיד בשכונות הלא-חרדיות.
פסגת זאב על המפה

בני תורה

ירושלים מאוחדת (שקדי קינג)
 חזקים בקרית משה, בגבעת מרדכי ובהר חומה. וכך גם הבית היהודי שלהלן.

הבית היהודי
הליכוד
לא חזקים במיוחד בשום שכונה. יותר ייצוג בדרום העיר.

שכונות ועסקים
חזקים בגילה.

ואם תהיתם איפה וממי בדיוק קיבל משה ליאון את התמיכה בו, ומה הייתה מידת התמיכה בברקת בשכונות החרדיות, ומי זה לעזאזל חיים אפשטיין ואיפה בסיס התמיכה שלו, המפות שלהלן מסבירות הכל.
אפשטיין. תמיכה אפסית בשכונות לא חרדיות.

ניר ברקת
משה ליאון
תמיכה לא מבוטלת בקרית יובל, בהר חומה, בפסגת זאב, בשכונת פת ועוד.

כולם ביחד. הכי יפה, ואפשר לראות בכל קלפי מי הכי גדול.
-----------------------------
אור: ואם יורשה לי מעט קידום עצמי חסר בושה, כאן שני הגרוש שלי.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

יום הבוחר

מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מצרף פוסט כמתנה לחתונה, אבל הזוג הצעיר אתגר אותי לכתוב פוסט ראוי לשמו לגבי למי כדאי להצביע בבחירות בירושלים, ואין דבר משמח יותר מלמלא בקשה של זוג מתחתן. אז לעבודה.

בואו נתחיל ממה אני חושב צריכים להיות הנושאים הרלוונטיים לבחירה.
הנושא הראשון והמשמעותי מכולם הוא צביון העיר - חיזוק חלקה החילוני והדת"ל של ירושלים. (אני לא אוהב ששמים את השם "פלורליסטי". בואו לא נתחכם ונקרא לדברים מה שהם). זה נושא שראש העיר והסיעות יכולות לעשות בו הרבה - הקצאת משאבי עיריה, הקצאת קרקעות, איחוד או פיצול מנהלים קהילתיים, פתיחה או סגירה של עסקים בשבת, סגירת רחובות בשבת, כל הג'אז הזה.
אחר כך עניין השחיתות: העיריה כשלעצמה מגלגלת הרבה כסף, והחלטותיה בענייני קרקעות יכולים להפוך עני למליונר. זה פוטנציאל אדיר לשחיתות, שמשפט הולילנד המתנהל כעת מוכיח שלא נשאר רק על הנייר.
אחר כך יש נושאים שלראש העיר ולעיריה יש השפעה רבה עליהם: חינוך, נקיון, פארקים, כבישים, תרבות.
אחר כך יש נושאים שלראש העיר ולעיריה יכולה להיות השפעה עליהם, אבל אלה נושאים גדולים שחלק ניכר מההתמודדות איתם היא ברמה הממשלתית, אם בכלל, וההשפעה של ראש העיר והעיריה היא מוגבלת. אלה בעיקר תעסוקה, דיור ותחבורה ציבורית.
ואחרון העניין המדיני. את ההחלטות המדיניות על ירושלים לא יקבלו בעיריה, יקבלו בממשלה. אם רוצים להצביע למען התהליך המדיני, בשביל זה יש בחירות לכנסת, שכן שם יקבע מצבה המדיני של מזרח העיר והריבונות על תושביה. מצד שני, בתחום השירות לתושבי מזרח העיר, אין כמעט הבדל בין כל השחקנים במגרש (חוץ מהימין הקיצוני בו אגע בהמשך).
אז למה הנושא בכלל נמצא כאן ולא נעלם לחלוטין? מכיוון שיש רשימות בימין היותר קיצוני שהנושא העיקרי שלהן הוא חרחור ריב עם ערביי מזרח העיר, וזה כן פוסל אותן בעיני. אבל מעבר לכך, העניין המדיני חסר ערך בעיני בבחירות האלה.

