בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

געגועי ל68

אחד הנשיאים שזוכים להערכת חסר הסטורית רצינית זהו ריצ'רד ניקסון. נכון, הוא היה פרנואיד וקצת משוגע, ונכון שפרשת ווטרגייט יצרה משבר אימון כה חמור בין האמריקאי הממוצע לממשל שלו שהעובדה שהיא מכסה על כל שאר מעשיו של ניקסון לגיטימית והגיונית, אבל עדיין מדי פעם שווה להזכר גם בהשפעות ארוכות הטווח האחרות שלו: הפשרת היחסים עם סין, היציאה מויאטנאם, משיכת מצרים לעולם המערבי. אבל יש עוד תחום שבו דווקא לניקסון היתה מורשת ארוכת טווח, והוא בהערכות הפוליטית הפנימית האמריקאית.
אם מסתכלים על ההסטוריה האמריקאית מגובה 30,000 רגל, אפשר לראות תקופות בהן היתה דומיננטיות לצד אחד של המפה הפוליטית ותקופות בהן לצד השני. ממלחמת האזרחים ועד השפל הגדול, המפלגה הרפובליקאית שלטה ללא מצרים: מ1860 עד 1932 דמוקרטים איכלסו את הבית הלבן רק ארבע קדנציות - קצת יותר מחמישית מהזמן. מאידך, בין 1932 ל1968, אייזנאור היה הרפובליקאי היחיד שהצליח לכבוש את הבית הלבן - שוב, קצת למעלה מחמישית מהזמן. התקופה שמ68 ועד אובמה היתה שוב תקופה של הימין - מתוך 10 הקדנציות בתקופה זו דמוקרטים שלטו בבית הלבן רק בשלוש (קרטר וקלינטון). כמובן שהחלוקה הזו לא מתבטאת רק במי מאכלס את הבית הלבן אלא ברוח השלטת: הרוח השלטת בשני צידי המפה הפוליטית בין שנות ה30 לשנות ה60 היתה הרבה יותר שמאלית מזו השלטת, בשני צידי המפה, בין שנות ה70 לימנו; ברוב תחומי מדיניות הפנים, איזנאור הרפובליקאי היה יותר שמאלי מקלינטון הדמוקרט. 
מקובל לראות את תחילת העידן הרפובליקאי במהפכה השמרנית של רונלד רייגן. יש בזה משהו, מכיוון שבתחומי מידינות, תחילת התזוזה הדמרטית ימינה התחילה בימי רייגן ולא לפניו. אבל מבחינה אלקטורלית,השנוי מתחיל בריצ'רד ניקסון וב1968. מסוף הרקונסטרוקציה שלאחר מלחמת האזרחים, מרגע שהשליטה הפוליטית במדינות הדרום חזרה ללבנים תושבי מדינות הללו ומיד לאחר מכן נשללו הזכויות הפוליטיות של השחורים והנהגו חוקי ג'ים קרואו, בשנות ה70 של המאה ה19, המפלגה הדמוקרטית שלטה בדרום שליטה מוחלטת וללא עוררין. האיזור כונה the solid south. חקיקת חוקי זכויות האזרח ב1965 ע"י ג'ונסון הדמוקרט ערער את השליטה הזו - שוויון זכויות לשחורים היה הדבר הנורא ביותר עבור לבני הדרום, והנה נשיא דמוקרט הוא שהנהיג אותו. ניקסון זיהה את השבר והאסטרטגיה שלו היתה לפנות למדינות הדרום ולרוב הלבן הגזען השולט בהן ולהעבירו למחנה הרפובליקאי, זאת באמצעות סיסמאות כמו "חוק וסדר", "התנגדות לתשלומי הרווחה" או "זכויות המדינות", שברובן היו מסווה למדיניות גזענית. האסטרטגיה הזו הצליחה מעל למשוער - לא זו בלבד שניקסון זכה ב1968, אלא שהיום המפלגה השלטת באופן גורף ומוחלט במדינות אלה היא דווקא הרפובליקאית, עד כדי כך שמשקיף פוליטי ממוצע של ימנו שלא מכיר את ההסטוריה יתקשה להאמין שדווקא המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת הדרום עד לפני 50 שנה.
אבל ניקסון לא היה לבד, המפלגה הדמוקרטית עזרה לו מאוד בביסוס עידן רפובליקאי. המאורע הדרמטי השני של 1968 הוא הועידה הדמוקרטית בשיקגו. בועידה זו הגיע לשיא שילוב של שנוי שיטת הבחירה  - הנהגת פריימריז בכל המדינות, שהביא להחלשות דרמטית של המנהיגות המפלגתית המסורתית - ביחד עם שיאה של תרבות הנגד של שנות ה60, תנועת ההתנגדות לויאטנם ותנועות זכויות השחורים המיליטנטיות יותר, כדוגמת הפנתרים השחורים. כל אלה הפכו את הועידה לזירה של כאוס מוחלט, עם הפגנות בתוך ומחוץ לאולם הועידה שלבסוף פוזרו באלימות. התמונות הללו, ביחד עם העדר מנהיגות דמקורטית רצינית, בעיקר לאחר רצח בובי קנדי וקדם יותר באותה השנה, והמהומות הבין גזעיות לאחר רצח מרטין לות'ר קינג - יצרו תחושה של כאוס כללי במדינה ושל התפרקות מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית ופתחו את הפתח לדומיננטיות רפובליקאית. מלבד חלון קצר של ממשל קרטר - שעלה לשלטון לאחר משבר ווטרגייט וגם לא שרד יותר מקדנציה אחת - לדמוקרטים לקח מעל 20 שנה, עד קלינטון - אם לא עד אובמה - להתאושש.
