בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

באין חזון יפרע עם

לפני חצי שנה, בעת הפסטיבל התקשורתי סביב מותו של פרופ' נתניהו - הסטורון מדיביואלי ממוצע למדי שהעובדה שבנו הוא ראש הממשלה הביאה את העיתונות להתיחס אליו משל היה האינטלקטואל הגדול ביותר של העם היהודי מאז משה מנדלסון -  פרסם הארץ ראיון של ארי שביט עם בנציון נתניהו מ1998. הועדה הרוחנית של הבלוג הפנתה אותי אליו, ובצדק: הראיון הזה באמת ראוי לפוסט, למרות היותו ארוך למדי, ודי מתיש לקריאה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מה גם שהמרחק בזמן פוטר אותי מחובת אחרי מות קדושים אמור.

בקריאה ראשונה, הראיון הזה הדהים אותי בשתי רמות.
ראשית, עד הראיון הזה עוד לא ראיתי מישהו שמתגעגע בצורה כל כך ישירה ומודעת לימי הביניים. לא באופן מטאפורי, וגם לא באיזה סאבטקסט עדין: נתניהו מכריז בגלוי שהמקום והזמן הראויים להערכה בעיניו הם ספרד של המאות ה12-15. והסיבה שהוא מעריך את ספרד של אותה התקופה הוא חדות המלחמה והמוות שלה. (במחשבה שני, יש עוד אדם שהעריץ במידה כזו את ספרד של הרקונקיסטה, ומאותן סיבות: הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו)
ושנית, הפער הכל כך מדהים בין היומרות של פרופ' נתניהו לבין איכות הניתוח שלו. נתניהו מאמן באמת ובתמים שהוא היחיד במדינת ישראל שמבין את המצב ואת התהליכים ההסטוריים לעומקם, שחודר לנבכי התהליך ההסטורי עצמו; אבל מאידך בראיון עצמו הוא מתגלה כמי שמנותק באופן תהומי מהבנת הנקודה ההיסטורית שבה אנו נמצאים בימנו; ובפרט, מתפיסת זכויות האדם והאזרח שהפכה מובנת מאליה בעולם המערבי (שהיה רוצה לראות עצמו חלק ממנו) מאז סיום הקולוניאליזם, שלא מאפשרת עוד לשלוט באוכלוסיית נתינים חסרי זכויות אזרח כעניין של מה בכך. לא זו בלבד שהוא לא רואה כל בעיה בהנצחת מצב של שלטון ג'ים קראו גזעני בגדה, בו ליהודים יש אזרחות ולפלסטינים אין (אלא אם הם יהיו ילדים טובים ואז נתניהו אולי יאות לתת להם);הוא אפילו לא מבין את האינטואיציות המוסריות הבסיסיות שעומדות בבסיס ההתנגדות למצב הזה - התנגדות שהיא העמדה הרווחת בכל העולם המערבי חוץ מברח' הפורצים 4. הוא כל כך מנותק מהבנת תקופתנו שהוא חייב ליחס את ההתנגדות הבסיסית למצב הזה לאנטישמיות (מצד אומות העולם) ולחולשה הפנימית בעם היהודי (מצד היהודים). עם כזה כשלון בהבנה הסטורית, לא מפתיע שהוא לא קיבל משרה באוניברסיטה העברית.

מכל מקום, לא זו הסיבה שהועדה הרוחנית הפנתה אותי לפוסט. הסיבה היא ניתוח מניעיו של ביבי נתניהו, לא של אביו. ותיקי הבלוג בודאי זוכרים את הפוסט על שווי משקל יציב ולא יציב. שם טענתי, בקצרה, שמטרתו העיקרית של ביבי בבואו למשול היא לא לעשות דבר, לנסות לשמר בכח את הסטטוס קוו שכן כל שנוי יקריס את המערכת הישראלית פלסטינית לשווי המשקל היציב של שתי מדינות (יקריס במובן הקוונטי, לא במובן שיפוטי כלשהו). וטענה הועדה הרוחנית שלא כך הוא. הראיון של פרופ' נתניהו - שהיה כידוע מוערץ על ידי בנו - מסביר את המניעים העיקריים במהלכיו של ביבי:
המשימה המוטלת עליו היום היא קשה ביותר. קשה ביותר. למרות החולשות הגדולות של העם הזה, ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו, הוא מנסה לצמצם את הסכנות שהסכם זה הכניס אותנו לתוכן ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית. כי הוא יודע שאם מדינה כזו תוקם מצבנו יהיה חמור. לכן יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר אתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה.
כלומר, מטרתו של נתניהו היא להפסיק, ובמידת האפשר להפוך את כיוונו, של תהליך ההפרדות בין העמים, אך מבלי לומר זאת בגלוי. ובכך - טוענת הועדה הרוחנית - נתניהו הצליח; התהליך המדיני משותק; השמאל הישראלי התכווץ לכדי קבוצה שולית, עד כדי שאפילו יו"ר מפלגת העבודה מתחמקת מעניינים מדיניים כמו מאש כדי לא להתפס כ"שמאלנית".

חלקית הטיעון הזה שכנע אותי. במידה רבה אני חושב שנתניהו מנסה בכל כהונותיו לעצור עד כמה שהוא יכול את תהליך ההפרדות; התהליך המדיני כיום באמת מוקפא, ההתנחלויות מתרחבות, וחוקים חדשים קמים חדשות לבקרים כדי להצר את צעדיו של המשאל המדיני (אני מעולם לא האמנתי שחוקי השגעון - חוק העמותות, חוק החרם וכו' - באו מצד גורמי ימין בליכוד בנגידו לעמדתו של נתניהו; גם אם הוא לא היה חלק מהמלך ברור שאם הוא לא היה מעוניין זה לא היה קורה). ואפשר לראות את שיאו של התהליך בטקס יום הזכרון לרבין בכנסת ביום ראשון (הפרוטוקול כאן, זהירות, וורד), בו בחר רובי ריבלין להספיד את "קונספצית אוסלו"; וביבי לא אמר זאת במפורש, אבל במובלע זה גם היה המסר שלו, בדיוק כמצוות אביו: להתנגד לתהליך אבל במסווה, כדי שלא יבינו באמריקה. מה דוגמה טובה יותר לנצחון הימין?
בא נאומה של שלי יחימוביץ' והפך את הקערה על פיה. יחימוביץ' התחילה דווקא בנושאים האהובים עליה, הנושאים הכלכליים (רבין היה הראשון שהטיל מס על רווחי הון, הממשלה האחרונה שבה אי השוויון קטן, הממשלה שהגדילה באופן דרמטי את תקציב החינוך) ונראה היה כי היא מתחמקת מתשובה מדינית ואין לך שיאו של נצחון הימין מזה. אלא שאז סיימה יחימוביץ' את נאומה בקטעים הבאים (שאני חושב שהיא לא קראה מן הכתב, אבל אני לא בטוח כי שמעתי ברדיו):

אדוני היושב-ראש, חברי היקר לי, רובי, אחרי ששמעתי את נאומך נאלצתי לשנות את מה שהתכוונתי לומר מלכתחילה. אבל על הדברים האלה, שאמרתי קודם, לא ויתרתי משום שההצגה הקיצונית, אני מצטערת לומר, של הפתרון לסכסוך המתמשך בינינו ובין שכנינו שוב זורקת אותנו לרגרסיה, למקום אחר שבו אנחנו עוסקים אך ורק בסוגיית הגבולות ושוכחים שגם יש לנו מדינה; משום שהדברים שאמרת כאן, רובי, מטלטלים אותנו שוב טלטלה עזה לאותו שסע עמוק שכבר אינו קיים באמת. הוא לא קיים באמת משום שהציבור בישראל, כמעט כל-כולו, לא רוצה עוד בחזון שהצגת, הוא לא מעוניין בו. אין כמעט אדם בישראל שרוצה לחיות במדינה דו-לאומית, שזו המשמעות הישירה והקשה להחריד של דבריך, רובי. הדברים האלה לא עולים בקנה אחד אפילו עם עמדתם של רוב מצביעי הליכוד, ואפילו לא עם עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי מאזרחי ישראל מבקש לחיות במדינה דו-לאומית? מי מוכן לוותר על החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית? איזו מדינה בדיוק תהיה לנו כאן בין הים לירדן? האם יהיה כאן רוב יהודי? איזו שיטת הצבעה תהיה כאן? האם יהיו כאלה שזכאים להצביע וכאלה שלא זכאים להצביע? איך נשמור על צביוננו כעם?כן, הפתרון הזה – "הפתרון" במירכאות – של מדינה דו-לאומית נשמע כעת, למרבה הצער, גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. צריך להודות בזה. הוא נשמע גם שם, וגם בשוליים הקיצוניים של הימין. מפיך, רובי חברי, אני מודה, זה נשמע קשה מנשוא וקשה לעיכול. אין ספק שזכותך להביע את עמדתך, ואני משתמשת בזכותי לבקר קשות את העמדה הזאת שהיא כל כך מסוכנת לחזון הציוני.
 יחימוביץ' טוענת שאין טעם בויכוח המדיני לא כי הימין ניצח אלא כי השמאל ניצח. אפשר להתוכח על האסטרטגיה של יחימוביץ' בהדגשה כל כך קיצונית של נושאי החברה והכלכלה אבל זה לא העניין שלי כעת; הטיעון שלה לגבי הציבור בישראל נכון - כך למשל, בסקר ה"אפרטהייד" המפורסם (שההצגה שלו היו הטעיה נוסח "הארץ" במירעו) פחות מ40% מהציבור תומכים בסיפוח הגדה (וזה כולל את הערבים שתומכים בסיפוח הגדה כדרך לביטול אופיה היהודי של ישראל). מאז אוסלו, תהליך ההפרדות בין העמים הולך בכיוון אחד - החל בעזה ויריחו, היציאה מערי הגדה, ההתנתקות, וכלה בגבעת האולפנה; וכל נסיגה שכזו יצרה מצב קבוע בו אין מישהו בישראל שמציע לחזור ולכבוש את השטחים הללו דרך קבע. גם בחומת מגן וגם בעופרת יצוקה כבר מתחילת המבצע כל המנהיגות הישראלית טרחה להדגיש שאין מטרתה כיבוש של קבע ואכן צה"ל יצא מהשטחים בסיום המבצע. ואפילו נתניהו עצמו, אם כל מה שינסה לצייר עצמו כמתנגד הנסיגות הגדול, רשום בהסטוריה כמי שהצביע בעד ההתנתקות וכמי שנשא את נאום בר אילן.
לא שאני חושב שנתניהו באמת מאמין בתהליך ההפרדות. הוא מנסה באמת לבלום אותו ככל יכולתו. אבל זהו תהליך עם אינרציה משל עצמו ונתניהו יכול לבלום אותו רק אם הוא כל הזמן בשלטון ורק במהלכים מתחת לפני השטח. ברמת החזון, ברמת המטרה, אין לנתניהו הגדרת חזון ומטרה, כמו שלאביו אין; אין להם פתרון אחר לבעיה הבסיסית של שלטון הג'ים קראוו בגדה (אפילו לרובי ריבלין אין באמת כל שהיה לו לומר הוא שאיכשהו המצב יפתר, מעין גרסא מודרנית של "מין השמים ירחמו" של ר' יוחנן בן תרדיון). אז הוא יכול לנסות לעכב, אבל הנסיון הזה סופו להכשל. אחרי הכל, החוק השני של התרמודינמיקה שולט בכולנו.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

אז מה המצב

עשרה ימים לפני היום הגדול, מיליוני אמריקאים למעשה כבר הצביעו בהצבעה מוקדמת לפי כמה מההערכות, עד כדי שבעה מליון, שזה בערך חמישה אחוזים. ואל תשכחו שהצעה מוקדמת מתאפשרת רק בבערך חצי מהמדינות) ומצב המירוץ די מוזר. או, אם נדייק, ישנם שלושה נרטיבים רווחים כרגע לגבי מה מצב המירוץ:
הנרטיב הראשון, ששולט באופן מוחלט בתקושרת הימנית, אבל רווח בצורה ניכרת אצל רוב הפרשנים הפוליטיים, הוא זה של מומנטום: הדיבייט שינה באופן דרמטי את התפיסות הציבוריות לגבי המועמדים - רומני נראה אנושי, רציני ונשיאותי, לא הקריקטורה של Mr. Rich, שקמפיין אובמה עשה ממנו, ואובמה לעומתו נראה עייף ושחוק; השנוי הזה הביא לתנופת ממונטום לרומני; רומני מגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון והמומנטום הזה הוא שיוביל אותו לנצחון. לפי הנרטיב הזה, למרות שיש עדיין חוסר ודאות, נצחון של רומני הוא התוצאה הסבירה עד כדי בלתי נמנעת. הנה דוגמה של ג'ניפר רובין. הבעיה עם הנרטיב הזה הוא שהוא נשען על ראיות מאוד אנקדוטליות: התרשמויות מרמת ההלתהבות בעצרות פוליטיות; סקר פה או סקר שם (רבים אוהבים להשתמש בסקר של גאלופ, למרות שהוא הסקר הכי פרו-רומני מבין כ15 סקרים ארציים שמתפרסמים כל יום כעת). מצד שני, רוב הפרשנים הפוליטיים המקצועיים מאמינים בו, כמין עניין של אינטאיציה, של תחושה.
הנרטיב השני הוא זה המתבסס על הסקרים הארציים. לפי הנרטיב הזה המירוץ הוא ממש בתיקו (לפי השקלול של real clear politics, זה יתרון של 0.9% לרומני, לפי השקלול של polster.com, יתרון של 0.3% לרומני). הבעיה היא שבשלב זה הסקרים הארציים לא באמת משנים; אם רומני ינצח בג'ורג'יה 90-10 או 55-45 זה לא משנה, משנה מה יהיה מצבו במדינות המתנדנדות. מאידך, מצב שבו הזוכה בחבר האלקטורים שונה מהזוכה ברוב הקולות הוא מצב מאוד נדיר, וקרה רק 3 פעמים בהסטוריה.
הנרטיב השלישי הוא זה של אנשי הpolitical science, של המודלים המתבססים על כל המידע האפשרי, כולל, ובעיקר, סקרי מדינות. לפי הנרטיב הזה, אובמה מנצח בסכוי גבוה מאוד: לפי המודל של נייט סילבר, בסכוי של 74.4%,לפי המודל של סאם וואנג, כמעט ב90%, וכך גם במודל של האפינגטון פוסט (הם לא נותנים אחוזים, אלא סיווגים לכל מדינה, אבל לפי הסיווגים האלה אובמה מנצח). הבעיה העיקרית בנרטיב הזה שכל מודל כולל בתוכו הרבה מאוד הנחות (על האמינות של כל חברת סקרים, מה לעשות כאשר יש מידע סותר, וכו') וההנחות האלה יכולות להיות מוטות או סתם מוטעות.

אז איך מסבירים את ההבדל?

נתחיל בהבדלים בין הסקרים הארציים למודלים. באמת יש הבדל קבוע בין מצבו של אובמה בסקרים הארציים לבין מצבו לפי המדינות השונות. ההבדל הזה היה עימנו לאורך כל הקמפיין, והוא יכול לנבוע מאחת משתי סיבות: הראשונה, שאחד הצדדים טועה (והסטורית, בשלב זה של הקמפיין הסקרים לפי המדינות יותר מדוייקים); והשניה, שהפעם לאובמה יש יתרון מובנה מתוך השיטה האלקטורלית, וזאת מהסיבה הבאה: אם מסכמים את כל המדינות שאובמה די בודאות זוכה בהן, יש לו 237 אלקטורים. כעת אם נסתכל על המדינות המתנדנדות לפי סדר יורד של תמיכה באובמה (בשלב זה) הן: ויסקונסין (10), נוודה (6), איווה (6), אוהיו (18), ניו המפשייר (4), קולורדו (9)  וירג'יניה (13), פלורידה (29) וצפון קרולינה (15). די לאובמה לזכות בארבע הראשונות(למעשה, הוא יכול לוותר על נוודה או איווה) והוא מנצח, בעוד שרומני מצידו צריך לזכות לפחות ב7 הראשונות מצידו כדי לנצח. אבל, אם זה המצב, למה זה יש תיקו בסקרים הארציים, ולא יתרון קל לאובמה? זה יכול לקרות אם היתרון של אובמה במדינות הבטוחות שלו לא גדול כמו היתרון של רומני במדינות הבטוחות שלו. יש ראיות אנקדוטליות לכך - בפרט סקר גאלפו שהראה שהיתרון של רומני במדינות הדרום ענק, בעוד שלאומה יש יתרון קל בשלושת האיזורים האחרים (צפון מזרח, המערב התיכון והמערב). אבל זה סקר אחד, צריך לקחת אותו בערבון מוגבל.

לגבי הנרטיב הראשון - זו שאלה קשה וטובה. אני אישית מעריץ של מספרים, ולכן אין לדעתי כל צורך אפילו לנסות להצדיק את תחושות הבטן האלה כי אין להן כל ערך. אבל זה רק אני, וכל קורא ישפוט לעצמו; הבחירות האלה האלה יתנו נסוי פופריאני למופת לגבי אמינותם של מודלים מול מקצוענים פוליטיים.

יום שני, 22 באוקטובר 2012

ערמת לינקים 22.10.12

קשה להאמין, אבל יש עוד כמה חלקים מהעולם שלא נעים כולם לכיוון הששי לנובמבר, ויש מה לעדכן לא רק על פוליטיקה אמריקאית.
1. ניוזוויק עומד להפסיק לפרסם מהדורה מודפסת. Sic Transit Gloria Mundi. (בקרוב בהארץ? הם בפירוש עושים מאמץ להמאיס את המהדורה המודפסת על הקוראים בעוד שהמהדורה הדיגיטלית מוצלחת)
2. אם תהיתם, ככה נראים הdata centers של גוגל, או הדבר הכי קרוב לקופסת "האינטרנט" של the IT crowd

3. נסו בעצמכם את הנסוי הבא, זה פשוט מדהים:
(http://www.youtube.com/watch?v=tUf0672xAOU)
3. ואם כבר, אז עוד שאלה קשה: למה בלילה יש חושך?
(http://www.youtube.com/watch?v=gxJ4M7tyLRE)
4. והנה דוגמה מובהקת לרמה הנמוכה של עיתונות פוליטית, ובפרט, ניתוח בקרים, בארץ. אם תסתכלו על סקר אמריקאי אחד תמיד תראו שהמספרים לא מסתכמים ל100%, כי יש כאלה שלא יודעים עוד או לא החליטו. בסקרים בארץ אף פעם לא מראים כמה אנשים לא החליטו, תמיד מחלקים את כל 120 המנדטים. זה כמובן הבדל דרמטי: עם רק 4% מהמצביעים לא החליטו, סימן שהמירוץ די יציב ולא משתנה. אם 15% לא החליטו, סימן שעוד יכולים 18 מנדטים (!!) לעבור מצד לצד; ויתכן בכלל שהמצביעים האלה לא ילכו להצביע, מה שמעלה את הבעיה הנוספת שהיא שהסקרים לא מנסים לודא שהנסקרים באמת יצביעו, מה שקוראים באמריקאית likely voters; הרי הנכונות להצביע לא מתפלגת באופן זהה בין המפלגות, וכאשר אחוז ההצבעה הוא 60% יש בכך הבדל דרמטי.
מכל מקום, הדוגמה היא הסקר הזה של "הארץ" מסוף השבוע האחרון, שבו הכותרת פשוט שקרית. ממבט ראשון כבר ורטר עצמו מציין שאין כמעט הבדל בין הגושים בשלושת התרחישים שנבדקו, ולכן הכותרת "מפלגה בראשות אולמרט-לבני-לפיד תגבור על הליכוד" פשוט שקרית. אבל מעבר לכך, לורטר נפלט הנתון ההו-כה-נדיר של אחוז המתלבטים. ומתברר שבתרחיש הקיים, אחוז זה הוא 15% (!) בעוד שבתרחיש של איחוד כללי הוא 9%. ואני לומד מזה שני דברים: ראשית, שכל ההנחות על נצחון ודאי של הליכוד קצת מוגזמות, שכן יש 18 מנדטים שעוד פתוחים לשכנוע. ושנית, שהאיחוד המודבר דווקא מזיק לגוש המרכז-שמאל, שכן הוא משאיר את תמונת המנדטים כמו שהיא אבל מוריד את אחוז המתלבטים - סימן שהאיחוד כשלעצמו משכנע יותר אנשים להצביע לימין מאשר למרכז-שמאל; בדיוק הפוך מהכיוון אליו רומזת הכותרת. האמת, מהארץ ציפיתי ליותר. לא הרבה יותר, אבל יותר.


ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אז גם קצת אמריקה:

1. הsuperPACs, קבוצות היכולות לגייס כספים באופן בלתי מוגבל כדי לסייע למועמד ושפרחו השנה בעיקר בצד הרפובליקאי, היו עד כה חשאיות באופן קיצוני. הן כמובן לא הסגירו מי התורמים להן, אבל גם לא הסגירו כמה כסף הן משקיעות בכל מירוץ, כמה פרסומות הן קנו בכל זמן ובאיזה שוק. זה משתנה לאחרונה, וההערכה לסיבה לכך היא החשש שמה רומני בכל זאת יפסיד; אם זה יקרה, אז כמה תורמים רפובליקאים שהוציאו ביחד מאות מילויני דולרים דרך הקבוצות האלה יהיו כעוסים למדי, והפרסומים האחרונים נועדו להראות שהקבוצות תומכות גם בכל מיני מירוצים, כך שלאחר מכן הן תוכלנה להראות את תמיכתן במירוצים בהם המועמד שלהן ניצח.
2. במגרת הטרנד הרפובליקאי להכחיש את המציאות במקרה שזו דורשת מהם להתמודד עם תוצאות קשות של ההכרעות המוסריות שלהם, אחרי שטוד אקין טען שאונס לא מוביל להריון, חבר הקונגרס ג'ין וולש, רפובליקאי (כמובן) מאילינוי, טען השבוע שבמצב הרפואי היום הריון לא יכול להביא לסכנת חיים לאם ולכן אין צורך במתן היתר להפלה במקרה של סכנה שכזו.
3. האויב הגדול ביותר של מיט רומני הוא מיט רומני
(http://www.youtube.com/watch?v=cPgfzknYd20)
4. בפינתנו: תמיד צריך להזהר כשיש צלמים באזור", תמונה מביקור של רומני בבי":ס בוירג'יניה:
והתמונה פורסמה על ידי סוכנות הידיעות AP, לא פחות... (כמובן, זו רק מקריות, הילדה הופתעה מכך שרומני עומד לשבת שם, לא משום דבר שראתה. אבל עדיין התמונה מצחיקה)

יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

סובב הגלגל סביב

אם מישהו מחמשת קוראי הנאמנים מופתע מכך שאובמה ניצח בדיבייט של אתמול, אז זה כנראה כי פספסתם את הפוסט של שבוע שעבר. אבל זה לא שרוח הקודש נחתה עלי בשבוע שעבר, זו המסקנה הסבירה אם מתסכלים על הבחירות האלה לעומק, ומהסיבה הבאה: לפי התקדימים ההסטוריים, נתוני הבסיס שעומדים מאחורי הבחירות הללו (מה שהאמריקאים קוראים the fundementals), דהיינו: נשיא מכהן, כלכלה צומחת אבל צמיחה חלשה, שני מועמדים סבירים, העדר משבר בינלאומי חריף - מובילים לנצחון קטן של אובמה, בסביבות 2-3%, מאוד בדומה ל2004. וזה גם היה המצב בסקרים באופן עיקש ועקבי במשך חודשים. לאחר הועידות וסרטון ה47% אובמה פתח פער (שאני מודה, שנסחפתי בפירושו); הדיבייט החזיר את המטוטלת לכיוון רומני עד שהיא הגיעה לקצה השני, וכעת הדיבייט הזה יחזיר את המטוטלת חזרה.
זה כמובן לא הכרזה דטמרינסטית. יתכן שהבחירות האלה יסטו מהתקדימים ההסטוריים, אם כי לא סביר.  כך, אם אובמה היה סביר או אף טוב, יש סכוי שהוא היה שומר ומעמיק את יתרונו; ואם אובמה היה מפשל גם הפעם יש סוכי שרומני היה משמר את המומנטום עד הנצחון. אבל אני חושב שזה לא סביר, כי המטוטלת פועלת בכמה מישורים:
ראשית, אחרי דיבייט גרוע אובמה כמועמד התעורר, השקיע, התכונן ולכן הופעה מוצלחת היתה סבירה.
שנית, התקשורת מעוניינת לסקר מירוץ צמוד. גםלפני הדיבייט הראשון היו פרשנים שטענו שעוד מעט יגיע הנרטיב של "הקמבק של רומני", כי התקשורת מעוניית להצמיד את המירוץ, שיהיה מעניין. ואחרי שהמטוטלת נטתה כך לרומני, היה סביר שהתקשורת תעבור לנרטיב "הקמבק של אובמה", אם אובמה יאפשר לה. בפרט, אובמה יצר ציפיות כה נמוכות, שלכולם היה ברור שהופעה סבירה, לא כל שכן טובה, תהיה בגדר התעלות על הציפיות (כשחושבים על זה, לא ברור אם בעצם כולם ציפו שאובמה יתעלה על הציפיות, למה זה כשלעצמו לא מעלה את הציפיות, אבל עד כאן סטיתנו לכיוון ראסל).
ושלישית, גם מצד הבוחרים, הניחוש שלי שרוב התזוזה בסקרים היתה בשל שנויים במפלס ההתלהבות של הרפובליקאים והדמוקרטים, שאלה גם שנויים שבאים בגלים ונוטים לאחר מכן להתייצב.
ואם לסכם, כמו שאומרת ניצן (ובחוכמה): כל העולם כולו אוסילטור הרמוני.

אבל אם אתם רוצים היילייטס - בבקשה:
1. קודם כל הדיבייט המלא (http://www.youtube.com/watch?v=HxRQm-3bzf0):
2. הרגע הקשה ביותר של רומני, מסוג הרגעים שיכנסו לאספות "רגעי הדיבייט ההסטוריים" בשנים הבאות (http://www.youtube.com/watch?v=3yEAowo_yww):
הקטע מתחיל בתגובה של אובמה להתקפה של רומני עליו שביום שלאחר ההתקפה על הקונסוליה בבנגאזי הוא נסע ללאס וגאס לאירוע התרמה. שווה לראות את כולו. אובמה טמן כאן מלכודת שרומני נפל לתוכה בכל הכח, שכן זה באמת נכון שבשבועיים הראשונים הממשל היסס; אלא שאובמה ידע שדווקא בנאום הראשון, יום לאחר ההתקפה, הוא כן התיחס לטרור וכשציין זאת הניח שרומני יסתער על הטענה הזו, כפי שרומני אכן הסתער. לוב היתה נקודת חולשה של אובמה וזה ללא ספק מופע ג'יוג'יטסו יפה.
3. הרגע המוצלח השני לאובמה (אני חייב להעריך את החשיבה על הרגליים. http://www.youtube.com/watch?v=ymyFWCWGmv0):
4. אובמה מנצל היטב שאלה שלא שאלו כמעט בקמפיין הזה: ברמה רומני שונה מבוש (נשיא שכיום יש קונצזוס אמריקאי לגביו שהיה מהגרועים בהסטוריה)? (http://www.youtube.com/watch?v=-VTXX_zd7RI, אובמה מתחיל בדקה 3:25) 
5. ולבסוף, שאלה די בעייתית לרומני, לגבי תמיכתו בשוויון בין נשים לגברים במקום העבודה. החוק הראשון שאובמה חתם בנשיאותו היה חוק שנועד להקל על נשים לתבוע מעסיקים שהפלו אותן לרעה (לאחר שביהמ"ש העליון פסק שתקופת ההתישנות על אפליה בעבודה מתחילה בתחילת ההעסקה, ולכן אם אישה הועסקה בתנאים מפלים 20 שנה וגילתה על כך או החליטה לתבוע רק עכשיו, אז למרות שיתכן שעכשיו היא עדיין מופלית לרעה אין לה קייס. הדמוקרטים העבירו חוק שמבטל את ההחלטה הזו, שקרוי חוק לילי לדבקר על שם התובעת שבעקבותיה ביהמ"ש העליון פסק את פסיקתו). כשרומני נשאל אם היה תומך בחוק, הוא סירב להשיב כדי לא לעצבן את האגף השמרני במפלגתו. אז הנה איך שענה על השאלה כיצד יתקן את אי השוויון שממנו סובלות עדיין נשים בשוק העבודה (http://www.youtube.com/watch?v=OdGRF6A8uQE):
יש כאן טעויות עובדתיות (הממשל של רומני לא העסיק כל כך הרבה נשים) והנחות פוגעניות למדי (שנשים הן אלה שצריכות לטפל בילדים) אבל הדובדבן שבתשובה הוא כמובן הבטוי binders full of women, או בעברית תיקיות מלאות בנשים. ובכן, האינטרנט הוא מקום מופלא. עוד לפני שהדיבייט נגמר הדומיין http://bindersfullofwomen.com/ נקנה וכעת הוא מאכלס אתר שתוקף את רומני בנושא מדיניותו כלפי נשים; וכמובן הטאמבלר בנושא כבר מתפקע (וחלקם ממש מצחיקים).

כמובן, היו גם לרומני רגעים חזקים. אבל אל תבקשו מאוהד הפועל להראות גולים של מכבי.




יום שני, 15 באוקטובר 2012

ענייני דיומא

לפני שבוע נתניהו החליט להקדים את הבחירות. בואו נקרא שניה את נאום ההכרזה שלו:
ראשית, אני מבקש בשם כל אזרחי ישראל לחזק את תושבי עוטף עזה, ואני מבטיח שנמשיך לפעול בעוצמה רבה נגד הטרור.
בעוד חדשים אחדים נסיים את השנה הרביעית לכהונתה של הממשלה היציבה ביותר בעשרות השנים האחרונות. היציבות הזאת עזרה לנו להשיג את שני היעדים המרכזיים שהבטחנו לאזרחי ישראל. ראשית, חיזקנו את הביטחון, וזאת בתקופה שבה מתחוללת סביבנו במזרח התיכון טלטלה קשה ומסוכנת. ושנית, חיזקנו את הכלכלה, וזאת תוך כדי טלטלה נוספת, משבר כלכלי עולמי מתמשך שהביא לקריסתן של כלכלות מרכזיות באירופה ולאבטלה המונית שם.
כדי להתמודד עם האתגרים הללו השקענו משאבים גדולים מאוד בחיזוק עוצמתו של צה"ל, כמו בכיפות ברזל ובניית גדר הביטחון בגבול מצרים, וכמו-כן ניהלנו מדיניות כלכלית אחראית. למדינות אחרות יש כלכלה שהביאה לאבטלה המונית ואצלנו ייצרנו מספר שיא של 330,000 מקומות עבודה. במדינות אחרות עשו קיצוצי ענק ואנחנו הוספנו השקעות בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בתחבורה ועוד ועוד.
עכשיו, יש רק דרך אחת לשמר את ההישגים הללו. מול הטלטלה האזורית והמשבר הכלכלי העולמי אנחנו חייבים להמשיך לנקוט במדיניות ביטחונית וכלכלית אחראית, כי יש לפנינו עוד הרבה אתגרים: להבטיח שלאיראן לא תהיה פצצת גרעין, להגן על גבולותינו מפני טרור והסתננות, לשמור על הסכמי השלום עם שכנינו, לעמוד על האינטרסים החיוניים שלנו בכל משא ומתן עתידי לשלום ולהבטיח כלכלה דינאמית וצומחת שתשמור על מקומות העבודה של אזרחי ישראל. כל זה מחייב תקציב אחראי עם ראייה ארוכת טווח.
סיימתי היום את סבב השיחות וההתייעצויות עם ראשי מפלגות הקואליציה והגעתי למסקנה שבעת הזאת לא ניתן להעביר תקציב אחראי. אנחנו עומדים בפתח שנת בחירות, ולצערי בשנת בחירות קשה למפלגות לשים את האינטרס הלאומי מעל האינטרס המפלגתי. התוצאה של דבר זה עלולה להיות פריצה תקציבית והגדלה מאסיבית של הגירעון, מה שידרדר אותנו מהר מאוד למצב של הכלכלות הקורסות באירופה. אני לא אתן שהדבר הזה יקרה כאן.
בעת הזאת, מול שתי הטלטלות הגדולות סביבנו, הביטחונית והכלכלית, חובתי כראש הממשלה לשים את האינטרס הלאומי מעל הכל, ועל כן החלטתי שטובתה של מדינת ישראל מחייבת הליכה לבחירות עכשיו, ומהר ככל האפשר. למדינת ישראל עדיפה מערכת בחירות קצרה של שלושה חודשים על מה שבפועל תהיה מערכת בחירות ארוכה שתימשך שנה שלמה ותפגע קשה בכלכלת ישראל.
ובכן, אחרי ארבע שנים, נלך לבחירות. אני מודה לאזרחי ישראל על הזכות הגדולה שניתנה לי לשרת אתכם כראש הממשלה ואני מבקש לקבל מהעם מנדט מחודש להמשיך להנהיג את מדינת ישראל.
תודה רבה לכם.
זהו נאום הראשון של מערכת הבחירות ונאום שהועבר בשידור ישיר בחדשות של 8, כלומר המקבילה הישראלית הטובה ביותר לנאום ועידה אמריקאי, בו נתניהו מציג את הישגיו שעל בסיסם הוא מבקש לקבל מנדט מחודש.
מה נתניהו מציג בתור הישגיו? הוא מסכם בשלושה משפטים: "הממשלה היציבה ביותר בעשרות השנים האחרונות"; "חיזקנו את הבטחון" ו"חיזקנו את הכלכלה".
נגיע ליציבות בהמשך, אבל תחילה לשתי הטענות הראשונות. קודם כל, המונח "חיזקנו את" הוא עמום בצורה קיצונית, שהרי כל ממשלה יכולה "לחזק", השאלה היא האם היא הביאה לתוצאות משביעות רצון.
האם נתניהו טוען שהמצב הבטחוני והכלכלי משביע רצון? לגבי המצב הבטחוני אני לא בטוח, אם אני קורא את הנאום בקפדנות, נתניהו בשום מקום לא טוען שהמצב הבטחוני טוב. זה גם די סביר מצידו לאור המצב בדרום. הוא כן טוען עם זאת למעשים של הממשלה בתחום - השקעה בכיפת ברזל וקידום בניית הגדר עם מצרים. כיפת ברזל היא תוצר של ממשלת אולמרט (למעשה, היא אולי הדבר הטוב היחידי שעשה עמיר פרץ בקדנציה שלו כשר בטחון). הגדר בגבול מצרים אכן קודמה בממשלה הזו, אם כי יותר בתגובה לאירועים ולא ממש ביוזמתה. די מפתיע אותי שנתניהו לא טען שהוא סייע לגיבוש הסנקציות נגד איראן בהצהרות שלו. אולי כי ההצהרות האלה עברו לשלב שבו הן מביאות יותר נזק מתועלת, ובכל מקרה הטענה שההצהרות הלוחמניות של ישראל הן שהביאו לסנקציות עוד טעונה הוכחה.
ביחס למצב הכלכלי, נתניהו טוען שהוא משביע רצון, ומתבסס על שני נתונים: "הוספנו 330,000 מקומות עבודה" ו"הוספנו השקעות בחינוך, בתשתיות, בתחבורה וכו'". ראשית, לא בטוח שהמצב הכלכלי כל-כך טוב כפי שנתניהו מצייר אותו: הירידה הדרמטית בגביית מסים היא לא אינדיקציה חיובית. אבל גם אם נסכים שהמצב הכלכלי טוב, ובפירוש טוב יותר מרוב מדינות המערב, לא ברור אילו צעדים של הממשלה הזו אחראים למצב זה. נתניהו רומז למדיניות התקציבית, "תקציב אחראי עם ראייה ארוכת טווח", ובעיקר אי הגדלת הגרעון (שזו המשמעות של היופומיזם "תקציב אחראי"). יש שני כשלים בטיעון הזה: ראשית, קשה להבין איך נתניהו יכול להשתבח במדיניות תקציבית אחראית וארוכת טווח כאשר הסיבה המיידית לבחירות הללו הוא הצורך לקיצוץ דרמטי בתקציב בשל חור בסך 15 מיליארד שקל. והחור הזה הוא לא הפתעה: הירידה בגביית מסים איתנו כבר לפחות שנה, ונתניהו התעלם ממנה עד שלא יכל יותר, בנוסף לכבילת הידיים העצמית שכפה עם התקציב הדו-שנתי, שמנעה מהממשלה להתמודד עם המצב הזה מוקדם יותר (סיכון שמבקרי התקציב הדו-שנתי הצביעו עליו כבר שהוצג). כך שבמדיניות התקציבית יש כשל דרמטי עוד ברמת הניהול והתהליך, וזה עוד מבלי שדיברנו על תוכן התקציב וסדר העדיפויות שנובע ממנו. שנית, יש כשל בהוכחת הסיבתיות: נתניהו טוען במשתמע שגרעון קטן יחסית מנע אבטלה המונית כמו במדינות אירופאיות. אלא שאין שום בסיס לטיעון הזה. ספרד, עם שיעור אבטלה בלתי נתפס של 25%, מנהלת תקציב מאוזן. גם יוון מנהלת גרעון הרבה יותר קטן בשנים האחרונות. האבטלה במדינות אלה נבעה מהמשבר הכלכלי הגלובלי; ואם כבר יש קשר בין החוב שלהן לאבטלה הוא הפוך: הסיבה העיקרית שהמדינות האלה זקוקות לחילוץ כל הזמן היא מכיוון שהשוק לא מאמין שהן יצמחו מספיק כדי להחזיר את חובותיהן, דבר שלא קיים למשל עבור ארה"ב, שם שיעור החוב, והגרעון, הוא בלתי נתפס אבל האבטלה כל המזן יורדת (כיום, 7.8%, לא רחוק מהשיעור אצלנו, 7.1%), והן לא מצליחות לצמוח בגלל מדיניות הצנע שלהן, כלומר בגלל התעקשותן לצמצם את ההוצאות (לפחות לפי חלק מהכלכלנים). ועוד לא דיברנו על הסתירה הפנימית החביבה, לפיה נתניהו מצד אחד מתגאה בהגדלת ההשקעות בחינוך ובתשתיות (מעניין אגב אם זה מגובה במספרים) ומאידך מבקש מנדט מהעם להעביר תקציב שמקצץ קיצוץ דרקוני בתחומים אלה ממש.

וכאן אני מגיע לעיקר הבעיה עם ממשלת נתניהו:  הוא לא עשה, מיוזמתו, דבר. זו ממשלה שהאידיאולוגיה שלה היא "שב ועל תעשה". כל פעולותיה (פרט לאיראן, אבל על כך דיברנו כבר) היו בתגובה לאירועים, רק כשכבר לא היתה ברירה. נתניהו מתגאה שהעביר חוק חינוך חינם מגיל 3 (נראה אם הוא ישרוד בתקציב הבא), בעקבות המחאה. אבל אם זה רעיון טוב, למה נתניהו היה צריך לחכות למחאה כדי להעביר אותו? ואם זה לא רעיון טוב, למה העביר אותו? כנ"ל ביחס לגדר עם מצרים, וביחס כמעט לכל פעולה של הממשלה הזו, שהיתה תמיד רק בתגובה למצב ולא בנסיון לעצב אותו וזו לא מנהיגות. לא בכדי נתניהו מתהדר ביציבות, שב ואל תעשה היא מדיניות שמקלה על ממשלה להאריך ימים. רק כדאי לזכור שהממשלה הזו היא לא מחזיקת השיא באורך ימיה. הממשלה הכי ארוכה בתולדות המדינה היא עדיין ממשלת גולדה, 1969-1973, וראינו לאן היא הובילה.

ולמה נזכרתי היום? בגלל פסטיבל כחלון. כל בכירי הליכוד מהללים ומשבחים את כחלון, הוא נחשב שר עתיר הישגים, נתניהו אפילו המליץ לשריו בשלב מסויים "תהיו כולכם כחלונים". מה ההשיג העיקרי שלו? הכנסת שני מתחרים חדשים לשוק הסלולאר. מעניין אם בכירי הליכוד יהללו באותה מידה את שולמית אלוני, שכשרת התקשורת ב94 שברה את מונופול פלאפון והכניסה את סלקום לשוק. היום, אף אחד לא זוכר את זה, ודי בצדק, זה סך הכל צעד די קטן בעיקר אל מול ההישגים הניכרים של ממשלת רבין השניה. אבל בימנו, אנשים קטנים מטילים צל גדול בשמש השוקעת.

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

עוד שבוע, עוד דיבייט

אני שומע את תהיותיכם כל השבוע: אור, הרי טענת בתוקף שדיבייטים לא משפיעים על הבחירות, והנה השבוע האחרון הוכיח בדיוק ההיפך: אחרי חודשים רבים של מירוץ סטטי, בשבוע האחרון היתה תזוזה דרמטית לכיוון רומני, בבירור בעקבות הדיבייט!
בניגוד לפעמים קודמות (ע"ע מצרים), אני לא חושב שטעיתי (לפחות בשלב זה). סדרת הדיבייטים לא משנה את התוצאות בדרך כלל. ראשית, יכול להיות שבפעם תהיה פעם חריגה. אבל מעבר לכך, אני חושב שגם הפעם, בסופו של יום סדרת הדיבייטים לא תשנה. זה לא אומר שלא יכול להיות שבמהלך סדרת הדיבייטים תהיה קצת רכבת הרים בסקרים, אבל הם בסוף יתייצבו. לאובמה היה דיבייט ראשון איום, אבל מטבעם אנשים לומדים, ומשתפרים, והמטוטלת תטה חזרה.
והבוקר, ראיה מספר 1 לטיעון שלי: דיבייט סגני הנשיא שהתקיים אתמול בלילה, ולפי רוב ההערכות יתחיל להחזיר חזרה את המטוטלת:
אם ההתעניינות שלכם בפוליטיקה אמריקאית פטישיסטית כמו שלי, או סתם רוצים לצפות ולקנא שאין דבר כזה אצלנו, השקיעו שעה וחצי בצפיה. היה דיבייט מצויין (אולי אפילו טוב יותר מדיבייט סטוארט-אוריילי), גם אם אגרסיבי למדי שבו באמת הצדדים דנו, שאלו והתיחסו אחד לשני. 
גם אם אתם מתעניינים בדיבייט כספורט שווה לכם לצפות. ההבדל העיקרי לדעתי בין ביידן לראיין היה שראיין ניסה להריץ פרפ-קייס, כלומר לבוא עם הטענות שלו מוכנות מראש ולנסות לדחוף אותן לדיון, בלי לחשוב יותר מדי על הרגליים ולהיחס למה שקורה במהלך הדיבייט (שמענו למשל את הטיעון: when you don;t have a record to run on, you attack your oponent so that voters run from it. זה כנראה נכון, אבל לא כל כך רלוונטי לדיבייט. נוצרה השוואה בין הצעות שני הצדדים ובמצב זה ראיין צריך להגן על הצעותיו; להתלונן שקמפיין אובמה רק תוקף לא יעזור). ביידן לעומת זאת היה יותר טוב כדיבייטור, במובן שהוא הרבה יותר חשב על הרגליים והגיב למה שקורה לפניו (ולכן גם נתקע מדי פעם בנסיון לסדר את מחשבותיו, ומאידך לא יכול להתאפק מלחתוך את ראיין כאשר זה שיקר). 
ואם מעניינת אתכם רק השורה התחתונה: רוב ההערכות הן שביידן ניצח, גם אם לא בנוקאאוט. וברור שאת התפקיד העיקרי שלו הוא מילא: הוא עצר את הדימום (אני יודע שזה ברבריזם מאנגלית - stopped the bleeding - יש למישהו הצעות לניב עברי מתאים?). הוא עצר את הפניקה בקמפיין הדמוקרטי ויצר תחושה שהקמפיין הבין את הטעות, למד, וחזר להאבק. במדינה עם אחוזי הצבעה של 50-60%, חלק משמעותי ביותר ממערכת הבחירות הזו תלוי דווקא במידת ההתלהבות של כל צד - לפי חלק מההערכות כל ההתקדמות של רומני בסקרים היתה בשל עליה במפלס ההתלהבות הרפובלקאי וירידה בדמוקרטי, ולא קשורה בשנוי דעתו של מצביע מתנדנד, אפילו אחד. ולכן יש סכוי סביר שנראה חזרה קצת של מטוטלת הסקרים. מאידך, זה רק דיבייט סגנים. לא כל כך הרבה אנשים רואים אותו (אם כי היותר מעורבים - אלה שהיה חשוב לעודד אותם - דווקא כן), ועוד פחות באמת ישנו את הצבעתם בגלל סגן הנשיא (שרה פיילין היתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). את העבודה של לסגור את העסקה עם הבוחרים(שוב ברבריזם: close the deal. ושוב קריאה נרגשת: הצעות לתרגום ראוי?) אובמה יצטרך לעשות בעצמו. בשביל זה יש לו עוד שני דיבייטים.

בנקודת המבט הצרה שלנו, הגם ששני הצדדים התאמצו בצורה קיצונית להראות שהם חברים שלנו, ושהם מתואמים עם ביבי, ברמת התוכן הדיבייט הזה היה הוכחה לכשלונו המהדהד של "נאום חייו" האחרון של נתניהו עם קריקטורת הפצצה. גם ביידן וגם ראיין הבהירו שמבחינתם האביב הבא הוא נקודה מוקדמת מדי להגדרת דדליין מול איראן; ביידן גם הקדיש שניות ארוכות להסביר שהאיראנים רחוקים מפצצה יותר ממה שחושבים, וגם טען שבנקודה הזו המודיעין הישראלי והאמריקאי מתואמים. יכול להיות שזה ספין לצורך פוליטי, אבל כך גם ההדלפות מכיוון נתניהו כך שאין סיבה להאמין להן יותר מלביידן, ולכן אולי יש מקום ליותר אופטימיות ביחס להתקדמות האיראנית ממה שנראה בעיתונות הישראלית. שניהם טענו בתוקף שלא יתנו לאיראן להשיג נשק גרעיני ומאידך שילכו למלחמה רק כאפשרות אחרונה בהחלט. ראיין אמנם ניסה לתקוף ולהשמע כמישהו עם מדיניות חוץ אגרסיבית ואסרטיבית יותר אבל כשלחצו אותו לתת פרטים לא היו לו ממש הצעות אחרות; וכל פעם שנשאל ע"י ביידן או המנחה, האם אתה מציע לשלוח חיילים אמריקאים לעוד מלחמה במזרח התיכון, הוא נסוג. וזה מחזיר אותו לעמדה שהכי מפחידה אותי בימין האמריקאי: הוא מאוד תקיף אבל על חשבוננו; הוא ילחם את המלחמה הגלובאלית באסלאם עד החייל הישראלי האחרון.
(מצד שני, הוא - וגם רומני - הוכיחו את עצמו די כמשקל נוצה באופן כללי במדיניות חוץ, כך שאני לא באמת חושש שהם יבצעו מדיניות כל כך מתוחכמת אם יבחרו. יש יותר סכנה שיעשו פשוט שטויות, ע"ע עיראק).

והמשפט המוצלח בדיבייט? זה ללא ספק כאשר ראיין ניסה להתלות בתקדים קנדי לגבי קיצוץ מסים, וביידן קטע אותו באמירה: so your Jack Kennedy now? אני לא יודע אם הוא כיוון את המשפט כדי ליצור את האלוזיה או שהוא הבין את זה תוך כדי שדיבר (עד סוף המשפט הוא, כמו גם המנחה, ראיין וכל הקהל, כבר הבינו), אבל זה ללא ספק רמיזה מאוד אלגנטית, וקטלנית באותה מידה, לאחד הרגעים החזקים בהסטוריית הדיבייטים הנשיאותיים, הלא הוא: You're not Kennedy, mr. Quale של לויד בנסטון ב88. הסברתי בזמנו כאן (בסעיף 2)  והנה הקטע ההוא אם בא לכם להזכר:

יום שני, 8 באוקטובר 2012

ועוד דיבייט

אם לא ראיתם, פנו לכם שעה וחצי וחמישה דולר וצפו בדיבייט בין ג'ון סטוארט לבין ביל אוריילי. הוא מרתק. (אני לא מאמבד כי אי אפשר; חברת ההפקות של אוריילי שהפיקה את הדיבייט תפסה די מהר את סרטוני היו-טיוב של הדיבייט).
מצד אחד, הוא מעורר קנאה; רמת השליטה בפרטים בדיבייט הרבה יותר גבוהה ממה שהייתי מצפה מרוב העיתונאים שלנו למשל (ודי אם נשווה למשל לראיון של יאיר לפיד באולפן ששי, שם השאלה שכל הזמן הקפידו לשאול אותו הוא מי האנשים שהצליח כבר לגייס ולא איזה משהו מהותי על תוכניותיו והצעותיו למשל. זה לא כל העיתונאים שלנו - יש ששולטים בחומר ושואלים שאלות רלוונטיות. אבל לא הרבה).
מצד שני, הדיבייט הזה מאיר בזרקור בוהק את הבעיה העיקרית בשיח הציבורי האמריקאי כיום, וזה שאין כבר שיח ציבורי בעצם; יש תיבות תהודה נפרדות, של הימין ושל השמאל, וכל צופה בוחר לצפות בחדשות שמתאימות לתפיסה שלו. חדשות אידיאולוגיות זה לא בהכרח רע (בעידן העיתונות המפלגתית בישראל למשל זה לא מנע שיח ציבורי) אבל המצב הוא יותר מעיתונות מפלגתית: בין הימין והשמאל לא מתבצע בכלל שיח. ולכן הדיבייט הזה - שהוא בסך הכל אירוע בידורי - היה בין ההזדמנויות הבודדות במסע הבחירות הזה בו ניתן היה לצפות בדובר מהשמאל ומהימין באמת מתווכחים זה עם זה, דנים זה עם זה ומאתגרים זה את זה. (לכאורה זה גם מה שדיבייטים אמיתיים אמורים לעשות אבל רובם מתגלגלים לתחרות talking points בלי באמת שיח)

ג'ון סטוארט היה כמובן הרבה יותר טוב לדעתי, למרות שאוריילי כן העלה כמה נקודות שהשמאל לא מתמודד איתן כראוי - למשל, המדיניות המבולבלת של אובמה כלפי האביב הערבי, או הצורך להתמודד עם הכשל הפיננסי של הביטוח הלאומי ומדיקייר. אבל סטוארט היה הרבה יותר חזק. ובפרט, שתי נקודות בדיבייט היו ממש מדהימות לדעתי.
בראשונה, בערך באיזור הדקה ה30, סטוארט לוקח את משפחתו של אוריילי עצמו כמי שנהנתה מתמיכה ממשלתית - אביו זכה לדיוק מסובסד בהיותו חייל משחורר ממלחה"ע השניה, במסגרת חוק החיילים המשוחררים של FDR; החינוך בלויטון, הפרבר הראשון באמריקה, שבו גדל אוריילי, היה חינם, ועוד. והשיא הוא ביחס לתביעת נכות: אוריילי טען קודם בלהט על עליה דרמטית בתביעות הנכות של אמריקאים בזמן אובמה, בשל תרבות ה"מגיע לי" שהוא השליט. וסטוארט סיים את סקירתו על הקריירה של אביו של ארויילי בכך שהוא (האבא) תבע תביעת - ואז הוא שואל את אוריילי:

סטוארט: תביעה של מה?
אוריילי: לא יודע. ביטוח לאומי?
סטוארט: לא. תביעת נכות.
אוריילי: לא נכון.
שתיקה מביכה. ואז סטוארט מכניס את ידו לפנים הז'קט, כאילו הוא הולך להוציא מסמך.
אוריילי 'נזכר': אה! זה! אבל זו תביעת נכות מחברה פרטית!
ואז הדיון ממשיך האם יש טעם להבחין בין השוק הפרטי לממשלה בהקשר הזה. כמובן, סטוארט היה כאן דמגוג מוחלט. ויכול להיות שיש טעם באבחנה שאוריילי מבחין בין תביעה ממעסיק פרטי לבין תביעה מהממשלה (למרות שיש גם טיעונים כנגד). הרגע הזה מדהים לא בגלל התוכן שלו אלא בגלל העובדה שכאשר הוא מועמד מול עובדה לא נוחה, האיסטינקט הראשוני של אוריילי הוא לשקר, והוא היה עומד בשקרו אם סטוארט לא היה מרמז שיש לו הוכחה נגדית. והנה כל הסיבה שפוקס ניוז הפכה לBullshit Mountain (בלשון הזהב של סטוארט) על רגל אחת.

הנקודה השניה היא כאשר שואלים את אוריילי ואת סטוארט איך הם היו מעצבים את מערכת הבריאות. אוריילי מציג עקרונות, שאם היו ממשיכים להכריח אותו לפרט אותם הוא היה מגלה שהם נפרטים לחוק הבריאות של אובמה. וסטוארט מעלה טיעון שכבר נשכח, למרות שבעבר הוא היה מרכזי בדרישה לרפורמה, והוא שיש עיוות אדיר בכך שביטוח הבריאות קשור במקום העבודה. ולכן הוא גם מציע הצעה שנעלמה לחלוטין כבר מהשיח (ובעבר, היא היתה ההצעה שדמוקרטים שאפו אליה) והיא מערכת בריאות ממלכתית. אוריילי, כמובן, מתפלץ: הממשלה לא מסוגלת לנהל מערכת כזו! ואז סטוארט שואל שאלה שתופסת את אוריילי לגמרי לא מוכן: למה בעצם? למה הממשלה כן מסוגלת לנהל את הצבא למשל, ולא את מערכת הבריאות?
כעת, אני יכול לחשוב על כמה תשובות: למשל, שבאמת הממשלה לא מנהלת את הצבא טוב אבל אם נפריט את הצבא נתגלגל לאנרכיה מוחלטת. או למשל, שמכיוון שלצבא יש שליטה טוטליטרית בפעולות חייליו, יש לו יכולת לבצע איתם פעולות שמערכות ממשלתיות אחרות לא יכולות. ועוד ועוד (כמובן, יש גם טיעוני נגד; אני לא חושב שבהכרח הממשלה לא מסוגלת לנהל את מערכת בריאות. רק רציתי להראות שהשאלה הזו בהחלט debatable). אבל אוריילי היה כל כך המום שהתשובה הכי טובה שהוא יכול לתת היה ש"יש לנו מסורת על איך מנהלים צבא". כשסטוארט התפקע מצחוק מהתשובה הזו אוריילי נטש אותה אבל לא באמת היה מסוגל לתת תשובה, כי זו פשוט אקסיומה של הימין: ממשלה לא מסוגלת לנהל. היא בזבזנית ומשוחתת. כמובן, חוץ מהצבא, לצבא צריך תמיד להגדיל תקציבים.
אני לא אומר שבהכרח זה לא נכון, יש טיעונים בעד הטענה הזו. אבל צריך להביא אותם, ולבחון אותם, והם לא תמיד נכונים. זו לא אקסיומה. ואם יש משהו שהדיבייט הזה הועיל לשיח הציבורי האמריקאי הוא שאולי איזה צופה יבחן את האקסיומות שלו ויבדוק האם הן באמת תקפות.

אה, והיה גם מצחיק. תצפו, שוה את $5 שלכם.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

קללת לאפר

מכל הדמויות הפוליטיות בארה"ב מאז מלחה"ע השניה, שני נשיאים התקבעו בתור האלילים של שתי המפלגות הגדולות: ג'ון קנדי ורייגן. שזה די אירוני, כי ממבט ההסטוריה, ואם מסתכלים במבט אובייקטיבי ולא מפלגתי, שניהם היו נשיאים בינוניים במקרה הטוב, אם לא ממש גרועים.
JFK היה סטאר כבר כשנבחר: הוא היה צעיר, וזוהר, ועם משפחה זוהרת, ומרילין מונרו שרה לו "יום הולדת שמח". וכמובן עומד לזכותו הרצח שלו, שקיבע אותו בהסטוריה. אבל מבחינת הישגיו בתפקיד, התמונה מורכבת: הוא ידע לשאת נאומים טובים - ויש מקרים שנאומים כאלה הם חלק חשוב במנהיגות, למשל It is my mission that in 10 years we would have put a man on the moon, או Ich bin ein Berliner. והיו משברים שהוא הגיב להם וניהל אותם טוב: משבר הטילים בקובה, הקמת חומת ברלין. אבל אין הרבה תחומים שבהם יזם והשפיע על ההסטוריה (בניגוד ליורשו ג'ונסון למשל, ש"החברה הגדולה" שלו היתה ההרחבה המשמעותית ביותר של מדינת הרווחה מאז הניו דיל); ופעולות אחרות שלו היו קטסטרופליות, כמו מפרץ החזירים ובעיקר תחילת המעורבות האמריקאית בויאטנאם.
אבל עיקר הפוסט הזה הוא על האליל השני, הלא הוא רייגן. לזכותו עומדים הישגים בני קיימא יותר: חלקו בהאצת קריסתה של ברית המועצות (טענה מקובלת היא ש"מלחמת הכוכבים" שלו, עם כל הגיחוך שבה, הביאה את הסובייטים להשקעה צבאית שכבר לא יכלו לעמוד בה) והיציאה מהמשבר הכלכלי של סוף ימי קרטר לצמיחה מרשימה באמצע שנות ה80. (אני בכוונה לא מכניס כאן את שחרור בני הערובה בטהראן, שייחוסם לרייגן הוא מיתוס מקובל; אמנם, בשביל להשפיל את קרטר סופית, האיראנים שחררו אותם רק כמה שעות לאחר שרייגן הושבע אבל המגעים לשחרורם סוכמו כבר סופית בידי קרטר, ולרייגן לא היה כל חלק בכך). אבל מאידך, גם בתחום השלילי יש לו השפעה משמעותית וארוכת טווח, הלא היא התפשטותה הממארת של עקומת לאפר.
עקומת לאפר היתה עיקר הצידוק הכלכלי של רייגן לקיצוץ החד שקיצץ במסים. בבסיסה הטענה היא שאם נייצג בגרף את תקבולי המדינה ממסים כתלות בשיעור המס, לא נקבל גראף לינארי או אפילו לא מונוטוני עולה (כפי שהיינו מצפים), אלא גראף פאראבולי:
וזאת מכיוון שככל שמעלים את שיעור המס, התמריץ לעבודה יורד ואנשים עובדים פחות ומייצרים פחות. החל מנקודה מסויימת השפעת הירידה בתמריץ לעבודה גדולה יותר מהשפעת העליה בתקבולים כתוצאה מעליית שיעור המס, ולכן החל מנקודה מסויימת ככל שהמדינה תעלה מסים היא למעשה תכניס פחות כסף, או בניסוח הפופולארי יותר: אם תוריד מסים תעודד צמיחה והצמיחה המוגברת תביא לכך שבסוף יהיו יותר תקבולים למדינה. הורדות המסים ישלמו בעד עצמן.
אלט טאב:
התמונה היא השרטוט כפי שארתור לאפר שרטט על מפית בארוחת צהרים ב1974 עם כתבת של הוול סטריט ג'ורנל ועם דיק צ'ייני ודונלד רמספלד, מי שהיו ראש הסגל של ג'ראלד פורד וסגנו באותה התקופה. בעקבות ארוחת הצהריים הזו כתבה הכתבת כתבה שהכניסה את המושג לשיח הציבורי האמריקאי, וצ'ייני וראמספלד אף הם העבירו את הרעיון למי שיהיה הצוות הכלכלי של רייגן.
שיפט אלט טאב.
אז מה הבעיה עם עקומת לאפר? השטן כרגיל בפרטים. בהחלט יתכן, שהורדת מסים מעלה את הצמיחה. השאלה היא בכמה, והאם העליה הזו בצמיחה באמת מכסה את הירידה בגביית המס, ואם כן מתי. גם אם נסכים שהגרף לא מונוטוני עולה לחלוטין ויש לו נקודת מקסימום פנימית (וזו טענה שדרושה הוכחה: ההנחה שב100% התקבול יהיה בהכרח 0 - כלומר אנשים לא יעבדו - בכלל לא מובנת מאליה, כפי שיוכיחו הקיבוצים (לפחות במתכונתם הקלאסית), שבהם ההכנסה למעשה מוסתה ב100% לטובת הקיבוץ ועדיין אנשים עבדו, גם אם לא ברמת פרודוקטיביות מקסימלית), השאלה איפה נקודת המקסימום הזו נמצאת, והאם באמת המדינה נמצאת מימין לה.
אלא שרייגן לא נכנס לפרטים קטנוניים אלה, ועקומת לאפר - והטענה ששיעור המס נמצא מימין לנקודת המקסימום - הפכה לביסוס לצעד הכלכלי המשמעותי של נשיאותו, הלא הוא קיצוצי המסים. ואלה, בתורם, הביאו לעלייה דרמטית בשיעור החוב (בניגוד לתחזיות הרייגוקונומיסטים); למעשה, עד לימיו, החוב הלאומי האמריקאי עלה בשיעור כזה ארבע פעמים בהסטוריה בלבד: במלחמת האזרחים, בשתי מלחמות העולם ובשפל הגדול, כפי שמראה גרף פשוט של שיעור החוב כחלק מהתוצר לאורך ההסטוריה האמריקאית:
(הטבלה ממשרד התקציב הקונגסיאלי, הCBO). העלייה לא היתה חד פעמית: רייגן הפך את המגמה באופן קבוע. ממלחה"ע השניה ועד ימיו החוב הלאומי האמריקאי נשאר פחות או יותר קבוע בערכים דולריים בהתאמה לאינפלציה, ולכן החוב כאחוז מהתוצר ירד (כי יש צמיחה והתוצר עולה). מימיו החוב עלה בקצב כה גבוה, ובאופן עקבי, שהוא הדביק ואף עקף את הצמיחה, ולכן החוב כאחזו מהתוצר רק עלה. וזה מצב קבוע מ81 ועד היום, פרט לימי קלינטון, שהעלאות המסים וסגירת הגירעון שלו ב93 הביאו להפסד הקונגרס לרפובליקאים בשנה שלאחר מכן:
(שוב, הנתונים מהCBO).
קצת רימיתי, מכיוון שעקומת לאפר מדברת רק על צד ההכנסות, וההכנסות ממסים אכן גדלו בזמן רייגן (אם כי בשיעור נמוך יותר מבימי קודמיו). אלא שגם ההוצאות גדלו, בעיקר משתי סיבות: הראשונה היא באופן טבעי, המשק צמח, מה שגרר הוצאות גדולות יותר בהן באופו ישיר - מדיקייר מושפע ממחירי הבריאות שעולים כשיש צמיחה - והן באופן עקיף, יש יותר פעילות כלכלית ולכן צריך יותר אנשים לנהל את התפקידים הפדרליים; והשניה היא הגדלה משמעותית בהוצאות הבטחון. וכאן, יש שתי פרשנויות למה היתה כוונתו של רייגן (או ליתר דיוק של הצוות שלו; הוא היה נוהג לסכם ישיבות באמירה: אתם תחליטו, אני יורד לראות צלילי המוזיקה). האחת היא שהם פשוט טעו. השניה היא שזו היתה חלק מתוכנית דו שלבית: בהתחלה יורידו מסים, יביאו לגירעון ואז הגירעון יכריח את הציבור לקבל קיצוצים בצד ההוצאות, קיצוצים שהרפובליקאים היו מעוניינים בהם אבל הציבור לא, למשל בתוכניות הרווחה הפופולאריות. מכל מקום, קיצוצים לא הגיעו: מאז ימי רייגן ועד ימנו לא היה נשיא שהממשל הפדרלי קטן בימיו; ושני הנשיאים שבכהונתם הממשל הפדרלי גדל בקצב האיטי ביותר מאז רייגן הם ברק אובמה וביל קלינטון.
וכך נותרנו עם המורשת הבאה של רייגן: בצד ההוצאות, הציבור האמריקאי מעוניין לשמר חלק משמעותי מהשירותים שהוא מקבל מהממשל. הגם שה"ממשלה" נתפסת כמסואבת ולא יעילה, והציבור תמיד תומך בקיצוץ שלה, כאשר מגיעים לפרטים, ולתוכניות ספציפיות שצריך לקצץ, אז החלקים העיקריים של הממשל הם בהוצאות שהציבור מעוניין לשמר - גם בחלקים הגדולים כמו הצבא, ביטוח לאומי ותוכניות הבריאות, וגם בחלקים קטנים יותר. אלא שבצד ההכנסות, רייגן הכניס וקיבע בתפיסה הציבורית את הטענה המופרכת שאפשר לקצץ מסים והקיצוץ ישלם בעד עצמו. הטענה מופרכת לא מכיוון שהיא תמיד לא נכונה; יש מקרים שבהם קיצוץ מסים אכן ישלם בעד עצמו. אבל ברוב המקרים, לא. ומי שטוען שכן, צריך לעבוד קשה כדי להסביר ולהוכיח למה באמת זה יקרה; כי כשאתה מקצץ מסים אתה יודע בדיוק ומיד כמה כסף תפסיק לקבל בעקבות הקיצוץ, ואילו הטענה כי צמיחה תפצה על העדר ההכנסות הרבה יותר ספקולטיבית ודרושה הוכחה. אבל השיח הרווח בימין האמריקאי הוא אקסיומטי: כל הורדת מסים תשלם בעד עצמה. והתוצאה היא שבדומה לפופוליזם בצד ההוצאות שרווח אצלנו - שח"כים ושרים מציעים הגדלות לתקציב מבלי לציין מאיפה יבוא הכסף - הוא רווח בארה"ב בצד ההכנסות: הימין בקול אחד תמיד מציע להוריד מסים, ולא חש כל צורך להסביר מאיפה יבוא הכסף, כי "תהיה צמיחה". התוצאה? האמריקאים משלמים היום את שיעור המס הנמוך ביותר מאז ימי אייזנאוור, אבל הם עדיין בטוחים שהם משלמים יותר מדי, ומצפים לקבל את אותה רמת שירותים מהממשלה מבלי לשלם עבורם במסים. והתוצאות של הפופוליזם הזה יכולות להיות מסוכנות בארה"ב כמו שהן מסוכנות אצלנו.

נ.ב. 1: נזכרתי בגלל דיוני תוכנית המס של מיט רומני: הטענה העיקרית שלו היא שאי אפשר להעריך את ההפסד בתקבולים בעקבות קיצוצי המס שלו כי הם יביאו צמיחה.
נ.ב. 2: כדאי לזכור את הפוסט הזה כאשר נתניהו מנסה להצדיק את קיצוצי המסים שלו.

יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

דיבייט ראשון: תוצאות

למיט רומני יש תכונה דומה במקצת להילרי קלינטון לפני ארבע שנים (ותאמינו לי שאני בעצמי מתקשה להאמין שאני משווה את ההשואה הזו): כשנראה שהקמפיין שלו עומד בפני נקודת התפרקות, הוא מצליח לעשות קמבק. בדיבייט שהסתיים זה עתה אין ספק שמיט רומני היה טוב יותר.
לא היה כאן נוקאאוט, וגם לאובמה היו רגעים טובים (בעיקר כשהוא תקף את רומני על כך שהוא לא מציג שום פרטים בתוכניותיו), אבל רומני היה הרבה יותר חד, תקף בצורה משכנעת ומדוייקת את אובמה, הגן בתוקף כנגד הבעייה התדמיתית העיקרית שלו - שמתומצתת כבעיית ה47% - ונראה כמו אלטרנטיבה לגיטימית לנשיאות. 

לאוהדי הדמוקרטים שמבואסים כמו אוהדי הפועל ב"סע לאט" של אריק איינשטיין כדאי להזכיר שאחרי כל זה, כמו שהסברתי אתמול בבוקר, דיבייטים משנים את תוצאת הבחירות לעתים נדירות. הדיבייט הזה הועיל מאוד לרומני בקרב הממסד הרפובליקני, התורמים והפעילים, שהחלו להתייאש ממנו ולבדוק את האפשרות להפנות את המשאבים למירוצים לסנט ולקונגרס; יש סכוי גבוה שהוא החזיר את המירוץ למצב צמוד יחסית, כפי שהיה עד לפני הועידה הדמוקרטית, בעוד שבשבועיים האחרונים נראה שאובמה מצליח לפתוח פער (את זה נראה בודאות בסקרים של הימים הקרובים). אובמה והקמפיין שלו יצטרכו לעבוד קשה כדי לנצח את הבחירות האלה, כפי שראוי שיעבדו. אבל בחשבון אחרון, המירוץ הזה היה סטטי בצורה קיצונית; קשה להאמין שהאחוז הקטן יחסית של מצביעים שלא החליטו או שנכונים לשנות את דעתם באמת צפו בדיבייט והוא יעשה עבורם את ההבדל (דברים כאלה קורים רק בסדרות של ארון סורקין, לא במציאות). ולכן, (ובניגוד למה שתקראו מנטשה מוזגוביה בימים הקרובים), אני לא חושב שהדיבייט הזה ישנה בחשבון אחרון; ואני עדיין מהמר שאובמה יבחר לכהונה שנייה.

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

ערמת לינקים 3.10

מה חדש ברידר שלי?

1. אתם בודאי כוססים את ציפורניכם לקראת הדיבייט הראשון בין אובמה לרומני, המממש ובא מחר לפנות בוקר. אז אין צורך. מתברר שבעוד שדיבייטים הם שעשוע פוליטי מעניין, בדרך כלל הם לא משנים משמעותית את מצב המירוץ. דילן מת'יוז מסכם את הטיעונים לכאן ולכאן; (משום מה הפוסט הזה ירד, אבל יש סיכום של טענות דומות אצל לארי סבתו כאן). הגראף הבא מבהיר את העניין בצורה מאירת עיניים:
כמעט כל השנים נמצאות על הקו ממש, מה שאומר שהדיבייט לא השפיע על מצב הסקרים. החריגה הבולטת היא 76, אז איבד קרטר כ10% תמיכה לאחר הדיבייט - וזאת למרות שדווקא בדיבייט פורד הוא זה שפישל (הוא טען במהלך הדיבייט שבירת המועצות לא שולטת דה-פקטו בפולין, ושפולין עצמאית לחלוטין. זו נחשבת אחת מפדיחות הדיבייט הידועות). גם פדיחות דיבייט ידועות אחרות - למשל, but you're not Kennedy, mr. Quale (תיארתי כאן) - זכורות כפריטי טריוויה, אבל לא ממש השפיעו על המירוץ; אחרי הכל, בוש האב, וקווייל כסגנו, ניצחו. אבל יהיה מעניין.
2. ואם אתם רוצים באמת דיבייט מעניין, סמנו את ה6.10 ביומניכם:

3. פול ראיין התראיין בפוקס ניוז ביום ראשון, והמנחה החל להקשות עליו כיצד ניתן ליישב את שלוש הנחות היסוד של תוכנית המס של רומני: להוריד את שיעור מס ההכנסה הבסיסי ב20%, לא להעלות את הגרעון, ולא להעלות מסים על מעמד הביניים (שרומני מגדיר אותו ככל מי שמרויח $200,000 לשנה או פחות). זאת לאחר שכל מכוני המחקר העצמאיים שבדקו את תוכנית המס הזו הגיעו למסקנה שהיא בלתי אפשרית מבחינה מתמטית - אין מספיק חורי מס, המשפיעים רק על העשירים, שרומני יכול לסגור כדי לכסות על הורדת שיעור המס ב20%, מה שאומר שרומני יאלץ או להגדיל את הרגעון או לבטל הקלות מס שמשפיעות על מעמד הביניים, כלומר להעלות מסים על מעמד הביניים. זה היה הבסיס להערת המחץ של ביל קלינטון בנאומו בועידה הדמוקרטית על חשיבותו של חשבון בסיסי.
מכל מקום, כריס וואלאס המראיין לחץ את ראיין וראיין התחמק והתחמק עד שבא עם שורת המחץ: I don't have time to go through ll the math:
(http://www.youtube.com/watch?v=PM66-SxHDu0) אם זה באמת מעניין אתכם, עזרא קליין כן עבר על המספרים, וזה די מהיר. פשוט התוצאה לא נעימה כל כך לראיין: זה בלתי אפשרי.
4. ועוד אפיזודה מעניינת מסוג זה: כתב שאל את דובר הקמפיין של רומני האם אפשר לקרוא למדיניות החוץ של רומני "ניאו-שמרנית". הדובר ניסה להתחמק על ידי מתן מין נוסחה שלא עונה על השאלה. העיתונאי שאל שוב, הדובר ענה שוב עם הנוסחה המטופשת. פעם. ופעמיים. ושלוש. רק בפעם השמינית הכתב התייאש.
4. המשחק הזה פשוט ממכר (הישא שלי: טעות ממוצעת של 3 מיילים. מה אתכם?)
5. ניו אורלינס היא העיר האמריקאית הגדולה הראשונה שמגיעה למצב שאין בה אף עיתון יומי מודפס. העיתון הראשי של העיר, New Orleans Times-Picayune, עובר למהדורה דיגיטלית בעיקר, ומהדורת הדפוס שלו תופיע רק שלוש פעמים בשבוע. מישהו אמר מעריב?
6. והנה החשיבות המדעית האמיתית של תחנת החלל הבינלאומית: כך אפשר לחקור ולגלות כיצד ניתן לבצע תרגילי יויו ללא כבידה:

(http://www.youtube.com/watch?v=ni4j5K4Lz3o. הקרדיט לבלוג explore)
7. חשבתי בזמנו לכתוב משהו על נאומו ה הו-כה-חשוב של ביבי באו"ם, אבל אפשר לסכם בפוסט הזה של שוקי טאוסיג, באיור הבא של אבנר רסל:
ובמשפט הסיכום המצויין של אמנון אברומיביץ': מי שכל חייו הם נאום, כל נאום הוא נאום חייו.
8. בהמשך לפוסט על יוון, לפי מחקר חדש (זהירות, PDF) שליש מהגרעון הייוני נובע מהעלמות מס של עצמאים.
9. פעם התקיימה מדינה ששפתה הרשמית אפסרנטו.
10. המאמר המדעי האולטימטיבי (קרדיט לגרג מנקיו).
11.  אתם בודאי מכירים את הסיפור (לא יודע אם הוא אגדה אורבנית או לא) על כך שגודל מנועי הסילון של מעבורת החלל נובע מגודל ישבנם של סוסים רומאיים (בקצרה: גודל מנוע הסילון נובע מהגודל המקסימלי שיכול לעבור במנהרות הרכבת בארה"ב שכן הם מובלים במנהרות רכבת. גודל המנהרות נובע מרוחב הפסים, שהוגדר לפי רוחב סטנדרטי של דרך אמריקאית, בתורו גודל הוגדר לפי רוחב דרך אנגלית שהנוצרה לפי רוחב הכרכרה הרומאית, הנובעת מרוחב ישבנו של הסוס הרומאי). בדומה, וויל פמיה מצא את הקשר בין נפילת האסטרוטיד במפרץ מקסיקו לפני 75 מליון שנה (שהשמידה את הדינוזאורים) לבין מחוזות דמוקרטיים מאוד במדינות הדרום. גדול.
12. מרק סנפורד, מושל דרום קרוליינה שזכה לקבל "נקודות של סטייל" על השערוריה הפוליטית שלו - הוא נעלם לשבוע כדי לבקר את פילגשו בארגנטינה - מתחתן איתה.

יום שני, 1 באוקטובר 2012

בשולי הקיץ

באיחור מה, וזה נושא די זניח, אבל בכל זאת לא יכולתי להתאפק.
שלל בלוגרים, כאלה שאני מעריך וכאלה שאני לא כל כך, כתבו על שעון הקיץ. כך למשל גלעד סרי-לוי, הלל גרשוני, תמר עילם גינדין. עיקר הטיעון הוא זה: ההנחה כאילו בכל מדינות העולם מונהג שעון קיץ ארוך איננה נכונה, ובשאר העולם דווקא יש דיון ער על שעון הקיץ, ויש טיעונים טובים לכאן ולכאן. והמשך הטיעון - שנאמר במובלע או במפורש - הוא שהסיבה לכך שאצלנו מתנגד הציבור החילוני לקיצור שעון הקיץ היא רק כי החרדים הם אלה שפועלים להנהיג את הקיצור הזה.
הם צודקים, אבל יותר ממה שהם חושבים.
נכון. ביחס לשעון קיץ שורר ויכוח בעולם. הגם שברוב מדינות המערב מונהג שעון קיץ יש לו מתנגדים לא מעטים בכל מיני מקומות, וישנן מדינות או חלקי מדינות שלא מנהיגות אותו (המקרים האהובים עלי הם אידיאנה, שלא מנהיגה שעון קיץ פרט למחוז דירבורן, ואם לא ראיתם עדיין את הפרק "20 שעות באמריקה" של הבית הלבן לכו לראות ותחזרו לפוסט, ואריזונה, שלא מנהיגה שעון קיץ, פרט לשמורת הנאבאחו בתוכה שכן מנהיגה, פרט לשמורת ההופי שבתוך הנאבאחו שלא מנהיגה). בקיצור, אין סיבה אינהרנטית שחילוני יתומך בשעון הקיץ.
אבל גם אין סיבה אינהרנטית שדתי יתנגד לו. הטיעון הישן היה בדבר הנוחות לקום לסליחות - שאין בה שום הגיון מכיוון שהזריחה דווקא מאוחרת יותר לפי שעון הקיץ ולכן נוח יותר לקום לסליחות ומכל מקום כיום זה לא רלוונטי כי מסיימים את הנהגת שעון הקיץ לפני יום כיפור. ויום כיפור עצמו הוא בכל מקרה 25 שעות; יש כאלה שנוח להם להתחיל לצום מוקדם ולסיים מוקדם, ויש כאלה (למשל אני ומשפחתי) שדווקא יותר אוהבים את מוד תשעה באב שבו מתחילים ומסיימים לצום מאוחר (כי יום כיפור בערב, אחרי שמסיימים ערבית ב19:00, אלה השעות המתות הקשות). ובכל מקרה הדבר היחידי בסדר יום כיפור שתלוי בשעון הוא זמני התחלת שחרית ומנחה בבתי הכנסת, ואף אחד לא קבע שחייבים להתחיל ב8:00 בבוקר - אם קהילה כל כך אוהבת את שעון החורף, היא יכולה לנהוג לפיו גם אם מונהג שעון קיץ כללי ולהתחיל את התפילה ב9:00.
אז מה הסיפור? הסיפור הוא פשוט: יוסף בורג רצה לבטל את שעון הקיץ ב76, כי הוא לא אהב את שעון הקיץ, כמו שהרבה אנשים לא אוהבים אותו. אנשים שכן אוהבים את שעון הקיץ עתרו כנגדו (שימו לב, עד כאן לא עורבו בכלל טיעונים דתיים) ובג"ץ קבע ב1980 שלשר הפנים אין סמכות לבטל את שעון הקיץ אלא רק להחליט על משכו. או אז שלף בורג נימוק דתי כדי לקצר את שעון הקיץ: שעון הקיץ לא נוח לסליחות. הנימוק הזה פשוט לא נכון, אבל הוא היה יותר נוח לבורג מאשר לומר "אני פשוט לא אוהב שעון קיץ".  ויתר דברי ימי שעון הקיץ הלא הם כתובים בספר דברי הימים לויקיפדיה.
אבל, תשאלו, אם אין באמת נימוק דתי אמיתי מאחור קיצור שעון הקיץ, למה מתעקשות המפלגות הדתיות לקצרו? פשוט מאוד: מכיוון שהן יכולות. מרגע שהוצמד לקיצור שעון הקיץ נימוק דתי, הן יפעלו לכפות את קיצורו על הציבור בלי קשר לתוכן הנימוק; זה אינדיקציה מבחינתן ליכולתן להפעיל אלימות פוליטית, לשמה.
רוצים הוכחה? בבקשה: אם כל העניין של קיצור שעון הקיץ הוא נוחות הצום ביום כיפור, האם שמעתם איזהשהו ח"כ או מנהיג ציבור דתי שטוען שדווקא לו נוח שיום כיפור יתחיל מאוחר? תשוו - לקוראי הבלוג הדוסופילים - לחבריכם הדתיים, האם גם ביניהם לא מצאתם אף אחד - אף לא אחד - שלא נוח לו שיום כיפור מתחיל מוקדם? ונניח שהנימוק תקף, אם מודבר בנוחות גרידא, האם לא היה הגיוני מצד ח"כ או מנהיג ציבור דתי אחד לפחות להציע דווקא לוותר בסוגיה הזו -  שאחרי הכל, כל כולה נסובה סביב נוחות - כדי להשיג הישגים בתחומים אחרים בהם ההתנהגות ברשות הציבור מפרה באופן מהותי את ההלכה, כמו שבת וכשרות?

בקיצור, העניין הוא אלימות פוליטית ותו לא; וכשזה המצב, מאוד הגיוני מצד הציבור החילוני להתנגד לקיצור שעון הקיץ ללא קשר לנימוקים הענייניים; שכן כל מהותו של מהלך הקיצור הוא הפעלת אלימות פוליטית, שהגיוני להתנגד לה. בנסיבות האלה, כל נסיון לשכנע למה ראוי לקצר את שעון הקיץ, מבלי שהוא מלווה בקולות מהצד הדתי למה ראוי דווקא לא לקצרו - כלומר מבלי שבאמת הופכים את הדיון לאורתוגונאלי לסוגיית הכפייה הדתית - הוא נסיון לשכנע למה היריקות האלה הן באמת גשם.

נ.ב. קרדיט לבלוג "תבוא מחר" שהבהיר חלק מהפרטים בתהליך ההסטורי; ונסיונות ההנמקה של הדתיים מבין קוראיו לסיבת הקיצור שעון הקיץ בפוסט הזה פשוט מאירת עיניים.
נ.ב. 2 אם יש לכם תחושה של דז'ה-וו אתם צודקיםף כבר כתבתי על זה כאן. אלא שהנימוקים המתחכמים בסגנון "זו אמנם דעה של החרדים אבל בעצם צריך לקבל אותה מסיבות ענייניות" הוציאו אותי מספיק משלוותי כדי לכתוב שוב. קבלו נא את סליחתי.

חג שמח ושנזכה להגיע מ25 לפחות עד 27.