בפתק הצהוב אני מניח שזה די ברור מאיליו. דרעיברמן, ומועמד המריונטה שלהם משה ליאון (שכמסתבר, עדיין חושב ללכת לסרטים באדיסון ולא בסמדר) הם ההגדרה המילונאית לציר הרשע בשני הנושאים הראשונים. מאידך, הגם שאני לא מסכים עם ניר ברקת בכל נושא, אני חושב שהכהונה שלו היתה הצלחה כבירה. ראשית, לפני חמש שנים, התחושה בירשולים היתה של "האחרון שעוזב שיכבה את האור". מלבד ההשיגים הברורים בתחום בשנים האחרונות - פתיחת חניון קרתא למשל, או העובדה שסגירת רחובות בשבת נשארה זכרות רחוק משנות ה90 - המספרים מדברים בעד עצמם. ההגירה השלילית הלא-חרדית נבלמה (החרדית דווקא בעליה, כי מחירי הדיור בעיר מחוץ להישג ידם של זוגות חרדים צעירים רבים), ולראשונה יש גם עליה בכמות הילדים בכיתות א' של בתי הספר הממלכתיים וממלכתיים-דתיים בעיר. הציבור מצביע ברגליים. שנית, אין ספק שהוא ישר, והוא לא מחפש כסף או מקפצה פוליטית. ושלישית, איכות החיים בירושלים - בחינוך, כבישים, נקיון ובעיקר תרבות - השתפרה משמעותית.

אז איפה כן מעניין? ברשימות למועצת העיר.

הרשימות החרדיות - מובן מאליו.
הליכוד-ביתנו היא דה פקטו רשימה של ישראל ביתנו (הליכוד כולו אצל ניר ברקת אבל נגיע לכך אחר כך), נפסל בענק על סעיף 2.
אריה קינג - נפסל על בסיס גזענות פשוטה.
הבית היהודי - רשימה די הזויה סך הכל. במשך החודשים האחרונים היתה מלחמת עולם בבית היהודי בירושלים בין המפד"ל הארצית לבין הסניף בירושלים. התוצאה היא שהרשימה הזו היא הרשימה שבנט הצניח ופעילי המפדל הירושלמים - בראשות שקדי ובתמיכה שקטה של זבולון אורלב - התאחדו עם הרשימה של קינג. התוצאה היא של זו נבלה וזו טרפה. הרשימה הישנה של המפד"ל היתה חברה משמעותית בקואליציות העירוניות של עידני אולמרט ולופוליאנסקי הקטסטרופליים, וזה כבר פוסל אותם. הרשימה החדשה היא אוסף של פעילים בלי שום נסיון או תוכנית לעיר. מסע הבחירות שלהם מדבר על חינוך, בלי שברור מה הם בכלל מתכננים לעשות בחינוך; בשלטי החוצות בכלל לא מופיעים המועמדים שלהם אלא שוב בנט ושקד (במאמר מוסגר: חברה, הגיע הזמן להרגע עם האגו-טריפ); בראשות הרשימה עומד דב קלמנוביץ, שהרקורד הציבורי העיקרי שלו הוא מאבק להעמקת תודעת הטרור ונפגעי הטרור בחברה הישראלית - ששיאו בהשוואת תנאי נפגעי טרור לחללי מלחמה - מאבק שכשלעצמו בעיני הוא שלילי ובכל מקרה לא רלוונטי למועצת העיר ירושלים; ואין בשום מקום שאני הצלחתי לראות איזשהו מצע או תוכנית.

גמלאים, עם אחד, אומץ לב, שכונות ועסקים - חבל על הקול שלכם. יום הבחירות הוא יום עבודה, אם אתם רוצים לזרוק קול, חבל להגיע לקלפי.
פסגת זאב - האמת שתתפלאו אבל יש להם נציג במועצת העיר הנוכחית. אממה - אני לא גר בפסגת זאב, ולכן הפקקים בצומת הגבעה הצרפתית הם לא הנושא שעומד בראש סדר היום שלי.
ירושלים תצליח - הרשימה של ברקת - האמת שהם לא אנשים רעים, אני לא פוסל את הרשימה. פשוט יש רשימות טובות יותר. בגדול הרשימה של ברקת מכילה בכל המקומות הראשונים אנשי ליכוד, והיא דה-פקטו רשימת הליכוד בעיר. מה שיותר בעייתי הוא שהם אנשי ניר ברקת, הם לא כח עצמאי שניר ברקת צריך להתחשב בו. ועם ההערכה שלי לניר ברקת, הוא מנסה להיות ראש עיר של קונצזוס; ומכיוון שיהיו מעל עשרה חברי מועצה חרדיים, צריך גם את הקונטרה שתמשוך את ברקת לכיוון סדר העדיפויות של הציבור הציוני, והרשימה שלו לא תעשה את זה.