במידה רבה ייתכן שאנחנו רואים תהליך דומה שעובר כעת על המפלגה הרפובליקאית. מעבר למורשת האיומה של בוש במדיניות החוץ (מי שרוצה לחפש את שורשי ההתנגדות האמריקאית למעורבות בסוריה, שיחפש אותן בעיראק) ובתחום הכלכלי, בוש הותיר אחריו מפלגה רפובליקאית מרוסקת. נכון שב2010 נחלו הרפובליקאים התאוששות מרשימה וזכו לרוב בבית הנבחרים ובבתי מחוקקים של מדינות רבות, אבל התאוששות זו לא באה כתמיכה במפלגה הרפובליקאית הממוסדת אלא באמצעות מועמדים חוץ ממסדיים של הtea party. זו גם התאוששות שהוארכה עד לימנו באמצעים מלאכותיים, בעיקר באמצעות שנוי גבולות מחוזות הבחירה במדינות רבות לאחר הצנזוס ב2010, שנוי שנועד לחזק את המועמדים הרפובליקאים. כך, ב2012 זכו הרפובליקאים לרוב של 30 מושבים בבית הנבחרים למרות שבחישוב ארצי, מועמדים דמוקרטיים זכו לרוב מליון וחצי קולות על פני מועמדים רפובליקאים; בבחירות לסנט או למושלויות - בחירות שהתחום הגיאוגרפי שלהן קבוע ולא ניתן לשחק איתו - הרפובליקאים לא הצליחו להשיג הישגים מאז 2010. התוצאה היא שהמנהיגות הרפובליקאית קרסה - ואין דוגמה טובה יותר מההשבתה הנוכחית. ב2011, כאשר כמעט הושובת הממשל וכמעט נפרצה תקרת החוב, היה ברור שבגדול יש מטרה משותפת גם לנשיא ולסנט הדמוקרטים וגם לבית הנבחרים הרפובליקאי והיא צמצום הגרעון. גם אם זו לא היתה המטרה הראשית של הדמוקרטים הם הכירו בכך שבחירות 2010 שבדיוק הסתיימו העניקו מנדט לרפובליקאים ולדרישתם לצמצום הגרעון. המחלוקת היתה על כמות הצמצום והדרך להשיגו - אם ע"י העלאות מסים וצמצום הוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) או צמצום בתוכניות הרווחה (כדרישת הרפובליקאים). לכן גם ניתן היה להגיע לפשרה - צמצום בהוצאות הבטחון (כדרישת הדמוקרטים) ובהוצאות ממשל שאינן בתוכניות הרווחה, אך ללא העלאות מסים (כדרישת הרפובלקאים). בהשבתה של היום, לא ברור מה בכלל הרפובליקאים רוצים. רשמית הדרישה היתה לבטל את אובמהקייר, אבל ברור לכולם שזו לא דרישה הגיונית, במיוחד שמיט רומני רץ עם מצע שדרישה זו היתה אחת מהנקודות המרכזיות בו, והפסיד. די מהר גם הרפובליקאים נסוגו מהדרישה הזו. אז מה הם רוצים כיום? לא ברור, הם רוצים "להשיג משהו". הם בעיקר רוצים להשפיל את אובמה, להרגיש שנצחו. זאת ועוד, מי שמנהל את ההצגה הוא לא המנהיגות. לג'ון ביינר ולאריק קנטור אין שום יכולת לנווט את העניינים, שכן אם זה היה תלוי בהם הם לא היו מעוניינים בהשבתה כלל. מי שמנהל את ההצגה הוא חברי בית נבחרים מהtea party, שנבחרים ממחוזות בהם לרפובליקאים יש שליטה מוחלטת ובדומה סנטורים ממדינות דרומיות כמו טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. פוליטקאים אלה-  והאלקטורט שלהם - לא מרגישים את הפגיעה ההולכת וגוברת במותג הרפובליקאי כתוצאה מההשבתה. כאמור, האלקטורט שלהם נמצא באיזורים בהם שליטה רפובליקאית מוחלטת, שניזון מתחנות כפוקס ניוז ושדרנים כראש לימבו, וחי למעשה בתוך תיבת תהודה ימנית ובניתוק שאר ארה"ב, ועבור האלקטורט הזה, השבתה ועימות היא דבר נפלא; הדומיננטיות של נציגי הדרום בקבוצה הזו מחזקת את החשד שחלק מהרצון להשפיל את אובמה נובע גם מצבע עורו. 
וכאן אנחנו חוזרים ל1968. שנוי בשיטת הבחירה, ריסוק המנהיגות המיינסטרימית, בועה קוגניטיבית המנותקת משאר אמריקה, שלטון האגפים הקיצוניים - אלה בדיוק מאפייני המשבר של המפלגה הדמוקרטית של שנות ה70 וה80. הרפובליקאים שולטים היום בבית הנבחרים ובבתי המחוקקים של המדינות באמצעות מניפולציה של מחוזות הבחירה, אבל בתחום הזה לא לעולם חוסן - בסופו של דבר הדמוגרפיה במחזוות הללו תשתנה או שגבולותיהם ישתנו ואז יתכן שיתברר שבימים אלו ממש המפלגה הרפובליקאית הכניסה את עצמה למשבר של דור או יותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה