מבט שני על התוצאות בירושלים

כתבו כבר הרבה - מתומר פרסיקו ועד ניר חסון, מיוסי ורטר ועד שרי רוט - על תוצאות הבחירות בירושלים. ועדיין כמעט אף אחד לא מסתכל על המספרים, וחבל. בעצם אולי לא, כי ככה נותרו לי כמה מיתוסים לנפץ.

אז בהמשך לפוסט של הראל, לקחתי את תוצאות הבחירות לפי קלפיות ואמרתי לעצמי - למה לעשות עבודת סקריפטים ואלגוריתמיקה מתוחכמת, אם אפשר לעשות עבודה שחורה וחורנית?. אמרתי ועשיתי: חילקתי את הקלפיות לשכונות, לפי החלוקה הבאה:

כאשר השכונות הן:

1	נוה יעקב
2	פסגת זאב
3	בית חנינא
4	שועפאט
5	רמת שלמה
6	רמות
7	סנהדריה
8	רמות אשכול-גב צרפתית
9	רוממה
10	קרית בעלז
11	עזרת תורה-תל ארזה
12	מקור ברוך-גאולה
13	שמואל הנביא-בוכרים
14	מאה שערים
15	מוסררה
16	ואדי ג'וז-באב א-זהרה-מרכז העיר המזרחית
17	שייח ג'ראח
18	ראס אלעמוד
19	העיר העתיקה (ללא הרבוע היהודי)
20	הרובע היהודי
21	נחלאות-מרכז העיר
22	רחביה
23	טלביה-מושבות (מושבה גרמנית ומשובה יוונית)
24	גבעת חנניה (אבו טור היהודית, כולל ימין משה)
25	אבו-טור (הערבית)
26	תלפיות מזרח
27	ג'בל מוכבר
28	צור בחר
29	תלפיות
30	בקעה
31	קטמונים
32	קטמון הישנה
33	בית צפאפה
34	גילה
35	גבעת מרדכי
36	רמת שרת-מלחה-גבעת משואה
37	קרית מנחם-עיר גנים
38	קרית יובל
39	עין כרם
40	בית וגן
41	בית הכרם
42	הר נוף
43	מוצא
44	גבעת שאול
45	קרית משה
46	הר חומה

ואת השכונות חילקתי לארבעה גושים עיקריים:

ערבים:  בית חנינא, שועפאת, ואדי ג'וז-באב-א-זהרה-מרכז העיר המזרחית, שיח' ג'ראח, ראס אל עמוד, העיר העתיקה, אבו-טור, ג'בל מוכבר, צור בח'ר, בית צפאפה. ובמספרים: 3, 4, 16, 17, 18, 19, 25, 27, 28

חרדים: רמת שלמה, רמות, סנהדריה, רוממה, קרית בעלז, עזרת תורה-תל ארזה, מקור ברוך-גאולה, שמואל הנביא-שכונת הבוכרים, מאה שערים, מוסררה, הרובע היהודי, בית וגן, הר נוף, גבעת שאול. ובמספרים: 5-7, 9, 10-15, 20, 40, 42, 44

חילונים ודת"ל:

מרכז, כלומר גוש הבנוי העיקרי מנחלאות ועד תלפיות, בתוספת שכונות הרכס המערבי עד הר הרצל במערב. אלה באופן כללי השכונות העשירות יותר בעיר: נחלאות-מרכז העיר, רחביה, טלביה-מושבות, גבעת חנניה, תלפיות, בקעה, קטמון הישנה, קטמונים, גבעת מרדכי, בית הכרם, מוצא, עין כרם. ובמספרים: 21-24, 29-32, 35,41,43, 39, 41, 43, 45

פריפריה: גוש השכונות הדרום מערבי שנבנה בשנות ה50 ושכונות הלווין שנבנו החל משנות ה70: נווה יעקב, פסגת זאב, רמות אשכול-גבעה צרפתית, תלפיות מזרח, גילה, רמת שרת-מלחה-גבעת משואה, קרית מנחם-עיר גנים, קרית יובל, הר חומה. ובמספרים: 1, 2, 8, 26, 34, 36-38, 46.
החלוקה הזו לא מדוייקת לחלוטין. את רמות סיווגתי כחרדית ואת קרית יובל ורמת אשכול-גבעה צרפתית כחילונית, למרות שיש בהן מיעוט משמעותי מהמגזר האחר; זו תופעה שקיימת גם בשכונות אחרות. שכונות המרכז באופן כללי במעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, אבל האוכלוסיה שלהן הרבה פחות הומוגנית משכונות בורגניות של ערים אחרות. זה לא הצפון הישן או אחוזה.  השיוך של בית הכרם וקרית משה לשכונות המרכז ולא הפריפריה הוא יותר סוציולוגי (מבחינת האכולוסיה שלהן, שהיא ממעמד סוציואקונומי גבוה) מאשר גיאוגרפי, ואת הקטמונים צרפתי אליהן בשל הג'נטריפיקציה המסיבית שהם עוברים בחודשים אלה. כמו כן יתכן שגבולות הקלפיות לא מדוייקים (שבקלפי בשכונה א יש כמה רחובות משכונה סמוכה). אבל זה נותן חלוקה סבירה.
אז מה זה נותן לנו?
בשכונות הערביות יש בערך 185,000 בעלי זכות בחירה (בז"ב), כ32% מבעלי זכות הבחירה. אבל הם לא מצביעים בכלל (בבחירות האלה נספרו רק 1,000 קולות בכל הקלפיות האלה) מסיבות מדיניות, ולכן למעשה המשחק משוחק בקרב המצביעים היהודים, כ390,000 בז"ב (אני לא נכנס לשאלה אם זה טוב או לא שהערבים לא מצביעים - זה רק עניין עובדתי). בשכונות החרדיות יש 140,000 בז"ב, כ36% מבזה"ב. יש עוד בערך 4% מהאוכלוסיה הכללית שהיא אוכלוסיה חרדית שמתגוררת בשכונות שסיווגתי כלא חרדיות (אגיע לזה עוד מעט). בשכונות המרכז 120,000 בז"ב ובפריפריה 130,00, כלומר פחות או יותר שווה.

אז מיתוס ראשון: אחוז ההצבעה.
הנרטיב הדרמטי ביותר שעלה מהבחירות האלה הוא הצניחה באחוז ההצבעה. אלא שזה לא ממש מדוייק. הנתון של משרד הפנים בסוף יום הבחירות, 36%, תוקן ל38% בסוף ספירת הקלפיות, ועלה ל39% לאחר ספירת קולות החיילים (ברקת טען מלכתחילה שאחוז ההצבעה יהיה 38% ומעלה הוא זוכה ל50% ומעלה. זה בדיוק מה שקרה). בנכוי הערבים, אחוז ההצבעה היה 56%, משמעותית יותר מהאחוז הארצי. אל תשמיצו את הירושלמים.

מיתוס שני: הצניחה באחוז ההצבעה מ2008.
ב2008 אחוז ההצבעה היה 43%, כלומר הירידה באחוז ההצבעה היתה של 4%. זו ירידה, אבל לא כל כך דרמטית, ולאור העובדה שב2008 היתה תחושת מלחמה אמיתית, והפעם פחות, זה לא כל כך מופרך. בחלוקה למגזרים, נראה שכמעט כל הירידה באה מהשכונות החילוניות והדת"ל: ייצוג החרדים במועצת העיר עלה מ12 ל14, או מ40% ל45%, עליה שבדיוק מסתדרת מספרית אם משייכים את כל הירידה לשכונות החילוניות והדת"ל.

מיתוס שלישי: פער אחוזי ההצבעה.
אחוז ההצבעה בשכונות חילוניות ודת"ל לא כל כך נמוך מזה של החרדים. אחוז ההצבעה בשכונות המרכז היה 53%, בשכונות הפריפריה 51%, ובחרדיות 60%. נכון, זה פער, אבל לא כל כך מסיבי. בחלוקת מצביעים (ולא בעלי זכות בחירה), השכונות החרדיות מקבלות 40% (עוד 5% של החרדים באים מהשכונות הלא חרדיות) במקום 36%, כלומר פער אחוזי ההצבעה מעלה את הייצוג שלהם בעשירית. לא כל כך דרמטי כפי שאפשר היה לחשוב מהעיתונים.