נותרנו עם שלוש רשימות שבאות בחשבון: מרצ-עבודה, התעוררות וירושלמים.

מרצ-עבודה במקום השלישי בעיני. למעשה מדובר במרצ (שזה לא רע כשלעצמו, אני הצבעתי מרצ בבחירות הארציות) מכיוון שמפלגת העבודה למעשה נעלמה ברמה העירונית. מרצ היתה הכח החילוני העיקרי בשנות ה90 וה2000, אבל הם התעייפו. פפה אללו ומאיר מרגלית נמצאים שם כבר עשרות שנים, והם לא ממש הצליחו למנוע את ההדרדרות הגדולה של עידן לופוליאנסקי, ומאידך הגם שהם תרמו לרנסנס של השנים האחרונות, לא ראיתי תרומה דרמטית וייחודית. ברור שליבם במקום הנכון, ושהם שותפים למאבקים הנכונים; יש טענה - שלא יכולתי לבדוק - שחלק מהמאבקים בנושאי הדרת הנשים ניזומו ע"י לורה ורטון ואח"כ אחרים הצטרפו. ועדיין, זו העיקר נראית כמו רשימה עייפה, עם אותם פרצופים עייפים. בנוסף, ההתנהלות הפוליטית שלהם בירושלים איומה. החל בקמפיין הנפל של פפה אללו לראשות העיר, וכלה בקמפיין למועצה: הם זורקים סיסמאות של "לעצור את ההחרדות" מבלי שברור מה בכלל עשו או יעשו בנושא, והם מפיצים שקרים או לפחות חצאי אמיתות על מפלגות אחרות בטלפונים לבוחרים (למשל אלי, אבל גם לאחרים). זה כלשעצמו לא מאוד חשוב, וגם אחרים עושים את זה, אבל זה אינדיקטיבי מכיוון שאני באמת חושב שהרקורד שלהם פחות מרשים. ולבסוף ברמת המידע הכי פשוט: אין קישור פשוט באינטרנט של רשימת הישגים ושל תוכניות לעתיד. יכול להיות שיש בחומר כתוב אבל הנה אני, מצביע מתעניין, לא חיפשתי שעות אבל בכל זאת חיפשתי בשביל לכתוב את הפוסט הזה ולא מצאתי משהו ברור.

התעוררות. התעררות רצו עם ירושלמים (של רחל עזריה) בבחירות הקודמות וביחד הם היו הפתעה משמעותית (אני עדיין חייב התנצלות לניצן ששכנעתי אותה לא להצביע להם כי זה בזבוז קול, והתברר שטעיתי בענק). אחרי הבחירות הן נפרדו. יש להם הצלחות בכיס - למשל ארגון קבוצות רכישה של סטודנטים ובעיקר הם עמדו מאחורי הרבה מפעולות התרבות - אבל הם עולים על מרצ בעיני בעיקר מכיוון שיש להם מצע מסודר ומפורט, ונראה שהם השקיעו מחשבה משמעותית מה הם רוצים לעשות פה בחמש השנים הקרובות. חלק מהמצע קצת מקושקש, ובחלקו יכולת ההשפעה של חבר מועצה היא הרבה פחות ממה שהם מתארים - למשל בתעסוקה ובדיור. עם זאת חלקים לא מעטים מבוססים על דברים שהם באמת עשו בחמש שנים האחרונות. שלא לדבר על זה שהגורמים המוסמכים תומכים בהם. יש לי שלוש בעיות עיקריות איתם: האחת היא שנראה שהם קצת הגיעו משום מקום. לא שמעתי מהם הרבה בחמש השנים האחרונות, ואני צרכן חדשות יחסית מעוניין. שנית, סוציולוגית הם פונים יותר לסטודנטים וולרווקים, והם בעלי אופי חילוני מובהק יותר (בניגדו לחילוני ודתי-ליברלי). זה לגיטימי, אבל זה לא בדיוק תואם את סדר העדיפויות שלי, גם עכשיו ובעיקר בהמשך הקדנציה. ושלישית, שבתחום הכי חשוב לי - ציבון העיר - אני חושב שהם פחות אפקטיביים מהאלטרנטיבה.

ירושלמים - מכיוון שזו הסיעה שנותרה די ברור שזו הסיעה שאני תומך בה. נשים את המגרעות בהתחלה: די ברור שהסיעה היא one man show של רחל עזריה. יש בה עוד אנשים, ואנשים מרשימים למדי, אבל היא בפירוש מובילה באופן מובהק את הסיעה. מאידך, אין מי שכחיש שהיא בולדוזר. היא נכנסת לכל פרט ופרט בישיבות מועצה ובנושאים שחשובים לה מוסגלת לחמצוא את כל הפרצות והדרכים להביא לתוצאות. התוצאה היא שהסיעה עשתה רבות, אבל באוסף תחומים די אקלקטי. עניין אותה הדרת נשים, דת ועיר והגיל הרך, ולכן הם התעסקו בנושאים האלה ולא באחרים. אלא מאי? שזו רשימה שתואמת פחות או יותר את מה שחשוב לי. בתחום של דת ועיר - שהוא החשוב ביותר בעיני לבחירות האלה - אני חושב שלעזריה יש את הרקורד הכי משמעותי מבין הסיעות. היא נזרקה מהקואליציה של ברקת בגלל שהיא הדליפה לתושבי רמות על כוונה לאחד את המינהל הקהילתי (כיום יש מינהל קהילתי לרמות החילונית-ד"ל ומינהל אחר לרמות החרדית. איחוד שלהם יאיץ את ההחרדות) ובכך מנעה את האיחוד; היא הובילה בצורה די מובהקת עד בגצ את המאבק בהעלמת הנשים (כל הסיפור התחיל מהסירוב של כנען לשים תמונה שלה על אוטובוסים); והמלחמה הסיזיפית על הקצאות קרקעות ושאר מחטפים במועצת העיר, שהיא הבסיס למאבק בהתחרדות, תפורים עליה. גם הפעילות של הרב אהרון לייבוביץ' בנושאי כשרות בלי תעודה מוברכים בעיני. יש לה הישגים גם בתחום הגיל הרך - החודש ה11, צהרונים מסובסדים - אבל האמת היא שאלה נושאים שפחות חשובים לי ולכן פחות העמקתי בהם (אם כי עד סוף הקדנציה, מי יודע). יש לירושלמים גם מצע כאן, הוא פחות מפורט ונרחב מהתעוררות, אבל אם מכפילים ביחס של כוונות לביצוע של כל אחת מהתנועות, יש סכוי שיותר יתבצע על ידי ירושלמים. ולבסוף, יש עניין סוציולוגי: עזריה דתיה, אבל לא הייתם יודעים עליה מרחוק. זאת מכיוון שהיא בדיוק התוצר הקלאסי של הדתיות הירושלמית, ובדומה הרב ליבוביץ'. מלבד הקרבה האישית שלי לציבור הזה, אני חושב שהוא ציבור חיוני לשגשוג העיר. זה ציבור שירושלים היא המרכז שלו, ולכן הכוחות המובילים שלו נמצאים כאן; הרבה מהרנסנס של ירושלים בקדנציה האחרונה נבע משגשוגו של הציבור הדתי לאומי בעיר, ומחלקו הליברלי בפרט. זאת ועוד, אני חשוב שמהציבור הזה יכולות להגיע התפתחויות חיוביות ביהדות בכלל ובנושאי דת ומדינה בפרט; טרנד לימוד היהדות המשותף או החילוני התחיל בירושלים. הפמיניזם הדתי בארץ התחיל בירושלים. עזריה יכלה לצאת למאבק בהעלמתה מהאוטובוסים בדיוק מכיוון שהיא דתיה ואין לה התבטלות מול החרדים. יש תקוה שקיצוץ כנפיה של הרבנות יתחיל בירושלים. ומבחינתי ירושלמים הם כלי שיכול לקדם את התהליך הזה.
------------
עדכון 13.10:
קיבלתי כל מיני השלמות על הישגים שלא ציינתי. אני מוריד מתוכם את ההישגים מסוג "השגנו העלאת תקציב הX, התיק שהיינו ממונים עליו" מכיוון שראשית חלוקת התקציבים היא ברמת ראש העיר, ושנית בעיני חברת מועצה צריכה לדאוג לחלוקת התקציבים לפי סדר העדיפויות הראוי בעיניה, לאו דווקא להעלאת התקציב לתיק מסויים מכיוון שהיא ממונה עליו.
אז ככה:
התעוררות הביאה להכפלת הארנונה על דירות רפאים והעלאת ההשתתפות בתנועות נוער. הרשימה של התעוררות גם פחות חילונית מהרושם שיצרתי, חברים בה חנן רובין (במקום השני, כבוד לגדוד ארד) ואורלי ג'קסון כהן (במקום הששי, כבוד לאלומה) ששניהם דתיים. עדיין מהתרשמותי האשיית נושאי דת ועיר פחות מרכזיים באג'נדה שלהם.
רחל עזריה כשהיתה אחראית על המנהלים הקהילתיים פתחה לראשונה פעילויות למשפחות במנהלים בשבת (למרות שהיא אישית דתיה - שזה חוזר לנקודה שלי על דת ועיר ועל דתיים ליברלים.)

אם יש עוד עדכונים שהזנחתי - אשמח לתיקונים.
------------
בכל מקרה, לכו להצביע.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

געגועי ל68

אחד הנשיאים שזוכים להערכת חסר הסטורית רצינית זהו ריצ'רד ניקסון. נכון, הוא היה פרנואיד וקצת משוגע, ונכון שפרשת ווטרגייט יצרה משבר אימון כה חמור בין האמריקאי הממוצע לממשל שלו שהעובדה שהיא מכסה על כל שאר מעשיו של ניקסון לגיטימית והגיונית, אבל עדיין מדי פעם שווה להזכר גם בהשפעות ארוכות הטווח האחרות שלו: הפשרת היחסים עם סין, היציאה מויאטנאם, משיכת מצרים לעולם המערבי. אבל יש עוד תחום שבו דווקא לניקסון היתה מורשת ארוכת טווח, והוא בהערכות הפוליטית הפנימית האמריקאית.
אם מסתכלים על ההסטוריה האמריקאית מגובה 30,000 רגל, אפשר לראות תקופות בהן היתה דומיננטיות לצד אחד של המפה הפוליטית ותקופות בהן לצד השני. ממלחמת האזרחים ועד השפל הגדול, המפלגה הרפובליקאית שלטה ללא מצרים: מ1860 עד 1932 דמוקרטים איכלסו את הבית הלבן רק ארבע קדנציות - קצת יותר מחמישית מהזמן. מאידך, בין 1932 ל1968, אייזנאור היה הרפובליקאי היחיד שהצליח לכבוש את הבית הלבן - שוב, קצת למעלה מחמישית מהזמן. התקופה שמ68 ועד אובמה היתה שוב תקופה של הימין - מתוך 10 הקדנציות בתקופה זו דמוקרטים שלטו בבית הלבן רק בשלוש (קרטר וקלינטון). כמובן שהחלוקה הזו לא מתבטאת רק במי מאכלס את הבית הלבן אלא ברוח השלטת: הרוח השלטת בשני צידי המפה הפוליטית בין שנות ה30 לשנות ה60 היתה הרבה יותר שמאלית מזו השלטת, בשני צידי המפה, בין שנות ה70 לימנו; ברוב תחומי מדיניות הפנים, איזנאור הרפובליקאי היה יותר שמאלי מקלינטון הדמוקרט. 
מקובל לראות את תחילת העידן הרפובליקאי במהפכה השמרנית של רונלד רייגן. יש בזה משהו, מכיוון שבתחומי מידינות, תחילת התזוזה הדמרטית ימינה התחילה בימי רייגן ולא לפניו. אבל מבחינה אלקטורלית,השנוי מתחיל בריצ'רד ניקסון וב1968. מסוף הרקונסטרוקציה שלאחר מלחמת האזרחים, מרגע שהשליטה הפוליטית במדינות הדרום חזרה ללבנים תושבי מדינות הללו ומיד לאחר מכן נשללו הזכויות הפוליטיות של השחורים והנהגו חוקי ג'ים קרואו, בשנות ה70 של המאה ה19, המפלגה הדמוקרטית שלטה בדרום שליטה מוחלטת וללא עוררין. האיזור כונה the solid south. חקיקת חוקי זכויות האזרח ב1965 ע"י ג'ונסון הדמוקרט ערער את השליטה הזו - שוויון זכויות לשחורים היה הדבר הנורא ביותר עבור לבני הדרום, והנה נשיא דמוקרט הוא שהנהיג אותו. ניקסון זיהה את השבר והאסטרטגיה שלו היתה לפנות למדינות הדרום ולרוב הלבן הגזען השולט בהן ולהעבירו למחנה הרפובליקאי, זאת באמצעות סיסמאות כמו "חוק וסדר", "התנגדות לתשלומי הרווחה" או "זכויות המדינות", שברובן היו מסווה למדיניות גזענית. האסטרטגיה הזו הצליחה מעל למשוער - לא זו בלבד שניקסון זכה ב1968, אלא שהיום המפלגה השלטת באופן גורף ומוחלט במדינות אלה היא דווקא הרפובליקאית, עד כדי כך שמשקיף פוליטי ממוצע של ימנו שלא מכיר את ההסטוריה יתקשה להאמין שדווקא המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הדרום עד לפני 50 שנה.
אבל ניקסון לא היה לבד, המפלגה הדמוקרטית עזרה לו מאוד בביסוס עידן רפובליקאי. המאורע הדרמטי השני של 1968 הוא הועידה הדמוקרטית בשיקגו. בועידה זו הגיע לשיא שילוב של שנוי שיטת הבחירה  - הנהגת פריימריז בכל המדינות, שהביא להחלשות דרמטית של המנהיגות המפלגתית המסורתית - ביחד עם שיאה של תרבות הנגד של שנות ה60, תנועת ההתנגדות לויאטנם ותנועות זכויות השחורים המיליטנטיות יותר, כדוגמת הפנתרים השחורים. כל אלה הפכו את הועידה לזירה של כאוס מוחלט, עם הפגנות בתוך ומחוץ לאולם הועידה שלבסוף פוזרו באלימות. התמונות הללו, ביחד עם העדר מנהיגות דמקורטית רצינית, בעיקר לאחר רצח בובי קנדי וקדם יותר באותה השנה, והמהומות הבין גזעיות לאחר רצח מרטין לות'ר קינג - יצרו תחושה של כאוס כללי במדינה ושל התפרקות מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית ופתחו את הפתח לדומיננטיות רפובליקאית. מלבד חלון קצר של ממשל קרטר - שעלה לשלטון לאחר משבר ווטרגייט וגם לא שרד יותר מקדנציה אחת - לדמוקרטים לקח מעל 20 שנה, עד קלינטון - אם לא עד אובמה - להתאושש.
במידה רבה ייתכן שאנחנו רואים תהליך דומה שעובר כעת על המפלגה הרפובליקאית. מעבר למורשת האיומה של בוש במדיניות החוץ (מי שרוצה לחפש את שורשי ההתנגדות האמריקאית למעורבות בסוריה, שיחפש אותן בעיראק) ובתחום הכלכלי, בוש הותיר אחריו מפלגה רפובליקאית מרוסקת. נכון שב2010 נחלו הרפובליקאים התאוששות מרשימה וזכו לרוב בבית הנבחרים ובבתי מחוקקים של מדינות רבות, אבל התאוששות זו לא באה כתמיכה במפלגה הרפובליקאית הממוסדת אלא באמצעות מועמדים חוץ ממסדיים של הtea party. זו גם התאוששות שהוארכה עד לימנו באמצעים מלאכותיים, בעיקר באמצעות שנוי גבולות מחוזות הבחירה במדינות רבות לאחר הצנזוס ב2010, שנוי שנועד לחזק את המועמדים הרפובליקאים. כך, ב2012 זכו הרפובליקאים לרוב של 30 מושבים בבית הנבחרים למרות שבחישוב ארצי, מועמדים דמוקרטיים זכו לרוב מליון וחצי קולות על פני מועמדים רפובליקאים; בבחירות לסנט או למושלויות - בחירות שהתחום הגיאוגרפי שלהן קבוע ולא ניתן לשחק איתו - הרפובליקאים לא הצליחו להשיג הישגים מאז 2010. התוצאה היא שהמנהיגות הרפובליקאית קרסה - ואין דוגמה טובה יותר מההשבתה הנוכחית. ב2011, כאשר כמעט הושובת הממשל וכמעט נפרצה תקרת החוב, היה ברור שבגדול יש מטרה משותפת גם לנשיא ולסנט הדמוקרטים וגם לבית הנבחרים הרפובליקאי והיא צמצום הגרעון. גם אם זו לא היתה המטרה הראשית של הדמוקרטים הם הכירו בכך שבחירות 2010 שבדיוק הסתיימו העניקו מנדט לרפובליקאים ולדרישתם לצמצום הגרעון. המחלוקת היתה על כמות הצמצום והדרך להשיגו - אם ע"י העלאות מסים וצמצום הוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) או צמצום בתוכניות הרווחה (כדרישת הרפובליקאים). לכן גם ניתן היה להגיע לפשרה - צמצום בהוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) ובהוצאות ממשל שאינן בתוכניות הרווחה, אך ללא העלאות מסים (כדרישת הרפובלקאים). בהשבתה של היום, לא ברור מה בכלל הרפובליקאים רוצים. רשמית הדרישה היתה לבטל את אובמהקייר, אבל ברור לכולם שזו לא דרישה הגיונית, במיוחד שמיט רומני רץ עם מצע שדרישה זו היתה אחת מהנקודות המרכזיות בו, והפסיד. די מהר גם הרפובליקאים נסוגו מהדרישה הזו. אז מה הם רוצים כיום? לא ברור, הם רוצים "להשיג משהו". הם בעיקר רוצים להשפיל את אובמה, להרגיש שנצחו. זאת ועוד, מי שמנהל את ההצגה הוא לא המנהיגות. לג'ון ביינר ולאריק קנטור אין שום יכולת לנווט את העניינים, שכן אם זה היה תלוי בהם הם לא היו מעוניינים בהשבתה כלל. מי שמנהל את ההצגה הוא חברי בית נבחרים מהtea party, שנבחרים ממחוזות בהם לרפובליקאים יש שליטה מוחלטת ובדומה סנטורים ממדינות דרומיות כמו טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. פוליטקאים אלה-  והאלקטורט שלהם - לא מרגישים את הפגיעה ההולכת וגוברת במותג הרפובליקאי כתוצאה מההשבתה. כאמור, האלקטורט שלהם נמצא באיזורים בהם שליטה רפובליקאית מוחלטת, שניזון מתחנות כפוקס ניוז ושדרנים כראש לימבו, וחי למעשה בתוך תיבת תהודה ימנית ובניתוק שאר ארה"ב, ועבור האלקטורט הזה, השבתה ועימות היא דבר נפלא; הדומיננטיות של נציגי הדרום בקבוצה הזו מחזקת את החשד שחלק מהרצון להשפיל את אובמה נובע גם מצבע עורו. 
וכאן אנחנו חוזרים ל1968. שנוי בשיטת הבחירה, ריסוק המנהיגות המיינסטרימית, בועה קוגניטיבית המנותקת משאר אמריקה, שלטון האגפים הקיצוניים - אלה בדיוק מאפייני המשבר של המפלגה הדמוקרטית של שנות ה70 וה80. הרפובליקאים שולטים היום בבית הנבחרים ובבתי המחוקקים של המדינות באמצעות מניפולציה של מחוזות הבחירה, אבל בתחום הזה לא לעולם חוסן - בסופו של דבר הדמוגרפיה במחזוות הללו תשתנה או שגבולותיהם ישתנו ואז יתכן שיתברר שבימים אלו ממש המפלגה הרפובליקאית הכניסה את עצמה למשבר של דור או יותר.