מיתוס רביעי: אחידות המגזרים בעיר.
כולם מדברים על הפיצול בקול החרדי: ברקת (ויעוציו החרדיים, בהם כמתסבר בן דוד רחוק שלי) הצליחו להשיג נייטרליות של שתי קבוצות: החסידויות הגדולות ופלג אוירבך של הליטאים. ברקת יכול היה לנצח אגב רק עם אחד מהגורמים הללו: אפשטיין לבדו  (7000 קולות) או החסידויות הגדולות לבדן (5,000-10,000 קולות לפי ההערכות) לא יכלו לסגור את פער 16,000 הקולות לטובת ברקת. אבל אם היה פיצול חרדי, והירידה באחוז ההצבעה החילוני-דת"ל לא כל כך משמעותית, למה ברקת ניצח בהפרש קטן מהמצופה? כאן מתחבאת תמיכה בליאון בשכונות הלא חרדיות שכולם פספסו:

20% בשכונות המרכז, 29% אחוז בפריפריה. 8.3% מתוכם נובעים מחרדים בשכונות האלה (כאמור, 5% הקולות לרשימות חרדיות משכונות לא חרדיות), השאר - 12% בשכונות המרכז, 20% בפריפריה - תמיכה *לא חרדית* בליאון. לא אנשים שלא הצביעו, אלא הצביעו לליאון.
רואים זאת גם בפירוק לשכונות:

לסיכום: ב1993 אהוד אולמרט, במהלך שבישר את העתיד לבוא ברמה הארצית, המציא את קואליצית המיעוטים בירושלים: קולות ליכוד שמשלימים את הבלוק החרדי לרוב מוצק למדי. אז, וביתר שאת ב98, זה היה נראה כמהלך בלתי הפיך, שממנו אין דרך חזרה. הבחירות לאחר מכן - הן ב2003 והן ב2008 - היו יותר בוטות במגזריות שלהן, שכן המועמד היה חרדי. לפני שלושה ימים ניסה ליאון לשחזר את הישגו של אולמרט - הישג שב93  ובעיקר ב98 נראה בלתי נמנע. ליאון נכשל. נכון, הוא היה מועמד גרוע, אבל עמדו מאחוריו הכוחות הפוליטיים מהחזקים ביותר בפוליטיקה הארצית, כולל תמיכה של מפלגת השלטון ושל מי שנחשב עד לפני כמה חודשים בודאות ראש הממשלה הבא (מה שלא היה לאולמרט ב93). עם כל האכזבה מההישג הנמוך מהמצופה, זה עדיין הישג אדיר של ברקת, שעמד לחלוטין לבד והתמיכה בו היא כזו שבנה בעצמו. יש עוד כל מיני הבדלים (ברקת היה ראש עיר מכהן ומוצלח סך הכל, טדי ב93 היה כבר זקן ונראה אוברבוטל, אם כי היה מיתולוגי וזכה לתמיכה ארצית של מי שהיתה אז מפלגת השלטון) אבל הם די מבטלים זה את זה. מעבר לכך עצם העובדה שליברמן ודרעי נזקקו לבסוף למועמד נוראי נבע מעוצמה של ברקת - הם פנו למועמד אחר מועמד מהליגה הלאומית (רובי ריבלין, צחי הנגבי, מור יוסף) וזכו לשלילה. בפוליטיקה האמריקאית האינדיקציה הראשונה לרוח שהבחירות הבאות נושבות לכיוונה היא ביכולת של המפלגות לגייס מועמדים טובים. 

ואנקדוטלית: הבחירות האלו הם דוגמה מדהימה למצבו של הציבור הדתי בעיר. המפד"ל התרסקה והכניסה נציג אחד למועצה (לפי ההערכות הציבור הדתי הוא חצי מהציבור הלא חרדי בעיר, כלומר יש פוטנציאל של 7-8 מנדטים). נותרו או רשימת קינג - רשימה ברוח ימנית יותר מהאיחוד הלאומי, על גבול הכהניסטית (אני יודע, יש תככים פנימיים בסניף המפדל שהביאו לפילוג ולכך שפלג אחד הלך עם קינג. אבל עצם זה שהם התחברו עם קינג מעיד שהמצביעים מקבלים את זה) ויש את הליברלים - שמצביעיהם מתחלקים בין הרשימות הליברליות בעיר (ברקת, התעוררות, ירושלמים, מרצ). והדרך הטובה ביותר לראות זאת היא בתוצאות של קטמון הישנה - לב ביצת "סרוגים" - שנראות כמעט זהות לאלה של בית הכרם, השכונה החילונית ביותר בעיר, ושונות בצורה מובהקת מקרית משה, שכונה דתית-חרד"לית מובהקת.

(אם אתם רוצים הסבר על הרשימות, יש כאן)

יש עוד המון גרפים יפים לעשות, אולי בהמשך. אבל כרגע שבת בפתח ויש לי קיבוץ להגיע אליו. שבת שלום.